משלי פרק י׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח־אָב וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ

   מצודת דוד:משלי שלמה. לפי שעד כה דבר בשבח התורה וכאלו היא תאמר אמריה ועתה חזר לדבר דבריו כאשר ייסר איש את בנו לכן נאמר שוב משלי שלמה כאלו הוא ספר אחר ישמח אב. בראותו יושב במושב חכמים: תוגת אמו. כי הכסיל יתמיד לשבת בית עם אמו ובכל עת רואה שטותו ועצבונה מרובה:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   תוגת. מל׳ יגון ועצבון:

   רש"י

   משלי שלמה בן חכם ישמח אב. זה הקב"ה, ד"א אביו ממש:

   ובן כסיל תוגת אמו. תמיד הוא עם אמו בבית ורואה את שטותו ומצירה, ולפי המשל בן כסיל כמו ירבעם בן נבט:

   תוגת אמו. תוגת כניסיותו:

   מלבי"ם

   בן חכם, שאסף חקי החכמה אל נפשו ומתנהג בהם, ישמח אב, שזה סימן שאביו הורהו דרך החכמה והמוסר, ובן כסיל, שהוא הנלוז מדרך החכמה מפני תאותו שזה גדר הכסיל, הוא סבת תוגת אמו, שהאם תקרב אותו ביותר עד שלכן ייחס תמיד הטוב אל אביו והרע אל אמו, כי האב הוא המורה מוסר והאם תגעגע אחר בנה ולא תניח אל האב ליסרו בשבט:

   רלב"ג

   משלי שלמה בן חכם ישמח אב וגו' עד מגדל עוז שם ה'. והוא מקיף בגנות הרשע והכסילות והליצנות והעצלה והאולת והעקשות והשנאה ושבח הופכיהם, הנה הבן שהוא חכם ישמח אביו כי הוא משער בדבר החכמ' יותר מאמו ואמנם הבן שהוא כסיל יביא יגון לאמו מפני חסרון הדעת ויגיע מזה לאמו מהצע' יותר ממה שיקרה ממנו לאביו מפני שהוא ירא מאביו יותר מאמו:

   אבן עזרא

   משלי שלמה בן חכם ישמח אב בעבור שהוא יכיר חכמתו.

   תוגת אמו כי הכסיל עומד תמיד בבית והאם דואגת בשבילו, או בעבור שהזכיר האב הזכיר האם.

2. (ב)לֹא־יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת

   מצודת דוד:אוצרות רשע. אוצרות הנאספות ברשע לא יועילו בעת בא יום הפקודה כי לא יפדה נפשו בממון: וצדקה. אבל הצדקה מצלת מן המיתה:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   רש"י

   לא יועילו אוצרות רשע. שהיה משתבח בעשרו שנאמר (הושע י"ב) ויאמר אפרים אך עשרתי וגומר:

   וצדקה תציל ממות. וא"ת צדיק שיבזבז נכסיו לצדקה מהיכן יתפרנס:

   מלבי"ם

   לא יועילו, יש טוב ומועיל, ואוצרות של כסף ותבואה הגם שאין בם טוב יוכלו להועיל בעת הדחק, אבל אוצרות רשע היינו אוצרות שנצברו ע"י רשע וחמס אין בם אף תועלת, ולקמן (י"א י"ד) אמר לא יועיל הון ביום עברה, אבל הון של רשע לא יועיל אף בעת שלום, אבל הצדקה שהיא המע"ט בין אדם למקום תציל ממות:

   רלב"ג

   לא יועילו אוצרות. לא יקבל אדם תועלת באוצרות שקבץ ברשע ובעול ואולם הפיזור בצדקה הוא מציל ממות בזכות הצדקה ינצל האדם ממות הנגזר לו מצד המערכת ויאריך השם יתברך ימיו והפך הענין בקבוץ ממון ברשע:

3. (ג)לֹא־יַרְעִיב יְהוָה נֶפֶשׁ צַדִּיק וְהַוַּת רְשָׁעִים יֶהְדֹּף

   מצודת דוד:לא ירעיב. כי מזמין לו די מחסורו: והות. השבר שהרשעים עושים הוא יהדף אותם ר״ל העבירה עצמה משלמת לו גמול רע:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   והות. ענין שבר כמו יעוז בהותו (תהלים נד):

   יהדוף. ענין דחיפה כמו כהנדוף עשן (שם סח):

   רש"י

   לא ירעיב ה' נפש צדיק, והות רשעים יהדוף. ידחוף אותם ותפול:

   מלבי"ם

   לא ירעיב, בעת רעבון שאז לא יועילו האוצרות כי אין תבואה לקנות בכ"ז לא ירעיב ה' נפש צדיק, כמ"ש ובימי רעבון ישבעו, גם הוסיף נפש צדיק, שיתן לו ה' כל תאות נפשו, אבל הות רשעים יהדף, השבר של רשעים ידחפנו ה' עד שיפלו ולא יקומו בעת התחילו ליפול:

   רלב"ג

   לא ירעיב ה' נפש צדיק. נפש האיש הצדיק ר"ל שלא יחסר לו מזון ואולם שבר הרשעים והוותם יהדפנו השם עליהם וימהר להביא אליהם, הנה מי שהוא עושה כף וגו':

   אבן עזרא

   לא ירעיב בעת הרעב.

   והות הרשע יהדוף השם מן: הוה להם.

4. (ד)רָאשׁ עֹשֶׂה כַף־רְמִיָּה וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר

   מצודת דוד:ראש. הכף רמיה עושה את האדם לרש ר״ל השוקל בכף רמיה לרמות הבריות יעני בעבור זה: ויד חרוצים. אבל היד של הזריזים המתנועעים וטורחים על מזונם ואין עסקיהם לרמות הנה היד ההיא תעשיר את בעליה:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ראש. עני כמו ראש ועושר (לקמן ל):

   כף. כף המאזנים:

   חרוצים. עניינו תנועה וזרוזות כמו אז תחרץ (ש״ב ה):

   רש"י

   ראש עושה כף רמיה. מי שעני בתורה מורה הוראות שקר:

   כף רמיה. מאזנים של רמיה לפי פשוטו משמע בתגרים:

   ויד חרוצים. ישרים שחורצים דבר באמתו ומשפטו בלא עולה:

   מלבי"ם

   ראש עושה כף רמיה, הכף מציין רק כפות הידים, ויד מציין כל היד, ור"ל הכף של רמיה היינו של הרמאי, לא תעשה אותו לעשיר רק לרש, ופי' שמי שאינו חרוץ וזריז להביא פרנסתו בפועל יד, רק רוצה להתפרנס ע"י רמאות ולא ע"י עמל הידים רק בעסק הכף שבו מרמה, הכף יעשה אותו שיהיה רש, אבל יד חרוצים תעשיר, החרוץ שהוא הזריז במלאכתו והוא עוסק בכל היד ובכחו, ידו תעשיר אותו:

   רלב"ג

   ראש עושה כף רמיה. כי מפני עצלותו יצטרך לנהג ברמיה לקחת ממון האנשים שלא כדין הוא רש ויד האנשים החרוצים הנוהגים בזריזות לאסוף ולכנוס באופן ראוי תעשיר אותם, הנה הבן המשכיל ומשגיח לעשות מה שראוי הוא אוגר בקיץ:

   אבן עזרא

   ראש יהיה מי שיעשה כף מאזנים לרמות והמתחרצים וטורחים ואינם מרמים ידם תעשירם. פרוש אחר:

   כף רמיה עושה לאיש רש:

5. (ה)אֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל נִרְדָּם בַּקָּצִיר בֵּן מֵבִישׁ

   מצודת דוד:אוגר. ר״ל בן משכיל דרכו לאסוף גרנו בימי הקיץ ועושה כל דבר בזמנו: בן מביש. אבל הכסיל אשר כל דבר בושה נמצא בו דרכו להיות נרדם בעת הקציר ואין עושה שום דבר בזמנו:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   אוגר. ענין אסיפה כמו אגרה בקציר (לעיל ו):

   נרדם. מל׳ תרדמה והיא שינה עמוקה:

   מלבי"ם

   אוגר בקיץ בן משכיל, הקיץ הוא אחר הקציר, ואוגר הוא מי שמלקט הגרגרים אחד אחד, שבן המשכיל במלאכתו גם בקציר שאין עוד בשדה לאסוף ולכנוס עדיין עוסק לאגור הגרגרים הנשארים, נרדם בקציר בן מביש, והבן מביש שהוא מאוחר התנועה והעצל, לא לבד שירדם בקיץ, כי גם בקציר שכל התבואה בשדה והיא עת עבודת השדה, הוא נרדם ואינו עושה מאומה, ויש בזה מליצה, הבן משכיל ילמד גם בזקנותו הגם שאז לא יוכל לחדש הרבה רק לאגור מעט מעט, כמ"ש הלומד זקן למה הוא דומה, בכ"ז גם לערב אל ינח ידו, והבן מביש נרדם גם בנערותו שהיא עת הקציר והאסיף:

   רלב"ג

   אוגר בקיץ. מאכלו כי אז ימצא לו ואולם הבן המביש ר"ל שהוא מאוחר התנועה ועצל הוא נרד' בקציר ולזה יחסר לו לחם כל השנה:

   אבן עזרא

   בן מביש שיתן לאביו בושה, בעבור שהוא עצל.

6. (ו)בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס

   מצודת דוד:ברכות לראש צדיק. יבאו ברכות: יכסה חמס. החמס שעושים יכסה את פיהם למען יחנקו בה ר״ל העבירה עצמה נפרעת ממנו:

   עוד פירושים על פסוק ו: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   ופי רשעים יכסה חמס. החמס יכסה על פיהם ויהרגם:

   מלבי"ם

   ברכות לראש צדיק, העושה מעשה הצדק הכל מברכים אותו מפני הטוב שמשפיע לכל, יציין כאלו כל העולם מניחים ידיהם על ראשו ומברכים אותו, ופי רשעים יכסה חמס, הרשע ע"י שעושה חמס שהוא הפך הצדק, לא לבד שלא יברכוהו אחרים כי גם הוא משתדל לכסות מעשיו שיש בם קללה ולא ברכה:

   רלב"ג

   ברכות לראש צדיק. לראש צדיק יבאו ברכות והוא הלב כי תמיד יחשוב בענין הטובות והם המפורסמות לאנשים בדבריו ומעשיו או ירצה בזה לראש הענין והתחלתו יגלה הצדיק הברכות שהוא דורך אליהם בפעולותיו והנה הרשעים הם בהפך זה כי לבם תמיד ברשע ובחמס אבל פיהם יעלים ויכסה החמס שירצו לעשותו ולא יגלו החמס שהם דורכים אליו כי אם יגלוהו ימנע מהם אשר יזמו לעשותו, או ירצה בזה כי מה שיתחיל בו הצדיק ימשכו לו ברכות תמיד ויתוספו בו טובות ועוזרים להגיע אל התכלית לפי שכוונתו תמיד לטוב ולהטיב לאנשים ולזה יש לו לבטוח לראש הענין והתחלתו שימשכו אליו ברכות כי אם ידעו זולתו מחשבתו כלם יעזרוהו ואולם הרשעים הם בהפך זה כי תמיד יראו שלא יוכלו להשיג הדבר המבוקש להם אם ידעו זולתו ולזה יעלמו מה שירצו לעשותו מן החמס ולזה יהיה גמולם מדה כנגד מדה והיא כי זכר צדיק לברכה וגו':

   אבן עזרא

   ברכות יביא השם לראש צדיק.

   פרוש אחר: ברכות לראש צדיק בחיים.

   וזכר צדיק לברכה לאחר מותו.

   יכסה יסתיר החמס שלא יפרידהו ממנו, כמו: יכחידנה תחת לשונו. והטעם: יעלימו הרעה. וכן: פי רשע יבלע און:

7. (ז)זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב

   מצודת דוד:זכר צדיק. זכרון הצדיק היא לברכה כי בכל עת יזכרו בו יברכוהו: ירקב. על כי אין רצון הבריות לזכרו נשכח שמו כאלו נרקב:

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   זכר צדיק לברכה. המזכיר צדיק מברכו:

   ושם רשעים ירקב. רקבון עולה בשמם שאין אדם חפץ להזכיר שמו והוא משתכח מאליו:

   מלבי"ם

   זכר צדיק, יש הבדל בין שם ובין זכר, השם הוא השם העצמי, והזכר מורה מה שמזכירים אותו ע"י מעשיו אשר עשה, הצדיק גם זכרו עומד לברכה כי יזכירו מעשיו בכל דור ויברכוהו, והרשעים גם שמם ירקב, שלא לבד שאין זוכרים מעשיהם גם שמם ועצמותם ירקב מעצמו ויכלה כי אין להם השארה נפשיית או מינית:

   רלב"ג

   זכר צדיק לברכה. כי תמיד יהיה נוסף ענין הטוב והשלמתו בזכרו ואולם שם רשעים ישחת וישיגהו הבלוי כמו שיכסה פיהם החמס שירצו לעשותו, הנה אויל יקרא מי שלא ינהג בבקשת הדברים בסבותיהם ולזה תסלף דרכו אולתו ולא יגיעו לו מבוקשיו ולזאת הסבה ג"כ ימהר האויל לדבר בטרם יעמוד בשכלו על האמת והנכון במה שידבר בו ומפני זה יקרא האויל אויל שפתים ואמנם חכם לב יקח לעצמו מצות וסדרים יתנהג במה שירצה לעשותו כדי שיתישר אל התכלית ואמנם אויל שפתים הוא נמהר לעשות מחשבתו ויעשה מה שיעשה בזולת התישבו' הנה מי שהוא הולך בדרכי תים ילך בטח אין לו מונע מן האנשים וגם נעזר בפעולתו הטובה מהש"י ואולם מי שהוא מעקש דרכיו והולך לעשות חמס יודע ענינו ואף על פי שהוא מעלים ענינו בכל עוז לזה יסור ממנו מה שיזם לעשות:

   אבן עזרא

   זכר צדיק יזכרהו השם בעבור ברכתו שתבואהו, כענין: ה' זכרנו יברך. והטעם: יזכרהו ויברכהו:

   ירקב יהיה נשכח כעץ רקבון, שלא יצלח.

8. (ח)חֲכַם־לֵב יִקַּח מִצְוֺת וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט

   מצודת דוד:יקח מצות. יקחם בכל עת ולא יחדל מלקחת אבל האויל מייגע הוא השפתים לבד לומר הרבה ואין עושה מאומה:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ילבט. ענין עייפות וכשלון וכן ועם לא יבין ילבט (הושע ד׳:י״ד):

   רש"י

   חכם לב יקח מצות. משה רבינו שכל ישראל היו עוסקין בביזת מצרים והוא היה עוסק במצות שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף וגו' (שמות י״ג:י״ט):

   ואויל שפתים ילבט. ל' יגיעה ויש בספרי בפרשה ויהי העם כמתאוננים (במדבר י״א:א׳) אמרו כמה נתלבטנו בדרך:

   מלבי"ם

   חכם לב יקח מצות, החכם הוא מי שמתנהג כפי חקי החכמה כנ"ל, אולם כבר התבאר שטבע יצר הלב מתנגד אל החכמה, וכל אדם י"ל מלחמה תמידית עם יצר לבו ותאוותיו אשר יניעוהו אל הפך מדרך החכמה, והאיש שכבר הורגל בדרך החכמה עד ששב אצלו טבע שניה, והלב שהוא הכח הממשלה שבו לא יתעורר עוד אל הרע כלל, זה נקרא בשם חכם לב. והנה מי שהוא חכם לבד ישמע או ישמור מצוה, ר"ל שיתנהג כפי ציוי ה', אבל לא יקח מצוה, שלא מצאנו לשון לקיחה אצל מצוה רק פה, כי ענין הציוי הוא שהמצוה פוקד ומכריח לעשות מצותו ולא יעשה רק מפני פקודת המצוה לא מעצמו, כי לולא פקודת המצוה היה יצר הלב עושה בהפך, וזה הפך מלשון לקיחה שמורה שלוקח המצוה בחפץ לבו ורודף אחריה, רק החכם לב שאין לו עוד מלחמה פנימית והחכמה מצאה מנוח בלבו בטבע, הוא יקח מצוה בטבעו ורצונו, ואויל שפתים ילבט, האויל הוא מי שמסופק בחקי החכמה ואמתותם, וזה ההבדל בינו ובין הכסיל והפתי, ואויל שפתים הוא מי שבלבו מאמין לדבר החכמה ורק ידבר ספיקות בשפתיו החיצונים, שהגם שנוהג בחכמה כי לבו נוטה יותר להאמין בהם, בכ"ז ידבר בשפתיו אולת וספיקות, כי לא גמר בדעתו שחקי החכמה אין שום ספק עליהם, והוא ההפך מן חכם לב ששבו אצלו טבע שניה, הוא ילבט ויתיגע, או כמש"פ שילבט נאמר בערביי על הפוסח על שתי הסעיפים, שלפעמים ילוז מן החכמה כמו שיבאר:

   אבן עזרא

   חכם לב שהחכמה בלבו.

   יקח מצות שילמדוהו אחרים.

   ואויל שפתים שתדברנה שפתיו אולת.

   ילבט פירוש יכשל.

9. (ט)הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ

   מצודת דוד:בתום. בתמימות לב: ומעקש. המעקם דרכיו ללכת ברמיה הוא ישבר וידוכא:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   יודע. ענין שבירה כמו ויודע בהם אנשי סוכות (שופטים ח׳:ט״ז):

   רש"י

   ומעקש דרכיו יודע. ישבר ויתיסר כמו ויודע בהם את אנשי סוכות (שופטים ח׳:ט״ז):

   מלבי"ם

   הולך בתום, הביא משל ע"ז במה שהמשיל דרך החכמה נגד דרך הסכלות, שמי שהולך בדרך החכמה בתמימות נדמה כמי שהולך בפרשת דרכים והראו לו הדרך הישר והוא מאמין והולך הוא ילך בטח שמרויח בשתים, שלא יכשל, וגם שבוטח והולך בלא מורא, ובהפך מי שאינו הולך בדרך הטוב שהראו לו רק מעקש דרכיו לדרך עקלתון, יודע ביסורים, או ר"ל שיודע ויתגלה לפני אורבי הדרכים לסטים וחיות רעות המצויים בדרך עקש, ואחר שחשב שני ההפכים חשב שני אמצעיים, שנגד מ"ש שהמעקש דרכיו בפועל יודע, אמר שמי שהוא קורץ עין, שהולך בדרך הישר רק שקורץ בעיניו ומרמז גם על הדרך השני ומחפש איזה דרך היא הנכונה, הגם שלא יוזק כי הלך בדרך הישר, בכ"ז כבר יתן עצבת בלבו אחרי שמסתפק, (כמ"ש (ישעיה נ') על דוגמא כזה למעצבה תשכבון), וגם מי שהוא רק אויל שפתים, שגם אינו מביט לחפש הדרך העקש כי סומך על ההגדה שהראו לו דרך הטוב והולך בדרך החכמה בלבו, רק בשפתיו החיצונים הוא אויל ומסופק, ילבט ג"כ:

   אבן עזרא

   ילך בטח שאיננו מפחד מצרה.

   ומעקש דרכיו הטובים יודע הוא נודע לאחרים, שהוא מעקש דרכיו בנפלו ברעות, והעד ילך בטח.

   פרוש אחר: יודע ישבר מן: וידוע חולי.

10. (י)קֹרֵץ עַיִן יִתֵּן עַצָּבֶת וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט

    מצודת דוד:קורץ עין. המרמז בעין לעשות רעה למי אז דבר זה יתן עצבון בלב הנרמז עליו כי לא ישקוט עד יגמור הדבר הואיל ולא הוציא בשפתיו לא נח חמתו אבל אויל המדבר בשפתיו לעשות הרעה אז נעשה עיף ויגע מעשו׳ הדבר ההוא כי נח חמתו בגזום דבריו:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    קורץ. ענין נדנוד ורמיזה כמו קורץ בעיניו (לעיל ז):

    רש"י

    קורץ עין יתן עצבת. זה המסית אדם בקריצותיו לרעה:

    רלב"ג

    קורץ עין. להזיק לאנשים ברמיזותיו הנה הוא יתן עצבות וכעס להם וזה יהיה לכלמה אליו ולנרמז כי כשיבא לחשוב ברמיזות שזה האיש עושה כנגד האחר או אומר דברים כנגדו ויכעס על זה הדבר ואולי יתפעל מזה באופן שיזיק אל הנרמז וישחית ויזיק בזה לשניהם וגם אפשר שיתברר אחר זה שהענין ההוא היה כזב ויצטער מאד על מה שהתפעל כנגדו בעבור רמיזת זה הקורץ עין ואולם מי שהוא אויל שפתים לא יאמר זה בסתר אבל יאמר זה דבריו כדי לחרחר ריב בין שניהם הנה הוא ילבט ר"ל שעצתו נמהרה ולא יזיק כי אם לעצמו להראותו כוונתו הרעה הנה פי צדיק הוא בעינו מן שהוא בלב שהוא מקור החיים וגו':

    אבן עזרא

    קורץ לעשות רע.

    יתן עצבת עצבון לנפשו ואמר: קורץ, שמתיירא לעשות בגלוי והוא ענין רמיזה.

    פרוש אחר: קורץ לועג.

    יתן עצבת לחברו יחר לו אם יראה כי ילעג לו ואחד ירצה לומר, כי לא עשה ללעג וילבטו שפתיו.

11. (יא)מְקוֹר חַיִּים פִּי צַדִּיק וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס

    מצודת דוד:מקור חיים. פי צדיק הוא מקור הנובע חיים בעולם כי בצדק אמרי פיו מביא חיים בעולם אבל פי רשעים ידבר מרמה לכסות על מחשבת החמס שבלבבו:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מקור. מעין:

    רש"י

    מקור חיים פי צדיק ופי רשעים וגו'. פיהם יכסה חמס שבלבם שמחליקין את שפתיהם ושנאה טמונה בלבם ואין פתרון מקרא זה דומה לפתרון העליון והענין יורה עליהם:

    מלבי"ם

    פי צדיק מקור חיים, דרך החכמה היא דרך החיים, כי תוביל אל החיים האמתיים, והפוכה הוא דרך המות, ומי ששואב מי החכמה ושותה מהם יחיה לעולם, אולם המקור שמשם נובעים חיים האלה יהיו בשלשה פנים, אם מהשכל שישיג דרך הטוב בשכלו ועז"א (לקמן ט"ז כ"ב) מקור חיים שכל בעליו, או ע"י תורת חיים שקבל מן החכמים שלמדו דרכי החכמה בספרי התורה, ועז"א (לקמן י"ג י"ד) תורת חכם מקור חיים, ואל אמונת הקבלה צריך יראת ה' שהוא מוסר חכמה כמ"ש למעלה (א' ו'), ועז"א יראת ה' מקור חיים (לקמן י"ד כ"ז), וכן ילמד פרטי דרכי החכמה ע"י שרואה הצדיק והמתנהג בדרך הצדק והוא עושה כמעשיו ולומד מפיו בכל דבר פרטי איך יתנהג שעז"א פי צדיק מקור חיים. ויש הבדל בין הצדיק ובין החכם, שהצדיק אינו מוכרח שיהיה חכם, דהיינו שלמד חקי החכמה בדרך לימוד ערוך עד שיוכל לסדר ע"ז תורת חכם, היינו תורה ערוכה על כל עניני החיים והמות הטוב והרע, ורק יוכל להפיל משפטיו על ענינים פרטים המגיעים לפניו איך יעשם, ע"י שהרגיל בטבעו על הצדק מצד השכל השמושיי בפרטים, וא"כ המקור שהחיים נובעים ממנו הוא בפיו לא בתורתו לא כן החכם שהוא יכול לתת חקים כוללים משתרעים על כל דרכי הנהגת החכמה, וזה נקרא תורת חכם, וגם יוכל לתת חקים להנצל מדרך המות ומוקשיו, ואיך ינצל ממנו ע"י יראת ה' לכן אצל תורת חכם ויראת ה' אמר להנצל ממוקשי מות, ופי רשעים לא די שא"א ללמוד ממנהגיהם, כי בהפך יכסה חמס כמש"פ למעלה פסוק ו':

    רלב"ג

    מקור חיים פי צדיק. לאנשים השומעים דבריו כי ממנו תוצאות חיים ואולם פי הרשעים הוא בהפך זה כי הוא אינו מה שהוא בלב כי פיהם יעלים החמס אשר בלבם הנה שנאה תעורר מדנים גם בזולת פשע כי יחשוב השונא לשנוא לפשע מה שאינו פשע וישפוט לרע מה שאינו מכוון לרע והאהבה על כל פשעים תכסה כי יחשוב האוהב לאוהבו מה שהוא פשע ללא פשע:

    אבן עזרא

    מקור כמקור חיים שיחיה מי שילמד מוסר מפיהו, או פיהו הוא המקום שיקירו לו, משם החיים בלמדו מוסריו.

    יכסה חמס יסתירהו ולא ילמד מוסר.

12. (יב)שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל־פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה

    מצודת דוד:שנאה. השנאה שיש לאדם על מי היא מעוררת מדנים לעשות מריבה ולהקפיד על דבר קל אבל אהבת אדם לחבירו תכסה על כל דבר פשע לבל יקפיד אף על דבר קשה:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מדנים. מל׳ מדון ומריבה:

    רש"י

    שנאה תעורר מדנים. אפילו עבירה שנתנה לשכחה נזכרת ע"י מרבית עוונות באה שנאה אחרונה ומעוררתן שכן יחזקאל הוכיח את ישראל על עבירות מצרים ואומר להם איש את שקוצי עיניו השליכו וגו' (יחזקאל כ) כמה (שנים היתה) שנאה זו כבושה ולא הזכיר' להם הקב"ה עד עכשיו שהרבו עבירות על פשעיהם:

    ועל כל פשעים תכסה אהבה. כשישראל מטיבים מעשיהם הקב"ה מכסה על פשעיהם:

    מלבי"ם

    שנאה תעורר מדנים, יש הבדל בין ריב ומדון, ריב הוא פעולת הריב שמתקוטטים זע"ז ויהיה לפעמים על לא דבר, והדבר שבעבורו מתקוטטים נקרא בשם המופשט מריבה, ואם סבת הריב הוא דברי ממון או אונאה שבעבורם י"ל דין אצל השופט נקרא מדון, ופי' מדון הדבר שדנים בעבורו, והוא דבר בלתי מבורר עם מי הצדק, כי בדבר המבורר יפול עליו שם פשיעה בגידה משפט וכדומה כ"א כפי ענינו, אמר החכם, דע שסבת המדנים האלה אינם הנדון בעצמו רק ההתפעליות אשר בנפש הנדונים, שהאוהבים או אנשים שאין להם שנאה זע"ז לא יקפידו על דברים קטנים כמו נזקי שכנים וכדומה, רק הפעליות השנאה היא תעורר את המדנים, שע"י השנאה הם צרי עין עוינים זא"ז, ויקיצו המדנים שהיו נרדמים לולא השנאה, אבל מדת האהבה שבנפש היא תכסה על כל פשעים, גם על הפשעים הגדולים, וכ"ש שלא יתעוררו מדנים על דברים קטנים:

    אבן עזרא

    שנאה היא סבה לעורר המדינים, והאהבה היא תכסה על הפשעים, והעלמת דבר הוא הכסה שלא יודע, והענין, איש שנאה ואיש אהבה.

13. (יג)בְּשִׂפְתֵי נָבוֹן תִּמָּצֵא חָכְמָה וְשֵׁבֶט לְגֵו חֲסַר־לֵב

    מצודת דוד:בשפתי נבון. כאשר ישאלו מה מהנבון תמצא בתשובת אמרי שפתיו גם חכמת השכל גם שבט מוסר לגו חסר לב כי בדבריו יגנה מעשה חסר לב ותחשב לו לשבט המייסר:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    לגו. לגוף כמו גוי נתתי למכים (ישעיה נ):

    רש"י

    בשפתי נבון תמצא חכמה. כשאדם מוכיח לנבון משיב לו חטאתי כגון דוד שאמר לנתן חטאתי (שמואל ב י״ב:י״ג):

    ושבט לגו חסר לב. אבל חסר לב אינו שומע עד שילקה כמו פרעה:

    מלבי"ם

    בשפתי נבון תמצא חכמה, יש הבדל בין החכם ובין הנבון, החכם אסף חקי החכמה בקבלה מרבותיו ומתנהג עפ"י בלי יחקור להבין טעמם, והנבון הוא החוקר עליהם ולהבינם ולהוציא דבר מדבר, והחכם החכמה עצורה בלבו, ובכל דבר שיזדמן לפניו צריך להתיעץ עם לבבו אם יסכים מעשהו עם חקי החכמה אשר קבל מרבותיו, לא כן הנבון שמבין טעם כל דבר וכבר בנה עליהם בנינים אחרים, חקי החכמה מורגלים על שפתיו, ויש הבדל בין שפתים ובין פה ולשון, שהשפה מורה על הדבור החיצוני בלא מחשבה כלל ימליץ שהחכמה נמצאת אצל הנבון מן השפה ולחוץ, עד שא"צ לחשוב עליה כלל, כי הוא מזומנת לפניו תמיד, ושבט לגו חסר לב, הלב הוא כח הממשלה אשר בנפש להנהיג כחותיו כפי חקי החכמה, ומי שינהג הפך מחקי החכמה על דרך אחר נקרא עקש לב וכדומה, אבל מי שאין לו הנהגה כלל, ונהג תמיד כפי שעולה על רוחו לפי שעה פעם כה ופעם כה, עד שכח המושל אינו פועל בו לעולם לא אל דרך החכמה ולא אל דרך הסכלות, נקרא בשם חסר לב, איש הזה צריך שבט להטותו הדרך, ר"ל כי האדם שהוא בעל בחירה תנהגהו לבו על הדרך, והסוס והחמור שאין להם לב המושל במדותיהם צריך כח מכריח מבחוץ להנהיגו. כמ"ש שוט לסוס ומתג לחמור, וכן החסר לב הוא דוגמת הבהמה וצריך שבט שיכריח אותו בל יעבט ארחותיו ויזיק:

    רלב"ג

    בשפתי נבון. הנה הנבון תמצא חכמה בשפתיו והוא הטוב הנפלא מכל הטובות כמו שקדם ואמנם מי שהוא חסר לב לא די לו שהוא נעדר זה הטוב אבל ידבק בו הרע והמכות לגופו תמיד כי יזיקוהו ויכוהו האנשים מפני מום פעולותיו ומאמריו הנפסדים בסבת חסרון דעתו:

    אבן עזרא

    תמצא חכמה למבקשיה.

    ושבט בעבור שאינו רוצה ללמוד הדעת, צריך להכותו בשבט.

14. (יד)חֲכָמִים יִצְפְּנוּ־דָעַת וּפִי־אֱוִיל מְחִתָּה קְרֹבָה

    מצודת דוד:יצפנו דעת. אף הדעת מסתירים לבל הגלות כ״א להראוים לה בחושבם פן יהיה למוקש למי שלא יבינם על האמת אבל פי כסיל תגיד דבר אשר המחתה קרובה ומעותד לבא בעבורה ואינו חושש:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מחתה. ענין שבירה כמו שמת מבצריו מחתה (תהלים פד):

    רש"י

    חכמים יצפנו דעת. ישמרוהו בלבם שלא ישכחוהו:

    מלבי"ם

    חכמים יצפנו דעת, כבר התבאר במ"ש לדעת חכמה (א' ב') שהחכמה היא מקובלת, וא"א לדעת אותה ע"י מופתי הבינה או להשיגה ע"י החוש, ובכ"ז יש אפשרות שיבא בהם לכלל דעת, אם קבל החקים בלבו לאמת ברור ושומר אותם ומתבונן בם בינה ישובו אצלו כדעת ברור, והחכמים יצפנו את הדעת בפני אנשים המזיקים בל יהפכוהו לרוע, וגם נכלל הידיעות שישיגו החכמים באלהות שצריך לצפנם ולשמרם כמ"ש שאין מוסרים סודות האלה לכל אדם, ויש הבדל בין מ"ש לקמן (י"ב כ"ג) ערום כוסה דעת, שיש הבדל בין מכסה ובין מצפין, שהצופן אינו מכסה הדבר לגמרי רק מעמיד אותו במקום שלא יראהו כל אדם ובכ"ז הוא מגולה, כי לכסות הדעת הוא מפעולת הערמה לא מפעולת החכמה, והם לא יסתירו הדעת בפני אנשים ראוים, כמ"ש לשון חכמים תטיב דעת (ט"ו ב') שפתי חכמים יזרו דעת (שם ז'), ועם הצפינה נכלל השמירה ששומרים את הדעת מפני אנשים בלתי ראוים, ופי אויל (יצפון) מחתה קרובה, האויל הוא המסתפק בכל דבר ולא יצוייר שיהי' לו דעת שהיא ידיעה ברורה משום דבר, אחר שמסתפק בכ"ד והוא יצפון ולא יגלה גם מחתה קרובה העתידה לבא כי יסתפק בה, ר"ל חכמים לא יגלו הדבר הטוב שלא יוזק, והאוילים משמרים ההיזק הגלוי בל יתגלה:

    רלב"ג

    חכמים יצפנו. בלבם מה שהם יודעים ולא יפרסמוהו לאנשים כלם כי אולי יזיקו באלו הדברים קצת ההמון מצד קצורם מעמוד על כוונתם ולזה יהיו נשמרים מלהגיד אלה הדברים הטובים בעצמותם מפני הרע שיגיע מהם במקרה ואולם פי האויל הוא בהפך זה כי יגיד הדברים אשר בהם מחתה קרובה לאנשים ולזה יזוקו בדבריו כל שומעיהם אשר לא יעמדו על מה שבהם מן הרע הון העשיר הוא להמלט מן הרעות כמו קרית עוז שימלט האדם בה בעתות המלחמה ולזה יבטח לבו על הונו ויתחזק בו. פעולת הצדיק. היא תמיד מתישרת למול החיים כי בה ישיג החיים הנצחיים והחיים הגופיים ואולם תבואת רשע והונו אשר יעשוק הוא לחסרון ולהשחתה ולמות כי בה המוח לנפשו ולגוף וזה מבואר מאד לא יצטרך לביאור:

    אבן עזרא

    יצפנו בלבם הדעת שלא ישכחוה, כענין בלבי צפנתי:

    ופי אויל סבב לו.

    מחתה שהיתה קרובה אליו בגלל אולתו והענין, שיחתוהו אחרים.

15. (טו)הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ מְחִתַּת דַּלִּים רֵישָׁם

    מצודת דוד:הון עשיר. ממון העשיר היא לו למחסה כעיר מבצר ועל העשיר בתורה ידבר מחתת. שברון הדלים בתורה היא עניותם כי בעבור חסרון התורה ישברו מהר:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    קרית. מל׳ קריה ועיר:

    רישם. ענין עוני:

    רש"י

    הון עשיר. בתורה:

    קרית עוזו. היא לו:

    מחתת דלים רישם. עניותם שלא עסקו בתורה היא מחיתתם:

    מלבי"ם

    הון עשיר קרית עוזו, הון הוא קבוצת כסף ודברים שוי הערך הרבה, וקרית היא עיר בצורה, ר"ל העשיר אינו צריך לקריה בצורה להשגב שם מפני צרים, כי הונו הוא הקריה העזה בו ישגב מפני תהפוכות הזמן שהם הצוררים המעיקים לאדם בו ישגב מפני רעב קור וכל מחסור, ולפ"ז מחתת דלים רישם, הדל הוא מי שיהיה לו עושר ונתרושש מנכסיו, וא"כ הדל שנתמעט עשרו דומה כמו שכבשו האויבים קרית מעוזו, וזה מחתתו כי אין לו מחסה מפני תהפוכות הזמן, ויש בו מליצה כי העושר הפנימי של הנפש היא החכמה אשר קבץ בלבבו, והיא קרית עוזו מפני האויבים הפנימים צוררי הנפש שהם התאוות והיצר הרע, אבל הדלים שאין להם הון החכמה, בא עליהם הכסיל ויכבוש את העיר:

    אבן עזרא

    הון ממון העשיר הוא כקרית עוז שיצילהו לרגעים מצרתו, אע"פ שאינו חכם ודלים שהם חסרי לב, רישם יחת אותה.

16. (טז)פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים תְּבוּאַת רָשָׁע לְחַטָּאת

    מצודת דוד:פעולת. מעשה הצדיק הוא סיבה לחיים אבל פרי מעשה הרשע היא סיבה להחסיר ימי חייו:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    תבואת. מל׳ תבואה ופירות:

    לחטאת. ענין חסרון כמו קולע וכו׳ ולא יחטיא (שופטים כ):

    רש"י

    פעולת צדיק לחיים. כמשמעו, ומדרש אגדה שלמה עשה פעולת המקדש לחייהם של ישראל לכפרתן:

    ותבואת רשע. תבואתו (ס"א הבאתו) של מנשה שהכניס בו הסמל היא היתה לחטאת:

    מלבי"ם

    "פעלת צדיק לחיים, תבואת רשע לחטאת"

    יש הבדל בין פעולה ובין מעשה:

    * העסק שעוסק באיזה דבר ומכין האמצעים אליו נקרא פעולה,

    * ואם גומר את הדבר נקרא מעשה.

    למשל: הזורע והחורש וכל מעשיהם הקודמים נקראים פעולה לערך התבואה שנגמרה, שאז נגמר המעשה.

    ועל-זה אומר:

    * שהצדיק, גם פעולותיו מובילים לחיים, שגם האמצעיים שעוסק בהם להכין את התכלית הם לחיים, וכל-שכן התכלית, שהוא מעשה הצדק עצמו;

    * והרשע, גם תבואת רשע לחטאת, גם התבואה הנגמרת, שהיא תכלית מעשהו, הוא לחטאת וחיסרון, והוא תכלית כוזב.

    אבן עזרא

    פעולת צדיק מעשיו בשביל שישיג אורחות חיים.

    תבואת רשע הוא פרי מחשבותיו, שיחשוב לעשות חטאת.

17. (יז)אֹרַח לְחַיִּים שׁוֹמֵר מוּסָר וְעוֹזֵב תּוֹכַחַת מַתְעֶה

    מצודת דוד:שומר מוסר. ר״ל שמירת המוסר הוא אורח לחיים: מתעה. הוא תועה מאורח חיים:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מתעה. כמו תועה או מתעה נפשו:

    רש"י

    אורח לחיים. השומר מוסר היא הדרך לחיים:

    ועוזב תוכחת מתעה. את עצמו ואת אחרים:

    מלבי"ם

    אורח חיים שומר מוסר, יש הבדל בין מוסר ובין תוכחה, המוסר יהיה מצד ההכרח שימסר את הנפש בל תצא חוץ לגדרה על ידי יראת העונש, והתוכחה הוא ע"י וכוח וראיות השכל שמראה לו תועלת הדרך הטובה, וע"פ הרוב ע"י המוסר ימנע מדרך הרע מפני יראת העונש, וע"י התוכחה ילך בדרך הטוב מפני שמשיג תועלת הדרך הטוב, וע"כ אומר רבותא כי השומר מוסר לא לבד שע"י ימנע מדרך המות, כי גם תוליכהו אל אורח חיים, כי ע"י שיסור מרע יתחיל לעשות טוב, ועוזב תוכחת מתעה, שלא לבד שלא ילך בארח חיים כי גם יתעה אל דרך המות, כי שני הדרכים מקבילים זה מול זה וכשעוזב דרך חיים יתעה אל דרך שכנגדו:

    רלב"ג

    אורח לחיים. מי שהוא שומר מוסר במדותיו הוא דורך אל החיי' הנצחיי' והגופיי' כי טוב המדות והתכונות יועילו לאדם בדברים המדיניי' ויהיה מפני זה אהוב לאנשי' והוא ג"כ מישיר אל קנין שלימות המושכלו' כמו שקדם ואולם מי שהוא עוזב תוכחת הוא תועה בדעותיו ומתעה זולתו מאורח חיים כי רבי' ימשכו לו להיות יצר לב האד' רע מנעוריו הנה הדובר שקרים יותר מגונה מהכסיל ויותר מזיק וזה כי מכסה שנאה שפתי שקר כי שפתי השקר יכסו השנאה ויהיה זה סבה אל שלא יהיה נשמר משונאו ויפול ברשתו ואולם הכסיל יוציא מפיו הדברים והדבות ויהיה זה סבה אל שישמר השנוא ממנו ולפי שזכר שני אלו שהאחד מדבר והאחר מעלים והמעלים הוא היותר מגונה בא לבאר שכבר ימצא צד אחד שיהיה המעלים יותר משובח ואמר כי מי שירבה וגו':

    אבן עזרא

    אורח למצא חיים הוא שמירת המוסר.

    ועוזב התוכחת הוא מתעה אחרים.

    פרוש אחר: שומר מוסר ועוזב תוכחת מתעה שיוכיחוהו לתעות ג"כ אורח חיים ופירוש טוב מאד.

18. (יח)מְכַסֶּה שִׂנְאָה שִׂפְתֵי־שָׁקֶר וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל

    מצודת דוד:מכסה שנאה. המכסה השנאה בלב ואינה עוזבה גורם עוד עבירה לדבר שפתי שקר להראות עצמו כאוהב: ומוציא דיבה. מי שאינו מכסה השנאה ומראה כעסו להוציא לעז על חבירו שיהיו אנשים דובבים בו הלא לכסיל יחשב כי הכל יאמרו כל הפוסל במומו פוסל:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    דבה. ענין לעז והוצאת שם רע שרבים דובבים ומספרים בו כמו דבתם רעה (בראשית לז):

    רש"י

    מכסה שנאה שפתי שקר. החונף שפתיו שקר ומכסה שנאה בלבו:

    ומוציא דבה הוא כסיל. לעז שיהו אנשים דובבין בו על חבירו:

    מלבי"ם

    (יח-יט) מכסה שנאה וכו', ברוב דברים, כבר כתב הרמב"ם עמ"ש כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, שהדבור יחלק לארבעה חלקים, דבור האסור ודבור הרשות ודבור מצוה ודבור מותר, והמשכיל לא ידבר רק רביעית מן הדבור, עפ"ז אמר, הנה מצד הרע של הדבור שהוא מה שמוציא דבה על חברו כלולים בו כמה רעות, כי מכסה שנאה בשפתי שקר, שבהכרח יכסה שנאתו לחברו ומשקר לאמר שהוא אוהבו, ועי"כ הוא מוציא דבה, שע"י שמכסה שנאה יאמינו לדבתו, וא"כ כלול בזה כמה רעות והוא כסיל, שעושה מעשיו הפך החכמה ע"י רוע לבבו, אבל גם מי שאינו מדבר דבור האסור, בכ"ז ברוב דברים לא יחדל פשע, שרוב חלקי הדבור אף דבורי הרשות מביאים אל הפשע, וע"כ חשך שפתיו משכיל, המשכיל חשך שפתיו לגמרי בל ידבר רק דבור של חכמה לבד:

    אבן עזרא

    מכסה ברוב שניהם דבקים. מכסה השנאה ומסתירה בקרבו, שפתיו דוברות שקר על השווי בעבור.

19. (יט)בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל־פָּשַׁע וְחֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל

    מצודת דוד:ברב. במרבית הדברים לא יחדל מהם דבר פשע כי א״א להזהר בכולם על כי מרובים המה: וחושך. המונע אמרי שפתיו מכל וכל הוא משכיל:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    וחושך. ענין מניעה כמו ולא חשכת (שם כב):

    רש"י

    ברוב דברים לא יחדל פשע. המרבה דברים מביא חטא:

    וחושך שפתיו. הוא המשכיל:

    רלב"ג

    ברוב דברים. ואמר כי מי שירבה לדבר בפני הגדולים הנה לא ימנע בריבוי דבריו שלא יקרא לו פשע ושגגה כי לא יוכל האדם לכלכל במשפט ריבוי הדברים ואולם מי שימנע שפתיו מריבוי הדברים הוא משכיל ומצליח בקניניו וביחוד הנה מי שידב' בשם יתב' ראוי שיהיו דבריו מעטים כמו שבארנו בספר קהלת כי גבוה מאד מדרגתו ממנו:

    אבן עזרא

    רוב דברים שידבר מוציא להנצל לשנוא מן הדבה.

    לא יחדל פשע הרבה, כלומר אינו יכול להשיב מה שידבר ולהחדילו ותנצלהו לפניו.

    וחושך שפתיו מדברי דבה - הוא משכיל, כנגד הוא כסיל.

20. (כ)כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק לֵב רְשָׁעִים כִּמְעָט

    מצודת דוד:לשון צדיק. המוכיח לבני אדם הוא ככסף נבחר אבל לב הרשעים היא קטנה כשיעור היותר מעט ר״ל אין להם לב להבין כ״א מעט מזעיר:

    עוד פירושים על פסוק כ: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    כסף נבחר לשון צדיק. שיודע להוכיח:

    לב רשעים כמעט. שאינו שומע לתוכחת צדיק ומדרש רבי תנחומא אומר על עדו הנביא נאמר שקרא על המזבח בבית אל וירבעם אע"פ שיבשה ידו לא קבל תוכחה שנאמר חל נא את פני ה' אלהיך וגו' (מלכים א י״ג:ו׳) ולא אלהי ואומר ותשב ידו כבראשונה (שם) עומד ומקטיר לעבודת גלולים ואף בסוף כן:

    מלבי"ם

    כסף נבחר לשון הצדיק, מבואר אצלנו תמיד שהלשון מורם על הדבור הפנימי, ומורה על דברים מעוינים שהתבונן בדרכי הבינה, ולעומת זה השפה מורה על הדבור החיצוני מן השפה ולחוץ, וכבר בארו חכמי הלשון שהלשון מיוחס אל הבינה והפה אל החכמה והשפה אל הדעת והוא מתאים עם דברינו כי הלשון מורה על עניני בינה, והשפה שהיא חיצונית לגמרי מציין שמדבר דברים שרגיל בהם מן השפה ולחוץ וזה לא משכחת רק בעניני דעת, שידע אותם בידיעה ברורה כדברי המוחשות, שמתוך כך ידבר בהם בשפתיו מבלי עיון כלל, והפה הוא אמצעי בין לשון ושפה. ומורה על עניני חכמה שקבל מרבותיו, ואינם מובנים אצלו כעניני תבונה ולא רגילים על שפתיו החיצונים כעניני דעת, והנה לשון צדיק הוא מה שהצדיק מתבונן בעניני הצדק ע"י בינתו, הוא דומה ככסף נבחר שאין בו סיג כלל, כי כל בינת נבונים יש בו סיג, כי בהכרח יתבונן על כל חלקי הסותר עד שימצא את הראוי, והמותר הוא סיג, אבל הצדיק שהורגל לעשות צדק והוא מתבונן בו ע"י השכל השמושי שהורגל לעשותו בפועל, וכל ענין פרטי שיבא לפניו יבין תיכף ע"י הנסיון איך לעשותו מבלי ספק כלל ותיכף יקלע אל המטרה הראוי והכסף הטהור מבלי סיג, אבל לב רשעים כמעט, הרשעים שהם רחוקים מן הצדק ולבם שהוא הכח המושל שבהם אינו עומד תמיד על ענין אחד כי פוסח תמיד על מדה אחרת לרוע, עד שלבם דומה כמעט, שאין לו לב וממשלה חלוטה כלל, וכ"ש שא"א לו שיבין דרך הטוב בהחלט כי אין לו דרך מיוחד כלל:

    רלב"ג

    כסף נבחר. הנה לשון הצדיק הוא כמו הכסף שאין לו סיגים והוא מפני זה חזק הקיום וחזק מההפסד ואולם נפש הרשעים ולבם לא ישאיר כי אם מעט ולא זכר לשון הרשעים כי אינם מוציאים בפה מחשבותם כמו שקדם:

    אבן עזרא

    כסף ככסף שמדבר דברים נבחרים נחשבות ככסף צרוף ונבחר.

    כמעט למוד מהם מעט.

    פרוש אחר: לב ענינו דעת, פירוש דעתם כמעט הוא נבחר הפך לשון צדיק.

21. (כא)שִׂפְתֵי צַדִּיק יִרְעוּ רַבִּים וֶאֱוִילִים בַּחֲסַר־לֵב יָמוּתוּ

    מצודת דוד:ירעו רבים. רבים אוכלים מפרי שפתיו כי יורה להם הדרך אשר ילכו בה לטוב להם: ואוילים. אבל האוילים אשר לא שמעו אליו ימותו בעבור חסרון לבם שלא בחנו דבריו:

    עוד פירושים על פסוק כא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ירעו. מלשון מרעה ור״ל יאכילו:

    רש"י

    שפתי צדיק ירעו רבים וגו'. שרבים אוכלים בזכותו ובתפלתו:

    מלבי"ם

    שפתי צדיק ירעו רבים, כבר בארתי שהשפתים מורה על הדבור החיצוני, והנה לשון צדיק בו יתבונן בעצמו על הדרך שיבחר לעצמו כנ"ל פסוק הקודם, ופי צדיק בעניני חכמה הם מקור חיים כנ"ל פסוק י"א. ושפתי צדיק, הוא מציין מה שמוציא בשפתיו דברים שרגיל בהם, הם ירעו רבים, שילמדם דרכיו ואורחותיו, ואוילים בחסר לב ימותו, גדר אויל הוא המסתפק בדרכי החכמה, וזה ההפך של הדעת המרומז בשפתי צדיק, שהשפתים מורים בדבר שידוע בבירור כנ"ל, כי לא לבד שאינו יודע ידיעה ברורה עד שיוציא דרכי החכמה בשפתיו החיצונים ללמדם לרבים כי גם א"ע לא ירעה, רק ימות בחסר לב, כי א"ל לב המושל ומנהיג את תאוותיו ע"פ דרכי החכמה וחקותיה אחר שמסתפק בהם:

    רלב"ג

    שפתי צדיק. הנה שפתי צדיק לא די שיחיו הצדיק אבל ינהיגו רבים ויכלכלו אותם כמו שירעה הרועה את הצאן ואולם האוילי' לא די שלא יועילו לזולתם אבל יביאו על עצמ' המות מצד חסרון דעתם:

    אבן עזרא

    ירעו מלשון מרעה, כלומר ילמדו רוב בני אדם.

    וחסר לב כנגד צדיק.

    ואוילים כנגד רבים, כלומר ואוילים בעבור איש חסר לב שיתעם.

    ימותו טרם עת כלח.

22. (כב)בִּרְכַּת יְהוָה הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא־יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ

    מצודת דוד:ברכת ה׳. הברכה שנותן ה׳ היא מעשרת את האדם ועם הברכה ההוא לא יצטרך להוסיף עוד עצבון ויגיעה להרבות הון כי יהיה די לו בהברכה הבאה:

    עוד פירושים על פסוק כב: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    ברכת ה' היא תעשיר, ולא יוסיף עצב עמה. אין צריך להתייגע להעשיר בו די בברכה מה שהוא מברכו:

    מלבי"ם

    ברכת ה' היא תעשיר, העושר שבא ע"י השתדלות אינו עושר אמתי ובעליו אוכל לחם העצבים, ר"ל שבעת יאכל לחם יתעצב, כי יזכור טרחו ועמלו בהשגתו וידאג פן יחסר לו וע"כ יצמצם מזונו כאילו עי"כ יוסיף בעשרו, וזה מצד שאינו עושר אמתי והוא עני לפי מחשבתו, אבל ברכת ה' היא תעשיר עושר אמתי, והעצב לא תוסיף עמה על העושר, ר"ל לא יצטרך להעציב להוסיף ע"י העצב על עשרו, כי אוכל בשמחה ובריוח כי הברכה מצויה בכל אשר לו:

    רלב"ג

    ברכת ה' היא תעשיר. האנשים המושגחים מהש"י ולא יצטרך העשיר להיות יגע ועמל עמה כמו הענין בשאר העשירים שיעמלו ולא יניח להם עשרם לישן וזה כי השם יתברך הוא יישיר עניניו כולם מצד דבקות השגחתו בו או ירצה בזה כי ברכת ה' היא תעשיר השכל האנושי מקניני החכמה והנה זה העושר הוא באופן שלא יוסיף עצב עמה כי הוא נצחי וקיים:

    אבן עזרא

    ברכת ה' שיתן לצדיק היא תתן לו עושר.

    ולא יוסיף השם עצבון לצדיק עצב עם הברכה, והפך זה בעצבון תאכלנה והברכה להוסיף טוב, והמארה חסרון.

23. (כג)כִּשְׂחוֹק לִכְסִיל עֲשׂוֹת זִמָּה וְחָכְמָה לְאִישׁ תְּבוּנָה

    מצודת דוד:כשחוק. כמו השחוק הוא דבר נקל כן נקל לכסיל לעשות זמה וכ״כ נקל לאיש תבונה לעשות דבר חכמה:

    עוד פירושים על פסוק כג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    זמה. ענין מעשה הרעה:

    רש"י

    כשחוק לכסיל עשות זמה. עצת חטאים:

    וחכמה כשחוק לאיש תבונה. כלומר קלה היא בעיניו לעשות:

    מלבי"ם

    "כשחוק לכסיל עשות זימה - הכסיל הוא הנלוז מדרכי החכמה בעבור יצר לבו ותאוותיו.

    מבאר, כי כפי שימשול ממשלת ליבו, אם בדרכי החכמה אם בכסילות, כן ישוב טבעו, עד שמעשיו לא יתייחסו עוד אל בחירותו רק אל ההרגל וטבע שני שנטבע בו:

    * הכסיל יעשה זימה לא במחשבה רק בלי דעת והכנה, כמו שישחק (אם יזדמן לפניו דבר הגורם שחוק) בהכרח, לא במחשבה ובחירה;

    * וכן חכמה לאיש תבונה, מי שאסף כל ענייני בינה בנפשו (שזה גדר תבונה והבדלו מן בינה), שאז החכמה אצלו מן השפה ולחוץ כנזכר למעלה על (משלי י יג): בשפתי נבון תמצא חכמה, ממילא החכמה וההתנהג על-פי דרכיה תהיה גם כן על צד ההרגל מעצמו, כמו השחוק הבא מעצמו בטבע.

    רלב"ג

    כשחוק לכסיל. הנה הכסיל לא ינהג בחכמה עניניו ובמה שיחפוץ לעשותו ולזה תהיה הגעת חפצו לו בדמיון מה שיתחדש מהקרי או מפעולת השחוק שאינם מכוונות לאותם התכליו' ואולם לאיש תבונה תהיה עשות המחשבה כחפציהם כי בחכמה ישתדלו שתגיע מחשבתם אל הפועל ובסבות הנאותות:

    אבן עזרא

    כשחוק, זמה היא מחשבת הרעות. פירוש כשחוק - שהוא נקל לכסיל לעשותו כן, מעשה הזמה נקל בעיניו.

    והחכמה לאיש מבין כי היא תשמרנו מעשות זמה, על כן חפץ בה. פרוש אחר: כחכמה לאיש תבונה, כן ישיש הכסיל לעשות זמה.

24. (כד)מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ וְתַאֲוַת צַדִּיקִים יִתֵּן

    מצודת דוד:מגורת. מהדבר אשר יפחד הרשע היא תבוא עליו ודבר הטובה אשר יתאוה לה הצדיק יתן לו מי שבידו ליתן והוא הקב״ה:

    עוד פירושים על פסוק כד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מגורת. ענין פחד כמו ויגר מואב (במדבר כב):

    רש"י

    מגורת רשע. מה שהוא ירא יבא לו דור הפלגה יראו ואמרו (בראשית י) פן נפוץ וסופן כתיב ויפץ ה' אותם משם (שם):

    ותאות צדיקים יתן. מי שבידו ליתנה (לתת):

    מלבי"ם

    מגורת רשע היא תבאנו, מגור הוא הדבר שמתירא מפניו והוא מתחבא עצמו ממנו ועושה תחבולות להנצל, וזה הבדלו מבין יתר לשונות הבאים על הפחד, הרשע גם הדבר שיגור ממנו ועושה כל תחבולות להנצל, בכ"ז תבואנו, כי תחבולותיו לא יועילו, ותאות צדיקים יתן, גם הדבר שמתאוים בלב יתן ה', בלי יצטרכו לעשות שום דבר כדי להשיגו באופן שהרשע ישיגהו הרע שהשתדל להנצל ממנו, והצדיק לא לבד שלא ישיגהו רע, כי ישיגהו הטוב שלא השתדל בו כלל, כי ה' יתנהו לו בהשגחה, וכמ"ש לקמן (י"א כ"ג, י"ג כ"א):

    רלב"ג

    מגורת רשע. מה שיירא הרשע שיבא עליו מהרעות היא תבואנו כי לא יצילהו הש"י ממנה וזאת היראה והפחד היא הודעה מחולשת השפע עליו מהש"י כמו שבארנו בביאורנו לספר איוב ובמאמר הד' מספר מ"י ואולם הצדיקים לא די שיהיו נשמרים מאותן הרעות אבל יתן להם הש"י מהטובות מה שיתאוו מהם:

    אבן עזרא

    ותאות צדיקים להשמיד הרשעים.

    יתן השם והעד הפסוק הבא אחריו.

25. (כה)כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם

    מצודת דוד:כעבור סופה. מיד כאשר יעבור הסופה ר״ל כאשר תבוא הפורעניות יוכרת הרשע ואיננו אבל הצדיק הוא דומה ליסוד העולם שאינו זז ממקומו:

    עוד פירושים על פסוק כה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    סופה. רוח סערה:

    רש"י

    כעבור סופה ואין רשע. פתאום בא עברת רוח סערה נכרת הרשע ממקומו:

    מלבי"ם

    כעבור סופה ואין רשע, הרשע אין לו שורש חזק במציאות רק קיום מקרי, כדבר הבלתי נשרש בחוזק אשר בעבור סופה וסערה ישאהו הרוח, כן בעוד שהשנים כסדרן יתקיים כפי הטבע, אבל בעת מהומה תשאהו סופה ותשערהו ממקומו, אבל צדיק יסוד עולם, שהוא י"ל קיום בהמציאות מצד שלמות נפשי ומצד השגחת ה', ובעת סופה לא לבד שלא ינידהו הרוח ומקרי הזמן, כי הוא כיסוד מוסד לא לבד לעצמו רק לעולם הכללי, כמו שהיה בנח, וכמ"ש בב"ר (פ' נח) כעבור סופה זה דור המבול וצדיק יסוד עולם זה נח, וכן נדרש שם מ"ש לקמן (י"ב ז', וי"ד א'):

    רלב"ג

    כעבור סופה. הנה כשתעבור סופה תעבור על הרשע להשחיתו כאילו הוא סבת עבור הסופה לתכלית שתשחיתהו ואולם הצדיק הוא בהפך כי הוא יסוד עולם וסבת קיומו ושמירתו מהפגעים כאמרו ימלט אי נקי:

    אבן עזרא

    כעבור סופה מהרה, כן יעבור רשע פתאום ואיננו, צדיק חזק לצרות כיסוד עולם שלא ימוט.

26. (כו)כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו

    מצודת דוד:כחומץ. כמו שהחומץ מזיק הוא לשנים וכו׳ כן מזיק העצל למשלחו כי סומך עליו והוא מתעצל בדבר:

    עוד פירושים על פסוק כו: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    כחומץ לשנים, מגנה ענין העצל שדומה בשליחותו כמו דבר החמוץ שרוצים לאכלו כדי לעורר תאות המאכל, והיא בהפך מקהה השנים, והגם שיתעורר לאכול לא יוכל ללעוס את המאכל, וכן כעשן לעינים, אם יבעירו זיקות להאיר בבית, הגם שימצא אור הלא יכהו העינים ולא יוכל לראות, כן העצל לשולחיו שלא לבד שלא ישיגו הנרצה משליחותו כי גם יקלקל התכלית, וכל הדברים הנאמרים על העצל, י"ל מליצה גם על המתעצל בשליחות הכולל אשר נשלח לעוה"ז להשלמת נפשו:

    רלב"ג

    כחומץ לשנים וגו'. הנה כמו שהחומץ לשנים שהוא מכאיב אותם מאד וכמו העשן שהוא מזיק לעינים כן העצל מכאיב לב שולחיו מפני היות תוחלתם ממושכה:

    אבן עזרא

    כחומץ שתולדתו קרה ומשחית השנים, או כעשן שתולדתו חמה ומשחית העינים, כן העצל משחית עניינו השולחים אותו לעשות מלאכתם, וראוי לאדם להיפרד מחברתו.

27. (כז)יִרְאַת יְהוָה תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה

    מצודת דוד:תוסיף ימים. למי שאוחז בה: ושנות. אף השנים הקצובים לו תקצורנה כי פוחתין לו מהם:

    עוד פירושים על פסוק כז: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    יראת ה' תוסיף ימים, הגם שהיראה מפני דבר דרכה לקצר הימים, לא כן יראת ה' שהיא תוסיף ימי האדם, ושנות רשעים תקצרנה, ע"י עונשי ה', ותפס בצד הא' ימים שכולל ג"כ שיהיו ימי טובה ושלוה, והשנים מורים לרוב על שני צער, שהרשעים לא יבלו ימים בטוב וגם תקצורנה שנותיהם:

    רלב"ג

    יראת ה' תוסיף. לאדם ימים על ימיו הקצובים כי מצד דבקות השגחת הש"י בו ינצל מהרעו' אשר סודרו לו שהם סבות מיתתו קודם עת הבילוי הטבעי ואולם הראשונים הנה שנותם תהיינה קצרות ולא יגיעו אל העת המוגבל להם כי רוע בחירתם ימיתם בלא עתם:

    אבן עזרא

    תוסיף ימים כי ימי האדם אינם קצובים, רק הם כפי הטבע והטבע יתגבר ויעמוד כפי המעשים הנכונים, והעד: למען יאריכון ימיך. ומה שאמר: את מספר ימיך אמלא, הם שיוכל לחיות כפי, טבעו כי הם במספר.

    תקצורנה מהזמן שיוכל לחיות, כי השם יחליש כחו או ימיתם על ידי פגע ומקרה, בעבור שאינם יראים ממנו.

28. (כח)תּוֹחֶלֶת צַדִּיקִים שִׂמְחָה וְתִקְוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד

    מצודת דוד:תוחלת. תקות צדיקים היא להם לשמחה כי באה ושמחים המה על אשר היו מקוים לה אבל תקות הרשעים תהיה אבודה ולא תבא ומיצר על התוחלת:

    עוד פירושים על פסוק כח: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    תוחלת צדיקים שמחה. סופה מתקיימת ושמחים:

    ותקות רשעים תאבד. כי לא תבא:

    מלבי"ם

    תוחלת צדיקים שמחה יש הבדל בין תוחלת ובין תקוה, המיחל מיחל על דבר שבודאי יבא, או שהבטיחוהו שיבא בזמן ידוע, והמקוה מקוה על דבר בלתי ברור ומובטח, והצדיקים י"ל תוחלת, כי שכרם מובטח בלי ספק ולכן שמחים הפך מן תוחלת ממושכה שהיא מחלה לב, כי התוחלת שמיחלים לחסד ה' הוא נמצא תמיד ולא יכזב, אבל תקות רשעים תאבד, הרשעים אין להם תוחלת רק תקוה שמקוים להתעשר וכדומה שהוא בלתי בטוח ובאמת תאבד תקותו:

    רלב"ג

    תוחלת הצדיקים. היא החיים הנצחיים והערבים אשר הם תכלית השמחה אשר אין לשמחות הגופיוח שום יחס אליה כמו שביארנו בא' מספר מלחמות ה' ואמנם תקות הרשעים היא קנין חפצי הגוף מהקנינים והשמחות הגופיות וכל זה כלה ואובד:

    אבן עזרא

    תוחלת צדיקים שהם מייחלים לראות מות הרשע, סוף תוחלתם תבואם לידי שמחה מהם במותם.

    ותקות רשע להאביד הצדיקים, תאבד התאוה והוא מפורש בפסוק הבא.

29. (כט)מָעוֹז לַתֹּם דֶּרֶךְ יְהוָה וּמְחִתָּה לְפֹעֲלֵי אָוֶן

    מצודת דוד:מעוז. דרך ה׳ הוא לחוזק לאיש תם בעבור כי הלך בו והיא למחתה ושבר לפועלי האון על אשר לא הלכו בו ור״ל מלמדת זכות על התם וחובה על הרשעים:

    עוד פירושים על פסוק כט: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    מעוז לתום דרך ה' ומחתה. היא לפועלי און שאינן הולכין בה והיא נפרעת מהם:

    מלבי"ם

    מעוז לתום דרך ה', המחתה הוא הפך המעוז שהעוז הוא עז הנפשי וחזקת הרוח והפוכו המחתה הנפשיית, דרך ה' והנהגתו הוא מעוז לתם, כי בדרכי ה' יראו איך סומך נופלים ומשגיח על נדכאים וכל ארחותיו חסד ואמת וצדקה ורחמים וחנינה, עד שהתם המתנהג במדות אלה ימצא מעוז בהשקיפו כי כן יתנהג ה' בהנהגת המציאות, והיא מחתה לפועלי און, באשר דרכיהם לעשות און הוא הפך מדרכי אל ומקיום העולם:

    רלב"ג

    מעוז לתם. הנה המישרים אורחותיהם אל התמימות תהיה להם דרך ה' במצות התורה מעוז וחוזק לשמור דרכם אשר יכונו ההליכה אליה כי בזה ישלם להם באופן שלם מה שיכוונו אליו מהתמימות ואולם לפועלי און תהיה דרך ה' למחתה כי היא מתנגדת בחכלית מה שאפשר למה שיכוונו אליו מהשקר והעול והחמס:

    אבן עזרא

    מעוז לתום תאר על משקל לחם חום או הלמד, כמו בעבור והוא שם דבר.

    דרך ה' מצותיו.

    ומחתה הוא הדרך שיחת אותם בשביל שיעזבוהו, שנאמר: צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.

30. (ל)צַדִּיק לְעוֹלָם בַּל־יִמּוֹט וּרְשָׁעִים לֹא יִשְׁכְּנוּ־אָרֶץ

    מצודת דוד:לעולם. אף אם הוא מט לא לעולם ימו כי יחזור ויקום: לא ישכנו. לזמן מרובה אף אם שעתם מצלחת היא לפי שעה:

    עוד פירושים על פסוק ל: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ימוט. לשון נטיה:

    ישכנו. עניינו חניה בהשקט:

    רש"י

    צדיק לעולם בל ימוט. כשהוא מט אין מוטתו מוטת עולם כי יפול וקם:

    מלבי"ם

    צדיק לעולם בל ימוט, ההתמוטטות בא ע"י סבה, ר"ל ע"י חולשת הרגלים או מקום מדרון, והצדיק גם כשימוט ע"י שלא עמד על מצב טוב בכ"ז לא ימוט לעולם, כי שבע יפול צדיק וקם, ורשעים לא ישכנו ארץ, גם בעת ששוכנים עלי ארץ לא על מדרון רק בשכינה קבוע עלי ארץ, בכל זה לא ישארו שוכנים שם כי ינערו רשעים ממנה:

    רלב"ג

    צדיק לעולם בל ימוט. הנה לעוצם השגחת הש"י על הצדיק לא ימוט לעולם ר"ל כל ימיו ולא ימעדו קרסוליו אך יתקיים במקום שהוא בו מהארץ לא יגלה משם למקום אחר ואולם הרשעים לא ישכנו ארץ כי אם זמן מועט כי מפני רוע פעולוחיהם יהיו להם שונאים רבים או ירצה באמרו לא ימוט לעולם חוך הזמן הנגזר לו לחיות לא ימות כטעם אמרו את מספר ימיך אמלא ואולם הרשעים לא ישכנו ארץ הזמן המוגבל להם כי שנותם תקצורנה:

    אבן עזרא

    צדיק לא ימוט לעולם בבא הצרות, או אחרי מותו ישאר זרעו, שנאמר: וצדיקים ישכנו ארץ.

    ורשעים יאבד זכרם וזרעם.

31. (לא)פִּי־צַדִּיק יָנוּב חָכְמָה וּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹת תִּכָּרֵת

    מצודת דוד:ינוב וגו׳. ר״ל באמרי פיו יוכלל חכמה ומוסר ומרמז לומר שפי תהפוכות תכרת ר״ל המהפך חכמת התורה יוכרת:

    עוד פירושים על פסוק לא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ינוב. ענין דבור כמו בורא ניב שפתים (ישעיהו נ״ז:י״ט):

    רש"י

    פי צדיק ינוב חכמה. ידבר לשון ניב שפתים (ישעיה נ"ז):

    מלבי"ם

    פי צדיק ינוב חכמה, כבר התבאר (פסוק י"א) עמ"ש פי צדיק מקור חיים שהצדיק לא אסף חוקי החכמה בקבלה כמו החכם, רק שהתרגל ללכת בהם ע"י צדקתו, ועי"ז יוכל ללמד על כל פרט איך יהיה המנהג בחכמה הגם שאין לו ע"ז תורה ושטה כללית כמו החכם, ולפ"ז מקור החכמה הוא בפיו, ששם תעשה פרי ותנובה, שבעת ישאלהו איש על פרט א' איך יתנהג, תצמח החכמה ותוליד תנובה בפיו התשובה הנכונה כפי החכמה, וגם י"ל יתרון מן החכם, במה שלשון תהפוכות תכרת, שהלשון מציין דרכי הבינה שאם יבא בלשון תהפוכות, היינו שיביא מופתים תבונים בדרכי המחקר הפך מדרכי החכמה, שע"ז לא יוכל החכם לעמוד כנגדו כי החכם אינו נבון, והחכמה היא רק מקובלת ולא ידע לבררה בראיות ובמופתים נגד החוקר המכחיש פנותיה, אבל הצדיק יעמיד כנגדו מופתי הנסיון והבחינה, שהוא כבר נסה כל ענין פרטי עד שהשיג ממנו ידיעה ברורה כמופתי המוחשות, ועל ידי כן תכרת לשון תהפוכות וזרועות תבונתו לא תעמודנה לפניו:

    רלב"ג

    פי צדיק. פי האיש הצדיק בדעותיו ידבר חכמה שהיא דבר קיים ונצחי ולא יפס' עמה הדבור כי האמת מעיד לעצמו מסכים מכל צד ולשון איש תהפוכות והוא הטועה ואומר כזב בהתחלות הנה תפסק לשונו אם לא יסכים לדבריו מה שנמצא מזה אחר ההתחלות:

    אבן עזרא

    ינוב מענין תנובה ופירוש יתן תנובת החכמה וניב שפתים כענין תבואת שפתיו ישבע, וכמוהו בין אחים יפריא יתן פרי, ולשון דוברות תהפוכות תכרת שפתם:

32. (לב)שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן וּפִי רְשָׁעִים תַּהְפֻּכוֹת

    מצודת דוד:ידעון רצון. יודעים לרצות לה׳: תהפוכות. מוסב על ידעון לומר ידעון תהפוכות להפך דבר ה׳ כי כל עסקם בזה והורגלו בדבר:

    עוד פירושים על פסוק לב: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    שפתי צדיק ידעון רצון. יודעים לרצות ולפייס את בוראם ויודעים לרצות את הבריות ולהטיל שלום ביניהם:

    מלבי"ם

    שפתי צדיק ידעון רצון, כבר בארתי בפ' כ"א על שפתי צדיק ירעו רבים שהצדיק הגיע בפרטי דרכי החכמה לכלל דעת, שידע מהם ידיעה ברורה, וזה גדר שפה שמוציאם מן השפה ולחוץ כדבר ברור, והנה הרצון יבא על דבר הנרצה אצל ה' וגם בא על התרצות הכעס, ור"ל הצדיק יודע להגיד מה שהוא רצון ה' ואדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, וזאת ידעו בידיעה ברורה שעז"א ידעון, ואמר שפתי, אבל פי רשעים תהפוכות, פיהם שבו ידברו הנהגה הפך החכמה (שהחכמה מרומזת במלת פה) הוא תהפוכות, כאלו קבלו חקים שהם הפוכים מדרכי החכמה:

    רלב"ג

    שפתי צדיק ידעון. להשיג רצון מהאנשי' כי דבריה' נאותים וערבים להם ואמנם פי הרשעי' הוא בהפך כי הוא לא ישיג רצון אך תהפוכות וכעס כי דבריו הם קשי' ורעי' או ירצה בזה כי שפתי צדיק בדעות ידעון להשיג מה שהיה הרצון בנמצאו' הטבעיות אשר יחקר בהם בחקרם בסבותיהם למה היו בזה האופן ואולם פי הרשעים בדעו' אשר יטעו בהתחלות לא ידעון הרצון בדברים אבל יאמרו תהפוכות וכזבים:

    אבן עזרא

    ידעון לדבר רצון.

    ופי רשעים ידע לדבר תהפוכות.