משלי פרק ו׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)בְּנִי אִם־עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ

   מצודת דוד:אם ערבת. ערבות ממון בשביל אחר: לזר. בעבור הזר תקעת כפך והיא ענין קיום ותוקף על הערבות:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   בני אם ערבת. ערבות ממון כמשמעו פירשו רבותינו:

   מלבי"ם

   בני אם ערבת לרעך, לעשות לו איזה דבר, ואח"כ תקעת לזר כפיך בענין שהוא הפך הערבות שערבת לרעך, למשל שערבת לרעך למכור לו בית או שדה ואח"כ תקעת כפיך לזר למכור לו השדה או הבית הלז, ויש ערב ויש ערב קבלן, ומוסיף שלהזר נתת תקיעת כף שהוא יותר מערבות:

   רלב"ג

   בני. אם קרה שערבת לרעך בעבור איש זר תקעת לו כפך לפרוע החוב בעבורו:

   אבן עזרא

   בני אם ערבת, תקעת לזר כפיך לזר המלוה תקעת כפיך לפרוע החוב, הוא המוקש שנלכדת בו, הם אמרי פיך.

2. (ב)נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי־פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי־פִיךָ

   מצודת דוד:נוקשת. הנה דע שבאת למוקש ונלכדת בה ע״י אמרי פיך:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   רש"י

   נוקשת באמרי פיך. שתקעת כף להדבר עם הזרים:

   מלבי"ם

   נוקשת באמרי פיך, תחילה נוקשת במה שערבת לרעך ואתה מחיוב לקיים דבר מצד שהערבות שלו קודם ומצד שהוא רעך, ואח"כ נלכדת באמרי פיך, במה שנתת תקיעת כף ונלכדת בפח:

   רלב"ג

   נוקשת. הנה באמרי פיך נוקשת ונלכדת כי אין לך הנאה בזה הענין תבואך להשתעבד בזה החוב אך אמרי פיך לבד הם אשר נוקשת ונלכדת בהם וכן הענין בשכל האנושי עם הנפש המתאוה כי הוא לא יתענג כלל בתענוגים הגופיים ההם והוא ערב בעבורה לפרוע החוב אל הש"י הנה כשיהי' הענין כן עשה זאת איפוא בני והנצל כי באת בכף רעך ונשתעבדת לו בזה החוב אין לך תקנה בזה אלא שתלך ותכנע לפניו ותתן לו הגאוה והרוממות בהשתדלך בחכמה ובתבונה כי אז תשיג לו שהוא בתכלית הרוממות והגאוה ואתה בתכלית השפלות ביחס אל רוממותו ובזה האופן תמלט מזה הערבות ר"ל בהפרדך מהמשך אחר התאוה ובהיותך נכנע מאד לפני הש"י והשכילך רוממותו והתנשאותו אל תתעצל בזה אך נהוג בו בזריזות:

3. (ג)עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל כִּי בָאתָ בְכַף־רֵעֶךָ לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ

   מצודת דוד:עשה זאת איפוא בני. ר״ל עתה עשה זאת בני והנצל מיד המלוה כי באת בידו ונתחייבת לו: לך התרפס. היה לו למרמס הרגל ר״ל הכנע עצמך לפניו: ורהב רעך. החזק והמשל רעך על עצמך:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   אפוא. כמו עתה וכן מה לך אפוא (ישעיהו כ״ב:א׳):

   התרפס. ענין דריסה ורמיסה כמו ושארה ברגלה רפסה (דניאל ז׳:ז׳):

   ורהב. ענין התחזקות כמו ירהבו הנער בזקן (ישעיהו ג׳:ה׳):

   רש"י

   לך התרפס. התר לו פס יד לשלם לו ממונו:

   ורהב רעיך. ואם אין לו ממון עמך אלא שנוקשת באמרי פיך לדבר לו קשות הרבה עליו רעים לבקש ממנו שימחול לך:

   דבר אחר בני אם ערבת לרעך אחר שנעשית ערב להקב"ה שהוא רעך כדכתיב זה דודי וזה רעי (שיר השירים ה׳:ט״ז) וקבלת עליך בסיני ובערבות מואב באלה ובשבועה לשמור מצותיו:

   תקעת לזר כפיך. שתשוב ותסור מדרכיו ותדבק באפיקורסין ללכת בדרכיהם:

   נוקשת באמרי פיך. שתקעת כף להדבר עם הזרים:

   עשה זאת אפוא בני והנצל. הואיל ובאת בכף רעך בסיני וקבלת אלהותו עליך:

   לך התרפס. הכנע לפניו כאסקופה הנרפסת ונדרסת:

   ורהב רעיך. הרבה רעים שיתפללו עליך לפניו וכן נדרש במדרש תהלים:

   מלבי"ם

   עשה זאת אפוא, זאת העצה שתעשה למען תנצל, אחר שבאת בכף רעך והערבות שלו קודם, לך התרפס, השפל עצמך לפני הזר שיפטרך מן התקיעת כף, ורהב רעיך או שתגדיל את ריעך למלאת רצונו עד שיפטור אותך מן החיוב שנתחייבת:

   רלב"ג

   עשה זאת, התרפס. הכנע:

   ורהב רעך. תן לו רוממות וגאוה עליך:

   אבן עזרא

   כי באת אף על פי, כמו: כי רכב ברזל, כי עם קשה עורף.

   בכף ברשותו, כמו: מן הבא בידו, התרפס מן ברגלה רפסה והטעם לך אליו והכנע והיה לו למרמס.

   ורהב פועל עומד והוא סבות דבק עם רעך.

4. (ד)אַל־תִּתֵּן שֵׁנָה לְעֵינֶיךָ וּתְנוּמָה לְעַפְעַפֶּיךָ

   מצודת דוד:אל תתן שנה. ר״ל אל תתעצל בדבר:

   עוד פירושים על פסוק ד: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מלבי"ם

   אל תתן שנה לעיניך, שינה קבועה, ואף תנומה דרך עראי:

   רלב"ג

   אל תתן שינה לעיניך. אל תתעצל בזה אך נהוג בו בזריזות ואל תתן שינה לעיניך ולא תנומה לעפעפיך אך חקור תמיד בהשגת העיוניות ובזה תדבק בש"י ויסור הרע ממך:

   אבן עזרא

   אל תתן אחר התרפסך ותיגע ולא תישן, עד שתפרע החוב. אז תנצל, כצבי שימלט מיד אדם.

5. (ה)הִנָּצֵל כִּצְבִי מִיָּד וּכְצִפּוֹר מִיַּד יָקוּשׁ

   מצודת דוד:הנצל כצבי. ראה להנצל במהירות כצבי הממהר לברוח מיד הלוכדו כשימצא מנוס: מיד יקוש. מיד מוקש הפח:

   עוד פירושים על פסוק ה: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   רש"י

   הנצל כצבי מיד. מהר והשמט משם כצבי הנמלט מיד האדם:

   מלבי"ם

   "הנצל כצבי מיד - הצבי הנצוד הוא ניצול בכח גופו וקרניו;

   וכציפור מיד יקוש - שמניחים דבק והוא נוקש ע"י דביקת נוצותיו אל הדבק, יינצל ע"י מריטת נוצותיו הדבוקים אל המוקש.

   כן תינצל: או בכח גופך, או במה שתניח ממונך ומלבושך ביד מי שערבת לו.

   וכל זה משל, והמליצה - על הערבוּת שערב כל איש לה' לשמור תורתו ומצותיו, כמו שאמרו: הכל נתון בערבון, או על הערבות לשמור נשמתו בטהרה; ואחר-כך יתקע כפיו לזר, והוא היצר הרע, או החומר המתאווה שנמשך אחריו לעשות הפך הערבות. ועל-ידי-כך נוקשת באמרי פיך, ומבואר בכל הספר שהפה מרמז על החכמה, והוא נוקש באמרי פיו תחילה לעשות כפי חקי החכמה, ואחר-כך נלכד לעשות הפך מחוקיה.

   והעצה הוא, אחר שבאת בכף ריעך, שהבטיח ונשבע לה' לשמור מצותיו והתחייב לנפשו לשמור אותה ממצודות היצר הרע, צריך להכניע את חמרו, שעל-זה אמר: לך התרפס, וצריך להרהיב ולהגדיל את ריעו, שהוא הקב"ה או הנשמה, וצריך לבל יתן שינה לעיניו ולעבוד את ה' בתמידות ולהנצל מן היצר הרע; כצבי מיד - שיהיה רץ כצבי לעשות רצון קונו, ונגד מה שהיצר הרע תפסו בידו ישמיט את עצמו בכחו לתורה ולתעודה; ואם משכו ברשתו בפתויו, צריך להנצל כצפור מפח יקוש - על-ידי שיניח נוצותיו, שהם מלבושיו החיצונים, שיחלק קניניו המדומים לעניים, ושערותיו יגלח לשמים כמעשה הנזיר שבא לפני שמעון הצדיק, וגופו יענה ביסורים:

   רלב"ג

   הנצל כצבי מיד. מיד המקום אשר נוקש בו והוא הפח או הרשת ומה שידמה להם:

   הנצל כצבי מיד. הנצל ברוב מרוצה ובמהירות כמו שינצל הצבי מיד הבא ללקחו ברוב מרוצתו במהירות וכמו שינצל הצפור מיד המוקש אשר תקנוהו שיהי' נוקש במהירות עופפותו עד שיצא משם קודם יפול המוקש עליו:

6. (ו)לֵךְ־אֶל־נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם

   מצודת דוד:עצל. אתה העצל לך אל הנמלה וראה מנהגה ולמד ממנה חכמה:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   נמלה. שם בריה קטנה:

   רש"י

   לך אל נמלה עצל וגו'. וחכם והתחכם:

   מלבי"ם

   "לך אל נמלה עצל - כל כוחות מעשה בראשית נטועים בנפש האדם, וכל כוח ומידה שימצא האדם במין ומין מבעלי-החיים, ידענו שכן נמצא גם בנפשו. והרבה מידות יש בבעלי חיים שאינם צריכים להם לצורך חיותם, וה' הטביע בם מידה זו שילמד האדם ממנה לעשות כן, כמו שאמרו חז"ל: אלמלא לא ניתנה תורה, למדנו צניעות מחתול וכו'. והנמלה, נטע ה' בה מידת הזריזות לאסוף ולכנוס, שממנה ילמד האדם לשקוד ולהרבות באסיפת החכמה, ועל זה אמר: אתה, העצל, אשר תחשוב שלא נמצא בנפשך מידת הזריזות, או שהזריזות אינה מידה טובה או מועלת, לך אל הנמלה, ותמצא שנטוע בה מידה זו שלא לצורך חיותה, רק כדי שתראה דרכיה וחכם, רוצה לומר, תלמד ממנה בהנהגת אסיפת חוקי החכמה בזריזות והשתדלות רב.

   רלב"ג

   לך אל נמלה עצל. אתה האיש העצל מלהשתדל בקנין המושכלות בהיות לאל ידך לעשות לך אל נמלה שהיא בריה קטנה מהבעלי חיים הבלתי בעלי שכל ראה דרכיה וחכם ולמד חכמה מזה:

   אבן עזרא

   אל נמלה שהיא מקטני ארץ ותלמוד מחכמתם.

7. (ז)אֲשֶׁר אֵין־לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל

   מצודת דוד:אשר אין לה קצין. להכריחה על מעשיה להכין מאכלה לבל תגזול מחברתה:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   קצין. שר ומושל:

   רש"י

   אשר אין לה קצין. שיוכיח אותה ויזרזנה ויוציא מידה אם תגזול דבר מחברתה ואף על פי כן:

   מלבי"ם

   אשר אין לה קצין שוטר ומושל, כי בין בני אדם יתנהגו לפעמים במדה אחת הגם שאינה מדה טובה מפני שכן ינהג ביניהם הקצין, שהוא האיש העומד בקציהם מפני חשיבותו וכולם מתדמים לעשות כמעשיו, או מפני שוטר ומושל שהמושל יכוף אותם על הנהגה אחת ע"י שוטריו ונוגשיו, אבל הנמלה לא תעשה זאת מפני אלה הטעמים ובכל זה.

   רלב"ג

   אשר אין לה קצין. שיישירה אל מה שתעשהו כי אין לה קצין שוטר ומושל שישגיח בהנהגתה ובמוסרה וכבר תראה ממנה שהיא מכינה בקיץ לחמה בהביאה מהפירות בחוריה מה שימצא לה בכל השנה ושם היא אוגרח בקיץ מאכלה ותפלא מאד מדרכיה בזה הענין כי אחה תמצא שאם היחה חורה בכותל הנה היא תעלה בו ארחות עקלקלות באופן שלא תקשה כל כך העליה עם כובד המשא שתשא בפיה גם תמצא מררכיה שהיא אוכלת חודו של זרע אשר בו מה שמדרגתו מדרגת זרע הזכר כמו שנזכר בספר הצמחים בדרך שלא יצא מהגרגרים הטמון בארץ ובזה יהיה נשמר מהעיפוש גם תמצא מדרכיה שאם יבואו מים בחורי הנמלים יוציאו תכף הזרע משם ליבשו ואחר כן ישובו להצניעו לשמרו מהעיפוש:

   אבן עזרא

   אשר אין לה קצין שיכריחנה לעשות כן אלא מחכמתה תכין לחמה.

8. (ח)תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ

   מצודת דוד:תכין. עכ״ז מעצמה בחכמתה תכין לחמה בקיץ עת תמצא ע״פ השדה וממנה למוד להכין הכל בעוד לאל ידך:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   אגרה. ענין אסיפה כמו אוגר בקיץ (לקמן י):

   רש"י

   תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה. מזונה, כל אחת ואחת אינה גוזלת מחבירתה:

   מלבי"ם

   תכין בקיץ לחמה, אחרי אשר אגרה בקציר מאכלה, שהקציר הוא קודם הקיץ שכל ימי הקציר תאגור ותאסוף גרעיני תבואה למאכלה, ואח"כ כשכלה קציר והתחילו ימי הקיץ שאין עוד גרעיני תבואה בשדה, תשתדל להכין את לחמה, להניחו במקום משומר, ולחתוך ראש הגרעינים שלא יצמחו, ובזה תקח מוסר להרבות לאסוף חקי החכמה ודברי התורה בלבך כל ימי הנעורים, ואל תאמר די, ואחר שאספת כולם אז תבינם בשכלך. כמ"ש ליגמר איניש והדר לסבר, ולהכין לך צידה ליום מועד כמו שהנמלה מכינה על ימי החורף. כי רק מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, וכן אחר שאספת חקי החכמה תכינם ע"י בינתך ושכלך שיהיו לחם הנפש, כי החכמה והתורה הוא מזון צחצחות הנפש ליום מועד:

9. (ט)עַד־מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ

   עוד פירושים על פסוק ט: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מלבי"ם

   עד מתי עצל תשכב, ר"ל ואתה העצל כבר עבר קציר כלה קיץ ואתה עדיין שוכב הוזה ולא עשית מאומה, ודרך העצל לישן כמה שעות על היום, ואחר שהתעורר משנתו שכב יתר היום על מטתו. עז"א עד מתי תשכב, ויותר מזה מתי תקום ותתעורר משנתך, והמליצה שבנערותו ישן ואינו מבחין כלל מפני הסכלות, וגם אחר שיתעורר וישכיל תכלית האדם וכי ראוי שיעסוק בתורת ה', ישכב אח"כ ולא יעשה מאומה מפני העצלות, לכן אמר עד מתי תתעצל ויותר מזה עד מתי תהיה שקוע בסכלות:

   רלב"ג

   עד מתי. אתה העצל תשכב ותתרשל מקנין השלימות מתי תקום משנתך לעשות מעשיך האנושי' תן לעצמך מעט שינות ומעט תנומות להיות מתנמנם לא ישן ולא ער כמשפט האיש החרוץ הזריז כאשר תבואהו השינ' ותנמנ' מעט להסיר ממנו אונס השינה ומעט יחבק ידיו לשכב לתת מרגוע אל חושיו הלואים מצד טרדתם בהקיצו הנה כשתנהג זה המנהג יבא זה העוני לך ובא כמהלך ר"ל שמדי בואו ילך לו ויסור ומחסורך יבא לך כאיש בעל מגן וכלי מלחמה שכאשר יבא במקום מה לא יתעכב שם אבל ילך אל מלחמתו וזה כי מצד זריזותך בחכמה ישגיח הש"י ויתן לך מה שיצטרך לך או ירצה בזה כי מצד הזריזות יקל לו בעיניו לכנוס ולאסוף בו בעמלו מה שיסתפק בו והביאור הראשון הוא יותר נכון והנה הזהיר תחלה לבלתי היות בעל תאוה כי היא תמנע' השלימות ואחר זה הזהיר מהעצלה כי היא ג"כ תמנע השלימות ותהיה סבה אל שימות האדם בחוסר כל ואחר זה הזהיר מדבור השקרים אשר יחשוב האדם שלא יחטא והם סבה לרעות גדולות עם שזה יסבב שיאחוז האיש הזה דעות כוזבות לאהבתו השקר ואמר:

   אבן עזרא

   אתה עצל, מתי תקום תעור משנתך?

10. (י)מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב

    מצודת דוד:מעט שנות. פן תחשוב אישן מעט ואח״ז אנום מעט ואח״ז אשכב בחבוק ידים לנום כי כן דרך השוכב לחבק ידיו זה בזה:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    תנומות. היא שינה קלה:

    רש"י

    חבוק ידים. הישן חובק ידיו אבראצ"ר בלע"ז:

    מלבי"ם

    מעט שנות, תחלה ישן השינה הקבוע, ואח"כ מעט תנומות נים ולא נים תיר ולא תיר, ואחר שיתעורר גם מתנומה אז מעט חבוק ידים לשכב על המטה ולא יעשה מאומה:

    אבן עזרא

    מעט שנות בלשון רז"ל, והטעם: תישן פעם אחר פעם, תישן מעט ותנום מעט ותחבק ידיך שלא תיגע.

11. (יא)וּבָא־כִמְהַלֵּךְ רֵאשֶׁךָ וּמַחְסֹרְךָ כְּאִישׁ מָגֵן

    מצודת דוד:ובא כמהלך. בעבור זה יבוא לך עניות פתאום כאורח המהלך בדרך הבא פתאום לבית מלונו ולא נודע טרם בואו: ומחסורך. דבר המחסר עושרך מהרה יבא כאיש המלובש במגן לרדת אל המלחמה שאין דרכו להתעכב בדרך מהלכו:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ראשך. ענין עוני ודלות כמו ראש עשה כף רמיה (, שם):

    רש"י

    ובא כמהלך ראשך. אם תעשה כן יבא חסרונך ודבר שאתה רש ממנו יבא לך מיד כאדם המהלך מהר ומחסורך יבא ויתמלא:

    כאיש מגן. הבא מהר להגין על אדוניו, המקראות אלו עקרן משל על המתעצלין לעסוק בתורה:

    מלבי"ם

    ובא כמהלך ראשך, בעת שיורש מנכסיו בא הריש כארח מהלך כדרכו באין עומד לנגדו כי לא יעשה תחלה דבר נגד הריש והעוני הבא עליו, ומחסורך כאיש מגן ואח"כ יבא עליו המחסור שיחסר לו לחם וכל צרכיו, ואז יעמוד וילחם נגד המחסור וירצה לגרשו מביתו, אבל המחסור יעמוד נגדו כאיש נושא מגן וצינה ולא יוכל לגרשו מביתו ולעשות לו מאומה:

    אבן עזרא

    והנה יבא רישך כמהלך כאורח הבא שלא יודע עד בואו, ומחסורך יבוא כאיש הבא במגן לנצח אחר.

12. (יב)אָדָם בְּלִיַּעַל אִישׁ אָוֶן הוֹלֵךְ עִקְּשׁוּת פֶּה

    מצודת דוד:אדם בליעל. מי שפורק מעליו עול מקום הוא איש און והולך עקשות פה ר״ל מעקם פיו לרמז לשון הרע:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    בליעל. בלי עול ר״ל הפורק עול שמים:

    רש"י

    הולך עקשות פה. ההולך בעקימת שפתים:

    מלבי"ם

    אדם, מי שהוא אדם בליעל הפורק עול שמים מעליו במצות שבין אדם למקום, ובמצות שבין אדם לחברו הוא איש און, האיש הזה חטאו ניכר בז' דברים, א] בכלי הדבור הולך עקשות פה, שמדבר עקשות נגד חקי החכמה, שפה מרמז על החכמה, ב] בכלי המעשה, נגד העינים אמר.

    רלב"ג

    אדם בליעל. הנה אדם רשע הוא מי שהוא איש און אשר הולך עקשות פה ר"ל ידבר שקרים בפה:

    אבן עזרא

    אדם בליעל אלו הם ענייניו.

13. (יג)קֹרֵץ בְּעֵינָו מֹלֵל בְּרַגְלָו מֹרֶה בְּאֶצְבְּעֹתָיו

    מצודת דוד:קורץ בעיניו וגו׳. ענין כולם הם רמיזות לה״ר:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    קורץ. ענין הנידנוד לרמז הלעג והוא מלשון קרץ מצפון (ירמיה מו) כי ברוב הנידנוד כאלו כורת ומשבר העינים:

    מולל. הוא מלשון מלה ודבור ר״ל כאלו מדבר ברגליו דבר הלעג:

    מורה. כאלו מלמד דבר הלעג באצבעותיו:

    רש"י

    קורץ בעיניו. רמיזות של מרמה:

    מולל ברגליו. כלומר משפשף זה על זה:

    ומורה באצבעתיו. כולם מן ל' רמזים הם זה נופל על העין וזה נופל על הרגל וזה נופל על האצבע והעיקר הוא מדבר על הרשעים המסיתין את הבריות לע"ג:

    מלבי"ם

    קורץ בעיניו, הפך ממ"ש ולא תתורו אחרי עיניכם, ג] בכלי התנועה מולל ברגליו, מרמז מלים ברגליו לרוע, ד] בידים מורה באצבעותיו, ה] נגד המחשבה.

    רלב"ג

    קורץ בעיניו. או ברמיזותיו אם בשיקרו בהם כמנהג הרומזים בעיניהם ומולל ברגליו לרמוז בהם ומורה באצבעו:

    אבן עזרא

    קורץ מולל דובר.

    מורה לעשות רע, כתוב בעיניו ברגליו באחת מעיניו ואחת מרגליו. וכן: ויקבר בערי הגלעד - באחת מערי.

14. (יד)תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חֹרֵשׁ רָע בְּכָל־עֵת מִדְיָנִים יְשַׁלֵּחַ

    מצודת דוד:תהפוכות בלבו. מחשבות לבו להפוך הדבר מכמות שהוא: חורש רע. חושב רע בכל עת ומגרה מחלוקת בין אנשים ר״ל כיון שפרק עול המקום בודאי את כל אלה יעשה:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    מדינים. מלשון מדון ומריבה:

    ישלח. ענין גרוי ושסוי כמו ושן בהמות אשלח בם (דברים ל״ב:כ״ד):

    רש"י

    מדינים ישלח. בין אדם לבוראו:

    מלבי"ם

    תהפוכות בלבו, בעניני האמונה חושב דברים הפך האמונה, ובעניני בני אדם חורש רע נגד חברו, ז] מדנים ישלח בין אדם לחברו:

    רלב"ג

    תהפוכות בלבו. הנה בלב כזבים תמיד ובכזבים שיתמיד וימציא בלבו הוא חורש רע בכל עת ומשלח מדנים בין אחים ומחלוקות וריבות בין האנשים בשיספר כזבים מזה לזה ויתחדש מזה הפסד רב בקבוצים המדיניים על אלו הרעות שהוא עושה ישיב הש"י גמולו:

15. (טו)עַל־כֵּן פִּתְאֹם יָבוֹא אֵידוֹ פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא

    מצודת דוד:ואין מרפא. לא יהיה רפואה לשברו:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    אידו. ענין צער ומקרה רע:

    פתע. הוא כמו פתאום:

    רש"י

    פתאום. ופתע ל' תכיפה היא ולא ידע את המפלה הקרובה ליפול עליו:

    מלבי"ם

    על כן פתאום יבא אידו, היינו שאידו ימהר בזמן, וגם יהיה מהירות בפעולת ענשו, פתע ישבר, ולא יהיה לו מרפא כי לא ישוב בתשובה:

16. (טז)שֶׁשׁ־הֵנָּה שָׂנֵא יְהוָה וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ

    מצודת דוד:ושבע. השביעית היא תועבת נפשו ר״ל שנואה מכולן:

    עוד פירושים על פסוק טז: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    רש"י

    שש הנה שנא ה' ושבע. תועבת נפשו כלומר גם השביעית עמהם:

    מלבי"ם

    שש הנה, הששה דברים הראשונים שחשב שנא ה', והשבע שהוא מדנים ישלח שהיא השביעית, היא תועבת נפשו, שהיא גרוע מכולם כי משחית את הקיבוץ בכלל:

    רלב"ג

    שש הנה שנא ה'. והשביעי הוא מהם תועבת נפשו והם עיניה רמות מצד הגאוה ועזות המצח:

17. (יז)עֵינַיִם רָמוֹת לְשׁוֹן שָׁקֶר וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם־נָקִי

    מצודת דוד:עינים רמות. זה המתגאה המרים עיניו כלפי מעלה לא כדרך שפלי הרוח אשר ישפילו עיניהם להסתכל כלפי מטה:

    עוד פירושים על פסוק יז: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    עינים רמות, חשבם שנית בפרטות לרע יותר, נגד קורץ בעיניו מוסיף עינים רמות שהוא הגאוה שיתגאה נגד האמונה, נגד הולך עקשות פה מוסיף לשון שקר, שהלשון מורה תמיד על הבינה שמנגד נגד החכמה בראיות של הבינה ובהיקשים מתעים, נגד מורה באצבעותיו אומר ידים שופכות דם נקי:

    רלב"ג

    לשון שקר. שהוא אוהב לדבר שקרים והידים שופכות דם נקי:

    אבן עזרא

    רמות המתגאה, שירים עיניו בגאוה.

    לשון שקר שופכות דם נקי - רוצח.

18. (יח)לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה

    מצודת דוד:לב חורש. המפנה לבבו לחשוב מחשבות און לרוץ לרעה לעשות במהירות עד לא יתנחם:

    עוד פירושים על פסוק יח: מלבי"ם, רלב"ג

    מלבי"ם

    לב, נגד חורש רע אומר לב חורש מחשבות און, נגד מולל ברגליו אמר רגלים ממהרות לרוץ לרעה, ונגד תהפוכות בלבו מוסיף.

    רלב"ג

    לב חורש. אל האנשים מחשבות שקר ומרמה להרע להם והרגלים שימהרו לרוץ לעשות רעה ומי שידבר כזבים ויהיה עד שקר והנה זה יכלול לשון שקר ועדות שקר מי שמשלח מדנים בין אחים בספרו כזבים מזה לזה, והנה זכר האיברים על הסדר והתחיל מהאבר הגבוה ובשפל כלה, הנה זה הוא ביאור אלו הדברים שהגבלנו ביאורם פה, ואולם התועלות המגיעות מהם הנה י"ט, הא' הוא להודיע כי התורה ומצותיה מביאות האדם אל השגת החכמה והתבונה אם בפילוסופיא האלהית אם בפילוסופיא המדינית אם יעמיק האדם לחקור בה ובמצותיה מחקר ראוי וזה יהיה בשישמרו בלבבו תמיד ובה יגיע לו הבריאו' בגוף ובנפש בהתנהגו לפי מצותיה ויהיה אהוב לאנשים ואהוב לשם עד שתמיד יהיו עיניו בו לא יעזבוהו וישיג בזה החיים הערבים הנצחיים והטובות הגופיות עד שאין פחד אליו מהרעו':

    הב' הוא להודיע שאין ראוי לאדם שיבטח בדברים אשר ירצה להשיגם בבינתו ובסבות אשר המציא להגיעו אליהם אך ישים מבטחו בש"י לבד ויעזר עם זה בסבות המביאות הדבר ההוא הג' הוא להודיע שראוי לאדם שיתן כבוד לש"י בחקירותו בחכמה ובתורה כי זה ממ' שיישירהו למצוא האמת בדברים לפי מה שאפשר לו והיה זה כן כי חכמת הש"י היא נפלאה מאד וכאשר ירצ' האדם למצוא באלו הדברים חכמ' נפלאה ולא יסתפק בסבות החלושות אז יתישר מאד למצוא דברי חפץ ועם זה למדנו מזה תועלת אחר והוא שמי שיכבד ה' מהונו וממבחר פירותיו ותבואתו יתן הש"י שכרו בשיתברכו קניניו. הד' הוא להודיע שכבר יקר' שיבואו לטובים רעות על צד המוסר וההשגח' ולזה ראוי לאדם שיקבלם מאהב' ואז יגיע לו מהם התועלת אשר בעבורו הביאם הש"י עליו. הה' הוא להודיע שכמו שנוציא החכמה מאלו הדברי' השפלי' בחקרנו בהם למה היו במה שהם עליו מהמציאות ונוציא התבונה מהגרמים השמימיים בחקרנו בהם לפי מה שראוי כן שפע מציאותם מחכמת הש"י ותבונתו ולזה נדבק בזה האופן בחכמת הש"י ותבונתו דבקות מה אשר החכמה והתבונה ההיא היא עצמותו ית' וכבר בארנו זה והתרנו הספיקות הנופלות בו בראשון ובה' מספ' מ"י ומזה האופן הותר הספק איך יתכן שיגיעו לנו הידיעות מההשגות החושיות ולא יפקדו בהפקדם כמו שביארנו בראשון ממלחמות ה'. הו' הוא להודיע שאין ראוי לאדם שימנע טוב מהראוי לו אם יש ספק בידו לעשותו כי זה מטוב התכונה ימשך שלא יאמר לרעהו לך ושוב ומחר אתן ויש אתך במה שישנו אתו לתת לו. הז' הוא מה שהזהיר מלריב עם אדם אשר לא גמלו רע כי בזה מהפסד הקבוץ המדיני מה שלא יעלם וזה שהמדות החשובות שיהיו לאנשים לשמרם מריב יועילו להם מאומ' עם בעל זאת התכונה הפחות' ויבא זה אל ההפסד במדות. הח' הוא להודיע שהחמס והרשע ראוי שירוחקו כי קללת הש"י תמצא בבית הרשע אמנם נוה צדיקים יברך. הט' הוא להודיע שהליצנות ראוי שירוחק וכן הענין בכסילות כי הקלון ימשך לעיניהם. הי' הוא להודיע כי החכמה תקנה עם ראשית החכמה כי כבר יבואו בחקירה בה בהקדמות מעצם החכמה ואולם הבינה תקנה עם כל הקנינים כי אין הקדמותיה עצמיות וצריך גם כן שיקדמו לקניניה כל הקנינים מההשגות האחרות כי בהם יתיישר לעמוד על אמתתה כמו שזכרנו. הי"א שאין ראוי לאדם ללכת בדרך רשעים ולהסכים עמהם בו אך יחוייב להשבית הפועל הרע ההוא ולבטלו אם יוכל בשום תחבולה ואם לא יוכל ראוי שיסלק עצמו ממנו. הי"ב הוא להודיע שהצדיקים נעזרים בש"י בדרכם שילכו בה בכל דרושיהם והם מתישרים בה תמיד אל התכלית יחפצו בו ואמנם הרשעים בהליכתם יכשלו ולא יראו במה כי דרכם היא כאפילה ולא יוכלו להתיישר בה אל חפציהם. הי"ג הוא להודיע שראוי לאדם שישמור שכלו שלא יהיה אסור בדבר מהדברים ימנעהו מעשות לפי מה שראוי כי כבר יאבד זה הפרי הטוב שראוי להגיע ממנו והוא החיים הנצחיים והערבים ומפני זה ראוי שישמור מלקבל שרשים והתחלות כוזבות מנעוהו מלהשיג האמת במה שאחריהם כי הם יאסרו שכלו מלחקור בהם מחקר ראוי ולזאת הסבה ראוי שישנא לשון שקר וירחיקהו כי האנשים המורגלים בשקר לא יאהבו המוסר מאד ויסור מפני זה מהם כל פרי השכל ולזאת הסבה גם כן ראוי שירחיק התאוות הגופיות ועצלה כי בסבת כל אחד מהם יהיה השכל אסור מעשות פעולתו. הי"ד הוא להודיע לחוקר בדרוש שישים עיונו אל היושר ואמת ויתיישר אליו בתכלית מה שאפשר לו כי זה ממה שיישירהו למצא האמת בדברים. החמשה עשר הוא להודיע שמי שישיג החכמה והתבונה ראוי שישמרם בלבו תמיד עם הדברי' שהיו סבת התחדש הידיע' לו כאלו תאמר שישמור עם המושכלות השניות המושכלות הראשונות שהתבארו מהם וישמור עם התכונות המחשבות אשר היישירוהו אל השגתם. הי"ו הוא להודיע שראוי לאד' שירחיק התאוות הגשמיות כי הם יובילוהו אל המות ויביאו השכל אל שלא יעשה פעולתו אך יתן כחו בהמצאות התחבולו' להשגת התאוו' המגונו' האלו. הי"ז הוא להודיע שאשר חטא ונמשך אל הנפש המתאו' ועזב פועל השכל ר"ל דריכתו אל השלימות עד שהוא ראוי שיהיה השכל נספה בחטא אשר היתה ההנאה בו אל החומר כמו הענין בערב שנשתעבד בעבור אחר הנה ראוי לו שיכנע אל השם יתברך בתכלית מה שאפשר לבקש מחילה וכפרה על חטאיו וישתדל בזריזות רב להשכיל ולדעת אותו בדרך שיתן לו רוממות נפלא על שאר הנמצאות כמו שהוא האמת בזה ובזה ירפא לו מחולי הערבות הזה כמו שאם ערב אדם לרעהו בעבור זה ונשתעבד לרעהו בפרעון החוב בעד הזר הנה אין לו תקנה אלא שיכנע לרעהו שנשתעבד ויתן לרעהו רוממות וכבוד כי בזה אולי יחמול עליו ויקל ממשאו קצת או יעזבהו. הי"ח הוא להודיע שראוי לאדם להרחיק העצלה ורבוי השינה והשכיבה כמשפט העצל כ. זה ממה שימנעהו מהשג' שום שלימות גם די טרפו לא ישיג אבל ראוי לו שינהג בזריזות לקנות המעלה והטרף בעת אשר תמצא ידו וישלם לו זה הזריזות בהתרחקו מהשינה לפי מה שאפשר לו וזה ממה שיגיע אליו בזאת התחבולה והיא שכאשר יחזקהו אונס שינה יתנמנם מעט בזולת שכיבה כי בזה יסור בקלות וישתדל בכמו זאת התחבולה להרחיק השינה עד שכאשר יישן תהיה שנתו מעוטה וכאשר ילאו כחותיו מרוב היקיצה ישכב מעט ויחבק ידיו ר"ל שישבות מכל מלאכה ותנועה כי בזה יסור לאות כחותיו כאילו נתן שינה לעיניו וזה מבואר מאד מן החוש. הי"ט הוא להרחיק השקר ולזה אמר כי מי שהוא אוהב השקר הוא רשע כי זה יביאהו לחטאים גדולים מהם בדעות כי אהבתו השקר תסבב שלא ידרוש האמת בדעות ומהם במדות כי מזה ימשך שיהיה תמיד שקר בפיו וישתדל אל שיביא האנשים להאמין מה שאינו ברמיזותיו ובקריצותיו במקומות שלא יוכל לדבר והמשל שאשר יאמר על אדם דבר שאינו הנה יקרה כשידבר מה שאיפשר שיובן ממנו באופן מה שאמר האחר עליו אז ירמוז לאנשים שיקחו עדות מזה על אמתות מה שאמר להם עליו ומזה ג"כ ימשך שיחשוב תמיד מחשבות איך יוכל למצוא דבר שקר שיחרוש בו רע לאיש מה וימשך ג"כ מזה שיעורר ריב בין אנשים בכזביו ובכלל הנה כמו שבאמת יתקיים היישוב כן יפסד בשקר ולהרחיק השקר ביאר שכבר יקרה ממנו עונש רב ונפלא והנה ביאר בו כי מסוג השקר מצאו מינים הם שנואים ומתועבים לש"י והם עינים רמות כי הוא דבר שקר שיתגאה האדם עם היותו בריה שפלה ונבזית מאד והנה הגאוה היא מידה מגונה מאד מסירה האדם מכל שלימות ולשון שקר ר"ל שיהיה דובר שקרים והיא ג"כ מדה מגונה ומונעת האדם ממצוא דברי חפץ חטמה ותבונה וידים שופכות דם נקי עושות ג"כ דבר שקר ועול להרוג איש על לא חמס בכפיו והנה עוצם גנות זאת המדה מבואר בנפשו ולב חורש מחשבות און היא ג"כ מדה מגונה מאד כי זה ממה שיביא לעשיית הרעות בדברי שקר אשר השתדל בהמצאתם עם שזה לא ישתמש במה שהוא כלי אל קנין השלימות בהשתדלו במה שהוא מגונה בתכלית הגנות ורגלים ממהרות לרוץ לרעה הוא ג"כ לדבר שקר כמו שפיכת דם נקי או גניבה וגזילה ומשלח מדנים בין אחים הוא ג"כ בדברי השקר שיספר מזה לזה גנות כל אלו המדות והתכונות הוא מבואר ונגלה:

19. (יט)יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים

    מצודת דוד:יפיח וגו׳. ר״ל עד שקר מדבר כזבים ואחת היא: בין אחים. בין אוהבים יגרה מחלוקת בספור לה״ר והיא השביעית הקשה מכולן כי בזה הורג שלשה את עצמו והמקבלו והנאמר עליו:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יפיח. ענין דבור ע״ש שבא בהפחת הפה:

    רש"י

    יפיח. לשון דבור הוא כי כל דבור ברוח הפה הוא:

    מלבי"ם

    יפיח כזבים עד שקר, שידבר כזב ומעיד שקרים בעניני האמונה, ונגד השביעית שהיא תועבת ה' אמר שנית ומשלח מדנים בין אחים:

    אבן עזרא

    יפיח לשון דבור והכתוב פירש שהוא עד שקר.

20. (כ)נְצֹר בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ וְאַל־תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ

    מצודת דוד:מצות אביך. כי הלא בודאי חפץ בתקנתך: תורת אמך. מה שהיא מלמדתך:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    תטוש. ענין עזיבה:

    רש"י

    נצור בני מצות אביך:

    מלבי"ם

    נצור בני מצות אביך, המצוה היא מה שיכריח המצוה את המצווה לעשות פקודתו, כמו מצות אב לבנו, אדון לעבדיו, והתורה הם הלמודים שילמדנו כמו האמונות והדעות והמוסרים. לכן יחס המצות אל האב המכריח לשמור מצותיו, וצוה שיצור אותם הגם שהם נגד טבע לבו, ואל תטוש תורת אמך, יחס התורה אל האם, ואמר שאחר שיצור מצות אביו ממילא לא יטוש תורת האם, כי התורה נפש האדם תמשך אחריה בטבע, רק אם ינאץ מצוה אז יעזוב תורה ויכחיש עקרי אמונה כדי שיוכל לפרק מעליו עול מצות, אבל הנוצר מצוה לא יטוש תורה:

    רלב"ג

    נצור בני מצות אביך. והוא הש"י שיצוה אותך לשמור תורתו ואל תעזוב התורה שנתן לך השם יתברך באמצעות השכל הפועל ואפשר שרמז במצוה כי הם מישירים אל החלק מהתורה אשר בו מצות ואזהרות ורמז בתורה אל ספורי התורה כי הם מישרים מאד אל השלימות כמו שביארנו בביאורנו לדברי התורה וקרא הספורים תורת אמך כי הם הגיעו בנבואה מהשכל הפועל אשר הוא בזה הזמן כמו שביארנו בביאורנו לספר שיר השירים עד שרוב הספורים הם סיפור תורות האבות אשר הם כמו אם ביחס אל השם יתברך והמשל כי כמו שהאם תתן החומר והאב יתן הצורה כמו שנתבאר בספר ב"ח:

    אבן עזרא

    נצור בני בלב, שלא תשכחנה.

21. (כא)קָשְׁרֵם עַל־לִבְּךָ תָמִיד עָנְדֵם עַל־גַּרְגְּרֹתֶךָ

    עוד פירושים על פסוק כא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    ענדם. ענין קשירה כמו אענדנו עטרות לי (איוב ל״א:ל״ו):

    גרגרותיך. מלשון גרון וצואר:

    רש"י

    ענדם. ל' קשר הוא כמו אענדנו עטרות לי (איוב ל״א:ל״ו):

    מלבי"ם

    קשרם על לבך תמיד, שהגם שהמצות רחוקים מטבע הלב תקשרם בעבותות שיהיו קשורים תמיד על לבך, ותטה את לבך שהיא הכח המושל בגויה, לשמרם, וגם ענדם על גרגרותיך, לדבר בהם תמיד שע"י השינון ישמרו אצלך גם בלב, וכ"ז נגד המצות, ונגד תורת אמך אמר.

    רלב"ג

    קשרם. על כלי הדבור לדבר בם תמיד כי בזה תתישר לעמוד על כונתם והחכמה הנפלאה אשר בהם:

22. (כב)בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ

    מצודת דוד:תנחה אותך. תנהג אותך בדרך הישר: תשמור עליך. משודדי לילה: היא תשיחך. תדבר עמך כחבר טוב המדבר עם חבירו להשתעשע עמו:

    עוד פירושים על פסוק כב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    תנחה. תנהג:

    והקיצות. ענין הערה מהשינה:

    תשיחך. מלשון שיחה ודבור:

    רש"י

    בהתהלכך. בחייך:

    תנחה אותך. כמו תנהיגך:

    בשכבך. בקבר:

    והקצות היא תשיחך. לתחיית המתים לעמוד בדין:

    היא תשיחך. תליץ בעדך:

    מלבי"ם

    בהתהלכך, מדבר משלשה מעמדות שדבר עליהם למעלה (ג' כ"ג-כ"ה) בלכתו בדרך, ובשכבו, ובקומו בביתו, בהתהלכך בדרך שאז יש סכנת הדרך תנחה אותך בדרך הישר, בשכבך אז יש סכנה מפני שאינו משתמש אז בחושיו ובשכלו תשמר עליך ובעת תקוץ משנתך היא תהיה השיחה שלך:

    רלב"ג

    בהתהלכך. בדברים העיוניים:

    תנחה אותך. התורה להשיג דברי חפץ וזה שכבר תשמור בשרשים אשר הושרשו בה מהטעות בהתחלות וזה ממה שינחה אותך אל האמת בדרוש דרוש:

    בשכבך. באמצע הדרך אשר תדרוך בה למצוא הדרוש כי יחלשו כחותיך ותצטרך לשינה הנה התורה תשמור בעבורך מה שהתחלת להקדימו כדי להשיג הדרוש עד שלא תצטרך שנית להתחיל העיון בו מראשיתו וכאשר תיקץ משנתך הנה התורה תדבר לך הדברים שמצאת קודם שתשכב להישירך להשלים החקירה והנה אמר זה כי עם שהתורה מישרת האדם למצוא חחכמה והתבונה הנה שומר התורה מושגח מהש"י ולזה הוא נעזר בו בהשגותיו:

    ואפשר שתהיה הכוונה בזה בשכבך מהחקירה כי לקשיה לא תמצאנה ותפסק מפני זה דריכתך בה הנה התורה תשמר בעבורך לשמרך מהטעות וזה כי לולי התורה אולי מפני הקושי שיגיע לך בהתרת קצת ספקות יפלו בדרוש ההוא כבר תסכים לדחות האמת ותגיע מזה להריסה רבה בהרבה מהדרושים אך מפני שהתורה השרישה האמת בזה הנה ישמרך זה מההודאה בסותרו ותמלט בזה מהטעות וכאשר הקיצות שנגלו לך הסתרים על הספקות אשר הספיקו דריכתך בזה העיון הנה התורה תדבר לך אותם הדברים או יהיה תשיחך יוצא לשלישי וירצה בו כי התורה תביאך לדבר אותם הדברים והכוונה בזה אחד איך שיפורש והסבה בזה כי מהתורה נתישרו לך אלו הדברים והנה זה הביאור האחרון הוא יותר נכון כי נר מצוה וזה כי המצוה היא נר להראות הדרך והדברים הנראים והתורה היא אור שהוא יותר חזק בזה הפועל לכן ייחס מה שישפע משלמת התורה אל מה שישפע מספורים ויחס האור אל הנר כמו שהתבאר מדברינו בפתיח' ביאורינו לדברי התורה והיא ג"כ דרך חיים ר"ל דרך השגת החיים הנצחיים והיא ג"כ דרך תוכחות מוסר והוא לקיחת המוסר במדות ותכונות וזה כי המצוה והתורה כל אחד מהם מיישר אל דרך החיים ואל תוכחות מוסר ואם היתה התורה בשני אלו יותר חזקה והיא דרך:

    תשיחך.תדבר עמך:

    אבן עזרא

    תנחה אותך שלא תגוף באבן רגליך.

    תשמור שאינך יכול להשמר בעת תנומתך.

    והקיצות והטעם: אף אם אין מדבר פיך בהקיצך.

    היא תשיחך כדי שלא תפחד.

23. (כג)כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר

    מצודת דוד:כי נר מצוה. המצוה שאדם עושה מאירה לו כנר והלומד תורה היא לו כאור היום והשומע תוכחת מוסר הוא לו דרך המביא חיים:

    עוד פירושים על פסוק כג: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    רש"י

    כי נר מצוה ותורה אור. כמו שהאור מאיר לעולם תמיד כך התורה עומדת זכותה לעולם אל האדם וזכות מצוה לפי שעה כאור הנר, ד"א כי נר מצוה וגו' מצות האב הוא נר כל מי שמקיים מצות אביו כאלו נוטל נר בידו להדליק במקום חושך ואם אבד שום דבר שם הוא מוצאו לאורו, וכן מי שהוא מקיים הוראת אמו אורה היא לו וכן הוא אומר אל תטוש תורת אמך וכן הוא ודאי שמקרא זה מדבר במצות אביו ואמו דכתיב (לקמן כ) מקלל אביו ואמו ידעך נרו באשון חשך ואם נר של אדם ידעך (כוהה) כשאין מקיים מצות נמצא כשמקיים מצות מאיר נרו (ר' יוסף קרא):

    ודרך חיים תוכחות מוסר. תוכחות המוסר הם מטים את האדם לחיים נמצא שהם דרך החיים:

    מלבי"ם

    כי נר מצוה, המצוה שהיא פרטית נמשלה לנר פרטי, ותורה אור, והתורה שהיא כללית נמשלה לאור שהוא כללי, הנר אינו בוער רק בעוד שיש שם שמן ופתילה. וכן המצוה היא רק בעודו כלוא בגויה, והאור מאיר מצד עצמו כן אור התורה דבוק בנפש מצד שהיא נשמה אלהית, וגם אחרי הפרידה אור אלהים מאיר על ראשם ועטרותיהם בראשיהם, וכמו שעל ידי האור תאיר הנר, כן ע"י עסק התורה ישמור מצוה ולא ע"ה חסיד, האור בא מלמעלה והנר בא מלמטה, כן אור התורה מלמעלה ונר המצוה למטה בעניני הגויה וקשורה עם הנפש שדומה כשמן ופתילה שיתלהב בו האור ותאיר, ודרך חיים תוכחות מוסר, שהגם שי"ל אור ונר צריך ללכת בדרך חיים, שאם אינו הולך בדרך חיים לא יועילו האור והנר, ומי המוליך אותו בדרך חיים, תוכחות מוסר, שע"י שיקבל תוכחת השכל מן המוסר ויראת ה', עי"כ ילך בדרך חיים, ואז יועילו לו נר מצוה ואור תורה לשמרו מן הפחתים ומן הקוצים ומן הברקנים כמ"ש יראת ה' ראשית דעת:

    אבן עזרא

    כי נר כי המצוה כנר להאיר לפניך, כענין מצות ה' ברה מאירת עינים. והתורה כאור ללומדיה, והכסיל בחשך הולך, ודרך חיים והחכמה לאדם המקבל היא דרך שיחיה בה.

24. (כד)לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה

    מצודת דוד:לשמרך. כי המוסר יועיל לשמרך מאשה זונה: מחלקת. מחלקלקות פתויי הנכריה והוא כפל ענין במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק כד: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    לשמרך מאשת רע. התורה תשמרך מאשה של מנהג רע ועל כרחך לא דבר שלמה אשה רעה אלא כנגד עבודת גלולים שהיא שקולה כנגד הכל שאם תאמר אשה זונה ממש וכי כל שכרה ושבחה של תורה ששומרת מן הזונה לבדה אלא ע"כ זו עבודת גלולים שהיא חמורה כנגד הכל:

    מחלקת לשון. מטחות עינים של לשון נכריה:

    מלבי"ם

    לשמרך מאשת רע, זונה ישראלית, מחלקת לשון נכריה זונה עכו"ם, והגם שתפתה אותך בחלקת לשון, ולפי המליצה אשת רע החכמות המובילות אל ההכחשה באלהות, וחלקת לשון נכריה דרכי הע"ג, הגם שהולכים בדרכי ההיקשים התבונים שזה נרמז תמיד במלת לשון שמורה על הבינה:

    רלב"ג

    לשמרך מאשת רע. מהמשך לפתוי אשת איש לנאף עמה מצד העונש הנפלא אשר הטילה התורה במצות וגם בספוריה במה שזכרה מענין אבימלך ופרעה על דבר שרי אשת אברם והנה קרא זאת האשה אשת רע להורות כי הש"י לא יתן כמו זאת האשה המנאפת לטובים וקראה נכריה לפי שאינה אשתו אבל היא אשת איש אחר:

    אבן עזרא

    לשמרך התוכחות הם לשמרך מאשה רעה, שהיא קשה מכל העבירות, שהיא גוררת הרעות, מחלקת תאר לאשה שתדבר לשונה בחלקות, ונכריה תאר הלשון.

25. (כה)אַל־תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ וְאַל־תִּקָּחֲךָ בְּעַפְעַפֶּיהָ

    מצודת דוד:ואל תקחך. אל תקח לבך להיות נמשך אחריה ע״י רמזי עפעפיה:

    עוד פירושים על פסוק כה: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    ואל תקחך. ואל תטול חכמתך ממך בעפעפי עיניה שקורצות בהם בעפעפיה:

    מלבי"ם

    אל תחמד יפיה בלבבך, שתשמר מלהלכד בה בין ע"י יפיה, בין מלהתפתות אליה על ידי שתרמוז לך בעפעפיה, ולפי המליצה שלא תחמוד דרכי עיונם וחקירתם ולא תמשך אחר ראיותיהם שידמה לך שיש בהם ממש ושרואים בעפעפי שחר:

    רלב"ג

    אל תחמוד. יופי האשה המנאפת בלבבך ואל תקחך בעפעפיה אשר צורת הבטתה בהם מושכת האדם לחשוק בה:

    אבן עזרא

    ואל תקחך מן המוסר, בעפעפיה - בעבור יופי עפעפיה והם העינים.

26. (כו)כִּי בְעַד־אִשָּׁה זוֹנָה עַד־כִּכַּר לָחֶם וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד

    מצודת דוד:כי בעד אשה זונה. בעבור חמדת אשה זונה בא האדם לרב העוני עד כי ישאל ככר לחם: תצוד. בחלקת אמריה תצוד את הנפש עם שהיתה יקרה ונקיה מעון:

    עוד פירושים על פסוק כו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ככר לחם. כן נקרא לחם שלם:

    רש"י

    כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. לידי עניות וחוסר כל טוב:

    נפש יקרה תצוד. נפש שהיתה יקרה קודם לכן באה וצדה לגיהנם:

    מלבי"ם

    כי בעד אשה זונה פנויה, תבא עד ככר לחם שתאבד עשרך ופרנסתך, ואשת איש תצוד נפש יקרה, היא תצוד הנפש עצמה ואף שתהיה נפש יקרה וגבוהה כמו נביא ושר:

    רלב"ג

    כי בעד אשה זונה. כי בעבור אשה זונה יבא איש עד ככר לחם ר"ל שלא ישאר לו מהונו כי אם ככר לחם כי יאבד הונו בה כאמרו ורועה זונות יאבד הון והנה ראוי לאדם להשמר מאד מנפול במצודה כי כבר יש לה כח לצוד נפש יקרה מצד קלות התפתות האדם אל המשגל:

    אבן עזרא

    עד ככר לחם יאבד ממונו, עד שהוא צריך לשאול מן הבריות ככר לחם.

    ואשת איש תצוד נפש הנואף עמה. ואמר: יקרה - בעבור שהיא אצולה מאור השם, תצוד - כי היא תצוד כענין מצודדות את הנפשות.

27. (כז)הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה

    מצודת דוד:היחתה. וכי אפשר שישאב איש בחיקו את האש ולא תשרפנה בגדיו:

    עוד פירושים על פסוק כז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    היחתה. ענין שאיבת האש ממקומו כמו לחתות אש מיקוד (ישעיהו ל׳:י״ד):

    בחיקו. ר״ל בבגדו שממול החיק:

    רש"י

    היחתה איש. הישאב איש גחלים בשפולי בגדיו ולא ישרפו כל לשון חתיית גחלים לשון שאיבה הוא כמשמעה כשממלא הכלי בתוך המדורה:

    מלבי"ם

    היחתה, תפס שני משלים, (משל א') שיחתה אש בחיקו, שהיא אש ושמניחה בחיקו שאז תשרפנה בגדיו לגמרי: (משל ב')

    רלב"ג

    היחתה. הנה רמז שאי אפשר שיהיה איש חותה אש בבגדיו ולא תשרפנה בגדיו:

    אבן עזרא

    היחתה פירוש נושא או מביא. והטעם: באש הבגדים תשרפנה והרגלים תכוינה.

28. (כח)אִם־יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל־הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה

    מצודת דוד:אם יהלך. וכי יהלך איש על גחלים ולא תשרפנה רגליו:

    עוד פירושים על פסוק כח: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    תכוינה. ענין שרפה כמו כויה תחת כויה (שמות כ״א:כ״ה):

    מלבי"ם

    אם יהלך איש על הגחלים שאינו אש רק גחלים, ואינו מחתה אל חיקו רק שמהלך עליהם, מ"מ תכוינה רגליו:

    רלב"ג

    אם. או שילך על הגחלים לא תכוינה רגליו:

29. (כט)כֵּן הַבָּא אֶל־אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהּ

    מצודת דוד:כן הבא. כן הוא הבא אל אשת רעהו כי כל הנוגע בה לא ינקה מעונש הראוי:

    עוד פירושים על פסוק כט: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    אל אשת רעהו. כמשמעו ואף על ע"ג יש לדרשה שהיא מיוחדת לגוים ולא לך:

    מלבי"ם

    כן הבא אל אשת רעהו, הוא דומה כמחתה אש בחיקו, וגם כל הנוגע בה שאינו שוכב עמה רק נוגע, שזה כמשל השני שהולך ע"ג גחלים, ג"כ לא ינקה ורגליו תכוינה:

    רלב"ג

    כן הבא וגו' לא ינקה. שלא ישיגהו עונש נפלא ראה והתבונן איך הוא מגונה מאד ענין הניאוף:

    אבן עזרא

    כן הנואף ינקה, שפירוש יכרת, מן: ונקה לא אנקך.

30. (ל)לֹא־יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב

    מצודת דוד:לא יבוזו. אין מרבים לבזות את הגנב כאשר יגנוב למלא נפשו כי רעב הוא וגנב לשבור הרעבון וכמעט לאונס יחשב:

    עוד פירושים על פסוק ל: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    לא יבוזו. וגו' ונמצא ישלם. וגו' נואף אשה וגו'. שלשתם מחוברים בדבור אחד. אם יגנוב הגנב גנבה אין לבזותו כ"כ כמו הנואף למה כי לרעבון נפשו הוא עושה ואולי אין לו מה יאכל וכשנמצא יש לו תקנה בתשלומין ולכל היותר ישלם שבעתים כלומר תשלומי כפל הרבה ואפילו חמשים על אחד, ויש מפרשים שבעתים כמו גונב שור וכליו וטבחו שמשלם חמשה בקר ותשלומי כפל על הכלים הרי שבעה: את כל הון ביתו יתן. ואפי' צריך למכור כל אשר לו על זה מכל מקום יש לו תקנה ומתחלה מחמת רעב עשה, אבל:

    מלבי"ם

    לא יבוזו לגנב, הגנב מעולה מן הנואף, א] מצד שאכף עליו ההכרח כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב. ב) מצד שאם.

    רלב"ג

    לא יבוזו. האנשים לגנב כי יגנוב וגו':

    אבן עזרא

    לא יבוזו אנשים לגונב שירעב אין לו מה יאכל, כי אם יגנוב, למלאת התאוה הוא גונב.

31. (לא)וְנִמְצָא יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם אֶת־כָּל־הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן

    מצודת דוד:ונמצא. וכאשר ימצא יוכל לתקן בתשלומין אז חדל ממנו בעל הגניבה: את כל הון. ר״ל הלא לא יתן יותר מכל הון ביתו אבל לא נגע עד הנפש:

    עוד פירושים על פסוק לא: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    נמצא יש גבול לענשו, כי ישלם שבעתים אם גנב שור ושה ישלם ארבע נוסף על השור, ושלשה נוסף על השה, חוץ ממה שמחזיר השור והשה עצמם ובזה את כל הון ביתו יתן, ויפטר מן העונש בממון:

    רלב"ג

    ונמצא ישלם שבעתים. ואם נמצא לנפשו המזון בזולת הגנבה הנה יענש על גנבתו בשישלם על אחד שבעה גם כל הון ביתו יתן או יהיה הרצון בזה והוא יותר נכון שאם נמצא הגנב בבית בעל הגניבה הנה נתפייס עם בעל הגניבה בשישלם לו על אחד שבעה גם יתן לו כל הון ביתו ויניחהו ובכפרו יתרצה לו בעל הגניבה בלי ספק ולזה הוא מבואר שלא ישיגהו בזה בשת מהאנשים כאשר לקחו למלא נפשו כי ירעב גם לא ישיגהו נגע בגופו מבעל הגניבה כי בכופר ובשחד יתרצה לו ואולם לנואף ראוי שיבוזו כי הוא לוקח לעצמו חוק הבעל וגונבו ממנו לא למלא נפשו כמו הענין בגנב אבל ישחית עצמו בניאוף בחסרו החומר היסודי ולחותו הטבעי ברבוי המשגל ולזה הוא מבואר כי נואף אשה הוא חסר דעת וזה כי משחית נפשו הוא יעשה זאת הפעולה המגונה והוא ימצא נגע וקלון וגו':

    אבן עזרא

    שבעתים שבע לבד וכך: את הכבשה ישלם ארבעתים. כענין: וארבע צאן תחת השה. וכן: שבעתים יוקם קין. והענין כאור שבעת הימים. ובעבור שרוב תשלומי הגנבה הנמכרת הם חמשה וקרוב בנמצאים שנים, על כן אמר: שבעתים.

    כל הון ביתו יתן עד שישלם שבעתים וכבר אמר השם: ונמכר בגנבתו. אבל הנואף אשת איש, הוא חסר דעת, כי אם ישחית אדם נפשו, הוא סבב ההשחתה, וזהו הוא יעשנה.

32. (לב)נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר־לֵב מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה

    מצודת דוד:נואף אשה. אבל המנאף עם אשה הוא חסר לב והרוצה להשחית נפשו עשה יעשה כזאת הואיל ואין לו הכרחיות כגונב ממון:

    עוד פירושים על פסוק לב: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    נואף אשה חסר לב. הוא שהרי לא לרעבון עשה:

    משחית נפשו הוא יעשנה. הזמה:

    מלבי"ם

    נואף אשה, אבל הנואף הוא חסר לב שאינו דומה כהגנב שעשה הגניבה למלא נפשו כי הוא יעשנה מצד שמשחית נפשו, כי לא ישביע בזה רעבונו כי אבר א' יש באדם משביעו רעב:

33. (לג)נֶגַע־וְקָלוֹן יִמְצָא וְחֶרְפָּתוֹ לֹא תִמָּחֶה

    מצודת דוד:נגע וקלון ימצא. מן השמים ימצא נגע כי ע״י ג״ע הנגעים באים ומן הבריות ימצא קלון: לא תמחה. לא תהיה נשכחת:

    עוד פירושים על פסוק לג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    וקלון. בזיון:

    תמחה. ענין מחיקה:

    רש"י

    נגע וקלון ימצא. על עבודת גלולים ועל גילוי עריות הנגעים באים:

    מלבי"ם

    נגע, הגנב לא ישלם רק ממון, והוא נגע ימצא, הגנב לא יבוזו, והוא קלון ימצא, הגנב תמחה חרפתו ע"י תשלומי ארבעה וחמשה, והוא חרפתו לא תמחה:

    רלב"ג

    נגע וקלון ימצא. מבעל האשה אשר ימצאהו וימצא קלון מכל האנשים שידעו זה בהפך הגנב הגונב למלא נפשו והנה זה הקלון הוא חזק ומתמיד עד שלא תמחה לעולם חרפתו ואמרו כי ימצא נגע המתגבר על הנואף עם אשתו כי קנאה חזקה ולא יחמול עליו מלהכותו מכת אכזרי באי זה נקם שיוכן לו להנקם ממנו וא"ת שיתרצה בממון כמו הענין בגנב הנה לא ישא פני כל כפר ולא יאבה כי תרבה שוחד:

    אבן עזרא

    נגע השם יביא עליו נגעים, כענין: וינגע ה' את פרעה.

    וקלון שיהיה נבזה בעיני כל רואיו.

    וחרפתו בשכבו עם אשת איש.

    לא תמחה מפני בני אדם.

34. (לד)כִּי־קִנְאָה חֲמַת־גָּבֶר וְלֹא־יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם

    מצודת דוד:כי קנאה. הנקמה תעורר חמת הבעל ולא ימחול עליו ביום אשר תמצא ידו לנקום נקם ותהיה א״כ הדבר שמור ולא תשכח:

    עוד פירושים על פסוק לד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    קנאה. נקמה:

    חמת. מלשון חמה וכעס:

    רש"י

    כי קנאה. מתקנא בו להפרע בו חמתו של הקב"ה שהוא גבור על כל ולא יחמול ביום נקם:

    מלבי"ם

    כי קנאה חמת גבר, כי חמת הגבר בעל האשה שבוער עליו בא מצד הקנאה שמקנא על כבודו, ועל שחלל כבוד ביתו, וע"כ לא יחמול ביום נקם, כי הנקמה הבאה בסבת הקנאה לא תדע חמלה:

    אבן עזרא

    חמת גבר כי הקנאה מולדת החמה וגבר הוא בעל האשה, כי בעלות חמתו היה מקנא בו, לשכבו עם אשתו.

35. (לה)לֹא־יִשָּׂא פְּנֵי כָל־כֹּפֶר וְלֹא־יֹאבֶה כִּי תַרְבֶּה־שֹׁחַד

    מצודת דוד:לא ישא. לא יהיה נושא פנים של כל מין ממיני הכופר להעביר הקצף בעבורו ולא יאבה. לא ירצה לחמול אם תרבה שוחד והוא כפל ענין במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק לה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    כופר. שוחד עניינם כמו פדיון:

    רש"י

    לא ישא. פנים, לכל ממון לכפר על אשר כפר בו ונדבק בעבודת גלולים, ורבותנו דרשו לא יבוזו לגנב, זה המתגנב מאחר חבירו הולך לבית המדרש ועוסק בתורה, ונמצא ישלם שבעתים, סופו שמתמנה דיין ומורה הוראות שאין שבעתים אלא תורה שנאמר מזוקק שבעתים (תהלים יב):

    מלבי"ם

    לא ישא פני כל כופר, אם ירצה לתת לו כופר ממון לא ישא ממנו כי אשתו נאסרה עליו ובניו נתחללו וזה לא יכופר בממון, ולא יאבה כי תרבה שוחד, ואף שתרבה שוחד לדיינים שיאמרו שאשתו מותרת עד שתסתלק הקנאה לא יאבה בזה כי עדן תבער הנקמה בלבו: