משלי פרק כ״א

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)פַּלְגֵי־מַיִם לֶב־מֶלֶךְ בְּיַד־יְהוָה עַל־כָּל־אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ

   מצודת דוד:פלגי מים. כמו פלגי מים המה ביד האדם להטותם אל מקום הנרצה ע״י חפירות חריצים כן לב המלך ביד ה׳ להטותו אל כל אשר יחפוץ:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   פלגי מים. אמת המים:

   מלבי"ם

   "פלגי מים לב מלך ביד ה' - הגם שלב האדם הפרטי נתון ברשותו והבחירה בידו, לא כן לב המלך, אחר שבבחירותו תלוי אושר הכלל, ואם יבחר בדרך רע ישחית רבים ועצומים, לכן ליבו זה הכללי הוא ביד ה', והוא בענייני הכלל משולל הבחירה.

   ומדמהו לפלגי מים, שהמים, ברדתם מהררי עד וממקורות רבות, יתאספו ויהיו לנחל שוטף... ועל-כן ישתדלו האנשים לחפור להם תעלה ולהטותם אל מקומות הצריכים, וליישרם ולהסב אותם מן מקומות הבלתי צריך, וכל-שכן ממקומות שיזיקו וישטופו, אחר שזה צורך הכלל.

   כן לב מלך , אחר שממעשהו יפלגו ענייני הכלל, אם לשבט אם לחסד, אם למלחמה אם לשלום, הם ביד ה', ויטה אותם כפי רצונו , בהנהגת הכלל, אם זכו יטהו לטובה, ובהיפך. ולא ימתין לשנות גמר מעשהו לפי רצונו, רק תחילת נטיית הלב יטה לרצונו, כמו שמטים פלגי מים בהתחלת הפלגותם.

   רלב"ג

   פלגי מים. הנה לב המלך ורצונו הוא ביד ה' כמו פלגי מים שיוכלו להטותם אל אשר יהיה שמה החפץ כן יטה הש"י לב המלך אל כל אשר יחפוץ והנה העיר בזה כי פעולות המלך ומחשבותיו הם מוגבלות מהש"י והוא כמו שליח הש"י במה שיעשהו מדבר המלכות וזה כלו הוא מיושר החכמה האלהית כי אילו היה פועל המלך באלו הדברים מסור לבחירתו בשלימות כדרך המס' לבחירתו פעולותיו בעצמו היה זה הענין סכנה נפלאה אל העם אשר תחת המלך ההוא ולזה לא עזב הש"י כל זאת ההנהגה למלך כי גבוה מעל גבוה שומר ולזאת הסבה אמר אליהוא ממלוך אדם חנף ממוקשי עם כאילו אמר ממוקשיהם סבה שימלוך אדם חנף ולזאת הסבה ייחס הש"י המשפט אשר יגיע מהשופטים באמרו כי לא אצדיק רשע כמו שביארנו שם והנה המכוון ראשונה מזה המאמר הוא להעיר על המלך שהוא מושל באדם שקדם זכרו והודיע בזה כי אין בו בעצמו חטא כי תשוקתו תהיה תמיד אל הטוב מצד עצמו ולזה אמר כי רצון מלך הוא ביד ה' כמו פלגי מים להטותו אל כל אשר יחפוץ ואולם החטאים יקרו לאדם מצד שאר הכחות:

   אבן עזרא

   פלגי חסר כ"ף.

   על כל אשר יחפוץ השם יטה לב המלך.

2. (ב)כָּל־דֶּרֶךְ־אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו וְתֹכֵן לִבּוֹת יְהוָה

   מצודת דוד:ישר בעיניו. כי אינו רואה חובה לעצמו: ותוכן. ה׳ הוא בתוך לבו ויודע הוא אם ישר דרכו או לא:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ותוכן. מל׳ תוך:

   רש"י

   כל דרך איש ישר בעיניו ותוכן. ומונ':

   מלבי"ם

   כל דרך איש ישר בעיניו ותוכן לבות ה', למעלה (ט"ז ב') אמר כל דרך איש זך בעיניו ותוכן רוחות ה', שהזך הוא ההפך מן הפסולת והישר הוא ההפך מן העול, הישר היא בבינה והדרך הישר הוא היותר קצר בין שתי נקודות מונחות, למשל דרך הענוה הנדיבות והרחמים הוא הדרך הישר, ולפעמים יצטרך להתנהג בהפך כמו גאוה ואכזריות כנגד צוררי ה', והאדם יטעה בזה, לפי נטיית לבבו, וידמה לו שזה ישר יען שלבבו ובחירתו נוטה לזה, אבל ה' הוא תוכן לבות ויודע תכונת הלב ומעגלותיו מפלס, ויש שאינו טועה והולך ביושר אבל אינו זך, ר"ל שעושה לשם פניות חיצוניות, וזה תלוי מן הרוח המעלה ציוריו על הלב שהרוח עמוק יותר מן הלב, עז"א שם ותוכן רוחות ה':

   רלב"ג

   כל דרך איש ישר בעיניו. כי כל אחד מהדרכים ימצא בו טוב מה אם מועיל אם ערב אם כבוד אם נצוח או זולת זה מהענינים שיחשוב בהם היותם טובות אך מי שמיישר הלבבות ומתקנם להגיע אל הטוב האמתי הוא הש"י כי בהגעות זה הטוב ובדריכה אליו יצטרך עזר אלהי לרבוי המונעים אשר לאדם מהדריכה אליו ומפני שאי אפשר שיגיע אלא באמצעות השפע השופע מהש"י:

   אבן עזרא

   כל, עשה [ב-ג] שנים דבקים.

   פירוש: כל דרך איש ישר בעיניו רואה השם והוא תוכן לבות לעשות רצונו, על כן ידענו ועיניו רמז לשכלו ומעשה צדק והמשפט, הוא נבחר לשם מזבח.

3. (ג)עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַיהוָה מִזָּבַח

   מצודת דוד:עשה. עשיות צדקה ומשפט נבחר בעיני ה׳ מהבאת זבח:

   עוד פירושים על פסוק ג: מלבי"ם, רלב"ג

   מלבי"ם

   "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח - מפני שהיו חושבים שהבאת הקרבנות היא עבודה רצויה אל ה' מצד עצמה, והיו משתדלים ומרבים בהבאת הקרבנות, וכבר הרבו הנביאים להוכיח על זה ולהראות שהקרבנות אינם תכליות לעצמם רק הם אמצעיים, שבזה מראים ההכנעה שמוכן להקריב את עצמו ולמסור נפשו על קדושת ה', ולשמוע דבריו ומצותיו שציווה על המשפט והצדקה, שכולל מצוות שבין אדם לחברו ושבין אדם למקום והוא התכלית, אם כן, עשות צדקה ומשפט נבחר מזבח, אחר שהזבח הוא רק אמצעי אליהם, והתכלית נבחר מן האמצעי.

   ובא גם כן לבאר מה שאמר (משלי כא ב): כל דרכי איש ישר בעיניו..., והאיש המרבה בהבאת הקרבנות, נדמה לו שקיים מצוות ה', ובאמת אינו הדרך הישר, שהיא הדרך היותר קצר, וזה דרך ארוך להגיע אל עיר שהוא המשפט והצדקה, שהדרך היותר קצר אם עושה המשפט והצדקה בעצמם בלא הדרך הסיבובי שהוא הקרבנות, כי אין המעשה בעצמה נרצה, רק הלב והמחשבה והכוונה, שעל זה אמר ...ותוכן ליבות ה'.

   רלב"ג

   עשה צדקה. עשיית היושר והמשפט בדברים המדיניים והעיוניים נבחר לה' מהקרבת הזבח כי אלו הדברים מקנים השלימות בעצמותם ואולם הזבח אם בו הערות להקנות השלימות כמו שביארנו בבאורינו לדברי התורה הנה זה ממנו על הדרך הרמז והסימן לא בעצמותו והעיר עם זה ג"כ בזה הפסוק על מה שהעיר שמואל באמרו הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים ועל מ"ש שלמה וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח והרצון בו כי יותר נבחר לש"י מי שיתנהג בצדק ובמשפט בשישמור דרכי התורה ממי שיחטא והקריב זבח על חטאו:

4. (ד)רוּם־עֵינַיִם וּרְחַב־לֵב נִר רְשָׁעִים חַטָּאת

   מצודת דוד:רום עינים. דרך גסי הרוח להרים עיניהם כלפי מעלה לא כענוים המשפילים עיניהם למטה לארץ: ורחב לב. ענין בקשות תענוגים הרבה והתאוה להם: נר רשעים. הדברים האלה הלא המה מחשבות הרשעים ויחשבו לחטאת:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ניר. ענין חרישה כמו נירו לכם ניר (שם ד) והוא מושאל על המחשבה כמו שהושאל לה ל׳ חרישה כמ״ש אל תחרוש על רעך רעה (לעיל ג):

   רש"י

   רום עינים. גסות הרוח:

   ורחב לב. חפץ למלאות תאות לבו הוא ניר של רשעים חרישותם ומחשבותם הוא חטאתם:

   מלבי"ם

   רום עינים ורחב לב, רום עינים הוא מה שיתגאה בשכל העיוני שנדמה לו שמשיג הכל ומחליט משפטו בדברים שלמעלה משכל האדם ובמה שאחר הטבע, ובזה יצא לאפיקורסות וכפירה באלהות, ורחב לבב הוא שלבו מתאוה בלי גבול ואין קץ לתאוותיו, שני אלה הם ניר רשעים חטאת, הניר הוא מה שחורשים השדה לעקר הקוצים ולהסיר כל המעכב אל יציאת הזרע, והנה הרשעים זורעים החטאת על תלמי לבבם, אבל יוכל להיות שלא תגדל הזרע, אם ע"י השכל העיוני או ע"י השכל המעשי, אבל רום עינים הוא הניר בל יעכב השכל העיוני ע"י שיירא את ה' וישכיל באמתתו, ורחב לבב הוא הניר בל יעכב השכל המעשי כי תאות הלב תניעהו אל החטאת:

   רלב"ג

   רום עינים. הנה מי שירים עיניו לעיין במה שאין מחוק האנושי להשיגו אע"פ שהוא רחב לב ולרחב לבו הוא מוכן לעמוד על חקירות עמוקות הנה זה העין שממנו הוא ניר הרשעים ברעות וחרישתם שלא יעיינו תחלה אי זה יובילם אל הדרוש ואם אפשר להם לעמוד על אמתתו אם לא והוא חטאת חסרון לא יתרון ותוספת במעלת שכל כאמרו אל תתחכם יותר למה תשומם:

   אבן עזרא

   רום על משקל סוג, כלומר רום שירים עיניו בגאוה הפך ושח עינים.

   ורחב לב שירחיבהו לסבול הצרות וירא מהשם.

   נר חסר יו"ד וטעמו שיניר ויחרוש הרשע, לעשות חטאת ענין שלשתם.

5. (ה)מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ אַךְ־לְמוֹתָר וְכָל־אָץ אַךְ־לְמַחְסוֹר

   מצודת דוד:למותר. אין בהם דבר בטל אך להביא יתרון מה: וכל אץ. הממהר במעשיו אין בהם דבר ריוח אך להביא עוד חסרון מה:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   חרוץ. זרוז וישר:

   אץ. ענין מהירות כמו ולא אץ לבוא (יהושע י׳:י״ג):

   רש"י

   מחשבות חרוץ. אדם ישר המתהלך באמת ובמשפט חרוץ:

   אך למותר. להצלחה ולריוח באות:

   וכל אץ. דוחק את השעה:

   מלבי"ם

   מחשבות חרוץ אך למותר, החרוץ הוא הזריז במעשיו, ובכל זאת מתנאי החריצות הוא המחשבה והתיעצות שלא יעשה דבר בנחיצה רק יחשוב תחלה על כל צדדי האפשר, ושיעשהו בדרך היותר טוב והיותר קרוב אל השכר, והגם שעי"כ יתמהמה בעשייתו ישיג מזה מותר תמיד, כי עי"כ יבחר האמצעים היותר טובים אל התכלית, אבל כל אץ שהוא הדוחק את השעה והענין לעשות תיכף בלי עיון ומחשבה, הוא תמיד, למחסור, כי הזריזות הגם שהיא טובה במעשה אינה טובה במחשבה, שצריך איחור ובשש תחלה:

   רלב"ג

   מחשבות חרוץ. הנה מחשבות החרוץ והזריז אשר כלם מוגבלות ונגזרות מתחלת הענין כשיתחיל בפעולותיו הם כלם ליתרון ולתוספת טוב כי יתנהג בעניניו לפי מה שראוי ולזה יגיעו התכליות אשר הוא פונה אליהם וכל מי שהוא ממהר לעשות פעולותיו בזולת חקירה והתיישבות אם ראוי שיעשה אם לא ואיך ראוי שיעשם הנה לא יגיע לו מהם כי אם חסרון לא יתרון ותוספת טוב וכאילו ביאר בזה שהאיש רחב לב שהרים עיניו לעיין במה שאינו ראוי יהיה סבת טעותו בזה היותו ממהר בזאת החקירה בזולת שיעמוד תחלה אם אפשר ההגעה אליה ואיך:

   אבן עזרא

   מחשבות אדם חרוץ.

   אך למותר שיש לו יתרון בהתעסקו בסחורה ואך למעט מעשה הרשעים הנזכרים.

   וכל אץ כענין אץ ברגלים שירוץ לרעה, בעבור שיבואהו מחסור הוא אץ וממהר ואך למעט מותר החרוץ.

6. (ו)פֹּעַל אוֹצָרוֹת בִּלְשׁוֹן שָׁקֶר הֶבֶל נִדָּף מְבַקְשֵׁי־מָוֶת

   מצודת דוד:פועל. המאסף אוצרות ע״י לשון שקר המה הבל נדף כי לא יתקיימו בידו ויבקשו עוד את המות כי המה סיבה למות על ידם:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   נדף. ענין דחיפה ומוכה כמו תדפנו רוח (תהלים א):

   רש"י

   פועל אוצרות. להרבות הון: בלשון שקר:

   הבל נדף וגו'. מוקשי (ס"א מבקשי) מות הם לו:

   מלבי"ם

   פועל אוצרות מי שפועל אוצרות ע"י לשון שקר והוא ע"י עדות שקר, ע"י זיוף שטרות, ע"י זיוף המתכיות וכדומה, הגם שפועל אוצרות עי"כ, הוא הבל מצד עצמו, שאין באוצרות אלה ממש, והוא נדף שאינו מתקיים כי תדפנו רוח, והאוצרות הם מבקשי מות כי בעת יודע זיופו יתחייב מיתה:

   רלב"ג

   פועל אוצרות. רבות בדברים העיוניים בהתחלה כוזבת הנה ההתחלה אשר עליה נכונו היא הבל ודבר נדף שלא יתכן שתעמוד כלל והאוצרות הם מבקשי מות והפסד כי לא יושגו בהם ארחות חיים והם בעצמם הבל ודבר שאינו ולזה יקרה מהם אבדן הנפש והכליון:

   אבן עזרא

   פועל, שוד, הפכפך [ו-ח] ג' דבקים. וכן הוא פועל שיפעלהו הון אוצרות בעבור לשון שקר, שהעיד שקר.

   הבל נדף ילך פועל ההמון או הפועל יקרא הבל, כי מהבל ושקר יקבצוהו על כן יהי נדף והם מבקשי מות המעידים שקר, וכן שוד שישודדו אחרים וישימו השוד באוצרותם יגורם מן מגוררות במגרה כלומר ישברם.

7. (ז)שֹׁד־רְשָׁעִים יְגוֹרֵם כִּי מֵאֲנוּ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט

   מצודת דוד:שוד. הגזל עצמו יביא עליהם פחד כי מאנו לעשות משפט להשיב הגזל לבעליו:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   יגורם. מל׳ מגור ופחד וכן מגורת רשע (לעיל י):

   רש"י

   יגורם. יגור אותם:

   מלבי"ם

   שוד רשעים יגורם, כבר אמר מגורת רשע היא תבואנו, שהרשע מפחד תמיד, באר פה כי השוד והשבר שמוכן לבא עליהם הוא יפחיד אותם, שלבם מנבא להם העתיד לבא עליהם, על שמאנו לעשות משפט רק שוד ורצח, וי"ל שמוסב למ"ש שפועל אוצרות בלשון שקר הבל נדף מבקשי מות, שעי"כ יגורם השוד, ויכשלו בו, ויל"פ שוד מענין שודד. מה שהם שודדים עי"כ מתפחדים, שהעבירה תפיל פחד על העושה אותה:

   רלב"ג

   שוד. הרשעים בדעות ששודדו מהם המחשבות וההקדמות המישירות אל האמת עד שהיה זה סבה שיהיו להם דעות כוזבות בהתחלות הנה זה הטעות יאסרם במאסרו וימנעם ממצוא האמת במה שאחר ההתחלות והיה זה סבה אל שיטעו בכל הדברים והנה קרה להם זה ההפסד בדעותיהם מפני שלא רצו לעשות במשפט בחקירתם בהתחלות שיתישבו בהם בדרך שימצאו האמת:

8. (ח)הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר וְזַךְ יָשָׁר פָּעֳלוֹ

   מצודת דוד:הפכפך. המתהפך במעשיו פעם כך ופעם בהפך הנה פעם דרך איש לו ופעם הוא זר מן הדרך אבל האיש הזך פעלו ישר בכל עת מבלי השתנות:

   עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   הפכפך דרך איש וזר. איש והוא זר סר מן המצוה דרכו הפכפך:

   מלבי"ם

   הפכפך דרך איש וזר, מוסב למעלה באר הטעם ששוד רשעים יגורם, כי מאנו לעשות משפט ודרך איש, הפכפך וזר להם, ר"ל כי האדם הוסד בטבעו ללכת בדרך משפט ושלא לגזול ולחמוס, ושיאהב האמת והצדק, ובזה יתקיימו האנשים בהנהגה המדיניית, אבל הרשעים האלה, וכן בעלי לשון שקר שהזכיר, דרך איש הטבוע לו בטבע הוא הפכפך וזר להם, כי הם הולכים בדרך הפוך מן הדרך אשר הטבע האדם עליו, מתרחקים מן המשפט אל השוד, מן האמת אל השקר, ודרך הישר זר להם, ועי"כ יגורו מן השוד, כי כל החבורה האנושית מתנגדת אל הרשעים האלה שדרכם הפוך וזר, אבל הזך ישר פעלו, הזך הוא הנקי מפסולת, ויצדק על נקיון התאוות בשכל המעשי, והישר הוא בשכל העיוני, הזך הוא בחכמה והישר הוא מצד הבינה, מי שאינו זך במידותיו וחוטא מן חקי החכמה, לא יוכל להיות ישר, כי התאוה תטהו מני דרך מן היושר אל ההפך, שעל ידי שדרכו זר בתאוה הוא הפכפך, אבל אם הוא זך ילך ביושר כי הבינה מסכמת בטבע אל היושר:

   רלב"ג

   הפכפך דרך איש וזר. הנה מפני זה היה הפכפך דרך כל איש מהם וזר כשיעיינו במה שאחר ההתחלות כי יצטרך להם לבלבל עיונם ולהניח דברים זרים הפכיים לאמת בדרך שישמרו שרשיהם והתחלותיהם, ואולם האיש הזך והנקי מהטעות בשרשים וההתחלות לא יצטרך לעיין דברים במה שאחר ההתחלות כי אם ביושר ובצדק:

   אבן עזרא

   הפכפך שם תאר לדרך והוא הפך הישר, כלומר הפכפך הוא דרך איש ודרך זר.

9. (ט)טוֹב לָשֶׁבֶת עַל־פִּנַּת־גָּג מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וּבֵית חָבֶר

   מצודת דוד:על פנת גג. מבלי מחסה מזרם וממטר ויחידי מבלי חבורות אנשים: מאשת. מלשבת עם אשת מדינים אף בבית חבורת אנשים:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   פנת. זויות:

   חבר. חבורת אנשים וכן חבר כהנים (הושע ו):

   רש"י

   ובית חבר. שנכנס לבית חבירו לדבר עם אשתו, ומדרש אגדה ניבא שסוף השכינה להסתלק מעל ישראל שהם כאשת מדיני':

   ובית חבר. בית שמחברים בו רעים להקב"ה כגון צלם שהעמיד מנש' בהיכל ה':

   מלבי"ם

   טוב לשבת, הגם שטוב לשבת בבית חבר, ר"ל בבית שיש שם חבורה, עם אוהבים וחברים וריעים, ולא טוב לשבת גלמוד, אבל מי שיש לו אשת מדנים, לא טוב לשבת בבית חבר, שהיא תתקוטט עם החברים עד שיתהפכו לו לאויבים, או תעורר מדנים ביניהם, או תבזהו לפניהם, ואז טוב לשבת על פנת גג נפרד מהחברים, ובפסוק י"ט יאמר כי טוב לשבת בארץ מדבר מאשת מדנים וכעס, שאם הוא בעל כעס אז גם לשבת על פנת גג בעיר לא טוב, וצריך לברוח מפניה אל המדבר, ופסוק זה כפול לקמן (כ"ה כ"ד) ויתבאר שם:

   רלב"ג

   טוב לשבת. טוב לאדם שישב יחידי על פנת גג בזולת מחסה ומסוער מזרם וממטר משישב עם אשת מדינים והוא עם זה בבית אשר בו קבוץ מהאנשים כי יקשה מאד לסבול מדיני אשה והעיר עם זה בזה המאמר שטוב לאדם שיהיה לסכלו עזר מהאשה אשר נבראה עמו לשרתו ויהיה מתבודד משיעזרהו בהשגתו איש מהאנשים ולא יגין עליו זולתו מהמונעים ותהיה האשה אשר נבראת לשרתו תמיד מריבה עמו כי לא יוכל אחד מהם לתקן את אשר עותה ולא יועילו לו העוזרים אם לא יהיה בשלום עמה בדרך שתכנע לעבודתו וזה מבואר מאד:

   אבן עזרא

   טוב לשבת על פנת גג כי בנפול הבית תשאר הפנה, כי הוא חוזק הבנין וטוב שבת עליה לבד, לסבול הרוח מסבול אשת מדינים.

   חבר שם דבר, כי שם התאר מלרע כלומר ובית חברה, כלומר שיהיה לו בית להתחבר עמה.

10. (י)נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה־רָע לֹא־יֻחַן בְּעֵינָיו רֵעֵהוּ

    מצודת דוד:אותה רע. אין מעשה הרשע על כי יטעה לחשוב שמעשיו טובים אבל יודע הוא ברעתם ונפשו חשקה לה ולזה לא יוחן בעיניו רעהו רשע כמותו כ״א חשבה לטובה א״כ מהראוי לאהוב לרעהו כמשפט אנשי הצדק:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יוחן. מלשון חן:

    מלבי"ם

    נפש רשע אותה רע לא יוחן בעיניו רעהו, הגם שבאר החוקר שהאהבה תמצא בין השוים, ומהראוי שתמצא האהבה בין הרשעים, באר החכם, שהרשע לא יוחן רעהו בעיניו, מצד שנפש רשע אותה רע, וזה משני פנים, א] שכל רשע יש לו נטיה לרעה אחרת, זה נואף זה גונב וכדומה, ואינם שוים בתאותם, ב] שגם הרע שישוה בה עם רעהו אינו רוצה את הרע, כי יודע שהוא בלתי נרצה אצל הרצון והבחירה השכליית, רק מתאוה אל הרע ותאותו תאלצהו אל זה ויודע שהוא רע ושהוא מגונה, וע"כ חברו הרשע נבזה בעיניו כי יודע שהוא בעל תאוה ורע:

    רלב"ג

    נפש רשע. הנה התבאר לך כי נפש הרשע אין תאותה כי אם לדבר רע כי לא יוחן בעיניו רעהו ולו היתה דרך הרשע טובה בעיניו היה ראוי שיאהב כל מי שיתחבר אליה כמו שיאהבו אנשי המעלה קצתם את קצתם:

    אבן עזרא

    נפש רשע אותה לעשות רע ולא ימצא חן בעיניו רעהו.

11. (יא)בַּעְנָשׁ־לֵץ יֶחְכַּם־פֶּתִי וּבְהַשְׂכִּיל לְחָכָם יִקַּח־דָּעַת

    מצודת דוד:בענש. בעת בוא עונש על הלץ אם לא יועיל לעצמו מועיל הוא לפתי המשולל הבנה כי יתחכם על כי יפחד לנפשו: ובהשכיל. אבל לחכם אף בלמדו דברי השכל הוא עצמו יקבל תועלת ויקח דעת נוסף על מה שבידו:

    עוד פירושים על פסוק יא: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    בענש לץ יחכם פתי. ע"י יסורי הלצים הפתאים מתחכמים ושבים בתשובה:

    מלבי"ם

    בענש לץ יחכם פתי ובהשכל לחכם יקח דעת, למעלה (י"ט כ"ה) אמר לץ תכה ופתי יערים והוכיח לנבון יבין דעת, ויש הבדל בין הערמה ובין החכמה, שבחכמה הוא מקבל חקי החכמה להתנהג על פיהם, אבל הערמה היא אנושית, ואם יכו את הלץ יערים הפתי וידע ערמות להזהר, אבל בענש לץ, שהוא העונש המגיע לו בפלילים או בידי שמים, אשר יוכר שהעונש הוא בעבור החטא, אז יחכם פתי שאז יקבל חקי החכמה, כי אז יבין שיש שכר ועונש, ושחקי החכמה מאת האלהים, אבל החכם שקבל חקי החכמה, רק שחקי החכמה אין נודעים בידיעה ברורה כמוחשות שזה נקרא דעת, וע"י שישכיל החכם ע"י עונשי הלץ איך ענש ה' מדה נגד מדה להמתלוצץ על חקי החכמה, שזה ישיג ע"י כח השכל שמשכיל גם עניני חכמה, אז יקח דעת, ויודע דרכי החכמה בידיעה ברורה כידיעת המוחשות:

    רלב"ג

    בענש לץ יחכם פתי. הנה כשיגיע העונש ללץ על דברי ליצנותו אז יחכם פתי הנפתה לכל הדברים ויבין כי זאת הדרך היא לא טובה וכאש' ירא' שיצליחו דרכיו לחכם אז ישתדל לקנות דעת:

    אבן עזרא

    בענש שיענשהו ב"ד והוא פועל יוצא, כמו: וענשו אותו או בענוש בתתו עונש, אז ילמד חכמה הפתי.

    ובהשכיל פועל יוצא לאחר.

    יקח דעת בלבו.

12. (יב)מַשְׂכִּיל צַדִּיק לְבֵית רָשָׁע מְסַלֵּף רְשָׁעִים לָרָע

    מצודת דוד:משכיל צדיק. כאשר הצדיק עומד בבית רשע הצדיק הזה מצליח ביתו של הרשע כי נתברך בגללו והיא סיבה לסלק את הרשעים לעשות רע כי יחשוב בעבורו נתברך ביתו ומעשיו טובים בעיני ה׳:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    משכיל. ענין הצלחה כי המצליח במעשיו נראה להבריות שעושה בהשכל:

    מסלף. מעקם כמו ויסלף דברי בוגד (לקמן כב):

    רש"י

    משכיל צדיק. צדיקו של עול' הוא הקב"ה נותן לב להכרית בית רשע כגון זכר עמלק:

    מלבי"ם

    (משלי כא יב): משכיל צדיק לבית רשע - גם בעת שבית רשע מכונן בשלוה, שזה רומז במה שקוראהו בית רשע, הנה, הצדיק משכיל ומתבונן סיבתו, שזה מפני שבזה מסלף רשעים לרע, שעל ידי כך יוסיפו לעשות רע, שאם היה מעניש אותם תיכף, היו מתייראים לעשות רע, וגם רוצה לומר שעל-ידי שלוותם תמהר פורענותם, כמו שכתוב (דברים ז י): ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, וזה גורם רעות, כפי רוב הטעמים שנאמרו בהצלחת הרשע, שהכל כדי למהר רעתו ולשלם עונשו:

    רלב"ג

    משכיל צדיק לבית רשע. הצדיק המצליח לבית הרשע וזה יהיה כשיעמוד בביתו כי אז יברך הש"י ביתו בגלל הצדיק או כשהיה הטוב הזה דבק לרשעים מאבותיהם שהיה בהם איש צדיק אשר בעבורו ימשך לרשע הזה טוב הנה זה הענין סבה לסלף הרשעים והוליכם בדרך רע כי הם חשבו כי זה הטוב הגיע לרשע בסבת הרשע ובזה ג"כ יטעה הפתי כי הוא נפתה לכל מה שיראה לו בתחלת המחשבה שהוא טוב:

    אבן עזרא

    משכיל מלמד שכל לבית רשע, כמו: איש וביתו והבית רמז לבנים. פרוש אחר: משכיל עומד וטעם לומד שכל בעבור בית רשע שעושין הרשע ומסלף דרך קללה שהשם יסלפם ויאבדם, וזה הנכון.

13. (יג)אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת־דָּל גַּם־הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה

    מצודת דוד:אוטם. הסותם אזנו משמוע צעקת דל אשר יצעק מפני נוגשיו גמולו שגם הוא יקרא בעת צרתו לעזרה ואין מי ישיב לו:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    אוטם. סותם:

    מלבי"ם

    אוטם אזנו מזעקת דל, יש הבדל בין הדל ובין הרש שהדל נתדלדל מנכסיו, וע"פ הרוב יהיה זה ע"י עשק וחמס, והוא זועק אל השופטים להציל עשוק מיד עושקיו, והשופט שאוטם אזנו ואינו מושיע לו בהיות לאל ידו, יהיה ענשו שיעשק גם הוא ויקרא ולא יענה, בין בדיני שמים מדה כנגד מדה, בין בדיני ארץ שכמו שהוא לא עשה משפט ידוכא בשער ואין מציל:

    רלב"ג

    אוטם אזנו. הנה מי שהוא אוטם אזנו שאינו רוצה לשמוע צעקת דל לחננו מאשר הביא אלוה בידו הנה ישיב הש"י גמולו שישיבהו לדלות ויקרא ולא יענה ר"ל שלא יחמלו האנשים עליו וזה מדה כנגד מדה ואפשר שירצה בזה כי גם הוא יקרא לש"י ויצעק אליו בעת צרתו ולא תשמע תפלתו כי הש"י יתנהג עמו בדרך אשר הוא מתנהג בזולתו:

    אבן עזרא

    אוטם סוגר מזעקת דל שיזעק אליו מפני עשקו.

    גם הוא יקרא לשם, או לבני אדם בעת צרתו.

14. (יד)מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה־אָף וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה

    מצודת דוד:מתן. הנותן מתן בסתר למי שחרה אפו בו הנה המתן הזה יכסה את האף ולא יהיה נראה עוד: ושוחד בחק. הנותן שוחד בחיק ר״ל בהסתר אז יכפה בזה חמה עזה וחזקה וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יכפה. ענין כסוי ובדרז״ל כפה עליהם הר כגיגית (שבת פח):

    רש"י

    מתן בסתר. צדקה:

    ושוחד בחק. אף זו צדקה יכפה אף, יכפה חמה עזה:

    מלבי"ם

    מתן בסתר יכפה אף ושוחד בחיק חמה עזה, יאמר שהמעות הניתן בסתר לפעמים הוא לטובה ולפעמים הוא לרע, שאם הוא מתן בסתר, שמתן מציין המתנה שנותנים שלא עבור דבר, כמו המעות שנותנים לעני, או המתן שנותנים לשרים ולעשירים, זה יכפה אף שמתן הצדקה יכפה אף שלמעלה, ומתן לשופט ולשר יכפה אף שלמטה. אבל המעות שנותנים בסתר לפעול על ידי עוות הדין והטיית המשפט, שזה נקרא שוחד שנותנים בחיק השופט, זה יעורר חמה עזה, אם למעלה, אם למטה בהודע הדבר למלך הארץ:

    רלב"ג

    מתן בסתר. הנה המתן שיתן האדם בסתר למי שיכעס עליו מכניע האף והחמה אשר לו עליו והשחד שינתן בחיק ר"ל בסתר יכפה חמה עזה ויכניעה:

    אבן עזרא

    יכפה פירוש ישפיל, כמו יכפף כמו שוגג ומשגה המחוקק מחוקה והוא פועל יוצא, והוא עומד במקום שנים, כלומר שחד המובא בחיק כלומר בסתר - יכפה חמה עזה ובזה הפירוש הזכיר, שאם לא תועילהו צעקתו יתן מתן ושחד, כי הם ישפילו האף והחמה, כי מדתם לעלות בפני האדם והשוחד יכפם וישכילם.

15. (טו)שִׂמְחָה לַצַּדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּמְחִתָּה לְפֹעֲלֵי אָוֶן

    מצודת דוד:שמחה. הצדיק ישמח בעת יעשה משפט ועשיית המחתה היא שמחה לפועלי און:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ומחתה. ענין שבר:

    רש"י

    שמחה לצדיק עשות משפט. שמחה להקב"ה לעשות דין בצדיקים כדי לזכותם לחיי העה"ב ושמחה לצדיק שהקב"ה מביא יסורין עליהם כדי שיזכו לעה"ב כך נדרש במדרש תהלים:

    ומחתה. היא לפועלי און לפי שאין נותנין לב לשוב ואין היסורין מועילין להן ומצטערין ולא להועיל:

    מלבי"ם

    שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפועלי און, הצדיק הוא מי שנוהג כפי חקי הצדק, ופועלי און הם העוסקים בכח הזרוע לעשוק ולחמוס, שהוא הפך הצדק, ובעת יטה ה' קו המשפט, לשפוט כפי המעשה, או בעת יעשה משפט למטה מאת שופטי ארץ, אז הצדיק ישמח כי רוצה במשפט, ויודע כי אז יזכה בהשפטו, ופועלי און יהיה להם המשפט למחתה:

    רלב"ג

    שמחה לצדיק. כשיעשה משפט ודין בארץ הנה זה הענין שמחה לצדיק שאז יבטח לבו שלא ילכד ברשת המלכות כי הוא נשמר מעשות רע וזה הענין הוא מחתה ושברון לפועלי און כי אז יפחדו מאד שיענשו על רוע מעשיהם:

    אבן עזרא

    שמחה שתבואהו שמחת ישועה, בעשותו משפט.

    ומחתה תבא לפועלי און.

16. (טז)אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ

    מצודת דוד:מדרך השכל. מדרך התורה: בקהל. ר״ל אחר המיתה כשיהיה בקהל המתים אז ינוח ולא יתעה עוד אבל כל ימי חייו הוא מוסיף והולך לתעות בכל יום יותר:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    רפאים. הם המתים שנרפו ונחלשו:

    רש"י

    אדם תועה מדרך השכל. פורש מן התורה:

    בקהל רפאים. בעדת גיהנם:

    מלבי"ם

    אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח, יש הבדל בין השכל ובין חכמה ובינה ויתר כחות הנפש, שהשכל הוא כח החד שימצא לאדם להשיג באלהות וברוחניות ובנפלאות, שדברים שאין מבוא להבינה להשיג ע"י היקשים ומופתים ולא להדעת לדעת ע"י הכרת החושים, ובכח זה ישיג את ההשגחה וכל האמונות התלוים באלהות, וע"פ הרוב נלוה אל זה רוח הקדש ואז נקרא שכל טוב, וכמ"ש ורוחך הטובה נתת להשכילם, ואדם התועה מדרך השכל תועה באמונות האלהיות כמו הכופר בהשגחה ובידיעת ה' ובהנהגתו ובנפלאותיו, והם המינים שאין להם חלק לעוה"ב ואין להם תקנה, ובקהל רפאים ינוח, כי ירד לגיהנם:

    רלב"ג

    אדם תועה. האיש התועה מדרך השכל והוא התועה בדעותיו יבא בגורלו לנוח עם קבוץ האנשים שימותו יחד מיתה פתאומית וימות עמהם או ירצה בזה שהוא בקבוץ האנשים הדורכים אל המות והכליון בי הם ישמחו בדעותיו לפי שבהם יפתחו להם השערים למלאת תאוותיהם:

    אבן עזרא

    תועה כי החכמה היא דרך ישרה והעוזב אותה הוא תועה במעשה הרע.

    מדרך השכל והוא שם התאר, או שם פועל.

    רפאים מתים.

    ינוח שלא יתעה עוד או שם תהיה מנוחתו, ולא יהיה לו חלק עם הצדיקים, והוא הנכון.

17. (יז)אִישׁ מַחְסוֹר אֹהֵב שִׂמְחָה אֹהֵב יַיִן־וָשֶׁמֶן לֹא יַעֲשִׁיר

    מצודת דוד:איש מחסור וגו׳. האוהב שמחת מאכל ומשתה יהיה איש מחסור ר״ל חסר מכל טובה: אוהב יין וכו׳. כפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק יז: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    איש מחסור. מי שאוהב שמחת משתה תמיד:

    מלבי"ם

    איש מחסור, מי שאוהב שמחה לשמוח תמיד, הוא איש מחסור, כי השמחה לא תתמיד, וכל דבר שישמח עליו בראשית השיגו את הדבר אחר שיראה אותו או יהיה לו לקנין ימים אחדים, לא ישמחהו עוד, וירצה לראות תמורתו דבר חדש ישמחהו והוא חסר תמיד, אבל האוהב יין ושמן, לשתות ולמשוח את בשרו בתפנוקים, זה לא יעשיר, כי יכלה ממונו, ומלבד שהוא איש מחסור, יכלה גם ממונו, משא"כ אוהב שמחה יצוייר שלא יכלה ממונו:

    רלב"ג

    איש מחסור. מי שהוא אוהב השמחות הגופיות להתענג בתאוותיו הוא איש מחסור כי באלו התאוות יאבד הונו ומי שהוא אוהב יין ויהיה הומה להתענג בהם לא יעשיר לזאת הסבה בעינה וזה מה שיקרה לבעלי זאת התכונה מהרע גם בדברים הגופיים עד שזה הוא סבה אל שלא יקנה האדם שום שלימות נפשיי וכבר נרמז זה ג"כ באמרו איש מחסור ובאמרו לא יעשיר כי החסרון היותר חזק הוא חסרון השכל והעושר היותר חזק הוא שלמות במושכלות:

    אבן עזרא

    איש אוהב שמחה שמחת מאכל ומשתה הוא איש מחסור. והטעם: יחסר כל וזהו אוהב יין ושמן לאכלו לא יעשיר, כלומר לא יקבץ עושר.

18. (יח)כֹּפֶר לַצַּדִּיק רָשָׁע וְתַחַת יְשָׁרִים בּוֹגֵד

    מצודת דוד:כופר. אם נגזר מיתה על הצדיק ובטלה הגזירה אין מדת הדין מתפייס עד כי יותן רשע לפדיון נפשו: ותחת וגו׳. כפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק יח: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    כופר לצדיק רשע ותחת ישרים בוגד. צדיק נחלץ ורשע בא תחתיו כגון מרדכי והמן:

    מלבי"ם

    כופר לצדיק רשע, התחת הוא ממין המתחייב נפש תחת נפש, והכופר בלתי מין המתחייב, שיכפר גם בממון ויהיה לו כפרה, יאמר כשה' דן את העולם ישפוט בין הצדיק והרשע, והיוצא רשע בדינו יכפר במיתתו על הצדיק, (כי צדיק ורשע הם שמות יחוסים בערך זה א"ז באותו נידון, וגם אם היה הצדיק יוצא חייב, יזכה בערך הרשע ויכפר בו), והבוגד הוא תחת ישרים, שהישר אינו יחוסי רק שהוא עצמו ישר ואינו צריך כופר וכפרה, רק בעניני העולם יצוייר שהבוגד רוצה להמית הישרים ובא הוא תחתיהם נפש תחת נפש והם נצולים, כמ"ש צדקת ישרים תצילם ובהוות בוגדים ילכדו:

    רלב"ג

    כופר לצדיק. כאשר היה ראוי מצד ההשגחה הכוללת שיגיע רע מה לצדיק השם יתברך ישית הרשע כפרו וישית הבוגד כופר לישרים והיה זה כן כי מההשגחה הדבקה להם ימשך שינצלו ולפי שהתועלת ברע הוא אבדן הרשעים בו כמו שנזכר בס' איוב והתבאר עוד בספר איוב הנה יביא הש"י הרשע והבוגד אל הרע ההוא:

    אבן עזרא

    כפר כלומר שינצל הצדיק מן הצרות היורדות ויפול הרשע תחתיו.

19. (יט)טוֹב שֶׁבֶת בְּאֶרֶץ־מִדְבָּר מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וָכָעַס

    מצודת דוד:בארץ מדבר. במקום שאין אנשים: מאשת. מלשבת במקום מיושב עם אשת מדינים והתמדת כעס:

    עוד פירושים על פסוק יט: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    טוב שבת בארץ מדבר. גם זה על סלוק השכינה נאמר:

    מלבי"ם

    טוב שבת בארץ מדבר מאשת מדינים וכעס, כבר אמר למעלה שטוב לשבת על פנת גג מאשת מדינים אם אינה בעלת כעס רק מעוררת מדנים עם שכניה ובני ביתה, צריך להתרחק מן החבורה, וידור עמה על פנת גג שלא תמצא עם מי להתקוטט, אבל אם היא בעלת כעס תכעיסהו גם שמה, וצריך לברוח ממנה אל המדבר:

    רלב"ג

    טוב. לאדם שישב בארץ מדבר משישב בבית עם אשת מדינים וכעס שתכעס תמיד עם בעלה ותריב עמו והנה ביאר בזה כי הכעס גם כן מגונה כמו שהשמחה בתענוגי הגוף מגונה:

    אבן עזרא

    טוב שבת בארץ מדבר לסבול החורב והקרח מאשת מדינים, כלומר מאשה שתכעיס בעלה.

20. (כ)אוֹצָר נֶחְמָד וָשֶׁמֶן בִּנְוֵה חָכָם וּכְסִיל אָדָם יְבַלְּעֶנּוּ

    מצודת דוד:אוצר וגו׳. דרך החכם לאצור באוצרו דברים נחמדים ושמן טוב להתקיים לעת הצורך אבל הכסיל שבבני אדם בעודו בכפו עד לא הניחו מידו יבלענו ולא יחוש אם לא ימצא לעת הצורך:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    בנוה. במדור:

    יבלענו. מלשון בליעה:

    רש"י

    וכסיל אדם. וכסילות של אדם:

    מלבי"ם

    אוצר נחמד ושמן בנוה חכם, אומר לפי המשל שהחכם לא יאבד הסגולה והאוצר שלו, ושומר אותו, עד שאוצר נחמד כמו זהב ובשמים, ושמן הטוב שנתון ג"כ באוצר (כמ"ש ויראם את הזהב ואת השמן הטוב אשר באוצרותיו) נמצא בנוהו, ואדם כסיל יבלע וישחית את האוצר, ובנמשל, אם על האוצר ושמן הגשמי, שהחכם יחשוב מחשבות שישאר האוצר תמיד בנוהו, והוא ע"י שיתננו לצדקה לעניים ויעשה בו גמ"ח וזה נשאר לו לעולם, כמ"ש אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה, אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו וכו', אבל האדם הכסיל שמחזיקו לעצמו יבלענו, כי סוף יירשו זרים חילו ולא ישאר בידו מאומה אחרי מותו, וכן בא במליצה על אוצר נחמד ושמן הרוחני, שסגולות הנפשיות ושמן משחת קדש שממליץ על הרוח הקדש והשגת המושכלות, זה ישאר בנוה חכם, שחכם הוא ההולך בחקי החכמה, אבל הכסיל שהוא הנלוז מחקי החכמה מפני תאותו, יבלע את האוצר וישחיתנו, ומפרש מהו האוצר והשמן.

    רלב"ג

    אוצר נחמד. הנה בנוה החכם יבא אוצר נחמד ושמן מפני דבקות ההשגחה בו עם שהוא ישמור קנינו ולא יפזר מהם כי אם ההכרחי ואולם הכסיל אם היה לו כמו זה האוצר הנה יבא אדם ויבלענו ולא יאכל הכסיל ממנו:

    אבן עזרא

    אוצר שם כלל על מה שיאצור האדם מן המאכלים הטובים והזכיר השמן לבדו, כי הוא משובח מכלם אשר בו יכבדו אלהים ואנשים, בעבור דשנו הטוב שמוהו ראש לעצים, והעד שהחכם יאצרהו ולא יאכלהו.

    וכסיל כנגד חכם כי מיד שיקנהו יבלעהו ואם כסיל סמוך לאדם, הוא שם העין וכמוהו זובח אדם, או האדם הוא הכסיל ושניהם נכונים.

21. (כא)רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד

    מצודת דוד:רודף. הרודף לעשות צדקה וחסד עם הבריות ימצא גם הוא מה׳ חיים וצדקה וכבוד:

    עוד פירושים על פסוק כא: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    רודף צדקה וחסד, שהחכם ירדוף צדקה שהיא מצות שבין אדם למקום, וחסד שהוא גמ"ח בין אדם לחברו, שע"י החסד ישאר בידו אוצר נחמד ושמן הגשמי, וע"י הצדקה ישאר בידו אוצר נחמד ושמן הרוחני, ועי"כ אחר בואו לעולם הגמול שם ימצא חיים שהוא חיים הנצחיים, וצדקה העליונה שגדרה אצלי, הטוב שיעשה ה' לפי צדקתו הגדולה לאין קץ, וכבוד שהוא אושר הנפש הנצחיית שהיא נקראת כבוד בכתבי הקדש, ושכר הטוב העתיד שהוא הכבוד האמתי אשר צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם וכו':

    רלב"ג

    רודף צדקה. מי שהוא רודף הצדקה והיושר במדות ובדעות ורודף לעשיית חסד לזולתו ולהטיב להם הנה הוא ימצא החיים הגופיים והנפשיים וימצא הצדק והיושר בדעות וימשך לו מהם הכבוד כאמרו כבוד חכמים ינחלו וזה כי מפני יושר דעותיו ירשיע כל לשון תקום אתו למשפט:

    אבן עזרא

    רודף שימהר לעשותו צדקה כאילו רודף אותה ימצא חיים, שיאריכון ימיו ימצא צרכו מאל ישעו.

    וכבוד שיכבדוהו בני אדם, או יתן לו כבוד השם, כלומר ממון מן כבד מאוד.

22. (כב)עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם וַיֹּרֶד עֹז מִבְטֶחָה

    מצודת דוד:עיר גבורים. בא לשבח החכמה מהגבורה ואמר הנה החכם עלה לעיר גבורים ונצחם והוריד חוזק בטחונם אשר התחזקו במבצר העיר:

    עוד פירושים על פסוק כב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ויורד. מלשון ירידה והשפלה:

    רש"י

    עיר גבורים עלה חכם. זה משה רבינו שעלה לבין המלאכים גבורי כח (ויורד וגו', תורה):

    מלבי"ם

    (כב-כג) עיר גיבורים עלה חכם... שומר פיו ולשונו... - מציין, על-פי המשל, שחכם אחד כבש עיר גיבורים, ואת המבצר שבטחו בו, כמו שנאמר (קהלת ז יט): החכמה תעז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר.

    ואמר:

    * הגם שהיתה עיר מלאה אנשים, וכבשה חכם יחיד;

    * והגם שהיו גיבורים,

    * והגם שהעיר ישבה בהר, שקשה לכבשה, כמו שנאמר עלה חכם,

    * והגם שהיה להם מגדל עז אשר בטחו בו, כמו שנאמר ויורד עוז מבטחה.

    ובנמשל, מדבר ממלחמת הנפש.

    שכבר משל כן בספרו קהלת: (קהלת ט יד): עיר קטנה ואנשים בה מעט, ששם דיבר על המלחמה שלוחם היצר והמתאוה נגד הנפש:

    * ומצייר את הנפש כיושבת בעיר, והיא עיר קטנה ואנשים בה מעט, כי כוחות הנפשיות מועטים;

    * והלוחם הבא מבחוץ לכבשה הוא מלך גדול, והוא בונה מצודות גדולות, כי כוחות הבשר רבים, וכל הטבע והחושים עוזרים להם;

    * רק (קהלת ט טו): איש מסכן וחכם מילט את העיר בחכמתו, והוא האופן שהחכמה תמלט את הנפש בל יכבשוה הכסיל והזקן.

    ופה המשיל, שהשר הכסיל וגיבוריו הם מבפנים, והחכם בא וכבש את העיר.

    כי המלחמה הזאת מתמדת, וכל אחד יש לו עיר מבצר, רק האמת היא עיר קטנה, והשניה עיר גיבורים, שכוחות הנפש והשכל מועטים, והם גרים בעולם הזה ועוזריהם מועטים, מה שאין כן כוחות החומר, מתגברים והם תושבים בעולם הזה, יושבים בהר מבצר, ובכל זאת, מי שמתנהג לפי חוקי החכמה יכבוש את העיר, ויכוף את בני הבשר וכוחות התאוה אל משמעתו, ויורישם מפניו בחרב החכמה ובמגן התבונה והדעת ויראת ה', וזרועות השטף והתאוה לא תעמודנה לפניו.

    רלב"ג

    עיר גבורים. הנה החכם עלה בעיר גבורים ונצחה בחכמתו כי טובה חכמה מגבורה עמו שנזכר בספר קהלת והוריד עוז העיר והמבצר שהיו בוטחים בו והנה העיר בזה על מעלת החכמה והטוב המגיע ממנה גם בעניני הגבורה וזה אמנם יהיה לחכם מצד חכמתו ומצד דבקות ההשגחה האלהית בו:

    אבן עזרא

    עיר גבורים עלה חכם להורות כי טובה חכמה מגבורה.

    עוז רמז לחומות, כענין: עד רדת חומותיך.

    מבטחה שהיו בוטחים בה הגבורים.

23. (כג)שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ

    מצודת דוד:שומר פיו. מלהרבות בדברים: שומר וגו׳. כל אחד ירבה אמרים לא יחדל מדבר פשע וחוטא נפשו:

    עוד פירושים על פסוק כג: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    ... אך יש תנאי, שאז צריך להישמר בל ישובו הנכבשים לכבוש את העיר, וזה, במה ש"ישמור פיו ולשונו, שהם מבצר של החכמה, שהיא הנפש המדברת, כי דרך שם ייכנסו האויבים לצור על הנפש, אם בשמירת הדיבור כפשוטו, ואם במה ש"פה רומז על דיבור החכמה וה"לשון רומז על דיבור התבונה, שצריך לשמרם בל ילוז מדרך החכמה ובינה, ובזה שומר נפשו הרוחנית מצרות, בל יצורו לה אויביה הלוחמים עליה תמיד, עת הורם חומתה ונגלה הסוכך.

    רלב"ג

    שומר פיו. מי שהוא שומר פיו ולשונו מלדבר שומר נפשו מצרות רבות כי רעות רבות יתחדשו מפני חטא הדבור כמו שקדם:

    אבן עזרא

    שומר פיו ולשונו שניהם שותפים בדבור והענין שישמרם מדבר גנות, אז ישמור נפשו מכל דבר רע.

    פרוש אחר: שומר פיו מאוכל

    ולשונו מדבר הרע.

24. (כד)זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן

    מצודת דוד:זד יהיר. איש זדון המתיהר בדבור הנה שמו העצמי הוא לץ כי בעבור הגאוה ילעג ויתלוצץ בבני אדם אבל העושה רע בעבור הגאוה הנה שמו איש זדון:

    עוד פירושים על פסוק כד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יהיר. גס הרוח כמו גבר יהיר (חבקוק ב):

    בעברת. מל׳ עברה וכעס:

    רש"י

    יהיר. גס רוח סופו להיות לץ שאינו חש לשמוע מוסר:

    מלבי"ם

    זד יהיר לץ שמו, הזד הוא החולק על חקי החכמה בזדון, ומתוכח נגד חקי החכמה והאמונה, מכחיש בהשגחה ובשכר ועונש ועושה עבירות ביד רמה, וכ"ז שאינו יהיר אינו לץ עדיין, כי מתוכח בטענות וראיות לא בליצנות, ואם ינצחוהו ישתוק, אבל אם הוא יהיר אז לא יחוש לטעמים וראיות כלל, רק מתלוצץ על החכמים והמאמינים, ואז עושה בעברת זדון, העברה גדרו כשעובר הגבול, שיעשה מעשים רעים שא"צ להם כלל והם נגד טבע הנפשי רק מעברת זדונו, שהזדון שלו עובר גבול האנושי לעשות מעשים נגד טבע האנושית בכלל:

    רלב"ג

    זד יהיר. הנה הרשע הגאה שעושה הרע בגאוה לץ שמו כי הוא כאילו יעשה הזדון מצד גאותו על דרך הלעג להיות האנשים נחשבים לפניו כאין ובחמת הזדון עושה לעג וליצנות וכבר ימצאו אנשים רעים בזה התואר שזכר שישחיתו זולתם על דרך הלעג להיותם נחשבים להם לאין כמו שסופר מאיש אחד שחתך רגל איש בלילה כשהיה ישן והוא לא היה שונא לו אך עשה זה על דרך הלעג והנה בא זה על מום הליצנות והרע שיגיע ממנו:

    אבן עזרא

    יהיר כמו: גבר יהיר, כלומר זד מתגאה.

    לץ שמו ואמרו רז"ל: כיון שנתיהר עליהם בעברה שיתעבר לעשות זדון והעברה רמז לחמה שעברה וגברה על מדת הרצון, כענין עברו ראשי בהתגבר העונות.

25. (כה)תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ כִּי־מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת

    מצודת דוד:תאות. התאוה שעצל מתאוה לנוח על משכבו היא תמית אותו כי מאנו ידיו לעשות מלאכה להתפרנס בה ומה א״כ יאכל והרי הוא מת ברעב:

    עוד פירושים על פסוק כה: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מאנו. לא רצו:

    מלבי"ם

    (כה-כו) תאות עצל תמיתנו, כל היום התאוה תאוה דבר שאין חשוב ונחוץ אל האדם הוא מתעצל בעשייתו, ואומר בל תחשוב כי מה שהעצל מתרפה לעשות מלאכה הוא מפני שאינו מתאוה, ודברי העולם קלים בעיניו, שלכן לא יתיגע להשיגם, לא כן הוא, כי באמת תאותו גדולה יותר ממי שאינו עצל, כי אינו דומה מי שי"ל פת בסלו וכו'. רק שאין לו ממשלה על הידים וכלי הגוף העושים, שאינם רוצים לשמוע לכח הממשלה שבנפש, וע"כ תאותו תמיתנו, כי הידים המוכנים להצילו ממות, שע"י שיעשו מלאכה ימצא תאותו, אין אובים לשמוע לו, ומוסיף שכל היום התאוה תאוה, שתחת שהזריז יעסוק כל היום במלאכה ולא יתאוה רק בלילה שפנוי מעסקיו, הוא מתאוה כל היום ולא יעשה מאומה, ומספר בשבח הצדיק, כי יתן צדקה אל העצל ולא יחשוך, כי העצל הזה אין לו מרחמים, והגם שמת ברעב לא ירחמו עליו, כשאומרים הלא יכול לעסוק במלאכה, אבל הצדיק ירחם עליו, כי הוא כחולה הבלתי יכול לעבוד, אחר שידיו נרפים ובלתי שומעים לו, ולכן יתן לו צדקה וירחם על עניו:

    רלב"ג

    תאות עצל. הנה העצל יתאוה תמיד אל קנין השלימיות והעצלה תמנעהו מההשתדלות בהשגתם הנה ימות וישאר עם התאוה ההיא כי מאנו ידיו לעשות דבר להשיג מה שאליו התאוה:

    אבן עזרא

    תאות, כל [כה-כו] ב' דבקים. תמיתנו כאשר לא ישיג מה שיתאוה.

    כי מאנו כאילו הוא חפץ לעשות וידיו אומרים לא תעשה.

26. (כו)כָּל־הַיּוֹם הִתְאַוָּה תַאֲוָה וְצַדִּיק יִתֵּן וְלֹא יַחְשֹׂךְ

    מצודת דוד:כל היום. העצל הזה יתאוה בכל עת למלאות נפשו הריקה והצדיק יתן לו מהונו ויחזור ויתן ולא ימנע הנתינה ממנו עם כי פשע בנפשו:

    עוד פירושים על פסוק כו: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יחשוך. ענין מניעה:

    רש"י

    וצדיק יתן. כל צרכי ביתו שהקב"ה מזמן לו:

    רלב"ג

    כל היום התאוה. העצל התאוה ולא תעשה בו התאוה רושם אחר ואולם הצדיק יתן הראוי מהפועל וההשתדלות בדבר דבר ולא ימנע ידיו מה שראוי בהשגת המלאכות והחכמות:

    אבן עזרא

    וצדיק יתן לעצל.

    ולא יחשוך מתנותיו.

27. (כז)זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה אַף כִּי־בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ

    מצודת דוד:זבח רשעים. אשר עודם ברשעתם בעת יזבחו הקרבן כי לא שבו לה׳ הנה הקרבן הוא תועבה: אף כי. וכ״ש שתועבה היא כאשר יביאנו במחשבה רעה לרמות את הבריות להחשיבו לצדיק וזובח לאלהים:

    עוד פירושים על פסוק כז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    בזמה. במחשבה רעה כמו זמה היא (ויקרא יח):

    רש"י

    אף כי בזמה יביאנו. וכ"ש כשהוא מביאו להרשיעו ובעצה רעה כגון קרבנות בלעם ובלק שלא היו מביאים אלא לקלל את ישראל:

    מלבי"ם

    "זבח רשעים תועבה, אך כי בזמה יביאנו - הקרבן שמביאים רשעים, הגם שיביא הקרבן בלב שלם, בכל זאת, כל זמן שהם רשעים, רוצה לומר שלא שבו בתשובה על רשעתם הקודם, הזבח תועבה, כאויב המלך שיביא לו מנחה, שהיא תועבה בעיניו, אף שמביאה בכל לב, אחר שהוא שנוא לו;

    וכל שכן אם יביאהו בזמה, שגדר הזמה הוא השתקעות המחשבה בעומק הרהורי עבירה, שגם בעת הבאת הקרבן כוונתו לזימה ועצת חטא, שחוץ ממה לא יתקבל מפני המביא, לא יתקבל מפני ההבאה בעצמה, שתכליתה לרע.

    רלב"ג

    זבח רשעים. אם הרשעים יביאו זבח לשם ית' על דרך העבוד' הנה הוא נתעב אצל הש"י כי הם לא יכוונו בו מה שכוון בו מהש"י וגם כאש' יביאנו במחשב' והשתכלות הוא נתעב כי הם מביאים אותו על החטא והם בלתי מנקים עצמ' מהחטא בהביאם הזבח וידמה ענינ' למי שיטבול מפני הטומא' בעת שיהי' שרץ בידו ואפשר שירצה בזה כי כ"ש שיהי' נתעב הזבח כאשר יביאנו בעליו עם מחשבת החט' והוא הזמה שעשה:

    אבן עזרא

    זבח עולות ושאר הקרבנות והעד וזבחת עליו את עולותיך וגומר, כלומר זבחים שיקריבו תמיד הרשעים, יתעב השם וגם כי בעבור שיעשו הזמה יביאום יותר יתעבם.

28. (כח)עֵד־כְּזָבִים יֹאבֵד וְאִישׁ שׁוֹמֵעַ לָנֶצַח יְדַבֵּר

    מצודת דוד:יאבד. אף אם לא יוזם בב״ד ולא קבל העונש מ״מ יאבד בידי שמים: ואיש שומע. ר״ל ועם כי יאבד העד ההוא בעבור עונש כזביו הנה דבריו לא נאבדו להשכח מן הלב כי כל איש השומע דברו יספרם עד עולם בחשבו כי אמת הוא:

    עוד פירושים על פסוק כח: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    ואיש שומע. שקבל מה שכתוב בתורה לא תענה ברעך וגו' (שמות כ׳:י״ג):

    לנצח. תמיד:

    מלבי"ם

    (כח-כט) עד כזבים יאבד, העז איש רשע בפניו, כבר אמר כמה פעמים יפיח כזבים לא ימלט, יפיח כזבים יאבד, ופירשנו בכל מקום לפי ענינו, ופה מדבר בענין הקבלה המסורה מדור דור עד ראש אבן ישראל בעניני המצות והאמונות והדעות, שאם יעיד על דברים אמתים מקובלים ששמעה אזנו וקבלה מראש הררי קדם, יתקיימו לעד, ולפעמים יעיד אדם על דבר שלא שמע, וירצה להנחיל קבלה כוזבת, בין במצות בין באמונות ודעות. עז"א עד כזבים יאבד, כי מהשגחת ה' שהאמת יתקיים והשקר כעשן יכלה, ואיש שומע ודבר מה ששמע מפי השמועה הוא לנצח ידבר, ויתקיים קבלתו עדי עד, ולפעמים העז איש רשע בפניו להכחיש קבלתו, כי כן עמדו המכחישים בדור דור להכחיש הקבלה אחר שאינה מושגת מעצמה רק מקבלת אבות, אמנם הישר הוא יבין דרכו, שמבואר שהישר הוא מי שישר בטבעו ונאמר על דרך הבינה שמבין דבר מתוך דבר בשכל הישר וגם מדותיו ישרות, הוא יבין מצד רוחב בינתו דרך האמת, ויוכל להכריע נגד המכחישים בכח בינתו הישרה:

    רלב"ג

    עד כזבים יאבד. ר"ל כאשר יביאוהו לספר הכזב פעמים רבות יאבד העדו' ויפסק ואיש שומע הכזב מפיו יגידהו וישנה בספורו אין קץ בהם בלי שנוי כי הוא יגיד אמת במה שיגיד ששמע מפי זה העד שכבר שמעו מפיו והיה זה כן לפי שעד הכזבים יש בלבו מחשבה מקבלת:

    אבן עזרא

    עד כאילו הוא עד שקר.

    ואיש שומע שאבד העד כל ימי נצחו ידבר לאחרים, כי בעבור שקרו אבד זכרו.

29. (כט)הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו וְיָשָׁר הוּא יָבִין דַּרְכּוֹ

    מצודת דוד:העז. הרשע מראה עזותו בעת כעסו ולא יתבונן במעשיו אבל הישר יבין דרכו בכל עת אף בזמן הכעס:

    עוד פירושים על פסוק כט: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    בפניו. בכעסו וכן ופניה לא היה לה (שמואל א א) כי הכעס נראה בפני האדם:

    רש"י

    העז איש רשע בפניו. הרשע מרא' עזותו בשעת כעסו:

    בפניו. מל' אף:

    רלב"ג

    העז איש רשע. הנה לא בפיו לבד יחלוק הרשע על מה שבמחשבתו אבל גם בפניו העז לחלוק עלי' במה שאמץ פניו וחזקם שלא ישיגם השנוי והתפעלות הראוי שישיג בתואר פני מי שידבר דבר כזב ואמנם האיש הישר יבין בלבו דרכו אשר ידרוך בה בפיו ובתאר פניו:

    אבן עזרא

    העז נתן העזוז בפניו ולא יתבייש ואדם ישר יוכל להבין דרכו הראוי ולא להיות עז פנים.

30. (ל)אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְהוָה

    מצודת דוד:אין חכמה. לא יועיל שום חכמה ועצה לבטל גזרת המקום:

    עוד פירושים על פסוק ל: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    אין חכמה וגו'. אין כל חכם ונבון חשוב לנגד ה' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב:

    מלבי"ם

    (ל-לא) אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה אומר הגם שהבחירה נתנה ביד האדם, ובענינים הפרטים יצליח האדם ע"י הכנתו ושקידתו. בכל זה בענינים הגזורים מאת ה' וקצובים מאת ההשגחה, כמו בענינים הכוללים הנוגעים לכלל עם גוי ומדינה, אז הגם שצריך האדם לעשות את שלו ולהכין ההכנות הטבעיות, כמו שבעניני מלחמה שהם ענינים כוללים צריך שיכין תכסיסי מלחמה וסוס ורכב, בכ"ז עצת ה' היא תקום ולא יועיל השתדלות האדם. והנה יצליח האדם לפי הטבע, אם ע"י החכמה שקבל מרבותיו דרכי הנהגה הראויה, אם ע"י התבונה שמתבונן בעצמו להוציא דבר מדבר, ולהתבונן בענינים שיפול עליהם אמת ושקר, ואם ע"י העצה שבא ע"י שלימות כח המדמה והמשער, שע"י יודעו לו העתידות איך יפול דבר ואיך ראוי להתחכם בדבר, ובכ"ז כל אלה לא יועיל לנגד ה', ר"ל בענינים הגזורים ונחרצים מאת ה'. ומביא ראיה שהגם שסוס מוכן ליום מלחמה והוא האמצעים הטבעים שע"י יצליח במלחמה, בכ"ז לה' התשועה כי בהיות המלחמה ענין כולל, שע"י ירד עם או יעלה במעלות, התשועה היא השגחיית, והאמצעים הטבעיים לא יועילו בו כלל:

    רלב"ג

    אין חכמה. הנה לא תועיל חכמ' ותבונה ועצ' במה שיחשוב אדם לעשותו לנגד ה' כי אף אם יתחכם ויתבונן ויקח בו העצה היותר נכונה לא יוכל לשנות גזרת הש"י כלומר להגעתה כמו שיראה מענין מכירת יוסף ומספורים אחרים באו בדברי הנבואה ואפשר שיהיה הרצון בזה כי לא תצטרך חכמה ותבונה ועצה בהשתדלות בהגעת חפציו לאשר הוא נגד ה' ואצלו ר"ל למי שהוא דבק בו כי הוא יישיר דרכיו וארחותיו באופן שיכונו מחשבותיו ולשני הפירושי' ימשך יפה מה שנזכר אחר זה:

    אבן עזרא

    אין, סוס [ל-לא] שנים דבקים. כלומר אין איש שתועילהו חכמתו ותבונתו ועצתו כנגד ה', כלומר ינצל מידו באחת מהם אף על פי שיכינו סוס לנוס, בעבור יום מלחמה אין יכולת להימלט ולהושיע נפשם, כי לשם התשועה והוא יתננה למי שירצה.

31. (לא)סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַיהוָה הַתְּשׁוּעָה

    מצודת דוד:סוס. עם כי מוכן הסוס ליום המלחמה לנוס בו בעת ירדפוהו מ״מ ביד ה׳ היא התשועה ואם לא יהיה נושע מעמו שקר הסוס לתשועה:

    עוד פירושים על פסוק לא: רלב"ג

    רלב"ג

    סוס מוכן. הנה הסוס מוכן ליום מלחמה להיות כלי לרוץ על האויב ולנצחו אך שקר הסוס לתשוע' כי התשוע' מהש' היא לבד ולזה תמצ' פעמי' רבות שינצח החיל המעט והחלוש את הרב והתקיף וזה ממה' שיור' שלא יועיל כל כלי המלחמ' לבטל גזר' הש"י ולא יצטרכו לאשר הש"י בעזרו: