משלי פרק כ׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)לֵץ הַיַּין הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל־שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם

   מצודת דוד:לץ היין. שותה היין הוא לץ ושותה השכר יהמה ויצעק בשכרותו וכל השוגה בו ר״ל כל מי שישגה בו בדעתו לחשוב הואיל והיין מפקח הרבה א״כ בשתייתו הנה באמת לא יתחכם כי אף אם מעוטו יפה רובו קשה:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   הומה. ענין צעקה:

   שוגה. מל׳ שגגה:

   מלבי"ם

   לץ היין - הלץ הוא המתלוצץ על חוקי החכמה, כי חוקי החכמה צריך לקבלם באמונה ובישרת לב אחר שאין עליהם מופת, ומלמד כי גם מי שקיבל חוקי החכמה, אם שוגה ביין - לא יחכם, כי היין הוא לץ, מתלוצץ על חוקי החכמה, באשר הוא ימשול על הלב וציוריו לסור מדרך החכמה אל ההוללות, והכל נדמה עליו כמישור.

   והנה, הלץ מתלוצץ רק על החכמה, לא על הדעת; אבל השכר הומה, אינו מתלוצץ בדעת כלל, רק בהמיה, כי אז כבר בטל שכלו ונעשה כבעלי-חיים הומים בלי דעת.

   אבן עזרא

   לץ היין חסר איש היין לץ הוא הומה פירוש צועק שיתנו לו שכר.

   לא יחכם לא ילמד חכמה בהתעסקו ביין.

2. (ב)נַהַם כַּכְּפִיר אֵימַת מֶלֶךְ מִתְעַבְּרוֹ חוֹטֵא נַפְשׁוֹ

   מצודת דוד:נהם. כנהמת הכפיר כן מאוים פחד המלך על מי אשר יכעס עליו והמכעיסו מחסר נפשו כי יסתכן בעצמו ועובר על ירא את ה׳ בני ומלך:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   נהם. כן נקרא שאגת האריה:

   אימת. מל׳ אימה ופחד:

   מתעברו. מל׳ עברה וכעס:

   חוטא. ענין חסרון כמו קולע באבן אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ׳:ט״ז):

   רש"י

   נהם ככפיר אימת מלך מתעברו. מכעיסו:

   מלבי"ם

   נהם ככפיר אימת מלך, כבר אמר (י"ט י"ב) נהם ככפיר זעף מלך, שבעת הזעף אין לקרב אליו כמו אל הכפיר במעונתו בעת רעבונו שאז טורף בודאי, ופה אמר שגם בעת רצון, שיכול להתקרב אליו, צריך ליזהר באימת מלך, גדר האימה הוא דבר המאויים מצד רוממותו ומעלתו הגדולה, וצריך שלא לעבור חקי האימה, שהאימה תזהיר שלא יקל ראשו, ולא ישמש בשרביטו, ושיזהר במוראו, ומי שעובר חקים האלה חייב מיתה וחוטא נפשו, והמתקרב אל האימה הזאת בלתי חש לה, כמתקרב אל הכפיר במעונתו:

   רלב"ג

   נהם ככפיר אימת מלך. הנה אימת המלך המושל באדם והוא השכל האנושי שהוא ראוי שימשול בשאר כחות הנפש וכן סודר מהשם יתברך ביום הבראם ראוי שתהיה כל כך חזקה כאילו ינהם לטרוף ככפיר כי באמת מי שיסו' מעבודתו ידרך אל ההפסד וההשחת ומי שהוא מתחבר עמו ואינו רוצה לשמוע הוא חוטא נפשו ומפסידה ויהי' סופו לאין והנה המתעבר עמו הוא בעל התאוה כי הכח המתעורר ההוא יריב עם הכח המתעורר השכלי ויובילהו זה אל הכליון וההפסד:

   אבן עזרא

   נהם ככפיר, מתעברו מתעבר עמו, נפשו הוא החוטא, בעבור שאינו חולק כבוד למלכות.

3. (ג)כָּבוֹד לָאִישׁ שֶׁבֶת מֵרִיב וְכָל־אֱוִיל יִתְגַּלָּע

   מצודת דוד:כבוד. הבטלה מן המריבה הוא כבוד לאיש וכל אויל יתגלה בעת המריבה כי כאשר ירבה אמרים יגולה אולתו לכל:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   יתגלע. כמו יתגלה בה״א:

   רש"י

   כבוד לאיש שבת מריב. לנוח ממריבה:

   וכל אויל. שאינו שבת מריב תגל' קלונו:

   מלבי"ם

   כבוד לאיש שבת מריב, מי שבא לריב על שחרפו אותו, לא יחשוב לו לכבוד, אם במה שע"י הריב יחרפוהו יותר ולא ישיג התכלית, אם במה שזה בעצמו שמקפיד על החירוף מורה שיש בהחירוף ממש, ויותר יהיה לו כבוד אם ישב מריב, אם במה שמראה שאינו מקפיד, כמ"ש יחסותא דבבלאי שתיקותא, אם במה שישמר מחרפה כמ"ש אל תצא לריב מהר פן מה תעשה באחריתה וכו', וזה מחקי החכמה לעצור בכעסו, אבל האויל המסתפק בחקי החכמה לא יוכל לעצור ברוחו, ומדותיו הפחותים מתגלים תיכף, כמ"ש אויל ביום יודע כעסו (י"ב ט"ז):

   רלב"ג

   כבוד לאיש. שישבות מריב וזה יהיה בירא את השם כי אין לו תאוה לרע ולזה תהיינה כל מחשבותיו טובות אך כל אויל יתבלבל ויתערב בריב ויהיה זה סבה להפילו ברע ויהיה זה כן באויל כי הוא יחשוב שיהיה ההערב בריב הוא הטוב למיעוט חקירתו בדברים:

   אבן עזרא

   כבוד שהמלך יכבד לאיש המתעבר, אם ישב וישקוט ממריבה, על כן בקמץ הלמ"ד כי הוא ידוע והוא המתעבר עמו.

   יתגלה יתערב במריבה.

4. (ד)מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא־יַחֲרֹשׁ וְשָׁאַל בַּקָּצִיר וָאָיִן

   מצודת דוד:מחורף. מסיבת צנת החורף לא יחרוש העצל את שדהו ובעת הקציר שואל תבואה ואיננה כי לא צמחה שדהו הואיל ולא חרשה:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   מחרף עצל לא יחרש. מפני הצנה יושב העצל ואינו עושה מלאכה ואינו עוסק בתורה:

   מלבי"ם

   מחרף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין, זמן החרישה הוא בחורף ואז האויר קר, והעצל שאינו אוהב לעשות מלאכה גם בעת נכון לזה, כ"ש שיתעצל בסבת החורף, ואח"כ בבוא הקציר שהאויר טוב שואל לאכול ואין, והוא משל על האיש המתעצל לאסוף חכמה בימי נעוריו, שאז הזמן לחרוש חלקת הנפש מן הקוצים והדרדרים וציורי התאוה, ולזרוע בה זרע החכמה ודעת, אבל אז רתיחת הבחרות ותאותיו ימנעוהו מזאת ויתעצל, ואח"כ בימי זקנותו שאז נחו רתיחות הילדות, אבל אחר שלא הכין אדמת הנפש לחכמה בזמנו לא ימצא פרי, וכן ימליץ החורף על ימי חיי הנפש בגויה, שאז זמן החרישה והזריעה, ובעת תתפשט הנפש מלבוש החומר אז זמן הקצירה, ומי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת:

   רלב"ג

   מחורף עצל לא יחרוש. אמר להעיר על העצל מלבקש השלימיות כי בסופו יהיה משולל מהשגתם כי העצל איננו חורש אדמתו ועובד אותה כראוי בחורף וזה הוא סבה אל שלא יעשה פרי אשר זרע בה וכן העצל לא ישתדל בתחלת ענין לתכן גופו בלקיחת המוסר ולזה לא יכול להשיג החכמה ולא השתדל בה ג"כ וזה יהיה סבה אל שלא יתן פריו השכל ששם בו הש"י:

   אבן עזרא

   מחורף המ"ם תחת בי"ת, כלומר בעת החורף.

   ושאל שישאל מן הקוצרים ולא יתנו לו מאומה, בעבור עצלותו.

5. (ה)מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב־אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה

   מצודת דוד:מים עמוקים. דרך החכם להסתיר עצתו בעומק הלב ויקשה לזולתו להשיגה הרי היא כמים עמוקים שאי אפשר לשאוב המים התחתונים אבל איש תבונה ידלנה כי מתחלה ישאוב העליוני׳ ויוכל לשאוב אח״ז את התחתוני׳ ור״ל מתחלה יחקור הדברים המסתעפי׳ עד אשר יבין את העצה הטמונה בלב:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ידלנה. ענין שאיבה כמו דלה דלה לנו (שמות ב׳:י״ט):

   רש"י

   מים עמוקים עצה בלב איש. הלכה בלב חכם סתומה:

   ואיש תבונה ידלנה. ותלמיד נבון בא ודלה אותה ממעיו:

   מלבי"ם

   מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה, העצה היא לבחור הטוב והמועיל מכל חלקי האפשר, והנה מחשבות רבות שוטפות כזרם מים על פני הלב, כמ"ש רבות מחשבות בלב איש, אבל העצה שהוא לבחור הטוב מכל חלקי האפשר המוביל אל תכלית המבוקש, הוא נסתר בעומק הלב במקור הצפון בעומק תהום רבה, ויש עצה ע"פ החכמה וזה עצת ה' שהנחיל חקי החכמה, ויקבל עצה זו מאחרים, כי אצל בני אדם החכמה מקובלת, ועז"א ושומע לעצה חכם, כי לא תאבד תורה מכהן ועצה מחכם (ירמיהו י״ח:י״ח) אמנם העצה שנמצאת בלב האדם עצמו שיבין מדעתו לבחור הטוב זו עמוקה מאד, ולא תדלה מעומק הנפש רק ע"י כח הבינה, שמבין דבר מתוך דבר, וישפוט בכח בינתו על כל חלקי הסותר, לראות מן כל המון המחשבות איזה הטוב מכולם, וחקירת הבינה ע"י ההיקשים דומה כדולה מים ממקום עמוק שמקשר חבל בחבל עד יוריד כדו אל המעין, וכן יקשור היקש בהיקש עד יוציא האמת בכח הבינה:

   רלב"ג

   מים עמוקים עצה בלב איש. הנה העצה אשר בלב איש בכח לא ישיגוה בקלות אבל אחר החקירה הרבה כי היא במדרגת המים העמוקים מאד אשר יקשה להגיע אל מה שהוא בתחתיהם ואולם איש תבונה ידלה העצה מלבו בטוב חקירתו והפלגתו בה:

   אבן עזרא

   מים עמוקים חסר כ"ף, כלומר כמים עמוקים שהם קרים וזכים ורגל לא תרפסם, כן החכמה והעצה שהיא בלב איש, זכה וברורה.

   ואיש אחר ידע התבונות ידלה העצה מלבו, כלומר ילמדה מנו.

6. (ו)רָב־אָדָם יִקְרָא אִישׁ חַסְדּוֹ וְאִישׁ אֱמוּנִים מִי יִמְצָא

   מצודת דוד:רב אדם. רוב בני אדם יכריז כל איש החסד שעושה עם הבריות ויתפאר בזה אבל מי ימצא בהם איש אמונים כי רבים ישקרו:

   עוד פירושים על פסוק ו: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   רב אדם יקרא איש חסדו. הרבה יש בני אדם הבוטחים אל אוהביהם המבטיחים אותם חסד וקוראים להם בעת דוחקם:

   איש חסדו. המבטיח לו לעשות חסד:

   ואיש אמונים מי ימצא. המבטיח ועושה:

   מלבי"ם

   רב אדם יקרא איש חסדו החסד הוא מה שיעשה שלא מצד החיוב או ההבטחה רק מנדבת לב, והאמונה הוא מה שיעשה מצד החיוב או ההבטחה, וכפי זה היה ראוי שמי שעושה חסד כ"ש שיעשה אמונה, שאם יתנדב את אשר לא התחייב כ"ש שישמור את החיוב והמוטל עליו, ואמנם בטבע בני אדם יתראה להפך שאנשי אמונה מועטים את המוטל עליהם לא יעשו בקל יונו ירמאו ויגעו בממון זולתם, אולם בבוא לפניהם לעשות חסד ימצאו רבים לעשותו, וזה מצד שאין עושים הטוב בעבור עצמו רק בעבור התפארת והשבח, ויותר יהולל אם יעשה חסד, שבזה יכריזו חסדיו, וז"ש רב אדם יקרא איש חסדו, עם זה ימצאו רבים לעשות חסד, כדי שיקראו כל איש ואיש את חסדו ויפרסמהו, אמנם איש אמונים לא נמצא, כי מזה לא יוחיל כבוד ותפארת, וגם ר"ל מי ימצא איש אמונים שיעשה חסד של אמת שהוא החסד הנעשה בצנעה שלא בקריאה ופרסום רב, כי כל המעשה שרשו הוא אהבת הכבוד והגמול:

   רלב"ג

   רב אדם. הנה הרבה מבני אדם תמצא שיכריז כל אחד מהם חסדו בשיספר אני עשיתי חסד כך וכך לפלוני ויחשבו מפני זה בהם שהם אנשי חסד כי גם איש אמונים אשר יעשה הראוי בדברים לבד בזולת חסד יקשה המצאו והיה זה כן כי לא יתכן שיקרא האדם איש חסד בעבור חסד אחד שעשה אם לא ינהג כך בכל הדברים וכן לא יתכן שיקרא האדם איש אמונים אם לא בשיתמיד בזאת התכונה לעשו' האמת והישר תמיד ואפשר שירצה בזה רב אדם יקרא בעת הצורך האיש שהו' גמל חסדו שישיב לו גמולו והנה יקשה למצוא באלו שקבלו החסד איש אמונים שיתעורר להשיב גמול לאשר גמל אותו חסד אך יתנכר אליו כאילו לא קבל טובה ממנו ולזה אין ראוי לאדם שישי' בשר זרועו אך יבטח בש"י ואפשר שתהיה הוי"ו במלת חסדו נוספ' ויהיה הרצון בזה כי כבר יקרא הקור' רב אדם איש חסד ר"ל שיקרא לאחד מהם איש חסד אבל תדע שאין הענין כן כי יקש' למצוא איש חסד כי גם איש אמונים יקשה למצוא:

   אבן עזרא

   רב אדם כלומר הרוב בבני אדם כל אחד יקרא חסדו, כלומר יתפאר שיעשה חסד ולא יקראהו מי ימצא. פרוש אחר: שיאמר אמת על נפשו.

7. (ז)מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו

   מצודת דוד:אשרי בניו. אשרי לבניו אחרי מותו כי יחסו בצל זכותו:

   עוד פירושים על פסוק ז: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מלבי"ם

   מתהלך בתמו צדיק אשרי בניו אחריו, הצדיק הוא מי שעושה מעשה הצדק ואינו עדיין תמים, כי גדר התמימות הוא שיעשה כל מעשיו לשם ה' בלבד לא לשם כבוד ותפארת ופניה חיצונית שאז לא יעמוד בצדקו תמיד, ונמשך למ"ש איש אמונים מי ימצא, וא"כ גם הצדיק אינו תמים לעשות באמונה, אבל הצדיק המתהלך בתומו לעשות כל מעשיו לש"ש (ועז"א מתהלך שמורה על התמידות שהתמים לא ימוט בשום פעם) הגם שלא ישיג השבח המדומה, הלא אשרי בניו אחריו, כי שכר התמימות (שלא רצה ליהנות משכר מעשיו) ישאר לבניו דור דורים:

   רלב"ג

   מתהלך בתומו. הצדיק שהוא מהלך בתמימו' וביוש' במדותיו ובדעותיו והו' איש אמונים על דרך האמת לא די שיהיה נשמר מהרעות כי גם בניו יהיו מושגחי' מהש"י בסבתו עם שמתכונתו גם כן שיישי' בניו לעבודת השם ית' ותדבק בהם גם כן ההשגח' מצדם:

   אבן עזרא

   מתהלך בתומו הוא יקרא צדיק.

   אשרי בניו אחריו כי בגלל צדקו יהיו מכובדים עד שיאשרום אחרים, הנה ירש אדם מטובת אביו.

8. (ח)מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא־דִין מְזָרֶה בְעֵינָיו כָּל־רָע

   מצודת דוד:מלך. כאשר יושב ה׳ על כסא דין אז מפוזר ושטוח בעיניו כל רעות בני האדם אף אם עשאום בסתר:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   מזרה. ענין פרישה ושטיחה כמו כי חנם מזורה הרשת (לעיל א):

   רש"י

   מלך יושב על כסא דין. כפשוטו או יש לפרשו כנגד הקב"ה ויש לפרשו כנגד שופטי אמת:

   מלבי"ם

   (ח-ט) מלך יושב על כסא דין, מי יאמר זכיתי לבי, כבר אמר החכם אם עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה אל תתמה על החפץ כי גבוה מעל גבוה שומר, ר"ל באם תראה עשק וגזל ואין משפט במדינה, דע שהסבה לזה מפני שהשופט העליון הגבוה אשר במדינה אינו משגיח על המשפט בעצמו, רק מסר הנהגת המשפט להשר המשנה אשר תחתיו והשר מסר לאשר תחתיו, והנעשקים לא יוכלו להגיע צדקתם אל המלך עצמו, כי אז יצוייר שהשופטים הקטנים לא ישגיחו לעשות משפט, או שאין כח בידם או שיטו אחרי הבצע והשוחד, אמנם אם המלך בעצמו יושב על כסא דין, ועושה המשפט בעצמו אז בודאי יעשה משפט לעשוקים וזרוע רמה תשבר, ואמר בזה ד' תנאים, א] שהמלך עושה משפט בעצמו, ב] שיושב על כסא דין, הישיבה על הכסא מורה הקביעות, ג] שיושב על כסא דין, שיש הבדל בין כסא דין ובין כסא משפט, שהמשפט הוא גמר המשפט והפסק דין, והדין הוא שמיעת טענות הבע"ד, שגם ישמע בעצמו טענת הבע"ד, לא ע"י עורכי הדיינים ושופטים שומעים הטענות, שבזה יוכלו להטעות את השופט העליון, ד] מזרה בעיניו כל רע, שמלבד המשפט משגיח בכ"מ ומפזר ומזרה את הרע ע"י עיני השגחתו, שיתהלך בעצמו בין העם להשגיח על עושי רע להכרית כל פועלי און, כשיש כל התנאים האלה מי יאמר זכיתי לבי, וכי ידמה לאיש שבאם הוא זכאי בלבו כבר יטהר מחטאתו הלא יגור ויפחד מן השופט הגדול הזה אשר לו היכולת המוחלט, ואשר לא יטהו השוחד, וכ"ז משל על המלך הגדול והנורא השם ב"ה אשר הוא יושב תמיד על כסא דין, וצופה בעיניו כל מעשי בני אדם בהשגחתו המתמדת הפרטית, ומי לא יגור מהשופט הזה, בין על מחשבת לבבו, שעז"א מי יאמר זכיתי לבי. בין על מעשיו בפועל, שעז"א טהרתי מחטאתי, ועז"א לדוגמא:

   רלב"ג

   מלך. הנה המלך והוא השכל כשיושב על כסא דין לשפוט בדברים העיוניים לפי מה שראוי ויקח משאר הכחות השרות הראוי להגיעו אל האמת בדרושיו הנה הוא מזרה ומפזר בעיונו כל רע במדות ובדעות כי יזהר מהדברים המטעים ובהעבירו כחותיו יסיר התאוות הרעות והמגונות והנה זה כלי ממה שיצטרך לאיש אמונים כשיהיה איש אמונים ע"ד האמת, ועתה יבאר שכבר יקשה המצאו כמו שזכר תחלה ואמר מי הוא שיוכל להתפאר שהו' איש אמונים ע"ד האמת מי יאמר זכיתי לבי ואמר מי הוא שיוכל להתפאר שיאמר זכיתי לבי בדעות ונמלטתי מהשקר בהם היה זה ממה שיקשה מאד לרוב הדברים המטעים ומונעי' מהשלמ' החקירה בהרבה מהדרושים ומי יאמר טהרתי מחטאתי בענינים הגופיים והמדיניים ולא התנהגתי בהם כי אם ביושר ובאמת:

   אבן עזרא

   ומלך שישב על כסאו לעשות דין, הוא יזרה כל מי שהוא רע בעיניו, כי אז יעמוד על כסאו.

9. (ט)מִי־יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי

   מצודת דוד:מי יאמר. ר״ל הואיל והכל גלוי לפניו מי יוכל להכחיש ולומר הנה לבי זכה ובהירה מבלי סיג עון ואני כבר טהרתי עצמי מחטאתי כי עשיתי תשובה עליה:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, אבן עזרא

   מצודת ציון

   זכיתי. מל׳ זך ונקי:

   אבן עזרא

   מי זה שיאמר זכיתי לבי מעון נעורי, טהרתי מחטא ילדותי? והטעם: אין אדם שילך תמיד בתומו ולא יחטא.

10. (י)אֶבֶן וָאֶבֶן אֵיפָה וְאֵיפָה תּוֹעֲבַת יְהוָה גַּם־שְׁנֵיהֶם

    מצודת דוד:אבן ואבן. העושה שני אבני משקל גדולה וקטנה מראה את הגדולה ושוקל בקטנה הנה תועבת ה׳ גם שניהם כי גם הגדולה עשויה רק לרמות ולא לשקול בה:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    איפה. שם מדה בת ג׳ סאים:

    מלבי"ם

    אבן ואבן איפה ואיפה. שיצוייר דבר שהוא רע לפי הנגלה ואינו רע לפי הנצפן, כמו אם יש להקונה אבן ואבן לשקול המעות, במשקל גדול ובמשקל קטן, ויש להמוכר איפה ואיפה למדוד כן לפי ערך זה את הפירות שמוכר שאם מוכר במדה קטנה משלם לו המעות במשקל הקטן, הגם שבזה יוכל לומר זכיתי לבי, אחר שנותן לפי הצדק, בכ"ז לא יוכל לאמר טהרתי מחטאתי לפי הנגלה, כי תועבת ה' גם שניהם, אף שימצאו שניהם זה לעומת זה האבן מול האיפה, כי התורה הזהירה בכלל שלא ימצא בכיסך אבן ואבן בשום אופן ובשום הצטדקות:

    רלב"ג

    אבן ואבן. הנה המשקל הקטן מהראוי או הגדול מהראוי והמדה הקטנה מהראוי או הגדולה מהראוי הנה שני אלו הדברים מתועבי' לש"י במדות ובדעות וזה כי הנבחר והראוי במדות הוא השווי והיושר מזולת שיהיה לאחד מהקצוות כמו שנתבאר בפלוסופיא המדינית והנבחר בדעות שלא לקצר מהאמה הראוי בדבר דבר ושלא להפליג עליו יותר מהראוי כאילו תאמר שמה שיסבול אותו מופת מוחלט לא יקצר בו ויסמך על מופת ראיה או על הקדמות מפורסמו' ומה שלא יסבול מופת מוחלט לא יבקשהו וכן לא יחקו' במה שאין דרך אל השגתו ולא יקצר לחקור במה שיוכל להשגתו ובהיות הענין כן מי הוא זה ואי זהו שיוכל להתפאר באיש אמונים:

11. (יא)גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר־נָעַר אִם־זַךְ וְאִם־יָשָׁר פָּעֳלוֹ

    מצודת דוד:גם במעלליו וגו׳. ר״ל גם הנער בשנים אף בעת יעשה מעלליו מדעת עצמו לא ממצות אנשים מלומדה מ״מ יוכל הוא להתנכר ולהביא ספק בלבות בני אדם אם פעלו זך וישר כי כקטן כגדול עלולים הם לרמות ולהתנכר במעשיו לבל יכירו בו האמת:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    במעלליו. במעשיו כמו אשר עולל לי (איכה א׳:י״ב):

    יתנכר. מלשון נכר וזר:

    מלבי"ם

    גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו, יש הבדל בין פעל ובין מעלל, המעללים הם הפעולות התלויות בתכונות נפשיות, כמו הפעולות הצומחות מתכונת הגאוה או הענוה, האכזריות או הרחמים וכדומה, אמר אם תראה פעל ועסק מן הנער, ולא ידעת להכיר באיזה אופן פעל זאת, ורוצה אתה ג"כ לידע מזה מהות הנער וענינו לעתיד, תוכל להכיר זה ע"י תכונותיו ומדותיו, למשל משה הרג את המצרי ואמר לרשע למה תכה רעך, ועדיין לא נודע אם עשה זאת מאהבת הצדק והיושר או מתכונת הנקמה והגאוה וכדומה, הקדים שם לספר מעלליו ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, שזה מעלליו ותכונותיו הנפשיים, שלא לבש גאה וגאון בהיותו בחצר המלך, רק יצא אל אחיו, והיה כאחד מהם, וראה והשתתף בסבלותם, שזה מורה ענותו ורחמנותו וטובו, ונודע כי המשפט שעשה בהמצרי היה מצד ישרו ואהבת צדק, וכן יוסף שהביא דבת אחיו, הקדים לספר תכונותיו שהיה רועה עמהם בצאן והיה נער את בני בלהה נכנע להם, משרת אותם, בלתי מתגאה, בלתי שונא להם, והיה הבאת הדבה מאהבתם כדי שיוכיחם אביהם, וע"י מעלליו נכר פעלו שהיה זך וישר:

    רלב"ג

    גם במעלליו. הנה אע"פ שימצאו בחוש פעולות האדם טובות וישרות הנה אפשר לו שיתנכר בהם ותהיינה פעולותיו בנגלה טובות ולבו ברע והנ' קרא האיש הזה נער לא מלך ר"ל שהשכל בו הוא משרת לא מלך:

    אבן עזרא

    גם, יתנכר הפך ההכרה, וכן: ויתנכר אליהם. והענין שהתנכר מן הנערות בעבור מעלליו.

    אם זך מחטא ואם ישר פעלו, כי הנער הכסיל נודע ונכר באולתו וזה מתנכר במעשיו הטובים, כאילו מתכסה בהם ולא יכירו רואיו מעשיו אם נער עשם, כאשר הם זכים וישרים.

12. (יב)אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה יְהוָה עָשָׂה גַם־שְׁנֵיהֶם

    מצודת דוד:אוזן שומעת. ר״ל גוף אוזן וחוש השמע אשר היא שומעת וכן גוף העין וחוש הראיה אשר הוא רואה הלא ה׳ ברא גם שניהם הגופים והחושים וכל פעל ה׳ למענהו ולעבודתו:

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    אוזן שומעת ועין רואה וגו'. כלומר מעשה ידיו הם והוא חפץ באוזן שומעת מוסר ועין הרואה את הנולד:

    מלבי"ם

    אזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם, שני החושים האלה שהם הראות והשמע הם היותר עוזרים בהשגה, והאוזן קודם להעין, שתחלה יקבל בקבלה ובשמיעה, ואח"כ יראה בעיניו ויתברר לו שהוא כן, שאם לא ישמע תחלה לא יבין מה שראה, ואחרי השמיעה והראיה יבין לדעת כמ"ש שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו, ועל זה אמר שה' עשה שני החושים האלה, וכן שעשה גם שניהם כי כ"א מוזר לחברו, וצריך האדם להשתמש בשני החושים האלה לכבוד עושם, שישמע דברי התורה והחכמה מפי חכמים, ויראה ויבחין מעשי ה' מצד הבחינה בברואים, כמ"ש כי אראה שמיך וכו':

    רלב"ג

    אזן שומעת ועין רואה. הש"י עשה גם שניהם כלים להשגת האמת בדעות ובמדות וזה שאלו החושים הם יותר נכבדים שבחושים לקחת מהם ההקדמות הראשונות עם ההשגות במוחשים והם עם זה כלי' אל שיקבץ האדם אליו החכמה שהשיגוה שאר האנשים כי באזן ישמע דבריהם וילמד אותם ובעין יראה דבריהם בספריהם ולזה היו אלו החושים מהגדולים שבכלים אל שישלם לאדם להיות איש אמונים במדות ובדעות והם עם זה כלים לחטא וזה מבואר מענינם:

    אבן עזרא

    אזן, אל, רע [יב-יד] ג' דבקים. כלומר מאזן לשמוע מוסר והעין לראות התוכחת עשה השם, על כן אל תאהב שנה, שלא נברא העין לישן כי אם שעה ידועה, ואחרי כן לראות ולבחור בדרכי המוסר.

13. (יג)אַל־תֶּאֱהַב שֵׁנָה פֶּן־תִּוָּרֵשׁ פְּקַח עֵינֶיךָ שְׂבַע־לָחֶם

    מצודת דוד:פן תורש. כי בעת השינה תבטל מן המלאכה: פקח. פתח עיניך למעט בסגירת עינים בשינה ואז תשבע לחם ונא׳ למשל על עסק התורה:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    תורש. מל׳ רש ועני:

    פקח. פתח כמו עיניו פקח (איוב כז):

    רש"י

    אל תאהב שנה פן תורש. כי תעשה רש:

    מלבי"ם

    אל תאהב שנה פן תורש פקח עיניך שבע לחם, פשוטו יאמר במשל, שאסיפת ההון צריך שקידה וזריזות, והאוהב שינה יורש, והעוצם עיניו בשינה לא ישבע לחם, והושאל מן המליצה שהסובא אינו שבע, אבל ממ"ש פקח עיניך מבואר שיש בו מליצה, כי פעל פקח לא נאמר על פתיחת עיני הראות רק על פתיחת עיני השכל, וימצא השינה המליציית גם בעת שהאדם ער ועיניו הגשמיים פתוחים, אם נפשו הרוחנית ישינה ותרדמת החומר נפל עליה ועיני שכלו עצומים מהביט אל האלהים, ונמשך אל מ"ש אזן שומעת ועין רואה עשה ה' גם שניהם, שבמ"ש גם שניהם רמז שהאזן והעין פי שנים להם, שנמצא גם אזן רוחני ועין שכלי, שעליהם בא לשון שמיעה על הבנת השכל, ושמיעת קול אלהים, ולשון ראה על ראיית השכל, ולבי ראה הרבה חכמה ודעת וה' עשה גם שניהם, שע"י הראיה והשמיעה בחוש החיצוני ישמע ויראה בחוש הפנימי השכלי, וכמו שאין טוב אם ישן אדם תמיד ולא יתעסק באזן ועין הגשמי, שאז יורש וגופו לא ישבע לחם חקו, כן צריך לפקח עינים, שהפקיחה עקרו על עינים הרוחנים, שאם יאהב שינת השכל יורש ויאבד רכוש הנפש שהיא התורה והחכמה, אבל יפקח עיני שכלו אז תשבע נפשו לחם חקה, שע"פ תחיה חיים הנצחיים והרוחנים:

    רלב"ג

    אל תאהב שינה. אל תתעצל ותאהב שינה כמנהג העצלים כי זה יהיה סבה שתאבד הונך ותורש ואם תפקח עיניך בזריזות תשבע לחם ומזון ערב בדעות ואולם בעצלה לא די שלא השגת שלימות אבל גם ההתחלות אשר אצלך מהחוש תאבד ותשחית ולא יהיה לך מהם תועלת:

    אבן עזרא

    פקח עיניך מן השינה, כי אז תשבע לחם, וראה הקונה שיאמר על הממכר רע רע ויבזהו, כדי שיוכל לקנות בזול וכאשר הולך בעצמו עם הממכר, אז יתהלל ויתפאר בעצמו ויאמר שהוא יודע לקנות דבר נחמד ובאמת כן הוא, שיש זהב ופנינים רבים למי שיש לו שפתי דעת, שידע בעסקי סחורה.

14. (יד)רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה וְאֹזֵל לוֹ אָז יִתְהַלָּל

    מצודת דוד:רע רע. דרך הקונה חכמת התורה מתוך צער ודוחק אשר יתרעם אז על קושי הדוחק אולם לאחר זה יתהלל בעצמו על הצער שסבל כי לפום צערא אגרא:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    ואוזל. ענין הליכה כמו אזלו מים מני ים (שם יד):

    רש"י

    רע רע יאמר הקונה. הקונה תורה ע"י הדחק ויסורי רעבון אומר אוי לי על רעה זאת והצרה הזאת וכשהולך לו מלא חכמה אז יתהלל על הצער שנצטער:

    ואוזל לו. והולך לו:

    מלבי"ם

    רע רע יאמר הקונה, אומר בדרך העולם שהקונה שבא לקנות איזה דבר יאמר על הדבר שהוא רע, ואחר שקנאו ואזל מרשות המוכר לרשותו אז יתהלל בהחפץ שקנה, וזה כי תחלה חשב את המחיר שמבקשים בעד החפץ שג"כ רע בעיניו להוציאו אמר שהוא רע לערך מחירו, אבל אחר שכבר נתן מחירו אז יתעלה בעיניו אחר שקנאו במחיר רב, וכ"ז משל לעומת שאמר בל יאהב שינה כי התורה נקנית במעוט שינה ובמעוט תענוג, והגם שתחלה בעת קניית החכמה יאמר רע רע, כי יחשוב לערכה את המחיר שיתן בעדה, שהוא יגיעת הגוף ועזיבת השינה והתענוג, אח"כ כשיקנה החכמה יתהלל, ומפרש דבריו.

    רלב"ג

    רע רע יאמר הקונה. הנה אין הענין בקנין החכמה כמו בשא' הקנינים וזה כי שאר הקנינים מפני שיהיה מחירם כסף יקרה בקנין הקנין ההוא לרע בהיותו לו וכשלא יהיה לו יחשבהו לטוב והנה הפך זה ימצא בקנין החכמה כי לא יחשבהו אדם לטוב כי אם אחר שהשיגהו יש זהב ולזה אמר כי יש בשאר הקנינים קנינים חמודים כמו זהב ורב פנינים אך אין בהם כלי יקר כמו שפתי דעת כי שאר הקנינים יחשבו מצד יתרון ערכם ואין הענין כן בשפתי דעת כי הם טובי' על כל הענינים והם המישרים תכלית ההישר' למצוא דברי חפץ כי בזה האופן יקובצו לאדם דעות זולתו ואפשר שיהיה הרצון בזה כי המשיג קצת המושכלות שהם הצעה לו אז יהלל על כל הקנינים המושכל אשר היה מגנה אותו קודם זה וידמה שההלול הזה הוא מה שיאמר יש זהב ורב פנינים אך כלי יקר הוא שפתי דעת כי הם יביאו לקנין דבר נחמד מזהב ומפז רב:

15. (טו)יֵשׁ זָהָב וְרָב־פְּנִינִים וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי־דָעַת

    מצודת דוד:יש זהב. הנה יש בעולם די זהב והרבה פנינים א״כ הואיל ויש הרבה מהם אין בהם חשיבות כ״כ אבל שפתי דעת הם ככלי יקר ר״ל ככלים העשוים מאבני יקר שהחשיבות רב בהם מצד עצמם ומלאכת תבניתם והמה דברים שאינם מצויים:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    פנינים. הם המרגליות:

    מלבי"ם

    יש זהב, כי הקנין הזה שקנה ע"י יגיעתו שהוא שפתי דעת (שגדר הדעת הוא שיהיה לו מן החכמה ידיעה ברורה כדבר שהשיג במוחשים שעליו רמז למעלה במ"ש עין רואה ואזן שומעת עשה ה' כנ"ל, וע"י שיפקח עיניו ישיג שפתי דעת היינו ידיעה ברורה שזה הדעת, ושיהיה רגיל אצלו מן השפה ולחוץ, שמבואר תמיד שהשפתים מרמזים על הדעת) הנה שפתי דעת הוא כלי יקר מאד שאין כמוהו בעולם, כי אם קנה ונתן במחיר זהב ופנינים אין זה יקר כ"כ, כי יש זהב הרבה במציאות ויש רב פנינים, והם הרבה בעולם, אבל שפתי דעת הם כלי יקר הבלתי מצוי כלל:

16. (טז)לְקַח־בִּגְדוֹ כִּי־עָרַב זָר וּבְעַד נָכְרִיָּה חַבְלֵהוּ

    מצודת דוד:לקח בגדו. לקח למשכון את בגד הערב ולא תאשם בזה כי מעצמו נעשה ערב בעבור הזר והכניע עצמו בזה: ובעד. נכריה כפל הדבר לומר בין ערב עבור איש בין בעבור אשה עניה סוערה:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    חבלהו. ענין משכון כמו אם חבל תחבל (שמות כ״ב:כ״ה):

    מלבי"ם

    "לקח בגדו כי ערב זר - יש הבדל בין זר ובין נכרי:

    * הזר יהיה גם מארץ הזאת כשאינו מבני ביתו או מעירו,

    * והנכרי הוא מארץ אחרת.

    אמר:

    * אם ערב בעד זר, תקח את בגדו, ולא תגע בגופו אם אין לו;

    * אבל אם ערב בעד נכריה, חבל אותו בעצמו, כי פשע יותר,

    ויש לו נמשל, שרמז עליו במלת נכריה, שלפי המשל היא זונה נכריה, כמו לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה, ולפי הנמשל ידבר שם ופה על דעות כוזבות ודעות עובדי כו"ם, שהתופס חכמות כוזבות תחת חכמת התורה והמוסר הוא זונה עם זרה, ופה ירמזנו בשם ערבות, כי הערב מקבל עליו אחריות של הלוה, וכן הוא מקבל עליו אחריות של הדעה החיצונית שזונה עמה, לגול מעליה כל נושה בה בקושיות וספיקות:

    * והערב בעד זר, היינו דעת שהיא חוץ מחכמת התורה ושרשיה (אבל בכ"ז אינה נכריה להיות בה דעת כו"ם ועבודת נכר), יקח ממנו את בגדו ולבוש תפארת ועדי זהב אשר לבש ישראל בהר חורב,

    * אבל הערב בעד נכריה, שהיא עבודת כו"ם ואלהי נכר, יחבלו אותו בעצמו, כי אז נכרת מעדת ה' ומחלקו אל הנכריה אשר התמכר לערוב ערובה, ולכן בא פסוק זה שנית לקמן (כ"ז י"ג):

    רלב"ג

    לקח בגדו. הנה מי שערב זר והוא הנמשך אל הכח המתעורר לתאוות הגופיות הפשיטהו מכל קנינו להפרע ממנו והנה השכל הוא הערב בעד האיש הזר ובעד נכריה והיא הנפש המתאוה כמו שקדם בראש זה הספר קח משכונו להפרע כי השכל הוא המקבל העונש במה שלא השיגהו תענוג מאלו הפעולות המגונות כמו שקדם:

    אבן עזרא

    לקח חבלהו, לשון צווי:

17. (יז)עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר וְאַחַר יִמָּלֵא־פִיהוּ חָצָץ

    מצודת דוד:ערב. מתוק לפי האיש מאכל גזול אבל אחרית הדבר אשר יהפך בפיו לחצץ המשברות את השינים ואינם משביעים ר״ל עוד ירזה משמן בשרו:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ערב. ענין מתיקות כמו וערבה לה׳ מנחת (מלאכי ג׳:ד׳):

    חצץ. אבנים דקים כמו ויגרס בחצץ שני (איכה ג׳:ט״ז):

    רש"י

    ערב לאיש לחם שקר. ניאוף אשת איש:

    ואחר ימלא פיהו חצץ. אבנים דקות וכן ויגרס בחצץ (איכה ג):

    מלבי"ם

    ערב לאיש לחם שקר, לפי המשל מי שאוכל לחם שקר, היינו לחם שבא ע"י גזלה ורמיה ואונאה וכדומה, תחלה נדמה לו שערב לפיו, כי בא לו בלא יגיעה, אבל אח"כ ימלא פיהו חצץ וחצים, כי יענש בידי השופטים או בידי שמים, ולפי הנמשל נמשך למעלה, האוחז בדעות חיצוניות וכפירה ומינות יחפוץ שיהיה לו מאכל תאוה לנפשו, הנה הלחם הזה שמאכיל את נפשו הרוחנית, שהוא לחם שקר מדעות שקרות, תחלה נדמה לו שערב לחכו, כמ"ש כי נופת תטופנה שפתי זרה, אבל אח"כ ימלא פיו חצץ וחצים, זקים ומות הנפש, ופיו רומז על החכמה ר"ל שהוא מלא חכמת שקר שהם חצים לנפש הרוחניות:

    רלב"ג

    ערב לאיש לחם שקר. בתחלת עיונו כאילו תאמר שאם יטעה ויחשוב שאין שם גמול ועונש אך אחר זה יהפך לו המזון הערב ההוא לחצץ שאין בו תועל' להזין וישבר עם זה שניו אשר יאכל באמצעיתם:

    אבן עזרא

    ערב, לחם שקר שהעיד שקרים בעבורו.

18. (יח)מַחֲשָׁבוֹת בְּעֵצָה תִכּוֹן וּבְתַחְבֻּלוֹת עֲשֵׂה מִלְחָמָה

    מצודת דוד:מחשבות בעצה. מחשבות הנעשים בעצת יועצים תכון ותתקיים ואם תלחם במי עשה מלחמה בהתחכמות רב כי בודאי גם שכנגדך הרבה מחשבות בעצה ולזה מהצורך להתחכם ביותר:

    עוד פירושים על פסוק יח: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    מחשבות בעצה תכון ובתחבולות עשה מלחמה. אם באת להלחם כנגד השטן בא בתחבולו' תשובה ותפלה ותענית:

    מלבי"ם

    מחשבות בעצה תכון ובתחבולות עשה מלחמה, כבר בארנו זה למעלה (י"ב י"ד) שכל המון המחשבות שיחשוב האדם על צדדי האפשר נקראו מחשבות, והם כזרם מים שוטף, ועת יבחר אחד מבין חלקי האפשר לעשות כפי התכלית נקרא עצה, ואז יש כן ובסיס להמחשבות ואינם שטים עוד על כנפי רוח, ועז"א מחשבות בעצה תכון, וצריך עצה אחת, אמנם במלחמה צריך תחבולות, שהוא קישור עצות רבות, כי גם הלוחם כנגדו י"ל עצות, ושם בארנו שלכן במלחמה טוב יועצים רבים כדי שייעצו כמה עצות על כל הצדדים שיפנה האויב, וכבר בארנו למעלה (ט"ו כ"ב)מ"ש הפר מחשבות באין סוד וברוב יועצים תקום, שאם לא ישמרו עצה בסוד לא תבא אל התכלית, ואז צריך ג"כ רב יועצים כדי שייעצו גם על אופן שתתקלקל העצה ע"י גילוי הסוד, ולכן אמר פה:

    רלב"ג

    מחשבות בעצה תכון. הנה המחשבות המקבילות לאדם אשר בעבורם הוא נבוך בענינם הנה העצה שלימה שתתישב לו בזה תכין לו המחשבה הצודקת וזה יהי' בשיקבץ כל אלו המחשבו' ויברור הצודק מהבלתי צודק בחקיר' שלימ' וביישוב רב ואם יקרה שם שתי מחשבו' מקבילות הלחם בתחבולות על המחשב' המרחיק' האד' משלמותו ובזה תמלט מהמבוכה באל' העניני' הגדולי' אשר יביאו המחשבו' המקבילו' הנופלו' בהם להתבלב' בענינם או ירצ' בז' על דבר המחשבות המביאו' לאדם'לחטא עשה מלחמ' עמה' בעצה אשר תבין ובתחבולו' בדרך שתכניע אותם המחשבו' הרעו':

    אבן עזרא

    מחשבות, תכון כל אחת בעצה שיועץ עם חברו, או יכון מה שחשב לעשות.

19. (יט)גּוֹלֶה־סּוֹד הוֹלֵךְ רָכִיל וּלְפֹתֶה שְׂפָתָיו לֹא תִתְעָרָב

    מצודת דוד:גולה סוד וגו׳. לא תתערב להתחבר עם מי שטבעו לגלות הסוד ולא יוכל לעמוד על עצמו להסתיר דבר מה ולא עם מי שהולך רכיל בכוונה מיוחדת ולא עם מי שדברי שפתיו המה פתיות אשר בעבור הסכלות יגלה הסוד לתומו:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ולפותה. מל׳ פתי ושוטה:

    תתערב. מל׳ תערובות:

    רש"י

    גולה סוד הולך רכיל ולפותה שפתיו. המדבר חלקות לפתותך ולהסיתך:

    מלבי"ם

    גולה סוד הולך רכיל ולפותה שפתיו לא תתערב, שאחר שעקר היא העצה והוא תתקלקל ע"י גילוי הסוד, צריך לשמור מאד מן הרגילים לגלות הסוד, והם שלשה, א] מי שבטבעו גולה סוד ואינו נאמן רוח, ב] מי שהוא הולך רכיל, שג"כ דרכו לגלות סוד ע"י רכילותו, ג] פותה שפתיו, שמדבר דברי פתיות בשפתיו ומתוך הרגלו להרבות דברים לא ישמור סודותיו מפתיותו, עם כל אלה לא תתערב, כי על ידם תתקלקל עצתך:

    רלב"ג

    גולה סוד. לא תתערב עם מי שהוא גולה סוד והולך רכיל כי זה סבה לרעות גדולות בדברים המדיניים ולא עם מי שאומר דברי פתות והסתה בשפתיו להדיחך מעל הדרך הטובה ואפשר שירצה בזה מי שהוא גולה סוד בענין המבוכה שיש במחשבות מקבילות אשר בהתחלות שיצטרך להמלט מהם בעצה שתדון ובתחבולות הוא במדרגת מי שהוא הולך רכיל שמשחית העולם ברכילותו כן זה יביא מבוכה בלב האנשים שדעתם קצרה לבא ממנה ויביא מפני זה עליהם הפסד רב בדעותיהם ולזה השמר לך מהתערב עם מי שמרחיב שפתיו לדבר באלו הדברים כי באלו החקירות יש מהסכנה עד שאין ראוי שיתיר האדם לחקור בהם עם זולתו ולא עם עצמו כ"א בעת שנתחזקו בלבו הדעות האמתיות התוריות והעיוניות כי אז ימלט מזאת הסכנה:

    אבן עזרא

    ולפותה שיפתוהו אחרים.

    לא תתערב שיגלה סודך והוא הרכיל.

20. (כ)מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ יִדְעַךְ נֵרוֹ בֶּאֱשׁוּן חֹשֶׁךְ

    מצודת דוד:ידעך נרו. יכובה נשמתו בשחרות החושך ר״ל בבוא יום הגמול עת תאיר נשמת הצדיק ולפי שדימה את הנשמה לנר דימה את הגמול לעת צורך הארת הנר:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ידעך. ענין ניתר וקפיצה כמו דועכו כאש קוצים (תהילים קי״ח:י״ב) והיא כבוי הנר כי השלהבת נדחה ונקפץ מן הפתילה:

    באישון. ענין שחרות וחושך וכן באישון לילה (לעיל ז):

    רש"י

    מקלל אביו ואמו. ידעך נרו באשון חשך בהנשיף ובהשחיר החשך כלומר בבא הרעה:

    מלבי"ם

    מקלל אביו ואמו ידעך נרו באישון חשך, המקלל אביו ואמו יולדיו יצוייר בשני אופנים, א] איש שהחיים למעמסה עליו וחושב בלבו שהרעות בעולם יותר מן הטובות (כמו שהביא המורה שהיה כן דעת איזה כתות) ושע"כ המציאות הוא לרע, וטוב לו ההעדר, ומקלל אביו ואמו שהיו סבה אל מציאותו באלה החיים הרעים, ועליו אמר שידעך נרו באישון חשך, שנר האדם הוא מזלו והצלחתו הזורח על ראשו, וגם מי שנרו כהה או כבה עדיין יש אור קצת, כמי שדעך נרו בלילה ורואה לאור הלבנה, והוא התקוה אשר בלב כל איש, אבל האיש הזה ידעך נרו וישאר באישון חשך בלא אור תקוה וייחול כלל, כמ"ש נר רשעים ידעך, ורשעים בחשך ידמו, ויש עוד אופן שמקלל אביו ואמו בעבור הנחלה שרוצה שימותו קודם כדי שיירש נחלתם במהרה ועל כן חיי יולדיו קשים עליו, ועז"א.

    רלב"ג

    מקלל אביו ואמו. מי שהוא מקלל אביו ואמו יכבה נרו וישאר בשחרות החשך והיה זה כן לפי שזה מונע ממנו קבולו המוסר מהם וזה סבה למנוע ממנו כל שלמות עם שזה ממה שירגילהו לבלתי הכר הטוב למי שגמלהו טוב והיה סבת היותו וגדולו באופן מה ויעתק מה מזה אל שיכפור בש"י אשר בראו ונשפעו לו ממנו כל הטובות עם שזה ממה שיפסיד סדר המדינה כי לא יתחזק האדם להטיב לזולתו אם לא מפני תקותו שיכיר לו הטובה אשר גמלהו:

    אבן עזרא

    נרו רמז לנשמתו ידעך, כנגד מות יומת.

    באישון חשך כפול, כלומר שימות בחשיכה, או החשך משל לצרות.

21. (כא)נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ

    מצודת דוד:נחלה מבוהלת. נחלה הבאה לאדם בראשית בבהלה ובחפזון ופתאום עם כי ישמחו בעליה הנה אחריתה לא תבורך כי שלטה בה עינא בישא ואין בה סימן ברכה:

    עוד פירושים על פסוק כא: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    נחלה מבוהלת בראשונה. שנבהל למהר וליטול תחלה כגון בני גד ובני ראובן שמהרו לטול חלקם בעבר הירדן ודברו בבהלה שנאמר גדרות צאן נבנ' למקנינו פה וערים לטפנו (במדבר לב) עשו את העיקר טפל שהקדימו צאנם לטפם:

    ואחריתה לא תבורך. שגלו כמה שנים קודם שאר השבטי' כמו שמפורש בסדר עולם ובמדרש רבי תנחומ' בשנת שתים לאחז ויער ה' את רוח מלך אשור וגו' ושאר שבטים גלו בשנת שש לחזקיהו היא התשיעית להושע בן אלה:

    מלבי"ם

    נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך, כי מעות ירושה ומציאה אין בהם ברכה כמ"ש חז"ל, כי לא יבורך רק קנין הבא ע"י השתדלות לא ע"פ מקרה, וכ"ש הירושה הבאה קודם הזמן, שזה כדרך מציאה שלא יתברך מצד שני ענינים, א] מצד שהיא נחלה, ב] מצד שהיא מבוהלת בראשונה קודם זמנה, ולכן אחריתה לא תבורך, ובא"ז לא יהיה לו הצלחה בירושתו:

    רלב"ג

    נחלה מבהלת. הנה הצלחת הנחלה היא נבהלת בראשונה כי היא באה לאדם תכף ובזולת עמל ולזה תמצא כי אחריתה לא תבורך כי מפני שלא עמל בה היורש לא תיקר בעיניו ולא ישתדל מאד לשמרה ובזה האופן ישחית נחלתו בקלות וזה דבר מפורסם מאד מענין הירושה והנחלה והנה העיר בזה כי הקנינים מהחכמה אשר יעמול האדם יותר בהשגתם הם יותר יקרים מהמושכלות אשר יגיעו בקלות וההצלחה המגעת מהם היא יותר עצומה ואשר ירצו להשיג ההשגות בזולת עמל וחקירה ושקידה הנה אחריתה לא תבורך כי זה יהיה סבה אל שישתבשו בהשגותיהם ולא יקנו מהם הצלחה כי אם הפכה:

    אבן עזרא

    מבוהלת בראשונה מגזלה.

    ואחריתה שהיא גזולה לא תבורך. והטעם: לא ירדו עליה גשמי ברכה. וכתוב מבוחלת בחי"ת להודיע כי נחלה גזלה היא נמאסת ונגעלת לשם, מן בחלה בה:

22. (כב)אַל־תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה־רָע קַוֵּה לַיהוָה וְיֹשַׁע לָךְ

    מצודת דוד:אשלמה רע. למי שפשע נגדי לבל יוסיף עוד מי לפשוע בי: קוה. אך קוה אל ה׳ והוא יושיע לך מיד הבאים לפשוע בך:

    עוד פירושים על פסוק כב: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    (כב-כג) אל תאמר אשלמה רע וכו' תועבת ה' אבן ואבן וכו', אם עשה לך אדם רע במסחר, שהונה אותך ומכר לך סחורה מזויפת, אל תאמר לשלם לו במעות מזויף כמו שעשה הוא שבזה יוחזר הפסדך, ועז"א אשלמה רע, אל תאמר כן, רק קוה אל ה' והוא יושע לך וימלא חסרונך, ומביא ע"ז משלו, אם מכר לך במשקל מזויף ע"י אבן ואבן, ותרצה אתה למכור לו בחזרה במאזני מרמה, דע שהאבן ואבן הם תועבת ה', והשילום במאזני מרמה ג"כ לא טוב, כי השם הזהיר ע"ז בכל האופנים, וכמ"ש כן למעלה אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם:

    רלב"ג

    אל תאמר אשלמה רע. לאשר גמלני רע כי אין זה מדרך איש אמונים כי הוא לא יחפוץ בעשיית הרע אך תקוה אל ה' והוא יושיעך מכף אויביך ולא תשאל ממנו שיעשה להם רע אך שיושיעך כי זה הוא הדרוש שיאות לך בזולת הגעת רע לאחר:

    אבן עזרא

    אל ה"א אשלמה מחובר במקף ברי"ש רע, וכן הפירוש: לא תאמר לשלם רע למרעים לך.

    קוה לשם שיש לו כח לשלם לו גמול ויושע לך מידם.

23. (כג)תּוֹעֲבַת יְהוָה אֶבֶן וָאָבֶן וּמֹאזְנֵי מִרְמָה לֹא־טוֹב

    מצודת דוד:אבן ואבן. אבן משקל גדולה וקטנה מראה את הגדולה ושוקל בקטנה: ומאזני. מאזנים העשוים לרמות בהם לשקול בפחות לא טוב בעיני ה׳ וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק כג: רלב"ג

    רלב"ג

    תועבת ה'. הנה תועבת ה' אבן ואבן ר"ל אם יהיו במדותיך משקלים מתחלפים לנהג עם קצת האנשים בתכונה אחת ועם קצתם בתכונה אחרת אך ראוי שתנהג עם כלם בתכונה אחת והיא בקשת הטוב והיושר והשלימות ולזה אין ראוי שתהיה תשוקתך להרע לקצתם ולהטיב לקצתם אך תהיה מגמת פניך להטיב לכלם ובזה תלך בדרכי הש"י ולזאת הסבה ג"כ לא טוב בעיני הש"י לשקול במאזני מרמה שישימו המשקלים שישקלו בהם מתחלפים:

24. (כד)מֵיהוָה מִצְעֲדֵי־גָבֶר וְאָדָם מַה־יָּבִין דַּרְכּוֹ

    מצודת דוד:מה׳. מדרכי כף רגלי האדם הוא מה׳ אבל האדם עצמו מה יבין דרכו ר״ל לא ידע כלל כמו ונחנו מה (שמות יז):

    עוד פירושים על פסוק כד: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מצעדי. מדרך הרגל כמו ויהי כי צעדו (שמואל ב׳ ו):

    מלבי"ם

    מה' מצעדי גבר, כבר בארתי (למעלה ט"ז ט') כי הגם שהבחירה לבחור באיזה דרך ילך הוא ביד האדם להימין או להשמאיל, בכ"ז אחר שתנועת הרגלים הוא מאת ה' וכחו, יוכל לעכב בידו שלא ילך בדרך שבחר (כמ"ש לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו), וא"כ אדם מה יבין דרכו, שהגם שנדמה לו שדרכו טובה ויסכים אל דרך הטוב לפי הבנתו, הוא לבלי הועיל, שעקר תלוי ביד ה' הגומר את הפעולה וזה יתעלם פעמים רבות מן האדם, שיראה לפעמים עיכוב בדרכו שידמה לו שהוא לרעה ובאמת מה' מצעדיו, ומה יבין האדם אשר תבונתו קצרה להשיג:

    רלב"ג

    מה' מצעדי גבר. הנה מצעדי גבר בדרכו שילך בהם הם מה' כי צריך שילוה לו עזר אלהי בכל פסיעה ופסיעה:

    ואדם מה יבין דרכו. מעצמו אם לא ילוה לו העזר האלהי הנה לא לאדם דרכו וזה מבואר בדברים המדיניים כי פעמים רבות יתחדשו מונעים בדרכו או עוזרים לא קוה להם ויותר מבואר זה בדברים העיוניים כי אף על פי שקצת ההתחלות ילקחו מהמוחשים הנה לא ישלם לקיחתם וההגעה לדרוש דרוש והדרכים והסדרים המישרים לו אם במה שישפע להם מהשם י"ת כמו שביארנו בבאורינו לספר הנפש ושיר השירים ובמאמר הראשון מספר מ"י:

    אבן עזרא

    מה', מוקש [כד-כה] שנים דבקים. מצעדי שיצעד ללכת.

    ואדם איננו מבין עת לכתו, עד כי השם יוליכהו ויושיבהו אשר מאתו מצעדי גבר, והוא יתן מוקש בלכתו לאשר ילע ויאכל קדש, ואחר שינקש ידור נדרים להביא לבקר אויל, ינצל מן המוקש וילע מן בלעיך, יעלעו דם כמו יבלע.

25. (כה)מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר

    מצודת דוד:מוקש אדם. מכשול מוקש עבירה משחית קדושת האדם ותקנתו לבקר אחר נדרים ולזבוח לה׳ לבקש על נפשו:

    עוד פירושים על פסוק כה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    ילע. ענין השחתה ובלבול כמו על כן דברי לעו (איוב ו׳:ג׳):

    לבקר. ענין דרישה וחפוש כמו לא יבקר (ויקרא יג):

    רש"י

    מוקש אדם ילע קודש. כשאדם נכשל ונוקש בעבירו' מקלקל את קדושתו כמו ושתו ולעו (עובדיה א):

    ואחר נדרים לבקר. צריך אדם לחזור אחר קרבנו' לנדור ולהביא ולבקש על נפשו:

    מלבי"ם

    מוקש אדם ילע קדש, בין המוקשים שהאדם ילכד בהם בפח, הוא פשע שפתים, וכמ"ש בפשע שפתים מוקש רע, וצריך שהאדם ישמור שפתיו מהכין לו מוקש, ואחד מן המוקשים הוא אם ילע קדש, אם ימהר להקדיש מבלי יתבונן היטב, וכן אדם שיבקר אחר נדרים ומרבה לנדור, שבקל יכשל, אם בהקדש שימעול בו, ואם בנדרו שיאחר אותו:

    רלב"ג

    מוקש. האדם וחטאו מבלע ומשחית הקדש השופע לו מאת הש"י כי הוא שופע לכל מוכן לקבלו והוא הסבה לבקר ולעיין ולחפש אחר נדרים מה היתה הסבה המונעת שלא הגיעו אל התכלית המכוון בהם וזה כי לולא מוקשו שסבב להחטיא כוונותיו יכונו מחשבותיו ונדריו ישלם:

26. (כו)מְזָרֶה רְשָׁעִים מֶלֶךְ חָכָם וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אוֹפָן

    מצודת דוד:מזרה. מלך חכם דרכו לפזר את הרשעים לבל יהיו בחבורה אחת להמתיק עצת רשע ומשיב להם גמול מדה במדה כאופן המתגלגל ושב למקומו כן ישוב הגמול אל המעשה למען יוסרו:

    עוד פירושים על פסוק כו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מזרה. ענין פזור כמו מזרה ישראל יקבצנו (ירמיה לח):

    אופן. גלגל:

    רש"י

    מזרה רשעים. פרעה וחילו:

    מלך חכם. הקב"ה:

    וישב עליהם אופן. גלגל מדתם השיב עליהם וינהגהו בכבדות (שמות י״ד:כ״ה) כנגד והכבד את לבו (שם ה):

    מלבי"ם

    (כו-כז) מזרה רשעים וכו' נר ה', בשר ודם גם היותר חכם אם ירצה לעמוד על האמת, ולברר אם חטאו הרשעים איזה חטא או לא, י"ל תחבולות, ע"י שיזרה את הרשעים ויפרידם ויושיב כל אחד במאסר מיוחד, ושם ישב עליהם את האופן שהיה מין עינוי שהיו מענים את החוטא שיתן תודה על מעשיו, שהיו מגלגלים עליו אופן על גופו ומתוך גודל המכאוב היה מוכרח להודות, ובאשר יוכל להיות שמתוך היסורין יודה על דבר שקר, היה מזרה הרשעים הנחשדים כ"א בכלא מיוחד, ומענה אותם ע"י האופן שהשיב עליהם כ"פ עד שיעמוד על האמת, אבל ה' ב"ה א"צ לתחבולות האלה, כי נשמת האדם הוא הנר לאלהים שיאיר לו לידע ע"י מה בסתרי חשך, בנר הזה חופש כל חדרי בטן לידע כל הנסתרות, כמ"ש וא"ת מי מעיד בי נשמתו של אדם מעידה עליו:

    רלב"ג

    מזרח רשעים. הנה המלך החכם ויראו ממנו הרשעים ויתפזרו אנה ואנה ואופן המרכבה אשר סבבוהו ללכת להשחית זולתם השיבו עליהם עד שברשתם אשר טמנו ילכדם ובשוחתם יפולו ואפשר שיהיה הרצון במלך חכם מי שהוא מושל באדם והוא השכל ובחכמתו יזרה ויפזר הרשעים והם בעלי הדעות הנפסדות ויסבב שיהיו נזורים אחור מהדעות ההם ולא ישלימו דרכם אשר הם פונים אליו ובזה ימלטם מהרע העצום הזה וזה יהיה ממנו אם לעצמו אם התחיל להשתבח באלו הדעות אם לזולתו בשיישירם לעמוד על מקום הטעות בהם:

    אבן עזרא

    מזרה להעיק אותם וכבר השיב עליהם אופן עגלה לדוש אותם, כלומר ידכאם ואחרי כן יסירם מפניו.

27. (כז)נֵר יְהוָה נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל־חַדְרֵי־בָטֶן

    מצודת דוד:נר ה׳. כמו שדרך האדם לחפש בחושך ע״י הנר כן חופש ה׳ כל מחשבות חדרי בטן ע״י נשמת האדם כי היא יודעת הכל ומעידה עליו בדין:

    עוד פירושים על פסוק כז: רש"י, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    נר ה' נשמת אדם. הנשמה שבקרבו מעידה עליו בדין:

    רלב"ג

    נר ה'. ולבאר מי הוא זה המלך אמר כי נשמת האדם והוא השכל הוא נר ה' והוא חופש כל העמוקות אשר בנמצאות לעמוד על סודם לפי מה שאפשר בעזר הש"י במה שישפיע עליו מאורו וזיוו בו יעמוד על אמתת הדברים העיונים:

    אבן עזרא

    נר ה' נשמת אדם דרך משל, כי הנשמה אצולה מאורו ובית מנוחתה מראש ומשם תאיר לרוח ולנפש בשכלה ויאורו באורה, על כן יקרא נרו כאילו הוא מחפש בו חדרי בטן, והוא רמז ללב, שהוא חדר המחשבות.

    פרוש אחר: נר ה' ירמוז לאור שכלו, כלומר נר אלהים חופש נשמת אדם וחופש כל חדרי בטן, והשם כאשר יחפש לב המלך וידע מה שיחשוב לב רשעים, אז ישלח חסדו ואמתו לנצור המלך מצרה ויסעוד השם כסאו, בעבור החסד שיעשה המלך.

28. (כח)חֶסֶד וֶאֱמֶת יִצְּרוּ־מֶלֶךְ וְסָעַד בַּחֶסֶד כִּסְאוֹ

    מצודת דוד:חסד ואמת. אשר יעשה המלך הם שומרים אותו כי בזה מרובים אוהביו ושומרים נפשו: וסעד. בחסד שעשה תמך כסא מלכותו לעמוד על עמדו:

    עוד פירושים על פסוק כח: מלבי"ם, רלב"ג

    מלבי"ם

    "חסד ואמת יצרו מלך, וסעד בחסד כסאו - דבריו מיוסדים על דברי אביו (תהלים סא ח): חסד ואמת מן ינצרהו:

    * האמת הוא מה שיעשה על-פי קו הדין,

    * והחסד הוא מה שיעשה מצד החסד,

    ו:

    * כשהמלך נוהג רק במידת האמת, אינו משומר כראוי, שיפגעו בו מרי נפש אשר שפך עליו חמת הדין; אבל אם לפעמים יוותר מצד החסד, יאהבוהו העם.

    * וכן, אם ינהג רק בחסד, לא ייפול פחד המשפט עליהם, וגם בזה לא יהיה בטוח,

    אבל חסד ואמת - אם ינהג בשניהם, הם יצרו מלך, עד שאינו צריך שומר אחר לראשו זולתם.

    וגם בהנהגה, שזה מיוחס אל הכיסא, הגם שעיקר הכיסא מכוננת על המשפט, מכל-מקום לא תעמוד במשפט לבד, וצריך גם-כן להתנהג לפעמים בחסד, וזה יסעד הכיסא, שתתקיים.

    וכדוגמה, מ"ש בישעיה, (ישעיהו ט ו): להכין אתה ולסעדה, במשפט ובצדקה, עי"ש.

    רלב"ג

    חסד ואמת יצרו מלך. כי בחסד אשר יעשה לעמו ימשך לבבם אליו והוא כמו מסעד לכסאו כי בזה ירוממוהו עליהם וינשאוהו ויכנעו לעבודתו ובאמת יהיה נשלם תקון העם והמלכות והנה העיר בזה על המלך שמושל באדם והעיר בזה כי אין המכוון למי שיבקש השלימות להשחית גופו ולעכור שארו כמו שיחשבו הכסילים אבל צריך שיעשה חסד להשגיח בבריאות גופו ואיבריו ובזה יהיה נשמר ויבא לו מהם העזר הראוי כי בחלותם יחלה הוא ג"כ עם שלא יוכל להם אז לשרתו השרות הראוי במה שיצטרך לו מהם בדרושים אשר יחקור בהם ובזה האופן ג"כ יהיה מתחזק כסאו ורוממותו עליהם כי יעבדוהו מאהבה ואם יעמיס עליהם עולו ולא יוכל שאתו יהיה זה סבה אל הבעיטה בו:

29. (כט)תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה

    מצודת דוד:תפארת. כמו שכח הבחורים הוא להם לתפארת כן שיבת הזקנים היא להם להדר:

    עוד פירושים על פסוק כט: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    תפארת בחורים כחם. כמו שתפארת בחורים כחם כן הדרת זקנים שיבה:

    מלבי"ם

    (כט-ל) תפארת בחורים כחם וכו' חברות פצע וכו' יאמר הנה הש"ז הוא כח הגוף, ומי ששומר הכח הזה ולא יבעול רק בעת הראוי ועם הראוי כפי הראוי, ישמור לו הכח בבחרותו, ולא תקפוץ עליו זקנה קודם הזמן, אבל הלהוט אחר העריות יאבד כחו בבחרותו, וזקנה קופצת עליו, ואם ימרק עצמו לדבר עבירה יותר מדאי באים עליו פצעים חיצונים ומכאובים פנימים, וז"ש הנה הבחורים יתפארו בכחם השמור בם, וגם הדר זקנים הוא השיבה שזקנה הבאה לפני הזמן אינה מהודרת, רק אם יש עמה שיבה שהיא הזקנה הבאה מסבת השיבה ואורך ימים, אבל בהפך תמרוק ברע, הממרק ומהתך כחות גופו ע"י רע, שהוא הזנות ושפיכת הזרע, שזה נקרא רע, כמ"ש ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה', באים עליו מבחוץ חבורת פצע, שהחבורות ופצע ביחד הוא מסוכן, כמ"ש ישעיה א', וגם באים עליו מכות חדרי בטן, שיתקלקלו האיצטומכא ובני מעים ותאות המאכל וכלי העיכול:

    רלב"ג

    תפארת בחורים. הנה כמו שתפארת הבחורים כחם כי אז הם ר"ל בימי הבחרות בתכלית מעוצם הגבורה כן הדור החכמים הוא המצא השיבה להם כי אז יתיישבו בלבם הדעות האמתיות לסבות שזכרנו במה שקדם:

    אבן עזרא

    תפארת, חבורות [כט-ל] שנים דבקים. חבורות שיחובר בם האדם.

30. (ל)חַבֻּרוֹת פֶּצַע תַּמְרוּק בְּרָע וּמַכּוֹת חַדְרֵי־בָטֶן

    מצודת דוד:חבורות פצע. החבורות ופצעים הם המזככים באיש רע להעביר ממנו עכירת העון כי באלה יקבל הגמול ותלך העון: ומכות. גם מכות בחדרי בטן יזככו העון:

    עוד פירושים על פסוק ל: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    תמרוק. ענין זכוך ובהירות כמו מרקו הרמחים (שם מו):

    רש"י

    חבורות פצע. תמרוק ברע דרשו רבותינו הממרק עצמו לדבר עבירה סוף בא לידי פצעים וחבורות:

    ומכות חדרי בטן. (זה הדרוקן):

    רלב"ג

    חבורות פצע. הנה קצת הרעות לא ירפאו כי אם בדבר רע וזה שחבורות הפצע יהיה נקיונם ומירוקם ברע כאילו תאמר שיושם בהם מה שיאכל הבשר כדי שיתגלה ויהיה שם מקום תצא המוגלה ובמכות מגלות חדרי בטן הפצע ההוא כדי לנקות כל עפושיו וכן ראוי בשוה להתנהג ברפואות חליי המדות והדעות כי בעל המדה הפחותה ירפא ממנה בשירגילוהו להתנהג בהפך התכונה ההיא והפך כל חלקיה כדי שיתנקה ממנה נקוי שלם ואף על פי שהפך התכונה ההיא הוא ג"כ מגונה יתנהג בה עד יסור חליו וכזה יצטרך לבעל הדעות הנפסדות שיעיין בכל המקומות שהישירוהו אל זה הטעות ויסור מהם ואע"פ שיקרה מזה שיצטרך לחקור במה שאין דרך אדם לחקור בו הנה לא ימנע מזה מי שבא לרפאתו כדי להסיר חליו ממנו:

    אבן עזרא

    פצע שיצא מהם הדם.

    תמרוק מענין תמרוקיה, מרקו הרמחים, מורק ושוטף, והוא על משקל תגמול, כלומר כאשר תפארת בחורים הוא כחם ושיבת הזקנים בחכמה היא הדרם שיהדרום אחרים, כן חבורות פצע הדר להיות תמרוק באיש רע שיסיר רעותיו וכן מכות שתגענה עד חדרי בטנם, הם תמרוקי הרשע.