משלי פרק י״ט

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)טוֹב־רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ מֵעִקֵּשׁ שְׂפָתָיו וְהוּא כְסִיל

   מצודת דוד:הולך בתומו. שאינו מרמה בפיו לאסוף הון והרי הוא בעניו: מעקש. ממי שהוא מעקש בשפתיו לרמות בני אדם והוא הלא לכסיל יחשב כי לא יצליח בה:

   עוד פירושים על פסוק א: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מלבי"ם

   טוב רש, טוב יותר מי שהוא רש עד שהכל רואים רישו החיצוני, אבל הוא הולך בתמו, בלתי מתמוטט מצדקתו וכפיו כן לבו, שזה יש לו עושר נפשי פנימי, ממי שהוא כסיל בפנימותו, שהתאוה מושלת עליו ושוללת ממנו הון החכמה והוא רש בפנימותו, והוא מעקש שפתיו ומסתיר מה שבלבו, ובשפתיו יעקש דרכו הפנימי כאילו הוא אוהב חכמה, ר"ל טוב רש בגוף ועושר בנפש מן ההפך:

   רלב"ג

   טוב רש הולך בתומו. טוב האיש העני שהוא הולך בתו' וביושר ממי ששם כסלו בעשרו ולזה הוא מעקש דרכיו כי הוא בוטח בעשרו שיכסה על מומיו וכאילו באר בזה צד אחר אשר בו העושר סבת הרעות לקצת העשירים או ירצה בזה שטוב העני הולך בתומו בעיון מן העשיר שהו' עקש דרכיו במושכלו' או הוא כסיל ורמז בזה אל ב' מיני הסכלות שהאחד מהם הוא קנין הדעות הנפסדות והשני הוא העדר והנה באר בזה כי טוב העוני עם החכמ' מהעוש' עם הסכלות כמו שנתבאר בספר קהלת:

   אבן עזרא

   טוב, גם, אולת [א-ג] ג' דבקים. כלומר הולך בדרך תומו.

   מעקש מצד שפתיו המעוקשים יקרא כך.

2. (ב)גַּם בְּלֹא־דַעַת נֶפֶשׁ לֹא־טוֹב וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא

   מצודת דוד:גם בלא דעת. אפי׳ העובר עבירה בלא דעת וכונה מ״מ בודאי לא טובה נפשו כי לא יאונה לצדיק כל און: ואץ. הממהר ברגלים ללכת אל המקום אשר נשאו לבו הנה לחוטא יחשב כי מהראוי להתבונן תחילה פן יבא מזה דבר פשע:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ואץ. ענין מהירות כמו ולא אץ לבא (יהושע י׳:י״ג):

   רש"י

   גם בלא דעת נפש לא טוב. אין טוב לאדם שהוא בלא תורה:

   ואץ ברגלים חוטא. החוטא רופס ודש העונות בעקביו ואומר קל הוא זה אעבור עליו, ורבותינו פירשו גם בלא דעת, בכופה את אשתו לתשמיש המטה בעל כרחה:

   ואץ ברגלים חוטא. זה הבועל ושונה, ד"א זה המהלך על גבי עשבים בשבת:

   מלבי"ם

   גם בלא דעת נפש, וגם אם אינו חוטא מן הדרך ע"י כסילות רק ע"י חסרון דעת, שנפשו היא בלא דעת, ג"כ לא טוב, וגם אם ממהר ברגלים מתוך הרגלו ועי"כ תועה מן הדרך, ג"כ חוטא:

   רלב"ג

   גם בלא דעת. גם בסבת העדר הדעות יהיה רצון האדם ותאותו אל מה שהוא לא טוב ומי שהו' מהיר ללכת אל התאוות ההם הוא חוטא:

   אבן עזרא

   גם לרבות על גנותו שהוא כסיל, כלומר בעבור שאין לו דעת הנפש השכלית לשוב מדרכי העקשות, לא טוב הוא.

   ואץ שירוץ לגזול הוא חוטא.

3. (ג)אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל־יְהוָה יִזְעַף לִבּוֹ

   מצודת דוד:אולת. האולת שהאדם עושה היא מעקמת דרכו כי ע״י אולתו נכשל ולבו לא כן ידמה כי יזעף על ה׳ להרהר אחר מדותיו:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   תסלף. תעקם כמו וסלף בה (לעיל ט״ו):

   יזעף. יכעס כמו זעף ה׳ אשא (מיכה ז׳:ט׳):

   רש"י

   אולת אדם תסלף דרכו. בעונו בא לו הרע כי באולתו תסלף דרכו ועבר עבירו' ונפרעין ממנו ובבוא לו הצרה זועף לבו על הקב"ה וממהר אחר מדת הדין כגון אחי יוסף שאמרו מה זאת עש' אלהים לנו (בראשית מב):

   מלבי"ם

   אולת אדם תסלף, דרכו ועל ה' יזעף לבו, ה' הכין את האדם בענין שיוכל ללכת בדרך הטוב והחיים, ע"י חקי החכמה אשר גלה לו, וכ"ז שהוא מאמין בחקי החכמה ילך בדרך הטוב ולא יתרעם על ה' שלא בראו ישר דרך, רק אולתו וספיקו בדרכי החכמה היא תסלף דרכו, והאולת הזה אינה מיוחסת לה' כי היא אולת אדם מצד שהוא אדם, והוא יזעף לבו על ה' שלא בראו כראוי ולא הראהו הדרך הטוב והישר:

   רלב"ג

   אולת אדם. הנה אולת האדם תהיה סבה לעוות דרכו בחפציו מפני שלא בא בהם בסבות הנאותות ואחר זה כשלא יכונו מחשבותיו יכעס לבו על הש"י שענש אותו לפי מחשבתו אל שיבצר ממנו מה שיזם לעשותו ולא יבין כי מצד אולתו היתה זאת לו:

   אבן עזרא

   דרכו הוא עסקו ומלאכתו כמו: מעשות דרכיך:

   יזעף יתעצב ויכעס ולא ישוע לאל בעת צרתו.

4. (ד)הוֹן יֹסִיף רֵעִים רַבִּים וְדָל מֵרֵעהוּ יִפָּרֵד

   מצודת דוד:הון. העושר יוסיף לבעליו רעים רבים כי הוא אהוב לכל בין לעניים בין לעשירים אבל הדל נפרד הוא אפילו מרעהו הדל כמוהו:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   הון יוסיף רעים רבים. אוהבים רבים ויש לפותרו במי שלמד תורה:

   מלבי"ם

   הון יוסיף רעים רבים אם תראה העשיר יש לו ריעים רבים, אינם ריעים של העשיר רק של ההון שהוא יוסיף ריעים רבים, כמו שמוסיף כסף כן יוסיף ריע, ודל כמו שיפרד מעשרו כן יפרד מרעהו, שרוב הריעות והאהבה הוא אהבת עצמו, ותלוי בההון שמקוים תועלת ממנו:

   רלב"ג

   הון יוסיף. הנה הון העשיר יוסף לו רעים רבים כי הוא מהנה אותם תמיד בהונו ואולם הדל לא יקנה לו רעי' אבל דלותו יהיה סבה אל שיפרד מרעהו כי אין לו במה שיהנהו בו להמשיך הרעות ביניהם:

   אבן עזרא

   הון, עד, רבים, כל ד' דבקים. ובה' הודיע שבח מחונן דלים וגנות מפזר הונו ברעים.

   יוסיף רעים על רעיו וכשהוא דל יפרד מרעהו, כי ירחיקהו רעהו עד שיפרד ממנו. ויתכן שיהיה עד שקר על כן נתדלדל.

5. (ה)עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה וְיָפִיחַ כְּזָבִים לֹא יִמָּלֵט

   מצודת דוד:לא ינקה. עם כי לא הוזם בב״ד ולא קבל ענשו לא ינקה מדין של מעלה: לא ימלט. כי בעבור שרגיל לדבר כזב סופו להעיד שקר ולא ימלט מן העונש כאשר יוזם:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ויפיח. ענין אמירה:

   מלבי"ם

   עד שקרים. יש הבדל בין שקר וכזב, שהשקר גלוי לכל והכזב נראה אמת בתחלתו, ויש הבדל בין עד ובין מפיח שהעד מעיד בתורת עדות גמור והמפיח הוא דבור חלוש כמפיח בשפתיו, אמר הנה המעיד שקר גלוי, בודאי לא ינקה מעונש, וגם אם רק מפיח בשפתיו לא בתורת עדות, וגם הוא כזבים שנראה אמת בתחלתו, בכ"ז לא ימלט עי"כ, כי לבסוף יתגלה כזבו ויענש :

   רלב"ג

   עד שקרים. מי שיעיד שקרים וכזבים ויסבב בזה להצדיק רשע ולהרשיע צדיק לא ינקה מהעונש כי הש"י יענישהו עונש נפלא על זה וכן מי שידבר כזבים לא ימלט כי זה סבה לרעות גדולות כמו שקדם:

   אבן עזרא

   ינקה לא יהיה נקי מן השכר.

   ויפיח ענין דבור.

6. (ו)רַבִּים יְחַלּוּ פְנֵי־נָדִיב וְכָל־הָרֵעַ לְאִישׁ מַתָּן

   מצודת דוד:רבים. גדולי העם מחלים פני הנדיב להשיג נדבת לבו וכל הרעים יתחברו לאיש הנותן מתן:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   רבים. גדולים וחשובים כמו רבי המלך (ירמיה מא):

   יחלו. יבקשו כמו ויחל משה (שמות לב):

   רש"י

   רבים יחלו פני נדיב וכל הרע. הכל נעשים רעים לאיש מתן. יש לפותרו בנותני צדקה ויש לפותרו במרביצי תורה:

   מלבי"ם

   "רבים יחלו פני נדיב, וכל הרע לאיש מתן - גדר הנדיב הוא הנותן כפי הראוי בזמן הראוי לאיש הראוי, כמו לעני בעת דחקו. והאיש מתן מפזר תמיד, וגם לעשירים, מצד מידת פזרנות.

   הנדיב אין לו רעים, כי העשירים לא יתרועעו עמו כי אינו נותן להם מתנות, רק רבים יחלו פניו, שהם העניים והנצרכים, ורק רבים יחלו, לא כולם, רוצה לומר, עניים ולא עשירים.

   אבל לאיש מתן, כולם רעים שלו, עניים ועשירים, וגם יתחברו עמו דרך ריעות, כי הריעות תלויים בהנאת עצמו, ואינו ריעות אמיתית, כנ"ל פסוק ד.

   רלב"ג

   רבים יחלו פני נדיב. הנה הנדיבות הוא חלק טוב כי רבים ונכבדים יחלו פני נדיב להשיג נדבת לבו וכל האנשים הם רעים וחברים לאיש נותן מתנות ומזה הצד יהיה נבחר העושר על הדלות:

   אבן עזרא

   רבים מן רבי המלך, כלומר ונדיב בעבור שיתנדב לבו לתת לעניים תגדל מעלתו, עד שהגדולים יחלו פניו שיעזרם או שיאהבם, כענין במנחה פניך יחלו, וכל הרעים יתחברו לאיש מתן - לאיש נותן להם מתנות.

   ומלת רחקו לשון רבים מחוברת מן היחידים.

   כי מרעהו אחד הוא. וטעמו: כל אחד ואחד עד שרחקו כלם.

   ומרדף פועל יוצא אל פועל האמיתי הדבר בו פעול, כי הרש הוא המרדף.

   והאמרים הם הרודפים והאחים או הרעים מורדפים, כמו: ואויביו ירדף חשך. ורדפה את מאהביה. והענין דבק למעלה עם ודל מרעהו יפרד, כל אחי הרש והדל ישנאוהו, כל שכן רעיו שרחק ממנו אחר התחברותם אליו, בעבור מתנותיו והרש מצוה לרדוף אחריהם, שלוחי אמריו אולי יתקרבו אליו רעיו ולא המה שומעים.

7. (ז)כָּל אֲחֵי־רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ אַף כִּי מְרֵעֵהוּ רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ מְרַדֵּף אֲמָרִים לוֹ־הֵמָּה

   מצודת דוד:אף כי. אם אחיו שהם עצמו ובשרו שנאוהו כ״ש שכל אחד מרעהו רחק ממנו עד כי רחקו כולם: מרדף. אף כי ירדף אמרים להשתעשע עמהם בדברים בעלמא לא ישמעו לו והמה לו לעצמו הואיל ואין שומע להם:

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   רש"י

   כל אחי רש. קרוביו:

   אף כי מרעהו רחקו. וכל שכן מרעיו ושושביניו ואוהביו:

   מרדף אמרים. לא המה אומר פלוני ופלוני קרובי ופלוני ופלוני מרעי והכל דברי הבל, ויש לפותרו במי שהוא רש בתורה ובמעשים טובים:

   מרדף אמרים. לא המה מחזר להורות הלכ' ולאו בידו, והמדרש פותרו ביוסף שהיה מוציא על אחיו דבה ואמר לאביו שהן חשודין על אבר מן החי לכך שנאוהו ונקרא רש לפי שהיה מוציא דבת שקר עליהם. ומחזר אחר אמרים לא המה. לו קרינן ומרדף אמרים להנאתו ולענין יוסף לו המה, כי עליו חזרו דבתו הוא היה אומר שהיו אוכלים אבר מן החי והכתוב מעיד עליהם אפילו בשעת הקלקלה היו שוחטין שעיר עזים שנאמר וישחטו שעיר עזים (שם לו) הוא אמר שהיו מזלזלין בבני השפחות לכך לעבד נמכר יוסף, הוא אמר שהיו נותנים עיניהם בבנות הארץ אמר הקב"ה חייך שאני מגרה בך את הדוב לכך ותשא אשת אדוניו וגו' (שם לט) (בב"ר):

   מלבי"ם

   כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו מרדף אמרים לו המה, אולם הרש שהוא יותר מן הדל, שהדל רק מרעהו יפרד, והרש גם אחיו שנאוהו, וכ"ש מרעהו, המרעים שלו בודאי שנאוהו כי הם כבר רחקו ממנו, שאם אחיו הקרובים שנאוהו כ"ש מרעים הרחוקים, ובכ"ז הוא מרדף אמרים והתפארות ויאמר כי לו המה שהם שייכים לו והם מרעיו ואוהביו:

   רלב"ג

   כל אחי רש. וזה כי גם אחי העני שנאוהו בראותם שלא יקבלו בו תועלת ואם הם עצמו ובשרו ואין צריך לומר שהאנשים שהיו מרעיו קודם זה עתה רחקו ממנו הנה דלותו הוא סבה שירדפו אחיו ומרעיו אמרים לא המה ר"ל שיעלילוהו שאמר או עשה כנגדם מה שאינו כן:

8. (ח)קֹנֶה־לֵּב אֹהֵב נַפְשׁוֹ שֹׁמֵר תְּבוּנָה לִמְצֹא־טוֹב

   מצודת דוד:קונה לב. לפי שהדעת הוא בלב אמר קונה לב ור״ל קונה הדעת הוא אוהב נפשו והשומר תבונה בלבו לבל ישכחה הוא סיבה למצוא טוב:

   עוד פירושים על פסוק ח: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מלבי"ם

   קונה לב אוהב נפשו, הלב מציין כח המושל אשר באדם, וגם מי שיודע חקי החכמה עדיין אין הלב שלו, כי התאוה והחכמה לוחמים בלבו, והיצר בונה עליו מצודות גדולים לכבוש את הלב תחת ממשלתו ומי שאוהב נפשו ורוצה לשמרה בל תכרת ע"י האויב, הוא קונה את הלב, כמ"ש

   * (י"ד ל"ג) בלב נבון תנוח חכמה, שע"י התבוננות בדרכי החכמה בכח התבונה שיבין טעמיה תסור המלחמה ויהיה הלב ברשותו, וזה נקרא קונה, כי התבונה הוא ככסף שקונה בו סחורה, כמ"ש קנות בינה נבחר מכסף, ובכסף הזה קונה את הלב שיהיה שלו, ומפרש שזה ע"י ששומר תבונה, ויען שלפעמים יבקש ע"י בינתו את הרע, ויבין בדרכים מזויפים ולמצוא דיעות כוזבות, אומר בתנאי אם שומר תבונה כדי למצוא טוב, ומפרש כי.

   רלב"ג

   קונה לב. מי שהוא קונה שכל הוא אוהב נפשו כי בזה הגיע אל הצלחת הנפש והוא שומר בלבו התבונ' למצא הטוב האמתי והתכליתי והוא דעת קדושי':

   אבן עזרא

   קונה, עד [ח-ט] ב' דבקים. הדעת יקרא לב אוהב נפשו להחיותה עד עת כלח.

   ושומר תבונה אחר שקנה אותה בעבור למצא הטוב שמרה, שהש"י ימציאהו טובתו בעולם הזה ובבא, אבל עד שקר שלא קנה הדעת, לא יהי נקי מן השבר.

9. (ט)עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה וְיָפִיחַ כְּזָבִים יֹאבֵד

   מצודת דוד:לא ינקה. אף אם לא הוזם לא ינקה מדין של מעלה: יאבד. סופו לאבדון כי יבא לידי עדות שקר:

   עוד פירושים על פסוק ט: מלבי"ם, רלב"ג

   מלבי"ם

   עד שקרים לא ינקה. אם יתבונן ויוציא דבר שקר, כי הבינה מתבוננת בין אמת ושקר, ויעיד עדות שקר כגון להכחיש מציאות ה' או השגחתו, לא ינקה מעונש, וגם אם יפיח כזבים ע"י היקשים מטעים, שאין השקר ניכר תיכף רק אחר העיון והבחינה, יאבד, ובזה אין כפל עם מה שכבר בא פסוק זה למעלה פסוק ה':

   רלב"ג

   עד שקרים. מי שיעיד שקרים בעניני החכמה אשר הצטרכו התחלותיה אל העדות לא ינק' כי הוא סבה להכשיל האנשים השומעים עדותו בדברים העיוניים ומי שידב' שקרי' בענינים העיוניים ובפרט בשרשים ובהתחלות הנה הוא יאבד כי זה סבה להרחיקו משלימותו תכלית ההרחקה:

10. (י)לֹא־נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג אַף כִּי־לְעֶבֶד מְשֹׁל בְּשָׂרִים

    מצודת דוד:לא נאוה וגו׳. כי בהיותו מתענג בטוב יחזיק בכסילות: אף כי. כ״ש שלא נאה שהעבד ימשול בשרים כי עוד יכריח כולם אחר רוע תכונתו אשר קנה בעבודתו:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    נאוה. נאה ויפה:

    רש"י

    לא נאוה לכסיל תענוג אף כי לעבד. ק"ו הוא שאין נאה שעבד ימשול בנדיבים:

    מלבי"ם

    לא נאוה לכסיל תענוג, הכסיל יודע חקי החכמה רק התאוה גברה עליו שרוצה בתענוג והנאות העולם, ותענוג זה לא נאה לו, שהגם שהגוף יתענג, הלא הנפש תכנע עי"ז לתאוות הגוף, ואין ראוי שימשול הגוף על הנפש והיא תכנע להגוף שנברא להיות עבד לה והיא תשתרר בכחותיה, ומזה עצמו יודע כי לא נאה שהעבד ימשול בשרים, כי מטעם זה לא נאה תענוג לכסיל מפני שהגוף העבד מושל על הנפש:

    רלב"ג

    לא נאוה. הנה לא יתכן שיגיע לכסיל תענוג כי בסב' סכלותו ראוי שיגיע לו צער בכל הדברי' וכ"ש שלא יאות לעב' שיהיה מושל בשרים וכאילו אמר זה להעיר שאין ראוי שישי' האד' מושל הכח הנפשיי שהוא ראוי שיהיה עבד ומשרת לשאר הכחו' הנפשיות המגיעות האדם אל השלימו' כי זה הוא ממה שיבלבל הפעולו' האנושיו' וישיב פעולותיו בהמיות ולא אנושיו':

    אבן עזרא

    לא נאוה ונחמד להיות לכסיל תענוג וזה כנגד שומר תבונה שימצא טוב. ויתכן שהכסיל הוא עד שקר.

    תענוג טעמו להתענג בעולם.

    אף כי לעבד משול בשרים ונכבדים לא נאה.

11. (יא)שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ וְתִפאַרְתּוֹ עֲבֹר עַל־פָּשַׁע

    מצודת דוד:שכל. השכל שבאדם היא מארכת אפו כי היא תייסרו שלא לצאת לריב מהר ותפארתו. התפארת הנאמר בו היא שיאמרו עליו שהוא עובר ומוחל למי שפשע נגדו:

    עוד פירושים על פסוק יא: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    שכל אדם האריך אפו. כמו להאריך, אם עשה כן שכל הוא לו:

    ותפארתו. הוא שיעבור על מדותיו:

    מלבי"ם

    שכל אדם האריך אפו. מדרכי השכל והבינה שלא ינקום תיכף, רק יאריך אף, כמ"ש ארך אפים רב תבונה ואיש תבונות יחריש, וקצר אפים יעשה אולת, וזה שכל אדם, ר"ל זה מחייב השכל הפשוט של אדם, כי אם ירצה לנקום גם חבירו יריע לו ויבזהו, אבל שיעבור על הפשע לגמרי ולא ישמור שנאה גם בלב, זה מחקי החכמה, וזה תפארת האדם מצד שהוא בעל דת, וחכמת אלהים ושכל טוב בלבו להתפאר:

    רלב"ג

    שכל האדם. יסבב שיהיה מאריך אפו ולא יכעס בקלות על הדברי' המכעיסי' כשיפגוש אות' ותפאר' האדם הוא שיהיה עובר על פשע ולא יחזיק במחלוקת כי בזה ישים האהב' בינו ובין זולתו:

    אבן עזרא

    עבור על פשע שיעבור עליו כדי שיתרחק ממנו וזה דרך משל, כי הרוצה להתנקם עומד על הפשע ונושא עון כאלו עבר עליו ועזבו.

    האריך פועל עבר יוצא לפעול האמתי וטעמו השכל הוא יאריך אפו של אדם.

    ותפארתו שיפארוהו אחרים, בעברו על פשע.

12. (יב)נַהַם כַּכְּפִיר זַעַף מֶלֶךְ וּכְטַל עַל־עֵשֶׂב רְצוֹנוֹ

    מצודת דוד:נהם וגו׳. כעס המלך יחריד כנהמת כפיר אריות ורצון המלך היא טובה כטל היורד על העשב כי ביד המלך להשפיל או לרומם:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    נהם. כן נקרא שאגת הארי וכן ארי נוהם (לקמן כ״ח):

    זעף. כעס:

    רש"י

    נהם ככפיר זעף מלך. הקב"ה:

    מלבי"ם

    נהם ככפיר זעף מלך, כשהמלך בזעף ובעצבת אין לשום אדם לקרב אליו, כמו אל הכפיר בעת נהמו, שהכפיר אין יוצא על טרפו רק טורף כל המתקרב אל סוכתו, אבל בעת רצון אז דומה כטל על עשב שמלחלח העשבים ומשפיע חיים על כל עשב ועשב בפני עצמו כך יזיל טל ישע סביביו על כל עבדיו, והכל יתקרבו לאור פניו, ועי' למעלה

    * (ט"ז י"ד) חמת מלך מלאכי מות:

    רלב"ג

    נהם ככפיר. הנה כעס המלך יהי' רב הסכנ' כי לו כח לעשות מה שיסור מהכעס מהרע לאשר יכעס עליו ולזה ידמ' כעס המלך לנהם הכפיר שישאג לטרף ורצוי המלך ידמה לטל על עשב שיגדל אותו ויזונהו ולזאת הסבה ראוי שיזהר המלך מהכעס יותר מזולתו כי כעסו יותר קשה והוא יותר מזיק:

    אבן עזרא

    זעף מלך על המכעיסים אותו.

    וכטל על עשב שירטיבהו כן רצונו של מלך, למי שירצה בו.

13. (יג)הַוֺּת לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל וְדֶלֶף טֹרֵד מִדְיְנֵי אִשָּׁה

    מצודת דוד:הוות. בן כסיל יסבב הוות לאביו: ודלף. כמו טפות המטר הדולף לתוך הבית אשר יטריד את בני הבית ללכת ממנו כן מריבות האשה יטריד את בעלה להתרחק ממנה:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    הות. שברון לב:

    ודלף. ענין טפטוף כמו דלפה עיני (איוב יו):

    טורד. ענין גרושין כמו ולך טרדין (דניאל ד):

    רש"י

    ודלף טורד. דלף גשמים היורד בבית ומטריח וטורד ליושבי הבית כך מדיני אשה רע':

    מלבי"ם

    הות לאביו בן כסיל ודלף טורד מדיני אשה, כבר אמר למעלה

    * (י"ח כ"ה) כעס לאביו בן כסיל, ופה אמר שאם נלוה אל בן הכסיל מדיני אשה, שאז המדנים שבבית דומה כדלף הדולף דרך הגג אל הבית ומשחית את הבית, ואם יצא מן הבית מוצא בנו הכסיל ומעשיו הרעים אז יהיה הוות ושבר לאביו, שע"י הכסיל יתוספו המדנים תמיד עד ישבר:

    רלב"ג

    הוות לאביו בן כסיל. הבן הכסיל הוא לאביו הוות ושברי' מרוב כעסו ויגונו על רוע ענינו ויצטע' האדם כשתהיה אשתו מעוררת לו מדני' כמו שיצטער בדלף הטורף שידלוף בבי' בהתמדה כי זה סבה שתצר לו העמיד' בבית וכן באשת מדני' בשו' כמו שיאמ' אחר זה:

    אבן עזרא

    הוות הקורות תהיינה נקראות הוות, כלומר הבן הכסיל יסבב הוות לאביו.

    דלף כלומר דלף טורד ענינו מגרש בני אדם כן מדיני אשה, כמו טרדין.

    פרוש אחר: דלף טורד שלא ישקוט ואחר שדבר בכסיל ואשה רעה אמר: כי בית והון ינחלו האבות לבניהם ואינם יכולים להנחיל להם האשה המשכלת החכמה, כי מאת השם היא.

14. (יד)בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵיְהוָה אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת

    מצודת דוד:נחלת. ינחל האדם מאבותיו: ומה׳ וגו׳. כי אין הדבר תלוי ביד אבותיו:

    עוד פירושים על פסוק יד: מלבי"ם, רלב"ג

    מלבי"ם

    בית והון נחלת אבות, הבית והון ילכו בנחלה מאבות לבנים, הוא נחל מאביו וינחילנה לבניו אחריו, בתנאי אם מה' נזדמן לו אשה משכלת שתצליח את בעלה ותנהיג את הבית וההון בהשכל, שאז ישאר נחלה לדורות, כי האשה היא השומרת ההון, והיא המהרסת את הבית באולתה כמ"ש אשת חיל בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנה:

    רלב"ג

    בית והון. הנה אפשר שירש האדם מאבותיו בית שייטב לבו בו והון ועוש' ואמנם שתהיה לו אשה משכלת הנה זה ממה שלא יתכן להיות כי אם מה' כי אין זה תלוי בבחירה מכל וכל אבל צריך שילוה לו עזר אלהי:

15. (טו)עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב

    מצודת דוד:עצלה. העצלות תפיל על בעליה שינה עמוקה כדרך היושב בטל: ונפש רמיה. המתאוה להיות נזון מן המרמה ולא ממעשה ידיו סופה תרעב כי לא בכל עת יוכל לרמות:

    עוד פירושים על פסוק טו: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    עצלה תפיל תרדמה. העצלות מביאה לידו שינה, זו היא המליצה, אבל המשל על המתעצל בתלמודו סוף ששואלין דבר חכמה ממנו והוא נרדם:

    ונפש רמיה תרעב. סוף שיהא עני וכן הרמאי בתלמודו לעשות תורתו חבילות סוף שהוא ישכח:

    מלבי"ם

    עצלה תפיל תרדמה, כבר שבח את החריצות כמה פעמים, ונגד החריצות גנה את העצלות והרמיה, ופה אמר שהרמיה גרוע מן העצלות, שהעצל עכ"פ לא ירעב כי עצלה תפיל תרדמה, וברדמו בשינה עמוקה לא יצטרך לאכול, אבל הרמיה שג"כ לא ישיג צרכו והוא אינו ישן, נפשו תרעב:

    רלב"ג

    עצלה תפיל תרדמה. מדרך העצלה שתפיל תרדמ' וזה מבואר מן החוש כי העצלה תרדי' הכחו' ותשימ' לואים ובכמו זה תמצ' שהנפש הבוטחת שתשיג די טרפה ברמיה ותתעצל מפני זה מההשתמשו' במלאכו' לבקשת הטרף תרעב כי לא ימצא לה בזה האופן מזונה או ירצה בזה כמו שהעצלה תפיל תרדמה ותמנע מהנפש המרגשת פעולת' תחת חשבו לתת תענוג ומרגוע לכחותי' כן נפש איש רמיה תרעב ותמנע ממנ' פעולת' בהשגת' המושכלות תחת חשבו כי בזה האופן ישיג בקלות די טרפה ויהיה יותר פנוי להשלי' נפשו והיה זה כן כי מדרך הרמיה שתמנע האדם מהשגתה השלימות:

    אבן עזרא

    עצלה שם דבר על משקל מותה כבשה, כלומר העצלה היא תפיל תרדמה על העצל, וכן הנפש החושבת לרמות אחרים, היא תרעב.

    ורמיה על משקל צדיה.

16. (טז)שֹׁמֵר מִצְוָה שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ בּוֹזֵה דְרָכָיו יָמוּת

    מצודת דוד:בוזה דרכיו. המבזה את הדרכים הראוים אליו ימות בלא עתו:

    עוד פירושים על פסוק טז: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    שומר מצוה שומר נפשו בוזה דרכיו ימות. שאינו נותן לבו לשקלן:

    מלבי"ם

    שומר מצוה שומר נפשו. לפני האדם שני דרכים דרך החיים ודרך המות, וא"י באיזה דרך ילך, כי יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות, וצריך לשמוע מצוה שצוהו באיזה דרך ילך וחי, ואז שומר נפשו, אבל הבוזה דרכיו והולך בדרכי לבו ותאותו הבזוים, ימות מיתת הנפש:

    רלב"ג

    שומר מצוה. הנה מי שהוא שומר מצו' הש"י בתורתו התמימ' הו' שומר נפשו כי היא מיישר' האיש לתיקון הגוף ולתיקון הנפש ואולם מי שהוא בוזה השם יתעלה ימות מפני פתיות מדותיו וחסרון שכלו אשר הם סבה אל שימות האדם בלא עתו עם שהגיע לו הש"י מהעונש על עברו על מצותיו כמו שנתבאר בעדות מדברי הנביאים:

    אבן עזרא

    שומר מצוה שלא יעזבה שומר נפשו מן המיתה.

    ובוזה דרכיו והראויים לו.

    ימות בידי שמים טרם עתו. כתיב: יומת, שב"ד ימיתוהו אם נודע שבזה דרך המצות בגלוי.

17. (יז)מַלְוֵה יְהוָה חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם־לוֹ

    מצודת דוד:מלוה וגו׳. החונן את הדל בתת לו צדקה הוא כמלוה את ה׳ והנה יפרע לו דמי ההלואה ויוסיף עוד לשלם לו גמול על טובת ההלואה:

    עוד פירושים על פסוק יז: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו. כשיחלה ויטה למות צדקתו מליצה עליו לפני מדת הדין לומר העני היתה נפשו מפרכסת לצאת ברעב וזה פרנסה והחזיר' לגופה אף אני אחזיר לו נפשו:

    מלבי"ם

    מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו, מי שנותן לדל בחנינה מתנת חנם, דומה כמלוה לה', שמלבד שישלם את החוב ישלם גם הגמול, שגדר הגמול הוא התפעלות אהבה שישלם גם האהבה שסבב בטובו, שהוא גדול מן החוב עצמו (ויל"פ ה' הלוה לחונן דל, ר"ל מה שיש ביד העשיר היא הלואה מה' כדי שיחונן דל, ובזה ישלם גמול לה' בעד ההלואה):

    רלב"ג

    מלוה ה'. הנה מי שהוא חונן דל כאילו מלוה לש"י מה שיתן לעני כי על הש"י להשביע לכל חי רצון ולזה ישלם לו הש"י גמולו ויברכהו בגלל הדבר הזה ולכן נתן הש"י לעשיר הברכה בכל משלח ידו למען ישמחו העניי' בטובו כמו שנזכר בתור':

    אבן עזרא

    מלוה מי שיחון הדלים - השם ילוהו, כי העושר בידי אדם הוא פקדון והלואה.

    וגמולו שיחון אותו השם, כשחנן הדלים.

18. (יח)יַסֵּר בִּנְךָ כִּי־יֵשׁ תִּקְוָה וְאֶל־הֲמִיתוֹ אַל־תִּשָּׂא נַפְשֶׁךָ

    מצודת דוד:כי יש תקוה. ר״ל אל תסיר ידך מלייסרו אף אם תראה שאין בה תועלת כי יש תקוה אולי ברבות המסור יועיל: ואל המיתו וגו׳. אבל לא תפנה נפשך להמיתו על רוע מעשיו:

    עוד פירושים על פסוק יח: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך. אל תכהו מכת מות:

    מלבי"ם

    יסר בנך כי יש תקוה, אל תחשוב כי אין תקוה וכבר יצא בנך לתרבות רעה, ומתוך כך תמנע ליסרו, אמר שיש תקוה, וכן אל תמנע מליסרו מתוך שהוא הומה ובוכה, אל תשא נפשך גם לזה:

    רלב"ג

    יסר בנך. בקטנותו כי בזה יש תקוה להגיעו אל השלימות ואף על פי שיצעק ויהמה בהכותך אותו לא תשא נפשך אל המייתו וצעקתו להתפעל ולחמול עליו מפני זה ולהמנע מליסרו כי טוב לו שיקבל המוסר עם ההמי' והצעק' משיעמו' שמח עם העדר קבול המוסר:

    אבן עזרא

    כי יש תקוה שתקוה שיאריך ימים ביסרך אותו.

    ואל המיתו שימית אחרים.

    אל תשא נפשך לפרנס אותה מגזלתו, כענין ואליו הוא נושא את נפשו להתפרנס ממנה.

    פרוש אחר: ואל המיתו שאחרים ימיתוהו, אז אל תשא נפשך ביסרך אותו.

    פרוש אחר: ואל המיתו לאחרים אם לא תיסרנו תמיתנו ויצא ממנו גדל חמה.

    פרוש אחר: אל תשא נפשך ממנו, שתחשוך ממנו מוסר, אבל הבן שהוא גדל חמה מצד חמתו הגדולה, עזבהו ויהיה מקבל ענשו, כמו: נשא עונו ואל תתעסק בהצלתו, כי אם תצילהו פעם אחת, צריך אתה עוד שתוסיף להצילו פעמים רבות.

19. (יט)גְּדָל־חֵמָה נֹשֵׂא עֹנֶשׁ כִּי אִם־תַּצִּיל וְעוֹד תּוֹסִף

    מצודת דוד:גדל חמה. מי שהוא גדל חמה ישא עונש על חמתו כי בודאי יעשה רע על מי אשר יכעס כי אם תציל אותו מידו הנה עוד תוסיף חמתו כי כן דרך גדלי החמה ואם תעמוד מנגד יעשה מעשהו ומעותד הוא אל העונש:

    עוד פירושים על פסוק יט: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    רש"י

    גדל חמה נשא עונש וגו'. אם תעביר על חמתך ותציל את שונאך אם ראית רעה באה לו עוד תוסיף ימים וטובה:

    מלבי"ם

    גדל חמה נושא עונש. העונש נושא גדל חמה, אם הוא איש גדל חמה וכעס, זה ישא העונש, שע"י העונש שתענישנו ישוכך חמתו, אבל אם תציל ולא תענישנו, עוד תוסיף החמה תת כחה, ויל"פ יסר בנך ואל תחשוב שאין לו תקנה כי יש תקוה, ולא תשא נפשך לחשוב שימות מיתת הנפש כי אין רפואה לו, גדל חמה הגידול שיגדל הילד עלי חמאה (ל' ברחוץ הליכי בחמה), הפרי שנושא הגידול הזה הוא עונש, כי אם תציל ותרוקן הפרי הזה, ר"ל אם תרצה להסיר העונש עוד תוסיף פריו, ויגדל העונש יותר:

    רלב"ג

    גדל חמה. מי שהוא גדול חמה לא ימלט שלא ישא עונש על זאת המד' הפחות' כי בזה יעורר מדיני' עם האנשי' ואם יקרה שבעת מה תצילהו החמה מהקם עליו כי יירא ממנו בראותו חוזק חמתו הנה עוד תוסיף זאת התכונה להתנהג ככה עם אחרים עם שיהיה בהם מי שיקום עליו ויפילהו ברע כי הוא יבקש רע בזאת התכונה הפחותה:

20. (כ)שְׁמַע עֵצָה וְקַבֵּל מוּסָר לְמַעַן תֶּחְכַּם בְּאַחֲרִיתֶךָ

    מצודת דוד:למען תחכם באחריתך. אם חכמת בראשית ימיך:

    עוד פירושים על פסוק כ: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    שמע עצה, אם תרצה לנחול חכמה צריך שתשמע עצה, כמ"ש ושומע לעצה חכם, ולקבל מוסר, העצה הוא ע"פ דרכי החכמה, והמוסר הוא מצד יראת ה' ועונשו, ובזה תחכם לבסוף, וכבר בררתי שהאחרית הוא על התכלית והאושר הבא באחרית, שתדע חכמה לענין המועיל לאחרית ואושר האחרון:

    רלב"ג

    שמע עצה וקבל מוסר. שמע עצה בדבר דבר כדי שתתיישר להתנהג במנהגי' המשובחים ותדרך במה שתרצה להשיגו בדרכי' הראויי' וקבל מוסר מהגדולי' ממך ומהתור' כי זה יהיה סבה שתחכ' באחריתך או ירצה בזה שמע עצתי וקבל מוסר כי זה יישירך לקנו' חכמ' באחריתך כי לקיחת המוסר צריך שיקדם בקנין החכמ' כמו שקדם, ראוי שתדע כי לא יועיל לאדם טוב ההתבוננות בדברי' שלא שלא יפול ברע אם חטא לש"י בצד מן הצדדי' באופן שיהיה ראוי לעונש או שלא יגיע מה שגזר הש"י מהטוב לשכנגדו וזה כי רבות מחשבו' בלב איש והש"י יסבב לפעמים שיפול האדם במחשבה מאלה המחשבו' אשר תובילהו אל מה שגזר הש"י עליו לטוב או לרע מצד ההשגחה או מצד העונש ולזה ראוי לאדם שישתדל להתקרב אל הש"י כפי מה שאפש' כי לא תועיל לו בזולת זה שום תחבול' להמלט ממה שגזר הש"י עליו אבל ימצא שכל מה שחשב להתרחק מהדבר ההוא ימציא הסבות המקרבות אותו אליו וזה מפורסם מאד מהרבה מספורי הנבואה:

    אבן עזרא

    שמע עצה לשני הדרכים שהודעתיך, למען תדע חכמה בשמעך מוסר ואל תלך אחרי מחשבתם, כי רבות מחשבות בלב איש ואינן קיימות זולת עצת ה'.

21. (כא)רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב־אִישׁ וַעֲצַת יְהוָה הִיא תָקוּם

    מצודת דוד:רבות. לפעמים יחשוב האדם מחשבות רבות שונות זו מזו ואין אחד בהם מתקיים אך הדבר אשר יעץ ה׳ היא תקום ועם לא היתה מן המחשבות שחשב הוא:

    עוד פירושים על פסוק כא: מלבי"ם

    מלבי"ם

    רבות מחשבות בלב איש, המחשבות הוא מה שהאדם חושב כל צדדי האפשר להגיע ע"י לאיזה תכלית, והם רבות, והם בלב איש, כי לו הבחירה לבחור אחד מצדדי האפשר, אבל בזה לא יגיע אל העצה שהיא האופן הנכון הקולע אל מטרת חפצו, והעצה היא חרוצה מה' כפי רצונו, והיא תקום, שהגם שהבחירה ביד האדם, גמר המעשה היא תחת ההשגחה, ובענינים הכוללים שעליהם תופיע עצת ה', ההשגחה תקום ותבטל הבחירה, כמ"ש במק"א:

22. (כב)תַּאֲוַת אָדָם חַסְדּוֹ וְטוֹב־רָשׁ מֵאִישׁ כָּזָב

    מצודת דוד:תאות. מה שהבריות יתאוו אל בן אדם הוא בעבור החסד שהבטיח להם אבל העשיר המבטיח חסד וכוזב הנה הרש טוב ממנו כי על כי לא מצאה ידו אין דרכו להבטיח ואין מביא אנשים לידי כליון עינים:

    עוד פירושים על פסוק כב: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    תאות אדם חסדו. עיקר שהבריות מתאוים לאדם בעבור חסדו:

    וטוב רש מאיש כזב. ואם איש כזב הוא ומבטיח ואינו עושה טוב איש רש ממנו:

    מלבי"ם

    תאות אדם חסדו, החסד שאדם עושה היא תתו אותו ותתאר את תארו, שצורתו הפנימית ניכר ע"י החסד שיתגלה ממנו, שע"פ יוכר מדותיו ותכונתו, אבל איש כזב, שמבטיח חסד ואינו עושה, הרש טוב ממנו, שהרש יוכל להיות שתכונת נפשו נוטה לחסד, אבל האיש כזב ניכר שלא לבד שאין אתו לעשות חסד עוד הוא מכזב באמונתו:

    רלב"ג

    תאות אדם חסדו. הנה תאות האדם היא בטבע מה שהוא חרפה לו כי יצר לב האד' רע מנעוריו ויהיו תאוותיו מפני זה אל תאות החומר אשר בו נשתתף לבהמות ולזה יהיה יותר טוב הרש שלא ישיג דבר מהתאוות מאיש כזב שישבע תמיד באלו ההנאות שהם הבל וכזב או ירצה בזה תאות האדם היא שישיג חסד הש"י בדברי' ויותר טוב להשיג זה מי שהוא רש בדעות והוא מי שיש לו הסכלות שהוא העדר מאיש כזב שיש לו הדעות הכוזבות וזה כי הרש לא יצטרך כי אם ללמוד החכמה ואיש הכזב צריך שירפא תחלה ממום דעותיו הכוזבות המרחיקות אותו בתכלית מה שאפשר מהש"י ובזה מהקושי העצום ר"ל להעתיקו מן הדעות האלו ואחר זה יצטרך ללמוד החכמה לפי השרשים האמתיים:

    אבן עזרא

    תאות אדם תהיה לעשות חסדו, כלומר יתאוה תמיד לעשות חסד למי שראוי לו, או תאות מן נאוה קדש:

    וטוב רש מאיש כזב שאמר לעשות חסד והוא מכזב הרש טוב ממנו, כמו: איש מתהלל במתת שקר:

23. (כג)יִרְאַת יְהוָה לְחַיִּים וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל־יִפָּקֶד רָע

    מצודת דוד:לחיים. היא סיבה לחיים ויתמיד בשביעה ולא יזכר אל הרע ר״ל לא תבוא עליו רעה:

    עוד פירושים על פסוק כג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ילין. ענין התמד׳ כמו צדק ילין בה (ישעיה א):

    יפקד. ענין זכרון והשגחה:

    רש"י

    ושבע ילין. הירא את השם שלא יפקד בשום רעה:

    מלבי"ם

    יראת ה' לחיים ושבע ילין בל יפקד רע, יש הבדל בין יראת ה' ובין יראה אחרת, שהירא ממקרי העולם היראה מקצרת את החיים, היראה תמנע המאכל והשינה, אבל יראת ה' היא לחיים ושבע ילין, שיאכל לשביעה וגם ישן, כי היראה הזו תסיר ממנו כל יראה אחרת, שהירא ה' בטוח שבל יפקד רע, ולא תיגע בו שום רע, וע"כ הוא בוטח ואין לו פחד משום דבר, ולכן יראת ה' תוסיף ימים, כנ"ל:

    רלב"ג

    יראת ה'. הנה יראת ה' תישר האדם אל החיים הנצחיים והנה בעל יראת ה' ילין שבע כי לא ירעב ולא יכסוף התאוות הגופיות כי לא יזכר אצלו דבר רע שיהרהר בו כי יראת הש"י תמנעהו מלכסוף הדברים המגונים האלו:

    אבן עזרא

    יראת ה' לחיים בעבור חיים ירא אותו.

    ושבע ילין בל יפקד רע הירא בל יפקד ולא יזכור היגון שכבר קרהו, כלומר לא תזכרנה צרותיו בהיותו שבע מטוב האל.

24. (כד)טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת גַּם־אֶל־פִּיהוּ לֹא יְשִׁיבֶנָּה

    מצודת דוד:טמן עצל. הנה העצל יתעצל במלאכה וכל היום עוסק באכילה וידיו טמונים בצלחת לקנח התבשיל המתדבק בו והנה סופו שגם אל פיהו לא ישיב ידיו כי לא ימצא מה לאכול ולהשיב אל פיו:

    עוד פירושים על פסוק כד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    בצלחת. שם כלי בשול כמו ובדודים ובצלחות (דברי הימים ב ל״ה:י״ג):

    רש"י

    טמן עצל ידו בצלחת. ביורה חמה שכשיעברוה מן האור ופינוה רקנית מחמם ידו בתוכה ודומה לו בשלו בסירות ובדודי' ובצלחות (דברי הימים ב ל״ה:י״ג) ומשום רבינו יצחק הלוי שמעתי בצלחת מלשון תרגום ויבקע וצלח בשעת הצנה והגליד על שם שהקור והגליד מבקעין וצולחים הידים, ואני שמעתי בצלחת קרע החלוק שקורין פאנדאדור"י, בלעז כלומ' טומנה בחיקו (סא"א):

    מלבי"ם

    טמן עצל ידו בצלחת גם אל פיהו לא ישיבנה, מצייר, מ"ש תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות, יד העצל מאנה להתנענע, ואם אכפה עליו תאות הרעב ושלחה אל הצלחת לקחת מזון, יטמון שם ידיו להיות בטוח מן האוכף אותה להתנענע, וירא להזיזה משם, ושם תשאר ולא ישיבנה גם אל פיהו, וירעב ולא יזיז ידו:

    רלב"ג

    טמן עצל. הנה העצל כאילו טמן ידו בצלחת בצלוחית קטנ' שיקשה להוציאה משם וכן ימצא הענין בו כי לעצלותו תמצאנה ידיו כאילו הם אמורות ולא יעשה שום מלאכה ואף על פי שיחסר לו מזון ויצטרך לו מפני זה להרויח במלאכה מה שישיג בו די טרפו הנה עם כל זה לא ישליט בידו לעשו' בה מלאכה יחיה בה וזהו אמרו גם אל פיהו לא ישיבנה:

    אבן עזרא

    בצלחת כמו צלוחית חדשה, והענין כאילו ידו טמונה בצלחת.

    לא ישיבנה כי לא ימצא מאומה שיאכל, על כן צריך אדם לבקש מחיתו ולא להתעצל.

25. (כה)לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִם וְהוֹכִיחַ לְנָבוֹן יָבִין דָּעַת

    מצודת דוד:לץ תכה. כאשר תכה את המתלוצץ על החכמה עם כי לא תועיל לו הנה הפתי המחוסר הבנה יתחכם בעבור זה אבל לנבון אף דברי החכמה יועילו לו ויבין דעת יותר ממה שבידו:

    עוד פירושים על פסוק כה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יערם. מלשון ערמה:

    רש"י

    לץ תכה ופתי יערים. על מכות פרעה ומלחמת עמלק החכים יתרו ונתגייר:

    מלבי"ם

    (כה-כו-כז) לץ תכה וכו', משדד אב וכו' חדל בני וכו', הנה הפתי לא ישוב להתבונן ע"י תוכחת השכל, רק ע"י מוסר והכאה, אם רואה שמכים את הלץ, יקנה ערמה להבין עי"כ בל ילך בדרך הלץ, אבל הנבון א"צ להראות לו מוסר הלץ, כי ע"י תוכחת השכל יבין דעת, כי יראו לו לאמר הלא בן מביש ומחפיר את אביו ואמו במעשיו, משדד את האב ומבריח את האם, ודי בזה תוכחה לנבון בל יעשה זאת ליולדיו, ואתה בני הנבון חדל לשמוע מוסר, בל תצטרך לשמוע מוסר הלץ ע"י שתשגה מאמרי דעת, כי כשתשים על לבך אמרי הדעת, המתברר ע"י החוש איך הבן מביש משדד יולדיו כבר תשים זאת על לבך, ותשוב ממעשיהם:

    רלב"ג

    לץ תכה. הנה אם תכה לץ להקנותו מוסר הנה האיש הפותה הרואה זה יתחכם בזה ויקח בעצמו ערמה להמלט מהדבר אשר הוכה עליו האיש הלץ ויקח מוס' בהכאת זולתו אך לנבון אם תוכיח לו בדברים לבד יבין דעת כי לבו פונה אל השלימות:

    אבן עזרא

    לץ יערים ילמד ערמה.

26. (כו)מְשַׁדֶּד־אָב יַבְרִיחַ אֵם בֵּן מֵבִישׁ וּמַחְפִּיר

    מצודת דוד:משדד אב וגו׳. הבן שהוא מביש ומחפיר פני אביו גורם שאביו מגרש לאמו על אשר הדריכתו בדרך הזה ובע״כ יבזבז נכסיו לתת לה כתובתה והרי הבן ההוא גוזל את אביו דמי הכתובה ומבריח את אמו ממנו:

    עוד פירושים על פסוק כו: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    משדד. מלשון שדידה וגזלה:

    ומחפיר. ענין בושה:

    רש"י

    משדד אב יבריח אם. מבריח אם:

    בן מביש ומחפיר. דרכיו ע"י שראת' שרה את בן הגר המצרית משחק לעבודת גלולים וגילוי עריות גרם זה שנשתלח' אמו וירע הדבר מאד בעיני אברהם (בראשית כא):

    רלב"ג

    משדד אב. הנה הבן שהוא מביש ומחפיר הוריו לרוע מנהגיו ורדיפתו אל התאוות הוא סבה שישודדו שודדים אביו כדי שיחלק מהשלל עמם או אולי לווה מהם ויבאו להפרע מהאב ולזאת הסבה בעינה יבריח האם ולזה ראוי לאב ולאם שייסרוהו בקטנותו שלא יבואם ממנו זה ההפסד ואחר שהזהיר הבן לשמוע מוסר שב להזהיר שלא יכלה ימיו בזאת הפילוסופיא המדינית כי די לו בה שתיישירהו אל לקיחת המוסר אשר הוא הצעה לקנין החכמה:

    אבן עזרא

    משדד פועל וכן יבריח פירוש בן מביש מצוה לשדד אביו, והוא מסבב שתברח אמו.

    מביש נותן בושה לאביו.

27. (כז)חַדַל־בְּנִי לִשְׁמֹעַ מוּסָר לִשְׁגוֹת מֵאִמְרֵי־דָעַת

    מצודת דוד:חדל בני וגו׳. לפעמים ימצא מסית לשגות מאמרי דעת בראיות כוזבות ויפתח אמריו במוסר השכל למען יאמינו בו עד כי ישוב להדיח מאמרי דעת ואמר חדל בני לשמוע המוסר של הבא להסית לשגות מאמרי דעת ולא תאמר את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל כי תהיה נלכד בפתויו:

    עוד פירושים על פסוק כז: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    לשגות. מל׳ שגגה ומשגה:

    רש"י

    חדל בני לשמוע וגו'. מקרא קצר הוא וזהו פירושו חדל בני לשגות מאמרי דעת בשביל לשמוע מוסר:

    חדל לשגות כמו מלשגות וכן וחדל לעשות הפסח (במדבר ט׳:י״ג) וכן כי חדל לספור (בראשית מ״א:מ״ט):

    רלב"ג

    חדל בני. ואמר המנע בני לשמוע חכמת המוסר תמיד באופן שתשגה בה יותר מאמרי דעת כי אין ראוי לאד' שיאבד זמנו בחקירותיה כמו שביארנו בפרשת בראשית אבל ראוי שתשגה תמיד באהבת אמרי דעת אחר שתגיע מהמוסר דבר ראוי ומספיק להיות הצעה לקנין החכמה:

    אבן עזרא

    חדל בני לשגות מאמרי דעת, ושמע מוסר. פרוש אחר: זה הפסוק דבק ראשו עם סופו, וכן הוא: חדל בני מאמרי דעת אם תאבה לשמוע מוסר, ואחרי כן לשגות.

28. (כח)עֵד בְּלִיַּעַל יָלִיץ מִשְׁפָּט וּפִי רְשָׁעִים יְבַלַּע־אָוֶן

    מצודת דוד:יליץ משפט. במשפט יתקן אמריו במיטב המליצה למען יקובלו על הלב ויאמינו לו: יבלע און. דברי האון יאמר בבליעה לבל ירגישו שעצם הכוונה על דבר האון ההוא כי יחשבו שלפי תומו ידבר:

    עוד פירושים על פסוק כח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יליץ. מל׳ מליצה:

    רש"י

    עד בליעל יליץ משפט. יעיד לאד' מליצת משפטי יסורין ומית':

    ופי רשעים יבלע און. האון יבלעהו:

    מלבי"ם

    (כח-כט) עד בליעל יליץ משפט, נכונו ללצים שפטים, אם תראה איך עד בליעל המעיד עדות שקר מתלוצץ על המשפט, כי ע"י יצא משפט להרוג נפש שלא כדין כמעשה דנבות היזרעאלי, ופי רשעים השופטים מכסים את האון, דע שיש דין וחשבון, ללצים העדים נכונו שפטים, ולגו כסילים הרשעים נכונו מהלומות, העדי שקר ישפטו לעשות להם כאשר זמם, והשופטים יענשו במכות מן השמים:

    רלב"ג

    עד בליעל. הנה העד הבליעל שיעיד שקר באחיו יוציא בפיו מחשבתו הרעה לתכלית שיהיה המשפט מפי השופט כמו שחשב וזה צריך לו לפי שהוא עושה הרעה ע"י זולתו ואמנם פי רשעים יבלע ויכסה האון אשר במחשבתם כדי שלא יודע רצונם לאיש ויהיה זה סבה אל שיוכלו להשיג מחשבתם ולא יהיו נשמרים האנשים מהם או ירצה בזה בעד בליעל המעיד שקר בספורי המישרים להשגת הענינים העיוניים וברשעים בעלי הדעות הכוזבות בפנות העיוניות והתוריות ויהיה הרצון בו עד בליעל יליץ משפט במה שיגיד ואם לא ירגיש כי ממנו יעמיד החכמ' על דבר המשפט ויהיה זה העד סבה להטעותו ובכלל הנה בקשת המשפט סבה אל שידבר אלו הדברים כי יקרה שיטעה בעדות לסבות מה כמו שביארנו בחמישי מספר מלחמו' ה' והנה לפעמי' תמצא שיגיד האדם דברים בעדות לחזק הדעת שנראה לו צודק בחקירותיו כמו שתמצא זה לגליינוס במה שחלק על הפלוסוף במה שהניח שהלב לבדו הוא החי ולזה הוא המבואר שהמשפט שנראה לו צודק הוא סבה אל שיגיד זה העדו', אך האון והשקר אשר לרשעי' בהתחלות הוא סבה אל שיהיו דבריהם נשחתי' ומבולעים במה שאחר ההתחלות:

    אבן עזרא

    יליץ ידבר שעדותו הוא משפט וצדק מן המליץ, או ידבר ליצנות על המשפט.

    יבלע כמו: כבלע את הקדש.

29. (כט)נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים וּמַהֲלֻמוֹת לְגֵו כְּסִילִים

    מצודת דוד:שפטים. משפטי יסורים: ומהלומות. מכות המשברות נכונו לגוף הכסילים:

    עוד פירושים על פסוק כט: רש"י, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    נכונו ללצים. הקב"ה זימן לו שפטים של צרעת לזה הלץ המספר בלשון הרע:

    רלב"ג

    נכונו ללצים שפטים. כי מפני הלעיגם על האנשים ימצאו בהם שישפטו אותם שפטים גדולים ולגוף הכסילים נכונו שברים כי לסכלותם יעשו ענינים מגוני' כנגד האנשים ואפשר שיעיר על זה בלצים בעד הבליעל שיליץ ספורים כוזבים יביאו לטעות החכמים בדבר משפטי העיון ולזה אמר כי נכונו להם שפטים כי הם עושים רעה גדולה אם לא ירגיש בזה ולזה צריך לאדם שיזהר בדבר הספורים האלו שלא יגיד רק האמת ויתבונן שיהיה ענין ספורו נקי מהדברים המטעים והמשל כי לפעמים כשיהיה מעונן יראה הכוכב רחוק מכוכב אחר יותר מהמרחק האמתי אשר ביניהם ומי שיקח העדות מהעת ההוא יטעה החוקרי' בזאת המלאכה הסומכי' על מבטיו והנה קרא הכסילים בעלי הדעות הנפסדות כי יש עמם הסכלות שהוא קנין וכמו שסכלותם בהתחלות ישבר וישחית מהם במה שאחריה' כן ראוי שישבר גופם לפי שרוב נטותם אחר הדברים הגופיים היה סבה אל שיטעו בעיון מפני שלא הפליגו החקירה בו לרוב התעסקם בעניני הגוף:

    אבן עזרא

    נכונו ללצים שפטים מאת השם, כלומר השם ישפטם בעבור שיליצו המשפט ונכונו מהלומות, שהכסילים הלומים ע"י אדם, כענין ושבט לגו כסילים.