משלי פרק י״ח

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד בְּכָל־תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע

   מצודת דוד:לתאוה וגו׳. ת״ח הנפרד לפרוש מן התורה כי יבקש ללכת אחר תאות הלב הנה בכל מקום שעוסקים בתורה תגלה חרפתו על כי מאז היה עמהם ופירש מהם:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   תושיה. כן נקראת התורה והוא מל׳ יש כי ישנה לעולם ולא תשוב לאין כיתר הדברים:

   יתגלע. כמו יתגלה בה״א:

   רש"י

   לתאוה יבקש נפרד. מי שהוא נפרד מהקב"ה שלא לשמור מצותיו לתאות לבו ויצרו הרע הוא רודף וסוף בכל תושיה יתגלע בין חכמים תגלה חרפתו, ורבותינו דרשוהו בלוט שנפרד מאברהם על תאות לבו שנאמר (בראשית י״ג:י״א) ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן כל המקרא הזה ע"ש ניאוף נאמר וסופו נתגלה קלונו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לא יבא עמוני ומואבי (דברים כ״ג:ד׳):

   מלבי"ם

   לתאוה יבקש נפרד, מי שכבר נפרד מן התאוה ויבקש אותה, כגון הזקן והחולה שכבר נפרד מן התאוה והוא מבקש ועושה תחבולה שיתאוה תאוה, (ע"י סממנים וכדומה) הוא יתגלע בכל תושיה וחלושה (מלשון תשות כח) כי זה יחליש גופו בכל מיני תשות כח. ויל"פ עוד מי שנפרד מן התאוה (כמו הנזירים שהיו פורשים למדבריות במקום שאין אנשים) גברה תאותם עוד יותר מתוך שיבקשו את התאוה ולא נמצא אצלם, ובכל יש ונמצא שבא לפניהם תתגלע התאוה ביתר שאת:

   רלב"ג

   לתאוה יבקש. מי שיבקש לגבול החקירה בדבר הנפרד והפשוט אשר אליו תעלה תאותו הנה הוא יתערב בהשגת כל נימוס מושכל אשר בדבר דבר כי זה דרך החקירה השלימה ר"ל להעלות הדבר אל יסודותיו והסבות הפשוטות אשר מהם היה או ירצה בזה מי שיבקשה בעבור תאותו הגופיות הנה אם יחקור במושכלות יתבלבל בכל מושכל ומושכל ואפי' באשר היה מהם קל ההבנה ויתערב לו הענין בזולתו מפני מיעוט חקירתו בדברים המושכלים ורב שקדו על התאוות הגופיות:

   אבן עזרא

   לתאוה, לא [א-ב] - שנים דבקים. למ"ד לתאוה כמו בעבור.

   נפרד הנע והנד והנפרד ממקומו לבקש חכמה, בעבור תאוה שיתאוה ללמוד, ובכל אנשי תושיה יתערב וילך עמם.

2. (ב)לֹא־יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם־בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ

   מצודת דוד:בתבונה. להוסיף בינה על מה שבידו: בהתגלות. להשמיע לרבים מעט חכמה שבידו להתפאר בה:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   כי אם בהתגלות לבו. כ"א בגלוי לבו הוא חפץ לגלות מה שבלבו:

   מלבי"ם

   לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו, יש הבדל בין הכסיל ובין האויל, שהאויל הוא המסתפק על חקי החכמה, ובכ"ז הוא חפץ בתבונה, שאם יוכל להבין הכל בתבונה עד שלא יסופק לו היה חפץ יותר, לא כן הכסיל שהוא יודע חקי החכמה ובלתי מסתפק, רק התאוה תאלצהו, ועי"כ חולק על החכמה, והוא לא יחפץ בתבונה כלל, רק בציורי התאוה המתגלים על הלב כי כפי ציורי לבבו המתגלים מעומק הנפש בין טוב בין רע יעשה, הגם שהתבונן שציוריו לא טובים:

   רלב"ג

   לא יחפוץ. הנה הכסיל איננו חפץ בתבונה רק בעת שיתגלה לבו וחסרון דעתו כי אז לבד יחשוב שיהיה רב תבונה אך אחר זה לא יזדרז ללמידת החכמה:

   אבן עזרא

   והכסיל לא יחפוץ ללמוד תבונה אלא יחפוץ במה שהתגלה לבו והוא הסכלות, כי הלב הוא נסתר ויתודע ויתגלה בסכלות או בחכמה.

3. (ג)בְּבוֹא־רָשָׁע בָּא גַם־בּוּז וְעִם־קָלוֹן חֶרְפָּה

   מצודת דוד:בא גם בוז. כי דרכו לבזות בני אדם: ועם קלון. עם אדם שיש בו קלון רב כי יביא עמו חרפה כי דרכו לחרף בקלונו ולפסול במומו:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   בוז. בזיון:

   רש"י

   ועם קלון. תבוא חרפה מי שבוחר בקלון וניאוף חרפה היא לו:

   מלבי"ם

   בבוא רשע בא גם בוז, ממדת הצדק לכבד כל אדם, ודרך הרשעה לבזות, כמ"ש ורשע יבאיש ויחפיר, שכל בני האדם מבוזים בעיניו, ואם ימצא קלון יביא עמו חרפה, קלון הוא הפך הכבוד, ודרך הרשע לבזות את הנכבדים ולחרף בחרפה את הנקלים:

   רלב"ג

   בבוא רשע. הנה בבא רשע בא עמו גם בוז כי מדרכו לבזות האנשים ועם הקלון והבוז שיש עמו מפני פעולותיו המגונות יחרף זולתו בדברים ההם בעינה כי במומו פוסל האנשים בקלונו בעצמו:

   אבן עזרא

   בבא רמז ליום הולדו.

   בא גם בוז עמו שיבוז לאחרים ועם קלון שיקלה אותם, באה חרפה שיחרפם. והטעם: הקלון גורר החרפה, כענין ועבירה גוררת עבירה:

4. (ד)מַיִם עֲמֻקִּים דִּבְרֵי פִי־אִישׁ נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה

   מצודת דוד:מים עמוקים וגו׳. ר״ל דברי איש מיתר הדברים שאינם מחכמת התורה המה כמים עמוקים אשר הרוצה לשתות מהם יטריח לדלותם בכלי כי המים לא יבואו מעצמם אל פי השותה וכן יתר הדברים שאינם מחכמת התורה ע״כ מעצמו יטרח להבינם כי המה לא יסייעו לו אבל חכמת התורה היא כנחל הנובע אשר מעצמו ימשך אל פי השותה אם יתקרב לו וכן חכמת התורה תשכיל את העוסקים בה:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   דברי פי איש. כל איש שבמקרא ל' גבור גדול בגבורה הוא:

   מקור חכמה. כנחל נובע וכמים עמוקים:

   מלבי"ם

   מים עמוקים דברי פי איש, מה שידבר אדם בדברי חכמה הוא דולה מים עמוקים, כי החכמה עמוקה מאד, וצפונה בעומק הנפש, ומן המקור עד ההוצאה לחוץ יש מרחק רב מעומק למעל, ובכ"ז מקור חכמה הוא כנחל נובע תמיד מבלי טורח כי החכמה טבועה בטבע הנפש ונובעת ומתפשטת מן הנפש יפוצו מעינותיו חוצה, רק טבע הגוף ויצרי הלב מעמיקים ומסתירים אותה, עד שהאדם שרוצה לדבר ולהציע דברי החכמה צריך לקשור חבל בחבל משיחה במשיחה עד יוציא המים מן העמוק וידלנה למעלה:

   רלב"ג

   מים עמוקים. הנה דברי פי איש חכם הם מים עמוקים שיקשה להגיע אל תכליתם וכן יקשה לעמוד על סוד דברי פי איש חכם כי הם כמו נחל שהוא נובע ותמשך הנביעה ממנו תמיד כן ימצאו מקור החכמה טבעת באלו הדברים וכל אשר ימצאו בהם הנה עדיין יש להם כח למצוה בהם יותר או יהיה רומז בזה אל הלב שהוא מבוע הדברים כן כל מה שיביע מהם ישאר בו כח להביע מהם יותר:

   אבן עזרא

   מים עמוקים שהם קרים וזכים, כן דברי פי איש חכם וכנחל נובע תמיד, כן מקור חכמתו שלא תפסק.

5. (ה)שְׂאֵת פְּנֵי־רָשָׁע לֹא־טוֹב לְהַטּוֹת צַדִּיק בַּמִּשְׁפָּט

   מצודת דוד:שאת. הנושא פני הרשע לזכותו במשפט הנה כפולה חטאתו כי נשא פני הרשע והטה משפט הצדיק אשר שניהם לא טובים ומלת לא טוב חוזר למעלה ולמטה:

   עוד פירושים על פסוק ה: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   שאת פני רשע לא טוב. כאש' פירשו רבותינו לא טוב להם לרשעים שנושאים להם פנים בעה"ז ונפרעין מהן לעה"ב:

   טוב וגו'. טוב להם לצדיקים שמכריעין להם כף מאזני' לחייב' בעולם הזה ונפרעין מהן בחייהן לעולם הבא, ולפי פשוטו כמשמעו:

   מלבי"ם

   שאת פני רשע לא טוב להטות צדיק במשפט, שפתי כסיל יבואו בריב, כבר אמר גם ענוש לצדיק לא טוב, שהוא השאלה ששואלים בהנהגה למה ה' מעניש את הצדיק, ואמר ע"ז חושך אמריו יודע דעת גם אויל מחריש חכם יחשב, וצייר שהאויל יחריש ולא ישאל שאלה זאת לפעמים, כי האויל חולק על חקי החכמה מפני שמסתפק בהם ואינו רשע מפני תאותו, ולכן לפעמים יחריש ולא ישאל שאלות האלה שאין לו עליהם דבר ברור רק ספיקות, אבל הכסיל יודע חקי החכמה וחולק עליהם מפני כי אכפה עליו תאותו לחפש עלילות ברשע, ושפתיו יבואו בריב וישאל השאלות האלה שתיהן, על הצלחת הרשע, שואל שאת פני רשע לא טוב, למה ישא ה' פני הרשע ולא יענישנו, ומדוע דרך רשעים צלחה, וכן לא טוב להטות צדיק במשפט למה יביא ה' יסורים על הצדיק:

   רלב"ג

   שאת פני רשע. הנה לא טוב לשאת פני רשע במשפט להטות משפט הצדיק כי יקרה אם יכבד האיש השופט לרשע במשפט ההוא יסתמו טענות הצדיק החולק עמו לחשבו כי דעת השופט קרובה אל שכנגדו:

   אבן עזרא

   שאת, שפתי, פי [ה-ז] ג' דבקים. וכן הפירוש: לא טוב לשאת פנים רשע בדינו וכן צדיק בדינו, שהוא זכאי ושפתי כסיל הוא הרשע הנזכר ששפתיו מסבבין שיבואו בריב ופיו יביאהו בריב בעבור מהלומות, כלומר בעבור שיקרה להלום רעהו ולהכותו והנה פיהו יתן מחתה לעצמו, ושפתיו יסבבו מוקש לנפשו ולא טוב לשאת פניו.

6. (ו)שִׂפְתֵי כְסִיל יָבֹאוּ בְרִיב וּפִיו לְמַהֲלֻמוֹת יִקְרָא

   מצודת דוד:יבואו בריב. לא ידבר בנחת ובשלוה כ״א במריבה והרמת קול ופיו יקרא לעצמו הכאות גדולות המשברות כי בעבור אמרים כאלה יוכה מאנשים:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   למהלומות. ענין הכאה המשברת כמו והלמה סיסרא (שופטים ה׳):

   רש"י

   שפתי כסיל יבואו בריב. כל דבריו באים בלשון תגרה:

   ופיו למהלומות יקרא. קורא ליסורין להביאם עליו:

   מלבי"ם

   שפתי כסיל יבואו בריב ופיו למהלומות יקרא, השפתים הם ידברו דבור החיצוני, והפה ידבר דבור הפנימי בחכמה, והכסיל כשישאל השאלה הזאת בשפתיו החיצונים כבר יבוא בריב נגד ההשגחה, וכשידבר בפיו ולפי עומק החכמה, יתגבר בריב עד להכאות ולמהלומות, וירצה לברר מזה שההנהגה היא נגד חקי החכמה:

   רלב"ג

   שפתי כסיל יבאו בריב. ובמחלוקת כי אינו מדבר כי אם דברי קנטורין ופיו יקרא למהלומות והכאות חזקות שוברות את האדם:

7. (ז)פִּי־כְסִיל מְחִתָּה־לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ

   מצודת דוד:מחתה לו. מביא על עצמו מחתה ושבר: מוקש נפשו. מביאים מוקש לנפשו:

   עוד פירושים על פסוק ז: מלבי"ם, רלב"ג

   מלבי"ם

   פי כסיל מחתה לו ושפתיו מוקש נפשו, המחתה הוא השבר, והמוקש הוא קודם למחתה, ור"ל בשפתיו החיצונים יעשה לו מוקש שבו תלכד נפשו בפח יקוש ובפיו שהוא בדבור הפנימני בחכמה יגמור את המחתה, בשפתיו תוקש נפשו לבאר שחת, ובמה שיקרא בפיו יהיה מחתה גם לגופו, כי יענישנו ה' גם בעונש הגוף:

   רלב"ג

   פי כסיל. דברי הכסיל הם מביאים חתת ושבר והם מוקש נפשו כי גורם רע לעצמו מצדדים רבי' כי בהם יחרחר ריב עם האנשים ויהיה זה סבה לו לרעות גדולות ומהם כי מצד סכלותו יחשוב הרבה פעמים לומר מה שהוא עוזר לו בהשפטו את רעהו ויהיה הענין בהפך ומהם כי הוא יגלה הדבר שיהיה ראוי שיסתיר ויהיה זה סבה לבלבול ריב בעניניו ובמבוקשיו:

8. (ח)דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי־בָטֶן

   מצודת דוד:דברי נרגן. דברי מתלונן המה קשים כמכות המשברות ועוד הם יורדים חדרי בטן אבל המכות המה ממעל על הגוף ואחז בדרך מליצה כאומר הנה המכות אשר הם ממעל נוח לרפאותם משא״כ מכות בחדרי בטן וכן קשה לרפאות דברי המתלונן:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   נרגן. מתלונן כמו ונרגן מפריד אלוף (לעיל טז):

   כמתלהמים. ענין הכאה המשברת והוא הפוך מן הלום:

   רש"י

   דברי נרגן כמתלהמים. מהלומות:

   מלבי"ם

   דברי נרגן כמתלהמים, מן השאלה הזאת יעמוד נרגן, שגדרו מי שמתלונן תמיד על ה' שבראו לרעתו, ושהרעות בעולם הם רב מן הטובות, ושטוב לו שלא נברא, ובזה יתלונן תמיד על הנהגת ה' עמו כי עזבו אל המקרה, ודבריו כמתלהמים, כאילו ה' מכה אותו תמיד ועושה עמו רעות, והם ירדו חדרי בטן, ר"ל שהרעות ומהלומות האלה אינם חוצה לו רק נמצאים בחדרי בטנו ובמצפון מחשבותיו, שהוא בדמיונו דואג תמיד ומתלונן ומצייר לו שכל מה שיש לזולתו חסר לו, וכל טובות ה' כאילו הם רעות, כמשל העורים שהזכיר בחובת הלבבות, וכמ"ש במורה על כי האלהים עשה את האדם ישר, באופן שמקור הרעות הם בעצמו ובדמיונו, ודבריו בעצמם מכים ומהלימים אותו, לא מכות מבחוץ, שאם לא ירגן ימצא בהפך שהכל לטובה, והכל חסד וברכה וישמח בחלקו ונפשו תגיל בישועת ה', שה' ברא את האדם ישר והכין הכל לתועלתו:

   רלב"ג

   דברי נרגן. דברי האיש הנרגן על לא דבר מעורר תלונות הן בדמיון האנשים שמראים עצמם מוכים ונשברים כדי שיחמלו עליהם שאר האנשים והנה אלו הדברים קשים מאד אל שכנגדו עד שהם יורדים אל חדרי בטנו ויתפעל לבו מהם התפעלות רב כי יקשה מאד לאדם שיאמרו לו שאמר או עשה דברים מגונים והוא יודע שאין הדבר אמת:

   אבן עזרא

   דברי, גם [ח-ט] ב' דבקים. כמתלהמים כדברים מסותרים ומתכסין מן דברי הרכיל שידברם בסתר, ובטן כמו ללב וגם לרבות, כלומר מדבר הרגינות גם הוא מתרפה במלאכתו שלא יעשנה בהיותו רכיל.

9. (ט)גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית

   מצודת דוד:גם מתרפה. אפי׳ המתעצל במלאכת התורה ורפויה היא בידו הוא אח וחבר למי שמשחית את דברי התורה בדיעות כוזבות כי סופו יהיה כמוהו כאשר ישכח דברי התורה:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   גם מתרפה במלאכתו. פורש מן התורה והוא ת"ח:

   לבעל משחית. לשטן:

   מלבי"ם

   גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית, מי שהוטל עליו לעשות מלאכה למלכות, ואחד בנה את הבנין והשחיתו, ואחד ישב ולא בנה כלל, עונש שניהם שוה, כי בין כך וכך לא בנו הבנין המוטל עליהם והמתרפה ולא עשה הוא אח ודומה עם בעל המלאכה (ר"ל שעשאה) והשחית, וכן אין הבדל בין מי שעשה מצות ועשה עבירה שמכבה מצוה והשחית, ובין היושב ואינו עושה כלל לא מצוה ולא עבירה, ששניהם לא עשו את המוטל עליהם. ויל"פ שנמשך למטה מגדול עז שם ה', שם ה' הוא המגדל אשר בונים בני אדם, וזה מלאכתם המוטל עליהם להגדיל שם ה' ולבנות מקדשו, ויש בונה ומשחית ויש בלתי בונה כלל, ושניהם ענשם שוה, וזה ג"כ תשובה על צדיק ורע לו הנזכר למעלה:

   רלב"ג

   גם מתרפה. גם מי שהוא מתעצל במלאכתו באי זו מלאכה שיתעסק בה הנה הוא חבר לבעל הפח שיציב משחית ללכוד האנשים וזה יהיה מצדדים כי בעל זאת המלאכה יסמוך על שיעשה מלאכתו באמונה ולא ירגיש במה שיתחדש לו מעצלות הפועל ההוא כמו שלא ירגיש בפח מי שנלכד בו עד הלכדו והשני כי אם עשה המלאכה לעצמו הנה עצלותו בו יסבב שלא ימצא לו טרפו ויצטרך להיות בעל משחית בעבור בקשת המזון והשלישי כי אם תהיה זאת המלאכה אשר לאדם במה שהוא אדם והוא השגת המושכלות הנה עצלותו בה תסבב שילכד השכל בפחי הגוף ובשחיתותיו, זהו ביאור מה שיראה לנו עתה בזאת הפרשה שהגבלנו ביאוריה, והנה התועלות המגיעות ממנה רבים ברבוי הענינים הנכללים בזה וזה מבואר מאד במאמר מאמר ממנה ואולם על דרך כלל הנה הקיף זה החלק על הרחקת הכסילות והרשע והעצלה והאולת והשקרות והמרמה והשנאה והקפדנות וריבוי הדברים שלא לצורך ותועלת וההצטער והיות בז לדבר ובלתי שומע עצה:

   אבן עזרא

   אח הוא לאדון המשחית מה שיש ברשותו ואמר אח בעבור שהוא דומה לו בהשחתת מלאכתו, וכמו ועשה אח כי מעשה הרע, הוא אח לעבירות.

10. (י)מִגְדַּל־עֹז שֵׁם יְהוָה בּוֹ־יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב

    מצודת דוד:מגדל. משען שם ה׳ הוא כמגדל חזק ועוד יותר כי המתחזק במגדל הנה יושב בו כלוא ולא יפנה ללכת אנה ואנה אבל במשען שם ה׳ ירוץ הצדיק בכל מקום שירצה ומתחזק שם:

    עוד פירושים על פסוק י: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. והוא מתחזק:

    מלבי"ם

    (י-יא) מגדל עז שם ה', הון עשיר קרית עזו. הנה שם ה' הוא המגדל עוז באמת, והצדיק שבצדקו יכונן המגדל הזה ירוץ בו, כי יעשה כל מעשיו לשם ה' ולתפארתו וגם נשגב בו מאויביו הנפשיים והגופנים, אבל העשיר יחשב הונו שהוא קרית עזו, והוא אצלו כחומה נשגבה, והוא נמצא רק במשכיתו, ר"ל בשכיית לבו ודמיונו היא חומה נשגבה, אבל לא יוכל לרוץ בחומה הזאת ולא להשגב בה, כי הוא רק דמיון לא אמתי, כי קניני העולם הם קנינים מדומים ורק במשכיות הדמיון יסודם:

    רלב"ג

    מגדל עוז שם ה'. הנה שם ה' הוא מגדל עוז כי בו עוז לאדם ותוקף עד שלא ינצחהו שום דבר רע ובו יחסה מכל מזיק מחוץ כי הש"י אשר דבק בו יצילהו מפני דבקות השגחתו בו ודבקות האדם בו הוא מצד השגתו לפי מה שאפשר מנימוס הנמצאות המושכלות אל הש"י אשר שפע ממנו מציאותו בבריאתו העולם ובו הוא עומד תמיד כי הוא שמו על הצד שביארנו בספר מלחמות ה' והנה הצדיק ירוץ בדברים אשר יבקש מצד המשען אשר לו בשם ית' וימצא נעזר בש"י עד שכבר ימצא מתחזק מאד במה שבקש אותו יותר ממה שהיה מתחזק בו אם טרח הרבה לבקש הסבות הנאותות להגיע הדבר ההוא מזולת הבטחון בש"י והנה היה זה המאמר נאות עוד מצד המשל כי מדרך המרוצה שתחליש האדם והוא היה אומר שהצדיק עם היותו רץ בו נשגב ומתחזק וזהו האמת כמו שביארנו:

    אבן עזרא

    מגדל עוז שם ה', הון, לפני [י-יב] - ג' דבקים.

    בו בשמו ירוץ שלא יכשל או ירצץ אויבו, אע"פ שהוא בשורק כמו: ארוץ גדוד ונשגב בעת יסובבהו ולא יוכל לו.

11. (יא)הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ וּכְחוֹמָה נִשְׂגָּבָה בְּמַשְׂכִּיתוֹ

    מצודת דוד:הון. העושר היא לו לקרית עוז כי לפעמים יתחזק בו לפדות נפשו ממות במשכיתו. האוצר אשר בחדרי משכיתו היא לו כחומה חזקה וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    קרית. מל׳ קריה ועיר:

    במשכיתו. עניינו הרצוף ברצפת אבנים והוא מלשון סכך וכסוי כמו ואבן משכית (ויקרא כ״ו):

    רש"י

    וכחומה נשגבה. עשרו לו בחדרי משכיתו מפני שהבית נרצף ברצפת אבנים הסוככים על הארץ קרוי אבן משכית:

    רלב"ג

    הון עשיר. הנה ההון הוא לעשיר כמו קרית עוז כי יבטח שיהיה לו לעוז לפי מחשבתו ולפי ראותו הנה ההון הוא לו כחומה נשגבה כי בהונו ירצה הבאים להזיק לו והנה ההבדל בין זה העוז והעוז הקודם הוא מבואר כי העוז הקודם הוא עוז במוחלט וזה העוז איננו עוז כי אם בדברים מה וגם בהם הוא סבת הרע כמו שזכר כמה שקדם שהרש לא שמע גערה ולזה לא יהיה ההון עוז כי אם למחשבת בעל ההון לא לפי העניין בעצמו:

    אבן עזרא

    וכחומה הכ"ף משמש לפניו וכן הפירוש כמגדל עוז, כן שם ה' לצדיק בעת צרה.

    והון עשיר מדומה בעיניו כקרית עוזו ויחשוב שיהיה נשגב בו כצדיק בשם וכחומה נשגבה, יחשוב הונו שהוא בבית משכיתו תרגום וישקף ואסתכי.

12. (יב)לִפְנֵי־שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֵב־אִישׁ וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה

    מצודת דוד:יגבה לב. כי המקום מגדלו בעבור יגבה לבו למען תכפל צערו בבוא השבר ולפני כבוד ענוה. כי הכבוד הוא גמול הענוה א״כ הענוה תקדם לה:

    עוד פירושים על פסוק יב: מלבי"ם, רלב"ג

    מלבי"ם

    לפני שבר יגבה לב איש, כבר אמר כי תועבת ה' כל גבה לב יד ליד לא ינקה, ר"ל שה' יענישנו תכף, והגבהות לב סימן אל השבר הבא אחריו, והעשיר אשר הונו הוא במשכיות לבבו כחומה נשגבה, ישבר, אבל הענוה תלך לפני כבוד, שהענו וחוסה במגדל עוז שם ה' אשר ישכון את דכא ושפל רוח, יזכה לכבוד:

    רלב"ג

    לפני שבר. הנה גובה הלב והגאוה הוא סבה אל השבר והשפלות והענוה הוא סבה אל הכבוד וזה מבואר במעט עיון מענין אלו התכונות:

13. (יג)מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע אִוֶּלֶת הִיא־לוֹ וּכְלִמָּה

    מצודת דוד:בטרם ישמע. עד לא יבין דברי השואל: היא לו. להמשיב יחשב אולת ולכלימה כי לא ישיב כהוגן וכראוי:

    עוד פירושים על פסוק יג: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    משיב דבר בטרם ישמע אולת היא לו וכלמה, מדרך החכמה שלא ישיב רק דבר ברור, כמ"ש אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך הדבר כאחותך וכו' ולכן צריך לשמוע טענת השואל וכל צדדי ספיקותיו ולהחליט הדבר הברור ובזה ישיג כבוד מן השומע אבל אם משיב בטרם ישמע כל צדדי הספק, ישיב אולת היינו ספק, וישיג כלמה מן השומע:

    רלב"ג

    משיב דבר. מי שהוא משיב דבר בטרם ישמע ויבין הדבר אשר הוא משיב עליו הנה זה הענין הוא לו אולת וכלמה כי כבר ישיגהו בושת מפני שלא ישיב כראוי ולזה ראוי שיבין האדם בדברים קודם שישיב עליהם:

    אבן עזרא

    משיב דבר לשואלים טרם שיבין כמו גוי אשר לא תשמע לשונו, האולת היא תהיה לעצמו. פרוש אחר: האולת היא תחשב לו וכלימה שיכלימהו, המדבר עמו או אחרים.

14. (יד)רוּחַ־אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה

    מצודת דוד:רוח איש. רוח השכלי אשר באיש יסבול ויחזיק חולי הגוף כי היא מנהגת את הגוף בבריאתו ואף כי בחליו אבל כשהרוח עצמה נכאה ושבורה בעצב ויגון מי ישאנה כי אין הגוף נושא אותה להחזיקה כי אם היא את הגוף:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יכלכל. ענין סבלה והחזקה כמו השמים וגו׳ לא יכלכלוך (מלכים א׳ ח׳):

    מחלהו. מלשון חולי:

    נכאה. שבורה:

    רש"י

    רוח איש. רוח גבר שהוא איש גבור ואינו נותן דאגה בלבו ומקבל כל הבא עליו בשמחה ובחבה:

    יכלכל מחלהו. אין כחו סר מעליו:

    מלבי"ם

    רוח איש יכלכל מחלהו, הרוח הוא הנושא את הגויה, וגם אם י"ל חולי בגויה גדול כח הרוח לכלכל את המחלה, ויתן לו כח לסבול ולהחליף אומץ, אבל אם הרוח נכאה שהוא חולי הרוח מי ישאנה, שאז יגע החולי גם בגויה כמ"ש ורוח נכאה תיבש גרם:

    רלב"ג

    רוח איש. הנה רוח האיש לא די שיסבול הגוף הבריא ויסעדהו ויסודרו ממנו פעולותיו אבל גם בהיותו חולה יכלכל אותו ואולם כשיהיה החולי ברוח בעצמה שתהי' נכאה ונשברת מי ישאנה אין שם מי שישאנה כי החומר הוא מונהג ממנ' לא מנהיג ולזה יחלק הגוף בהפעלותיה:

    אבן עזרא

    רוח, לב ב' דבקים. פירוש רוח איש יסבול חליו ומדות הגוף וזו היא הרוח המשכלת, החכמה סובלת הדאגות.

    ורוח נכאה היא המתעצבת והכועסת על הבלי העולם, כאשר לא תשיגם משקל נכאה מלאה.

    מי ישאנה בהיותה נכאה כי היא נושאת הגוף, אע"פ שהיא נשואה בתוכו וזאת הרוח הנכאה, לא תלמוד חכמה אבל לב נבון הסובל מחלתו, יקנה הדעת בתבונתו.

15. (טו)לֵב נָבוֹן יִקְנֶה־דָּעַת וְאֹזֶן חֲכָמִים תְּבַקֶּשׁ־דָּעַת

    מצודת דוד:לב נבון. מי שיש לו לב נבון הנה מעצמו יקנה הדעת בבינת הלב אבל החכמים שאין בידם אלא מה ששמעו הנה אזנם תבקש ותחזור אחר הדעת לשמוע מזולת כי אין להם בינה להבין מעצמם:

    עוד פירושים על פסוק טו: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    לב נבון יקנה דעת ואזן חכמים תבקש דעת, החכם קבל חקי החכמה בקבלה ואין לו מהם ידיעה ברורה, כי אין על חקי החכמה מופת, רק יבקש דעת ע"י אזנו, ילך אצל נבונים לשמוע מהם טעמי חקי החכמה בקבלה, אבל הנבון המבין דבר מתוך דבר, הוא יקנה דעת ע"י לבו המבין דבר מתוך דבר, והדעת הוא קנין לו וא"צ לבקשו אצל אחרים:

    רלב"ג

    לב נבון יקנה דעת. שכל האיש הנבון יקנה דעת קדושים מעצמו כי מרוב פלפולו יוציא דבר מתוך דבר והחכמי' יבקשו לשמוע הדעת וללמוד אותו מהיודעים לשיעורים כי דעתם קצר' להבין זה מעצמ':

    אבן עזרא

    ואזן חכמים סובלי הקורות תבקש לשמוע הדעת.

16. (טז)מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ

    מצודת דוד:מתן אדם. הנצרך בעסקיו ללכת לפני גדולים שמתן שנותן ירחיב לו הדרך והוא מנהיג אותו לפני הגדולים:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מתן. מתנה ודורון:

    רש"י

    מתן אדם ירחיב. כפשוטו, ומדרשו בנותני צדקה מדבר שמרחיב לו חלקו לע"ל וגם בחייו לפני גדולים ינחנו ואומרים עליו שהוא חשוב:

    מלבי"ם

    "מתן אדם ירחיב לו - יש הבדל בין הנדיב ובין האיש מתן, שהאיש מתן דרכו לתת מתנות גם לעשירים ולגדולים, והגם שידמה שמפזר מעותיו בחינם, לפעמים ירחיב לו, כי ינחנו לפני גדולים, ובעת יצר לו, יזכרו מתנותיו וישתדלו בעדו.

    רלב"ג

    מתן אדם. הנה האד' שיצטר' לו בעסקיו ללכ' לפני גדולי' הנה אם יתן להם מתן ירחי' לו הדר' וינחנו זה המתן לפני גדולי' לעשות חפציו:

    אבן עזרא

    מתן, צדיק [טז-יז] ב' דבקים.

    ומתן רמז לשחד שיתן יוציאהו למרחב מצרתו.

    ולפני גדולים ינחנו הם לוקחי השוחד, שלא יכשל לפניהם בדין.

17. (יז)צַדִּיק הָרִאשׁוֹן בְּרִיבוֹ וּבָא־רֵעֵהוּ וַחֲקָרוֹ

    מצודת דוד:צדיק. הבא ראשון בריב ידמה לצדיק בריבו כי יוכל להטעים דבריו ולהכניסם בלב הואיל ולא אמר מי בחלוף וכאשר יבא רעהו ויאמר החלוף ידמהו לשקרן וירבה לחקור בדבריו:

    עוד פירושים על פסוק יז: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    (יז-יט) צדיק הראשון בריבו וכו' מדינים ישבית הגורל וכו' אח נפשע וכו', בא ללמד שלא יתעצם בדינא ודיינא, כי גדול ההפסד מן השכר, וטוב יותר שיתפשר, ועכ"פ בדבר המסופק יעשו גורל ביניהם וכפי הגורל כן יקום, אמר אם תרצה לדון ותחשוב כי תצדק אצל השופט, הנה באמת צדיק הראשון בריבו, אבל הלא בא רעהו וחקרו, ולא ידעת מה יטעון כנגדך ואיך יסתור טענותיך, לכן טוב כי מדינים ישבית הגורל שאם יש ספק אצליכם ומדון ודין מי יקח חלק זה ומי חלק זה, יושבת ע"י גורל, וגם בין עצומים, שכ"א חושב כי טענותיו עצומים וכי עמו הצדק, יפריד הגורל, אבל אם תרצה לבא דוקא לדין, יש אח נפשע מקרית עז, ר"ל יש מי שמגיע לו חלק ירושה, והוא לדעתו בטוח בזכותו כקרית עז, כמ"ש הון עשיר קרית עזו, והוא נפשע מקרית עז, ר"ל שפשעו בו ומוציאין אותו מירושתו, ומדינים והדינים סוגרים בעדו כבריח ארמון שסוגר היטב ואין מניח לשום אדם ליכנס, שע"י המדון והדין קשה עוד יותר שישיג חפצו ושיכנס לתוך הקריה שנפשע ממנה, ולכן טוב לעשות סוף ע"י גורל, כמ"ש בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו:

    רלב"ג

    צדיק הראשון. ולזה ראוי לפזר בזה האופן בעת הצורך ובזה עוד תועלת לו בהכנסו לפניה' קודם הכנס בעל ריבו כי מדרך האנשי' להאמין בספור המנגד להם ראשונה ולזה יהיה אצל השופט האיש הראשון שיבא לפניו צדיק בדברי ריבו כי יאמין לדבריו וכאשר יבא רעהו להגיד לו הפך הדברים ההם לא יאמינהו כי אם אחר החקירה השלימה והנה לזאת הסבה מנעה התורה שלא ישמע הדיין דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חברו כי זה יהיה סבה אל שתהיה דעתו יותר קרובה אל מי שישמע דבריו בראשונה וכאילו העיר על זה ג"כ החכם בזה הפסוק:

    אבן עזרא

    צדיק שיצדיקוהו הגדולים.

    הראשון הוא הנותן המתן.

    ובא אף על פי שיבא רעהו ויחקרהו בדין, לא יוכל להרשיעו.

18. (יח)מִדְיָנִים יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל וּבֵין עֲצוּמִים יַפְרִיד

    מצודת דוד:מדינים. הגורל יבטל המריבה בדבר חלוקת דבר מה כי ע״י הגורל יבורר חלק כל אחד ואחד: ובין עצומים. בין המתחזקים במריבה יפריד הגורל ולא יריבו עוד מעתה:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ישבית. יבטל כמו שבת נוגש (ישעיה י״ד):

    רש"י

    ובין עצומים יפריד. אלו בעלי דינין כמו (ישעיה מ"ג) הגישו עצומותיהם ובמשנה שנים שנתעצמו בדין, ע"ש שבריבותם עצומות קרוים עצומים או לשון חוזק או לשון אוטם כמו עוצם עיניו (שם לג):

    רלב"ג

    מדינים ישבית הגורל. הנה הגורל יבטל מדיני' ומחלוקת מהאנשים בדברים שיש לחלוק זה עם זה והוא יפריד בין תקיפי' וחזקים וישמרם מהזיק זה לזה:

    אבן עזרא

    מדינים, אח שנים דבקים.

    נפשע בעבור הפשע היוצא ממנו יקרא כן ומלת בריח כולל הדלתות והזכירו בעבור שאין להם חוזק ועוז, כי אם עם הבריח וארמון הוא מבצר, כלומר ובין עצומים וחזקים יפריד הגורם שלא ילחמו ואפילו יהיה אח יותר נפשע מקרית עוז הפושעים במלכם, כענין תפשע לבנה ומדיני האח יהיו כעוז בריח ארמון, הגורל יפריד ביניהם.

    ואמר: אח כי רוב התגרות הם על נחלת האחים.

19. (יט)אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת־עֹז וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן

    מצודת דוד:אח נפשע. אח הנפשע מאחיו מ״מ בבוא עליו צרה יחזיק במעוז אחיו הפושע יותר מקרית עוז והמריבה שביניהם לא תתמיד והרי הוא כבריח המבריח לנעול שערי ארמון אשר לא יתמיד להיות נעול כי אנשים רבים רגילים לבוא בשער ארמון:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג

    מצודת ציון

    כבריח. הוא כעין מקל משימים לרוחב הדלת לסגרו:

    ארמון. היכל מלך:

    רש"י

    אח נפשע מקרית עוז. יש אח נפשע מאחיו ומאבד במרדו קרית עוז כגון לוט באברהם עשו ביעקב:

    ומדינים כבריח ארמון. ומריב' שביניהם מפרידתם לעולם כבריח זה שנועלים בו שערי ארמון שלא יכנסו בו:

    רלב"ג

    אח נפשע. האח שפשע בו אחיו הנה עם היותו נפשע הוא טוב לאחיו יותר מקרית עוז להצילו ולעוזרו בעתות הצורך כי לא יזכור לו אז מה שפשע בו כי הוא עצמו ובשרו וכן איש המדיני' ר"ל אשר עורר מדיני' כנגד אחיו הנה הוא לאחיו כמו בריח הארמון המבריח מכות' לכותל אשר הוא קושר הכתלים ומעמיד הבנין כן הוא סבת קיום אחיו ועמידתו אותו ושומר מכל משחית יקום עליו בחזקת היד:

20. (כ)מִפְּרִי פִי־אִישׁ תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹ תְּבוּאַת שְׂפָתָיו יִשְׂבָּע

    מצודת דוד:מפרי. מאמרי פיו תשבע בטנו ר״ל הגמול כהמפעל הטובה היא אם רעה: תבואת. האמרים הבאים משפתיו ישבע וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק כ: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    מפרי פי איש תשבע בטנו תבואת שפתיו ישבע, כבר בארנו שהפה מרמז על הדבור בחכמה, והשפה תרמוז על הדעת, החכמה כשידבר אותה בפיו תוציא פריה עד שתשבע בטנו, והתבואה היא הפרי הנגמרת וימליץ על הדעת, שאז ידע חקי החכמה בידיעה ברורה עד יוציאנה בשפתיו שהוא הדבור החיצוני שזה תבואת הפרי, אז ישבע שנית מתבואת הדעת, והנה החכמה והדעת יאכל וישבע, וכשישבע א"צ לאכול עוד, כי הם דברים מקובלים, ואזן חכמים תבקש דעת כנ"ל, וכשיקבל ישבע מאשר קבל ולא יאכל עוד, אבל.

    רלב"ג

    מפרי פי. הנה מפרי דברי איש ישבע בטנו אם לטוב אם לרע הנה הוא ישבע פרי שפתיו והמשל כי הדובר רכות ישיב חמה במענ' פיו ויאכל פרי דבדיו שיסי' הרע ממנו והדובר קשות יעורר החמה ויביא עליו מהרה הרעה:

    אבן עזרא

    מפרי, מות [כ-כא] ב' דבקים.

21. (כא)מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד־לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ

    מצודת דוד:ביד לשון. בכח הלשון מסור המות והחיים אם ידבר בד״ת יחיה ואם בלשון הרע ימות: ואוהביה. האוהב להרבות בה אמרים יאכל פריה אם טוב ואם רע:

    עוד פירושים על פסוק כא: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    ואהביה יאכל פריה. אוהב את לשונו ומרגיל לתורה אוכל שכרה בעה"ז:

    מלבי"ם

    מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה, הלשון מרמז על הדבור הנשגב התבוניי שמדבר בהיקישי התבונה שבו יבין להוציא דבר מדבר, ובו ישפוט בין האמת והשקר, שבו תלוי המות והחיים, שהמאמין בעקרי האמונה על ידי היקשי התבונה יחיה, וההולך בדרך עקש ומכחיש מציאות ה' והשגחה ושכר ועונש ימות, וזה תלוי ביד הלשון שהיא הבינה, ואוהביה יאכל פריה, הוא לא ישבע לעולם רק יאכל תמיד, כי הבינה אין לה גבול ותמיד יוסיף להוציא דבר מדבר:

    רלב"ג

    מות וחיים. הנה ביד לשון מות וחיי' כמו שזכרנו ומי שיאהב הדבור אין ספק שיאכל פריו לטוב או לרע כמו שקדם:

    אבן עזרא

    ביד מקום.

    יאכל פריה כנגד תבואת שפתיו, כלומר אם ידבר רע - יבואהו מות, ועל דבר טוב - ישיג חיים.

22. (כב)מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְהוָה

    מצודת דוד:מצא טוב. כי היא עוזרתו בעמלו: ויפק רצון מה׳. כי מצילתו מן החטא:

    עוד פירושים על פסוק כב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ויפק. יוציא כמו יפיק תבונה (לעיל ג):

    רש"י

    מצא אשה מצא טוב. מצא תורה, וכמשמעו אשה טובה:

    ויפק רצון. ויוציא, זה פשוטו, ד"א אדם שמצא אשה ומצא טוב ויפק רצונו אותו האיש מוציא רצון מהקב"ה, רבי יוסף קרא:

    מלבי"ם

    מצא אשה, המוצא אשה ומצא טוב ויפק רצון, היינו שמצא אשה טובה מצדו, וגם יפיק רצון מצד האשה, שהיא רוצה בו, והוא משיג טוב ממנה, זאת היא מה', בהשגחת ה' וטובו:

    רלב"ג

    מצא אשה. מי שמצא אשה ר"ל שיהיו כחות הנפש במדרגת הנפש שהיא משרתת בעלה ואוהבת אותו וישרתו השכל בכל מאמצי כחם הנה האיש ההוא מצא טוב כי בזה יושג לו השלימות האנושי ובזה האופן ישיג חפצו ורצונו מהש"י כי תדבק השגחתו בו:

    אבן עזרא

    מצא שהיא יבקש להיותם עזר כנגדו וימצאה, הוא ימצא טוב השם ימציאהו טובתו, בעבור הדבקו במה שגזר עליו השם.

23. (כג)תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר־רָשׁ וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת

    מצודת דוד:תחנונים. עם כי העני ידבר דבריו בתחנונים ובהכנעה עכ״ז ישיב לו לפעמים העשיר דברי עזות:

    עוד פירושים על פסוק כג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    עזות. חזקות וקשות:

    רש"י

    תחנונים ידבר רש. דרך זה בכך ודרך זה בכך למדך דרך ארץ שאע"פ שעשיר יענה עזות הרש ידבר תחנונים וכן הענין הרב לתלמיד:

    מלבי"ם

    תחנונים ידבר רש, אם הרש מדבר תחנונים ומתחנן, אז העשיר יענה ויכניע את העזות, שגם אם הוא עז בטבעו יכניע טבעו למלאת תחנוני הרש:

    רלב"ג

    תחנונים ידבר רש. הנה העוני סבה אל שתהיה לשון הרש מבקש' החיי' כי הוא ידבר תחנוני' ובזה האופן לא די שלא יעור' מדיני' אבל ישקיט הריב והחמה מעליו ואמנם העשיר יבטח בעשרו לחשבו שהו' קרית עוזו וידבר מפני זה עזות וזה יהיה סבה לשבירתו כי לא יוכל כלכל להתנהג עם כלם כראוי להתנהג עם הרע ויהיה סבה לסור האהב' מהם:

    אבן עזרא

    תחנונים ידבר רש בבקשו מאומה מהעשיר.

    ועזות פירושו אמרות עזות.

24. (כד)אִישׁ רֵעִים לְהִתְרֹעֵעַ וְיֵשׁ אֹהֵב דָּבֵק מֵאָח

    מצודת דוד:איש רעים. האיש יאהב את הרעים למען יתרועעו עמו ויתחברו אליו כי לפעמים ימצא אוהב הדבק לאהובו באהבת נפש יותר מן האח ולזה יחפוץ בחברתם בעבור הטובה הבאה לפעמים:

    עוד פירושים על פסוק כד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    להתרועע. מל׳ ריע וחבר:

    רש"י

    איש רעים להתרועע. אדם שקונה לו רעים עוד יבוא יום שיצטרך להם ויקרבהו ואם תאמר מה בכך יש אוהב דבק מאח שיקרבהו יותר מקרוביו ואחיו:

    מלבי"ם

    איש רעים, כבר אמרו המחקרים כי הקונה אוהבים רבים אפילו אחד אין לו, כי האהבה יחידה היא, וכל שתתרבה בטלה ונפרדה, וז"ש מי שי"ל רעים הרבה, הוא רק להתרועע שידמה שהוא איש רעות ורעים, כי זה גדר בנין התפעל על המדומה, ובאמת אין לו ריעים, ויש אוהב אם יש לו אוהב אחד אז הוא דבק מאח, וזה גדר האהבה, שתגדל על כל האהבות גם מאהבת אחים:

    רלב"ג

    איש רעים להתרועע. וכבר ימצא אוהב יותר דבק לאדם בעת הצורך מהאח ולזה ראוי לאדם לקנות לו אוהבים רבים ולא ירבה ברעים כי כבר ימצא באוהבים מי שיאהב תכלית האהבה אף על פי שאינו רע וההרבות ברעים יהיה סבה אל שישחית הרעות והחברה לקצת מפני קצת:

    אבן עזרא

    רעים כמו זדים נצים והעד עליו להתרועע, או יהיה מנחי הלמד על משקל גאים, ורע על משקל גא מאד, כלומר איש יאהב רעים, כדי שיתרועעו עמו ויתחברו אליו, כי יש אוהב שדבק מאח.