משלי פרק י״ז

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה־בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי־רִיב

   מצודת דוד:טוב. יותר טוב לאכול פת חרבה בשלוה, משיהיה לו מלא הבית בשר זבוח בריב וקטטה:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   פת. חתיכת לחם מל׳ פתות אותה פתים (ויקרא ב׳:ו׳):

   חרבה. יבשה:

   רש"י

   טוב פת חריבה ושלוה בה. טוב היה להקב"ה להחריב ביתו ועירו והי' בשלוה מעבירותיהן של ישראל:

   מבית מלא זבחי ריב. שהיו מקריבין זבחי ריב בביתו:

   מלבי"ם

   טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב, ההצלחה המדומה אינה הצלחה אמתית, ולפעמים אנו רואים רשע מצליח וביתו מלא זבח רב, והצדיק מסתפק בפת חרבה, שאין לו לחם שלם רק פת שהוא הפרוס, ולא פרפרת אל הפת רק חרבה, ובכ"ז יהיה העני מוצלח מן העשיר, אם זה י"ל שלוה בביתו וזה י"ל ריב, אם בביתו אם עם בני עירו שזה משבית ההצלחה המדומה, שעקר ההצלחה היא השלוה הפנימית, שיהיה שקט ומוצלח בנפשו ואין לו שום משבית מרגוע הנפשיית וזה הוא המוצלח באמת הגם שאוכל פת חרבה:

   רלב"ג

   טוב פת חרבה. והנה שבח עוד השלום וגנה הקטטה ואמר כי טוב לאדם שיאכל פת יבשה בלא פרפרת עם השלוה משיאכל הזבחים ובשר לשובע עם הריב והקטטה:

   אבן עזרא

   טוב הרבה למושלים ברוחם, כפת חרבה שיש שלוה בה.

   מבית מלא זבחי ריב ומריבה שיתכעסו תמיד.

2. (ב)עֶבֶד־מַשְׂכִּיל יִמְשֹׁל בְּבֵן מֵבִישׁ וּבְתוֹךְ אַחִים יַחֲלֹק נַחֲלָה

   מצודת דוד:בבן מביש. בבן האדון אשר הוא מלא מדברי בושה: יחלוק נחלה. העבד הזה יקח חלק נחלה בתוך האחים כאלו היה אחד מהם:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   עבד משכיל וגו'. על שהשכיל נ"נ לפסוע ג' פסיעות לכבודו של הקב"ה על' לגדולה ומשל בישרא' שהובישו מעשיהם וחלק נחלתם לעיניהם, ד"א גר צדיק טוב מאזרח רשע ולע"ל יחלק שלל ונחלה בתוך ב"י שנאמר (יחזקאל יז) והיה השבט אשר גר הגר וגו':

   מלבי"ם

   עבד משכיל ימשול בבן מביש, בל תחשוב כי ההון והמשרה נחלת אבות, כי הכל תלוי בהשתדלות וזריזות, וגם העבד אם הוא משכיל ומשתדל וזריז ימשול על הבן המביש ומתאחר ועצל, ובעת חילוק נחלת האדון יהיה כאחד מבניו ויחלק נחלה, ובנמשל שהגר המשכיל נעלה על מעלת ישראל המביש, ומבני בניו של סיסרא למדו תורה ברבים, ומעשה שמעיה ואבטליון עם הכהן גדול לעד:

   רלב"ג

   עבד משכיל. הנה יקרה בעבד האדם כשהיה זריז ומשכיל שיהיה מושל בבן אדוניו כשהי' עצל וסכל כי אדוניו ימשילהו עליו להנהיגו בהנהגה ראויה וכבר יקרה שיחלק זה העבד נחלה בתוך הבני' שהם בני אדוניו כי אדוניו לאהבתו אותו יתן לו במותו חלק מה בנכסיו:

   אבן עזרא

   בבן מביש כסיל.

   יחלוק יקח חלק.

3. (ג)מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וּבֹחֵן לִבּוֹת יְהוָה

   מצודת דוד:מצרף. הכסף והזהב כאשר מי ירצה לדעת כמה יש בהם מן הסיגים יקח ממנו במשקל ידוע וישימו בכור והסיג ישרף ונשאר הכסף והזהב נקי ובזה יבחן הכל אבל לבות בני אדם יבחנם ה׳ הטובה היא אם רעה:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   מצרף. וכור שמות הכלים אשר יתיכו בהם הזהב והכסף:

   רש"י

   מצרף לכסף. כלי שצורפין בו כסף ועושין אותו מאפר מקלה על גבי חרס קרוי מצרף:

   וכור לזהב. כלי שצורפין בו את הזהב כלי שזוקקין בו את הזהב כמו קדירה שבורה קרויה כור:

   מצרף לכסף וכור לזהב. המצרף עשוי לצרוף כסף למלאכתו וכן הכור לזקק הזהב, אבל הלבבות הקב"ה זוקקן ובוחנן ויודע מחשבותן:

   מלבי"ם

   (ג-ד) מצרף לכסף וכו' מרע מקשיב וכו', הכסף כדי לברר ממנו הסיג צריך מצרף, והזהב היקר יותר, סיגיו דבוקים בו יותר ולהפרידם ולזקקם צריך כור, שהיא אש גדולה יותר וה' הוא הבוחן לבות, לטהרו מן הסיגים כל אחד לפי מה שהוא, שיש לב שהסיגים בלתי דבוקים בו כ"כ ונמשל ככסף, והוא החוטא בין טוב לרע במפורסמות מצד התאוה, וזה יצורף באש קטנה, ויש המעוה בעיוניות בדברים שבין אמת ושקר שהם בבינה, וזה נמשל כזהב, כי העון והשכל חשוב מן המעשה, אבל הסיגים שלו דבוקים בו יותר וצריך כור ואש גדול לזקקו ולבחנו, ומפרש שהמצרף לכסף, הוא מרע המקשיב על שפת און, ששומע לתאוותיו שהוא עץ הדעת טוב ורע, שענינו בשפה שהיא חיצונית נגד הלשון. כי ההבדל בין טוב ורע יודע ע"י החושים והדעת שהשפה רומזת על הדעת, ומי שמקשיב על שפת און שהיא התאוה בדברים המפורסמים ומחליף טוב לרע, הוא מרע, והכור לזהב הוא אל המאזין על לשון הוות, שהלשון הוא בבינה, ואם מקלקל בבינה מביא שבר וניגוד להויה ולישות, והוא שקר, כי מחליף האמת בשקר, וזה צריך כור לזהב להסיר סיגיו ותערובות המינות אשר בו:

   רלב"ג

   מצרף לכסף. הנה הכסף יש לו מצרף יוכל האדם לבררו מסיגיו ובו יוכל לבחון כמה יש בו מן הסיגים כשיקח ממנו משקל מה ויעמוד על השיעור שיחסר ממנו וכזה יש ג"כ כור לזהב לברר אותו מסיגיו ואולם הלבבות אין שם מי שיבחנם זולתי השם יתברך:

   אבן עזרא

   מצרף, מרע, לועג, סר ד' דבקים [ג-ה].

   מצרף מין כור.

4. (ד)מֵרַע מַקְשִׁיב עַל־שְׂפַת־אָוֶן שֶׁקֶר מֵזִין עַל־לְשׁוֹן הַוֺּת

   מצודת דוד:מרע. איש רע מקשיב לשמוע דבר און ושקר וכן בהפוך כי איש שקרן מאזין לשמוע לשון הוות לשבור בני אדם ולהרע להם ור״ל אהובים המה זה לזה ולא יתפרדו:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   מזין. כמו מאזין ר״ל מקשיב באזנו:

   הוות. ענין שבר ורעה כמו מדבר הוות (תהלים צ״א):

   רש"י

   מרע. רשע:

   מקשיב על שפת און שקר. מקבל לשון הרע ועידי שקר:

   מזין. מאזין מי שהוא משקר מאזין על לשון הוות:

   רלב"ג

   מרע מקשיב. הנה האיש המרע הוא מקשיב על דבר און כי בו חפץ וזה ג"כ הוא מתהפך והוא כי האיש השקרן מאזין ומקשיב על דברי הרשע והעוות מהשקר ימשכו הרעות ומהרעות ימשך השקר:

   אבן עזרא

   מזין הראוי מאזין, כלומר יש מצרף לכסף וכור לזהב לזקקו, וכן יבין הלבבות השם וידע מי שהוא מרע ומחשב רכילות, שהוא על שפת איש.

5. (ה)לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה

   מצודת דוד:חרף עושהו. כי בלעגו כאלו יאמר שלחסרון דעתו העני ולא ה׳ פעל כל זאת: שמח לאיד. השמח על תקלת חבירו לא ינקה מן התקלה ההיא כי תבוא גם עליו:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   לאיד. ענין תקלה ומקרה רע כמו הלא איד לעיל (איוב ל״א):

   מלבי"ם

   לועג לרש חרף עושהו, שמח לאיד לא ינקה - כבר כתבנו בפסוק עושק דל חרף עושהו", שהעושה הדל ובראו, בוודאי הכין לו פרנסתו, והעושקו מחרף עושהו שבראו לבטלה. ופה הוסיף, שגם ה"לועג לרש מפני שהוא חלוש כוח, ואין לו מחיית ידו, חרף עושהו, שוודאי כיוון בו תכלית טוב, ואין דבר מבריותיו יונח ביד המקרה.

   ויש שבא בדרך לעג, ויש שבא בדרך נקמה מפני שהיה שונאו, אומר:

   * מי שבא בדרך לעג - חרף עושהו,

   * ומי ש"שמח לאיד בדרך נקמה, לא יינקה מעונש, כמו שנאמר (משלי כד יז): בנפול אויבך אל תשמח וכו'.

   רלב"ג

   לועג לרש חרף עושהו. הנה מי שהוא מלעיג על העני מפני עניו כבר חרף הש"י שיסודר ממנו זה הענין באופן מה כמו שמגנה המלאכה הוא מחרף בזה הפועל אותה ומי שהוא שמח לאיד שיבוא על איש אחר לא ינקה שיפול בכמו הרע ההוא:

   אבן עזרא

   שמח מי ששמח לאיד הרש לא ינקה - לא יהיה נקי כל אחד מהם, כי השם בוחן הלבבות ויתן שכר למרע וללועג ולשמח לאיד.

6. (ו)עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם

   מצודת דוד:בני בנים. אף בני הבנים ישימום עטרה לראשו להתפאר בהם אם הגונים הם אבל הבנים אין דרכם כ״א להתפאר באבותם כי יותר מחוייבים בכבוד אביהם מבכבוד אבי אביהם ולזה עיקר התפארם באביהם:

   עוד פירושים על פסוק ו: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   עטרת זקנים. כשרואי' בני בניהם הולכין בדרך טובה:

   ותפארת בנים אבותם. כשאבותיה' צדיקים היא תפארת הבנים:

   מלבי"ם

   עטרת זקנים בני בנים, האדם קיים באיש מצד נפשו, וקיים במין מצד גופו, ומצד שהוא קיים במין מתעטרים הזקנים בבני בנים, שהגם שהזקנה היא העדות שקרוב לחלוף מן העולם, ישארו בני בניו תמורתו, והבנים יתפארו בזכות אבותם שבזה הם קיימים באיש וצדקתם עומדת לבניהם אחריהם:

   רלב"ג

   עטרת זקנים. כי האהבה הדמיונית תמשך אליהם אך אין הענין כן באבות כי אין האהבה עולה כל כך לאבי האב אבל תפארת בנים היו אבותם:

   אבן עזרא

   בני בנים שבעבורם מכובדים הזקנים, בעבור חכמתם.

   ותפארת בנים אבות החכמים.

7. (ז)לֹא־נָאוָה לְנָבָל שְׂפַת־יֶתֶר אַף כִּי־לְנָדִיב שְׂפַת־שָׁקֶר

   מצודת דוד:לא נאוה. לא נאה בעיני הנבל דברי מעלה ויתרון ולא יחפוץ בהם וכ״ש שלא נאה שפת שקר בעיני מי שנדבה לבו בחכמה כי יותר ימאס החכם בשקר משימאס הנבל בדברי מעלה:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   נאוה. מל׳ נאה וכן נאוה תהלה (תהלים קמז):

   לנבל. אדם פחות ונבזה:

   רש"י

   שפת יתר. דברי גאוה:

   אף כי לנדיב. וכ"ש שלא נאה שפת שקר לנדיב:

   מלבי"ם

   לא נאוה לנבל שפת יתר, הנבל הוא הפך מן הנדיב, והגם שהנבל הוא הקצה המתנגד אל הנדיבות, ואין דרכו להבטיח מתן וחסד, בכ"ז אם מבטיח איזה דבר לא לבד שלא נאוה שידבר שקר וצריך לשמור הבטחתו, כי גם צריך ליזהר לעשות כל מה שהבטיח בלא חסרון, ואם דבר שפת יתר, היינו יותר ממה שנותן, גנאי לו, כי הגם שהנבל אינו מתנדב, בכ"ז לא יעבור הבטחתו אף כי לנדיב שפת שקר, שהגנאי משלשה צדדים, אם מצד האיש שהוא נדיב, אם מצד ההבטחה שלא לבד שלא שמר כפי ההבטחה, לא שמר ההבטחה כלל ודבר שקר:

   רלב"ג

   לא נאוה. הנה לא יאות לנבל לדבר דברי מעלה ויתרון כי הדברים ההם יאבדו בזה האופן וכ"ש שאין ראוי לנדיב דבר שקר והבל:

   אבן עזרא

   לא נאוה לנבל לא נחמדת ונאוה לו.

   שפת יתר כלומר לא יתאוה לעצת שפת חכמים שתביאהו לידי יתרון, אבל לנדיב לא נחמדת לו, כלומר הנדיב לא יתאוה שפתי איש שקר, כאשר התאוה הכסיל.

8. (ח)אֶבֶן־חֵן הַשֹּׁחַד בְּעֵינֵי בְעָלָיו אֶל־כָּל־אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל

   מצודת דוד:אבן חן וגו׳. השוחד הוא בעיני בעליו המקבלם כאבן המסוגל להרבות חן הנושאו כי כמו כן ישא הנותן חן בעיני המקבל ואל כל אשר יפנה ישכיל למצוא טעם וראיה להצדיק את הנותן:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   אבן חן. יש אבני יקר המרבים חן למי שנושאם ואמרו שכן סגולת הרמגליות:

   רש"י

   אבן חן. כשהאדם בא לפני הקב"ה ומפייסו בדברים ושב לו, אבן חן ומרגליות היא בעיניו:

   אל כל אשר יפנה ישכיל. בכל מה שיבקש ממנו מצליחו:

   מלבי"ם

   אבן חן, בא ללמד אזהרה על קיבול שוחד, כי השוחד יעור עיני חכמים, שגם אם יחשוב שלא יטה הדין וישפוט באמת ע"פ חקי החכמה, השוחד יעור עיני השכל וידמה לו שכן האמת ושאינו מטה משפט, ע"ז אמר שהשוחד דומה כאבן חן בעיני בעליו, יש אבן שיש לו סגולה להעלות חן על הנושא, ומי שנושא האבן נדמה לו בעיניו שאינו צריך לשום השתדלות כי אל כל אשר יפנה ישכיל, כי ימצא חן בכל מקום ובעיני כל איש הגם שאינו ראוי, וכן מי שנותן שוחד לא יעסוק כלל לסדר טענותיו שיזכה במשפט, כי סומך עצמו על סגולת האבן שנושא אותו שיעלה חנו בעיני השופט לעשות רצונו, והשוחד יעור עיני חכמים כמו שהאבן חן מעור עינים מבלי הבט אל הראוי, כי נושא חן בחנם:

   רלב"ג

   אבן חן השוחד. הנה השוחד הוא אבן חן בעיני האנשים אשר ינתן להם השוחד כאילו היו מרגליות שיתנו חן לנושאם אל כל אשר יפנה מהדברים יצליח:

   אבן עזרא

   אבן חן חסר כ"ף. וכן ידה ליתד תשלחנה, אע"פ שאין זה מקומו אפרשנו לפי שהוא נעלם, בעבור מלת תשלחנה שהוא בלשון רבות. וכן עניינו כידה ליתד תשלחנה הנשים הנזכרות בפסוק תבורך מנשים, אם תעשינה כאשר עשתה, על כן תהיה מבורכת יותר מהן. וכן זה כאבן היקרה שיש לה חן בעיני כל רואיה, כן יש חן לשוחד בעיני בעליו והוא הנותן, כי בעבור שהוא אסור לקחתו לא יקרא הלוקח בעליו. וכן: אל תמנע טוב מבעליו, כי הוא הלוקח.

9. (ט)מְכַסֶּה־פֶּשַׁע מְבַקֵּשׁ אַהֲבָה וְשֹׁנֶה בְדָבָר מַפְרִיד אַלּוּף

   מצודת דוד:מכסה. אם יחטא איש לאיש והוא מכסה על פשעיו ולא יזכירם הנה בזה מבקש אהבה ר״ל היא סיבה להיות מתאהב על הבריות: ושונה בדבר. המספר הפשע ושונה בה לספרה שנית לבל ישכחנה מפריד מעצמו אלופו של עולם כי יעבור על לא תטור:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ושונה. מל׳ שנית:

   אלוף. שר ומושל:

   רש"י

   מכסה פשע מבקש אהבה. אם יחטא איש לאיש וזה מכסה עליו ואיננו מזכיר לו חטאתו ואינו מראה לו פנים זועמות גורם לו שיאהב אותו:

   ושונה בדבר. שנוטר איבה ומזכירו כך וכך עשית לי מיד:

   מפריד אלוף. אז מפריד ממנו אלופו של עולם שהוא הקב"ה שהזהירו לא תקום ולא תטור (ויקרא י״ט:י״ח):

   מלבי"ם

   מכסה פשע מבקש אהבה, כבר אמר שעל כל פשעים תכסה אהבה, אמר פה שה"ה בהפך שהמכסה פשע מבקש אהבה, כי זה גורם ג"כ אהבה מצד השני, אבל השונה בדבר כמו איש בושת שאמר לאבנר מדוע באת אל פלגשי אבי הפריד אלופו ומיודעו, ומרד בו ונעשה שונאו. ויל"פ עוד, שר"ל המבקש אהבה מכסה פשע אחד, אבל אם הוא שונה ופושע פשע זה שנית אז מפריד אלוף, כי אז לא יוסיף סלוח לו, וכן רומז אצל ה' שאם האדם שונה בחטא לא ימצא מחילה, ועבר ושנה נעשה לו כהיתר:

   רלב"ג

   מכסה פשע. מי שהוא מכסה פשע שפשע בו ולא ירצה לזכרו הוא מבקש אהבה כי בזה האופן ישיגה ומי שהוא שונה בדבר מפריד אלוף כי זכר הפשעים יבוא לרעות גדולות עד שאלו המדות הפחותו' יפרידו השר והגדול מעמו:

   אבן עזרא

   מכסה מי שמבקש לאהוב רעהו, יכסה פשעו שפשע בו ולא יודיעהו.

   ושונה בדבר לפשוע פעם אחרת.

   מפריד אלוף שיאהבנו יותר ממנו.

10. (י)תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה

    מצודת דוד:תחת. גערת המוכיח היא מטלת אימה בלב המבין יותר ממה שיחרד הכסיל אם יוכה מאה מכות:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    תחת. ענין פחד ושבר כמו אל תערוץ ואל תחת (יהושע א׳):

    רש"י

    תחת גערה במבין. תחת זו טעמו למעלה בתי"ו מה שאין כן בכל המקרא לכך אני אומר שהיא שם דבר כמו חתת, וכן פירושו הכנעת גערה ניכרת במבין יותר ממאה מכות שמכין את הכסיל:

    מלבי"ם

    (י-יא) תחת גערה במבין וכו', אך מרי וכו', הכסיל לא תועיל לו הכאה שהוא יודע חקי החכמה רק נלוז מהם מפני שגברה עליו התאוה, וההכאה לא תועיל רק לחסר לב, כמ"ש ושבט לגו חסר לב שהוא אינו ממרה ומורד בשאט נפש רק שלבו חסר, והוא דומה כבהמה שמכים אותה בשבט להטותה הדרך, אבל להמבין א"צ הכאה כי די לו בגערה, והגערה תחת יותר במבין ממה שיכו את הכסיל מאה מכות, כי הכסיל הוא אך מרי, שהוא אך ממרה בזדון וע"י מרי ומרידה יבקש רע, כי התאוה תאלצהו למרות פי החכמה בזדון, והוא יבקש רע גם אם מלאך אכזרי ישולח בו, שלא יועיל לו שום הכאה, שאם לא היה מורד בזדון היה די לו בגערה, כי הוא מבין באמת רק מבקש רע ע"י מרי ומרידה:

    רלב"ג

    תחת גערה במבין. הנה הגערה תחת במבין ליסר אותו ויקבל בה מוסר יותר ממה שיקבל הכסיל מהמוסר אם יכוהו מאה הכאות:

    אבן עזרא

    תחת יש אומרים: מן תנחת עלי ידך, תרגום וירד כמו נזיד, מן ויזד לטעת מן נטע והוא רחוק.

11. (יא)אַךְ־מְרִי יְבַקֶּשׁ־רָע וּמַלְאָךְ אַכְזָרִי יְשֻׁלַּח־בּוֹ

    מצודת דוד:אך מרי. מי שכל דבריו אך למרות בה׳ הוא מבקש רעה לעצמו בעה״ז: ומלאך אכזרי ישולח בו. לדונו אחרי מותו:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ישלח. ענין גרוי ושסוי כמו ושן בהמות אשלח בם (דברים ל״ב:כ״ד):

    רש"י

    אך מרי יבקש רע. כלומר מי שכל דבריו מרי וסרבנות הוא יבקש רע תמיד:

    רלב"ג

    אך מרי. הנה לא די שלא יקבל מוסר בהכאו' אבל תמצא עם זה בקצתו שיבקש רע והוא איש מרי כי הוא מרגיש שיוכל מצד מריו או יחולו עליו רעות ועכ"ז יחזיק בו ולזה איננו זר אם ישיג מה שיבקש הנה ישיגהו היותר רע שאפשר רוצה לומר שכבר ישולח להכותו מכת אכזרי ולא יחמול עליו אשר על כן מרה בש"י או יהיה הרצון בזה הנה לא די שלא יקבל מוסר אבל הוא תמיד יבקש מרי ואע"פ שישלח בו מלאך אכזרי להכותו מכות נפלאות הנה עם כל זה יוסיף על חטאתו פשע:

    אבן עזרא

    אך ממעט הגערה מן המרי, כי לא תועיל בו והוא חסר כמו איש מרי, שמרה כי השם יבקש לעשות לו רע.

    אכזרי שלא ירחמנו.

    ישולח בו להמיתו.

12. (יב)פָּגוֹשׁ דֹּב שַׁכּוּל בְּאִישׁ וְאַל־כְּסִיל בְּאִוַּלְתּוֹ

    מצודת דוד:פגוש. מוטב לפגוש באיש דוב שכול מבניו אשר דרכו להרוג אשר יפגוש בעבור מרירת הלב ועכ״ז יותר טוב שיפגוש הוא בו משיפגוש בו איש כסיל בעת ידבר אולתו להסית לעבירה:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    פגוש. ענין פגיעה:

    שכול. מי שבניו מתים קרוי שכול כמו לא תהיה משכלה (שמות כ״ג):

    רש"י

    פגוש דוב שכול באיש. טוב לאדם שיפגע בו דוב משכל ואל יפגע בו אחד מן הכסילים המסיתים אותו לסור מה' ומתורתו:

    מלבי"ם

    "פגוש דב שכול באיש, ואל כסיל באיוולתו - הכסיל שפוגש איש עם איוולתו מסוכן יותר מן הדוב שכול:

    * הדוב מסוכן לגוף, והכסיל מסוכן לנפש;

    * הדוב קורע סגור ליבו להוציא הדם, והוא קורע סגור ליבו להכניס שם איוולת וספיקות;

    * הדוב ינצחנו האדם לפעמים בצידו, והכסיל לא ינוצח באיוולתו;

    * הדוב יניח את האדם לפעמים, והכסיל לא יניח איוולתו בשום אופן.

    רלב"ג

    פגוש דוב שכול. הנה פגישת הכסיל באולתו היא פגישת הסכנה מפגישת דוב שכול באיש כי אולת הכסיל תשחיתהו בקלות:

    אבן עזרא

    פגוש ואל יפגוש בו כסיל בעת אולתו, כי הוא קשה מהדוב.

13. (יג)מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא־תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ

    מצודת דוד:תחת טובה. במקום הטובה לו: לא תמוש וגו׳. כי לא ימצא מי משתדל להצילו מהרעה הואיל ואינו משלם כמו הגמול:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    תמוש. ענין הסרה כמו לא ימוש (שם יג):

    מלבי"ם

    משיב רעה תחת טובה, ה' משלם מדה כנגד מדה, והגם כי האדם המריע יכול לשוב מדרכו, המשלם רעה תחת טובה יתן לו ה' כמדתו, שגם אם ישוב ויעשה טוב ישלם לו ה' רעה תחת טובה, והרעה לא תמוש מביתו גם בעת ייטיב מעשיו:

    רלב"ג

    משיב רעה. הנה מי שהוא משיב רעה תחת טובה אשר גמלוהו ראוי שלא תסור רעה מביתו וזה לשתי סבות האחד מפני שהאנשים לא ישתדלו להטיב לו לפי שהם רואים שהוא משיב רעה תחת טובה ולזה כאשר תהיה הרעה בביתו לא תסור משם כי לא ישתדל איש בהסרתה והסבה השנית היא כי זה העונש ראוי שיבא עליו מהש"י על זאת התכונה הפחותה כי היא תמנע האדם מכל הטובות והשלימיות וזה כי האדם נכנע לש"י מפני רבוי הטובות אשר הוא גומל אותו תמיד ומי שלא יכיר לאנשים הטובה שהם עושים לו לא יכיר לש"י בטובות שהוא חונן אותו ויהיה זה סבה אל הכפירה בשם יתברך:

14. (יד)פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ

    מצודת דוד:פוטר מים וגו׳. תחלת המריבה היא כפותח חור בגדר אמת המים והמים יוצאין דרך בו והחור הולך ומתרחב כי כן דרך המדון שהולך וגדל: ולפני. עד לא נתגלה המדון לבני אדם נטוש את הריב כי אחר שתתגלה ימצאו מחרחרים ולא במהרה תשקט:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    פוטר. ענין פתיחה כמו פטר רחם (, שם):

    התגלע. כמו התגלה בה״א וכן בכל תושיה יתגלע, לקמן יח):

    נטוש. עזוב:

    רש"י

    פוטר מים ראשית מדון. המתחיל במריבה הוא כפותח חור בגדרי אגפי אמת המים והמים יוצאין בו, והחור הולך ומרחיב כן המדון הולך וגדל תמיד:

    ולפני התגלע. קודם שתתגלע חרפתך נטוש את הריב:

    מלבי"ם

    (יד-טו) פוטר מים וכו', מצדיק רשע וכו', המדון שהוא שיחפשו איזה עילה לדון ולהשפט, דומה כמי שפוטר מים ופותחם, שקודם שפטר את הצינור יכול לעכב שטף המים, אבל אח"כ א"א לעכבם, וכן ראשית מדון דומה כרוצה לפטר ולפתוח המים הסתומים, והעצה הוא שלפני התגלע יטוש השופט את הריב, לעשות פשר ביניהם ולהשוותם, וכמ"ש חז"ל קודם שתשמע דבריהם או משתשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה יכול אתה לומר להם צאו ובצעו ואח"כ א"א יכול לומר להם צאו ובצעו, וראשית מדון הוא בטרם התחיל הדין שהוא הפסק על טענות הבע"ד והיינו משתשמע דבריהם וא"א יודע היכן הדין נוטה, וכן הריב נטוש לפני התגלע, דהיינו בעוד שלא התחיל הריב והטענות כלל, אבל אם שמעת הטענות וידעת הפסק דין מי הצדיק בדינו ומי הרשע ואתה רוצה לעשות פשרה, שאז אתה מצדיק רשע וגם מרשיע צדיק ע"י הפשר, שיקח הרשע הקצת שאין מגיע לו, והצדיק יפסיד קצת מן המגיע לו, גם שניהם תועבת ה':

    רלב"ג

    פוטר מים. הנה ראשית המדון הוא במדרגת פותח מקום יצאו ממנו המים כי הם תמיד ירחיבו הפתח ההוא מצד שטף עובר בו ובהיות הענין כן הנה ראוי לעזוב הדבר אשר הוא סבת המדון קודם שיתערב הריב והמחלוקת כי אחר זה יתחזק תמיד הריב ולא יהיה שליט האדם להשקיטו:

    אבן עזרא

    פוטר לשון פתיחה, כלומר כפותח מקור מים ההולכים ויתערבו עם אחרים, עד שיתגברו על הארץ, כן הוא ראשית מדון, מדומה למים. וקודם התגלה התערב זה בזה במדון, ראוי הריב לנטוש אותו. פרוש אחר: כפטר מים כן ראשית מדון, תתחיל במעט ויצא הרבה.

    התגלע התגלות.

15. (טו)מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק תּוֹעֲבַת יְהוָה גַּם־שְׁנֵיהֶם

    מצודת דוד:מצדיק וגו׳. ואף רק בדברים כי מהראוי לגנות מעשה הרשע ולשבח מעשה הצדיק:

    עוד פירושים על פסוק טו: רלב"ג

    רלב"ג

    מצדיק רשע. הנה מי שהוא מצדיק מי שהוא רשע בדין או מחייב מי שהוא צדיק בדין הנה כל אחד מאלו הוא מתועב ושנוא אצל הש"י וזה כי הוא ראוי להרחיק הרשעים ולבזות מעשיהם כי בזה תועלת להרחיק האנשים מעשו' כמעשיהם ובזה ראוי לקרב הצדיקים ולשבח מעשיהם לזאת הסבה בעינה:

16. (טז)לָמָּה־זֶּה מְחִיר בְּיַד־כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב־אָיִן

    מצודת דוד:למה זה. ר״ל הכסיל המוליך מחיר כסף למורים לקנות חכמה למה לו זה המחיר ומה הועיל בה ואם לקנות חכמה לעצמו הלא אין לו לב משיג דברים מושכלים:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מחיר. ענינו דמי הדבר וערכו כמו ובלא מחיר יין וחלב (ישעיהו נ״ה:א׳):

    רש"י

    למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה. ללמוד תורה:

    ולב אין. ואין בלבו לקיימה ואינו לומד תורה אלא לקנות שם:

    מלבי"ם

    למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, יש הבדל בין הלוקח בכסף ובין הלוקח במחיר, שהלוקח בכסף נותן דבר הניתן בהוצאה, אבל הלוקח במחיר ובחליפים, מחליף ונותן בעד דבר חפץ דבר שחפץ בו, והכסיל שגדרו שאוהב תאוה וכשבא לקנות חכמה היא תעצרהו בעד תאוותיו, נדמה לו שנותן מחיר בעד חכמה, שאם יחזיק בחפץ החכמה יצטרך לתת בעדה חפץ התאוה שהוא ג"כ דבר יקר בעיניו, והוא אין לו לב שהוא כח המושל לעצור בעד תאוותיו וללכת בחקי החכמה:

    רלב"ג

    למה זה. ישתדל הכסיל בקנין החכמה והנה הוא חסר המקבל אותה כי אין לו לקבלה:

    אבן עזרא

    מחיר לקנות בו חכמה ואין לו לב שיחפוץ ללמוד.

17. (יז)בְּכָל־עֵת אֹהֵב הָרֵעַ וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד

    מצודת דוד:אוהב הרע. ר״ל אהבת הרעים היא בכל עת בין ביום טובה בין בעת צרה אבל אהבת האח אינה תמידה כ״כ ורק בבוא צרה על אחיו אז ישוב להשתדל בו כי עצמו ובשרו הוא וא״כ הרי הוא כאלו האח נולד לתועלת וצרה:

    עוד פירושים על פסוק יז: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    בכל עת אוהב הרע. לעולם הוי אוהב רעים לקנות אוהבים:

    ואח לצרה יולד. לעת הצרה יולד לך הרע כאח לעזור לך ולהשתתף בצרתך:

    מלבי"ם

    (יז-יח) בכל עת אוהב הרע וכו', אדם חסר לב תוקע כף, הנה גדר הרע שיאהב את רעהו תמיד בכל עת, ושבעת צרה תגדל אהבתו יותר עד שיהיה כאח למסור נפשו בעד רעו כאלו היה אחיו, בכל זאת הגם שהריע מחויב לעשות הכל בעד רעהו אינו מחוייב לכנס בערבות ובתקיעת כף בעדו, ואם עושה כן מצד אהבתו הוא אדם חסר לב ואינו רואה את הנולד:

    רלב"ג

    בכל עת. יתחבר האוהב לאהובו בימי הטובה ובימי הרעה זה מדרך האוהב במה שהוא אוהב ר"ל שלא יעזוב אהובו לעתות בצרה, ואולם האוהב שיתחדש ויולד לו בעת צרתו הוא אח לא אוהב או ירצה בזה כי האוהב יתחבר לאהובו בכל עת כדי שישמח בטובתו ויעזרהו לעת רעתו אמנם האח לא יחוש להתחבר עם אחיו בעת טובתו אך בצרתו יתעורר לעוזרו כי הטבע יכריחהו על זה מפני היותו עצמו ובשרו:

    אבן עזרא

    בכל עת יאהב איש רעהו ואח אוהב לעת צרה הנולדת ולא יאהב בכל עת.

    יולד ראוי להיות תולד כמו: ובא עליך רעה.

    אדם, אוהב [יח-יט] שנים דבקים. כלומר אדם שתוקע כף להיות ערב לפני רעהו המלוה, הוא יקרא חסר לב והוא אוהב לעשות, בעבור פשע ומצה שינצה עמו רעהו.

18. (יח)אָדָם חֲסַר־לֵב תּוֹקֵעַ כָּף עֹרֵב עֲרֻבָּה לִפְנֵי רֵעֵהוּ

    מצודת דוד:תוקע כף. דרך חסר לב לתקוע כף בערבות ממון לפני רעהו ר״ל בשביל רעהו:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג

    מצודת ציון

    ערב ערבה. מלשון ערבות ממון:

    רש"י

    אדם חסר לב תוקע כף. ערבות ממון, ד"א תוקע כף לרשעים כדי ללכת בדרכיהם והרי כבר עורב ערובה לפני רעהו. כבר ערב להקב"ה לשמור מצותיו:

    רלב"ג

    אדם חסר לב. והנה ספר עתה מהעזר לא יחשב בו טוב לעזור ובסוף הענין ישוב לו לנזק גדול ולזה לא יהיה זה העזר כי אם מאדם חסר לב והנה שיכנס האדם ערב בפרעון חוב רעהו ויתקע כפו לפרעו כי זה יהיה סבה אל שישוב האהוב שונא ויגיעהו נזק מזה שישוב פרעון החוב עליו:

19. (יט)אֹהֵב פֶּשַׁע אֹהֵב מַצָּה מַגְבִּיהַּ פִּתְחוֹ מְבַקֶּשׁ־שָׁבֶר

    מצודת דוד:אוהב. מי שאוהב לפשוע בחבירו הלא יאהב מצה כי יעשה מריבה עמו: ומגביה. המרים קול פתחי פיו כדרך גסי הרוח הוא מבקש שבר כי מעותדת לבוא עליו בעבור הגאוה:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מצה. ענין מריבה כמו הן לריב ומצה תצומו (שם נ״ח):

    פתחו. על פתח הפה יאמר וכן שמור פתחי פיך (מיכה ז׳:ה׳):

    רש"י

    אוהב פשע. לפשוע בחבירו:

    אוהב מצה. להתקוטט ולריב:

    מגביה פתחו. מדבר בגאוה כמו שמור פתחי פיך (מיכ' ז):

    מלבי"ם

    אוהב פשע אוהב מצה, מי שאוהב מצה שהיא המריבה הגדולה בהכאות, הוא, או ע"י שאוהב פשע כמ"ש איש חמה רב פשע, שע"י חמה ואף יבא מצה, כמ"ש רק בזדון יתן מצה, או יאהב מצה על ידי רוב גאותו, שחושב שהוא גבוה מכל העם, ואם המגביה פתחו מבקש שבר, מי שביתו בנוי במקום נמוך, רק שמגביה הפתח לבד, ישבר בדרך כניסה ויציאה, כן אם הוא איש שפל ופותח פיו בגאוה למעלה ממה שהוא, ישבר:

    רלב"ג

    אהב פשע. מי שהוא אוהב למצוא פשע בדברים שיאמרו לו או יעשו וידקדק בהם בזה האופן הנה הוא אוהב מריבה ומחלוקת כי זה יוליד המחלוקת ומי שהוא מגביה פתחו להשקיף בדברים בצד שישים עצמו בעליונות מקום כי זה יהיה סבה אל שימצא פשע בדברים לחשבו עצמו גדול המעלה ושראוי לו מהכבוד הרבה הנה הוא מבקש שבר כי זה סבה להביא עליו רעות גדולות והנה לקח זה הלשון על צד שלימות המשל כי מגובה הפתח יקרה שיפול מטה וישבר:

    אבן עזרא

    פתחו רמז למפתח השפתים, כלומר כאשר הוא מרים קול פתח דבריו לערוב ערובה הוא מבקש שיבואהו שבר פתחו, מן שמור פתחי פיך.

20. (כ)עִקֶּשׁ־לֵב לֹא יִמְצָא־טוֹב וְנֶהְפָּךְ בִּלְשׁוֹנוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה

    מצודת דוד:עקש לב. המחשב עקשות: ונהפך בלשונו. המהפך עצמו בלשונו לדבר תמימות ובקרבו ישים ארבו הוא עצמו יפול בהרעה אשר חשב לזולת:

    עוד פירושים על פסוק כ: מלבי"ם, אבן עזרא

    מלבי"ם

    "עיקש לב לא ימצא טוב -

    עיקש לב הוא מי שליבו (שהוא כוח המושל שבו) הולך על-פי דרכים מעוקשים, שלא על-פי דרך החכמה שהיא הדרך הנכוחה, הגם שיחפש דרך הטוב על-פי שכלו, לא ימצא טוב, כי הדרך הטוב הוא רק על-פי החכמה, שאי-אפשר למצאה מדעתו, רק על-ידי הקבלה מפי חכמים. ובכל-זאת, יוכל להיות שגם לא יעשה רע.

    אבל ה"נהפך בלשונו, שהלשון מצייר הדיבור בבינה, ומי שלשונו מדבר תהפוכות, שהם היקשים מתעים וחקירות כוזבות באלהות ובאמונות, ויוצא לאפיקורסות, זה, לא לבד שלא ימצא טוב, כי גם יפול ברעה, (משלי כג כז): כי שוחה עמוקה זונה, שהיא המינות.

    אבן עזרא

    יפול ברעה שחשב לעשות.

21. (כא)יֹלֵד כְּסִיל לְתוּגָה לוֹ וְלֹא־יִשְׂמַח אֲבִי נָבָל

    מצודת דוד:לתוגה לו. ילד דבר להיות לו לתוגה:

    עוד פירושים על פסוק כא: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    לתוגה. מל׳ יגון:

    מלבי"ם

    יולד כסיל לתוגה לו, הכסיל הוא לפעמים בעל חכמה יתירה, רק שתאותו גוברת עליו ומעורת עיניו ותוליכהו שולל, ויש כסיל מלידה שנולד בעל תאוה בטבעו, ויש כסיל ע"י הרגל ולימוד, והנה כעס לאביו בן כסיל, ובכ"ז אם אין הכסילות טבעי הגם שלא ישמח בו, לא ימלא יגון, כי מקוה שיתחנך לדרך הטוב ויעזוב את הכסילות, אבל אם יולד כסיל מצד הלידה שהוא כסיל טבעי, הוא לתוגה לו, כי אין תקוה.

    ולא ישמח אבי נבל, הנבל שהוא הפך הנדיב הוא לרוב ע"פ הרגל, ויש שאביו הנבל מלמדהו ומחנכהו להיות נבל כמהו ושמח בזה, אבל לא ישמח אבי נבל, שלבסוף לא ישמח בזה כי באחרית יודע לו ששמחתו תוגה:

    רלב"ג

    יולד כסיל. הנה האיש המוליד כסיל יולד אותו לרעה לו כי יגדל יגונו בו מצד חסרון דעתו ורוע עניניו ולא ישמח האיש הנבל העושה נבלות או הדבר:

    אבן עזרא

    נבל מדבר נבלות.

22. (כב)לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ־גָּרֶם

    מצודת דוד:ייטיב גהה. השמחה תיטיב לגוף כדבר רפואה ושברון רוח תייבש מוח העצמות:

    עוד פירושים על פסוק כב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    גהה. כמו כגהה ותחסר כ״ף השמוש ועניינו רפואה כמו ולא יגהה מכם מזור (הושע ה׳:י״ג):

    נכאה. שבורה כמו ונכאה לבב (תהלים ק״ט):

    גרם. עצם כמו תשבר גרם (לקמן כ״ה):

    רש"י

    לב שמח ייטיב גהה. כשהאדם שמח בחלקו פניו מאירין:

    מלבי"ם

    לב שמח ייטיב גהה ורוח נכאה תיבש גרם, כבר בארתי למעלה (ט"ו י"ג) במ"ש לב שמח ייטיב פנים ובעצבת לב רוח נכאה, שיש לב שמח ורוח נכאה, שהלב בחיצוניותו שמח בטוב העוה"ז ובהצלחה, אבל רוחו הפנימי נכאה וטוב יותר עצבת לב ושלא יהיה רוחו נכאה, ועפז"א הלב השמח רק ייטיב גהה, ר"ל גוה, שהוא הגויה החיצונית, כמ"ש לב שמח ייטיב פנים, אבל רוח נכאה תיבש את העצם, ועיקר האדם בפנימותו:

    רלב"ג

    לב שמח. הנה משמחת הלב יתחדש טוב מראה הגוף להתפשט הדם והחום הטבעי בחלקי הגוף והרוח נכאה שהיא הפך שמחת לב הוא תיבש האיברים מפני התקבץ הדם והחום הטבעי בפנימי הגוף והנה יבאר בזה שהשמחה משובחת וההצטער מגונה:

    אבן עזרא

    לב, גהה חסר כ"ף מרפא, כלומר הלב שהוא שמח בחלקו ייטיב לגוף כגהה, בעבור שתולדתו לשמוח כמו לא יגהה מכם, אבל רוח נכאה וכועסת על הבלי העולם, תיבש עצם שהוא עיקר הגוף ולא תועיל בו גהה.

23. (כג)שֹׁחַד מֵחֵיק רָשָׁע יִקָּח לְהַטּוֹת אָרְחוֹת מִשְׁפָּט

    מצודת דוד:שוחד וגו׳. הרשע יקח שוחד מחיק הנותן בסתר רב למען הטות ארחות משפט לזכותו בדין:

    עוד פירושים על פסוק כג: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    שוחד מחק רשע יקח. הקב"ה מקבל דברי הכנעה ופיוס מחק הרשעי' כלומר בסתר בינו לבינם:

    להטות ארחות משפט. להפוך דינו מרעה לטובה:

    מלבי"ם

    שוחד מחק רשע יקח להטות ארחות משפט, יש כמה מיני שוחד, יש לוקח שוחד משני הצדדים כדי להזדקק לדינם כמ"ש ראשיה בשוחד ישפטו, או שע"י לקוח שוחד יעשה פשרה כמ"ש כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, או בדבר שיש בו שודא דדייני ומטה לצד אחד, אבל הרשע יקח שוחד כדי שיטה ארחות משפט, כמו במעשה דהאי צדוקי שאמר תחלה ברא וברתא כחדא ירתון, שבזה הטה הארח הכללי של המשפט, ושוחד זה יקח מן החיק בצנעה, משא"כ השוחד הראשון יקח באתגליא:

    רלב"ג

    שחד. הנה הרשע יקח שחד מחיק ר"ל שיקח אותו בצנעא בדרך שלא יודע ויקחהו להטות ארחות משפט:

    אבן עזרא

    מחיק נסתר שהם ישרות יקח השוחד.

    את, כעס שנים דבקים.

24. (כד)אֶת־פְּנֵי מֵבִין חָכְמָה וְעֵינֵי כְסִיל בִּקְצֵה־אָרֶץ

    מצודת דוד:את פני. החכמה מצויה לפני המבין כי ילמד מכל אדם אבל הכסיל ישוטטו עיניו בקצה הארץ כי יחשוב אין מי במקומו ללמוד ממנו כ״א מהחכמים היושבים ממרחק:

    עוד פירושים על פסוק כד: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    את פני מבין חכמה. החכמה לפני מבין הוא:

    ועיני כסיל בקצה ארץ. לומר אין החכמה מצויה לפני כי רחוקה היא ממני איך אוכל לשנות סדר נזיקין שהוא ל' פרקים מסכת כלים ל' פרקים מסכת שבת כ"ד פרקים, אבל לחכם הוא דבר קל היום שונה שני פרקים ומחר שנים ואומר כך עשו אותן שהיו לפני מעולם:

    מלבי"ם

    "את פני מבין חכמה, ועיני כסיל בקצה ארץ, דרכי החכמה הם קרובים לטבע נפש האדם כל זמן שלא התגאלה בתאוות העולם הזה ובפיתויי יצר הלב המתנגדים לדרכי החכמה, וכל מֵבִין יראה שהחכמה עומדת את פניו, וחקוקה בפני נפשו, שהיא צורתה האלהית, כמראות הצובאות הפנים לפנים, וכשיסתכל בפני נפשו וצורתה האמתיית, ימצא צורת החכמה חקוקה עליה.

    רק הכסיל, שנפשו התגאלה בתאוות, אשר העלו חלודה על פניה ונמחקו רושמי החכמה מצורתה, כמראָה מגואלת בטיט ורפש שאין הצורות ניכרים בה, הוא מחפש את החכמה בקצה ארץ, כאילו הוא דבר רחוק מטבע נפשו הרחק רב ומתנגדת לטבעו, ושלפי דעתו מצטרך ללכת דרך רחוקה ביגיעות רבות עד ימצא אותה.

    רלב"ג

    את פני מבין חכמה. הנה המבין ימצא את פניו חכמה כי כל מה שירגיש אותו מהדברים הנמצאים ימצא חכמה נפלאה כשיחקור למה שהוא על מה שהוא עליו ואולם הכסיל כשיבקש החכמה הנה עיניו בקצה הארץ לחשבו כי שם לבד תמצא לו ולזאת הסבה יתעצל בבקשתה:

    אבן עזרא

    את פני החכמה שהוא ילמדה מכל אדם.

    בקצה ארץ המה משוטטות לבקש חכמה, כי יחשוב אנשי מקומו כסילים כמוהו, על כן מכעיס אביו ברצותו ללכת למרחוק.

25. (כה)כַּעַס לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל וּמֶמֶר לְיוֹלַדְתּוֹ

    מצודת דוד:כעס. בן כסיל הוא מכעיס לאביו וממרר לאמו אשר ילדתו:

    עוד פירושים על פסוק כה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    וממר. מל׳ מרירות:

    רש"י

    כעס לאביו בן כסיל. כגון ירבעם כעס הוא להקב"ה:

    וממר ליולדתו. לכנסת ישראל שהחטיא אותם:

    מלבי"ם

    כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו, הבן כסיל חוץ ממה שהוא גורם יגון לאביו, על שרואה שיוצא לתרבות רעה, גורם לו ג"כ כעס מצד שהוא ממרר ליולדתו, שנפשו מרה על מעשיו ובזה יכעוס האב על צרת אשתו, או על ריב שי"ל עמה, ואמר לקמן הוות לאביו בן כסיל ודלף טורד מדיני אשה:

    רלב"ג

    כעס לאביו. הנה הבן שהוא כסיל מכעיס אביו תמיד והוא ממר ליולדתו כי לא יקבל מוסרם ולא די לו בזה אבל יהיה בוחר הרע כל כך למי שהוא לא טוב גם ענוש עד שכבר יענוש הצדיק על צדקו ויכה הנדיבים על יושרם כי כל עושה טוב הוא רע בעיניו:

26. (כו)גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא־טוֹב לְהַכּוֹת נְדִיבִים עַל־יֹשֶׁר

    מצודת דוד:גם ענוש וגו׳. ר״ל מי שהוא לא טוב ימאס כ״כ בצדק עד אשר גם יענש לצדיק על צדקו ויתמיד להכות נדיבים על מעשה היושר כי בעיניו לרע תחשב:

    עוד פירושים על פסוק כו: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    רש"י

    גם ענוש לצדיק לא טוב. לא אמר הקב"ה למחות שם ישראל מעל הארץ כי לא טוב בעיניו לענוש כולם:

    להכות נדיבים עלי יושר. להכות הטובים שבהם שהיו נדיבים עלי יושר שנאמר והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל (מלכים א י״ט:י״ח):

    נדיבים עלי יושר. דוגמת האמור במקום אחר ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום (ישעיהו ל״ב:ח׳) נמצא נדיב על נדיבות:

    מלבי"ם

    (כו-כז-כח) גם ענוש לצדיק וכו', חושך אמריו וכו', גם אויל מחריש וכו'. אמר הנה יש דבר שהוא לפי הנראה בלתי טוב וישר בהנהגה, והוא מה שה' מעניש לצדיק, ומה שמכה את הנדיבים, שמזה יולד התלונה של צדיק ורע לו, שמה שמעניש הצדיק הוא לא טוב, ומה שמכה נדיבים הוא על יושר, ר"ל הוא עול בהיושר? משיב ע"ז, מי שיודע דעת חושך אמריו ואינו שואל השאלה הזאת, אחר שיודע ע"פ הדעת שה' משגיח ושמאתו לא תצא עול כי הוא השלם בתכלית השלמות, וא"כ יודע שודאי משפט ה' אמת ולא יחקור ולא יגלה אמריו מהקושיא הזאת, ומי שהוא איש תבונה הוא מבין טעמי ההנהגה הזאת, שהוא לשלם לו איזה חטא שעשה בעוה"ז, להיטיבו באחריתו וכיוצא מהטעמים שנאמרו בזה, והוא יקר רוח, שגם ברוחו הפנימי לא תסער השאלה הזאת. אולם גם האויל והמסתפק בכל דבר, אם מחריש ואינו מתפקר בהשאלה הזאת, חכם יחשב, שבזה כבר נהג כפי חקי החכמה שלא יוציא שאלות כאלה בפיו, הגם שמסתפק בלבו, ואם אוטם שפתיו לגמרי, עד שגם בדבורו החיצוני לא ימצא איזה פקפוק בכיוצא בזה, יחשב נבון, ויחשבו שהגיע למדרגה להתבונן בה בינה, כמ"ש יקר רוח איש תבונה:

    אבן עזרא

    גם ענוש לצדיק לא טוב דבק בפסוק פנים ואחור וגם לרבות על השוחד שיקח רשע ואחרי כן יענש הצדיק. וכן הוא לענוש הצדיק בדינו לא טוב הענוש, כי שם הפועל הוא מתאר בשם דבר, ולא טוב להכות הנדיבים על ישרם.

27. (כז)חוֹשֵׂךְ אֲמָרָיו יוֹדֵעַ דָּעַת יְקַר־רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה

    מצודת דוד:חושך אמריו. המונע דברים בטלים הוא יודע דעת: יקר. מי שרוח פיו הוא יקר וחשוב וימעט בהם הוא איש תבונה וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק כז: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    חושך. מונע:

    רש"י

    חושך אמריו. מי שהוא יודע דעת אינו מרבה בדברים:

    יקר רוח. מונע דברים איש תבונה:

    רלב"ג

    חושך אמריו. הנה האיש היודע דעת מונע אמריו שאינו מדבר דבריו בלתי צריך ומי שהוא איש תבונה נותן לעצמו יקרת רוח ולא יהיה מסב ומתחבר מאד עם בני המעלה ולא יהיה מרבה דברים אך דברו יהיה יקר לא שיעשה זה דרך גאוה כי זה יהיה מגונה:

    אבן עזרא

    חושך, גם שנים דבקים. הודיע כי מדת השתיקה טובה, כלומר חושך אמריו ושותק, הוא דעתן ורוח הוא הדעת,] כלומר שדעתו יקרה והפך זה: כל רוחו יוציא כסיל.

    וגם לרבות על חושך אמריו, גם אויל מחריש חכם יחשב.

28. (כח)גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן

    מצודת דוד:גם אויל מחריש. מי שיוכל להשתיק גם את האויל שלא יוסיף לדבר אולתו המחריש הזה לחכם יחשב כי דבר גדול עשה: אוטם. הסותם שפתי האויל ר״ל המחדיל אותו ממאמריו יקרא נבון וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק כח: מצודת ציון, רלב"ג

    מצודת ציון

    אוטם. ענין סתימה וכמו אוטם אזנו (ישעיה לג):

    רלב"ג

    גם אויל מחריש. והנה ימשך טוב ממניעת הדבור שכבר יעלה מהאדם אולתו וכן יחשב נבון מי שהוא סותם שפתיו ולא ידבר: