משלי פרק ט״ז

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)לְאָדָם מַעַרְכֵי־לֵב וּמֵיְהוָה מַעֲנֵה לָשׁוֹן

   מצודת דוד:לאדם. ביד האדם לערוך הדברים בלבו בסדר נאות אבל מה׳ בא העזר לסדר אמריו בלשון לבל יכשל בהם:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   מערכי. ענין סדור:

   מענה. ענין אמירה:

   רש"י

   לאדם מערכי לב. הוא סודר עצתו ודבריו בלבו:

   ומה' מענה לשון. כשבא להשיב הקב"ה משכילו בדבריו או אם זכה מזמן לו מענה טוב:

   מלבי"ם

   לאדם מערכי לב, הלב עורך ומסדר את אשר ידבר. ובאשר הבחירה ביד האדם הוא מעריך מערכות הרבה ואופנים שונים מה יענה, ובכ"ז הגמר ומענה הלשון הוא מה', וצריך עזר ממרומים שיענה מענה טוב, ר"ל גמר הפעולה, ובפרט דבור הלשון הוא מה', כמ"ש ואתפללה אל אלהי השמים ואומרה למלך שהתפלל על מענה לשון שיעלה בידו כראוי:

   רלב"ג

   לאדם מערכי לב ומה'. במה שיסדר מהדברים בלבו אך יצטרך עם זה עזר אלהי להוציא הדברים בפיו כי כמה דברים ימצא שיבלבלו הדברים בפיו אף על פי שנערכו בלב באופן שלם:

   אבן עזרא

   [א-ד] לאדם, כל, גול, כל - ד' דבקים. מערכי לב שיערוך בלבו המחשבות ומאת השם דבור הלשון, שהוא יוציאנו כי טרם הדבור ידענו כענין אין מלה בלשוני, והשם שיודע ומערכי לב רואה מענה איש וזהו כל דרכי איש שהוא זך ונקי, בעיניו רואה השם דרכיו, כי הוא תוכן הרוחות לעשות רצונו.

2. (ב)כָּל־דַּרְכֵי־אִישׁ זַךְ בְּעֵינָיו וְתֹכֵן רוּחוֹת יְהוָה

   מצודת דוד:זך בעיניו. כי אינו רואה חובה לעצמו: ותוכן. ה׳ הוא בתוך רוחו של כל אדם ויודע הוא אם דרכיו זכאים אם לא:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   זך. ברור ונקי כמו שמן זית זך (שמות כ״ז:כ׳):

   ותוכן. מל׳ תוך:

   רש"י

   ותוכן רוחות ה'. ומונה הלבבות מי הטוב ומי הרע:

   מלבי"ם

   כל דרכי איש זך בעיניו ותוכן רוחות ה', דרכי הנפש הם רבים מאד, וא"א להאדם לבחור הדרך הזך מבלי סיג, רק ה' שהוא תוכן ומודד את הרוח המעלה הציורים על הלב, ר"ל לפעמים ילך האדם בדרך הצדקה והרחמים והוא בא ע"י ציור הגאוה, שעושה צדקה כדי להתגאות, הולך בדרך ענוה ושפל רוח, ושרשו ברוחו מצד גאוה, שרוצה שיאמרו שהוא ענו וכדומה, וכן יש פלס לרוח, שהמלך והכהן גדול שרוחו גבוה ונשא צריך ללכת בדרך יותר מעולה ויגבה לבו בדרכי ה', וכ"ז לא ידע האדם רק ה' לבדו גבל כ"ז ע"פ חקי החכמה:

   רלב"ג

   כל דרכי איש זך בעיניו. הנה כל אחד מדרכי איש הוא זך בעיניו והמשל כי הכח המתעורר השכלי יהיה הדרך הטוב זך בעיניו והנה המתעורר הדמיוני יהיה הדרך הרע זך בעיניו מצד היותו ערב או מועיל לפי מחשבתו ומי שיעזר לתכן הרוחות אל שישאר הרוח והרצון בדרך הטוב הוא הש"י הוא לתכלית ולתועלת כי על צד ההשגחה ישמר האיש הטוב מהתגאל בפעולות הרעות:

3. (ג)גֹּל אֶל־יְהוָה מַעֲשֶׂיךָ וְיִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ

   מצודת דוד:גול. סבב מעשיך אל ה׳ להיות מביא לעבודתו ואז יכונו ויתבססו מחשבותיך:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   גול. גלגל וסבב:

   רש"י

   גול אל ה' מעשיך. גלגל והשלך עליו צרכיך ויכונו מחשבותיך, ד"א גול אל ה' מעשיך, התפלל לפניו על כל צרכיך:

   ויכונו. יתבססו ויתקיימו:

   מלבי"ם

   גל אל ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך - באשר המחשבות רבים ושוטפים על פני הנפש, ואין להם מכון ובסיס, אם יעשה האדם כל מעשיו רק לה', להגדיל כבוד ה' ולעשות רצונו, עד שה' הוא תכלית מעשיו, אז יש למחשבותיו כן ובסיס, שלא יחשוב רק לעשות מה שהוא כבוד ה' ורצונו.

   רלב"ג

   גול אל ה' מעשיך. סבב כל מעשיך לעבודת הש"י ואז יכונו מחשבותיך כי הש"י יעזרך להשלימה:

   אבן עזרא

   גול עם המוזהר ידבר, כלומר הודיעהו דרכיו כי הכל יפעל השם למען הזך ויתן שאלתו ויעשה חפצו באשר ישאל, וכאשר תגול אליו ימלא משאלותיך, וגם לרבות על משאלות הזך, כלומר אפילו גם הרשע יבוא ליום רעה, שלא יזיק לזך.

4. (ד)כֹּל פָּעַל יְהוָה לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם־רָשָׁע לְיוֹם רָעָה

   מצודת דוד:כל. הכל ברא ה׳ למען קלוסו וגם טובת הרשע וכח הזרוע שנתן בו הוא להיות מוכן לרצועת מרדות ביום בוא הרעה להיות שבט אפו ואם כן גם זה הוא למענהו:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   רש"י

   כל פעל ה' למענהו. הכל עשה בשביל קילוסו כמו ענו לה' בתודה (תהלים קמז) ד"א להעיד עליו כלומר פעלו מעיד עליו על גבורותיו שניה' בהגדת תהלים:

   וגם רשע. עשה להניחו ליום רעה, וכל זה לקילוסו:

   מלבי"ם

   כל פעל ה' למענהו - מפרש באיזה דרך יגול מעשיו אל ה', מפני שהכל פעל ה' למענהו, וכל הנברא - לכבודו ברא, ורוצה שכל מעשי האדם יהיו מכוונים לכבודו ושיתקדש שמו בברואיו.

   וגם אם תראה הרשע, שמחלל כבוד ה' ועושה נגד רצונו, והוא מצליח ומתקיים, גם זה לכבוד ה', כי הוא מוכן ליום רעה, שיש יום מיועד שיקבל עונשו ואז יתקדש שמו, כמו שנאמר: כשעושה משפט ברשעים, שמו מתגדל בעולם.

   רלב"ג

   כל פעל ה' למענהו. הנה כל אשר פעל הש"י הוא לתכלית ולתועלת וגם מה שתראה שיוזק הרשע ליום רעה הוא לתועלת כי בזה תועלת ללקיחת המוסר:

5. (ה)תּוֹעֲבַת יְהוָה כָּל־גְּבַהּ־לֵב יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה

   מצודת דוד:יד ליד. מידו של מקום יבוא הגמול ליד המחויב ולא ינקה ממנה כי לא תשוב ריקם:

   עוד פירושים על פסוק ה: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   יד ליד לא ינקה. מיד ליד בא לו גמול גובה לבו:

   מלבי"ם

   תועבת ה' כל גבה לב, אומר הגם שאין ה' מעניש על המחשבה ועל המדות הרעות, כל שלא הוציאו פרי לפעולת אדם, וכן גם על הפעולה לא יעניש תיכף ע"י השגחה מיוחדת, רק יסתיר פנים מהחוטא ויניחנו למקרה הזמן, לא כן מדת גבה לב, שחושב בלבו שהוא במדרגה עליונה מאד ועי"כ יפרץ פרץ בכל כחות נפשו לחשוב את לבו כלב אלהים, ועי"כ לא ישמע לדברי התורה והמורים, ויעבור גבולות המוסר, זה שורש פורה ראש ולענה ותועבה היא לה' עד שיענישנו יד ליד, ר"ל שלא ע"י אמצעי, ולא ינקה מעונש, כי העונש הבא ע"י הטבע לפעמים יש רשע מאריך ברעתו כי מקוה שישוב בתשובה, לא כן הגבה לב שאין תקוה שייטיב דרכו:

   רלב"ג

   תועבת ה'. הנה הגאוה היא מדה מגונה מאד ומתועבת לש"י כי היא סבה לרעו' גדולות בענינים המדיניים והיא ג"כ מהגדולות שבסבות למנוע השלימו' הנפשיי ולזה יהיה כרע זה האיש המתנהג בזאת המדה הפחותה ולא ינקה מהרעות הפתאומיות שלא יוזק בהם:

   אבן עזרא

   יד ליד יד השם בעבור יד הרשע, כלומר יד השם תשחיתהו בעבור ידו שתעשוק, על כן לא יהי נקי, כי יקבל שכרו.

6. (ו)בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֺן וּבְיִרְאַת יְהוָה סוּר מֵרָע

   מצודת דוד:בחסד. בעבור החסד והאמת אשר יעשה האדם יכופר העון ובלבד כשהוא סר מרע בעבור יראת ה׳ לא מיראת הבריות:

   עוד פירושים על פסוק ו: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   וביראת ה' סור מרע. על ידי יראת ה' סור מרע:

   מלבי"ם

   בחסד ואמת יכופר עון, הגם שגם מי שהעוה בזדון י"ל תקנה ע"י שיאחז בחסד ואמת לעשות גמילת חסדים בין אדם לחברו שלא לתשלום גמול, שזה חסד של אמת, וכן לאחוז במדת האמת בעיון, כמ"ש רז"ל (ברכות ה') חסד זה ג"ח ואמת זה תורה, ובזה יכופר עון כמ"ש אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילת חסדים, בכ"ז טוב יותר מי שהולך ביראת ה', שע"י היראה יסוור מרע, ולא יצטרך כפרה כלל, כמ"ש אשרי נשוי פשע אשרי אדם לא יחשב ה' לו עון:

   רלב"ג

   בחסד ואמת. הנה מי שיתנהג ביושר ובאמת בגמילו' חסדים יכופר לו העונש שהיה ראוי לבא עליו:

   אבן עזרא

   סור היראה גוררת שיסור מרע.

7. (ז)בִּרְצוֹת יְהוָה דַּרְכֵי־אִישׁ גַּם־אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ

   מצודת דוד:ברצות. כאשר ירצה ה׳ דרכי האיש בהיותם ישרים אז גם אויביו ישלים עמו ומכל שכן שלא יתעוררו עליו אויבים חדשים:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ישלים. מל׳ שלום:

   רש"י

   ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. ירצה לו שיהיו שלימים עמו:

   מלבי"ם

   ברצות ה' דרכי איש, כבר אמר כי רצונו תמימי דרך, שלהשיג רצון מה' צריך שיהיה תם דרך, היינו שלא ימהל ברוחו פניה חיצונית, ועי"ז יעמוד תמיד בתמימות, ואז ישלים ה' אויביו אתו, שהם אויביו הפנימים שהם ציורי התאוות שיהיו שלמים אתו אחרי שלא יעלה בלבו ציור רע כלל שזה גדר התמימות, וע"י שישלמו אויביו הפנימים ישלים ה' אתו גם אויביו החיצונים, מדה כנגד מדה, כשם שהוא השלים עם ה' אויבי הנפש האלהית, שזה רמז במ"ש גם אויביו ישלים שישלים אויבי ה' עם ה' והם ציורי היצר וכן ישלים ה' אויבי הגוף עמו:

   רלב"ג

   ברצות ה' דרכי איש. כאשר ירצה השם יתברך דרכי האיש מפני תום דרכיו הנה השם יתברך יסיר ממנו הרעות הנכונות לבא עליו ולזה ישלים אתו כל אויביו וכל שכן שישמרהו משיעוררו לו מדינים אנשים לא היו שונאיו מקדם ואפש' שרמז בזה עוד אל העזר האלהי שילוה לו בדעות ואמר כי ברצות השם ית' דרכו ישמרהו מהטעו' בעיון עם שגם אויבי האמת בעיון ההוא ישלי' עם הדרוש והם הספקות הנופלות בו מצד המחשבות המקבילות הנמצאות לו והנה ההשלמה היא הסרת הספק ההוא בשיתבאר שהמחשב' ההיא תתאמת בנושא אחר זולת זה ואמנם המחשבה שאינ' צודק' בעצמה לא יצטרך בה להשלמה אבל שתוסר לגמרי:

   אבן עזרא

   ישלים יביאם בברית שלם עמו ומלת גם לרבות על הרצון.

8. (ח)טוֹב־מְעַט בִּצְדָקָה מֵרֹב תְּבוּאוֹת בְּלֹא מִשְׁפָּט

   מצודת דוד:טוב. יותר טוב הון מעט הבא בצדק וביושר מהרבה תבואות הנאספים בלא משפט כי אם בגזל ובעושק:

   עוד פירושים על פסוק ח: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מלבי"ם

   טוב מעט בצדקה מרב תבואות בלא משפט, הוא עצמו מ"ש בתהלות ל"ז טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים. שמפרש הטעם כי זרועות רשעים תשברנה וסומך צדיקים ה', שמעט של הצדיק הוא מוסמך מה', והרב של הרשע ההשגחה עוסקת להשחיתו, וכן הוא בממון וקנינים שלו, המעט שהשיג בצדקה הוא תחת השגחת ה' וי"ל קיום, ורב תבואות שהשיג בלא משפט ה' יאבידהו, ובזה אין כפל עם מ"ש למעלה טוב מעט ביראת ה', ששם מדבר מן העונג עצמו, שמה שיאסף ביראת ה' ימצא בו עונג ונחת, והגם שימי עני רעים, בכל זה טוב לו המעט הזה, מהאוצר רב של הטוב לב משתה תמיד שימצא מהומה בו ואין שלום לרשעים:

   רלב"ג

   טוב מעט. מהממון שיקובץ בצדק וביושר ממי שיקבץ רב תבואות בלא משפט רוצה לומר בגזל ובחמס ובדרכים בלתי ישרים וכן העיר בזה בענינים העיוניים ואמר כי טוב שישיג האדם מעט מהדברים העיוניים וישלים בהם החקירה בצדק וביוש' מאשר ישיג מהם הרבה בזולת חקירה ישר' כי זה ממה שיביאהו לחשוב שהשיג האמת מזולת שיהיה כן וגם אם השיג האמ' הנה לא השיגהו בדרכיו ולא יכנס זה בגדר הידיעה:

   אבן עזרא

   טוב מעט ממון מקובץ בצדקה מהמון רבה, מקובץ ברשע.

   בלא משפט ולא יעשה צדקה כמשפט.

9. (ט)לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ וַיהוָה יָכִין צַעֲדוֹ

   מצודת דוד:יחשב דרכו. באיזה דרך יהלך: יכין. מכין פסיעותיו ללכת במקום שירצה:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   לב אדם יחשב דרכו. ללכת דרך ישר:

   וה' יכין צעדו. כמו ששנינו (שבת קד), הבא לטהר מסייעין לו:

   מלבי"ם

   לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו, שורש חשב כשבא בפועל מורה על מחשבות היוצאות מן הרגילות או מחשבות בלתי ראויות, וכבר אמר ירמיה (י') ידעתי ה' כי לא לאדם דרכו לא לאיש הולך והכין את צעדו, הדרך הוא מה שבוחר באיזה דרך ילך, והצעד הוא מה שפוסע ברגליו והגם שהבחירה נתנה אל האדם, בכ"ז איברי התנועה שבם יגמר פעולתו, ה' מניע אותם בכחו, בין הלשון המוציא המחשבה בעניני הדבור, כמ"ש לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון בין הרגלים שגומרים מחשבתו בעניני התנועה על הדרך אשר בחר, ואחר שלא לאיש הולך והכין את צעדו, כי איברי התנועה הם ביד ה', א"כ לא לאדם דרכו, כי יכול המניע לעכב תנועתו אם לא יחפוץ ה' דרכו, ואמר (תהלות ל"ז) מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ כי יפול לא יוטל וכו', שאחר שהמצעדים גם של הגבר הגבור הם מה', וה' חפץ דרכו, הגם שבחירת הדרך הוא מהאדם, ה' מעכב תנועתו אם לא חפץ בדרך זה, וכשתראה הצדיק נופל כי רגליו לא יקומון על דרכו שבחר, דע שלא יוטל כי ה' סומך ידו, והוא מעכב תנועתו כדי שיקום ויתהלך על דרך הטוב בעיני ה', ואמר לקמן מה' מצעדי גבר ואדם מה יבין דרכו, ועז"א אם תראה שלב אדם יחשב, ר"ל שחושב עצות בלתי ראויות על דרכו, דע שלא יועיל, אחר שה' יכין צעדו, ולא יוכל לצעוד בלא רצון ה':

   רלב"ג

   לב אדם. הנה לב האדם יתבונן איך ראוי שיתדרך בדרכו במה שירצה לעשותו אמנם בהוצאה לפועל יצטרך עזר אלהי שיכין צעדו ויישירהו אל מה שראוי לו בדרך ההוא כי לא לאד' דרכו:

   אבן עזרא

   לב אדם צדיק שיחשוב דרכו הראוי לו והשם יכין צעדו שלא יכשל ויעזרהו, כענין: בא ליטהר מסייעין אותו.

10. (י)קֶסֶם עַל־שִׂפְתֵי־מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט לֹא יִמְעַל־פִּיו

    מצודת דוד:קסם. אמרי המלך ברורים כאלו היה קסם על שפתיו כי אין דבר נכחד מאת המלך לפי שכל האנשים יחזרו למצוא חן בעיניו ולזה ימצא בכל דבר מי מגלה אוזן המלך לזה לא ימעול פיו במשפטו לעות הדין מחמת טעות ושגגה:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    קסם. ענין ניחוש כמו קוסם קסמים (דברים י״ח):

    ימעל. ענין בגידה ואשמה:

    רש"י

    קסם על שפתי מלך. על שפתי חכם היושב בדין:

    מלבי"ם

    קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו, השפתים הוא הדבור החיצוני והפה הוא הדבור הפנימי בחכמה, והנה המלך כל מה שיבטא בשפתים אף על פי מקרה הוא דומה כקסם שימהרו וינחשו ויחלטו הממנו, שכפי שיוציא בשפתיו ואיכות דבורו החיצוני שבו ילביש אמרי פיו הוא כקסם להחליט על זה ענינים גדולים, וע"כ במשפט לא יכסה את פיו במעיל, שכל דבור פיו שידבר בחכמה להחליט את המשפט ידבר בבירור שלא יהיה שום מקום לטעות, פן עי"כ יבא פיו לידי מעילה ובגד גלוי:

    רלב"ג

    קסם על שפתי מלך. הנה על שפתי מלך דבר ידמה לקסם להגיד האמת בדברים כי כל דבר לא יכחד מן המלך לסבות רבות יתקבצו בזה הא' כי עניניו במלכותו מסודרים מהש"י באמרו פלגי מים לב מלך ביד ה' והשנית כי בסבת רצון האנשים למצוא חן בעיניו ימצא בכל דבר מי שיגלה אזנו להגיד האמת ולזאת הסבה בעינה לא ימעל פי המלך במשפט כי יגיד האמת ויהיו משפטיו לפי המשפט המוגבל מהשם ית':

    אבן עזרא

    קסם חסר כף הדמיון קוסם קסמים, כלומר גוזר גזרים וקסם שם כלל, על גזרת משפט הכוכבים. וכן גזרין שיגזרהו להיות כן, כלומר כקסם שהוא דבר גזור, כן יאות להיות על שפתי מלך, שיגזור במשפט האמת ולא ימעול באמרי פיו.

11. (יא)פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַיהוָה מַעֲשֵׂהוּ כָּל־אַבְנֵי־כִיס

    מצודת דוד:פלס. הנה יש ביד ה׳ פלס ומאזנים לשקול בהם משפט תשלומין ומעשהו בדבר התשלומין הוא כמו כל אבני כיס הם אבני המשקל הנתונים באמתחת ויש שם רבי המשקל וקטני המשקל וכן ישקול המקום תשלומין לכ״א לפי הגמול:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    פלס. ענין יושר כמו פלס מעגל רגליך (לעיל ד) והושאל על מטה המאזנים כי הוא מיישר המשקל:

    כיס. אמתחת ושק:

    רש"י

    פלס ומאזני משפט וגו'. לשלם לאדם כפעלו, משפט יישטיצ"ה בלע"ז פרעון עונות האדם בפלס ומאזנים:

    מעשהו כל אבני כיס. כאשר יש באבני כיס משקלות גדולו' וקטנו' הכל לפי פעלו של אדם:

    מלבי"ם

    פלס ומאזני משפט לה' מעשהו כל אבני כיס, פלס הוא גדול ממאזנים ובא בעצם על מדידת המעגל שהוא הדרך הסבוביי למדוד מקום הקרוב אל מחוז החפץ, ובמאזנים מניחים דבר הנשקל בכף אחד ואבני משקל בכף השנית לראות אם מכוונים זה נגד זה, אמר כי יש לה' פלס לשקול דרכי איש ומנהגיו ומעגלותיו ולכוונם אל הישרה, וגם יש לו מאזני משפט לשקול מעשי בני אדם ולשלם לו גמול טוב או רע כפי מדותיו, ומה הן האבני כיס שמניח בתוך המאזנים? הם מעשהו, ר"ל שה' ערך את כל המעשה אשר עשה, לשקול בהם מעשי ב"א הבחיריים, שכפי המעשה שיעשה האדם ויניח מעשיו על כף המשקל כן יהיו מעשי ה' ודרכי הטבע והמערכה מכוונים כנגדה, כמ"ש אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו, פן יפתה לבבכם ועצר את השמים, ויש במעשי ה' כל מיני אבני משקל גדולים וקטנים שכולם אבני צדק מכוונים במשקל על כף מעשי ה' בעולם הגדול, נגד הכף השני שבו יניח האדם הבוחר את מעשיו על כף הבחירה בעולמו הקטן, ושתי הכפות ישאו יחדיו תמיד הן לטוב הן לרע:

    רלב"ג

    פלס. הנה המשקל בדברים העיוניים ומאזני צדק ומשפט לשקול בהם הישר והבטל הוא לה' כי יצטרך עזר אלהי זה בצדק וביושר לרוב הטעיות שאפשר שיפלו בו ולזה ג"ב יהיה מעשה הש"י כל המשקלים שבכיס אשר ישקלו בהם דבר מהדברים העיוניים כי להם סדרים יתיישרו בהם להסיר הדרכים המטעים מהם ואלו הסדרים מתחלפים בהתחלף סוגי העיון והנה העיר בזה ג"כ אל דבר המשקלים והמאזנים כי ידיעת היותם בצדק הוא לה' ולזה ראוי שיירא האד' מזה והנה הביאור הראשון הוא היותר נכון וידמה לפי הביאור הראשון שיהיה שב אומרו קסם על שפתי מלך אל החלק המושל באד' והוא השכל והנה קראו מלך כי בזה האופן יתיישר לו העיון כשימלוך על שאר כחות הגוף והנפש וישרתוהו כלם וירוע כי החטא לא יקרה בהשגתו המיוחסת לו ולזה לא יקרה טעות בציור כי הוא מהשכל לבד אך יקרה טעות באמת מפני היות ההשגה מורכבת מהשכל והחוש כמו שנתבאר בספר הנפש ולזאת הסבה לא ימעל פיו במשפט במה שישפטהו ממה שהוא מיוחס לו ולזה הביאור ימשך יפה מה שביארנו ראשונה במאמר פלס ומאזני משפט וגומר וזה הביאור הוא הנראה צודק בזה המקום:

    אבן עזרא

    פלס, ומשקל לענין אחד הם וכיס מנין, למ"ד לה' כמו בעבור כי הוא צוה לעשות במשקל ובמאזנים כמשפט ומעשהו של הפלס.

    כל אבני כיס כי השקל עשרים גרה והטעם שלא יהיה שם גדולה וקטנה, ע"א לה' לו הם והטעם: כי הוא חפץ בהם.

12. (יב)תּוֹעֲבַת מְלָכִים עֲשׂוֹת רֶשַׁע כִּי בִצְדָקָה יִכּוֹן כִּסֵּא

    מצודת דוד:תועבת. דבר תעוב הוא למלכים לעשות רשע כי בעבור מעשה הצדק יכון כסאו ולזה יתעב הרשע להעמיד הכסא על כנו:

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    תועבת מלכים עשות רשע. דבר תעוב הוא לדיינין ואין הגון להם לעשות רשע:

    מלבי"ם

    תועבת מלכים, כבר בארתי (ישעיה ט') שהעמדת המלכות הוא על המשפט בין אדם לחברו, אבל קיום הכסא והכננו הוא על הצדקה, כמ"ש להכין אותה במשפט מעתה ולסעדה בצדקה עד עולם (ישעיה ט'), ואחר שרק ע"י הצדקה שהם המע"ט יכון כסא שיהיה לו קיום, א"כ עשות רשע שהוא הפך הצדקה היא תועבת מלכים, כי זה יהרס מכון כסאם ומלכותם:

    רלב"ג

    תועבת מלכים. הנה למלכים והם השכלים האנושיים הוא מתועב מאד ושנוא עשיית הרשע בדעות או במדות וזה כי עשיית הרשע במדות יהיה סבה שלא יכון כסא המלך אבל יסורו הכחות הנפשיות מלשרתו וימנע מפני זה ממנו השלימות אשר הוא כחיי עליו ועשיית הרשע בדעות שתהיה סבתו לקיחת המחשבות והצורות הדמיוניות לא על נכון הוא סבה שלא יגיע מהם השירות הראוי כי בצדק וביושר יכון הכסא והאדנות שיש לו עליהם אך בזולת זה אין לו תועלת:

    אבן עזרא

    תועבת, רצון, חמת, באור, קנה ה' דבקים. [יב-טז] יאהב כל אחד מן המלכים.

    מלקוש הוא המטר. וכן פירושו: המלכים ראויים לתעב עושה רשע, כי בעבור הצדק שיעשו יכון כסאם וירצו דובר הצדק, כלומר דובר אמונים ישרים יאהב המלך, כי חמתו כחמת מלאכי מות, שימיתו פתאום הרשעים.

13. (יג)רְצוֹן מְלָכִים שִׂפְתֵי־צֶדֶק וְדֹבֵר יְשָׁרִים יֶאֱהָב

    מצודת דוד:שפתי צדק. אמרי צדק: יאהב. אל המלכים:

    עוד פירושים על פסוק יג: מלבי"ם, רלב"ג

    מלבי"ם

    רצון מלכים שפתי צדק, הצדק הוא בענין המשפט, שיהיה המשפט עפ"י הצדק לא משפט מעוקל כמ"ש ושפט בצדק דלים, וזה רצון מלכים, כי הן לצדק ימלוך מלך, והישרים הוא מדרגה יותר מן הצדק והוא מי שיעשה הישר לפנים משורת הדין, וגם כולל ישרת הדעות, יאהבנו המלך וזה יותר מן הרצון:

    רלב"ג

    רצון מלכים שפתי צדק. הנה רצון מלכים הוא שפתי צדק במה שיעידו בעדות בספורי הקודמים כמו שיצטרך זה בחכמות אשר לא תשלם העמידה על מה שיצטרך לעמוד עליו מן החוש בהם כי אם בזמן ארוך נפלא יעבר החיים האנושיים כמו הענין בחכמת הכוכבים ובהרבה מהדברים הטבעיי' ומי שהוא דובר ישרים יאהב כי היושר בדברים יישירוהו למצוא האמ' במה שיחקר בו:

14. (יד)חֲמַת־מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי־מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה

    מצודת דוד:מלאכי מות. החמה ההיא כאלו ישולח באדם מלאכי מות: יכפרנה. יעביר את החמה במתק אמרי פיו:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יכפרנה. ענין העברה וקנוח ועש״ז יקראו המזרקים כפורי זהב (עזרא א׳:י׳) כי הכהן מקנח ידו מן הדם בשפת המזרק:

    רש"י

    חמת מלך. הוא כמלאכי מות כשלוחי מיתתם:

    ואיש חכם יכפרנה. יפייסנה:

    מלבי"ם

    חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה, החמה היא טמונה בלב, והתגלותה להנקם נקרא אף, והנה חמת אדם הדיוט אינה מסוכנת כי א"י להנקם תיכף, אבל המלך כשיתעורר חמתו הוא המלאכים ששולח המות, כי בחמתו ישחית רבים, וצריך לבקש איש חכם אשר בחכמתו ידע לכפר עון ולהשיב חמה, ויש לה מליצה על חמת המלך העליון שעוררה מלאכי מות, ואיש חכם יכפרנה כמו פינחס השיב את חמתי וכו' ויכפר על בני ישראל, ויאמר להשמידם לולא משה בחירו וכו' להשיב חמתו מהשחית:

    רלב"ג

    חמת מלך. הכעס שיכעס המלך הזה על מה שהפליג לחקור בו לפי העדות ושפט מפני זה בדבר מה נמצא אחר זה בחוש בלתי צודק מפני הכזב שיהיה בעדות הנה הוא כמו מלאכי מות להסיר האדם מדרך חיים אל דרך המות כי ידמה לו שהטורח בחכמה הוא לבטלה ואמנם איש חכם יסיר זאת החמה בשיפליג תחלה בדבר העדות להתבונן אם קצתו מסכים לקצתו אם ימצאוהו בלתי מסכים הנה יעמוד על מה שהיה מהם צודק מהדרכים רבים מהם שיתבונן באי זה מאלו הדרכים נכפל העדות יותר כי אשר נכפל בו העדות יותר ידמה היותו מסכים לאמת ומהם שיתבונן מצד המעידים ר"ל שכאשר יעיד בו איש יותר שלם ויותר חכם הוא יותר שיהיה צדק ומהם שיתבונן בו מצד הטעות שאפשר שיקרה בהרגש בו מהטעות יותר הוא יותר ראוי שיונח בלתי צודק והנה ג"כ אפשר שיסיר החכם זה הכעס והחמה בצד אחד והוא שאחר שהשיג בחוש הפך מה שיתחייב מהעדות ישוב להסיר מהעדות מה שחוייב ממנו זה הביטול ויחקר עם השאר ועם מה שהשיג בחוש כי בזה האופן יתיישר למצוא האמת והנה יסיר החכם זה הכעס בצד אחר יותר שלם והוא כי מדרכו שלא יעיר בדבר אם לא היה צודק ונקי מהטעות ואם היה אפשר שיהיה בהרגש טעות יגיד זה הענין בעדותו:

    אבן עזרא

    יכפרנה יבטלנה וישוב חמתו מאליו, ובאור שיאיר עיניו על החכם, יש חיים ורצונו שירצהו כעב מלקוש שיצמיח הלקש, וקניין החכמה מה טוב לחכם כי יבטל חמת המלך.

    חרוץ מלשון גזור, כמו: אתה חרצת, או שם זהב כמו כתם.

15. (טו)בְּאוֹר־פְּנֵי־מֶלֶךְ חַיִּים וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ

    מצודת דוד:באור. כשהמלך מאיר פניו למי ומראה פנים צהובות ושוחקות היא לו לחיים כי הרבה טובה ביד המלך: ורצונו. רצון המלך הוא כעב המביא מלקוש הוא המטר המאוחר היורד על הקשין ועל המלילות:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    מלקוש. כן נקרא המטר המאוחר כמו יורה ומלקוש (דברים י״א):

    רש"י

    באור פני מלך חיים. מי שהקב"ה מסבי' לו פני' חיים הוא לו לכך צריך אדם ליישר דרכו לפניו:

    ורצונו כעב מלקוש. מי שהוא מרוצה לו רצונו טוב לו כעב המביא את המטר:

    מלבי"ם

    באור פני מלך חיים, מוסב למעלה ואחר שאיש חכם כפר חמה, סרו מלאכי מות, ואז בהאיר אור פני מלך שזה סימן שסרה החמה, ימצא חיים שהוא הפך המות, ואם יוסיף להפיק רצונו דומה כעב מלקוש. והנה לקמן (י"ט י"ב) נהם ככפיר זעף מלך וכטל על עשב רצונו, הזעף קטן מן החמה, כי הוא עצב פנימי שי"ל על איזה דבר, ואינו בחמה רק שאז מונע השפע והרצון, ואז אין לאדם לקרב אליו, כמו שאין לקרב אל הכפיר בעת נהמו, ובכ"ז אינו שולח מות חוץ מגבולו כי הכפיר לא יצא על טרפו חוץ למעונו, (שזה מעשה האריה לא הכפיר) רק במעונתו לא יקרב כל חי אליו, ואז אחר ששב רצונו ישוב להשפיע ולהאציל מטובו וכולם שבעים כטל הבא בתמידות על העשב ללחלחו, אבל חמת מלך תשלח מלאכי מות חוץ לגבולו וצריך איש חכם לכפר, ואם ישוב רצונו אחר שנעצר ימים רבים, והעשב היה צמא למטר טובו, דומה רצונו כעב מלקוש, כאילו נעצר הגשם ימים רבים, ושב להשביע העשב הכמוש והעיף מבלי מים, וכן כשירצה להם ישוב להשפיע טובו וברכתו אחרי נעצר וימנעו רביבים ומטר הטוב והחסד:

    רלב"ג

    באור פני מלך חיים. הנה באור פני המלך הזה בהשגת המושכלות יושגו החיים הנצחיי' והרצוי שיהי' ממנו לשאר הכחות המשרתות אותו הוא במדתת העב שיהיה ממנו המלקוש אשר יביא פרי הצמחי' ותכליתם וזה כי בזה האופן יתיישר לאדם השגת ההצלחה שהו' הפרי המכוון בו:

16. (טז)קְנֹה־חָכְמָה מַה־טּוֹב מֵחָרוּץ וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף

    מצודת דוד:מה טוב. מה מאוד הוא טוב יותר מחרוץ והוא מין זהב טוב: וקנות בינה. קנין הבינה:

    עוד פירושים על פסוק טז: מלבי"ם, רלב"ג

    מלבי"ם

    קנה חכמה מה טוב מחרוץ וקנות בינה נבחר מכסף, החכמה היא הלמודים המקובלים איך להתנהג בכל תכונת הנפש והמדות, והבינה הוא מה שמבין דבר מתוך דבר מעצמו, הן בעניני חכמה שמוציא דבר מדבר, הן בדברים שהשכל שופט עליהם ע"פ ההיקשים התבוניים בין אמת ושקר, ויש הבדל בין הכסף והחרוץ שכספת טבעא ודהבא פרי, הכסף ישתמשו בו להוצאה ולסחור בו דברים אחרים. הזהב יסגלוהו באוצרות ולא יוציאו אותו, כמ"ש כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה, והנה החכמה היא סגולה יאסוף אותה באוצרות לבבו ולא יוציאנה לסחור בה, רק היא התבואה שאוכלים לשובע הנפש, ועז"א קנה חכמה מה טוב מחרוץ, שהוא קנין יקר מן החרוץ, כי הוא הטוב בעצמו מצד עצמו. אבל הבינה עושים בה מסחר שע"י ההיקשים מוציאים דבר מדבר ומבינים ומחליפים רעיון ברעיון מושכל במושכל ומרויחים כדבר שסוחרים בו, ועל זה מדמה הבינה כדמיון הכסף שאין טובו מצד עצמו רק מצד מחירו, שמקבלים בעדו סחורות אחרות, רק שקנות הבינה נבחר מכסף, כי בעדו יקחו דברים מושכלים יקרי הערך:

    רלב"ג

    קנה חכמה. הנה קנין החכמה טוב מאד מקנין הזהב וקנין הבינה נבחר מקנין הכסף ורמז בזה כי אין לאלו הקנינים יחס וערך לקנין החכמ' והבינה והנה המשיל החכמ' בקנין יותר יקר מהבינ' כי השגת החכמה היא יותר שלימה מהשגת הבינה כמו שהתבאר מדברינו ואע"פ שכבר יקרה בבינ' שתחקו' בנושא יותר נכבד ועוד כי הבינ' תהי' ג"כ בדברי המוס' והוא הפילוסופי' המדיני' ואולי אל זאת הבינ' כיון בזה הפסו':

17. (יז)מְסִלַּת יְשָׁרִים סוּר מֵרָע שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ נֹצֵר דַּרְכּוֹ

    מצודת דוד:מסלת. דרך הישרים הוא לסור מרע כי יתבוננו בדרכם שלא יבואו לידי נדנוד עון והרוצה לשמור נפשו ישמור דרכו לבלי לכת כפי ההזדמן:

    עוד פירושים על פסוק יז: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    מסלת ישרים סור מרע, הישר הוא מי שטבעו נוטה אל היושר ואין לו מלחמה פנימית ברוחו כמו הצדיק, וזה יש לו מסלה כבושה וסלולה לא נמצא בה מכשול ולא יעקש דרכו ובזה יסור מרע כי דרכו סלולה מתאוות ומיצרי הלב, כמ"ש וארח ישרים סלולה, אבל מי שאין לו מסילה כבושה וצריך לילך בדרך בלתי סלול, הוא מסוכן, כי רבים לוחמים לו להטותו מדרך ולהמיתו מיתת הנפש, ומי ששומר נפשו נוצר דרכו בשמירה יתירה, בל יפול באחת הפחתים ובל יטה אל אורחות עקלקלות ויהיה לטרף אל יצרי הלב ואל המדות הרעות ואורבי הנפש:

    רלב"ג

    מסלת ישרים סור מרע. דרך ישרי' היא סור מרע כי הם יתבוננו בדרכם וינהגו בו באופן שימלטו מהרע בדברי' המדיניים או בדברי' העיונים ומי שירצ' לשמו' נפשו מהרע ראוי שישמור דרכו בזה האופן הנזכר:

    אבן עזרא

    מסלת שיורו לסור מרע היא מסלתם ומי שיחפוץ לשמור נפשו שלא תמות, נוצר דרכו הראוי לו והוא דרך המצות.

18. (יח)לִפְנֵי־שֶׁבֶר גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ

    מצודת דוד:לפני שבר. טרם יבוא שבר על הרשע בא לו מתחלה גאון וממשל רב כי בזה יכפל הצער: גובה רוח. על רוב הטובה הבאה לו טרם הכשלון וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    גאון. ענינו ממשלה כמו גאון יעקב (עמוס ז׳):

    כשלון. ענין חלשות ונפילת הכח:

    מלבי"ם

    (יח-יט) לפני שבר גאון וכו', טוב שפל רוח וכו', הענוה והגאוה שניהם בבחירה, המתגאה מגביה א"ע למעלה ממדרגתו, והענו משפיל לכת ומכיר ערך האדם כי אין לו להתגאות כי הוא בשר ודם, ושפל רוח הוא הקצה האחרון נגד ענוה שהוא האמצעי בין גאוה לשפלות, הענו מרגיש בכבודו רק הוא ענו מפני בחירתו, והשפל רוח ציורי רוחו ישפילו אותו עד שלא ירגיש כלל כשיבזו אותו, ובכל המדות טוב הדרך המצוע, אבל בגאוה הזהירו מאד מאד הוי שפל רוח, שטוב ללכת בקצה האחרון, אבל אין טוב שיהיה שפל רוח טבעיי בלתי מרגיש, רק טוב שפל רוח את ענוים, שיהיה השפלות מסבת ענוה שהיא בחיריית שכליית ע"פ החכמה וחקיה, וגבה רוח הוא מי שציורי הרוח נגבהים אל הלב ומתנשאים להתגאות ובכ"ז עדיין לא יצאו אל הפועל, כי הלב מושל על ציורי הרוח ויכול להשפיל עם רוחו, אבל אם פועלים על הלב עד שהתפעל מהם ונעשה גבה לב, אז הוא תועבה (כמ"ש תועבת ה' כל גבה לב, ויקבל עונש, כמ"ש יד ליד לא ינקה), ואז יקנן בלבו מדת הגאוה, ונקרא גאה, ואם יצורף אליו שהוא ג"כ עשיר וגבור, אז יש בלבו גאה וגאון וקרוב הוא אל שישבר, כמ"ש לפני שבר יגבה לב איש, ואמר פה לפני שבר גאון, ומי שהוא רק גובה רוח, ועדיין לא גבה לבו ולא בא לכלל גאוה, קרוב אל הכשלון, אחר שהגאוה י"ל מלחמה עמו ובקל יכשל, וז"ש לפני כשלון גובה רוח, ועת יכשל, אחר המכשול הוא השבירה, ואז יוקדם הגאון, כמ"ש לפני שבר גאון כי גובה רוחו משל על הלב עד שבא לכלל גאון, וא"כ טוב שיהיה שפל רוח את ענוים, להיות שפל רוח בתכלית השפלות, שזה לא יכשל וכ"ש שלא ישבר, מחלק שלל את גאים הגם שידמה לו שמחלק עמהם שלל וריוח רב, כי פתע ישבר וישפל, אבל תכלית הענוה כבוד כמ"ש ולפני כבוד ענוה:

    רלב"ג

    לפני שבר גאון. הנה הגאוה והגאון וגובה הרוח הוא סבה אל השבר ואל הכשלון וזה מבואר מאד מענין המדה הזאת:

    אבן עזרא

    לפני, טוב שנים דבקים.

    גובה רוח על כן טוב לשפל רוח להיות עם ענוים.

    מחלק מקח בחלק שלל עם גאים, כי אז ישבר כהם להיותו עושק.

19. (יט)טוֹב שְׁפַל־רוּחַ אֶת־עֲנָוִים מֵחַלֵּק שָׁלָל אֶת־גֵּאִים

    מצודת דוד:טוב. יותר טוב להיות שפל רוח להתחבר עם הענוים אף אם מעט ירויח עמהם מלהיות מחלק שלל רב מאשר ירויח עם הגאים כי פן ילמד ממעשיהם:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג

    מצודת ציון

    שלל. הון רב:

    רש"י

    טוב שפל רוח. טוב להתחבר את ענוים ולהיו' אתם שפל רוח מהיות מחלק שלל את גאים:

    רלב"ג

    טוב שפל רוח. הנה יותר טוב לאדם הוא שיהי' שפל רוח ויתחבר עם הענוים והשפלים משיהיה מתחבר עם גאים ויחלק שלל עמהם במה שנצחו במלחמה אשר היתה גאותם סבה לה וזה כי אם יקרה מזאת התכונה טוב בקצת העתים הנה יקרה ממנה רע בעתים רבים והנה חלקם השלל הוא ג"כ לנקמה מהם כי זה שירגלם בזאת התכונה הפחותה ויהיה זה סבה שיחולו עליהם רעות גדולות:

20. (כ)מַשְׂכִּיל עַל־דָּבָר יִמְצָא־טוֹב וּבוֹטֵחַ בַּיהוָה אַשְׁרָיו

    מצודת דוד:משכיל. המתבונן וצופה לסוף הדבר ימצא טוב כי יצליח ואם אחר כל ההתבוננות יבטח בה׳ אשרי לו:

    עוד פירושים על פסוק כ: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    משכיל על דבר ימצא טוב. הנותן לב להתבונן על דבריו לפלס את דרכיו ימצא טוב:

    ובוטח בה' אשריו. כשהוא מפלס דרכיו ורואה בה מצוה שיש בה סכנה או חסרון כיס ובוטח בהקב"ה ועושה הטוב:

    אשריו. הן אשוריו שלו:

    מלבי"ם

    משכיל על דבר ימצא טוב, ר"ל מי שעושה עניניו בלא השכלה ולא ישים לב לבחור האמצעים המובילים אל תכלית נרצה, לא ימצא טוב שהוא התכלית אחר שלא בקש אותו, אבל המשכיל על דבר ומבקש בשכלו איך ובאיזה אופן יעשה, ימצא טוב, ויש הבדל בין מצליח ובין משכיל, ההצלחה היא במקרה עפ"י המזל, והמשכיל יחשוב בשכלו למצוא האמצעיים הטובים, ואז ימצא טוב כמי שחפש ומצא את אשר בקש, אמנם יש דרך אחר שאינו משכיל על דבריו כלל רק בוטח בה' ומאמין שה' יעשה הכל כפי ההשגחה, אז אשריו, כי זה האושר וההצלחה הנפשיית ההשגחיית, שהמאושר הוא גדול מהמצליח, שזה אושר הנפש:

    רלב"ג

    משכיל על דבר ימצא טוב. הנה מי שהוא מעיין ומסתכל איך ראוי שיתנהג בדבר דבר ולא יעשה מעשיו בזריזות ובבהלה הוא ימצא טוב בדברי' כי זה ממה שיתיישר בו להגיע אל התכלית הנרצה ומי ששם מבטחו עם זה בה' לא במה שהכין מהסבות אשריו כי הש"י ימציא לו חפציו ואף אם שגג בהכנת הסבות:

    אבן עזרא

    משכיל דבק למעלה, כלומר משכיל על דבר השפלות להשפל - הוא ימצא טוב שייטיב לו השם.

    ובוטח בשם לא יחפוץ לחלק שלל עם גאים.

    אשריו שיהא מאושר ברבות טובתו.

21. (כא)לַחֲכַם־לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח

    מצודת דוד:לחכם לב. למי שלמד חכמה מרבו סופו יקרא נבון כי יתחכם להבין דבר מתוך דבר: ומתק. הממתיק אמרים לזולת למען יערב לו להיות מקובל על הלב הנה יועיל גם לעצמו כי בזה יוסיף ללמוד להבין תוכיות הדבר:

    עוד פירושים על פסוק כא: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    לחכם לב יקרא נבון. שלמד חכמה מרבו:

    יקרא נבון. סופו שיהיה נבון בדברים מפולפל בחכמתו ויקראו אותו נבון:

    ומתק שפתים יוסיף לקח. כשאדם מטעים דבריו לתלמיד וממתיק דבריו בטעמים יוסיף לקח:

    מלבי"ם

    לחכם לב יקרא נבון, כבר בארנו ההבדל בין חכם ובין חכם לב, החכם קבל חקי החכמה ובכל זה עדיין יש בלבו מלחמה נגד ציורי התאוה והזדון, אבל החכם לב הוא מי שלבו שהוא הכח המושל שלו הוטבע בטבע על ציורי החכמה ואין לו מלחמה פנימית כלל, כי מתוך ההרגל והלימוד נעשה זה כטבע אצלו, והנה הנבון מבין דבר מתוך דבר, והוא מתעסק להבין חקי החכמה עד שלבסוף ישובו אצלו לדעת, שידעם ידיעה ברורה כהמוחשים, וגם הנבון בקל יכבוש ציורי התאוה אחר שמבין חקי החכמה וכמ"ש (י"ד ל"ב) בלב נבון תנוח חכמה, אבל בכ"ז י"ל עבודה רבה עד יבין הכל, כמ"ש (ט"ו י"ד) לב נבון יבקש דעת, ואמר פה שהחכם לב שציורי החכמה שבו אצלו לטבע יקרא נבון, שהגם שלא השיג טעמי החכמה ע"י דרכי התבונה, הבין אותם מצד טבע החכמה בעצמה, שאינה סותרת לטבע נפשו ותכונותיה, והנה הנבון יעתיק את החכמה לכלל דעת שמרומז בשפתיים (כמ"ש על בשפתי נבון תמצא חכמה) ואמר שגם החכם לב שהגיע למדרגת הנבון מצד טבעו והרגלו, ע"י מתק שפתים יוסיף לקח אם יעתיק החכמה בשפתיו כדבר ידוע בדעת, שמורגל בשפתים החיצונים, יוסיף לקח, יוסיף לקחת למודים חדשים בכללי החכמה, כמ"ש ישמע חכם ויוסף לקח, כי הוא אינו מבין עפ"י המצאת הבינה ודרכיה רק ע"פ ההרגל בחכמה שענינה נלקח בקבלה, לכן אמר לשון לקח שהיא הקבלה:

    רלב"ג

    לחכם לב יקרא נבון. הנה לחכם לב יקרא נבון ר"ל כי השגתו החכמה תישירהו להשגת הבינה גם בדברים המדיניים להתבונן בלקיחת התחבולות להעמידו בשלום עם כל אחד מהאנשים ואע"פ שכבר התבונן בזה בלבו באופן ראוי הנה במתיקות דבריו יוסיף קנין טוב על מה שחשב בלבו כי ערבות הדברים ומתיקות' ימשוך הנפשות ויקחם:

    אבן עזרא

    לחכם לב שהחכמה בלבו.

    יקרא נבון שיבין מה שלא למד.

    ומתק שפתים טעם ואיש ילמד מתיקון שפתים, אז יוסיף לקח.

    והמתק רמז לחכמה המתוקה, כענין: ומתוק מדבש.

22. (כב)מְקוֹר חַיִּים שֵׂכֶל בְּעָלָיו וּמוּסַר אֱוִלִים אִוֶּלֶת

    מצודת דוד:שכל. השכל הוא לבעליו כמעין הנובע חיים כי בעבורו בא לו חיים: ומוסר. היסורים הבאים על האוילים הם בעבור אולתם:

    עוד פירושים על פסוק כב: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    מקור חיים שכל. לבעליו וכן פתרון המקרא שכל הבעלים מקור חיים הוא לו:

    ומוסר אוילים אולת. יסורי אוילים ע"י אולת באים להם וכן משמעו האולת יסורין הוא לאוילים:

    מלבי"ם

    מקור חיים שכל בעליו עתה יפרש באיזה אופן יבין החכם לב חקי החכמה עד יגיע בם לכלל דעת, מפרש מקור חיים הזה ששואב החכם לב ממנו את הדעת, בעליו של המקור הוא השכל, שהגם שלא ישיג חקי החכמה בכח הבינה, ישיגם ע"י כח השכל, שהוא כח חד שיש באדם להשכיל אמתיות נעלמות, ולהשכיל גם חקי החכמה וענינים רוחנים נשגבים מבינת האדם, ויש גם שכל טוב שהוא הרוח הקדש אשר יחול על החכם לב, וכמ"ש למעלה (י"ד ט"ו) תורת חכם מקור חיים שכל טוב יתן חן, שפרשתי שגם השכל טוב הוא מקור חיים והוא יתן חן וחנינה מאת ה' להשכיל נשגבות, והוא יברר מוסר אוילים אולת, כי הגם שחכמה ומוסר אוילים בזו, כי הם מסתפקים ומטילים ספיקות פילוסופיות על חקי החכמה ועל שרשי המוסר הבנויים על יראת ה', השכל יברר האמתיות עפ"י מוסר השכל, שייסר את האוילים ויברר אולת שלהם וספיקותם ע"פ השכל, וזה בכח החכם לב כמ"ש כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם, להצילך מדרך רע מאיש מדבר תהפוכות, וכמ"ש ועבד אויל לחכם לב, כי ע"י חכמת לב ידע מוסר אוילים וביטול אולת וספיקות שלהם:

    רלב"ג

    מקור חיים. הנה ההסתכלות וההתבוננות הוא בעליו של מקור חיים והמנהיג אותו וזה כי ממנו מבוע המיעדת החיים הגופיים והחיים הנצחיים אם החיים הגופיים מפני ההשתכלות בדברים המדיניים אשר בו יושלל הסרת הרע ממנו מהאנשים ושיגיע לו הטוב והעזר מהם ואם החיים הנצחיים כי זאת התכונה כלי להפליג החקירה בדברים העיוניים לפי מה שראוי אשר היא סבה למצוא האמת בהם ואולם האוילים לא יקנו מוסר כי אם מהאולת והמשל שכאשר קרה לאויל רע מה מפני שלא השגיח בסבות המביאות אותו להשגת מבוקשו אז יקחו מוסר מפני האולת ההיא להשגיח בפועל ההוא כשיקרה לו שנית בסבה אשר לא השגיח בה קודם זה שהיתה סבה אל שנבצר ממנו אשר יזם לעשות והנה התועלת שיקח בזה הוא מעט מאד וזה כי אולתו תסבב שלא יקח בזה מהתועלת רק בכמות הדבר ההוא ובסבה ההיא לבדה וכבר יהיו שם סבות אחרות יפקד המסובב בהפקדם והוא לא ישגיח בהם אם לא בשיפקחו עיניו במה שיראה בנסיון וזה רחוק מאד שיגיע בשלימות בזה האופן גם בפועל אחד מיוחד ואולם עם המשכיל מקור חיים ומבוע בכל הדברים וזהו ההבדל הנפלא שיש בזה בין המשכיל והאויל:

    אבן עזרא

    מקור פירוש השכל הוא המקור שיקירו משם חיים לבעליו.

    ומוסר אוילים מוסר אולת.

23. (כג)לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ וְעַל־שְׂפָתָיו יֹסִיף לֶקַח

    מצודת דוד:ישכיל פיהו. ילמד את פיו להמתיק אמרים וכאשר יהיו שגורים על שפתיו יוסיף עוד למוד להבין תוכיות הדבר א״כ באה ההשכלה מן הלב אל הפה וחוזרות לבוא מן הפה אל הלב עד אין תכלית:

    עוד פירושים על פסוק כג: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    לב חכם ישכיל פיהו. לבו מלמד את פיו לדבר צחות (ועל שפתיו יוסיף לבו לקח):

    מלבי"ם

    לב חכם ישכיל פיהו, מפרש שלב הזה החכם ששבה החכמה קנין לו עד שהאדם נקרא ע"ש בשם חכם לב, לב זה ישכיל פיהו, הפה מרמז על דבור החכמה, כשידבר בחקי החכמה יחול עליו רוח השכל המשכיל באמתיות של חקי החכמה, ואז על שפתיו יוסיף לקח כשידברם בשפתיו לבררם במופתי הדעת שזה מרומז בהשפתים, יוסיף לקח, כמ"ש בפסוק כ"א ומתק שפתים יוסיף לקח:

    רלב"ג

    לב חכם ישכיל פיהו. הנה מה שהוא מצוייר בלב החכם יודיעהו פיו לאנשים כי דבריו יסכימו אל מה שהוא מצוייר בנפשו אם בדברים המדיניים לפי שלא יכבד בלב ולב ואם בדברים העיוניים כי הוא מצד חכמתו יודע לדבר באופן יסכים מה שיאמר למה שהוא מצוייר בנפשו והנה הוא ידבר באופן שעל שפתיו יוסיף קנין טוב על מה שהיה בלבו וזה כי בלב לא יתכן שיהיה למאמר כי אם כוונה אחת והוא יאמר אותו בדרך יכלול על כוונות מתחלפות כלם מועילות וכבר יהיה זה ג"כ ומצד אחר והוא בדברים המדיניים רב התועלת והוא שיוסיף על שפתיו ממתק הדברים וערבותם מה שיוסיף לקחת הנפשות ולמשכם אל כל מה שירצהו ובדברים העיונים ג"כ מצד מה שיעריב המאמר מן הדברים המיפים את המאמר ומקשטים אותו:

    אבן עזרא

    לב, צוף שנים דבקים. חכם יראה השכל על פיהו.

    ועל שפתיו יוסיף הלב להראות הלקח.

24. (כד)צוּף־דְּבַשׁ אִמְרֵי־נֹעַם מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם

    מצודת דוד:צוף דבש. הממתיק אמרים בנעימות רב המה ערבים לשומעיהם כחלות הדבש והמה מועילים לנפש ולגוף כי בזה ימשוך לבות בני אדם אחר דעתו הן בדבר המוסר הן בדבר הנצרך:

    עוד פירושים על פסוק כד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    צוף דבש. חלות דבש וכן ונופת צופים (תהלים יט):

    לעצם. ר״ל לגוף כי העצמות הם מעמידי הגוף:

    רש"י

    צוף דבש. מתוק דבש, ברישק"ה בלע"ז:

    אמרי נועם. דברי תורה:

    מלבי"ם

    צוף דבש אמרי נועם מתוק לנפש ומרפא לעצם, שייך למעלה ועל שפתיו יוסף לקח צוף דבש, כי בבוא הדעת על שפתיו, שאז ימתיק בדעת את חקי החכמה עד שימצא בם מתיקות, לא כדבר שאין בו טעם, רק מוצא בם צוף דבש והאמרים הם נועם שהיא הנעימות הרוחני הבא ממושכלים רוחניים, ומפרש שהצוף דבש אינו מתיקות גופני לחיך רק מתוק לנפש, וכן האמרי נועם אינם מיוחדים לנפש לבד המופשטה מן הגוף, רק גם מרפא לעצם, עד שישיג האמתיות בשכל הנקשר בגויה, ורוח אלהים ימלא כל חדריו הון יקר ונעים, וישיב גם את האוילים ע"י מוסרו מוסר השכל:

    רלב"ג

    צוף דבש. הנה אמרי נועם שיצאו מפי החכם הם כמו צוף דבש שהוא מתוק לנפש המרגשת כשיזון האדם ממנו והוא עוד מרפא לאיברים הכתושי' בשיושם עליהם ולזולת זה מחלייהם וכן אמרי נועם החכמים יערבו לנפש המשכלת ובהם עוד הישרה לתקון הגוף ולברר ולהוציא ממנו חליי המדות הפחותות:

    אבן עזרא

    צוף דבש חסר כ"ף,כלומר כצוף דבש כן אמרי נועם מתוקים:

25. (כה)יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי־אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי־מָוֶת

    מצודת דוד:לפני איש. לפי ראות עיניו: ואחריתה. אחרית הדרך ההוא הולך אל דרכי מות:

    עוד פירושים על פסוק כה: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    יש דרך. שהוא ישר לפני איש:

    מלבי"ם

    (כה-כו) יש דרך ישר לפני איש, נפש עמל עמלה לו, חוזר למעלה שיאמר לו צוף דבש אמרי נועם ויברר לו כי יש דרך ישר לפני איש, שבתחלתו נראה שהוא ישר למלאות תאוות הגוף ומשאלותיו, אבל אחריתה דרכי מות, כי סוף הגוף למות ולהבלות ואז תמות גם הנפש הרוחנית, ויאמר לו היתכן כי נפש עמל תעמול ע"י ההכרח שאכף עליו פיהו? שהפה הרוצה לאכול יכפה ויכריח את הנפש הרוחנית לעמול תמיד בלא הפסק (כמ"ש כל עמל אדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא) ויברר לו האולת הזה, שהלא עיקר האדם הוא הנפש הנצחיית שבו, ועקר החיים הם החיים הנצחיים שהם חיי הנפש, והאדם נברא לחיות חיים הנפשיים, שזה בא ע"י שימית את הגוף ומשאלותיו, והגם שהוא דרך המלא קוצים בתחלתו הלא ימצא חיים בסופו, חיי עד אחרי ישוב אל עדן נצחי, והיש סכלות גדולה מזה שהנפש היקרה הזאת תעזוב רוחניותה ותעמול ע"י הכרח של הפה הרוצה לאכול ולשתות אכול ושתה כי מחר נמות ולא ישאר אל הנפש כלום מכל עמלה? זאת ידבר השכל המשכיל בחיי הנפש ועניני רוחניותה והשארותה אחר המות, וכבר אמר זה למעלה (י"ד ט') אוילים יליץ אשם, לב יודע מרת נפשו, יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות, שפרשתי שם שגם האוילים ידעו בלבם כי אשמו על הנפש, כי דרכם הישרה בעיניהם לבחור בחיי ההבל אחריתה מות הנפש הרוחנית, ולבבם יודע מרת נפשם ועצבה על זה, ולכן אמר גם פה שבדברים האלה ייסר החכם לב את האוילים בצוף דבש אמרי נועם וישיבם מדרך אולתם:

    רלב"ג

    יש דרך. הנה ימצא דרך שהוא ישר לפני האיש ולא ירגיש ברע הנמשך ממנו כי אחריתה היא דרכי מות והנה האיש החכם יישיר להתרחק מהדרך הזאת:

    אבן עזרא

    יש דרך ישר מי שם לפני איש להתעסק באמרי נועם.

    ואחריתה שיעזבה ימצא דרכי מות. ואמר: דרכי, כי סבות המות רבות. פרוש אחר: שילך דרכים שיביאוהו למות.

26. (כו)נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ כִּי־אָכַף עָלָיו פִּיהוּ

    מצודת דוד:עמלה לו. טורח המלאכה יעמוד לו לצורכו כאשר פיו יכוף אותו לתבוע המאכל אז יהיה לו למלא שאלתו:

    עוד פירושים על פסוק כו: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    אכף. מלשון כפיה ונגישה וכן ואכפי עליך לא יכבד (איוב ל״ג:ז׳):

    רש"י

    עמלה לו. לצרכו הוא עמל:

    כי אכף עליו פיו. כשפיהו כופהו ותובע לו מאכל אז עמלו עומדת לו שאכל מה שעמל כבר:

    רלב"ג

    נפש עמל. הנה נפש האיש העמל עמלה לו ולתועלתו כאשר כפף פיהו והכניעו על העמל ההוא ר"ל כאשר כבש תאו' פיהו למזונות ולמשקים הערבים בדרך שלא יבטלהו רדיפת התאוות ההן מבקשת החכמה וההתעמלות בהגעתה הנה העמל ההוא יהיה לו לבדו מה שאינו כן בעמל אסיפת הקנינים כי יכין האדם ואחר יאכל ומי שעמל בו לא יהנה ממנו ולא יהיה לו יתרון כי אם ראות עיניו או ירצה בזה נפש האיש העמל תמיד להשגת טרפו עמלה בסבתו בעצמו כי פיו הכניעו וכפפו לזה העמל וכאילו יישיר בזה שאם היה האיש ההוא מונע ממנו יתרון המזון ולא יקח ממנו כי אם המצטרך לבד ויצמצם בהוצאתו לפי מה שאפשר או יהיה קובץ על יד מעט מעט עד שישיג מחייתו בזולת עמל:

    אבן עזרא

    אכף סבב וגרם, כלומר נפש עמל תעמל לעד כל ימיו, כי פיהו אכף גרם וסבב עליו לעמל, בעבור שלא למד אמרי נועם, והפך זה החכמה תחיה את בעליה.

27. (כז)אִישׁ בְּלִיַּעַל כֹּרֶה רָעָה וְעַל־שְׂפָתוֹ כְּאֵשׁ צָרָבֶת

    מצודת דוד:כורה רעה. דרכו לחפור ולחפש תחבולות לעשות רעה לבני אדם וגם ירבה לדבר דברי חדודים ומכעיסים כאלו על שפתיו אש שורפת:

    עוד פירושים על פסוק כז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    כורה. חופר בור כמו בור כרה (תהלים ז׳):

    צרבת. ענין שריפה כמו ונצרבו בה כל פנים (יחזקאל כ״א:ג׳):

    רש"י

    כורה רעה. בלבו חורש הרע:

    ועל. שפתיו כאש צרבת הרעה כאש שורפת על שפתיו עד שמוציאה בפיו וגומרה:

    כאש צרבת. שורפת כמו (יחזקאל כ״א:ג׳) ונצרבו בה כל פנים:

    מלבי"ם

    איש בליעל כורה רעה, אחר שחשב דרך החכמה המלבשתו ענוה ובטחון ורוה"ק והשב תועים אל דרך בחן שפתיו, חושב דרך הכסילות שהיא הפך לה, יש איש בליעל, שפורק עול שמים מעליו לגמרי, והוא כורה רעה במעמקים ובסתר כורה בור על חברו להפילו, ועל שפתיו בוער כאש צרבת, כי ידבר בהתלהבות רשפי האהבה עד שצרבת המכוה נראה על שפתים, כמ"ש כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע, שפתיו ידברו אהבה ובקרבו ישים ארבו:

    רלב"ג

    איש בליעל. הנה האיש הבליעל חורש הרעה בלבו ומה שיבא ממנו אל שפתיו יוכר בו רושם הרע שהוא בלבו ויהיה משחית כמו האש השורפת וכאילו אמר שיותר רע יבא מפיו ממה שהוא בלבו כי ישתדל להעמיק בדבריו בדרך שימשך מהם רע נפלא:

    אבן עזרא

    ועל שפתיו על כל אחד משפתיו הרעה, כאש צרבת. פרוש אחר: המלשין.

28. (כח)אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף

    מצודת דוד:איש תהפוכות. המהפך אמרים ממה שנאמרו הוא מגרה מריבה בין הבריות ונרגן. המתלונן אחר מעשה בני אדם מפריד מן האנשים את השר אשר עליהם כי מורדים בו וגם הוא נהפך להם לאויב:

    עוד פירושים על פסוק כח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ונרגן. ענין תלונה כמו ותרגנו באהליכם (דברים א):

    אלוף. שר כמו ואל תבטחו באלוף (מיכה ז׳:ה׳):

    רש"י

    ונרגן מפריד אלוף. וע"י ריגונו ותרעומתו מפריד ממנו אלופו של עולם:

    מלבי"ם

    איש תהפוכות ישלח מדון, ויש איש תהפוכות שמהפך האמת ומהפך דרכי החכמה, ודרכו לשלח מדון כמ"ש (למעלה ו') תהפוכות בלבו חורש רע מדנים ישלח, ויש נרגן שהוא המתלונן תמיד לאמר שחברו שונאו ומריע לו, כמו ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו, וכמ"ש דברי נרגן כמתלהמים, והוא המקיים את המדנים, כמ"ש באין נרגן ישתק מדון (כ"ו), והוא מפריד גם האוהב וריע המאלף ומורה דרך טוב, באמרו כי רעתו הוא דורש:

    רלב"ג

    איש תהפוכות ישלח מדון. האיש הכזבן הנה מנהגו לשלח ריב ומדון בין האנשים ולא יספיק לו בה עד שיעורר דברי תלונה להפריד השר והגדול מעמו ר"ל שיסבב שימרדו בו:

    אבן עזרא

    נרגן דברי סרה ברכילות.

29. (כט)אִישׁ חָמָס יְפַתֶּה רֵעֵהוּ וְהוֹלִיכוֹ בְּדֶרֶךְ לֹא־טוֹב

    מצודת דוד:יפתה רעהו. לאחוז גם הוא בדרכי חמס ומוליכו בדרך לא טוב למצוא חבר לעצמו:

    עוד פירושים על פסוק כט: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    איש חמס יפתה רעהו, ויש המזיק לחברו ע"י פיתוי שיוליך אותו בדרך בלתי טוב, וכל אלה מזיקים ומשחיתים:

    רלב"ג

    איש חמס. הנה האיש שהוא איש חמס יפתה בפיו רעהו להמשך למנהגו ובדבורו בהגרים לו להלך אותו בדרך לא טוב:

    אבן עזרא

    איש העושה חמס מפתה רעהו, שיעשה חמס כמוהו.

    בדרך לא טוב בלשון זכר.

30. (ל)עֹצֶה עֵינָיו לַחְשֹׁב תַּהְפֻּכוֹת קֹרֵץ שְׂפָתָיו כִּלָּה רָעָה

    מצודת דוד:עוצה. הסותם עיניו לחשוב להפך אמרים (כי דרך המעמיק לחשוב מה יסתום אז עיניו לבל יבלבלו אותו דברים הנראים): קורץ. המנדנד בשפתיו לרמז לשון הרע: כלה רעה. הנה זה גמר הרעה אשר חשב עליה כי רמזה ועשה מעשה:

    עוד פירושים על פסוק ל: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    עוצה. ענין סתימה כמו ויעצם את עיניכם (ישעיה כט):

    קורץ. ענין נדנוד לרמז כמו קורץ בעיניו (לעיל ו):

    כלה. ענין גמר והשלמה:

    רש"י

    עוצה עיניו. ל' קריצה וכן איעצה עליך עיני (תהילים ל״ב:ח׳):

    כלה רעה. כמו כי כלתה אליו הרעה וגומר וגורם לבא רעה לעולם:

    מלבי"ם

    עוצה עיניו לחשוב תהפוכות, במה שמרמז בעיניו דרך עצה כבר חושב תהפוכות, כמ"ש קורץ בעיניו תהפוכות בלבו, ובעת שקורץ שפתיו ומדבר דרך רמז, אז כבר כלה רעה, כאילו ברמז העין יתחיל ובניב ובקריצת שפתים יכלה כל רעתו, כן מעשה הרע נקל בעיניו:

    רלב"ג

    עוצה עיניו. מי שהוא עוצה עיניו וסותם אותם או אחד מהם כדי שתשלם לו יותר מחשבת התהפכות והכזבים ואחר כך הוציא מה שבמחשבתו אל הפועל בשחתך שפתיו ופתח אותם לדבר הדברים בפיו הנה דבורו השלים הרע כי במה שחשב לא היה מגיע נזק לאנשים אם לא יוציאהו בפיו:

    אבן עזרא

    עוצה לפי דעתי שיועצם את עיניהם, עוצם עיניו, הם משרש עוצה עיניו והמ"ם סימן הפועלים והראוי עוצה אותם את עיניהם, וכמו כן ותפתח ותראהו את הילד לחללו את ביתו הנכון לחלל אותו. וכן הפירוש: עוצה עיניו - אוטם עיניו, בעבור שלא ילך לבו אחרי עיניו, בעבור שיחשוב תהפוכות כרצונו.

    כלה משלים הרעה כאשר חשב.

31. (לא)עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא

    מצודת דוד:עטרת וגו׳. ההולך בדרך צדקה תמצא בו עטרת תפארת שיבה כי ירבה ימים בגדולה ותפארת:

    עוד פירושים על פסוק לא: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    בדרך צדקה תמצא. ע"י הצדקה מאריכין ימיהם:

    מלבי"ם

    עטרת תפארת שיבה, השיבה היא עטרת תפארת שמחויבים לתת כבוד לזקנים על שבחנו הימים ועשו רב טוב והשלימו תכליתם, אבל העטרת הזה לא תמצא רק בדרך צדקה, שאז כל שהוסיף ימים הוסיף מצות ומע"ט, אבל הרשע הוסיף לעשות רע ולא ילבש עטרת הימים. וגם יל"פ ע"ד מ"ש יראת ה' תוסיף ימים, וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים, ואחר שחשב מעשי אנשי רשע שכבר אמר עליהם למעלה (שם) אדם בליעל וכו' על כן פתאום יבא אידו אמר גם פה שבדרך הרשע הזה לא ימצא עטרת שיבה, כי פתע ישבר ואין מרפא:

    רלב"ג

    עטרת תפארת שיבה. הנה השיבה היא עטרה של תפארת כי האנשים כלם יכבדו איש שיבה ויגיעו האנשים לזה בדרך צדק ויושר במדות או בדעות כי בזולת זה יתכן שימות האדם בלא עתו או יהיה הרצון בזה כי השיבה אשר בדרך צדקה תמצא הוא עטרת תפארת כי מצד היושר בדעות ובמדות ומצד הישישות אשר יחובר עמהם נגדל מדרגת האיש ומעלתו בחכמה ובפלוסופיא המדינית כי בישישי' חכמה וארך ימים תבונה מצד רוב מה שעמד עליו מהחוש ומצד אורך הזמן אשר שקדו בבקשת החכמה ומצד השקט רתיחת הטבעי בעת השיבה:

    אבן עזרא

    עטרת השיבה היא, כעטרת תפארת לראש.

32. (לב)טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר

    מצודת דוד:מגבור. כי הגבור לא יתגבר כ״א במעשה הגבורה והמאריך אף יתגבר על כל בשב ואל תעשה: מושל ברוחו. מי שבידו לכבוש כעסו הוא טוב מגבור הלוכד עיר מבצר וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק לב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ברוחו. ענין כעס:

    רש"י

    ומושל ברוחו. כובש את יצרו:

    מלבי"ם

    טוב ארך אפים מגבור, הגבור הבלתי מאריך אף ונוקם באויביו, מראה גבורתו במה שמתגבר על אויבו החיצון אבל אם ישמע לחקי החכמה לבל ינקום ומתגבר על יצרי הקנאה והנקמה אשר יצוו לאיבריו לפעול פעולת הנקמה, הוא טוב מגבור, כי התגבר על אויבו הפנימי הקשה יותר, ויש מי שמאריך אף והוא קצר רוח (כנ"ל י"ד י"ז) שהגם שלא יעשה פעולת הנקמה, בכ"ז הרוח מעלה ציורי הנקמה על הלב ונוטר איבה, כמ"ש וקצר רוח מרים אולת, אבל מי שהוא ג"כ מושל ברוחו, להכניע שונאיו בל יעלו ציורי הנקמה על הלב כלל, הוא טוב מלוכד עיר, כי הרוח דומה כעיר מבצר מלא חיל רב של היצר זקן וכסיל, שהם ציורי הרוח לכל המדות רעות, ואם מתגבר על הרוח כבש כל העיר הקטנה, והיא גבורה יותר מלוכד עיר חוצה לו בחיל וכח:

    רלב"ג

    טוב ארך. הנה מי שימשול בכעסו שיוכל להאריך אפו הוא יותר טוב מגבור המנצח זולתו במלחמה ומי שימשול ברצונו ותאותו להניעם אל אשר יחפוץ הוא יותר משובח ממי שלכד עיר כי איך ימשול בזולתו מי שלא יוכל למשול ברצונו יש דברים יחשוב שיהי' חדושם קרי והזדמן ובהם באמת הגבלה וסדור מהש"י בחיק:

    אבן עזרא

    טוב, בחיק, טוב ג' דבקים. [לב-לג, יז,א]

    טוב עומד במקום שנים

    וארך אפים הוא טוב מגבור כי הוא יכבוש כעסו והגבור אע"פ שכובש אחרים, אינו יכול לכבוש כעסו.

    מושל ברוחו- לבדו טוב ממושל לוכד עיר, שצריך לעזר אחרים וכאשר יוטל הגורל בחיק ומה' משפטו, איך יפול כן מאת השם, מי שיוכל למשול ברוחו.

33. (לג)בַּחֵיק יוּטַל אֶת־הַגּוֹרָל וּמֵיְהוָה כָּל־מִשְׁפָּטוֹ

    מצודת דוד:בחיק. דרך מטילי הגורל להניח פתקין בחיק או לזולתו במקום נסתר ומשם יקחום להניחם על המנות לדעת מה למי ואמר בזה אל תהרהרו על הגורל לומר שבא בקרי והזדמן כי בעוד הטילו פתקי הגורל אל החיק עד לא הוציאום כבר נגזר משפט הדבר מה׳ וזכה כל א׳ בחלקו אשר חלק לו אלוה ממעל:

    עוד פירושים על פסוק לג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    יוטל. ענין השלכה:

    רש"י

    בחיק יוטל את הגורל. בינו לבין עצמו אדם מטיל גורל:

    ומה' כל משפטו. לברור לכל אחד ואחד חלקו:

    מלבי"ם

    בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו, יש דברים שנראה שנתונים תחת המקרה והם מושגחים מה', ובמקום שתופסק כח הבחירה וההשתדלות האנושי תופיע עין ההשגחה, כמו בדבר המסופק בין אנשים ויפילו גורל לדעת ע"י הגורל אל מי מגיע החלק שנדונים עליו, הגם שהגורל הוטל בחיק צפון מעין אדם ונתון אל המקרה, בכל זאת תופיע עליו עין השגחת ה', והמשפט שיוציא הגורל אינו מקרה רק הוא מה', כמו בחילוק הארץ וכדומה שהיה הגורל בהשגחת ה':

    רלב"ג

    יש דברים יחשוב שיהי' חדושם קרי והזדמן ובהם באמת הגבלה וסדור מהש"י בחיק וזה כי הגורל יוטל בחיק ויחשוב שיהי' משפטו בדרך הקרי והנה תמצא כי מה' כל משפטו וזה מפורסם מענין הגורל בספורי דברי הנבואה וכבר תעמוד על זה מהחוש כי למצליחים יבא על הרוב להם בגורל היותר טוב וההפך לאנשים הקשי יום והנה אמר לפי מה שאחשוב כי הגבורה במלחמה ולכידת העיר הוא מה' ולזה אין להתפאר בהם ואולם התכונות המדותיות אשר לאדם עם נפשם הם מפאת בחירתו ולזה יהיה ההתפאר בהם יותר ועוד כי הטוב שיגיע מאורך האף הוא יותר עצום ויותר מעט סכנה מהטוב שיגיע מהגבורה וכן הענין במושל ברוחו עם לוכד עיר עם שבזה יגיע לאדם הטוב וההמלט מזולת שירע לזולתו: