משלי פרק ט״ו

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)מַעֲנֶה־רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה וּדְבַר־עֶצֶב יַעֲלֶה־אָף

   מצודת דוד:מענה. רך הכועס על מי והוא משיב לו מענה רך בזה משיב חמתו מעליו אבל אם ישיב דבר המתעב תעלה את האף להתגבר יותר:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   מענה. מל׳ עניה ותשובה:

   מלבי"ם

   מענה רך ישיב חמה ודבר עצב יעלה אף. יש הבדל בין חמה ובין אף, שהחמה הוא הכעס השמור בלב בחמימות ואש בוער, והאף הוא הקצף החיצוני, האף ניכר ומתגלה לא החמה, ובכ"ז החמה גדולה מן האף, שהאף כשהוא בלא חמה פנימית אינו באכזריות כ"כ, כמו אב שכועס על בנו ומכהו באף ובלבו הוא אוהבו, אמר כשמשיב במענה רך, ישיב גם החמה הפנימית וישוב האויב לאוהב, אבל הדבר עצב שישיב שדבר להעציב את הדובר בו, לא לבד שלא ישיב חמה כי גם יעלה אף החיצון לנקום בו תיכף, שהעלאת אף הוא הנקמה, כמו ואף ה' עלה בהם ויהרוג במשמניהם:

   רלב"ג

   מענה רך. במענה רך ישיב האדם הכעס והחמה אשר יכעס עליו זולתו ואם יענה דבר עצב וכעס יגביר אף הכועס עליו ויהיה סבה שיעשה לו רעה:

   אבן עזרא

   מענה שנים דבקים. מלת לעבד מושך עצמו ואחר עמו. וכן הוא רצונו של מלך הוא לעבד משכיל, כי הוא יענה אמרים רכים, להשיב חמתו ועברתו. ותהיה לעבד מביש שיענהו קשות, וזהו ודבר עצב. ופירוש: דבר עצב המביש שיעצב המלך, הוא יעלה אף.

   ואמר: יעלה כי מדת הכעס בעת הזעף תעלה ותראה באפי האדם, על כן נקרא הזעף אף.

2. (ב)לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִוֶּלֶת

   מצודת דוד:תיטיב דעת. תתקן את הדעת כי אף אמרי דעת ידבר בתקון נמרץ ובמלות קצרות אבל פי כסילים אף דברי אולת ירבו באמרים כמעיין הנובע:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   תיטיב. ענין תקון כמו ותיטב את ראשה (מלכים ב׳ ט׳):

   יביע. ענין דבור כמו יביע אומר (תהלים י״ט) והוא מושאל ממעיין הנובע מים רבים:

   מלבי"ם

   לשון חכמים תיטיב דעת ופי כסילים יביע אולת, כבר בארתי כי דעת נופל על דברים המושגים בחושים, או שהתבררו ידיעה ברורה כאילו הושגו בחוש, והחכמה היא מקובלת ואין עליה מופתים ברורים והחושים לא ישיגוה, ובכ"ז לשון חכמים תיטיב דעת, הלשון מציין הדבור התבוניי, אם ידברו בחכמה בדבור התבוניי תתברר אצלם במופתי התבונה ותשוב אצלם במדרגת הדעת, וכבר אמר למעלה כי חכמים יצפנו דעת, היינו שלא יגלוהו לפני כל רק לפני נבונים שעמהם ידברו בלשון שמציין הדיבור הנעלה בבינה, ולשון זה תיטיב דעת, אולם כשידברו בה בשפה החיצונית, יעשו זר זהב סביב ויצפנו דבריהם, שעז"א (פ' ז') שפת חכמים יזרו דעת, אבל הכסיל שהגם שקבל חקי החכמה תגבר עליו התאוה ועי"כ יטיל ספיקות בחקי החכמה שזה נקרא אולת, הוא לא ידבר בלשון ובשפה שהם דבור התבונה והדעת, כי כסיל לא יבין את זאת, רק פיהם יביע אולת וספיקות, וכבר כתבתי שהפה מרמז על דבור בחכמה, ולעומת זה ידבר אולת שהוא התנגדות אל החכמה, ומקור האולת הוא בפיו לא בלבו כי אולת כסילים מרמה (למעלה ט"ו ח') אולת כסילים אולת (שם כ"ד) שבלבו אינו מסתפק רק מקור האולת הוא בפיו כנ"ל:

   רלב"ג

   לשון חכמים. ודבורם תטיב דעת השומעים דבריהם כי בזה יתוקנו דעותיהם ויחכמו ואולם מאמר הכסילי' הוא סבה להשים האולת נובעת ממקור לב שומעי דבריו:

   אבן עזרא

   תיטיב מענין בהטיבו תתקן הדעת היטב.

   יביע מנחל נובע, כלומר לא תפסק האולת מפיהם.

3. (ג)בְּכָל־מָקוֹם עֵינֵי יְהוָה צֹפוֹת רָעִים וטוֹבִים

   מצודת דוד:בכל מקום. אף אם יסיתו במסתרים מ״מ צופות עיני ה׳ לראות מעשה הרעים והטובים ולא נכחד ממנו:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   צופות. ענין הבטה וראיה:

   מלבי"ם

   בכל מקום עיני ה', צופות רעים וטובים, ר"ל הגם שדעת רבים שההשגחה נמשכת אחרי השכל ואחרי המע"ט, והגם שמצאנו שה' יסתיר פניו מן הרע והבט אל עמל לא יוכל, בכ"ז דע כי עיני ה' הם בכל מקום. ר"ל שהגם שכפי הציור שאנו מציירים שמביט ממכון קדשו או ממקום או אל מקום המוכן להשגחה הפרטית, אנו אומרים שזה המקום וזה האיש מיוחד אל חול ההשגחה, וזה המקום והאיש יסתיר פניו ממנו ולא יביט אליהם. אבל לפי ההשקפה שכל הבריאה הם עיני ה', והכל הוכן באופן שלא יעזוב שום דבר אל המקרה, וכל הטבע והמערכה והתולדה היא מלאה עינים שהם שלוחי ההשגחה המביטים וצופים על כל דבר הנעשה, ואין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און, כי העינים עומדים סביבם בכל מקום, והם צופות בין רעים בין טובים והכל מוכן לחשבון, והצופה הוא הצופה את העתיד לבא, וכן יביטו העינים האלה שהם עיני ההשגחה את העתיד בין הרע בין הטוב, והכל עפ"י ההשגחה המלאה את כל המקומות:

   רלב"ג

   בכל מקום. הנה עיני ה' הם בכל מקום כי כל הדברים שופעים מידיעתו והשגתו כמו שנתבאר במקומותיו ולזה הוא מבואר שהם צופו' הרעים והטובים מצד ההשגחה הכוללת ומצד הפרטים תדבק השגחתו בטובים אלא שכבר סודר ממנו מה שישול' בו לאיש כמעשהו אם טוב ואם רע:

   אבן עזרא

   בכל, מרפא שנים דבקים.

   עיני ה' כענין: ממכון שבתו השגיח שהביט הרעים והטובים ועיניו הם שכלו וחכמתו.

4. (ד)מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ

   מצודת דוד:מרפא לשון. מי שלשונו רפויה ולא ידבר קשות ורק ידבר רכות היא לו לעץ המגדל חיים אבל המעקם בלשונו לדבר קשות בא שבר ברצונו כי לא יקובל דבריו ולא ימולא רצונו:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   מרפא. מלשון רפיון:

   וסלף. ענין עקום ועוות:

   ברוח. עניינו רצון וכן הנני נותן בו רוח (ישעיה לז):

   רש"י

   וסלף בה שבר ברוח. כשיסלף בל' סופה להביא עליו שבר הבא ברוח קדים המוכנ' להפרע מן הרשעים כמ"ש ברוח קדים עזה (שמות י״ד:כ״א) ברוח קדים אפיצם (ירמיה כ"ח) ברוח קדים תשבר אניות תרשיש (תהילים מ״ח:ח׳):

   מלבי"ם

   מרפא לשון עץ חיים וסלף בה שבר ברוח, מצויר כי הסלף של הלשון ר"ל הלשון הנוטה מדרך החכמה ומדבר לה"ר ורכילות (וכ"ש כשמעוות בבינה שזה גדר סתם לשון שהוא הדיבור התבוניי) הוא שבר ברוח, ר"ל באשר הדיבור הוא עצמות האדם מי שמסלף את הלשון זה בא מצד שבר פנימי ששרשו ברוח האדם, שרוחו נשבר ויש בו חולי ואינו שלם, כי המקלקל בכחות נפש הבהמיית הוא שבר בנפש הבהמיית שאינו מסוכן כ"כ כמו שבר הרוח, אולם העץ חיים הוא רפואה לחולי הלשון, שהוא העסק בתורה וחכמה שהיא עץ חיים למחזיקים בו, תרפא את הלשון, כעצים תרופיים המרפאים כל מחלה, ומי שלא ישתמש ברפואה זו וע"י פיתוי הלשון לא יאכל מעץ חיים רק מעץ הדעת טוב ורע שהביאה מיתה לעולם ע"י בעל הלשון הראשון שהוא הנחש (כמ"ש אם ישך הנחש בלא לחש ומה יתרון לבעל הלשון), והוא המסלף בלשונו, זה סימן שרוחו הפנימי נשברה ויש לו רוח רעה:

   רלב"ג

   מרפא לשון. מי שנותן רפיון לשונו ורפות דברים יגרום לעצמו החיים כי כל מי שיקום עליו להזיק לו יתפייס לו בדבריו ואולם מי שמשים בלשונו סלף ועוות יגרום לעצמו סלף קשה כמו שבר העץ ברוח חזקה כי בזה יוסיף כעס מי שקם עליו:

   אבן עזרא

   מרפא רמז למוסר שירפא נגע הסכלות, כעץ חיים שהאוכל מפריו יחיה שנים רבות, כן לומד מפיו מוסר יחיה.

   וסלף שיסלף לשונו לדבר אולת תבא שבר ברוחו, כענין רוח נכאה, כי אין לשברה רפואה.

5. (ה)אֱוִיל יִנְאַץ מוּסַר אָבִיו וְשֹׁמֵר תּוֹכַחַת יַעְרִם

   מצודת דוד:ינאץ. ימאס את המוסר וממאן לקבלו: ושומר. השומר בלבו את החכמה יתחכם בסופו:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ינאץ. ימאס:

   יערים. מלשון ערמה והשכל:

   מלבי"ם

   אויל ינאץ מוסר אביו ושומר תוכחת יערים, המוסר בנוי על היראה, שמיסר כחות נפשו ע"י שיזכיר לפניו העונשים המגיעים לנוטה מדרך החכמה, וצריך לזה הדעת, שידע שיש משגיח משכיר ומעניש ויירא מפניו, ובזה יקח מוסר, כמ"ש (י"ב א') אוהב מוסר אוהב דעת, והנה הכסיל יודע חקי החכמה רק שהתאוה גוברת עליו, הוא הגם שלא יקבל מוסר בכ"ז לא ינאץ אותו בלבו, כי לולא התאוה והיצר היה מקבל מוסר והיה הולך בחקי החכמה, אבל האויל שהוא המסתפק בכל דבר והוא אינו אוהב דעת, הוא ינאץ המוסר בלבו כי אינו מאמין כלל בעונשי ה' ובהשגחתו, והנה התוכחה בנויה על וכוח השכל שמראה לו עפ"י השכל תועלת החכמה וטובה, וזאת לא ינאץ האויל, כל עוד שהוא מוכן לקבל דבר שכל, רק הבער שהוא הבהמי שאינו מבין דבר וכוח השכל כלל כמ"ש ושונא תוכחת בער (שם), והפך מן הבער והפתי הוא מי שנכנס בלבו ערמימות שזה מתחיל להבחין בין טוב לרע, ומי ששומר תוכחת יצא מן הבערות אל הערמה:

   רלב"ג

   אויל ינאץ מוסר. מי שינאץ מוסר אביו הוא אויל כי לא יתכן קנין החכמה אם לא יקדם לו המוכר ואולם מי שהוא שומר תוכחת יתחכם כי לקיחת המוסר הישרה לקנין החכמה:

   אבן עזרא

   יערים יעשה בערמה, כשישמור התוכחות.

6. (ו)בֵּית צַדִּיק חֹסֶן רָב וּבִתְבוּאַת רָשָׁע נֶעְכָּרֶת

   מצודת דוד:חוסן רב. מחוזק הוא מאד ולא יחרב: ובתבואות. בעת בוא בו הרשע נשחת הבית ההוא:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   חוסן. ענין חוזק כמו וחסון הוא כאלונים (עמוס ב):

   ובתבואת. מל׳ ביאה:

   נעכרת. מלשון עכירה ובלבול כמו עכרתם אותי (בראשית לד):

   רש"י

   בית צדיק חוסן רב. בית המקדש שבנה דוד הצדיק חוסן רב ומגדל עוז לישראל:

   ובתבואת רשע נעכרת. ובהבאת הצלם שהביא מנשה בה נעכרה:

   מלבי"ם

   בית צדיק חסן רב, חסן הוא דבר הקיים וחזק. וכבר אמר כי בית צדיקים יעמוד, כי ביתו בנוי בחזק על מכונות הצדק וזה דבר הקיים וחזק, אמנם אם יובא אל הבית תבואת רשע, שישתתף עם הרשע והוא יביא לשם תבואתו שהוא מגזל וחמס, נעכר הבית. ויאבד הכל בענין רע כמ"ש עוכר ביתו ינחל רוח, ע"ד בהתחברך לרשע פרץ ה' את מעשיך. ובנמשל הבית המליציי הוא הבונה בית נפשו על מכונות הצדק, וזה י"ל חסן רב וכל מדות הנפש כמ"ש בחכמה יבנה בית וכו' וכמ"ש למעלה (י"א כ"ט) ואם יובא לשם תבואת רשע וציורי התאוות ועשות העול יעכר ביתו הנפשיי כמש"ש:

   רלב"ג

   בית צדיק. הוא חזק מאד משני צדדים מצד עצמותו ומצד דבקות השגחת הש"י בצדיק ההוא ועם כל זה הנה כשיב' הרשע ר"ל בבית ההוא הנה היא נעכר' והוסר החוסן והזכות ממנה:

   אבן עזרא

   בית צדיק פירוש כבית חוסן הוא, אוצר תבואה ותרגום ממגורות חסניא, כמו: לא יחסן. פירוש: בבית צדיק אוצר רב מלא תבואות.

   ובתבואת רשע נעכרת יש תבואה נעכרת, כענין זרעו חטים וקוצים וגומר.

7. (ז)שִׂפְתֵי חֲכָמִים יְזָרוּ דָעַת וְלֵב כְּסִילִים לֹא־כֵן

   מצודת דוד:יזרו דעת. המה מפזרים את הדעת ללמד לכל: לא כן. ר״ל לא כן יחפצו ללמוד כאשר החכמים חפצים ללמד:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   יזרו. ענין פזור כמו יזורה על נוהו גפרית (איוב י״ח:ט״ו):

   רש"י

   שפתי חכמים יזרו דעת. יכתירו דעת כמו זר זהב:

   לא כן. אינו זהב אמת:

   מלבי"ם

   שפתי חכמים יזרו דעת ולב כסילים לא כן, כבר כתבתי (פסוק ב') שר"ל שהחכמים ישימו אל הדעת זר סביב לשמרו מן הכסילים אשר פיהם יביע אולת וספיקות, כמ"ש חכמים יצפנו דעת כמש"ש, אמנם הכסילים הגם שבפיהם יביעו אולת הפך הדעת וכן בשפתותיהם, כמ"ש לך מנגד לאיש כסיל ובל ידעת שפתי דעת, לבם לא כן, כי בלבם יודעים חקי החכמה, רק שתאותם תעור עיניהם ולבם אינו עומד על כן ובסיס, כי ינוע כקצף על פני מים:

   רלב"ג

   שפתי חכמים יזרו. ויפזרו הדעת בין האנשים שהוא דבר מסכים לאמת וכ"ש שלבם יצייר האמת ואולם לב כסילים יציי' מה שאינו כן ר"ל מה שאינו צודק:

   אבן עזרא

   יזרו דעת שילמדוהו לפתאים.

   ולב כסילים לא כן ילמד כאשר החכמים יזרו, או לא כן ידע לזרות דעת, והוא הנכון.

8. (ח)זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת יְהוָה וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ

   מצודת דוד:תועבת ה׳. כשעדיין לא שבו מרשעים ולא התפללו על המחילה: ותפלת ישרים. השואלים מחילה בעת הבאת הזבח התפלה ההיא היא לרצון לה׳:

   עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   זבח רשעים. תועבה בלק ובלעם:

   ותפלת ישרים. זה משה:

   מלבי"ם

   "זבח רשעים תועבת ה' - רוצה לומר, עיקר הזבח אין הנרצה ממנו הזבח עצמו, רק הכוונה שמראה שמתחרט על חטאיו, או שעם הזבח יתוודה ויתפלל לה' בשפיכת נפשו עם שפיכת דם הזבח. אבל הרשע, הבלתי עוזב רשעו וחושב להתרצות בהזבח עצמו, היא תועבת ה'.

   אבל הישרים אין צריכים הזבח, רק התפילה, שזה רצונו, וישמע תפילתם גם בלא זבח.

   רלב"ג

   זבח רשעים. הנה זבח הרשעים הוא תועבת ה' כי אין הכוונה בזבחים כי אם להנקות מהחטאים ולעבוד הש"י ואלו מביאים זבחים מזולת שיסורו מהרשע שהם בו ואולם תפלת ישרים היא רצונו יותר מזבח הרשעים כי יש בתפלה תועלת בעצמותה והתועלת בזבח היא בשנות על דרך ההערה כמו שביארנו בספר ויקרא תועבת ה', הנה דרך רשע הוא תועב' ה' כי הוא דורך בה אל הרשע במדות ובדעות ואולם מי שהוא מרדף הצדק והיושר במדות ובדעות יאהבהו הש"י:

   אבן עזרא

   זבח השם יתעב זבחיהם כי מגזל יביאוהו.

   רצונו שירצה השם בתפלתו.

9. (ט)תּוֹעֲבַת יְהוָה דֶּרֶךְ רָשָׁע וּמְרַדֵּף צְדָקָה יֶאֱהָב

   מצודת דוד:דרך רשע. ההולך לעשות רשע ועם שלא עשאה: ומרדף. הרודף לעשות צדקה אף אם נאנס ולא עשאה מ״מ יאהב לה׳:

   עוד פירושים על פסוק ט: מלבי"ם, אבן עזרא

   מלבי"ם

   תועבת ה' דרך רשע, כמו שבמעשה הטוב העקר הוא הכוונה לא המעשה עצמה הסותרת אל כוונתו, כן ברשע מלבד שה' שונא את הרשע שהיא הפעולה הרעה, גם הדרך של הרשע שבו ילך להתקרב אל הרשע זה תועבה אצלו, כי ילך בדרך הגאוה והנקמה והאכזריות ונפשו אותה רע, וזה תועבה יותר מן המעשה עצמה, כי זה צומח מרעת תכונת הנפש שקשה יותר מרוע המעשה שהיא בפעולת הגוף כמ"ש הרמב"ם בפי' הרהורי עבירה קשים מעבירה, ומרדף צדקה, הגם שלא השיג את הצדק רק רודף להשיגה מרוב חשקתו אליה וכוונת לבו, אותו יאהב ה', כי עיקר אצלו הכוונה הנפשיית:

   אבן עזרא

   תועבת כי הולך להרע.

   ומרדף פועל יוצא ללבו או לאחר. והטעם: שיצוה לרדוף הצדקה, השם יאהבהו, כנגד תועבת ה'.

10. (י)מוּסָר רָע לְעֹזֵב אֹרַח שׂוֹנֵא תוֹכַחַת יָמוּת

    מצודת דוד:מוסר רע. יסורים רעים מוכנים לעוזב אורח הנכונה והראוי:

    עוד פירושים על פסוק י: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    מוסר רע לעוזב אורח. יסורים קשים מוכנים לעובר אורח של הקב"ה:

    מלבי"ם

    מוסר רע לעוזב ארח. יש מוסר טוב ומוסר רע, מוסר הטוב מפחידו בעונש העתיד לבא על הרשעים ובזה מיסר כחות נפשו בל יצאו מן הדרך הטוב מפחדו על העתיד, והמוסר הרע הוא שמביא עליו יסורים קשים ומרים, וזה יעשה ה' לעוזב ארח, מי שכבר הלך באורח החכמה ועוזב ושנה ופירש, מיסרו ביסורים קשים, ואם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו או יתלה בביטול תורה, וע"י המוסר רע יהיה לו תוכחת, היינו שמתוכחים עמו ומראים לו ע"פ השכל איך שלם לו ה' כפעלו. ושלא ישוב עוד לכסלה, ואם יאהב תוכחת ישוב ויתרפא מיסוריו. ואם הוא שונא תוכחת ימות ע"י המוסר הרע:

    רלב"ג

    מוסר רע לעוזב ארח. מי שעוזב דרך ה' צריך ליסרו במוסר רע וקשה כדי שיוסר ומי ששונא תוכחת ימות ברעתו כי לא ישוב ממנה ואפשר שרצה בזה כי מי שהוא עוזב הדרך הראוי במדות או בדעות כבר היה לו מוסר רע וחסר ואמנם מי שהוא שונא תוכחת ימות כמו שקדם:

    אבן עזרא

    מוסר, שאול שנים דבקים, אבדון בעבור שהוא אובד ממראה ומדעת בני אדם.

    מוסר רע כלומר המוסר בדבר רע הוא לעוזב אורח המצות, שלא יחפוץ בו.

    ושונא תוכחת פתאום ימות והשם שהשאול והאבדון גלויים נגדו, הוא בוחן המחשבות ולבות בני אדם, העוזב אורח מוסר ושונא התוכחת והוא יתן שכרם, שימיתם בלא עתם וירדו אליהם.

11. (יא)שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד יְהוָה אַף כִּי־לִבּוֹת בְּנֵי־אָדָם

    מצודת דוד:שאול. הקבר והגיהנם המה נגד ה׳ ויודע כל אשר בהם ומכ״ש שיודע הוא כל מחשבות לבות בני אדם:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    אף כי. עניינו כמו כ״ש וכן אף כי אש אכלתהו (יחזקאל ט״ו:ה׳):

    רש"י

    שאול ואבדון נגד ה'. גלוי לפניו כל אשר בתוכה:

    אף כי. ק"ו הוא:

    מלבי"ם

    שאול ואבדון נגד ה', נגד האומרים שאין ה' ידוע מחשבות בני אדם, אם מצד שהם עמוקים ונסתרים מאד בקרב איש ולב עמוק, אם מצד השתנותם ששטף נהר המחשבות שוטף תמיד, וא"א שיתחדש להשי"ת ריבוי ידיעות ושינוי ידיעה וכדומה משאלות הפילוסופים, אומר, השאול שהוא עמוק ונסתר יותר מן הלב, והאבדון שהוא החומר ההיולי הפושט צורותיו תמיד ולובש צורה אחרת באין הפסק, בכל זה הוא נגד ה' ויודע מעמקיו והשתנותיו, אף כי שיודע לבות בני אדם:

    רלב"ג

    שאול ואבדון נגד ה'. איך יחשוב חושב שלא ישגיח הש"י בלבות בני אדם לחסרונם הלא שאול ואבדון הם יותר חסרים מהם מאד ועכ"ז הם נגד ה' בבריאת העולם כי השאול הוא המרכז אשר סביבו הרקיע השמיני לשחקים ולזה יחוייב שיהיה לו ציון במרכז ההוא וקראו שאול כי הקבר הוא במקום השפל והמרכז הוא המקום השפל במוחלט וקראו אבדון כי הוא רחוק מאד מהשנוי ללבוש צורה אחרת ולפי שהצורה הארצית היא השפלה שבצורות הנמצאות הטבעיות קרא המקום ההוא אבדון והוא מבואר כי לבבות בני אדם מתיחסות באופן מה לש"י כמו שבארנו בפסו' הן אל כביר ולא ימאס כביר כח לב:

12. (יב)לֹא יֶאֱהַב־לֵץ הוֹכֵחַ לוֹ אֶל־חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ

    מצודת דוד:לא יאהב. בעבור שלא יאהב בתוכחה לזה לא ילך אל חכמים מפחדו פן יוכיחנו:

    עוד פירושים על פסוק יב: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    לא יאהב לץ הוכח לו, הלץ הוא המתלוצץ על חקי החכמה והמוסר יען שאין יכולים לבררם לו בראיות השכל, אבל על התוכחה שהוא וכוח השכל בראיות לא יוכל להתלוצץ, רק ששונא התוכחה ונשמר ממנה, ועז"א יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו, אבל המוכיח ללץ בראיות לא יקלהו כי נכנע הוא לוכוח השכל, רק ששונא את המוכיח וע"כ נשמר מלכת אל חכמים, הוא אינו נשמר מפני המוסר שע"ז יתלוצץ, רק מפני התוכחה, ומפני שלא יאהב התוכחה, לכן לא ילך אל חכמים, וכבר בארתי בפי' התו"ה קדושים סי' מ"ג שיש הבדל בין יכח שאחריו למ"ד ובין יכח שאחריו את, יכח שאחריו ל' מתוכח עמו ע"פ השכל בעניני חכמה ומוסר ואינו מוכיח על דבר פרטי, ויכח שאחריו את מוכיחו על דבר פרטי, ועז"א אל תוכח לץ פן ישנאך, וכשאינו מוכיח על דבר פרטי, אינו שונא ובכ"ז לא יאהב התוכחת:

    רלב"ג

    לא יאהב לץ הוכח לו. הנה הלץ לא יאהב התוכחת ולזאת הסבה גם כן לא יאהב החכמה ולזה לא ילך אל חכמים ללמד חכמתם:

    אבן עזרא

    הוכח לו פירוש להוכיח.

    אל חכמים אל בית חכמים.

    לא ילך שיחשוב שיוכיחו, על כן יסור מהם.

13. (יג)לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים וּבְעַצְּבַת־לֵב רוּחַ נְכֵאָה

    מצודת דוד:לב שמח. שמחת הלב תיטיב מאור הפנים וזהרו ובעבור עצבת לב נשברה הרוח וישפל בעיני עצמו:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    נכאה. נשברה כמו ונכאה לבב (תהלים קט):

    רש"י

    לב שמח ייטיב פנים. אם תשמח לבו של הקדוש ברוך הוא בלכתך בדרכיו ויטיב לך פניו לעשות כל רצונך ואם תעצבהו יראה לך רוח נכאה כד"א (בראשית ה') ויתעצב אל לבו ויאמר ה' אמחה את האדם וגומר, רוח נכאה טלנ"ט רוח של זעף:

    מלבי"ם

    לב שמח ייטיב פנים, שמחת הלב ועצבונו יהיה בכמה אופנים, ופה מדבר בלב השמח בעניני העולם, כמ"ש ולבי שמח מכל עמלי, והוא מי שאינו מתעצב על עונותיו ועל חסרון כשרונו בשלמות נפשו, כי לבו שמח בהצלחתו, והוא רק ייטיב פנים, כי שמחת הלב ניכר על הפנים, אבל לא ייטיב בזה את הרוח, שהרוח כולל לכל כחות הנפש הפנימיים רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת ה', ולפעמים הלב שמח והרוח נכאה, שהרוח שפל ומורד ונכאה כי עוסק בתאות העוה"ז ובשמחתה לבד, אבל בעצבת לב (ייטיב) רוח נכאה, על ידי שיתעצב על מעמדו הנפשי יתנשא רוחו ויגביהנו למעלה, וזה טוב יותר מהטבת פנים, ועי' פירושי על פסוק לב שמח ייטיב גהה:

    רלב"ג

    לב שמח. הנה הלב השמח ייטיב העיון ובכעס הלב ועצבונו תהיה הנפש נכאה ודואגת ולזה היתה השמחה משובחת באופן מהכעס ולזה תמצא כי אלישע אמר שיקחו לו מנגן לשמח לבו ואז היתה עליו יד ה' ונתבאר ג"כ שכל ימי כעס יעקב על בנו יוסף לא שרתה עליו רוח הקדש:

    אבן עזרא

    לב, לב, כל ג' דבקים. [ראה יד - טו]

    ייטיב מן טובת מראה יפה הפנים.

    רוח נכאה ונשברת היא על כן לא תלמוד הדעת, אבל לב נבון שישמח ואין לו עוצב בעולם, הוא יבקש ללמוד דעת.

14. (יד)לֵב נָבוֹן יְבַקֶּשׁ־דָּעַת וּפִי כְסִילִים יִרְעֶה אִוֶּלֶת

    מצודת דוד:יבקש דעת. יחזר אחר הדעת ללמדה: ירעה. יעשה את האולת לריע וחבר להיות רגיל עמה:

    עוד פירושים על פסוק יד: מלבי"ם, רלב"ג

    מלבי"ם

    לב נבון יבקש דעת, כבר בארתי שהנבון הוא המבין דבר מתוך דבר, ועי"כ בא לכלל דעת שגם בחקי החכמה יבין טעמם ויודע בהם דעת, כמ"ש (י' י"ג) בשפתי נבון תמצא חכמה, אמנם לא ישיג הדעת בקל רק אחר הבקשה והתבוננות רב, והלב שהוא הכח המושל כשבא להנהיג בדרכי החכמה יבקש לדעת טעמיה וסודותיה, אבל הכסיל שהוא אינו עוזב החכמה מפני האולת שהכסיל אינו אויל כנ"ל, רק מפני תאותו, לבו לא יבקש אולת וספיקות כמו האויל שהוא יבקש אולת, ר"ל שיעמול למצוא טענות על דרכי החכמה במופתים פילוסופים מתעים, לא כן הכסיל כי אולת כסילים מרמה כמש"פ שם, רק פני כסילים יראה אולת, שהגם שלבו לא ירעה אולת, פניו ירעה אותה, הפנים מצייר הכוונה ששם פניו אליה, אחרי שישים פניו לדרך התאוה לכן ירעה אולת לשום בה על פניו מסוה, והוא מוצא האולת עומדת לנגד פניו כעדרי צאן והוא הרועה:

    רלב"ג

    לב נבון. יבקש תמיד דעת קדושים ופי כסילים יהיה רועה תמיד אולת בלב הכסילים כי מהלב יבא הדבור אל הפה:

15. (טו)כָּל־יְמֵי עָנִי רָעִים וְטוֹב־לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד

    מצודת דוד:כל ימי עני רעים. עם כי מצוי לו די מחסורו כי יתקנא בעשירי העם ורעה עינו בשלהם אבל מי שיש לו לב טוב לבל ירע עינו בזולתו ישמח בחלקו וימיו נדמים לו תמיד כימי משתה ושמחה:

    עוד פירושים על פסוק טו: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    כל ימי עני רעים. ואפילו שבתות וי"ט דאמר שמואל שנוי וסת תחלת חולי מעים:

    וטוב לב. מי שלבו טוב בעשרו:

    משתה תמיד. כל שנותיו דומות לו ימי משתה ללמדך שיהא אדם שמח בחלקו, ורבותינו דרשו מה שדרשו בחלק:

    מלבי"ם

    כל ימי עני רעים - מפרש, ש(משלי טו יד): פני כסילים ירעה איוולת, הוא מסופק ממה שרואה לפניו, והוא שואל: הלא ראינו ש"כל ימי עני רעים"?! העני, המתענה מפני ששומע לחוקי התורה, בכל זאת ימיו רעים תמיד, ומי שעושה משתה תמיד הוא טוב לב, ומזה יוכיח שאין שכר להולך בחכמה.

    אבל לב נבון יבקש דעת, וישיב לו לאמור:

    רלב"ג

    כל ימי עני רעים. כל מי שהוא עני בדעות כל ימיו הם רעים אך מי שהוא טוב שכל שמח בכל ימיו כאילו יעשה משתה בכל יום עם שתמיד הוא שותה מנחל עדני נעימות הדעות:

    אבן עזרא

    כל ימי עני תאר והוא המתעצב.

    משתה חסר כ"ף, פירוש עני דעת וממון - ימיו רעים, הפך לב שמח ולב טוב ושמח - במשתה תמיד, כלומר, כלב אוכל ושותה ושמח בכל יום.

16. (טז)טוֹב־מְעַט בְּיִרְאַת יְהוָה מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ

    מצודת דוד:טוב מעט. יותר טוב מעט הון הבא ביראת ה׳ וביושר: מאוצר רב. ובו מהומת קול בני אדם צועקים על העושק אשר בו:

    עוד פירושים על פסוק טז: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו. קול בני אדם צועקים שנעשה האוצר מגזל וחמס כמו וראו מהומות רבות בתוכה ועשוקים בקרבה (עמוס ג׳:ט׳):

    מלבי"ם

    טוב מעט ביראת ה', המעט שי"ל להעני אחר שהוא עוסק ביראת ה' והולך מהלך השלמות, הוא טוב מן מי שי"ל אוצר רב אחר שנמצא בו מהומה, כי יהום את נפשו ואשרו הרוחני, ונשא ע"ז משלו:

    רלב"ג

    טוב מעט ביראת ה'. טוב מעט מהממון שיקובץ ביראת ה' וביושר מאוצר רב שיקובץ במהומה וצעקה מפני דמעת העשוקים כי סוף הקנין המעט אל ההצלחה והקיום וסוף זה האוצר הרב אל ההשחחה וההפסד:

    אבן עזרא

    מאוצר רב מקובץ שגזל מהומה באוצר. וטעמו: שבר מן: ויהם ה', פירוש שהרשע יהום בני אדם מהומה גדולה עשרם.

17. (יז)טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה־שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה־בוֹ

    מצודת דוד:ארוחת. סעודה של ירק במקום שאוהבין אותו טובה יותר מסעודת שור הפטם על האבוס ובמקום ששונאין אותו:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ארחת. ענין האכילה התמידית בכל יום כמו וארוחתו ארוחת תמיד (מלכים ב כ״ה:ל׳):

    אבוס. שם המקום שמפטמים בו את הבהמות כמו וחמור אבוס בעליו (ישעיהו א׳:ג׳):

    רש"י

    משור אבוס. שאובסין לו המאכל בפיו על כרחו כדי לפטמו וכן ברבורים אבוסים (מלכים א ד), ויש למושלו כנגד קומץ מעט של עני שחביב משור חטאת של רשע, ד"א טוב ארוחת ירק, לתת לעני ואהבה שם להראות לו פנים יפות משור אבוס. להאכילו בשר שמן ויראנו פנים זועפות:

    מלבי"ם

    טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו, שראינו שייטב לאדם ארוחה קטנה אם נמצא שם אהבה, שהאהבה תמתיק גם ארוחת ירק, והשנאה תמרר המאכל של שור אבוס, ואין האושר החיצוני והעונג המדומה עקר, רק המנוחה הפנימית והאהבה והבטחון בה', כי בו תתעדן בדשן נפשו:

    רלב"ג

    טוב ארוחת ירק. טוב לאדם וערב ארוחת ירק עם חברה שתהיה אהבה שם ביניהם יותר משור שמן עם חברה שתהיה שנאה ביניהם כי השנאה תגרה מדון ביניהם ותהיה סבה לרעות גדולות:

    אבן עזרא

    טוב ארוחת עומד במקום שנים, בעבור הנושאה עלי אורח, כמו שלוחים מן ישלח ומנחה מן נחה, שם בארוחה השלוחה, כלומר שיאהב זה לזה, טוב מארוחת שור וישנאו זה לזה.

18. (יח)אִישׁ חֵמָה יְגָרֶה מָדוֹן וְאֶרֶך אַפַּיִם יַשְׁקִיט רִיב

    מצודת דוד:איש חמה. מי שדרכו לכעוס יגרה מריבה עם בני אדם אבל המאריך אף ואינו ממהר לכעוס ישקיט בזה את המריבה:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יגרה. מל׳ תגר וחרחור כמו ואל תתגר בם מלחמה (דברים ב׳:ט׳):

    מדון. מלשון דין ומריבה:

    רש"י

    איש חמה יגרה מדון. אדם שאין מעצור לרוחו להאריך חמתו יגרה מדון:

    וארך אפים. שאינו ממהר להנקם ולריב:

    ישקיט ריב. שהוא כלה ושקט מעליו (ס"א מאליו):

    מלבי"ם

    איש חמה יגרה מדון, יש הבדל בין ריב ובין מדון, המדון הוא שמדיינים על איזה דבר והדבר שמדיינים עליו הוא סבת הריב, וריב כולל כל מריבה שתהיה, ואמר איש מדנים לחרחר ריב, מי שבטבעו לטעון טענות ולמצוא דיני דינים, הוא מחרחר ריב, ואיש חמה יגרה מדון, ואמר להלן(כ"ט כ"א) איש אף יגרה מדון ובעל חמה רב פשע, ומבואר אצלנו ההבדל בין אף לחמה שהחמה היא תבער הכעס הפנימי והאף הוא הכעס החיצוני, ולקמן באר שאיש אף ע"י שרוצה להרע לחברו יגרה מדון, וימצא איזה עלילה לבקש דין, ובעל חמה שחמתו בוערת בלבו ביתר שאת הוא רב פשע, וירע לחברו בלא דין ומדון, רק ברצח וחמס, ופה אמר שלפעמים איש חמה יגרה מדון, וירצה לכלות חמתו ע"י המדון ובדרך משפט, ומן המדון הלא יעורר ריב, אמנם כשהצד השני הוא ארך אפים, וישיב לו מענה רך, ומענה רך ישיב חמה, אז ישקיט ריב, כי יפייס אותו בדברים רכים, והגם שבא המדון ע"י חמה ישוב החמה וישקוט הריב:

    רלב"ג

    איש חמה יגרה מדון. האיש הכעסן יגרה מדון במקום שיש שלום ואמנם מי שהוא מאוחר הכעס ישקיט הריב והמדון ויהיה סבת השלום:

    אבן עזרא

    יגרה מענין: מתגרת ידך.

19. (יט)דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻׂכַת חָדֶק וְאֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה

    מצודת דוד:דרך עצל. במקום אשר ידרוך העצל ידמה לו כאלו גדר של קוצים לפניו ומעכבו ללכת כי לגודל העצלות ימצא מניעות לכל מעשיו אבל אורח ישרים הוא להם דרך סלולה וכבושה כי ימצא צדדים לבטל המניעות:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    כמשוכת. ענין גדר כמו הסר משוכתו (ישעיה ה):

    חדק. מין קוצים כמו טובה כחדק (מיכה ז):

    סלולה. ר״ל ממושמש בו הרבה להסיר אבני המכשול ודוגמתו סלסלה ותרוממך (לעיל ד):

    רש"י

    דרך עצל כמשוכת חדק. דומה בעיניו כאלו הדרכים גדורים לפניו בגדר חדקים:

    משוכת. גדר כמו הסר משוכתו (ישעיה ה), חדק קוצים:

    ואורח ישרים סלולה. כבושה ומופנה, ומדרש אגדה דרכו של עשו כקוץ זה הנסבך בגיזת צמר אם תטלהו מכאן הוא מתערה בכאן כך אין אדם יכול לצאת ידי עלילותיו בלא ממון:

    מלבי"ם

    דרך עצל כמשוכת חדק וארח ישרים סלולה יש הבדל בין דרך ובין אורח, שהדרך הוא הדרך הגדול ההולך מעיר לעיר, והארח הוא המהלך מעיר לכפרים, ואמר שהעצל יתעצל ללכת, וגם הדרך הגדול שהולכים בו רבים ידמה בעיניו כאילו יצטרך ללכת על משוכת חדק, שקשה לעבור מצד שהוא משוכה וגדר וסכך, ומצד שהמשוכה היא של חדק הנוקב רגלי העובר, והישרים גם הארח הבלתי קבוע לרבים היא סלולה, כאילו היא מסלה ישרה ונוחה לעבור, ומה שהגביל עצל נגד ישרים הוא מצד הנמשל שיכוין בהעצל מי שמתעצל ללכת בדרך החכמה, שנדמה בעיניו גם דרכה הקבוע כאילו מלא קוצים, שחושב שא"א לו לכבוש תאוותו ולהלוך נגד יצרו, וכ"ש שלא ילך באורחותיה הפרטים, אבל הישרים שגדר ישר הוא שלבו ישר ונוטה לטוב, גם הארח הפרטי שילך בו בדרך החסידות והצדקה היא סלולה, כי לא ילחמו עמו התאוות ויצרי לב אחר שלבו ישר, כנ"ל ההבדל בין צדיק וישר:

    רלב"ג

    דרך עצל. הנה דרך העצל היא אצלו כמו גדר קוצים שההליכה עליו בקושי ויוזק המתהלך בו בכל המקומות שתדרך כף רגלו ואמנם ארח האנשים הישרים בפעולותיהם שאינם עצלים היא סלולה ודרוכ' ילכו בה בקלות ואפשר שירצה בזה והוא הנכון דרך העצל בחקירות העיוניות מחקור בהם מחקר ראוי היא קשה לו כמו הדריכה במשוכת הקוצים וזה כי תמיד ימצא מי שזה ענינו בדרך חקירתו ספקות וערבובים לא יתכן לו היציאה מהם כי לא הקדים כל אותם המחשבות לעיין בהם ולברור הצודקת מהבלתי צודקת ואמנם דרך הישרים שדורכים בחקירותיהם ביושר ולזה יקדימו תחלת כל המחשבות הנופלות בדרוש ההוא ויבררו הצודקת מהבלתי צודקת היא סלולה ודרוכה לא יתנגפו רגליהם בה ולא יכשלו בהליכתם:

    אבן עזרא

    עצל בכל מקום רשע פירוש, דרך עצל כאילו סבובה משוכת חדק קוצים, שאינו יודע לצאת ממנה.

    סלולה כענין סולו סולו המסלה. פירוש: הרימו ההרמה ורומז על הציונים הרמים, כדי שלא יטעו ההולכים עליה. וכן סוללה, כאילו יש לה ציונים סלולים ללכת דרך ישר.

20. (כ)בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח־אָב וּכְסִיל אָדָם בּוֹזֶה אִמּוֹ

    מצודת דוד:ישמח אב. בראותו אותו במושב החכמים: בוזה אמו. כי דרך נשים לגעגע על בניהן ולמנוע מהם שבט מוסר והבריות מבזין אותם לומר ארור שזה גדל:

    עוד פירושים על פסוק כ: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    רש"י

    בן חכם ישמח אב וכסיל אדם בוזה אמו. גורם לאמו שמבזים אותה:

    מלבי"ם

    בן חכם ישמח אב, כבר אמר זה למעלה (י' א') בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו, ושם מדבר מה שיהיה מעצמו שע"י חכמה ישמח האב וע"י הכסלות תוגת האם, ופה מדבר על עת שיגדל הבן, שאז בן החכם שנוחל חקי החכמה והולך בם, ישתדל לשמח את אביו בטוב מעשיו, שזה ג"כ מחקי החכמה לשמח את יולדיו, והכסיל הנמשך אחר תאוותיו, מבזה את אמו בפועל, שזה ג"כ מן הכסילות לבזות אותה על שתוכיחהו על דרכיו:

    רלב"ג

    בן חכם. הבן שהוא חכם ישמח האב שמשער בענין שלימו' חכמתו יות' מהאם, והאדם הגדול שהוא כסיל הוא בוזה אמו כי אליה ייוחס יותר רוע מוסרי מפני שקדו תמיד אצלה בקטנותו או ירצה שהו' בוזה גם אמו והוא הנכון:

21. (כא)אִוֶּלֶת שִׂמְחָה לַחֲסַר־לֵב וְאִישׁ תְּבוּנָה יְיַשֶׁר־לָכֶת

    מצודת דוד:אולת. כאשר יעשה חסר לב אולת יחשב בעיניו לשמחה: ואיש תבונה. ישמח כאשר ילך בדרך הישר:

    עוד פירושים על פסוק כא: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    אולת. שמחה היא לחסר לב:

    מלבי"ם

    אולת שמחה לחסר לב, החסר לב הוא מי שאין בלבו כח המושל כלל לעצור בו ללכת בדרך ידוע, כמ"ש וגם בדרך שהסכל הולך לבו חסר וכו', ואמר בשפתי נבון תמצא חכמה ושבט לגו חסר לב, כי הוא דומה כבהמה שג"כ אין לה כח מנהיג בפנים וצריך מכריח מחוץ להנהיגה בדרך, שהוא השבט, והוא הפך מן הנבון שבשפתיו תמצא חכמה והיא תנהיגנו, וכשהחסר לב ימצא אולת וספיקות ישמח בה, כי גם האוילים הם לבסוף חסרי לב כמ"ש ואוילים בחסר לב ימותו, אמנם האיש תבונה, כבר יודע הדרך הישר על פי הבינה (שהישרות הוא בבינה כנ"ל) והוא יישר לכת, א"צ מורה וסימנים על הדרך שהם ציוני החכמה כי מעצמו ילך ביושר מצד בינתו, ולא יטעה:

    רלב"ג

    אולת שמחה. מי שהוא חסר השכל ישמח באולת והוא ההשתדלות בדבר בזולת הסבו' הראויות ואמנ' איש תבונ' יישיר ההליכה אל המבוקש כי הו' יבא בה בסבותיו הראויות:

    אבן עזרא

    יישר יבקש דרך ישר ללכת בה.

22. (כב)הָפֵר מַחֲשָׁבוֹת בְּאֵין סוֹד וּבְרֹב יוֹעֲצִים תָּקוּם

    מצודת דוד:הפר. מחשבות האדם יופר ויבוטל כשלא יועץ עצמו עם יועצים להמתיק סוד אבל ע״י הרבה יועצים תקום המחשבה:

    עוד פירושים על פסוק כב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    סוד. ענין עצה שדרכו להיות בסוד לבל יודע, או שהעצה הוא למעשה כיסוד לבנין:

    רש"י

    הפר מחשבות באין סוד. בלא עצה לא תקום מחשבה:

    מלבי"ם

    הפר מחשבות באין סוד, כבר בארתי כי יש הבדל בין מחשבה עצה תחבולה, שכל צדדי האפשר שיעלו על לב איש במחשבתו נקראו מחשבות, ואם מתיעץ ובוחר עצה אחת מה שיעשה, זה נקרא עצה, ואם מתיעץ קישור עצות הרבה זה אחר זה, שבאם לא ישיג מבוקשו ע"י עצה האחת יעשה השניה זה נקרא תחבולה, והמחשבות שיעלו בלבו צריך לשמרם בסוד כי אם יגלה אותם יופרו ע"י אויבים או דורשי רעתו ולא תצליח העצה שתעלה בידו מן המחשבות ההם, ואז צריך לעצות רבות שבאם תופר עצה אחת יעשה האחרת, כמ"ש על בתחבולות תעשה לך מלחמה, ולזה צריך רוב יועצים, שאז הגם שתופר עצת יועץ אחד תקום עצה אחת מן העצות הרבות:

    רלב"ג

    הפר מחשבות. הנה בסבת שלא היה סוד ועצה בדב' יופרו המחשבות בו רוצה לו' שלא יצאו לפועל ובהמצא רוב יועצים בדבר להגיע אל המבוקש תשוב המחשבה שחשבו בעשיית הדבר ההוא:

    אבן עזרא

    הפר, שמחה שנים דבקים.

    סוד ענין עצה, פירוש שאחרים יפרו מחשבות החושבים, בעבור כי אין עצה, ובעבור יועצים תקום מחשבת הנועצים ותבא שמחה לאיש היועץ, בבא מענה פיו.

23. (כג)שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה־פִיו וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה־טּוֹב

    מצודת דוד:שמחה. כל איש ישמח באמרי פיו כי יומתק לו עצת נפשו אבל דבר בעתו מה מאוד הוא טוב ור״ל אף אם לא יהיה עצת נפשו בהשכל ואף אם הצליח בהעצה ההיא בדבר כיוצא בו מ״מ אין כל העתים שוות ואולי היועצים יגלו אזנו לאמר לא עת עתה לעשות כזאת:

    עוד פירושים על פסוק כג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    במענה. ענין אמירה כמו ומה׳ מענה לשון (לקמן טז):

    רש"י

    שמחה לאיש במענה פיו. כמשמעו ע"י מענה רך ודבור נחת הבריות אוהבים אותו ורבותינו דרשוהו על בעלי גירסא אם מוצאים בפיה' מענה אז תתקיים בם וישמחו:

    ודבר בעתו מה טוב. שואלים בהלכות הפסח ובהלכות החג בזמנו:

    מלבי"ם

    שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב, מי שחקי החכמה ערוכים על שפתיו עד שבעת ישאלוהו על דבר יוכל לענות תכף י"ל שמחה מזה, וידוע שפה רומז על החכמה, ואם יענה דבר בעתו בעת הצורך אל הדבר אז הוא טוב, כי יועיל בחכמתו בעת הצורך, וזה תכלית הטוב להועיל בעתו, וזה יותר מהקודם שהשמחה לו לבדו, כי בזה ייטיב גם לאחרים בעת הצורך:

    רלב"ג

    שמחה לאיש במענה פיו. הנה ישמח האיש בדבור פיו כשיהיה לו לדבר אל המלך או אל הגדול ואמנם היה ראוי תחלה שישתדל שיהי' דבורו בעתו הראוי בשיקדי' לו מה שראוי לקדום כי דבר בעתו מה טוב:

    אבן עזרא

    ודבר העצה שיבא בעתו מה טוב לנועצים.

24. (כד)אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה

    מצודת דוד:אורח. שמורה אורח חיים לנפש המשכיל ללכת למעלה אז תשוב אל אלהים למען תסיר הנפש מלרדת אז אל שאול מטה והוא הגיהנם אבל תשוב אל מקורה אשר חוצבה ממנו:

    עוד פירושים על פסוק כד: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    אורח חיים למעלה למשכיל. כמו שרפים עומדים ממעל לו (ישעיהו ו׳:ב׳) כלומר לפני החכם קשוטה ומוכנת אורח חיים:

    מלבי"ם

    ארח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה, המשכיל יציין לעצמו שדרך החיים הוא למעלה ודרך המות הוא למטה, והגם שקשה לעלות למעלה וקל מאד לרדת מטה, באשר כח הכובד הטבוע בגופות יסייעו ויורידוהו מטה אבל העליה למעלה הוא נגד כח הכובד, בכ"ז כשיודע שאם ירד מטה ירד לשאול בודאי יתאמץ בכל כחו לעלות ולא לרדת, וכן המשכיל יבין בשכלו שלמעלה הוא ארח חיים, ר"ל שהעליה שילך בדרך הנפשי ובדרך השכלי ששרשו למעלה שם ישיג חיים הנצחיים, ויתאמץ לעלות על סולם השכל כדי שיסור מרדת לדרך הגוף ותאוותיו ששרשם למטה ששם הוא השאול והאבדון לנצח:

    רלב"ג

    ארח חיים. הנה דרך חיים הוא למעלה אל איש המשכיל כי כל מה שיהיה הדבר המושכל יותר נכבד תהיה ההשגה בו יותר נכבדת ויותר ערב' ולזה יעלה תמיד בהשגותיו וחקירותיו אל הדברים היותר עליונים והיות' נכבדים והנה קרא לעליונים שהם יותר נכבדי' למעל' כי השמי' יותר נכבדי' מהיסודו' והעליון ביסודות הוא יותר נכבד מהשפל ממנו ולזה היה ארח חיים למעלה אל האיש המשכיל כאלו היה זה להתרחק מהמקום היותר שפל שהוא שאול:

    אבן עזרא

    ארח חיים שהוא למעלה למשכיל, כלומר המשכיל יתעסק לעשות רצון יוצרו, אולי ילך בארח החיים שהיא למעלה והם חיי הנפש המתאוה לשוב אל האלהים, למען שתסור מן השאול שהוא למטה.

25. (כה)בֵּית גֵּאִים יִסַּח יְהוָה וְיַצֵּב גְּבוּל אַלְמָנָה

    מצודת דוד:ויצב. במקומו יעמיד גבול אלמנה אם כי תשש כוחה וחלפה עזרתה:

    עוד פירושים על פסוק כה: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יסח. ענין עקירה כמו ונסחתם מעל האדמה (דברים כ״ח:ס״ג):

    מלבי"ם

    בית גאים יסח ה' ויצב גבול אלמנה, כשתראה בית גאים בנוי על גבול האלמנה שהיא מחולשתה ואין מי לריב ריבה, והגאים יבנו בית על גבולה, דע כי יש משגיח יריב ריבה, ויסח הבית ויעקר אותה להציב גבול אלמנה על מכונו, כי ה' עושה משפט לעשוקים יתום ואלמנה יעודד ודרך רשעים יעות וזה פינה באמונת ההשגחה במקום שאין יד הטבע וכחה שלטת:

    רלב"ג

    בית גאים. בית האנשים הגאים והתקיפים יחריב הש"י ויעמוד גבול האלמנה ואם הוא חלוש והאלמנה ג"כ היא חלושה:

    אבן עזרא

    בית גאים שיש להם גאוה, יסח השם ביתם ויהרסנו.

    אלמנה עניינו אלהים שהוא דיין אלמנות, מן: אלמנה יצב גבולה.

26. (כו)תּוֹעֲבַת יְהוָה מַחְשְׁבוֹת רָע וּטְהֹרִים אִמְרֵי־נֹעַם

    מצודת דוד:מחשבות רע. המדבר רכות ומחשבותיו לרעה: וטהורים. ראוים אמרי נועם להיות טהורים מבלי תערובות מחשבה רעה:

    עוד פירושים על פסוק כו: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    תועבת ה' מחשבות רע וטהורים אמרי נועם, ר"ל ה' יתעב מי שמדבר אמרי נועם טהורים ומחשבות רע, שבפיו ידבר נועם ואמרות טהורות, ובקרבו ישים ארבו ומחשבותיו רעים:

    רלב"ג

    תועבת ה'. מחשבות רע הם תועבת ה' כי הם התחלה לחוטאי' בדעות ובמדות ואמנם אמרי נועם הם טהורי' ונבחרים אל הש"י או ירצה בזה כי תועבת ה' היא מחשבות האיש הרע כי הם ברע תמיד ואולם מחשבות האנשים הטהורים הם אמרים שינעמו לש"י ויתערבו:

    אבן עזרא

    רע כלומר איש רע.

    וטהורים נחשבים ככסף טהור, שאין בו סיגים.

    אמרי נועם שינעמו לשם.

27. (כז)עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה

    מצודת דוד:עוכר וגו׳. הבוצע בצע להרבות לו ישחית ביתו כי בא זה ואיבד את זה אבל השונא אף מתנות כי ישען בה׳ אז המקום יתן לו עוד חיים מה שאין ביד אדם לתת:

    עוד פירושים על פסוק כז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    בוצע בצע. הגוזל הון כמו ובוצע ברך (תהילים י׳:ג׳) וכמו מה בצע (בראשית ל״ז):

    רש"י

    עוכר ביתו. שהוא בוצע בצע:

    ושונא מתנות יחיה. מאחר שהוא שונא מתנות כל שכן ששונא את הגזל:

    מלבי"ם

    עוכר ביתו בוצע בצע, מי שהוא בוצע בצע שמרויח ממון שלא ביושר, בל תחשוב כי ירבה בבצע הלז כבוד ביתו, בהפך בזה עוכר ביתו, כמ"ש הוי בוצע בצע רע לביתו וכו' כי אבן מקיר תזעק וכו', ובהפך מי ששונא אף מתנות ולא יהנה משל אחרים רק מה שמרויח ע"י יגיע כפו, בל תאמר שימות ברעב או יחלה מרוב עבודה, בהפך עי"ז יחיה כי הכל תלוי בהשגחת ה':

    רלב"ג

    עוכר ביתו וגו'. מי שהוא לוקח שוחד לדון דין הוא עוכר ביתו ומשחית בהפך מה שהוא חושב ואמנם מי שהוא שונא גם המתנות ולא ירצה ללקח' מהאנשים יחיה ויתקיים לפי שהוא בוטח בש"י ואינו נשען על מתנות האנשים:

    אבן עזרא

    עוכר, לב, רחוק ג' דבקים. [ראה כח-כט] הבוצע שהוא הגוזל, מסבב שיעכור ביתו מתנות השוחד.

28. (כח)לֵב צַדִּיק יֶהְגֶּה לַעֲנוֹת וּפִי רְשָׁעִים יַבִּיעַ רָעוֹת

    מצודת דוד:יהגה. טרם יענה יחשוב בלבו מה יענה וע״כ דבריו מעטים אבל פי רשעים ירבה לדבר רעות כמעיין הנובע כי ידבר כל העולה על רוחו ואינו חושש:

    עוד פירושים על פסוק כח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יהגה. יחשוב כמו הגיון לבי (תהלים יט):

    לענות. מלשון עניה ותשובה:

    רש"י

    לב צדיק יהגה לענות. יחשוב ויבין מה יענה קודם שישיב דבר:

    מלבי"ם

    לב צדיק יהגה לענות, מחקי הצדק שלא ישלח פיו לדבר עד ישקול הדבר בשכלו, ולא לבד מה שמדבר כי גם מה שצריך לענות ולהשיב תשובה לב צדיק יהגה ויחשב מה לענות, ואם יענה אם לאו, כמ"ש ודע מה שתשיב לאפיקורס, אל תען כסיל כאולתו, ומצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע וכדומה, בענין שלא יענה עד ישקול בלבו, אבל הרשעים מבוע הדברים אינם בלב, רק פי רשעים יביע רעות, כי דבורים רעים לה"ר ורכילות ודברי מינות, מקורם בפיהם לא בלבם:

    רלב"ג

    לב. הצדיקים יהגה ויתעסק תמיד לענין ולתועלת ואמנם פי רשעים ודבורם ישים הרעות והשחתות טבעיות כי דבורם יישיר אל כל רע ומחשבות הצדיק תיישיר אל הטוב:

    אבן עזרא

    לב צדיק יחשוב לענות על דין הצדק.

    יביע כנחל נובע. פירוש ידבר הרעות כדי להטות דין, על כן רחוק השם מהם וישמע תפלת הצדיקים.

    פרוש אחר: לענות מן לענה וראש והוא רחוק, בשביל שאין הלמ"ד בשוא.

29. (כט)רָחוֹק יְהוָה מֵרְשָׁעִים וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע

    מצודת דוד:רחוק וגו׳. מלשמוע את תפלתם:

    עוד פירושים על פסוק כט: מלבי"ם, רלב"ג

    מלבי"ם

    רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע, ההשגחה נמשכת אחרי מעשה האדם, המתרחק מה' הוא רחוק ממנו, והמתקרב אליו הוא קרוב לו, עד שה' קרוב לצדיקים ושומע תפלתם, כמ"ש קרוב ה' לכל קוראיו, ולא תשאל שא"כ מתפעל ומשתנה לפי התפלה, כי במה שהאדם מתקרב אליו כן הוא קרוב לו ואין בו שינוי, והרשעים הם עצמם מתרחקים מה':

    רלב"ג

    רחוק ה' מרשעים. הש"י רחוק מעזור לרשעים ומשמוע לקולם ואמנם הוא ישמע תפלות הצדיקים לעשות בקשתם וזה לאות כי תפלתם היא הנשמעת:

30. (ל)מְאוֹר־עֵינַיִם יְשַׂמַּח־לֵב שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן־עָצֶם

    מצודת דוד:מאור עינים. הארת עינים בדבר המסופק ישמח לב כי אין בעולם שמחה כהתרת הספקות: שמועה טובה. בדבר חדושי התורה:

    עוד פירושים על פסוק ל: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    תדשן. ענין שומן:

    רש"י

    מאור עינים. בתורה:

    ישמח לב. ששואלין ממנו דבר ויודע מה להשיב, ולפי פשוטו כמשמעו דבר שהוא תאוה למראות עינים, משמח הלב ומצחצח תוגת הלב כגון גן ירק ונהרות המושכי':

    מלבי"ם

    מאור עיניים...אוזן שומעת... - אומר:

    אם רואה אדם את הדבר הטוב בעיניו, המאור הזה ישמח הלב, ששם משכן הכוחות הנפשיות; והשמועה טובה ששומע מרחוק רק תדשן עצם, שהם בנייני הגוף וכוחות גשמיות. ושמחת הלב גדול מדישון עצם, ורוחני ונעלה ממנו, באשר הלב - ממנו תוצאות חיים לכל הגוף. ולכן:

    אוזן שומעת תוכחת חיים אל תסתפק בשמיעה טובה מרחוק, רק בקרב חכמים תלין, לראות את החכמים עצמם ולראות מעשיהם, ו(?): גדול שימושה של תורה יותר מלימודה, כי ראיית העין פועלת יותר משמיעת האוזן, שמאור עיניים ישמח לב.

    רלב"ג

    מאור עינים ישמח לב. מאור עיני הלב ישמח השכל כי שמחתו בהשגות העיוניות ושמועה טובה יתענג האדם בה עד שכבר תשמין העצם ותמלאהו מוח ובכלל הנה תמצא שהשמחה תשמין האדם:

    אבן עזרא

    מאור, אזן, פורע, יראת ד' דבקים. [ראה לא-לג] וכן הפירוש המאור שתחזנה העינים - הוא ישמח לב וכשתשמע האזן תוכחת שבה יש גם חיים, וילין בקרב חכמים, אז תדשנהו התוכחת יותר משמועה טובה.

31. (לא)אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין

    מצודת דוד:אוזן שומעת. אוזן אשר תשמע התוכחה המביאה חיים סופה תהיה כרוך אחר החכמה ותלין בקרב חכמים לשמוע דבר חכמה:

    עוד פירושים על פסוק לא: מצודת ציון, רלב"ג

    מצודת ציון

    תלין. ענין התמדה כמו צדק ילין בה (ישעיה א׳):

    רלב"ג

    אזן שומעת. הנה האוזן השומעת תוכחות חיים ר"ל שתקבל מוסר בהשגת החכמה שהיא החיים הנה היא תלין בקרב חכמים ר"ל שכבר יישירהו זה אל שיתחכם ויעמוד בין החכמים או ירצה בזה שכבר תלין בקרב חכמים ללמוד חכמתם:

32. (לב)פּוֹרֵעַ מוּסָר מוֹאֵס נַפְשׁוֹ וְשׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת קוֹנֶה לֵּב

    מצודת דוד:פורע. המבטל את המוסר הוא מואס נפשו כי מה ראה שאינו חושש בתקנתה: קונה לב. יקנה בזה לב חדש ומשכיל:

    עוד פירושים על פסוק לב: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    פורע. ענין השבתה ובטול כמו ותפרעו כל עצתי (לעיל א׳):

    מלבי"ם

    פורע מוסר מואס נפשו ושומע תוכחת קונה לב, כבר התבאר ההבדל בין מוסר ותוכחה, המוסר מפחיד ביראת העונש, שעיקר הוא בעונש הנפשיי לעוה"ב, ומי שפורע מוסר אינו חש על נפשו ואבדונה וא"כ מואס נפשו, והתוכחת הוא הוכוח מצד השכל. והנה החסר לב הוא מי שאין לו כח המושל כלל, והוא כבהמה שעושה בלא לב רק כפי המשכת הגוף ותאוותיו, ואיש הזה לא יקנה לב ע"י פחד המוסר כי אינו יודע כלל מה טוב ומה רע, רק ע"י יסורים עצמם, כמ"ש ושבט לגו חסר לב, כבהמה שנמשכת ע"י שבט, אבל אם שומע תוכחת אז יבין בלבבו ויקנה לב שהיה חסר לו עד עתה, כקונה דבר מיד המוכר:

    רלב"ג

    פורע מוסר מואס נפשו. הנה מי שהוא פורע מוסר במדות הוא מואס נפשו כי לא יתכן שיהיה לנפש שלימות בזולת זה ואמנם מי שהוא שומע תוכחות הוא קונה שכל כי המוסר הוא התחלה להשגת החכמה:

    אבן עזרא

    פורע כי לומד המוסר יכתירהו ויצפינהו והמתרחק ממנו, כאילו יגלהו ויפרעהו, מן: כי פרוע, כלומר פורע מוסר החכמים חפץ להמית נפשו ושומע תוכחת מפיהם, הוא קונה לב. והטעם דעת ויראת השם.

33. (לג)יִרְאַת יְהוָה מוּסַר חָכְמָה וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה

    מצודת דוד:מוסר חכמה. היראה תחשב למוסר להאזין חכמה וא״כ היראה היא סבה לחכמה וקודמת לה וכן לפני כבוד על כרחך היה הענוה כי הענוה היא סבה להביא את הכבוד א״כ היא לפניו:

    עוד פירושים על פסוק לג: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    רש"י

    ולפני כבוד ענוה. הענוה גורמת שהכבוד בא:

    מלבי"ם

    יראת ה' מוסר חכמה, מפרש דבריו החכמה צריכה למוסר, כמ"ש לדעת חכמה ומוסר, כי אחר שהחכמה י"ל שני דרכים דרך החכמה ודרך הסכלות, ויצר הלב מצייר תמיד כפי דרך הסכלות, צריך ליסר כחות הנפש שתמשול על יצורי הלב ותכניע אותם אל החכמה וזה נקרא מוסר, ומהו המוסר יראת ה', מה שמצייר כי מלך גדול עומד עליו ורואה במעשיו ומבקש ממנו דין וחשבון וזה מיסר כחות הנפש, והפורע מוסר זה מואס נפשו האלהית הקשורה עם ה' המשגיח על מעשיו תמיד. והשומע תוכחת, הוא שיטה אזן לוכוח ע"פ השכל שמראה לו שדרך החכמה טוב מצד עצמו, וזה י"ל כבוד כמ"ש ושומר תוכחת יכובד, כי אינו עושה מצד היראה רק מצד שכלו, וזה יהיה ע"י ענוה, כי המתגאה לא ישמע תוכחת ויקשה לבו להשיב על תוכחת החכמה, וע"כ אמר שלפני כבוד ענוה:

    רלב"ג

    יראת ה' מוסר חכמה. יראת ה' היא תישיר אל לקיחת המוסר בחכמה והענוה והשפלות תישיר להשגת הכבוד: