משלי פרק י״ד

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ

   מצודת דוד:חכמות נשים. כל אחת מהחכמות שבנשים בנתה ביתה ר״ל מעמדת ביתה על בסיסה: תהרסנו. מהרסת ביתה בידיה:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   חכמות נשים בנתה ביתה. חכמות נקוד פתח שאינו שם דבר אלא החכמות שבנשים בונות את בתיהם שמתקיימות על ידיהן כמו אשתו של און בן פלת כמו שמפורש בפרק חלק:

   ואולת. ואשה שוטה:

   בידיה תהרסנו. תהרס ביתה זו אשתו של קרח:

   מלבי"ם

   חכמות נשים, החכם יצייר את החכמה והכסילות כשתי נשים, ידמה את החכמה כאשה, כי הנפש המקבלת את החכמה היא מקבלת אותה מן השכל העליון המשפיע, והנפשות הלומדות ומשכילות הם הנשים הטובות נשי חיל השומעות לבעליהם העליון, והוא שופע עליהן מרוחו להשכילם באמתתו, והנשים הכסילות והאולת הם הזונות מתחת בעליהם ללכת חשך ללא אור אל דרכים מעוקשים דרכי מות, והנה חלקי החכמה הם רבים מאד ואין להם קץ, והחכמה בכללה המקבצת כל פרטי החכמות נדמה במשל כבית הנבנה מעצים רבים ואבנים וחול וסיד וקורות, ובהצטרפם יבנה בית מקדש מלך, ומצייר כי חכמות נשים בנתה ביתה, החכמה בכללה שבנתה הבית הנשגב, הצטרפו אל הבנין הזה כל הנשים החכמות, כל הנפשות המשכילות ביראת ה' הנביאים והחכמים המשכילים שכל טוב ויבנו את הבית, ואולת בידיה תהרסנו, אבל האולת שהיא המטילה ספיקות על כל חקי החכמה, האשה הזאת אינה בונה רק מהרסת ומחרבת, שכל כח האולת הוא רק להרס את חקי החכמה אשר בחכמה תבנה בית והיא עוסקת להרוס ולא לבנות להחריב ולא להקים:

   רלב"ג

   חכמות נשים. הנה כל אחת מהנשים החכמות בנתה ביתה בחכמתה כי היא מעמדת את הבית ושומרת הקנינים אשר בו והאשה האולת תהרוס ביתה בידה מצד העדר השגחתה מהבית וזה הערה גם כן לאשה חכמה המשרתת השכל בחכמה במוחשה לבנות ביתו בעיוניות כי היא עוזרת מאד לבניין הבית ואולם האשה האולת לא תתעורר אליו בזה אבל הורסת בידה הבית שהיה ראוי שיבנהו השכל:

   אבן עזרא

   חכמות החכמה היא תבנה ביתה ואשת אולת, בידיה תהרוס ביתה.

2. (ב)הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹ יְרֵא יְהוָה וּנְלוֹז דְּרָכָיו בּוֹזֵהוּ

   מצודת דוד:הולך בישרו. ההולך בדרך ישר הוא ירא את ה׳ והמסיר דרכיו מן היושר יבזה את ההולך בישרו כי מחשיבו לכסיל:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ונלוז. ענין הטיה והסרה כמו ונלוזים במעגלותם (לעיל ב):

   רש"י

   הולך בישרו ירא. מי שהוא ירא ה', ומי שהוא נלוז דרכים כלומר עוקם דרכיו:

   בוזהו. להקב"ה:

   מלבי"ם

   הולך בישרו, כבר בארתי כי הישר הוא מי ששכלו הולך ישר מצד טבעו, וגדר הישר הוא הקו היותר קצר בין שתי נקודות מונחות, והישר הוא ההולך בשכלו בדרך הקצר והישר, ובפרטות נופל על עניני בינה, ששכל האדם עשוי באופן שאם לא יטה אל הצד יתבונן תמיד האמת כמ"ש כי האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, שה' עשה שכל האדם שישיג את האמת תמיד גם בדרכי הבינה שמתבונן לדעת האמת והשקר, ועת יתבונן באלהות יבין שיש אלהים בורא ומשגיח משכיר ומעניש וכדומה, וכן מי שנוטה מן הישרה ומבקש חשבונות רבים והיקשים פילוסופיים מתעים, יצא מן הקו הקצר הישר וילוז מדרכו, ואז יבא לידי כפירה בכל הפינות האלה, וז"ש מי שהולך בישרו הוא ירא ה', כי ישיג בשכל הישר ובמופתים תבונים שיש אלהים שופט ומשגיח וירא מפניו מגדולתו ורוממותו ומענשו וגמולו, ורק מי שנלוז דרכיו ומבקש חשבונות רבים והיקשים נלוזים מן הקו הישר הנטוע בשכל, ובא לכפור בה' ויבזה אותו, כי יכפור בפנות ההשגחה וכדומה:

   רלב"ג

   הולך בישרו. מי שהוא הולך ביושר הוא ירא את ה' כי הש"י יישיר לזה בתורתו ובמצותיו ומי שהוא נוטה מדרכי היושר הוא מבזה הש"י:

   אבן עזרא

   הולך בישרו בדרך ישרו.

   בוזהו לירא השם.

3. (ג)בְּפִי־אֱוִיל חֹטֶר גַּאֲוָה וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵם

   מצודת דוד:חוטר גאוה. גאוה זקופה כמקל: תשמורם. מלדבר גאות:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   חוטר. מטה כמו ויצא חוטר מגזע ישי (ישעיה יא):

   רש"י

   בפי אויל חוטר גאוה. מקל של גאוה כגון פרעה שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה׳:ב׳):

   תשמורם. כמו תשמרם תשמור את החכמים:

   מלבי"ם

   בפי אויל, האויל הוא המסתפק בחקי החכמה והנה חקי החכמה אין עליהם מופת ולא ידעו ע"י שכל האדם רק מה' המה, ומי שאינו מתגאה ולא יהרוס לעבור את גבול שכלו שיאמר שבשכלו יוכל להשיג את הכל, הוא יכנע לחקי החכמה הנתונים מאת האלהים ויאמין בם ולא יחלוק עליהם, רק האויל בפיו חוטר גאוה פיו המדבר תהפוכות הפך דרך החכמה, כאילו האולת שלו היא החכמה, הוא מסבת גאותו, וגאותו בולטת מפיו כחטוטרת היוצא מן האילן, אבל שפתי חכמים, השפתים מציירים הדבור החיצוני, ויבואו אצל חכמים כשידברו דברי החכמה בשפתים שמרמזים על הדעת ר"ל ששבו אצלם לדעת, שע"י שמאמינים בחקי החכמה הם אצלם כדברים הנודעים בדעת, זה תשמורם מן הגאוה, כי יכנעו אל החכמה העליונה ויאמינו בה, כי ה' יתן חכמה:

   רלב"ג

   בפי אויל. הנה בפי אויל מטה גאוה להשחיתו וההפך בדרכי החכמים כי הם באופן מהשפלות ופיוס לאנשים שישמרום מכל רע:

   אבן עזרא

   חוטר מטה, והוא רמז ללשון שנמשלה למטה, כלומר בתוך פי האויל יש מטה והוא הלשון שיכה בה בדבר גאוה.

   ושפתי חכמים שלא תדברנה בגאוה.

   תשמורם תשמור אותם השפה, כי על כל אחד ידבר.

4. (ד)בְּאֵין אֲלָפִים אֵבוּס בָּר וְרָב־תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר

   מצודת דוד:באין אלפים. בהעדר הבקר יהיה אוצר התבואה ברור ונקי ר״ל במקום שאין ת״ח אין הוראה מצויה: ורב. הרבה תבואות באה ע״י כח השור כי יחרוש בשדה ר״ל המקבל עליו עול תורה כשור לעול ימצא על ידו תורה הרבה:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   אלפים. שורים כמו שגר אלפיך (דברים ז):

   אבוס. אוצר התבואה כמו פתחו מאבוסיה (ירמיה נ):

   בר. ברור ונקי:

   רש"י

   באין אלפים אבוס בר. באין שוורים האבוס ריקם שאפילו תבן אין מצוי בבית:

   בר. נקי וריקם כלומר במקום שאין תלמידי חכמים אין הוראה נמצאת כהלכה:

   מלבי"ם

   באין אלפים אבוס בר, האלפים הם השורים המלומדים לחרוש ולעבוד את האדמה, וכשמלמדים השור לחרוש שאז נקרא אלוף (מלשון למוד ומורגל) א"צ להעמיד אותו באבוס לפטמו, כי ירעה בנאות דשא והוא נותן תבואה בכחו, כי רב תבואות בכח שור, אבל באין אלפים, אם לא למדו השורים לעבוד את האדמה שאז יעמידו אותם באבוס להשמינם ולפטמם לא לבד שאינם מרבים תבואות, הם מחסרים כי יאכלו הבר באבוס, והוא משל ומליצה על הנ"ל שהאדם צריך להיות כשור לעול וכחמור למשא, וצריך להיות אלוף ומלומד לחרוש על חלקת החכמה ובשדה התבונה והדעת, ואז יוציא רב תבואות, שהוא תבואות הנפש ופרי השכל, שהנפשות אינם בני עבודה רק הגופים הם הבהמות שילמדו אותם לעבוד בעבודת ה' ובגן עדן העליון ולהוציא רב תבואות בכח שור המלומד ומסובל, כמ"ש אלופנו מסובלים, אבל מי שאינו אלוף ומלומד שהוא האויל החולק על החכמה ולא למד ארחותיה, אינו עובד אדמתו, רק מבלה את בר החכמה בעמדו על האבוס להשמן ולהתפטם מתענוגי עוה"ז, ומלבד שאינו מועיל עוד מזיק ומכלה לתבואת קדש:

   רלב"ג

   באין אלפים. הנה יקרה שממציאות הדברים ומהפקדו ימשך דבר אחר בעינו וזה כשלא ימצאו שורים ימצאו אוצרות התבואה שאוכלים השורים מלאים בר והנה מפני המצאם ימצאו רב תבואות כי רב תבואות בכח שור ואפשר שירצה בזה והוא יותר נכון כאשר לא היו שורים של פטם שמפטמים אותם באבוס בר הנה אז יהיו רב תבואות בכח שור והעיר בזה כי הנפש החמרית כאשר לא ישתמשו בה בעבודת השכל היא תאכל פרי תבואתו ותשחיתהו בהשתמשו בהכנתו להתחכם בהגעת תאות החומר ואם ישמשו בה לעבודת השכל יגיעו בכחה רב תבואות בענינים העיוניים:

   אבן עזרא

   באין אלפים בזה הפסוק הזהיר להתעסק בעבודת האדמה.

   אלפים שוורים. וכן: ככבש אלוף, כלומר בעבור שאין אלפים נשאר האבוס בר ונקי, שאין שם כלום. פרוש אחר: באין שוורים יש אבוס אחד מן בר, מענין לשבור בר והיה התבואה הנקיה מן התבן.

   ורב תבואות ואבוסים רבים מלאים בר, בכח שור והוא נכון:

5. (ה)עֵד אֱמוּנִים לֹא יְכַזֵּב וְיָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר

   מצודת דוד:עד אמונים. העד אשר יתמיד לדבר אמונות בודאי לא יכזב לדבר העדות אבל הרגיל לדבר כזבים ועם המה בדברים של מה בכך מ״מ הואיל ורגיל בכך יעיד ג״כ שקר ויש לחקור הרבה בדבריו:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ויפיח. ענין דבור:

   רש"י

   ויפיח כזבים. ותמיד מדבר כזב עד שקר:

   מלבי"ם

   עד אמונים לא יכזב ויפיח כזבים עד שקר, יש הבדל בין שקר ובין כזב, השקר הוא השקר הגלוי תיכף והכזב נראה אמת בתחלתו ולבסוף נגלה שהוא שקר, שכזב הוא דבר הפוסק ואינו מתקיים, והנה עד שקר צריך להפיח כזבים, כי לא יגיד דבר שהשקר גלוי לכל, וצריך לכזב היינו שיאמר דבר שלא יכירו שקרו, ואח"כ יוכר שהיה שקר וזה נקרא כזב, אבל עד אמונים לא יכזב, כי יאמר האמת שנשאר אמת לעולם כמ"ש שפת אמת תכון לעד, ואמר יפיח כזבים, שההפח בא על הדבור הבלתי שלם כי לא יוכל להשלים דבורו שאז יוכר שקרו, רק להפיח במרמה דבור בלתי שלם, ויש לזה מליצה, המעיד על חקי החכמה והאמונה לא יכזב כי דבריו יכונו לעד, כי חקי האמונה הוא האמת הקיים לעד, והאויל המעיד שקרים לחלוק על חקי החכמה ע"י ספיקותיו יפיח כזבים והיקשים מתעים אשר אחרי הצירוף והבחינה לא יתקיים ויהיה כמו אכזב:

   רלב"ג

   עד אמונים לא יכזב. מי שלא יכזב והוא מי ששונא השקר הוא בהכרח עד אמונים כשישאל על עדות מה ומי שידבר כזבים הוא עד שקר:

   אבן עזרא

   עד אמונים שם דבר, כלומר עד שידבר אמונות.

   לא יכזב בעת הצורך.

   ויפיח דובר, וכן הוא עד שקר יפיח כזבים.

6. (ו)בִּקֶּשׁ־לֵץ חָכְמָה וָאָיִן וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל

   מצודת דוד:ואין. לא ימצא בלבו חכמה כי השמן לבו אבל לנבון נקל למצוא דעת כי הורגל בה:

   עוד פירושים על פסוק ו: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   בקש לץ חכמה. כשהוא צריך אל החכמה אינו מוצאה בלבו:

   מלבי"ם

   בקש לץ חכמה ואין ודעת לנבון נקל, הלץ הוא המתלוצץ על חקי החכמה מפני שאין על חקי החכמה מופתים, רק הם מקובלים, וצריך לקבלם בענוה ובאמונה, אבל הלץ שדרכו ללוצץ ילוץ על החכמה, אבל לא ילוץ על הדעת שהוא על דברים הנודעים במופת או ע"י החושים, והנה החכם קשה לו לבוא לכלל דעת היינו שידע דרכי החכמה בידיעה ברורה כמו שיודע דברים המוחשים, כי דרכי החכמה הם רק מקובלים, אבל הנבון שהוא אחרי שחקר על חקי החכמה להשיג טעמם ולהוציא דבר מתוך דבר, לו הדעת נקל, הוא ישיג חקי החכמה בידיעה ברורה ובקל, אמנם לץ א"א לו לבוא למדרגה זו, שאם היה מבין והיה משיג בקל חקי החכמה בידיעה ברורה הנקראת דעת לא היה מתלוצץ, כי הלץ אינו כסיל או אויל שחולקים על החכמה מפני המינות או מפני התאוה, רק מתלוצץ ובלתי מקבלם מפני שאינו מבין אותם, אמנם אי אפשר לו להבין אותם כי תחלה צריך לקבלם בדרך אמונה וקבלה, והלץ כשבקש חכמה ואין, שלא רצה לקבל חקיה כי התלוצץ עליהם, אבל הנבון קבל חקי החכמה והבין דבר מתוך דבר עד שבא לכלל דעת:

   רלב"ג

   בקש לץ חכמה ואין. הנה הלץ בקש חכמה ולא יוכל ללמוד ואולם הנבון נקל היותר עמוק שיהיה בעניני הבינה והוא ידיעת קדושים ר"ל ידיעת מלאכי השרת:

   אבן עזרא

   בקש לץ חכמה ללמד חכמה.

   ואין בעבור התעסקו בדבר ליצנות, לא יוכל לדעתה.

   ודעת לנבון לאיש נבון נקל ללמד יזכור כמו ודעת לנפשך ינעם.

7. (ז)לֵךְ מִנֶּגֶד לְאִישׁ כְּסִיל וּבַל־יָדַעְתָּ שִׂפְתֵי־דָעַת

   מצודת דוד:לך מנגד. לך ממרחק לכסיל: ובל ידעת. אז בל תדע שפתי דעת כאומר או הרחק ממנו או סופך להיות כמוהו:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   מנגד. ממרחק כמו כי מנגד תראה את הארץ (דברים ל״ב:נ״ב):

   ובל. הוי״ו היא במקום או כמו אביו ואמו קלל (ויקרא כ׳:ט׳):

   רש"י

   לך מנגד לאיש כסיל. מהתחבר תמיד אצלו:

   ובל ידעת. סופך שלא ידעת חכמה:

   מלבי"ם

   "לך מנגד לאיש כסיל ובל ידעת שפתי דעת - יש הבדל בין הכסיל ובין הלץ הנזכר בכתוב הקודם:

   * הלץ אינו מתלוצץ על הדעת, רק על החכמה, מפני שאין עליהם מופתים, ובאו בקבלה לא בידיעה ברורה, ואם היה משיגם בדעת ברורה לא היה מתלוצץ, רק מפני שביקש חכמה ואין, לא בא לכלל תבונה, שהוא אחר החכמה, שאז היה הדעת נקל בעיניו.

   * אבל הכסיל אינו לץ, והוא קיבל חוקי החכמה, רק התאוה גברה עליו, ומפני שחוקי החכמה מתנגדים אל התאוה, לכן ישנא דעת, כמו שנאמר (משלי א כב): וכסילים ישנאו דעת, היינו, הגם שקיבל חוקי החכמה, והגם שישיגם כמו הנבון עד יידע טעמם בדעת, ישנא את הדעת העומד לשטן לו אל תאוותו, כמו שנאמר (משלי יג יט): תאוה נהיה תערב לנפש ותועבת כסילים סור מרע, כמו שפירשתי שם. לכן ישנא את הדעת, ויטיל ספיקות בחוקי החכמה במרמה, כדי להיות לו כסות עיניים בלכתו אחרי שרירות לבבו.

   ואם כן, אתה, אשר ידעת שפתי דעת:

   * תוכל ללכת עם הלץ, כי הלץ יתלוצץ על החכמה, לא על הדעת, כנ"ל;

   * אבל לא עם כסיל, שהוא אינו מקבל גם הדעת.

   ולכן לך מנגד לאיש כסיל, שאם תלך עמו בל ידעת שפתי דעת, הדעת שקנית, עד שאתה מוציאם מן השפתיים לחוץ (שכבר ביארתי שהשפתיים מציינים את הדעת}, תדמה כאילו לא ידעת אותה, כי בהתחברך לכסיל תלמד ממעשיו ללכת אחר התאוה והערב, כמו שנאמר (משלי יג כ): ורועה כסילים ירוע, ותתנכר אל הדעת כאילו לא ידעת אותה כלל.

   רלב"ג

   לך מנגד לאיש כסיל. להתחבר עמו והנה לא תדע שפתי דעת כי חברתו תמנע אותך מזה:

   אבן עזרא

   לך מנגד בהיות המלה קשורה עם מ"ם הוא ענין ריחוק, ובהיות עם למ"ד הודיע קירוב לדבר, והמ"ם משמש במקום שנים כמ"ם מאל אביך כלומר לך מנגד והתרחק לאיש כסיל ומבלי דעת, שהוא איש שפתי דעת, כמו התרחק ממנו, כלומר מאיש שלא ידעתו חכם.

8. (ח)חָכְמַת עָרוּם הָבִין דַּרְכּוֹ וְאִוֶּלֶת כְּסִילִים מִרְמָה

   מצודת דוד:חכמת ערום. יסוד חכמת הערום הוא להבין דרכו לבל יעשה כפי ההזדמן ויסוד אולת הכסילים היא עשות המרמה שחשבו כי לא יעשו גם המה כפי ההזדמן:

   עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   חכמת ערום. מי שהוא חכם הבין דרכו לפלס אורחותיו:

   ואולת כסילים. היא המרמה שבלבם סופה שמביאתם לידי טפשות:

   מלבי"ם

   "חכמת ערום הבין דרכו, ואיוולת כסילים מרמה - נמשך למעלה.

   אמר, שהאיוולת של הכסילים הוא מרמה, כי הכסיל אינו אויל, כי הוא אינו מסתפק באמת בדרכי החכמה, רק שמפני שהוא אסור ביד התאוה אשר תוליכהו תוהו לא דרך, וחוקי החכמה ודעת עומדים לנגדו, יעשה במרמה לקרוא אל האיוולת, ויאמר שהוא מסתפק על החכמה, ואינו מאמין בה מפני הספיקות שיש לו, וזה מרמה, כי באמת אינו אויל מסתפק.

   והקדים לזה: חכמת ערום הבין דרכו - הערום אינו חכם, רוצה לומר, לא קיבל חוקי החכמה מפי חכמים לידע כל שביליהם, ובכל זאת אינו פתי, שיתפתה לכל דבר, כי נכנס בו ערמומית, ושכלו מכיר להבחין בין טוב לרע ואמת ושקר, כמו שנאמר (משלי א ד): לתת לפתאים ערמה. והערמומית תלמדהו להבין דרכו, שלא יילך על דרך שהוא מסופק בו ואינו יודע אם הוא טוב או רע, רק ישתדל להבין בשכלו מהות דרכו, וזה החכמה שלו, שהגם שלא קיבל כל חוקי החכמה לדעת כל הדרכים על-פי הקבלה מפי חכמים, בכל זה, בדרך הפרטי שהוא הולך, ישים לב להבין אותו, ומזה יגיע אל החכמה באיזה פרטים. וזה חכמת ערום.

   ואם כן, הכסיל, שאינו פתי, איך יילך על דרך איוולת שהוא הספק?! רק שהאיוולת הזה הוא מרמה באמת, לא אמיתי.

   רלב"ג

   חכמת ערום. חכמת האיש הערום הוא הבין דרכו שילך בה בשיתחכם בדרכים ובסדרים שיובילהו אל חפציו ואולם אולת הכסילים הוא הבין מרמה כי לא יתחכמו למצוא הדרכים הישרים אשר יגיעו בהם אל חפציהם ולזה השתדלו למצוא דבר און ומרמה יחשב אצלם שיגיעו בו אל מבוקשם וזה לא יבינו דרכם ולא יגיעו אליו:

   אבן עזרא

   חכמת, הבין שם הפועל כלומר חכמתו היא תבינהו הדרך הראוי לו.

   ואולת כסילים היא גוררת המרמה ולעולם יחשבו לרמות אחרים במפלתם.

9. (ט)אֱוִלִים יָלִיץ אָשָׁם וּבֵין יְשָׁרִים רָצוֹן

   מצודת דוד:יליץ אשם. האשם שמביא היא תליץ עליו להתכפר על מעלו אבל בין ישרים יש ויש רצון ה׳ ומבלי קרבן:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   יליץ. מל׳ מליצה:

   אשם. קרבן אשם:

   רש"י

   אוילים יליץ אשם. שהם חוטאים שצריכין לתת ממון למי שחטאו לו ויליץ בעדם אשמם שהם מביאים ממונם לו כמו הפלשתים שנאמר קחו לכם ה' טחורי זהב וה' עכברי זהב וגומר ונתתם לאלהי ישראל כבוד אולי יקל את ידו מעליכם (שמואל א ו׳:ה׳):

   אשם. אמנד"א בלע"ז:

   ובין ישרים רצון. אפיימינ"ט בלע"ז הקב"ה מרוצה להם:

   מלבי"ם

   אוילים יליץ אשם, המליץ הוא העומד בין שני אנשים לגלות רעיונות האחד לחברו הבלתי מבין לשונו וסתריו, כמו כי המליץ בינותם, ושעורו בין אוילים יליץ אשם ובין ישרים יליץ רצון, ר"ל הגם שהאוילים הם המסתפקים ומכחישים חקי החכמה ומתנגדים לה בהחלט (לא ככסילים שעושים זה במרמה להפיק תאותם), והישרים הם הפך האוילים שלבם ישר בדרכי הבינה ומשיגים האמת, ודרכי החכמה בטוחים ומבוצרים בלבם, יוכר תוכיות מחשבותיהם וסתרי לבותם, כי האוילים הם אשמים בנפשם (גדר האשם הוא המכיר שהוא חייב עונש על מעשיו) שהלב המרגיש ירגיש על מעשיו אם טוב אם רע, ולב האויל ירגיש שהוא חייב עונש, ונפשו הפנימית מרה על מעשיו, ולב הישרים ישמח ומרגיש כי מעשיו רצוים, וזה המליץ בינותם לגלות תעלומות סתריהם, כי האשם ימליץ בין האוילים, ויודיע סתר לבבם שמרגיש שהם חייבים עונש, ואין עושים מעשיהם בשמחה כי לבם לא ינוח, ובין ישרים הרצון הוא המליץ ומגלה סתרי מחשבותיהם, שמרגישים שמעשיהם לרצון ושמחים במעשיהם:

   רלב"ג

   אוילים יליץ. האשם הוא סבה שידברו האוילים כי כאשר יראו שלא הגיעו אל מבוקשם שיהיה אשמם סבה לזה אז יתרעמו זה לזה ויתמהו במה שהיתה החטאת הזאת ויגידו או מה שהמציאו מהסבו' אשר הוא אשם להם כשיחקרו במום הסבות ההם ואמנם בין ישרים יסופר השגת הרצון כי הם יבואו בדברים בסבותיהם ולזה ישיגו רצונם מצורף לזה שהם נעזרים בו מהשם יתברך:

   אבן עזרא

   אוילים יליץ אשם כל אחד מהם והוא מלשון דבור, מלשון: המליץ בינותם כלומר יליץ לעשות אשם.

   ובין ישרים רצון שירצה איש את חברו. ופירוש: כענין: וחטאתם כסדום הגידו. פרוש אחר: כשיעשה אשם יתלוצץ ואומר שאינו מועיל, בשביל כך אין מביאים אותו, שאין בור ירא חטא וכן בכל החקים, אבל האשם אצל הישרים רצון לפני המקום, שמתכפרין בו עונותיהם, אי נמי מתלוצצים בעון, ולפיכך אין חוששין לגזול ולחמוס ולהחטיא, אבל בין הישרים לא תמצא אלא רצון המקום ובני אדם שהיא הדרך הישרה, ולפירוש אמר רצון סתם.

10. (י)לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא־יִתְעָרַב זָר

    מצודת דוד:לב יודע. לבו של האדם הוא יודע ומרגיש במרירות נפשו בעמל התורה ואין זולתו מרגיש בצערו של זה לכך בשמחתו בעל קבול השכר לא יתערב זר לחלוק בו כי לבדו יקבל שכרו משלם:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יתערב. מלשון תערובות:

    רש"י

    לב יודע. מרת נפשו טרחו ויגיעו שעמל בתורה לפיכך בשמחתו לא יתערב זר כשיקבל שכרו לעתיד. ד"א לב יודע מרת נפשו ישראל שהם מרי נפש בגלות והיו נהרגים על קדושת השם ובשמחתו לא יתערב זר לעתיד. בית רשעים. בית ארם ישמד:

    מלבי"ם

    לב יודע מרת נפשו, מבאר כי ההרגשה הזאת טמונה בחגוי לב וקרב איש, הלב של האוילים יודע מרת נפשו שנפשו הפנימית מרה לה ואין לה מנוח כי אשמה הנפש ההיא ומרגשת בו, וכן בשמחת הלב של הישרים לא יתערב זר כי הוא דבר פנימי והרגשה עלומה מאד:

    רלב"ג

    לב יודע מרת נפשו. לב האדם והוא השכל יודע מרירות נפשו הבהמית וצערה מצד היות הנפש אחרת אך לא יתערב עמו זר משאר כחות הנפש בשמחתו במה שהשיג מהשגות עיוניו:

    אבן עזרא

    מרת ידבר על הנפש המתאוה.

    יתערב מענין ערב רב, כלומר הלב יהיה ראוי שיהיה יודע למרר נפשו ולענותה בצום ולמנעה מתענוגי העולם הזה ובשמחתו שישמח, לא יתערב דבר זר והוא היגון שלא יתערב בשמחתו והוא שמחת העולם הבא, שאין עמה תוגה או שמחת הישועה, כענין שמחתי בישועתך.

11. (יא)בֵּית רְשָׁעִים יִשָּׁמֵד וְאֹהֶל יְשָׁרִים יַפְרִיחַ

    מצודת דוד:בית. ר״ל עם שהוא בנין חזק כדרך הבית: ואוהל. עם שהוא עראי כדרך האוהל מ״מ יפריח ויעלה מעלה מעלה:

    עוד פירושים על פסוק יא: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    בית רשעים ישמד ואהל ישרים יפריח, ההרגשה הזאת תנבא לו מה יהיה אחריתו הלב יודע מרת נפשו ומכיר כי בית רשעים ישמד, הגם שביתו מבונה בעוז בכ"ז סופו שישמד ולא יתקיים, ובשמחתו יכירו הישרים כי אהל ישרים יפריח, הישרים הגם שאין להם בית קבוע רק אהל ארעי, ועדיין לא צמח ולא גדל, בכ"ז יפריח וישגא מאד, וזה הרגשה פנימית ירגישו בו האוילים והישרים:

    רלב"ג

    בית הרשעים. אף על פי שבנינו חזק מאד ישמד ויחרב כי אין השם יתברך משגיח בו לשמרו מהפגעים והוא בעצמו יביא אל עצמו פגעים גדולים מפני רוע פעולותיו ואולם אהל הישרים אף על פי שהוא חלוש בבנין מאד יתקיים ויעמוד ויעשה פרי:

    אבן עזרא

    ואהל ישרים שאינם רוצים בבנייני בתים כמו הרשעים ומואסים חמדת העולם ויושבים באהלים, יעמידם השם כעץ פורח.

12. (יב)יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי־אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי־מָוֶת

    מצודת דוד:ישר לפני איש. נראה בעיניו כי ישר הוא: ואחריתה. אבל סוף הדבר הוא מדרכי מות:

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    יש דרך ישר לפני איש. עובר עבירה ואומר אין בה עבירה ד"א יש דרך ישר לפני איש דרך עצל ישרה היתה בעיני עשו שהיה איש שדה ואחריתה וגו':

    מלבי"ם

    יש דרך ישר לפני איש, מוסב על הנ"ל, שהגם שלפעמים ייטיב דרך אויל בעיניו, מפני שדרך האויל נראה בתחלה ישר, נגד דרך החכמה שבתחלתו נראה שהוא עובר על הקוצים והברקנים כי צריך ללחום נגד התאוה ומדות הנפש הנוטים לרוע כמ"ש (למעלה י"ב ט"ז) דרך אויל ישר בעיניו, בכל זאת אחריתה דרכי מות, משא"כ דרך החכמה תחלתו קוצים וסופו מישור:

    רלב"ג

    יש דרך. שיחשב שיהיה ישר מפני העלם ממנו האמת בה וכבר יראה בסוף כי אחריתה היא להגיע אל דרכים מובילים אל מות ואף על פי שאין בדרך ההיא בעצמה חטא ואשם:

    אבן עזרא

    יש, גם שניהם דבקים. פירוש יש דרך ישר מושם לפני איש והוא דרך המצות, ואחר שיושם הדרך לפניו ויסור ממנה ימצא דרכי מות.

    ומלת גם לרבות על עזיבת דרך ישר. וכן הפירוש: גם בעבור שחוק העולם ותענוגיו יכאב לב ההתעסק בהם, כי השם יכאיבהו ואחרית שמחת ההנאות תבואהו תוגה.

13. (יג)גַּם־בִּשְׂחוֹק יִכְאַב־לֵב וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה

    מצודת דוד:גם בשחוק. אפילו בעבור רבוי השחוק עם כי לא עבר בזה על מצות ה׳ מ״מ יכאב לבו בעת יקבל הגמול על שפנה לבו לבטלה: ואחריתה. ר״ל א״כ סופה תהיה אשר השמחה תהפך לתוגה:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    תוגה. מל׳ יגון ועצבון:

    רש"י

    גם בשחוק. שהקב"ה משחק עמהם בעה"ז יכאב לבם לעתיד לבא וכן הוא אומר ואתם תצעקו מכאב לב (ישעיהו ס״ה:י״ד):

    מלבי"ם

    גם בשחוק יכאב לב, ולכן הגם שתראה על פני האויל ששוחק, והשעה מצלחת לו, הלב יכאב כי לב יודע מרת נפשו ומרגיש כי אחריתה שמחה תוגה ובאחרית יודע שהשמחה היא תוגה באמת, כי ילך בדרך מות, ויש הבדל בין שחוק ובין שמחה. השחוק נראה רק בחיצוניותו, והשמחה בלב, ויש בוכה ושוחק בוכה בלבו ושוחק בפיו, כמ"ש על רבי עקיבא שבכה ושחק, ועז"א שיש שוחק ולבו כואב:

    רלב"ג

    גם בשחוק. המשל כי בפעולות השחוק והבטלה שלא יחשב שיהיה בענינם רשע הנה יכאב לב כי הם סבה אל שיבצר מהשכל שלימותו והנה אחריתה של אותה השמחה היא תוגה לזאת הסבה:

14. (יד)מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב

    מצודת דוד:סוג לב. הלב הנסוג מה׳ ישבע מדרכיו כי גמולו כמפעלו: ומעליו. בעת יקבל הגמול יהיה איש טוב נפרד מעליו לבל יהיה נלקה עמו:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    סוג. עניינו החזרה לאחור כמו והוסג אחור משפט (ישעיהו נ״ט:י״ד):

    רש"י

    מדרכיו ישבע סוג לב. עשו:

    ומעליו איש טוב. יעקב:

    מלבי"ם

    מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב, הסוג לב, ר"ל מי שלבו נסוג, ר"ל שלבו בלתי מסכים עם מעשהו כי מרגיש שאין דרכו טובה, כמ"ש לב יודע מרת נפשו, גם בשחוק יכאב לב, בכל זאת ישבע מדרכיו אחר שהולך בדרכי מות ישבע מדרכיו ויקבל ענשו, ועל כן מעליו (יסוג) איש טוב איש טוב יט ויסוג מעליו, לא לבד לבו יסוג רק כולו יסוג ויט ממנו ולא יעשה כמעשיו:

    רלב"ג

    מדרכיו ישבע. רעות מי שלבו נסוג מהדרך הישרה ומעליו יסור איש טוב כדי שלא יספה בכל חטאתיו:

    אבן עזרא

    מדרכיו ישבע עומד במקום שנים, סוג פעול על משקל מול וענינו סור והדעת יקרא לב. וכן הפירוש: מדרכיו שהם דרכי ההבל, מהם ישבע איש וסוג מדעת כי השם ישביעהו שכר מעשיו ויאכילהו פרי דרכיו.

    ומעליו מן עלה זית, ודימה מעשיו הטובים במצות הקלות בעלים והחמורות בפרי. וכן הוא וישבע אפילו מן עלה איש טוב והשבע הוא שכר מעשה הטוב.

    פרוש אחר: מעליו מקום מעצמו.

15. (טו)פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל־דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ

    מצודת דוד:לכל דבר. לדברי לשון הרע הנאמר לו: לאשורו. לדרכו האמיתי ר״ל לאמיתת הענין:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    לאשורו. ענין דרך ופסיעו׳ כמו באשורו אחזה רגלי (איוב כ״ג:י״א):

    רש"י

    פתי יאמין. לדבריהם וניסת אחריהם, ד"א בשחוק יכאב לב, שחוק לכסיל עשות זמה (לעיל י' כ"ג) וסופו יכאב לב, סוג לב רשע כמו (לקמן כ"ו) כסף סיגים, סוג הוא שם הפסולת סוג הוא הכסף המעורבב בפסולת:

    ומעליו איש טוב. וממעל לו לרשע יהיה הצדיק:

    פתי יאמין. לאנשי רכיל:

    וערום יבין לאשורו. לפסיעותיו כלומר יצפה מלריב וימתין עד יודע לו אל נכון:

    מלבי"ם

    "פתי יאמין לכל דבר, וערום יבין לאשורו - אחר שדיבר מן הכסיל ומן האויל, שהם עצמם ליבם נוקפם, ואינם בטוחים בדרכם, אומר שלעומת זה הפתי, שגדרו מי שחסר דעת ומתפתה כיונה פותה אין לב, הוא מאמין לכל דבר, בין לדברי הכסיל בין לדברי האויל מבלי יבחין כלל, ואין ליבו נוקפו כלל.

    אבל הערום, שהוא הפך הפתי, ויש בליבו ערמה לבחון כל דבר, הוא לא יפותה, רק יבין מה שמועיל לאשורו והצלחתו הרוחנית יעשה, כמו שנאמר (משלי יד ח): חכמת ערום - הבין דרכו, (משלי יג טו): כל ערום יעשה בדעת.

    רלב"ג

    פתי יאמין לכל דבר. הנה האיש הפתי יאמין לכל דבר ולזה יתפתה לכל הדברים מזולת התבוננות אם הוא ראוי לעשות כן אם לא ומזולת התבוננות בדרכים הראוים להגיע אל התכלית ההוא ואולם החכם יבין לאשורו אם הוא ראוי אם לא ובאי זה דרך יגיע אליו:

    אבן עזרא

    יאמין לכל דבר לסור מדרך הישרה.

    וערום יבין בעבור אשורו הראוי לו. והטעם: דרכו שלא יסור ממנו, על כן אחריו חכם ירא.

16. (טז)חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ

    מצודת דוד:חכם ירא. החכם יפחד מדבר המפחיד ונשמר ממנו ולזה הוא סר מן הרעה ולא תבוא עליו אבל הכסיל מתמלא עברה להתקצף על כל ובוטח בעצמו שלא יאונה לו רעה ולא כן הוא וקצר בדבר המובן מעצמו:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מתעבר. מלשון עברה וכעס:

    רש"י

    חכם ירא. מן הפורענות:

    וסר מרע. מן הרעה:

    וכסיל מתעבר. מתחזק לעבוד בחזקה:

    ובוטח. ומחליק ונופל בארץ כמו בארץ שלום אתה בוטח, (ירמיה יב ה) ות"י את מתבטח ונפול מחליק וי"מ בטחון ממש בהיכלו בוטח לומר לא תבואני רעה:

    מלבי"ם

    "חכם ירא וסר מרע - החכמה צריכה למוסר, רוצה לומר, באשר בדרכי המידות יש בכל אחד שני דרכים, שדרך אחד הוא החכמה והיפוכו הוא סיכלות, ויצר הלב נוטה לרעה, כי הציורים שנשתלו בליבו מעת היוולדו נוטה אל התאוה ותענוגות בשר והפוכים מדרכי החכמה, הנה, בעת יסיתהו יצר לבבו לנטות מדרכי החכמה, בקל שישמע לעצת היצר, וצריך דבר שבו ייסר כוחות נפשו בל י יצאו מגבולי החכמה, והמוסר הזה הוא יראת ה', אשר יודע כי מלך גדול עומד עליו ורואה במעשיו, וייבוש ויפחד מעשות דבר נגד רצונו, ועל כן (תהלים קיא י): ראשית חכמה יראת ה', שהוא תנאי אל החכמה והשער אליה.

    וז"ש:

    * החכם, על-ידי שהוא ירא מה', על-ידי כך סר מרע, ולא ייטה מעצת החכמה, כי המוסר תייסר כוחות נפשו מעבור הגבול.

    * אבל הכסיל מתעבר ועובר גבול המוסר וגבול החכמה, ובוטח, שהביטחון הוא היפך היראה, כי אינו ירא מפחד ה' ומהדר גאונו.

    רלב"ג

    חכם ירא וסר מרע. הגה החכם הוא ירא מהדברים ומפחד ובסבה זה ישמר עצמו מרע ואולם הכסיל הוא כועס ומקנטר עם מי שראוי לפחד ממנו והוא בוטח שלא יקרהו נזק בזה מפני זאת התכונה יגיעו לו רעות גדולות:

    אבן עזרא

    חכם, קצר שנים דבקים. כלומר ירא מהשם וסר מרע, וכסיל יתעבר ויכעוס עם אחרים ובוטח שיחיה ומי שהוא קצר אפים שיתעבר בכל עת מעשה אולת.

    ואיש מזמות מחשבות רעות הוא ישנא, שישנאהו השם.

17. (יז)קְצַר־אַפַּיִם יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת וְאִישׁ מְזִמּוֹת יִשָּׂנֵא

    מצודת דוד:קצר אפים. מי שאינו מאריך אפו וממהר לכעוס היא לו לאולת: ואיש מזמות. הנמשך אחר מחשבות לבו לבל יפלס דבר הטובה היא אם רעה יהיה שנוא לכל לשמים ולבריות:

    עוד פירושים על פסוק יז: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    קצר אפים. הממהר לנקום כעסו:

    ואיש מזימות. מחשבות עצה רעה:

    מלבי"ם

    קצר אפים יעשה אולת ואיש מזמות ישנא, מדרך התבונה להאריך אף ושלא לנקום ולריב תיכף כמ"ש ארך אפים רב תבונה וקצר רוח מרים אולת, וזה מדרכי התבונה, וכן השכל יחייב כן כמ"ש שכל אדם האריך אפו, כי אם יריב עם חברו או ינקום בו כן הוא יריב עמו ויבזהו ורעתו ישוב בראשו, וע"כ איש תבונות יחריש (כנ"ל י"א י"ב) ומי שהוא קצר אפים יעשה אולת, הוא מסופק בדרכי הבינה והשכל, ויש קצר אפים וקצר רוח, שהקצר רוח יצויר גם במי שהוא ארך אפים, שהאפים הוא האף החיצוני, והרוח הוא המעלה הציורים על הלב, ומי שהוא קצר רוח לא יוכל להשקיט את רוחו ויעלה על לבבו ציורי הנקמה והמשטמה, והגם שיאריך אפו ולא יעשה רע בגלוי ישמור שנאתו בלב לעת מצוא, וזה הגם שאינו נגד דרכי התבונה והשכל, הוא נגד חקי החכמה, שתצוה שלא יעלה ציורים הרעים האלה ברוחו על לב רק ישפילם, ויעלה תחתיהם ציורי הסבל והרחמים והענוה והמחילה, והוא אולת וספק בדרכי החכמה, ועז"א שם וקצר רוח מרים אולת, שהגם שאינו עושה אולת הוא מרימה מעומק הנפש על הלב, אבל קצר אפים ונוקם תיכף בפועל, הוא עושה אולת במעשה, ואיש מזמות, נקרא מי שזומם מחשבות עמוקות להרע, כמו שכתוב מחשב להרע ההוא בעל מזימות יקרא, והגם שמאריך אף הוא מפני שאורב וזומם להפילו ברשת, הוא ישנא כי האורב בסתר להכות רעהו שנוא לכל:

    רלב"ג

    קצר אפים. מי שהוא קצר אפים ר"ל שלא יביט בענינים כי אם בקצר' ובמהירות מזולת שיתיישב בהם הנה הוא יעשה אולת כי מגדר האולת הוא שלא תבא בדברים בסבותיהם וכן מי שהוא איש מזמות שחושב מחשבות רבות וזמן ארוך אם ראוי לעשות הדברים אם לא הנה ישנא כי לא ישיגו ממנו האנשים מבוקשם רק בקושי עצום מאד וזה כי ימצא שום מחשבה תקבל למה שישאלו ממנו לא יתן שאלתם וזה ג"כ סבה להתבלבל הרבה מעניניו כי מי שיחשוב בכל הדברים אם ראוי שיעשה אותם אם לא בזה האופן לא יעשה דבר גם מהדברים הצריכים לו מאד ולזה צריך שיזהר האדם באלו הענינים ולא יעמיק בהם ולזה ראוי לאדם שלא ימהר בזאת החקירה יותר מהראוי ולא יאריך בה יותר מהראוי:

    אבן עזרא

    חכם, קצר שנים דבקים. כלומר ירא מהשם וסר מרע, וכסיל יתעבר ויכעוס עם אחרים ובוטח שיחיה ומי שהוא קצר אפים שיתעבר בכל עת מעשה אולת.

    ואיש מזמות מחשבות רעות הוא ישנא, שישנאהו השם.

18. (יח)נָחֲלוּ פְתָאיִם אִוֶּלֶת וַעֲרוּמִים יַכְתִּרוּ דָעַת

    מצודת דוד:נחלו. ר״ל אוחזים באולתם כאד׳ בנחלתו: יכתירו. אוחזים בדעת ועושים אותם כתר לראשם ויתפארו בם:

    עוד פירושים על פסוק יח: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    יכתירו דעת. יעשוהו כתר לראשם וסוף:

    מלבי"ם

    נחלו פתאים אולת, כבר בארתי שהפתי יאמין לכל דבר, והוא יפותה מן הכסילים ואוילים, כיונה פותה, והוא מקבל האולת והספיקות בדרך נחלה, כיורש שנוחל מאחרים כן מקבל מן האוילים ולא ידע מה ולא יבחין כלל, אבל הערומים הם הפך הפתאים הם בוחנים על כל דבר ואינו עושה דבר אך בידעו היטב מה ולמה יעשה, והגם שאינם חכמים ונבונים יכתירו דעת, הדעת הוא כתר לראשם, ומוכתר מהם לא יעשו בלא דעת, כמ"ש למעלה:

    רלב"ג

    נחלו פתאים. הנה הפתאים נחלו אולת כי הם בלתי מעיינים בדרכים איך יגיעו אליו אבל במהירות יפותו לזה ואמנם החכמים ימתינו שימצאו הדעת ר"ל שיעיינו בהתישבות גדול ונפלא כדי שיתברר להם מה שראוי לעשותו ואיך יתישרו להגיע אליו:

    אבן עזרא

    נחלו, שחו שנים דבקים. כלומר האולת היא נחלתם.

    יכתירו יקנו כתר הדעת ויעלו לגדולת החכמים, על כן שחו רעים שהם הפתאים, לפני הערומים שהם טובים ורשעים וצדיקים כפל הדבר.

19. (יט)שַׁחוּ רָעִים לִפְנֵי טוֹבִים וּרְשָׁעִים עַל־שַׁעֲרֵי צַדִּיק

    מצודת דוד:שחו. בסוף הדבר יהיו הרעים כפופים ונכנעים לפני הטובים והרשעים יסבבו על שערי בית צדיק לשאול לחם:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    שחו. ענין כפיפה והשפלה כמו וישח אדם (ישעיה ב):

    רש"י

    שחו רעים לפני טובים. לעתיד:

    מלבי"ם

    שחו רעים לפני טובים, אמר הגם שהרע מתנגד אל הטוב והרשע אל הצדיק, בכל זה כשבא הרע לפני הטוב ישוחח לפניו ויכנע לו, וכן הרשעים כשיבואו על שערי צדיק, ישחו לפניו, וטבע הרע שלא יעמוד בפני הטוב כאשר לא יעמוד החשך לפני האור:

    רלב"ג

    שחו רעים. הנה לך עדות על מעלת הצדיקים והטובים על הרשעים והרעים שאתה תראה ששפלו הרעים לפני הטובים והרשעים ימצאו על שערי הצדיקים:

    אבן עזרא

    נחלו, שחו שנים דבקים. כלומר האולת היא נחלתם.

    יכתירו יקנו כתר הדעת ויעלו לגדולת החכמים, על כן שחו רעים שהם הפתאים, לפני הערומים שהם טובים ורשעים וצדיקים כפל הדבר.

20. (כ)גַּם־לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁ וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים

    מצודת דוד:גם לרעהו. לעני כמותו עם כי הדרך להיות אוהבים בשוים בדבר מהדברים: רבים. בין עניים בין עשירים:

    עוד פירושים על פסוק כ: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    גם לרעהו ישנא רש. אפילו לשושביניו ואוהביו, גם לשון אפילו:

    ישנא רש. עם הארץ שאינו יודע לנהוג כשורה:

    מלבי"ם

    (כ-כא) גם לרעהו ישנא רש, בז לרעהו חוטא, אמר הגם שהטבע הוא שהאהבה תהיה בין הדומים, ראינו ההפך שהרש ישנא לרעהו הרש, ויאהבו את העשיר, וזה נגד חקי החכמה שצריך לאהוב את הענוה והשפלות ולעשות חנינה ולתת חן לענוים, ולשנוא הגאות, וזה שונא הרש מצד היותו עני ונדכא, עז"א הבז לרעהו הרש הוא חוטא, שהחטא הוא המחטיא חקי החכמה, והמחונן ענוים הוא לו לאושר הנפש, שתלמד אהבת הענוה ושנאת הגאוה:

    רלב"ג

    גם לרעהו ישנא רש. הנה האיש העני בממון או בדעת יהיה שנוא גם לרעהו ואמנם אוהבי עשיר בממון או בדעת הם רבים כי במתן הממון יקנה לו האדם אוהבים או במתן החכמה גם כן:

    אבן עזרא

    גם, בז, הלא ג' דבקים.

    מלת גם לרבות והוא דבק למעלה עם איש מזמות. וכן הוא כאשר ישנא איש מחשבות רעות, גם בז לרעהו ישנא הרש, בגלל רישו.

    ואוהבי עשיר רבים בעבור עשרו רבים הם ומי שיבוז לרעהו הראוי לכבדו - חוטא הוא.

21. (כא)בָּז־לְרֵעֵהוּ חוֹטֵא וּמְחוֹנֵן עֲנָוִים אַשְׁרָיו

    מצודת דוד:בז לרעהו. המבזה לרעהו הוא חוטא: ומחונן. המראה לענוים חנינה ואהבה אשרי לו:

    עוד פירושים על פסוק כא: רלב"ג, אבן עזרא

    רלב"ג

    בז לרעהו חוטא. הנה מי שהוא מבזה האנשים עד שיגיע מרוע תכונתו שיבזה גם לרעהו הוא חוטא ומאושר מאד מי שהוא חונן ומשגיח על העניים והשפלים:

    אבן עזרא

    אשריו יהי מאושר מפי המאושרים.

22. (כב)הֲלוֹא־יִתְעוּ חֹרְשֵׁי רָע וְחֶסֶד וֶאֱמֶת חֹרְשֵׁי טוֹב

    מצודת דוד:הלא יתעו. החושבים רע הלא תועים הם בדעתם כי חשבו על הזולת ובאמת עליהם תשוב אבל החושבים טוב הוא חסד ואמת כי בעבור מחשבתם הטובה ימשך עליהם חסד ויאומת מחשבתם על מי אשר חשבו הטוב עליו:

    עוד פירושים על פסוק כב: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יתעו. הונח על הרוצה ללכת בדרך זה והולך באחר והושאל לכל התועה בדעתו חורשי. ענין מחשבה:

    מלבי"ם

    הלוא יתעו חורשי רע, החורש הוא החושב לעשות דבר בשתיקה בל יודע לאיש והחורשים רע יתעו, כי התועה מן הדרך במקום רואים, ינחוהו העוברים בדרך הישר, אבל החורשים רע בסתר הם נוטים מדרך החכמה לדרך עקלתון, והלא יתעו תמיד כי אין רואה לנחותם הדרך, אבל החורשים טוב ומסתירים מעשיהם, זה בא מצד החסד והאמת, כי העושה טוב בגלוי מצפה לגמול, או לכבוד ותפארת, והעושה טוב לחברו בסתר זה אינו מצפה לתשלום גמול, וזה מצד שגברה בנפשו חסד ואמת, שהוא מעשה החסד שלא לתשלום גמול:

    רלב"ג

    הלוא יתעו. הנה האנשים שהם חורשי רע יתעו בדרכם כי ימצאו להם מונעים רבים מההגעה למבוקשם ואולם חורשי טוב ימצאו בדרכים חסד ואמת והנה האמת הוא שיתישר להם הדרך בדרך שחשבו אותו והחסד הוא שיתישר להם מהטוב יותר ממה שחשבו מפני העזר האלהי אשר ילוה אליהם:

    אבן עזרא

    הלא יתעו באמת הם תועים חורשי רע, לפי הזרעותם, כי כשיחרוש הרע הוא תועה מדרך הישרה.

    וחסד ואמת יבואון לחורשי טוב.

23. (כג)בְּכָל־עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר־שְׂפָתַיִם אַךְ־לְמַחְסוֹר

    מצודת דוד:בכל עצב. בכל דבר עצבון ועמל יגיעת המלאכה יהיה לאדם יתרון וריוח מה אבל דבר שפתים העמל בו הוא אך למחסור כי ברוב דברים לא יחדל פשע:

    עוד פירושים על פסוק כג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    עצב. גם העמל נקרא עצב כי עצב בעמל:

    מותר. יתרון והרוחה:

    רש"י

    בכל עצב. בכל יגיע מלאכה יהיה ריוח אבל דברי הבל אך למחסור:

    מלבי"ם

    בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור, כבר אמרו חז"ל (ברכות ז') אגרא דבי טמיא שתיקותא, ר"ל כי על כל רע שבא על האדם צריך להתעצב בלבו, ולזכור כי בא לו זה בעונותיו ויהרהר תשובה בלבו, שזה האנינה והאבילות על המתים, וטוב ללכת אל בית אבל והחי יתן אל לבו, עד שבכל עצב יהיה לו מותר ושכר, וכ"ז בלבו, אבל אם מוציא בשפתיו הוא דרך תרעומת שמתרעם על שנעשה לו ככה, וזה יהיה למחסור, כמ"ש וידום אהרן ונטל שכר על שתיקתו וכו':

    רלב"ג

    בכל עצב. הנה בכל יגיע ועמל יהיה לאדם יתרון ותועלת עד שכל מה שיעמול בו יותר יגיע לו מהתועל' יותר ואולם דבר שפתים הנה היגיע' והרבוי בו אינו ליתרון אבל למחסור:

    אבן עזרא

    בכל עצב עומד במקום שנים, כלומר בעבור כל עצבון ועמל שיטרח לצורך מחייתו, יש יתרון ותועלת, ובעצב דבור שפתים, שהם דברי תומו יש מחסור. והטעם: שיחסר כל ואך ממעט מותר המתעצב.

24. (כד)עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם אִוֶּלֶת כְּסִילִים אִוֶּלֶת

    מצודת דוד:עשרם. אם מצאו עושר מעטרת אותם כי יוכר לכל תפארתם ונדיבות לבם בתתם לאביונים די המחסור ובפנים יפות: אולת וגו׳. ר״ל במעשה אולתם יוכר האולת הטמונה בלבם כי בעבור היות כל מעשיהם אולת נראה מזה כי יש עוד הרבה אולת תקועה בלבם ויגולה בעת ההזדמן:

    עוד פירושים על פסוק כד: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    עטרת חכמים עשרם. שהם עשירים בתורה:

    ואולת כסילים אולת. קלקלתן של כסילים היא האולת שנתעצל מן החכמה:

    מלבי"ם

    עטרת חכמים עשרם - העטרת שלובשים החכמים לאות על חכמתם היא עושרם, כי קניין החכמה הוא קניין אמיתי, והם העשירים באמת, כי יקרה היא מפנינים.

    גם יש לפרש: עושר של החכמים הוא עטרת שלהם, רוצה לומר, מה שעל-ידי החכמה פורשים מתאוות העולם ושמחים בחלקם, שזה העושר באמת - מי שאינו מתאווה ואין חסר לנפשו, כי העשיר המתאווה ועינו לא תשבע עושר הוא העני באמת.

    איוולת כסילים איוולת - כבר התבאר (בפסוק ח), שאיוולת הכסילים היא מרמה, כי הכסיל אינו אויל, והוא יודע חוקי החכמה, רק שמפני תאוותו מוכרח הוא להכחיש חוקי החכמה ולפרוש את האיוולת, כמו שנאמר (משלי יג טז): וכסיל יפרוש איוולת, שלמען יהיה לו כסות עיניים, יפרוש מכסה האיוולת על החכמה לעוור עיניה, והוא מרמה באמת, כי הוא בעצמו יודע שחוקי החכמה אמיתיים, ועל כן איוולת הכסיל וספקותיו הם איוולת וספק, כי האיוולת אינו ודאי אצלו רק איוולת, רוצה לומר, ספק.

    רלב"ג

    עטרת חכמים עשרם. הנה עטרת החכמים עשרם אשר חכמתם מציאותו כי בו יוכרו תכונותיהם הטובות בנדיבות ובצדק ובעושר גם כן יהיו פנויים לעיין בחכמה ואולם אולת הכסילים ר"ל היציאה מהדעת החלושה אשר בהם הנה אולתם סבה לו כי הוא סבת הרוע והבלבול בכונותיהם ופעולותיהם והפסד ההוא סבה שיצאו מדעתם מרוב הצער והדאגה:

    אבן עזרא

    עשרם עם חכמתם הוא תפארת ועטרת ראשם כי העושר יועיל לחכמה.

    ואולת כסילים ואע"פ שיש להם עושר לא יועילם להסירה מהם, כי אולתם בעשרם אולת היא, או אולת שאין כמוה.

25. (כה)מַצִּיל נְפָשׁוֹת עֵד אֱמֶת וְיָפִחַ כְּזָבִים מִרְמָה

    מצודת דוד:מציל וגו׳. עד אמת הוא מציל נפשות כי אם יעיד להרוג הרוצח אז יציל מידו נפשות בני אדם ואם יעיד לפטרו אז יציל נפש הנדון: ויפיח. המדבר כזבים מציל בכזביו את איש מרמה כי מסייע לו בעדותו:

    עוד פירושים על פסוק כה: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    מציל נפשות עד אמת, ר"ל מי שבא ומעיד עדות אמת לפני הב"ד ועי"כ מציל נפשות שנתחייבו מיתה ע"י עדי שקר, הוא המציל נפשות באמת אבל אם יפיח כזבים המציל נפשות אם בא להציל הנידון ע"י דברי כזב, (וכבר בארתי (פ' ה') שתפס יפיח כזבים, שאינו יכול לומר שקר ברור רק כזב שידומה לשעתו שהוא אמת, ואמר יפיח שהוא דבור בלתי נשלם) זה אינו מציל נפשות כי הוא מרמה ורמאות, ולא יקרא בשם התכלית מציל נפשות רק אם בא ע"י אמת לא ע"י מרמה:

    רלב"ג

    מציל נפשות. הנה מי שיעיד אמת במה שישאל עליו מציל נפשות מהחמס ואולם איש מרמ' ידבר כזבים בעדותו כאשר ישאל עליו והנה זה סבה להשחית נפשו' בחמס:

    אבן עזרא

    מציל עד אמת - הוא יציל הנפשות הלקוחות למות, ועד שמנהגו בדבר כזב - הוא איש מרמה.

26. (כו)בְּיִרְאַת יְהוָה מִבְטַח־עֹז וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה

    מצודת דוד:ביראת ה׳. הליכות האדם ביראת ה׳ היא לו מבטח עוז וגם לבניו יהיה מחסה לחסות בצל זכותו:

    עוד פירושים על פסוק כו: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    ביראת ה' מבטח עוז. נאמר באברהם כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כו) והבטיחו כי ברך אברכך וגו':

    ולבניו יהיה. הוא:

    מחסה. שיחסו ויתחבא בצל זכותו:

    מלבי"ם

    ביראת ה' מבטח עוז - החכמה בעצמה, בלא יראת ה', אינה מתקיימת, כמו שאמרו חז"ל (משנה מסכת אבות): כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו - חכמתו מתקיימת וכו', ואמרו (משנה מסכת אבות): אם אין יראה - אין חכמה, כי הגם שיודע חוקי החכמה, הלא מוקשים סביב שתו בעמקי הנפש, תאוות וציורים רעים, ובקל ימוט מחוקיה, רק יראת ה' היא תאסור כוחות הנפש במוסר בל ימוש מחוקי החכמה בשום פעם, ועל כן, המבטח שבוטח על חוקי החכמה אשר אסף בנפשו אינו בטחון עז, כי מבצר זה, בקל יכבשוהו צוררי העיר אשר בנו עליו מצודים גדולים, אבל מי שיראת חטאו קודמת לחכמה יש לו מבטח עוז, וחכמתו מתקיימת, עד שגם לבניו יהיה מחסה, כמו שנאמר (תהלים כה יב): מי זה האיש ירא ה'... וזרעו יירש ארץ, (תהלים קיב א): אשרי איש ירא את ה'... גיבור בארץ יהיה זרעו.

    רלב"ג

    ביראת ה'. יש לבטוח בעוזו ית' שיציל האיש ההוא ירא ה' גם לבני האיש יהיה הש"י למגן ולמחסה עליהם בזכות אביה' ולהצילם מהרעות הנכונות לבוא עליהם:

    אבן עזרא

    ביראת יראת שנים דבקים. והבי"ת משמשת בעבור שנים בראש הפסוק, וכן הפירוש: בעבור יראת ה' יהיה השם מבטח עוז לירא להמלט בו בעת צרתו.

    ולבניו בזכותו יהיה השם מחסה עוז.

    וביראת ה' מקור חיים כאילו היראה מקור החיים לירא, בעבור שיסור ממוקשי מות והן הפשעים.

27. (כז)יִרְאַת יְהוָה מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת

    מצודת דוד:מקור. יראת ה׳ הוא מקור הנובע חיים כי היראה תזהירו לסור ממוקשי מות הם עונות ופשעים:

    עוד פירושים על פסוק כז: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    יראת ה' מקור חיים לסור ממוקשי מות, דרך החכמה הוא דרך החיים, אבל סביב לה מוקשי מות, הוא מצודת היצר והתאוה שרוצים להפיל הנפש אל דרך המות, והגם שיודע חקי החכמה אינו בטוח שהאורב היושב בחדר לא ילכדהו במכמוריו, אבל ע"י היראה ייסר כחות הנפש (כנ"ל בכתוב הקודם), ושם הוא המקור חיים שהשותה מימיו יחיה חיים הנצחיים ויסור ממוקשי מות, והיראה בלא תורה וחכמה ג"כ אינו מועלת, כי אינו יודע מה יעשה ומה דרך החכמה, כמ"ש אם אין חכמה אין יראה, ולכן אמר לעיל (י"ג י"ד) תורת חכם מקור חיים לסור ממוקשי מות:

    רלב"ג

    יראת ה'. היא מקור חיים כי ממנה תוצאות החכמ' אשר בה יושגו החיים הנצחיי' והיא ג"כ סבה לסור ממוקשי מות בעניני' העיוניי' ובעניני' הגופיי':

    אבן עזרא

    ביראת יראת שנים דבקים. והבי"ת משמשת בעבור שנים בראש הפסוק, וכן הפירוש: בעבור יראת ה' יהיה השם מבטח עוז לירא להמלט בו בעת צרתו.

    ולבניו בזכותו יהיה השם מחסה עוז.

    וביראת ה' מקור חיים כאילו היראה מקור החיים לירא, בעבור שיסור ממוקשי מות והן הפשעים.

28. (כח)בְּרָב־עָם הַדְרַת־מֶלֶךְ וּבְאֶפֶס לְאֹם מְחִתַּת רָזוֹן

    מצודת דוד:ברב עם הדרת מלך. הדרת מלך נראה בעבור רוב העם אשר אתו: ובאפס. וכשאין עמו עם רב אזי נראה הדרתו במה שהרוזנים יחתו ויפחדו מפניו והוא למשל לומר הדרת המקום הוא כשרבים עושים את המצוה ואם מועטים המה אם יעשוהו ביתר שאת ובכונה רצויה הם המהדרים את המקום:

    עוד פירושים על פסוק כח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ובאפס. עניינו כמו באין וכן אפס בלעדי (ישעיה מה):

    לאום. אומה:

    מחתת. שבר ופחד:

    רזון. עניינו כמו שר וכן האזינו רוזנים (שופטים ה):

    רש"י

    ברב עם. שהצבור זכאים הדרת הקב"ה הוא:

    ובאפס לאום. כשאינם דבקים בו:

    מחתת רזון. חסרון רזנותו הוא כביכול נותן מכבודו לאלהי נכר ומשליט את האומות על בניו:

    מלבי"ם

    ברוב עם הדרת מלך ובאפס לאום מחתת רזון, הקיבוץ שיש להם מלך נקרא עם, (שזה ההבדל בין גוי ובין עם), והקיבוץ שיש להם דת מיוחד נקרא לאום, ורוזנים הם, שרי העצה, ויש הבדל בין רוזן ויועץ, שהיועצים הם בעניני מדינה ועצתם גלויה, והרוזנים הם בענינים נסתרים ותחת פקודתם הוא ג"כ עניני הדת וחקיה, כמ"ש ורוזנים יחוקקו צדק, והדרת מלך הוא ע"י רוב עם, שיש הבדל בין הוד והדר שההדר הוא ההדר החיצוני בכל דבר לפי ענינו, וכפי רוב העם יגדל הדרת המלך. אבל הרזון הממונה על חקי הדת גם כשיש עם אם אפס לאום שאין בעלי דעת י"ל מחתה, כי לא יפעל מאומה:

    רלב"ג

    ברב עם. הדר המלך הוא כשיהיה לו רבוי עם כי בם יתחזק כנגד הקמי' עליו ואולם בהעדר העם ממנו יש לו מחתה שיהיה לו רזון וכחש בקום עליו אדם להלחם בו:

    אבן עזרא

    ברב עם הדרת מלך בי"ת ברב ובאפס - ענין בעבור פירוש בעבור עם רב שיש למלך יהדרוהו בני אדם, ובעבור אין לאום לרזון תבואהו מחתה. ויתכן שלא היה ירא שמים, על כן אין לו לאום.

29. (כט)אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב־תְּבוּנָה וּקְצַר־רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת

    מצודת דוד:ארך אפים. מי שאינו ממהר לכעוס הוא רב תבונה אבל קצר רוח הממהר לכעוס הוא מרים האולת על התבונה כי ע״י הכעס החכמה מסתלקת ובוחר הוא א״כ באולת יותר מן החכמה:

    עוד פירושים על פסוק כט: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    מרים אולת. מפרישה לחלקו:

    מלבי"ם

    ארך אפים רב תבונה וקצר רוח מרים אולת, כבר בארתי למעלה כי הארכת אפים ושלא לנקום תיכף הוא מחקי התבונה, ויש ארך אפים וקצר רוח היינו שבלבו לא ישקוט ורוחו יעלה תכף ציורי הנקמה בכל עת והוא אולת נגד חקי החכמה והוא מרים את האולת מעומק הנפש לחוץ, וכבר בארתי זה בפסוק י"ז:

    רלב"ג

    ארך אפים. מי שהו' ארוך העיון וחוקר בו מחקר ארוך הו' רב תבונ' כי בזה ישיג האמת ממה שיחקר בו ואולם מי שהוא קצר רוח מהשלמת החקירה אבל ישפוט תכף הנה הו' ירים לו מחלקי הסותר מה שהו' אולת ר"ל מה שהו' הפך האמת:

    אבן עזרא

    ארך מי שהאריך אפו - רב תבונה הוא, ומי שלא יוכל לסבול כעסו - רוחו קצרה, על כן יקרא קצר רוח.

    מרים אולת כי מאריך אפו ישפיל האולת וזה ירימה בהתכעסו.

30. (ל)חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה

    מצודת דוד:חיי בשרים. מי שיש לו לב רפוי ואינו מקשה לבו לנטור קנאה הוא לו לחיי בשרים כי לא ידאג איך ובמה ינקום נקם אבל המקשה לבו ונוטר קנאה הוא סבה להביא רקבון בעצמותיו להתמדת הדאגה:

    עוד פירושים על פסוק ל: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    חיי. ענין רפואה כמו וימרחו על השחין ויחי (ישעיה לה):

    מרפא. מל׳ רפיון עם שהוא באל״ף כמו על כן הוא מרפא (ירמיה לח):

    קנאה. עניינו כעס וכן קנאוני בלא אל (דברים ל״ב:כ״א):

    רש"י

    חיי בשרים לב מרפא. לב בשר שהוא רופא את הרעה ועובר על מדותיו הוא חיי בריותיו של הקב"ה שהן בשר ודם:

    ורקב עצמות קנאה. אדם בעל חמה רקבון עצמות הוא לכל:

    מלבי"ם

    חיי בשרים לב מרפא, מוסב למעלה במ"ש וקצר רוח מרים אולת, אומר מי שמרים ציורי הקנאה שמקנא לכבודו על הלב. מלבד האולת נגד החכמה הוא משחית א"ע אחר שהלב מרפא חיי בשרים, שחיי הבשר ורפואתו אם יחלש כחו, הוא תלוי בלב, כשהלב אמיץ וחזק משלח מעינותיו בנחלים ירוצו בשטף ע"י העורקים וישקו הבשר ויחיו אותו וע"כ מי שמרים קנאה אל הלב לא לבד שמכלה הבשר כי גם מרקיב העצמות, ויכלה גופו, וכמ"ש מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים:

    רלב"ג

    חיי בשרים. הנה הלב שהו' מרפא ונותן רפיון ומרגוע לכעסו הוא חיי בשרי' כי בזה תועלת לו לשמרו מהפעלות הכעס ובו ג"כ תועלת לשמרו מהרע שימשך ממנו לו ולזולתו ולז"א כי הוא חיי בשרי' ואמנ' לב קנאה ושנאה הוא מבלה גם העצמו' לרוב שיגיע הרע ממנו:

    אבן עזרא

    חיי בשרים לב מרפא מענין עד חיותם והלב שלא יזעף ולא יקנא באחר, הוא כמרפא לגופות. ומלת לב מושך אחר עמו כלומר חיי הגופות לרפאתם בהיות להם לב מרפא, והוא הלב הטוב והשמח שירפא הגוף בשמחתו.

    ורקב בעצמות מקנא לעשות רע.

31. (לא)עֹשֵׁק דָּל חֵרֵף עֹשֵׂהוּ וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן

    מצודת דוד:חרף עושהו. כי בעבור חולשתו עושקו וחושב הוא שאין ביד המקום שעשהו להצילו מיד עושקו אבל החונן את האביון הוא מכבד את המקום שעשהו:

    עוד פירושים על פסוק לא: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    חרף. ענין גדוף:

    מלבי"ם

    עושק דל חרף עושהו - ה' לא ברא את האדם לרעתו, רק לטובתו, וכל בריה שברא - הכין לה מזונה, והכין לה הכלים שבם תצוד ותכין את מזונה, וזה מכבוד העושה, שברא הכל לתועלתם ושיחיו חיי העידון והטוב. אמנם, האדם, שמזונותיו קשים להשיג, ויש דלים וחלכאים שאין משיגים מזונותיהם, הכין בטבע שהאדם יעזור לחברו, כמו שנאמר (משלי כב ב): עשיר ורש נפגשו, עושה שניהם ה':

    * שהדל יעסוק במלאכה אצל העשיר שיש לו עבודה רבה וצריך לפועלים,

    * והאביון יקבל צדקה בדרך מתנת חינם.

    ומי ש:

    * עושק את ה"דל ואין נותן לו שכרו, חרף עושהו, כאילו בראו לרעתו ולא המציא לו טרפו וחיותו שבו יתקיים, וזה חרפה גדולה לעושהו, שיעשה בעל חיים ולא ימציא לו צרכיו, וכבר אמרו מאן דיהיב חיי - יהיב מזוני.

    * וה"חונן אביון במתנת חינם (כי האביון אינו יכול לעסוק במלאכה) הוא מכבד את עושהו, כי זה כבודו, שברא עשיר ואביון, שהעשיר ייתן צדקה ויקיים מצוות ה', שזה כבוד ה', שלא ברא דבר לבטלה.

    רלב"ג

    עושק דל. מי שהו' עושק דל הוא כאילו חרף הש"י כי חשב שאין שם מי שישמרהו מידו לחלשתו ועל זה נשען כשעשקהו ולא נתן אל לבו כי הש"י יוכל להצילו מידו ולזה יהיה מי שחונן אביון מכבד הש"י כי הוא אינו מקוה בזאת המתנה גמול כי אם מהש"י:

    אבן עזרא

    חרף עושהו שגזר עליו הדלות, שסבור העושק שלא יוכל השם להצילו מידו.

    ומכבדו מכבד השם, בעבור שאמר הענק תעניק לו על כן.

32. (לב)בְּרָעָתוֹ יִדָּחֶה רָשָׁע וְחֹסֶה בְמוֹתוֹ צַדִּיק

    מצודת דוד:ברעתו. בעת בוא רעה על הרשע הוא נדחה מה׳ ולא יוסיף לבטוח עוד בו אבל מי שיחסה בה׳ אף בהיותו קרוב למיתה יחשב לצדיק או בעבור הרעה שעשה נדחה הוא לעשות עוד רעה אחרת כי עבירה גוררת עבירה אבל הצדיק כאשר היצר הרע יסיתו בעבור עבירה יחסה עצמו למאן הסתתו בהזכיר לו יום המיתה וכאשר אמרו רז״ל:

    עוד פירושים על פסוק לב: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    וחסה במותו צדיק. כשימות הוא בטוח שיבא לג"ע:

    מלבי"ם

    ברעתו ידחה רשע, הרשע גם כשהוא במעלה רמה ידחה ממקומו לבאר שחת, והדיחוי הזה יהיה ברעתו, שרעתו עצמה תדיחנו ממקומו, והצדיק לא לבד שלא ידחה בעודו חי. כי גם במותו הוא חוסה בה' ובצל כנפיו:

    רלב"ג

    ברעתו ידחה רשע. הנה הרשע ידחה ברעתו כשחבא לו מהאמין בש"י כי ירעב והתקצף באלהיו ופנה למעלה ואולם הצדיק לא ידחה מאמונתו אפי' בסבת המות אבל במותו יחסה בש"י:

    אבן עזרא

    ברעתו שיחשוב לעשות לדלים ידחה ויפול רשע. ויש מחסה ובטחון לצדיק על השם, בעת מות הרשע. פרוש אחר: וצדיק בעת שימות עוד חוסה במותו, כמו חזקיהו.

33. (לג)בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ

    מצודת דוד:תנוח. תמצא מנוחה ולא יודיענה למי שאינו ראוי לה: ובקרב. מעט החכמה אשר היא בקרב הכסילים תודע לכל כי מכריזה ברבים איסתרא בלגינא קיש קיש קריא:

    עוד פירושים על פסוק לג: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    בלב נבון תנוח חכמה. תשכון ותשקוט בנחת לשון מנוחה ומרגוע:

    ובקרב כסילים תודע. מעט חכמה שבלבו מכריזה איסתרא בלגינא קיש קיש קריא:

    מלבי"ם

    בלב נבון תנוח חכמה, יש הבדל בין החכם ובין הנבון החכם קבל חקי החכמה מרבותיו ואינו מבין טעמם, וכאשר תבא חכמה בלבו וישמור חקיה הנה בבוא גם ציורי התאוה והכסילות המתנגדים לחקי החכמה, תעמוד בלבו (שהוא הכח המושל שבו) מלחמה כבדה, והחכמה אשר בלבו יש לה מלחמה פנימית עם ציורי הלב הרעים ואין לה מנוחה, אבל הנבון זה המבין דבר מתוך דבר, והוא מבין חקי החכמה בתבונתו, ומבין במה להכניע יצרי לב החולקים עליה, וזרועות השכל והבינה יעמדו למגן לה, ותנוח החכמה, ר"ל י"ל מנוחה מאויביה, אבל הכסילים שבם תגבר התאוה והיצר ויגרשו החכמה מן הלב לא תמצא בלבם, רק תודע בקרבם שישתמשו בה לרוע ולילך הפך מדרך החכמה, וכבר בארתי שהכסיל אינו אויל או פתי, כי הוא יודע חקי החכמה ונמצאים בקרבו, רק לא בלבו כי בלבו תשתרר התאוה והיצר ויגרשו את החכמה מלמשול בכחותיה:

    רלב"ג

    בלב נבון תנוח חכמה. הנה בלב נבון תנוח החכמה ולא יפול להם ספק בה אחר הגעתה כי הם יודעים אותה בסבותיה ואמנם בקרב הכסילים תצטרך להתודע להם כי הם לחסרונם אינם מכירים כשהגיע האמת בדבר שכבר הגיע:

    אבן עזרא

    תנוח תמצא מנוחה בלבו, כשילמדה כי הלב משכן לחכמים.

    תודע יודיעה להם אולי ילמדוה. פרוש אחר: תמצא מנוחה שלא יודיענה לכסילים,

    תודע שהכסילים יודיעוהו כאשר ידעוה ולא תנוח בקרבם כאשר תנוח בלב נבון, כענין: כל רוחו יוציא כסיל. ויתכן: מענין ויודע בהם אנשי סוכות, שהודיע פשעיהם בקוצים.

34. (לד)צְדָקָה תְרוֹמֵם־גּוֹי וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת

    מצודת דוד:תרומם גוי. המה יתרוממו בעבור הצדקה:

    עוד פירושים על פסוק לד: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    צדקה תרומם גוי. ישראל:

    וחסד לאומים חטאת. הם עכו"ם שגוזלים מזה ונותנים לזה:

    מלבי"ם

    צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת, יש הבדל בין גוי ובין לאום, שהלאום היא האומה שי"ל דת מיוחד, והעם י"ל מלך והגוי הוא הקיבוץ לבד שאין להם לא מלך ולא דת מיוחד, ובכל זה הצדקה תרומם אותו, כשהולכים בדרך הצדקה יתרוממו משפלותם, וינחלו כבוד, וגם הלאומים הגם שי"ל דת, החטאת שהוא הנטיה מדרך החכמה והצדקה היא להם חסד שהיא החרפה היותר גדולה:

    רלב"ג

    צדקה תרומם גוי. הצדקה שעושים ישר' לעשות דבריהם בצדק וביושר תרומם אותם ותתנם למעלה על כל גויי הארצות ואולם החסד שעושים שאר האומות על מה שהוא ראוי לאהבת הש"י כאילו תאמר מה שיענו נפשם בענויים נפלאים ומה שידמה לזה מהדברים הקשי' שיעמיסו עליהם הוא חסרון לא תוספ' בעבודת הש"י ואף אם היתה כוונתם לשמים:

    אבן עזרא

    צדקה היא תרומם גוי ותנשאהו כאשר יעשנה.

    וחסד שיעשו לאומים. נחשב כקרבן חטאת.

    פרוש אחר: צדקה תרומם גוי ישראל.

    וחסד לאומים חטאת היא כי הוא לע"ג והעד נבוכדנצר: וחטאך בצדקה פרוק והוא הנכון.

35. (לה)רְצוֹן־מֶלֶךְ לְעֶבֶד מַשְׂכִּיל וְעֶבְרָתוֹ תִּהְיֶה מֵבִישׁ

    מצודת דוד:רצון מלך. בנקל יתרצה המלך לעבד משכיל כי אף אם יכעוס עליו יתרצה לו בעבור רוב שכלו אבל על עבד הנמצא בו כל דבר בושה לפי רוב הסכלות עברתו עליו שמורה נצח:

    עוד פירושים על פסוק לה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    ועברתו. מל׳ עברה וכעס:

    רש"י

    ועברתו תהיה לעבד מביש:

    מלבי"ם

    רצון מלך לעבד משכיל ועברתו תהיה מביש, המשכיל הוא הזריז במלאכתו ועושה בשכל להשקיף על התכלית, והמביש הוא המתאחר ובלתי משקיף לאחריתו, וכשיהיו עבדים למלך שעבודתו היא עבודת הכלל, ימלא רצון על המשכיל, ובעבור המביש יתמלא עברה על כל עבדיו, שזה גדר העברה שמתקצף גם על הבלתי חוטא, וזה מוסר השכל, כמ"ש לעולם יראה אדם את העולם חציו זכאי וחציו חייב זכה הכריע א"ע ואת כל העולם לכף זכות, כי ע"י העבד משכיל יבא רצון מן המלך העליון, ואם לא זכה הכריע א"ע ואת כל העולם וכו' עד שיתמלא עברה על כל העולם:

    רלב"ג

    רצון מלך. רצון המלך הוא לעבד משכיל וזריז ועברת המלך הוא בעבד מאוחר התנועה ובושש ללכת באשר ישולח: