משלי פרק י״ג

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)בֵּן חָכָם מוּסַר אָב וְלֵץ לֹא־שָׁמַע גְּעָרָה

   מצודת דוד:בן חכם. אם נראה חכמה באדם בוודאי שמע מוסר האב ולזה נתחכם ואם נראה שהוא לץ בוודאי לא קבל גערת האב שהוכיחו:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   בן חכם מוסר אב. מקרא קצר הוא בן חכם שואל ואוהב מוסר אב וי"א בשביל מוסר האב הוא חכם:

   ולץ. לא שמע גערה שאינו מקבל תוכחות:

   מלבי"ם

   בן חכם מוסר אב, בן חכם הוא הנוהג על פי חקי החכמה, והנה חקי החכמה קשה על טבע הלב לקבלם ולנהוג בהם, כי ציורי התאות יעלו על אדמת הנפש קמשונים, וצריך לנקות הנפש על ידי המוסר שמיסר את בנו ויודיעהו עונשי ה' והרע המשיג לנלוז מחקי החכמה, ובעודו נער ייסרהו בשבט עד שיכנע לקבל חקי החכמה, כי היראה היא המיסרת את הנפש עד ימשלו ציורי החכמה בלבה, וכשהוא בן חכם הוא האות שפעל בו מוסר אב, והבן שלא שמע גערה מאביו מימיו, לא לבד שהוא בן לא חכם, כי הוא לץ מתלוצץ על חקי החכמה:

   רלב"ג

   בן חכם. הנה, הסיבה בבן שיהיה חכם הוא מוסר האב שהקנהו אותו בקטנותו, כי המוסר הוא מיישיר אל השגת החכמה; והסיבה שיהיה לץ ולא יפנה להשתדל בהשגת החכמה והשלימות הוא מפני שלא שמע גערה מאביו, כמו הענין באדניה בן חגית, ש"לא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית":

   אבן עזרא

   מוסר אב שיסרהו אביו, כי ידע שיקבל המוסר בהיותו חכם.

   ובן לץ לא ישמע גערת אביו, כי איננו רוצה ליסרו בגלל ליצנותו וידע כי לא יקבלהו, או לא יאבה לשמוע לאשר ייסרהו.

2. (ב)מִפְּרִי פִי־אִישׁ יֹאכַל טוֹב וְנֶפֶשׁ בֹּגְדִים חָמָס

   מצודת דוד:מפרי. מפירות דברי התורה ישבע טוב בעוה״ז והקרן שמור לעוה״ב ונפש בוגדים תשבע גמול החמס:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   מפרי פי איש יאכל טוב. משכר תורתו יאכל טוב בעה"ז והקרן קיימת לעוה"ב:

   ונפש בוגדים חמס. וחפץ בוגדים חמס כמו אם יש את נפשכם (בראשית כג) אל תתנני בנפש צרי (תהלים כז):

   מלבי"ם

   (משלי יג ב): מפרי פי איש יאכל טוב -

   כבר אמר למעלה (משלי יב יד): מפרי פי איש ישבע טוב, ושם בא על בחינה אחרת.

   ופה בא לאמר, כי פיו הוא עץ הדעת טוב ורע. שכבר ביארנו שהפה מרמז על החכמה, והשפה מרמז על הדעת, והלשון מרמז על הבינה (ובאו כולם לקמן (משלי יח כ): מפרי פי איש... ותבואת שפתיו... ביד הלשון..., עיינו שם).

   ורוצה לומר, שפרי הפה הוא פרי עץ הדעת טוב ורע, כי בחכמה יש שני דרכים, למשל גאוה וענוה, רחמים ואכזריות, וכדומה, וצריך להנהיגם בחכמה, והאיש המשתמש בהחכמה לטוב יאכל את הטוב מן העץ;

   אבל הבוגד, המשתמש במידותיו להיפך מדרך החכמה, מפרי פיו יאכל חמס, וישתמש בכל מידותיו לרוע על-ידי הנחש המפתהו לרוע, וזה הנקרא בוגד, שהבוגד אינו שומר מוצא פיו והבטחתו, ובנמשל, שאינו משתמש בדרך החכמה כפי שהוטבע עליה.

   וכבר ביארנו, שהחמס הוא עניין כולל בכל שיחמוס את הראוי, בין בממון בין במידות.

   וכבר ביאר לקמן (שם) ההבדל בין החכמה ובינה ודעת, שמרומזים בפה ושפתיים ולשון, במה שאמר:

   * מפרי פי איש תשבע בטנו,

   * ו"תבואת שפתיו ישבע,

   * החיים והמוות ביד הלשון ואוהביה יאכל פריה,

   ש:

   * החכמה היא עץ הדעת טוב ורע, ומזה תשבע בטנו, אם טוב ואם רע, כפי ההכנה;

   * והדעת היא התבואה הנגמרת, כי היא הידיעה הברורה, וממנה ישבע לחם לשובע;

   * אבל הלשון, שהיא הבינה, שבה יבדיל בין האמת והשקר, בו אין תלוי טוב ורע (כי הטוב והרע הוא רק במפורסמות), רק שבה תלוי חיים ומוות, והוא העץ החיים, ואוהביה יאכל מפריה וחי לעולם.

   ועל-דרך הפשוט, תחילה (משלי יב יד) דיבר בפרי פי איש שמדבר בתורה ותפילה, ופה מדבר בהדיבור שמדבר בדרך ארץ:

   * שצריך לשמור דיבורו ולא יחלל מוצא שפתיו, ואז יאכל טוב, כי יהיה נאמן ויאכל מעמלו, ועל-כל למעלה אמר ישבע ופה אמר יאכל, שהשביעה תציין שכר הנפש, כמו (ישעיהו נח יא): והשביע בצחצחות נפשך, והאכילה מציין שיהיה לו לאכול בטוב;

   * והבוגד, שאינו שומר אמונתו, שזה גדר הבוגד, נפשו תאכל חמס.

   רלב"ג

   מפרי פי איש. ודבורו בחכמה יאכל טוב המדבר בעצמו כי בהוציאו הדברי' בפיו תשלם לו יותר החקיר' בהם וכ"ש שיאכל טוב מפרי שכלו אשר ממנו מקור הדבור ומוצאו ואולם נפש בוגדי' יהי' פריה חמס כי כל מחשבת נפשם והתבוננותם הוא בעשיית החמס ולא זכר פיהם כי הם מעלימים כוונתם כמו שקדם עם שזה ג"כ הוא מהפלגת החלוף הנפלא אשר בין הבוגדים והחכמים:

   אבן עזרא

   מפרי, יאכל עומד במקום שנים וכן הוא מפרי פיהו יאכל איש טוב, שישולם לו שכר טוב.

   ונפש בוגדים יאכל חמס מיד חומס, או החמס שיעשו.

3. (ג)נֹצֵר פִּיו שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ פֹּשֵׂק שְׂפָתָיו מְחִתָּה־לוֹ

   מצודת דוד:נוצר פיו. מלדבר דבר הנאסר: פושק. המרחיב שפתיו לדבר כל העולה על לבו היא לו למחתה:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   פושק. ענין פתיחה והרחבה כמו ותפשקי את רגליך (יחזקאל ט״ז:כ״ה):

   מחתה. ענין שבר:

   רש"י

   נוצר פיו שומר נפשו פושק שפתיו. פותח שפתיו לדבר תמיד כל רוחו מן ותפשקי את רגליך (יחזקאל ט״ז:כ״ה) ל' רחב:

   מלבי"ם

   נצר פיו, פושק שפתיו, יש הבדל בין פה ובין שפה, שהשפה הוא הדבור החיצוני, והפה הוא הדבור הפנימי בחכמה, ויש הבדל בין נוצר ובין שומר שהנוצר הוא יותר מן השומר שנוצרהו בשמירה תמידית, ומצייר שהפה והשפתים הם כחומה בצורה סביב הנפש, וסוגרים בעדה שלא יקרבו אליה צריה ואויביה, ולא לבד שצריך לשמור השפתים שהם החומות החיצוניות שהאויב עומד סביבם, והוא לשמור המבטא החיצוני שמדבר בלי השכל, כי צריך לנצור גם פיו שאף הדבור בחכמה יהיה בשמירה יתירה כמו שכתוב כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים, ובזה שומר נפשו, כי יש לה חומה בצורה סביב, אבל הפושק שפתיו שהם החומה החיצונית, מחתה לו, ומבואר אצלי שמחתה הוא נגד העוז והמבצר, ור"ל גם בתורה ובחכמה צריך לשמור פתחי פיו, ובזה ישמור נפשו, אבל הפושק שפתיו לדבר לשון הרע ורכילות היא מחתה גם לגופו:

   רלב"ג

   נוצר. מי שהוא נוצר פיו ושומ' אותו מלדב' הוא שומר נפשו מכמ' רעות וצרות כי הדבור סבה פעמים רבות להגעת הרעו' ולא ידע האדם איך ינצל מהם בשלימות אם לא בשתיקה ומי שהוא פותח שפתיו לדבר במה שאפשר לו להשמט ממנו יגרום לעצמו פעמים רבות שבירה וחתת:

   אבן עזרא

   נוצר פיו מדבר רעות, אז ישמור נפשו מצרה.

   פושק פותח מן: ותפשקי רגליך. פירוש: פותח שפתיו לדבר אשר לא נכון - מחתה תבא לו.

4. (ד)מִתְאַוָּה וָאַיִן נַפְשׁוֹ עָצֵל וְנֶפֶשׁ חָרֻצִים תְּדֻשָּׁן

   מצודת דוד:נפשו עצל. נפשו של עצל היא תתאוה לכל ואין לה כי לרוב עצלותו לא ישיג דבר אבל נפש הזריזים תדושן כי ישיגו תאותם ברוב הזריזות:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   חרוצים. זריזים:

   תדשן. ענין שומן:

   רש"י

   מתאוה ואין נפשו עצל. מתאוה נפשו לכל טוב ואין:

   ונפש חרוצים תדשן. ישרים האוכלים יגיע כפיהם זהו משמעו לפי פשוטו, ולפי משלו לעתיד יראה בכבוד ת"ח ויתאוה ולא ישיג לו:

   מלבי"ם

   מתאוה ואין נפשו עצל, העצל הוא ההיפוך מן החרוץ שעושה מלאכה בזריזות וחריצות, והנה העצל שאינו רוצה לעמול במלאכה בל תאמר שאין לו תאוה, כי באמת נפשו מתאוה יותר מכל אדם, כי התאוה תגבר יותר במי שאין לו דרך למלאת תאותו, רק שידיו ורגליו ואבריו בלתי שומעים לנפשו למלאת רצונה, באופן שאיבריו בלתי מסכימים עם נפשו המתאוה, שמפני שרוצים בבטלה ימיתו את נפשו כמו שכתוב תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות, ורצה לומר העצל נפשו מתאוה, ואין, אבל החרוצים הגם שמיגעים גופם במלאכה, נפשם תדושן, כי יש להם כל תאותם, והנמשל העצל מלעסוק בחכמה נפשו הרוחנית מתאוה ואין והיא תמות מיתת עולם על שידיו בלתי משרתים לנפשו הרוחנית. והחרוץ הגם שמיגע גופו, נפשו הרוחנית תדושן מדשן בית ה' ונחל עדניו תשתה:

   רלב"ג

   מתאוה. הנה נפש העצל מתאוה הקנינים או החכמות ולא תמצא כי בעצלתו תמנעהו מקנינים ואמנם נפש הזריזים הוא מהגדולה שבסבו' אל שיקנה האדם אלו השלימיות והקנינים:

   אבן עזרא

   מתאוה מאכל.

   ואין נפשו של עצל ואין לו מאומה.

   ונפש חרוצים המתנודדים.

   תדושן תשבע דשן.

5. (ה)דְּבַר־שֶׁקֶר יִשְׂנָא צַדִּיק וְרָשָׁע יַבְאִישׁ וְיַחְפִּיר

   מצודת דוד:ישנא. הצדיק שונא לקבל דבר שקר ולה״ר אבל הרשע מקבל הוא מיד וימאס את הנאמר עליו ויחפיר אותו:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   יבאיש. ר״ל ימאס כדבר הנבאש:

   ויחפיר. ענין בושה כמו וחפרה הלבנה (ישעיה כד):

   רש"י

   דבר שקר ישנא צדיק. הצדיק שונא דבר שקר אבל הרשע מקבלו:

   יבאיש ויחפיר. את הבריות בכך:

   מלבי"ם

   דבר שקר ישנא צדיק, מכון הצדק בנוי על אהבת האמת, שאם יטה לבבו אל השקר לא יפעל צדק, כי יטה משפט, ישמע לשון הרע ורכילות וידון חברו לחובה, שכל זה נגד הצדק, ולכן הצדיק שעושה צדק ישנא דבר שקר. והרשע שהוא עושה הפך הצדק, יאהב השקר, להבאיש את ריח חברו שלא בפניו, ולהחפיר אותו בפניו על ידי רכילות ולשון הרע והוצאת דבה בדברי שקר. ויש לפרש הצדיק יבאיש ויחפיר את הרשע מפני ששונא דבר שקר, ועל כן ישנא את הרשע שהוא משקר:

   רלב"ג

   דבר שקר. הנה הצדיק ישנא דבר שקר כי אהבת השקר הוא סבה להמנע השלימיות כמו שקדם והרשע יאהב מאד דבר שקר עד שכבר יבוש בו ויחפיר פעמים רבות ועכ"ז לא יעזבהו:

   אבן עזרא

   דבר שקר דבר עדות שקר.

   יבאיש ישנא הצדיק כדבר באוש וכמוהו להבאישני, כלומר יכלים הצדיק.

6. (ו)צְדָקָה תִּצֹּר תָּם־דָּרֶךְ וְרִשְׁעָה תְּסַלֵּף חַטָּאת

   מצודת דוד:צדקה. הצדקה עצמה תלמד זכות ותצור את התם דרך זה הנותן צדקה בתמימות לא להתיהר: ורשעה. הרשעה עצמה תוליך את בעל החטאת בדרך מעוקל להכשל בה:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   תסלף. עניינו מעוקל ומעוקם כמו סלף בוגדים ישדם (לעיל יא):

   רש"י

   ורשעה תסלף חטאת. כמו חוטא ועל שהוא רשע גמור קוראהו חטאת ומשמעותה את החוטא תסלף רשעתו תקלקל אותו ותשפילהו, כל סלוף קלקול וכשלון הוא כמו אולת אדם תסלף דרכו (לקמן יט) ותבוא עליו רעה:

   מלבי"ם

   צדקה תצור תם דרך ורשעה תסלף חטאת. הגביל פה תם דרך נגד חטאת, ורשעה נגד צדקה, ותסלף נגד תצור, תם דרך הוא מי שדרכו תמים בטבע ואינו נוטה אל התאוה והחסרון ואין חסרון בדרכו שהחסרון והחטאת הוא הפך התמימות, והנה התם דרך לא תסלפהו הרשעה, כי דרכו תמים בטבע והוא מתקן דרכו ע"פ נימוסים השכליים לעשות צדק ומשפט כפי שיחייב השכל ולמאוס ברשע, אבל בכ"ז כל זמן שאינו הולך בצדקה דהיינו המצות שבין אדם למקום שאינם מחויבים מצד הנימוס, כבר יסיר מן התמימות על ידי שאינו יודע הדרך הנכון, כי השכל לא יוכל לשפוט על כל דבר מה טוב ומה רע, רק הצדקה תצור תם דרך, ואם הולך בצדקה היא תצור התמימות, ויהיה צדיק תמים, וכן הצדקה בלא תמימות אינו בטוח ממכשול, כי אז יעשה הצדקה לשם פניות חיצוניות וכשימצא ריוח ותועלת בהפך יטה ממנה. וצריך שיהיה תום דרך ואז הצדקה תצור אותו.

   והרשעה היא תסלף חטאת, מי שיש בו חטאת היינו חסרון שנוטה אל תאוותיו, שזה גדר החטא שהוא מצד התאוה, אז תמשול הרשעה לעוות ולסלף דרכו:

   רלב"ג

   צדקה. הנה תכונת הצדקה אשר לאיש צדיק תשמור תמימות הדרך אשר יכוון בענין ענין כי הוא מתישר בדרך התם מפני תכונת הצדקה אשר הוא חזק בה ואמנם תכונת הרשע אשר לו הוא בהפך כי היא מעותת ומסלפת החטאת אשר הוא דורך אליו באופן שיבצר ממנו מה שיזם לעשותו כי זה ראוי שימשך לו מפני רשעתו עם שהש"י מפר מחשבות הרשעי' תמיד להציל האנשים מידם כמו שזכרנו בביאורנו לספר איוב:

   אבן עזרא

   תצור תם איש תם דרך.

   ורשעה תסלף חטאת איש חטאת ותעותהו.

7. (ז)יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב

   מצודת דוד:יש. ר״ל לפעמים ימצא המתעסק להתעשר ואין לו כל מאומה והמתעסק להעני את עצמו ישיג בזה הון רב, כי המרבה הון בגזל יעני והממעיט ההון בצדקה יעשיר:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   מתרושש. מל׳ רש ועני:

   רש"י

   יש מתעשר ואין כל. מראה עצמו עשיר, ד"א יש אדם שהוא מתעשר בסופו ואין לו כלום בתחילתו, ויש שהוא בא לידי עניות מממון גדול, ד"א מתעשר בגזל עניים וסוף אין לו כלום ויש מתרושש. ע"י שפיזר ונתן לאביונים והון רב מוכן לו:

   מלבי"ם

   (ז-ח) יש מתעשר וגו' כופר נפש וגו' יש שלפי ראות העין נראה שהוא מתעשר, אבל אחרי הבחינה השכליית באמת אין לו כל, וכן נראה לפעמים בעין שאיש מתרושש ומכלה עשרו, ובאמת יש לו הון רב, וזה כי קנין העושר אינו קנין אמתי רק קנין מדומה, כמו שיאמר המשתגע זה ביתי וזה קניני, כמ"ש הרמב"ם במורה נבוכים, עד שמה שאנו קוראים עשיר מי שיש לו קנינים רבים, הוא הבל מדומה, כי אין קשר אמתי להקנינים עם הקונה אותם, שלפעמים יאבד העושר בענין רע בחייו ועל כל פנים יעזבו לאחרים חילם במותם, עד שהוא רק מתעשר לפי הנראה, ובאמת אין כל, כי אין זה קנין דבוק בנפשו, אבל מי שמפזר עשרו לצדקה וחסד וקונה בזה שלמות לנפשו שהוא עקר האדם החי לנצח זה עושר אמתי, והמתרושש הזה יש לו הון רב שמור לנצח בעולם הנשמות, והוא עושר אמתי והון נצחי רב וגדול מאד, ומפרש כי כופר נפש איש עשרו, עקר העושר הוא אם הוא כופר נפשו הרוחנית, אם יתנהו לעניים לפדות נפשו מני שחת, ובזה רש לא שמע גערה, לא יכעוס על הרש הבא לקחת ממנו כופר נפשו להחיותו בחיי עד, כי יתן לו בשמחה רבה:

   רלב"ג

   יש מתעשר. יש מן האנשים מי שהוא מראה עצמו עשיר ואין לו שום קנין ויש מהם שמראה עצמו עני ויש בביתו הון רב וכן הענין בחכמה כי יש שמראה עצמו חכם מזולת היותו כן ויש שמראה עצמו בלתי חכם ולו חכמה גדולה והנה יבאר זה החכם כי המתרושש והון רב ישובח יותר כי בזה הוא ממלט עצמו מכמה סבות באות ומתגלגלו' על העשיר וזה שהרש לא שמע גערה משום אדם:

   אבן עזרא

   יש, כופר שנים דבקים.

   מתעשר שיעלה בעושר ולא היה לו כל מאומה.

   ומתרושש שישוב רש והיה לו ממון רב ואין לזה מעלה על זה, כי העשיר אם יתפש בעבור ממונו - יתן עושר כופר נפשו, אבל רש לא ישמע גערת שוטר ונוגש.

8. (ח)כֹּפֶר נֶפֶשׁ־אִישׁ עָשְׁרוֹ וְרָשׁ לֹא־שָׁמַע גְּעָרָה

   מצודת דוד:כופר. מהעושר יוכל איש לפדות נפשו כאשר יתן ממנו לדל וזהו כאשר הרש לא שמע גערה ולא הכלימו בעת הנתינה:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג

   מצודת ציון

   כופר. פדיון:

   גערה. צעקת נזיפה:

   רש"י

   כפר נפש איש עשרו. עשרו של אדם הוא כופר נפשו שעשה ממנו צדקה:

   ורש לא שמע גערה. ובלבד שלא ישמיע גערה לרש שנותן לו ואינו מכלימו, ד"א כפר נפש איש עשרו, תורתו:

   ורש. בדברי תורה לא שמע גערה אינו יודע לסור מן הרעה לפי שלא נזהר, ומ"א על מחצית השקל מדבר שהטיל הכתוב על כל ישראל והשוה בו דל ועשיר שאין הרש שומע גערה וכלימה מן העשיר לאמר לו חלקי גדול מחלקך בקרבנות צבור:

   רלב"ג

   כופר נפש. אך העשי' יש לו שונאי' רבי' מפני חמדם עשרו והוא ישים כופר נפשו ויתן להם ממונו ויפייסם ובהיות הענין כן הנה המתעשר ואין כל יביא על עצמו הרעו' והגערות ואין לו ממון ישימהו כופר נפשו וכן יקרה בושת למתעשר ואין כל בדברי החכמה ואמנ' למתרושש והון רב לא יגיע לו כי אם כבוד:

9. (ט)אוֹר־צַדִּיקִים יִשְׂמָח וְנֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ

   מצודת דוד:אור. נשמת הצדיק תשמח בגן עדן אבל נשמת הרשע תהיה כבויה ולא תאיר:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ידעך. ענין ניתור וקפיצה וזהו כבוי הנר כי השלהבת קופצת מהפתילה וכן ידעך נרו (לקמן כ):

   רש"י

   ידעך. לשון קפיצה שהשלהבת קופצת ונכרתת:

   מלבי"ם

   אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך - האור הוא עצם האור, כמו אור השמש המאיר תמיד ואינו צריך לשמן ופתילה; והנר הוא הנעשה במנורה על-ידי שמן ופתילה.

   * הצדיקים, נשמתם תאיר ב"אור תמידי, נצחי, ו(תהלים צז יא): אור זרוע לצדיק, ואינם צריכים לנר שהוא הגוף, כי הנפש הרוחנית תהל לנצח באור הרוחני, וזה ישמח תמיד, כמו שנאמר (תהלים צז יא): ולישרי לב שמחה, (תהלים לב יא): שמחו בה'.

   * אבל הרשעים, אור הצלחתם הגשמי הוא רק בעולם הזה, כל זמן שהנר והפתילה קיים, רוצה לומר, כל חיי הגוף, ואחר כלות השמן והפתילה - ידעך הנר, ותאבד הצלחתם.

   וזה מוסב גם כן למה שנאמר (משלי יג ח): כופר נפש איש עושרו, שצריך להחיות הנפש, שהיא אור תמידי, לא את הגוף ונר הצלחתו אשר ידעך; והמתעשר הזה, הגופני, אין לו כל.

   רלב"ג

   אור צדיקים. אור לצדיקים ישמח תמיד במושגיו אשר נתעצב בהם ושבשכל נקנה ותכלית זאת השמח' תהיה אחר הפרד מהחומר ואמנם לב הרשעים שהוא לקחת בו התחבולות והערמות לעשות ממנו הרשע הנה הנר ההוא נפסד ונדעך:

   אבן עזרא

   אור, ישמח דרך משל, כי כשזורח ידמה כאילו הוא שמח כמו ישיש כגבור ואור צדיקים כאור העולם הבא, או אור תשועה, כענין: אור נגה עליהם והיתה אורה. פרוש אחר: יתכן להיות האור והנר רמז לנשמתם האצולה מאור השם, ודימה נפש הצדיק לאור השמש הזורח ונפש הרשע לנר, שאין לו העמדה ויכלה. ואמר: ישמח כענין תגל נפשי.

   ונר רשעים ידעך שתמות נפשם בלא עתם והוא נכון, כענין נר אלהים נשמת אדם.

10. (י)רַק־בְּזָדוֹן יִתֵּן מַצָּה וְאֶת־נוֹעָצִים חָכְמָה

    מצודת דוד:רק בזדון. מי שמעשיו רק בזדון והרשע הוא יתן מריבה בין בני אדם, ועם אנשים העושים מעשיהם בעצה ובמתון עמהם תמצא החכמה כי לא תבוא מריבה על ידם:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מצה. ענין מריבה כמו הן לריב ומצה תצומו (ישעיהו נ״ח:ד׳):

    רש"י

    רק בזדון יתן מצה. מחלוקת:

    ואת נועצים. ועם המתיעצים תלין חכמה:

    מלבי"ם

    רק בזדון יתן מצה, כבר בארתי כי שם זדון בא על המזיד לחלוק על חקי החכמה ועל האמת בפרהסיא ולא יכנע לדברי חכמים, כמו שכתוב והנפש אשר תעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן, ויש הבדל בין מצה ומריבה, שמצה היא המריבה הגדולה הקרובה אל ההכאה והמלחמה, והנה כשתעמוד מריבה וחלוקי דעות בין העם לא יבאו לידי מצה אם הם נועצים, היינו שיתקבצו ויתיעצו בדרך עצה איזה דרך הטוב, וכל אחד אומר דעתו, וההכרעה בין הדעות יהיה על פי חקי החכמה שקבלו מרבותיהם, שאחר העצה יראו דברי מי מיוסדים לפי החכמה ויקבלו העצה ההיא, וז"ש ואת נועצים חכמה, אם נועצים ילכו בחקי החכמה וכן יעשו, ולא יבא הדבר לידי מצה רק אם יש זדון החולק בעזות על חקי החכמה והאמת, שאז אין הכרעה ולא תועיל עצה ואז יבא לידי מצה, כמו בקרח שהזיד וחלק על חקי החכמה והצה על ה' בעדת קרח:

    רלב"ג

    רק בזדון. האיש ההוא מתחבר באנשי זדון הנה יקנה מהם תכונה לחרחר ריב עם האנשים ומי שימצא תמיד את האנשים הנועצים יקנה מהם חכמה, או ירצה בזה מי שתכונתו לחרחר ריב לא ימצא רק באנשי זדון כי זאת התכונה ממה שתישירהו אל הזדון ומי שהוא איש חכמה ימצא את נועצים כי דרך החכמה לקחת עצה בדברי' מזולתם כדי שישלם להם העצה:

    אבן עזרא

    רק בזדון בעבור זדון שיזיד איש על רעהו, יתן המזיד מצה ומריבה, כלומר הזדון גורר המצה.

    נועצים שיעצו שלא יעשו בזדון עמהם חכמה ואת כמו ועם.

11. (יא)הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט וְקֹבֵץ עַל־יָד יַרְבֶּה

    מצודת דוד:הון מהבל. הון הבא מהבל ר״ל לא מיגיע כפים כ״א מגזל וחמס ההון ההוא ימעט בכל עת ולא תתקיים אבל הקובץ הון על יד ר״ל עם מלאכת היד ההון ההוא יתרבה:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    על יד. ביד וכן עמדתם על חרבכם (יחזקאל ל״ג:כ״ו) ומשפטו בחרבכם:

    רש"י

    הון מהבל ימעט. עושה גרסתו חבילות חבילות ימעט שישתכח ממנו מעט מעט:

    מלבי"ם

    הון מהבל ימעט, אומר גם מי שי"ל הון רב אם הולך אחרי ההבל ימעט ההון, כי ההון צריך השתדלות והשגחה להוסיף עליו, ואם ילכו בעליו אחרי הבלים יפזרו ההון ולא יתוסף עליו וימעט בכל פעם עד שיכלה, אבל גם מי שאין לו הון רק הוא משתדל וקובץ על יד שאינו מפזר רק קובץ ומוסיף מעט מעט, וקובץ בידיו ובעמלו, ירבה ויבוא לידי הון גדול, וכ"ז משל על עסק התורה, גם החכם הגדול שאסף חכמה הרבה אם ילך אחרי ההבל ימעט ההון וישכח את תורתו, אבל הלומד ומשתדל להוסיף בכל יום על חכמתו ירבה ויחכם באחריתו:

    רלב"ג

    הון מהבל ימעט. הנה ההון מתחבר מדבר שהוא הבל וימעט מאד כאילו תאמר שאוצר התבואה יתחבר מעפר כשיתחבר מהם דבר מופלג ולזאת הסבה מי שהוא קובץ אלו החלקי' המעשיים על ידו חלק אחר חלק ירבה לו הון וזאת הערה טובה למי שישתדל בשלימות הקנין מפני שלא יבוזה חלק מהקנין מפני קטנו אבל יקחהו ויאספהו אל הדומים לו כי בזה האופן ישיג ממנו הרבוי:

    אבן עזרא

    מהבל ימעט בגזלה ובגנבה לא יצלח.

    וקובץ על יד בעבור טורח יד, הוא ירבה הונו. וכן: ויברך ה' אותך לרגלי, בעבור טורח רגלי.

12. (יב)תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה־לֵב וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה

    מצודת דוד:תוחלת. המייחל לדבר מה והיא נמשכת ומתאחרת לבוא היא לו לכאב לב וכאשר באה התאוה היא לו לעץ המגדל חיים וירופא מכאב הלב:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מחלה. מלשון חולי ומכאוב:

    רש"י

    תוחלת ממשכה. מבטיח עצמו על חבירו ואינו עושה:

    מחלה לב. מביאה חולי ללב, ואין מחלה זה שם דבר כמו (שמות כ״ג:כ״ה) והסירותי מחלה מקרבך אלא כמו (ויקרא י' י"א) מעלה גרה:

    ועץ חיים תאוה באה. מסורס הוא כלומר תאוה באה הרי הוא כעץ חיים תוחלת שהוחיל הקדוש ברוך הוא לישראל וצפה שישובו והם לא שבו סוף באה להם למחלת לב וכשתאותו באה שהם עושין רצונו עץ חיים היא להם:

    מלבי"ם

    תוחלת ממושכה מחלה לב ועץ חיים תאוה באה, יש הבדל בין תוחלת ובין תקוה ובין תאוה, המקוה מקוה אל הדבר ואין בו הבטחה שבודאי תבוא תקותו, אבל המיחל יש לו הבטחה ובטוח שיבא הדבר שהוא מיחל עליו, והמתאוה אין לו גם תקוה רק הוא מתאוה אל הדבר ואין לו תקוה שישיגנה, אמר גם התוחלת אם נמשך ואינו בא בזמן קרוב רק בזמן רחוק כבר מחלה את לבו, הגם שבטוח שיבא הדבר לבו חולה על שלא הקדים לבא, וכ"ש שלב המתאוה חולה, והוא חולה שאין לו רפואה כיון שאין תקוה כלל, וכמ"ש תאות עצל תמיתנו, וא"כ כשהתאוה בא, שהוא דבר שלא קוה עליו דומה כעץ חיים שמחיה את נפשו המתאוה:

    רלב"ג

    תוחלת. הנה התוחלת והתקוה שימשך זמנה ויאריך ולא הגיע מה שקוו אליו היא מחליאה הלב כי הוא תמיד עם זה התוחלת ואולם התאוה שתבא בקלות יתערב לבעל התאוה כאילו היא עץ חיים:

    אבן עזרא

    מחלה מפעלת פירוש מי שתוחלתו נמשכה שהשם ימשכנה ולא יוכל להשיג התוחלת, תתן חולי ללב המוחיל.

    ועץ חיים וכעץ מרפא כן תאות המתאוה כשתבאהו. ויתכן שהוא הקובץ על יד.

13. (יג)בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ וִירֵא מִצְוָה הוּא יְשֻׁלָּם

    מצודת דוד:בז לדבר. המבזה מה ממצות ה׳ הוא חובל בעצמו אבל הירא מן המצוה ומגדל מעלתה ישולם לו שכר גם בעבור זה:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יחבל. מל׳ חבלה ומכה:

    רש"י

    בז לדבר יחבל לו. הבוזה אחד מד"ת סוף מתמשכן עליו:

    וירא מצוה הוא ישולם. יקבל שכר, ומדרש תהלים דורש בז לדבר יחבל לו על דוד שאמר לפני הקב"ה רבונו של עולם מה הנאה בשוטים שבראת אמר לו חייך סוף שתצטרך לשטות כשבא לפני אכיש להשתגע ויורד רירו על זקנו וגומר (שמואל א כ״א:י״ד):

    מלבי"ם

    בז לדבר יחבל לו וירא מצוה הוא ישולם, כבר נחלקו הקדמונים, אם צריך אדם לקיים כל התרי"ג מצוות או די בשקיים מצוה אחת, וכמ"ש ופערה פיה לבלי חק חד אמר למי שלא למד אפי' חק אחד, וחד אמר למי שלא קיים אפי' חק אחד, ושניהם אמת, הוא צריך להאמין ולהיות נכון לקיים כל מצות ה', ואם הוא מבזה אפי' מצוה אחת, עליו נאמר כי דבר ה' בזה, כי בזה כופר בכל התורה, ועז"א בז לדבר יחבל לו אם בז אף לדבר א' יבואו לו חבלים ועונשים, אמנם מי שמאמין בכל התורה ובכל מצותיה רק שלא הגיע לידו רק מצוה אחת לקיימה, כבר יקבל שכר כאילו קיים כל התורה, כי אנו יודעים שאם יגיעו מצות אחרות לידו יקיימם, וז"ש וירא מצוה אם ירא מן המצוה אף שקיים רק מצוה אחת, הוא ישולם ויקבל שכר על כל התורה:

    רלב"ג

    בז לדבר. מי שהוא בז לדבר רע שהוא נכון לבא עליו ולא ישתדל לקחת עצה עליו הנה ישחת ויחבל בעבורו ולזה אין ראוי לאדם שיקל בשום דבר ויתעצל מפני זה לקחת עצה עליו ואולם האיש הירא מצות השם לשמרם בלב ולעשות הוא לבדו יעמוד בשלום עם היותו בז לדברים הנכונים לבא עליו מפני היותו בוטח בש"י:

    אבן עזרא

    בז לדבר המוסר יחבל וישחית לעצתו.

    וירא מצוה כי הירא מן השם - הוא ירא ממצותו.

    ישולם ישב בשלום.

14. (יד)תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת

    מצודת דוד:מקור. הוא כמקור הנובע חיים כי תלמדו לסור מהמוקשים המביאים את המיתה והם העונות:

    עוד פירושים על פסוק יד: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    תורת חכם מקור חיים. שהיא מלמדתו לסור ממוקשי מות:

    מלבי"ם

    תורת חכם מקור חיים לסור ממוקשי מות, כבר בארתי זה למעלה (י' י"א) שדרך החכמה נקרא דרך החיים והפוכה דרך הסכלות הוא דרך המות הנפשיי, ומי ששואב מי החכמה ושותה ממנה יחיה לעולם, והמקור שמשם נובעים המים, הם או ע"י שיראו מעשה הצדיק והנהגתו, שעז"א פי צדיק מקור חיים, או ע"י יראת ה', כמ"ש לקמן (י"ד כ"ז), אולם יש לנגדו דרך המות, השתים מוקשים סביב הנפש ללכדה ברשתם, והם התאוות והתכונות הרעות, ולהנצל ממוקשי מות צריך לשאוב מי החיים מתורת חכם, שהחכם שקבל כל חקי החכמה ילמדנה בלימוד ערוך ויודיע כל הכללים והפרטים מה הוא דרך החכמה ומה הוא דרך הסכלות ועז"א תורת חכם שתורה הוא הלימוד הערוך בכל, והוא מקור חיים, שהשואב משם ידע לסור ממוקשי מות:

    רלב"ג

    תורת חכם. היא לו מקור חיים כי ממנו תוצאות חיים הנצחיים ובה ג"כ מקור חיים להסירו ממוקשי מות כי בעבורה יהיה מושגת מהש"י:

    אבן עזרא

    תורת שהיא מורה לסור ממוקשי מות והפשעים הם המוקשים.

15. (טו)שֵׂכֶל־טוֹב יִתֶּן־חֵן וְדֶרֶךְ בֹּגְדִים אֵיתָן

    מצודת דוד:שכל טוב. השכל הטוב שיש לאדם הוא יתן אותו לחן בעיני כל ועכ״ז דרך הבוגדים הוא חזק מאד ולא יועיל בעל השכל עם שכלו ורב חנו להסירם מדרך ההוא:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    איתן. ענין חוזק כמו איתן מושבך (במדבר כד):

    רש"י

    ודרך בוגדים איתן. קשה לו ולאחרים:

    מלבי"ם

    שכל טוב יתן חן, יש שכל ושכל טוב, השכל הוא הכח שיש לאדם המשכיל לחדור בכל דבר בידיעה פתאומית ולשפוט על דברים שהם נעלמים מכח החכמה והבינה, וגם על דברים שאין לחוש מבוא בהם כמו ידיעת ה' והרוחנים וכדומה מדרושים שאחר הטבע, ושכל טוב הוא מי שמשיג ברוה"ק, שהוא למעלה מן השכל האנושי שילך לפעמים בארח עקלתון, אבל אם ילוה אליו עזר ממרומים ישכיל באמתיות וידע הכל ברוח ה' עליו, ושכל הזה בא לרוב בדרך חנינה למי שמצא חן בעיני ה' ועז"א ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, קראה בשם מציאה כי הוא בא מלמעלה למי שמוצא חן, שאז מוצא שכל טוב להשכיל ברוח ה', אבל מי שקדם לו שכל טוב וצופה ברוה"ק ע"פ הכנתו, אז יתן חן, אינו מוצא חן, רק מקבלו בדרך נתינה, שע"י השכל טוב יחונהו ה', כמ"ש ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני, ויאמר הראני נא את כבודך, והנה מי שי"ל שכל טוב ומשיג ברוה"ק גם הוא ישתה ממקור חיים וה' יתן לו חן לידע לסור ממוקשי מות ע"י עזר אלהי ממרומים ברוח קדשו, ושיעור הכתוב תורת חכם מקור חיים, וגם שכל טוב יתן חן לסור ממוקשי מות, אבל דרך בוגדים איתן, הבוגדים בה' והולכים בדרך המות דרכם איתן, האיתן הוא המקום הקשה אשר לא יעבד בו ולא יזרע, בין בנחל, בין בהרים האיתנים סלעים וצורים שלא בא עליהם עפר הראוי לזריעה, והם לא ישתו ממי החיים כי אינם ראוים לקבל מי טל ומטר, וכן דרך בוגדים אינו ראוי לקבל ממקור החיים:

    רלב"ג

    שכל טוב. השכל הטוב אשר למשכיל יתן חן לשאר האנשים לדרוך בדרכיו מצד ערבות הדרך ההיא ואולם דרך הבוגדים הוא איתן שיקשה ללכת בו כמו שן סלע ומצודה ולזה אמר איתן מושבך ושים בסלע קנך:

    אבן עזרא

    שכל שישכיל לעשות טוב השכל יתן חנו בעיני השם ורואיו.

    ודרך בוגדים איתן וחזק דרכם שהמשכיל לא יוכל להשיבם, מדרך הבגידה בשכלו.

16. (טז)כָּל־עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת

    מצודת דוד:כל ערום. מעשה הערום המה בדעת וכוונה מיוחדת ואם כי לא יבינו כל אבל הכסיל פורש אולתו למען יכירו הכל כי אולת הוא:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יפרוש. מל׳ פרישה ושטיחה:

    רש"י

    כל ערום יעשה בדעת. מעשהו כגון דוד יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה וגומר (מלכים א א׳:ב׳):

    וכסיל יפרוש אולת. זה אחשורוש ויפקד המלך (אסתר ב׳:ג׳) יודעים היו שלא ישא לכולם ומי שהיה לו בת הטמינה:

    מלבי"ם

    כל ערום יעשה בדעת וכסיל יפרוש אולת, כבר בארתי למעלה (י"ב כ"ג) שהערום כוסה דעת, שמטבע הערום לכסות את הדעת ולא יגלה לזולתו מה שיודע, ובכל זאת כל ערום יעשה בדעת, לא יעשה שום דבר על הספק עד שידע בידיעה ברורה אם מעשהו נכון ואם יכוין אל התכלית, כי זה מטבע הערמה שלא ילך בחשך ובספיקות כמ"ש חכמת ערום הבין דרכו וכמו שפרשתי שם, והכסיל הוא מי שנלוז מחקי החכמה בעבור תאותו הגם שישיג חקי החכמה יטיל בהם ספקות כדי שיוכל לעשות כפי תאותו, ואמר שם ולב כסילים יקרא אולת, שמלבד שאינו מכסהו יקרא ויפרסם אותו, ופה אמר שיפרוש אולת כמו ופרשו את השמלה שיפרש כל צדדי הספיקות שלו ויעשה מעשהו בחשך מפני האולת הפרושה על כסלותו:

    רלב"ג

    כל ערום יעשה בדעת. לזה ישיג המבוקש ואולם הכסיל יפרוש אולתו על כל דרך אשר ילך בה באופן שלא ילך בשום חלק מהדרך לפי הראוי ולזה ימנעו ממנו מבוקשיו:

    אבן עזרא

    כל ערום שהערמה בלבו יעשה מעשהו בדעת.

    וכסיל יפרוש אולתו לפני אחרים. פירוש אחר: יעשה בעבור דעת, כלומר יעשה ערמה ללמד דעת.

17. (יז)מַלְאָךְ רָשָׁע יִפֹּל בְּרָע וְצִיר אֱמוּנִים מַרְפֵּא

    מצודת דוד:מלאך רשע. שליח רשע המשנה מדברי משלחו לרעה הוא בעצמו יפול בהרעה ההיא אבל ציר מאנשי אמונים ירפא עוד את דבר השליחות אם יראה בדבר חולשה מצד מה ירפאנה במתק הלשון:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מלאך. ענין שליח כמו מלאך שלוח אליהם (יחזקאל כ״ג:מ׳):

    וציר. גם הוא ענין שליח כמו וציר בגוים שולח (עובדיה א׳:א׳):

    רש"י

    מלאך רשע יפול ברע. כגון בלעם שאמר לו הקב"ה לך עם האנשים והרשיע להשיא לבלק עצה רעה לכך נפל בחרב:

    וציר אמונים מרפא. זה משה רבינו:

    מלבי"ם

    מלאך רשע יפול ברע, יש הבדל בין המלאך והציר, שהציר הוא ההולך וסובב בחזרה להביא תשובה, המלאך רשע שאינו עושה שליחותו במקום שנשתלח רק מקלקל שם ואינו מביא תשובה כפי שנשתלח, כמו המרגלים שקלקלו, נפלו ברע שנענשו וימותו במגפה, וציר אמונים שהולך באמונה ומביא תשובה באמונה, מרפא להמכה של מלאך הרשע, כמו כלב ויהושע ועל דרך המליצה הנפש העליונה שלוחה מאת ה' מעולם העליון להתהלך פה בארץ השפלה ולהשיב שולחה דבר, והמלאך הרשע שאינו עושה שליחותו ומקלקל פה וגם אינו מוכן להשיב שולחיו דבר יפול ברע ועונשי גיהנם, וציר אמונים אשר יישר דרכו ויתהלך באמת ואמונה ויהיה כציר החוזר אל אדוניו להשיב עשיתי ככל אשר צויתני, מביא מרפא, וזרחה לו שמש צדקה ומרפא בכנפיה:

    רלב"ג

    מלאך רשע. מי שהוא שליח האיש הרשע יפול ברע וישחת מפני זה הרשע אשר הוא בעליו ואולם מי שהוא שליח איש אמונים לא די שלא יפול ברע אבל הוא מרפא לזולתו לשמרו מהרע אשר על כן שלחהו שולחו:

    אבן עזרא

    מלאך רשע אם הוא רשע - הוא יפול ברע.

    ואמונים שם דבר, כלומר ציר אמונות מרפא לשולחים אותו.

18. (יח)רֵישׁ וְקָלוֹן פּוֹרֵעַ מוּסָר וְשׁוֹמֵר תּוֹכַחַת יְכֻבָּד

    מצודת דוד:ריש. עניות ובזיון מעותדים לבוא על המבטל המוסר אבל השומר בלבו דברי התוכחות יכובד מן הבריות:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    פורע. ענין בטול:

    רש"י

    ריש וקלון. דלות וקלון באים על פורע מוסר:

    מלבי"ם

    ריש וקלון פורע מוסר, יש הבדל בין מוסר ותוכחה, שהתוכחה הוא הוכוח בדברים ובראיות השכל, והמוסר מיסר כחות נפשו ע"י אימת העונשים והפורעניות, והקלון הוא הפך הכבוד, הנה מי ששומר תוכחת ודי לו הלימוד שילמדהו ע"פ השכל יכובד, כי זה הראוי לכבוד, והבלתי שומר תוכחת לא יכובד, אבל הפורע מוסר שגם לא ירא מעונשי ה' ופורק עול לגמרי זה לא לבד שלא יכובד, אבל ימצא ריש וקלון, שיאבד עשרו ויהפך לקלון כבודו:

    רלב"ג

    ריש וקלון וגו'. מי שהוא שומר תוכחת יכבדוהו האנשים בעבור נועם תכונותיו עם שזה יביא' להתחכם ובחכמה ישיג הכבוד כאמרו כבוד חכמים ינחלו:

    אבן עזרא

    ריש וקלון שיקלוהו אחרים שניהם יבאו לאיש שיפרע מוסר מלשון מפרע.

    ושומר תוכחת שיוכיחוהו.

    יכובד שיכבדהו השם, כענין: כי מכבדי אכבד.

19. (יט)תַּאֲוָה נִהְיָה תֶּעֱרַב לְנָפֶשׁ וְתוֹעֲבַת כְּסִילִים סוּר מֵרָע

    מצודת דוד:תאוה נהיה. כאשר נשברה תאות האדם בענייני הגוף אז תערב לנפש המשכלת כי אז תשכיל אבל הרשעים דבר תעוב הוא להם כאשר המה סרים מן הרע מחסרון התאוה כי יותר יחפצו שיתאוו לעבירה ויעשוה:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    נהיה. ענין שבירה כמו נהיתי ונחליתי (דניאל ח):

    תערב. ענין מתיקות כמו וערבה לה׳ מנחת (מלאכי ג׳:ד׳):

    רש"י

    תערב לנפש. כשבאה תאותו לו לאדם היא ערבה לנפשו ולכך תועבת כסיל לסור מרע לפי שערב להם למלא תאותם:

    נהיה. הוה, דבר אחר תאוה נהיה הקב"ה מתאוה שיעשו ישראל רצונו ובהיות תאותו באה ערבה לו ותועבת רשעים שיסורו מרעתם למלאות תאותם:

    מלבי"ם

    תאוה נהיה, מודיע שהכסיל אינו פתי כי הוא יודע חקי החכמה, ואם לא היתה התאוה שתאלצהו היה סר מרע ע"פ חקי החכמה, אבל מפני שתאוה נהיה תערב לנפש, הגם שאין בתאוה טוב ומועיל יש בו ערבות לנפש הבהמיות, והוא אינו יכול לנצח תאותו מפני הערב, כי בוחר בערב על הטוב ומועיל ולכן תועבת כסילים סור מרע, כי רוצה בערב:

    רלב"ג

    תאוה נהיה. תאות האיש הנהיה ונחלה שלא נמשך אליה תערב לנפש המשכל' כשהיא גברה על הנפש המתאוה וזה בעינו הוא דבר נתעב אצל הכסילים ר"ל כי תועבת כסילים סור מרע:

    אבן עזרא

    תאוה נהיה דבק בעליון. וכן הוא מי שהתאוה לשמור התוכחת ונהיתה, כאשר התאוה תערב לנפשו ותנעם לו.

    ותועבת כסילים מי שהוא סור מעשות רע, סור פעול:

20. (כ)הוֹלֵךְ אֶת־חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ

    מצודת דוד:יחכם. כי ילמד מהם: ורועה. המחבר עצמו לכסילים להיות לו לרעים ישובר וירוצץ עמהם כי ילמוד מהם וגמולו ישיב לו:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ירוע. ענין שבירה ורציצה כמו תרועם בשבט ברזל (תהילים ב׳:ט׳):

    רש"י

    הולך את חכמים. יחכם, ורועה כסילים המחבר לו כסילים להיות לו רעים:

    ירוע. ירוצץ:

    מלבי"ם

    הולך את חכמים יחכם, ההולך את חכמים ילמד ממעשיהם ומחכמתם ויעשה כפי חקי החכמה, והמתחבר עם הכסילים ישבר, כי ילמד מהם לרדוף אחר התאוה, והם ילמדו אותו האולת ולא ידע מחקי החכמה כלל. ואמר הולך את חכמים ורועה כסילים, שעם החכמים לא יהיה ריע להם תיכף רק ילך אחריהם, ועם הכסילים יהיה ריע תיכף, שהחכמה קשה ללמוד, לא כן הכסילות, גם יל"פ רועה כסילים מענין רועה ומנהיגם, הגם שידמה שהוא רועה ומנהיג אותם בסוף ירוע, ע"ד הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים:

    רלב"ג

    הולך את חכמים. מי שהוא רודף את חכמים ורודף חברת' הנה הוא יחכם בלא ספק ממה שילמד מחכמתם של צדיקי' ישלים השם שכר טוב והיא הטובה הגדולה ר"ל החבמה ומי שהוא הולך את כסילים ורודף חברתם ישבר וישחת:

    אבן עזרא

    ורועה מלשון רעך.

    ירוע ישבר.

21. (כא)חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה וְאֶת־צַדִּיקִים יְשַׁלֶּם־טוֹב

    מצודת דוד:תרדף רעה. הרעה שעושים החטאים היא תרדף אותם עד השמדם כי תקטרג עליהם: ואת צדיקים. הזכות שעם הצדיקים הוא ישלם להם שכר טוב כי יליץ טובה עליהם:

    עוד פירושים על פסוק כא: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    חטאים תרדף רעה. אדם רשע רשעתו רודפתו עד השמדו:

    מלבי"ם

    חטאים תרדף רעה, אומר עונש החטאים אינה באה מאת ה' כי מאתו לא תצא הרעות, רק הרעה שעשו היא בעצמה תרדף אותם בתמידות עד שתשיגם, באופן שהעונש רצוף בטבע הרע עצמה, הוא השטן הוא מלאך המות, ולא הנחש ממית אלא החטא ממית, אבל שכר המצות היא תבוא מה' ביחוד ואת צדיקים ישלם טוב, דרך תשלומין גם בעת שלא ימצא השכר בטבע המצוה, ה' ישלם להם טוב ביחוד, חוץ מהטוב הרצוף בטבע המצות, והיא כמשל מלך צוה לעבדיו שלא יאכלו מין פירות פלונית כי הוא סם המות, ושיאכלו פרי פלונית והוא טוב לבריאת הגוף, האוכלים הסם המות יקבלו עונשם מן הסם הממית עצמו, והאוכל הפרי הטוב חוץ מן מה שאכלו טוב ומועיל, יקבלו שכר על ששמעו מצות המלך:

    רלב"ג

    חטאים תרדף. הנה הרעה תרדף החטאים ותבא אליהם אל המקום שהם בו וההפך בצדיקים כי השם יתברך ישלם טוב את הצדיקים מצד השגחתו עליהם והטוב ההוא ירדפם ויבא אליהם במקום שהם בו:

    אבן עזרא

    תרדף פועל יוצא, כלומר הרעה שיעשו החטאים, היא מסבבת שירדפו אחריהם.

    ואת צדיקים שיעשו הצדק, השם ישלם להם שכר טוב.

22. (כב)טוֹב יַנְחִיל בְּנֵי־בָנִים וְצָפוּן לַצַּדִּיק חֵיל חוֹטֵא

    מצודת דוד:טוב. איש טוב: ינחיל. נחלתו אף לבני בניו אבל עושר החוטא הוא צפון לצדיק ואפילו לבניו לא ינחיל:

    עוד פירושים על פסוק כב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    וצפון. ענין הסתרה:

    חיל. עושר:

    רש"י

    טוב ינחיל. את זכותו ואת ממונו לבני בניו אבל חוטא אינו מנחיל לבניו כי צפון חילו וממונו לצדיק כמו שכתוב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן:

    מלבי"ם

    טוב ינחיל בני בנים, אחר שאמר שהרע תרדוף החוטא, ושה' ישלם טוב לצדיקים, משיב לעומת מה שאנו רואים לפעמים שהצדיקים יש להם יסורים והרשעים בשלוה, עז"א אם תראה שהצדיק לא קבל שכרו, הוא מפני שהטוב ינחיל בני בנים, וה' ישלם שכרו לבניו ולדורותיו אחריו, (וכן אמר במדרש שהשיב ה' למשה אם הייתי נותן להאבות שכרם בחייהם מה היו מורישים לבניהם), ואם תראה הרשע עומד בעשרו דע כי חיל חוטא צפון לצדיק, והוא רק שומר עליו, עד שיבא הצדיק ויירשנו, וכמ"ש יכין רשע וצדיק ילבש:

    רלב"ג

    טוב ינחיל בני בנים. האיש הטוב ינחיל נכסיו לבני בנים לא לבניו לבד ואולם החוטא לא ינחיל נכסיו גם לבניו כי קנינו צפון ושמור להיות לאיש צדיק:

    אבן עזרא

    טוב איש טוב יעזוב נחלה לבני בניו.

    וצפון השם יצפון לצדיק ממון החוטא, כענין: רשע יכין וצדיק ילבש.

23. (כג)רָב־אֹכֶל נִיר רָאשִׁים וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט

    מצודת דוד:רב אוכל. הרבה מאכל בא לעולם ע״י חרישת העניים החורשים בשדה תבואה והנה העשירים אשר לא עמלו בו יאכלום וכ״כ יש מי אשר נאסף מכל העולם בלא משפט מות כי לא עשה דבר אשר יומת בעבורו ונתפס הוא בעון אחר:

    עוד פירושים על פסוק כג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ניר. ענין חרישה כמו נירו לכם ניר (ירמיה ד):

    ראשים. מלשון רש ועני:

    נספה. ענין מיתה כמו אני נאסף אל עמי (בראשית מט):

    רש"י

    רב אוכל ניר ראשים. ראיתי במסורת הגדולה רב אוכל שלשים ושלשה רב קמצין וזהו חטף קמץ ומחובר עם אוכל במקף ואוכל ראיתי שם נקוד פתח (ר"ל סגול שהוא פתח קטן) וטעמו לעילא כמו את כל אוכל השנים הטובות (בראשית מ״א:ל״ה) ולפי נקודתו זה פתרונו הרבה תבואה באה לעולם על ידי ניר אנשים דלים כלומר הרבה תורה יוצאה על ידי תלמידים שרבותיהם למדין מהם מתוך פלפולם שמפלפלים בהלכה:

    ויש נספה. ויש הרבה מהם שהם כלים מן העולם בשביל לא משפט שאינן נוהגין כשורה, ולענין התבואה יש תבואה לוקה בשביל בעליה שאינו מוציא מעשרותיה ומתנות עניים כמשפט, ורבותינו פירשו במסכת חגיגה, ויש נספה על שלוחו של מלאך המות שמחלף שם בשם וממית את שלא הגיע זמנו אבל אם כן הוא אין ענין סוף הפסוק לראשו:

    מלבי"ם

    רב אוכל ניר ראשים ויש נספה בלא משפט, מוסב על הקודם, אומר, ואם תשאל ומדוע לא ישלם ה' השכר להצדיק עצמו? ומדוע ראינו שהצדיק שהעולם נזונים בזכותו והם אפי' בזכות עצמם אינם נזונים כר"ח בן דוסא שאמר עליו כל העולם נזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש, משיב שכן ראינו במציאות שרב אוכל בא ע"י ניר ראשים, שדלת העם הרשים נרים את האדמה להסיר משם הקוצים והדרדרים, שזה עבודה קשה יעשו אותה הרשים ועל ידם בא אוכל רב, ובכ"ז יש מן הרשים שנספה בלא משפט, שימות ברעב ואין אוכל למו, הגם שכל האוכל בא על ידי עבודתם, וכן הגם שרב אוכל בא ע"י הצדיקים וזכותם שמסירים את הקוצים המעכבים את השפע, בכ"ז ימצא ביניהם שנספה ברעב, ודי לו בקב חרובין, וזה מפני שה' יודע שאם יהיה לו עושר לא תספיק זכותו כל כך להוריד השפע, כמו שאם הרשים יהיה להם לחם לא ישכירו את עצמם לחרוש ולנור ניר, וזה מפלאי ההנהגה, ובכ"ז הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט:

    רלב"ג

    רב אוכל. הנה רב אוכל ימצא בעבור חרישת העניים כי הם יתעמלו בחרישה ולזה יהיה האוכל לבעלי השדות אשר לא עמלו בו וכמו כן יש מן האנשים שיהיה נספה ברע בזולת משפט כי הוא לא עשה הדבר אשר בעבורו הוא נספה וזה יקרה הרבה או יהיו הרצון בזה כשימצא רב אוכל הנה הוא ניר העניים וחרישתם כי מפני הרבוי ימצא להם בשפע בלקיטתם בשבלים ומה שידמה לזה ולזה יגיע להם טוב במשפט אך בחסד ובזה ימצא איש נספה בלא משפט כמו שקדם:

    אבן עזרא

    ניר ראשים יתכן להיותו שם פועל מן: נירו לכם ניר כמו: רב אוכל יהי לראשים, בעת שיזרעו ויעבדו את האדמה, כענין: עובד אדמתו ישבע לחם.

    ויש איש נספה בעבור שאינו יודע משפט, נירה וזריעה, כמו: ויסרו למשפט, שהוא מדבר על ענין הזריעה.

24. (כד)חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר

    מצודת דוד:חושך. המונע מבנו שבט מוסר הנה לשנאה תחשב כי סופו יצא לתרבות רעה וימות בעונו: ואוהבו. האוהב את בנו מייסרו בעת השחר ר״ל בילדותו עת יוכל לנטותו לכל אשר יחפוץ:

    עוד פירושים על פסוק כד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    חושך. מונע:

    שחרו. עניינו ימי הילדות שהוא בתחילת הימים והושאל מל׳ שחר הבקר וכן הילדות והשחרות הבל (קהלת י״א:י׳):

    רש"י

    חושך שבטו. סופו ששונא את בנו שרואהו בסופו יוצא לתרבות רעה:

    שחרו מוסר. תמיד לבקרים מיסרהו:

    מלבי"ם

    חושך שבטו שונא בנו, מי שהוא חושך שבטו מגעגועו על בנו, הוא שונא לו, כי עי"כ לא ילמד חכמה, כי בן חכם מוסר אב, וזה סימן שהמייתו על בנו שאינו יכול לראות בצערו הוא אצלו יותר מתועלת בנו, וא"כ אוהב א"ע יותר מבנו ואת בנו שונא, אבל האוהב את בנו שחרו מוסר, מיסרו בכל שחר להיטיבו באחריתו, וגם זה תשובה על השאלה מדוע יביא ה' יסורים על הצדיק ויש נספה בלא משפט, שזה מאהבתו אותו כמ"ש כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך, ולכן מיסרו ביסורין להיות לו למוסר ולהיטיבו באחריתו:

    רלב"ג

    חושך שבטו. מי שהוא מונע שבטו מהכות בנו ליסרו הוא שונאו כי מפני זה יהיה באין מוסר ומי שהוא אוהבו שחרו מוסר בקטנותו לחנכו במוסר על פי דרכו:

    אבן עזרא

    שחרו ייסרהו בכל שחר.

25. (כה)צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר

    מצודת דוד:לשובע. אינו חפץ במעדנים ורק בדבר המשביע את הנפש אבל הרשעים יתענגו באכילת מעדנים מתוקים וערבים ותמיד בטנו חסרה כי רווחא לבסימא שכיחא ויוכל עוד למלאותה:

    עוד פירושים על פסוק כה: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    לשובע נפשו. דומה שיהא שבע (סא"א ונכתב תחתיו):

    תחסר. אינו דומה: שיהא שבע:

    מלבי"ם

    צדיק אוכל לשבע נפשו, הצדיק לא יאכל למלא בטנו, רק לשובע נפשו כדי הסיפוק לא מותרות, גם ירמוז שאוכל לשובע נפשו הרוחניית, כפי הצריך רק להחיות נפשו, אבל רשעים שאוכלים למלא בטנם, בטנם תחסר תמיד, כי כל שיש לו הוא מתאוה יותר ואין קץ לתאותו, וגם זה תשובה על הנ"ל, שלכן ר' חנינא בן דוסא היה די לו באמת בקב חרובין ולא רצה יותר, כי לא רצה רק לשובע נפשו ותענוגי העוה"ז היו כאין בעיניו, שעיקר העונג הוא העונג הנפשי בעוה"ב:

    רלב"ג

    צדיק אוכל. הנה האיש הצדיק אוכל לשובע נפשו כי מפני דבקות הש"י עליו ימצא לו מזונו עם שהוא ג"כ זריז בהמצאת המזון הראוי בסבות הראויות ואמנם בטן רשעים תחסר כי הם סומכים על חמסיהם שיביאו מהם לחמס ולזה תחסר בטנם:

    אבן עזרא

    צדיק אוכל עד שתהיה שבעה.

    תחסר מאכל שלא תהיה שבעה.