משלי פרק י״ב

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)אֹהֵב מוּסָר אֹהֵב דָּעַת וְשֹׂנֵא תוֹכַחַת בָּעַר

   מצודת דוד:אוהב. האוהב את המוסר הוא אוהב דעת כי בשמעו את המוסר יקנה דעת מה שלא שמע מאז אבל השונא תוכחת הוא בער ושוטה כי ישאר באולתו:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   בער. שוטה ע״ש שנמשל כבהמות והוא מל׳ אנחנו ובעירנו (במדבר כ):

   מלבי"ם

   אהב מוסר אהב דעת, יש הבדל בין מוסר ובין תוכחה, שהתוכחה הוא שמתוכח עמו בראיות השכל ומראה לו מה טוב ומה רע, והמוסר מכריחו לקבל דבריו ע"י עונשין, או שמתירא מפני עונש המיסר או מקצפו וצויו כקטן המתירא מפני הגדול, או שהמיסר מודיע לו עונשי ה' לממרה דבריו, והנה האוהב תוכחת בודאי אוהב דעת כי התוכחה בנויה על ראיות השכל והדעת, ואמר פה שגם האוהב מוסר אוהב דעת, כי גם שרשי המוסר בנוים על יראת ה' וידיעת השגחתו וגמולו וענשו שנתבארו ע"י הדעת, ומבואר אצלי שהדעת רובו בנוי על השגת החושים ודברים הברורים בראיית החושים שהם המפורסמות והמקובלות, מה שאירע לדור המבול והפלגה וסדום ומצרים, ואשר עשה לעדת קרח, וא"כ אוהב דעת. והשונא מוסר הוא בודאי בער והיינו איש בלתי מוכן לקבל הדעת, כי גם הילדים ייראו מיראת העונש ויקבלו מוסר מיראה, אבל השונא תוכחת שהיא בנויה על וכוחי השכל י"ל שאינו בער, הודיע לנו כי גם הוא בער וכבהמה יחשב, כי איש הראוי להקרא אדם חי מדבר כבר מוכן בטבעו לקבל התוכחת, ועכ"פ שלא לשנוא את התוכחה הבאה לפקוח עיני שכלו:

   רלב"ג

   אוהב מוסר. מי שהוא אוהב מוסר במדות הוא אוהב דעת כי זה ממה שיישירהו לשלימות המושכלות ולזה הוא מבואר כי מי שהוא שונא התוכחת ונפקד ממנו השלימות במדות הנה הוא בער כי יפקד ממנו שלימות המושכלות גם כן:

   אבן עזרא

   אוהב מוסר מי שהוא אוהב הדעת - הוא אוהב המוסר שייסר רוחו.

2. (ב)טוֹב יָפִיק רָצוֹן מֵיְהוָה וְאִישׁ מְזִמּוֹת יַרְשִׁיעַ

   מצודת דוד:טוב. איש טוב מוציא רצון מה׳ להביא טובה על כל העולם: ואיש מזמות. הנמשך אחר מחשבות לבו הוא ירשיע את כל העולם כי מכריעם לחובה:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   טוב יפיק. מוציא מן הקב"ה נחת רוח להביא טובה לעולם:

   ואיש מזמות ירשיע. בעל עלילות ירשיע מחייב את הבריות להביא רעה, וכן הוא אומר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה (קהלת ט׳:י״ח):

   מלבי"ם

   טוב יפיק רצון מה' ואיש מזמות ירשיע, מבואר אצלנו שפעל זמם מורה על מחשבות עמוקות שמעמיק במחשבתו איך להוציא איזה דבר, ואם בא בעניני החכמה מורה על מחשבות עמוקות בעניני החכמה, ואם בא במחשבה שחושב נגד חברו הוא לרוב לרע, ואמר מחשב להרע ההוא בעל מזימות יקרא, כי אז מעמיק במחשבתו איך ירע לחברו ואיך ילכדנו במצודתו, ופעל מרשיע כשבא בהפעיל, אם הוא עומד, מורה שרשעתו גברה מאד עד שיוצא להרע לאחרים ברשעו, כי הרשע כולל בין בין אדם למקום בין בין אדם לחברו, והמרשיע עושה רשע נגד חברו, אומר האיש הטוב לא יעמיק מזימות, רק יפיק רצון מה', ישתדל להוציא רצון מה' שירצה ה' את מעשהו, כענין גול אל ה' דרכך ויכונו מחשבותיך, שאז יכונן ה' מחשבותיו הפשוטים על תכלית הנרצה אצל ה', ויש הבדל בין חפץ ובין רצון, שהרצון הוא שירצה הדבר מצד שכן ראוי ונכון מצד הראוי והיושר והטוב, והרצון שיפיק מה' הוא שירצה ה' בו מצד שהוא ראוי לזה, והטוב יכין מחשבותיו בענין שימצא ה' רצון במו, והוא לא יעמיק מזימות ולא ירשיע, ואיש מזמות הבלתי סומך על ה' רק מעמיק מזימות עמוקות יעשה מעשים להרשיע:

   רלב"ג

   טוב יפיק. האיש הטוב יוציא רצונו מהש"י כי השגחתו דבקה בו עם שרצונו רצון הש"י כמו שקדם ואולם איש מזמות והוא האיש הנמשך אחרי מחשבותיו לחטוא בהם כאמרו כי זמה עשו הנה ירשיעהו הש"י ויחייב באותו בשיביא עליו מהרע במדה שמדד:

   אבן עזרא

   טוב, לא שנים דבקים,

   יפיק פירוש יוציא, כלומר איש טוב יוציא רצון השם, כלומר הוא ירצה בו.

   ואיש מזימות מחשבות רעות ירשיע השם בהישפטו על כן אחריו.

3. (ג)לֹא־יִכּוֹן אָדָם בְּרֶשַׁע וְשֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים בַּל־יִמּוֹט

   מצודת דוד:לא יכון. האדם לא יהיה נכון במעשה הרשע ר״ל לא יעמוד על כנו ובסיסו עם ההון שאסף ברשע אבל שורש צדיקים לא יהיה נוחה לפול ר״ל אף אם יפול לא ימוט עד השורש כי יחזור ויקום:

   עוד פירושים על פסוק ג: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   לא יכון אדם ברשע. לא יתבסס:

   מלבי"ם

   לא יכון אדם ברשע ושרש צדיקים בל ימוט, יש הבדל בין כן ובין שורש, שהכן הוא בסיס הנעשה לדבר בתלוש, כמו כיור נחשת וכנו נחשת, שהדבר עומד הכן ע"י הכן, והשורש הוא במחובר, והוא דבר מתאחד עם הענפים, והרשעים אין להם שורש, כי שורש האדם הוא למעלה במקום טהרה, שהאדם דומה כעץ הפוך ששרשו למעלה והוא המוח שהוא שורש האדם והוא נטוע בעולם השכל שמשם מקבל שפעו, והצדיק דבוק בשרשו העליון, לא כן הרשע שנכרת משרשו העליון, והוא עומד הכן על עולם החומרי בגופו לבד, כדבר שעומד על בסיס בתלוש, אבל הכן הזה ג"כ עתיד להתמוטט, אחר שעשרו מקובץ ע"י רשע, אבל הצדיקים י"ל שרש ולמה האדם דומה לאילן ששרשו עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה, והגם שהנוף יתמוטט לפעמים אל הצד, השורש לא ימוט והוא במקום טהרה ובמקום קיום העולם הרוחני, ועי"ז גם הנוף יטה אחר השורש:

   רלב"ג

   לא יכון. לא יכונן בנין האדם שהוא ברשע ולא יעמוד כי במעט סבה ישרת ואמנם שרש הצדיקים לא ימוט אך יתקיים ויעמוד תמיד:

   אבן עזרא

   לא יכין אדם ברשע בל ימוט בעת צרה. ושרשם, משל לשארית זרעם אחר מותם. פרוש אחר: וכשרש שלא ימוט, כך הצדיקים יעמדו ולא ימוטו.

4. (ד)אֵשֶׁת־חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ וּכְרָקָב בְּעַצְמוֹתָיו מְבִישָׁה

   מצודת דוד:עטרת בעלה. ר״ל בעלה מתפאר במעשיה: מבישה. האשה שנמצא בה כל דבר בושה היא לבעלה כרקבון בעצמותיו:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   וכרקב. תולעת הנכנס תוך העצמות וטוחן אותם כן אשה מבישה ורעה שמעשיה בושים:

   מלבי"ם

   אשת חיל עטרת בעלה וכרקב בעצמותיו מבישה, העטרת הוא לבוש וחוץ מגוף האדם, וישימה על ראשו, והוא אות המעלה והכבוד, כן אשת חיל חוץ ממה שהיא מחזקת עצמותיו היא עטרה לראשו, יתהלל בה ועל ידה לפני רבים עמים כמ"ש נודע בשערים בעלה, והמבישה היא העצלה במעשיה, לא לבד שאינה לכבוד לו כי אדרבה יסתיר אותה והיא כרקב בעצמותיו, כי האשה היא עצם מעצמיו, והוא דומה כמו שחלק ממנו נרקב, כי מחצית גופו השנית שהיא אשתו מעלה רקב וירקיב גם את חלקו:

   רלב"ג

   אשת חיל. הנה האשה הזריזה במעשיה היא עטרת בעלה ואולם האשה המתעצלת במעשיה היא משחתת אותו והיא לו כמו הרקב בעצמותיו שיבלו אותם והנה רמז בזה אל האשה המשרתת השכל בשתכין לו מהמוחשות מה שיצטרך לו בחקירותיו ואם לא תהיה נשמעת לו אך תתרשל מזה והיא מתאחרת ובוששת הנה היא לו כרקב בעצמותיו כי היא תמנע ממנו השלימות:

   אבן עזרא

   חיל מן חילך פירוש ממון, כלומר האשה שתקנה ממון היא עטרת בעלה, שבעבורה יכבדוהו כאשר המלך נכבד בעטרת ראשו.

   בעצמותיו שלא תועיל רפואה, כן אשה מבישה נותנת בושה לבעלה והיא מפסדת הממון.

5. (ה)מַחְשְׁבוֹת צַדִּיקִים מִשְׁפָּט תַּחְבֻּלוֹת רְשָׁעִים מִרְמָה

   מצודת דוד:משפט. לעשות משפט אמת להציל העשוק מיד עושקו: מרמה. לעשות מרמה:

   עוד פירושים על פסוק ה: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מלבי"ם

   מחשבות צדיקים משפט תחבלות רשעים מרמה, יש הבדל בין מחשבה ועצה ותחבולה, החושב עדן אין לו עצה רק מעלה על לבו ענינים בכח מחשבתו, ולפעמים חושב על צדדי האפשר אם לעשות ואיך לעשות דבר, ואחר שיכון בידו דבר ברור אז נאמר שיעץ עצה, ומי שמיעץ כמה עצות, כמו במלחמה שמיעץ כמה מיני עצות שיעמדו נגד עצות של האויב הבלתי ידועים לו, זה נקרא תחבולה שהוא קישור כמה עצות, והצדיקים גם המחשבה הפשוטה שלהם הוא משפט שילכו בדרך המשפט והצדק ולא יטו ממנו, והרשעים גם התחבולות שהוא קישור עצתם הוא שיעשו רמיה לרמאות את רעיהם ולעשוק ולגזול, ולכן הצדיקים א"צ לתחבולות, כי די במחשבה שהוא לעשות משפט שזה הדרך הישר שא"צ להתחבל ולהתנכל, והרשעים אחר שצריכים להטות מן המשפט ולצוד את רעיהם במכמורת ע"י מרמה, צריכים לתחבולות וקישור עצות רעות רבות זה בזה, איך ילכדו את העשוקים במצודתם:

   רלב"ג

   מחשבות צדיקים. אין צ"ל כי מה שישתדלו בו הצדיקים הוא דבר ראוי אבל גם מחשבותיהם משפט וברשעים הוא בהפך שגם תחבולותיהם אשר ילקחו מהשכל באופן מה הם מרמה:

   אבן עזרא

   מחשבות, דברי הפוך שלשה דבקים. ופירוש: יחשבו הצדיקים לעשות משפט והרשעים יעצו לרמותם, וכאשר לא יוכלו ידברו הרשעים לארוב דם הצדיקים ולהרוג אותם.

   ופי ישרים שידברו היושר יצילם פיהם, מיד האורבים להם.

   הפוך השם יהפוך אותם ממקומם.

   ובית צדיקים חושבי משפט יעמוד ולא יהפך.

6. (ו)דִּבְרֵי רְשָׁעִים אֱרָב־דָּם וּפִי יְשָׁרִים יַצִּילֵם

   מצודת דוד:ארב. לארוב על דם נקי בעדות שקר: יצילם. יצילו את הנידונים כי ירבו לחקור עד יוכחשו זה מזה:

   עוד פירושים על פסוק ו: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   רש"י

   דברי רשעים ארב דם. יועצים לרצוח בידם או ע"י עדות שקר:

   ופי ישרים. כששומעים את עצתם יצילום לנרדפים שמגלים את עצתם או אם עדים הם מזימין אותם:

   מלבי"ם

   דברי רשעים ארב דם, הדבור הוא מה שידבר באורך ובהצעת דברים ודברי רשעים יאריכו לשונם להפיק מחשבתם שאורבים לדם, כי ידברו לה"ר ורכילות להשחית את רעיהם, והישרים הם שנטוע בלבם חקי היושר בטבע ועושים לפנים משורת הדין שהוא הפך מן ארב דם, פיהם יצילם וכבר אמר (י"א ז') צדקת ישרים תצילם ובהות בוגדים ילכדו, שם מדבר שע"י צדקתם ינצלו מרעות טבעיות והשגחיות שהוא ההות של בוגדים, בזה ינצלו בזכות צדקתם, ופה מדבר מרעות בחיריים, שמזה יצילם פיהם הדובר כפי חקי החכמה ע"פ היושר, ומורה איך להנצל מן המארב של הרשעים:

   רלב"ג

   דברי רשעים. מה שידברו הרשעים הוא לרע אשר בתכלית כאילו תאמר לארב דם להכות דם נקי ואולם דברי ישרים הם בהפך זה כי הם להציל הנקיים משפיכות דמים:

7. (ז)הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹד

   מצודת דוד:הפוך. כאשר יהפכו הרשעים אז אינם בעולם ויאבד זכר למו אבל בית הצדיקים יתקיים לעד:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   ואינם. ואין מהם:

   רש"י

   הפוך רשעים. כמו להפוך כמהפכת רגע נהפכים:

   ואינם. כלים כגון סדום:

   ובית צדיקים יעמוד. יתקיים:

   מלבי"ם

   הפוך רשעים ואינם, הרשעים הגם שנראה שהם מושרשים בחוזק, הנה כשמגיע שעת עונשם כשנתמלא סאתם הקב"ה מהפך אותם, שההיפוך הוא מהפך אל הפך, בין באיכות בין בכמות בין במצב, וכשיהפך השורש למעלה והענפים למטה בעץ, או ראשו למטה ורגליו למעלה באדם, זה נקרא הפך, כמ"ש הפך משורש ערים, ואז אינם עוד במציאות, כמ"ש ראיתי רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן ויעבור והנה איננו, וזה לו מדה כנגד מדה, כי הרשע הולך הפוך, כי האדם דומה כעץ ששרשו למעלה שהוא ראשו וענפיו דבוקים בארץ, והרשע שראשו ומוחו ומחשבותיו דבוקים בארץ הוא הפוך, ועונשו שיהפך ה' אותו, שהוא הכליון הגמור, אבל בית צדיקים יעמד, שהצדיק גם אם יענש, יענש תיכף כשיחטא, ושבע יפול צדיק וקם, כי לא יעקר שרשו רק יכהו בקנינו וביסורים, ולא לבד הצדיק עצמו שאפילו ביתו יעמוד, וכבר אמר (למעלה י' כ"ה) כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם, ושם מדבר על רעות טבעיות, ופה מעונשים השגחיים, ובמדרש פ' נח דרש שני הכתובים על דור המבול ונח:

   רלב"ג

   הפוך רשעים ואינם. הש"י יהפוך רשעים ואינם במעט זמן ואולם הצדיקים הם בהפך זה כי ביתם יעמוד ויתקיים והוא זרעם ואין צריך לומר שהם בעצמם יעמדו ויתקיימו כי גם זרעם יעמוד ויתקיים כאמרו ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם:

8. (ח)לְפִי־שִׂכְלוֹ יְהֻלַּל־אִישׁ וְנַעֲוֵה־לֵב יִהְיֶה לָבוּז

   מצודת דוד:לפי שכלו. כל איש ישובח לפי שיעור שכלו אם רב ואם מעט אבל מי שלבו נטה מחכמה יהיה לבזיון:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ונעוה. מל׳ נע כאשר יאמר מן זע זעוה:

   רש"י

   לפי שכלו יהולל איש. אם חכם מעט או הרבה הכל לפי שכלו יטול שכרו:

   ונעוה לב. שהניע לבו לגמרי מן התורה הוא יהיה לבוז:

   נעוה. כמו נעותי משמוע (ישעיה כא) וכן בן נעות המרדות (שמואל א כ) וי"ל נעוה מי שלבו נעוע מגזרת נע ונד כאשר יאמר זעוה מגזרת זע:

   מלבי"ם

   לפי שכלו יהולל איש, השכל הוא כח מיוחד באדם השולט על דברים שאין הבינה שולטת, כמו להבין חקי החכמה על אמתתם (וכבר בארו חכמי הלשון שלכן לא תמצא לשונות של בינה סמוכים אצל חכמה שיאמר בינו חכמה כמ"ש ומשכילים בכל חכמה, כי זה למעלה מבינת האדם) וכן להבין ההשגות העליונות כבוד ה' וכיוצא שא"א להשיג ע"י היקשים ומופתים שהתחלתם בנוים על המוחשות או מושכלות ראשונות, ישיג בכח השכל. והנה סתם שכל המוזכר בכתבי הקדש הוא לטוב, אבל לפעמים יצר הלב ושקיעתו בתאות יטעה את השכל, כי הלב הוא הכח הממשלה אשר בנפש, והוא צריך ליועצים שהם הבינה והשכל, אבל כאשר יתגברו בו הציורים הרעים והתאוות ימשיך גם את היועצים שיעצוהו כפי רצון היצר, ואז יעזרהו השכל לרוע, ומי שלבו שהוא כח הממשלה נעוה וסר מדרך הישר והחכמה, אז גם השכל יהיה לבוז, כי ילך כעבד לשרת את התאוה והיצר, וז"ש שהאיש יהולל לפי שכלו, שאם י"ל שכל גדול ישכיל את חקי החכמה וישכיל באמתת דרכי ה' ויהיה לתהלה ותפארת, וכ"ז בשהלב ישר, היינו שכח המושל שבו, נוהג כפי חקי החכמה והבינה ובלתי שומע ליצריו הזונים, אבל כשהוא נעוה לב, אז יהיה השכל לבוז, כי כל ששכלו גדול יותר, כן יעזרהו לרוע:

   רלב"ג

   לפי שכלו. האיש המשכיל יהולל לפי שכלו כי החכמה משובחת לאנשים כלם ובלם נכספים אליה כמו שזכרנו במה שקדם ואמנם מי שהוא מעוות השכל ר"ל שהוא טועה במושכלות יהיה לבוז כי לא יעמוד במשאו ובמתנו מפני שבוש דעותיו אבל ינצחוהו המתוכחים עמו וישיגהו הבוז לזאת הסבה:

   אבן עזרא

   לפי שכלו, טוב שנים דבקים. וכן פירוש: בעבור פיהו שירבה השכל ישבחוהו בני אדם, ומעוות הלב יבוזו לו ונקלה ונמאס בעיניו ובשכלו קונה עבד לו טוב ממתכבד, שהיה מרובה ממון והפסידו באולתו ואחרי כן היה חסר לחם ומתכבד לשון הרבה, וכן כבד מאד או מתכבד כנגד נקלה, כלומר שהוא נכבד בעיניו והוא חסר לחם טוב הנקלה.

9. (ט)טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ מִמְּתַכַּבֵּד וַחֲסַר־לָחֶם

   מצודת דוד:טוב. יותר טוב למי שנוהג קלות בעצמו והוא עבד לעצמו לעשות מלאכתו להתפרנס בה ממי שמחזיק עצמו למכובד ובוש הוא לעבוד עבודתו ובעבור זה יחסר לחמו:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   רש"י

   טוב נקלה. בעיניו ונעשה עבד לעצמו:

   ממתכבד. בעיניו ואומר גנאי הוא לי לעמול במלאכה שאני מבני אדם גדולים וסופו להיות חסר לחם:

   מלבי"ם

   טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם, באשר בין אותות הכבוד המוסכמים בין העם הוא שלא יעשה מלאכה בעצמו כי זה נחשב לקלון ופחיתות הכבוד, הגם שיצויר שע"י שיבחר בכבוד ולא יעשה מלאכה יהיה חסר לחם, למד דעת כי אין זה מן החכמה, הוא רק מתכבד (ור"ל נראה מתכבד ואינו כן כי זה גדר ההתפעל), והוא חסר לחם, שזה קלון אמתי שהוא אין לו עבד שיעבוד עבודתו. אבל הנראה נקלה ע"י שעובד לעצמו הוא י"ל כבוד באמת, כי י"ל עבד כי הוא עצמו עובד לעצמו, וישבע לחם. ובדרך המשל המתכבד ובוש מללמוד הוא חסר לחמה של תורה, והנקלה הוא עבד לעצמו היינו לנשמתו:

   רלב"ג

   טוב נקלה. טוב מי שהוא נקלה ועבד לעצמו לעשות עבודותיו בבית ובשדה כדי שישיג טרפו ממי שהוא מתכבד ורוצה שיעבדוהו אחרים והוא חסר לחם כי הקלון אל הראשון סופו לכבוד והכבוד אל השני סופו לקלון:

10. (י)יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי

    מצודת דוד:יודע צדיק. הצדיק נותן לב לדעת אף רצון בהמתו למלאות תאותה כי קנוי אצלו מדת הרחמנות אבל הרשעים אף הרחמנות שיש בהם היא אכזריות כי למראה העין ירחמו ולא כן בלבם:

    עוד פירושים על פסוק י: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    יודע צדיק נפש בהמתו. מה בהמתו ובני ביתו צריכים:

    מלבי"ם

    יודע צדיק נפש בהמתו ורחמי רשעים אכזרי, הצדיק הוא המתנהג עפ"י חקי הצדק, לא לבד שנוהג על פי החקים האלה עם ב"א, כי גם עם בהמתו נוהג בחקים האלה, ויודע תכונת נפשה לתת לה מזונותיה בעת הראוי וכפי הראוי, ושלא יכביד מלאכתה יותר על יכלתה, שגם זה מחקי החכמה והצדק, כמ"ש ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואח"כ ואכלת ושבעת וצער בע"ח דאורייתא, וזה ילמד מחקי הצדיק העליון ה' ית', כמ"ש חז"ל יודע הקב"ה שהכלב מזונותיו מועטים ולכן השהה אכילתו במעיו עד ג' ימים, שזה מחקי הצדק הכוללים. אבל הרשע שאינו מתנהג כפי חקי הצדק ונוהג הפך מהם, גם אם תראה ממנו מדת הרחמים הוא מצד האכזריות הנסתר בו, למשל שירחם על האדם הכבוש תחת ידו ולא יהרגנו כדי שיכבשנו לעבד לצרכו, שירחם על בהמתו ויוסיף במאכלה כדי שיכביד עליה עבודה ביתר שאת, כי הרחמים שלו שרשו הנאת עצמו מפני הצורך שי"ל בדבר ההוא, ובדרך המליצה, האדם מורכב משני חלקים, הגוף הוא הבהמה שלו והנפש הוא האדם, והצדיק המתנהג עפ"י חקי הצדק יתן לכל אחד חלקו. ובעת תסיתנו תאותו לצורך בהמתו, יודע נפש בהמתו דהיינו הנשמה שהיא הנפש של הגוף שהיא הבהמה, כי הנפש של הבהמה הזאת תאותה הפך תאות בהמתה וימית את תאות בהמתו להחיות את נפש בהמתו, והרשעים מרחמים על בהמתם לתת להם ככל תאותם ויכריתו את נפשה, וזאת אכזריות גדולה שיתאכזר על עצמותו ועל נשמתו הרוחניית:

    רלב"ג

    יודע צדיק. הצדיק יודע נפש בהמתו ומשגיח כדי שיהיה לה מזונה ההכרחי לעמידת הגוף והרצון בנפש בהמתו הנפש החמרית שהיא לאדם במה שהו' בהמה לא במה שהו' אדם ואמנ' מה שירחמוהו הרשעים על הגוף שלא למנוע תאוותיהם הוא רחמי אכזר כי הם ישחיתו באלו התכונות:

    אבן עזרא

    נפש בהמתו אף כי נפש חסר כלומר יודע צורך נפש בהמתו.

    ורחמי רשעים כרחמי אכזרי, כלומר אינם מרחמים.

11. (יא)עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע־לָחֶם וּמְרַדֵּף רֵיקִים חֲסַר־לֵב

    מצודת דוד:עובד אדמתו. בחרישה וכיוצא: ומרדף ריקים. הרודף אחר דברים שאין בהם תועלת הוא חסר לב כי טוב לעסוק אז בעבודת האדמה:

    עוד פירושים על פסוק יא: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    עובד אדמתו ישבע לחם. כמשמעו, ולפי משלו שחוזר על תלמודו תמיד שלא ישתכח:

    מלבי"ם

    (יא-יב) עובד אדמתו ישבע לחם, חמד רשע מצוד רעים, אמר מי שהוא עובד אדמתו, הגם שטבע האדם נוטה אל המנוחה והשביתה ממלאכה והאדמה צריכה עבודה, שגדר העבד הוא בעבודה קשה שמשועבד אליה יום ולילה, בכ"ז צריך האדם להשקיף על התכלית, שעי"כ ישבע לחם. וטוב לו לסבול עול העבודה משיסבול צער רעב, וזה מצד כח הממשלה אשר בנפש שנקרא לב, אבל מי שמרדף ריקים, להשיג פרנסתו ע"י מנוחה ולא יעבוד את אדמתו הוא חסר לב, וא"ל כח המושל שיגעור על העצלות ע"י שיראה את הנולד.

    ומאמר זה הוכפל לקמן (כ"ח י"ט) עובד אדמתו ישבע לחם ומרדף ריקים ישבע ריש, איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה, שם מדבר בענין אחר, כי המרדף ריקים יצייר בב' פנים:

    * הרודף להשיג פרנסתו בלא עבודה ע"י מסחר והליכות הימים והמדבריות או מציאות וכדומה, שזה ג"כ ענינים ריקים אחר שאין הריוח בטוח, ומענין זה מדבר שם, ונלמד מענינו שאמר ע"ז איש אמונות, רב ברכות, ר"ל מי שמאמין בה' וזורע אדמתו (כמ"ש אמונות זה סדר זרעים ופירש"י שמאמין בה' וזורע) ועי"כ ישיג רב ברכות מטל השמים מעל ומתהום רובצת תחת, ע"י שהוא מאמין ובוטח, וזה פירוש של עובד אדמתו ישבע לחם, אבל המרדף ריקים ע"י שהוא אץ להעשיר ומבקש תחבולות להתעשר תיכף, אחר שאינו מאמין ובוטח תחת שחפץ להתעשר ישבע ריש,

    * ופה מדבר במרדף ריקים להתעשר ע"י גזל וחמס, וסיפא דענינא מוכיח שאמר חמד רשע מצוד רעים. שהרשע אינו רוצה לעמול ולעבוד רק חמד לחיות ע"י ציד של רעים, שצדים אנשים בצידם ולוקחים ממונם ע"י מרמה ותחבולות רשע, וזה חסר לב שאין לבו מושל עליו להתנהג כפי חקי החכמה, אבל העובד אדמתו ומתנהג בצדק שלא לעשוק ולצוד רק זורע והתבואה נשרשת בקרקע, שורש צדיקים היינו השורש שהשרישו באדמתם, יתן לחם לאוכל.

    ושני הענינים האלה יש להם משל ומליצה, כי האדמה הזאת הנעבדת יש לה משל ומשל תוך משל, פה מדבר בענין הנפש שנמשלת בדברי החכמים לחלקת השדה שהיא כחנית ומוכנת להוציא פרי, וכמו שהאדמה צריכה עבודה להסיר משם הקוצים והדרדרים ולטמון בחובה את הזרע ולהשקותה ולעבדה, כן צריך להסיר מן הנפש את הציורים הרעים ולזרוע בה זרע החכמה והמוסר ולהשקותה במי השכל והדעת עד תוציא פריה קדש הלולים, והעובד אדמתו לסוף ישבע לחם שהיא מזון החכמה והמוסר שהוא לחם הנפשי, והמרדף ריקים, שהוא הרשע שלא עבד את אדמתו והוא חומד מצוד רעים, שהם ציורי התאוות אשר הקיפו מצודים גדולים על העיר הקטנה, ויצודו בחרמם את כחות הנפש הרוחנים הוא חסר לב, ואינו הולך בממשלת הנפש כפי חקי החכמה. אבל העובד אדמתו ומנקה אותה מן הקוצים וזורע בה זרעים האלהיים, שורש צדיקים יתן, שהיא החכמה:

    רלב"ג

    עובד אדמתו. מי שהוא מתעסק בישובו של עולם אך הוא נמשך אחר עשות מלאכתו יחיה בה כאילו תאמר שאם הוא עובד אדמתו ישבע לחם אך מי שאינו מתעסק בישובו של עולם אך הוא נמשך אחר סברת ריקי' ופוחזים לא די שיחסר לו לחם אבל גם הוא עם זה חסר לב ודעת:

    אבן עזרא

    עובד כי האדם נברא לעבוד האדמה ולחיות מעמלו, על כן ישבע לחם, ומסבב לרדוף הריקים הוא חסר דעת.

12. (יב)חָמַד רָשָׁע מְצוֹד רָעִים וְשֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים יִתֵּן

    מצודת דוד:חמד. הרשע חומד לשבת במבצר הרעים אשר יתחזקו שם לעשות חמס אבל הצדיקים אינם צריכים לעזר מבחוץ כי שרשם יתן פריים הראוי ר״ל מעצמם יתחזקו להיטיב לעשות:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מצוד. עניינו מבצר חזק כמו יבאוהו במצדות (יחזקאל יט):

    רש"י

    חמד רשע. להיות נזון ומתפרנס ממצוד רשעים שצדין את הבריות בגזלות וחמס:

    ושורש צדיקים יתן. מה שהוא ראוי ליתן והוא הפרי:

    רלב"ג

    חמד. הרשע מצוד הרעים אשר יתחזקו בו לעשו' החמסים כדי שיתחזק לעשות מלאכת הרשע ואולם הצדיקים לא יצטרכו לדבר מחוץ יתחזקו בו כי שרש הצדיקים יתן מה שיתחזקו בו לעשות מלאכתם במדות ועיון וזה מבואר במעט עיון כי השרש אשר מהמוחשות והמושכלות הראשונות והמחשבות יתנו האמת בחכמה ובבינה אשר החקירה בהם היא מלאכת הצדיקים:

    אבן עזרא

    מצוד שיצודו הצדיקים חומד הרשע לצוד כמו כן.

    יתן כלומר פרי או פארות ולא יוכל הרשע לצוד, או יתן כל אחד מהצדיקים שרש למטה, רמז לזרעו הנשאר אחריו.

13. (יג)בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק

    מצודת דוד:בפשע. בעבור פשע שפתים המדבר סרה יבוא עליו מוקש רע אבל הצדיק בנועם אמריו יצא מהצרה הבאה:

    עוד פירושים על פסוק יג: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    בפשע שפתים. בפשע שפתי דור המבול שאמרו מה שדי כי נעבדנו (איוב כ״א:ט״ו) בא להם מוקש רע ונח הצדיק יצא מהצרה:

    מלבי"ם

    בפשע שפתים מוקש רע, השפה מציין הדבור החיצוני, לפעמים לא ידבר בפה ובלשון רק בשפתים, ר"ל שאינו מחשב היטב מה לדבר, רק שפתיו נעות בלא תבונה והשכל, ולפעמים יפשעו השפתים בו ויכינו לו מוקש, למשל שמדבר לפני מלך ומוציא דבר שלא כהוגן מבלי לב ונלכד בדבריו, או כשעומד במשפט ולפעמים נלכד ע"י דבר אחד שמוציא בשפתיו בלי השכל, אולם הצדיק שמתנהג הכל ע"פ צדק כבר הוכנו שפתיו שלא להוציא דבר שלא כהוגן כמ"ש שפתי צדיק ירעו רבים, שפתי צדיק ידעון רצון, וגם כשהוא כבר בצרה יצא ממנה ע"י שפתיו שהוכנו לדבר ע"פ הדעת השמושי, כמ"ש במקומות הנ"ל:

    רלב"ג

    בפשע שפתים מוקש רע. האיש הרע הוא בפשע ארס שפתיו שידבר דבריו שלא כהוגן וירשיעהו פיהו והצדיק הוא בהפך זה כי הוא יצא מצרה מפני נועם דבריו ותקונה כמו שהוא מבואר:

    אבן עזרא

    בפשע בעבור פשע שפתיו ינקש איש רע, כענין: פי כסיל מחתה לו.

    ויצא מצרה צדיק ימלט בצדקתו כענין: רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה'.

14. (יד)מִפְּרִי פִי־אִישׁ יִשְׂבַּע־טוֹב וּגְמוּל יְדֵי־אָדָם יָשִׁיב לוֹ

    מצודת דוד:מפרי. ר״ל אם מאמרי פי איש בד״ת ישבע בעבורם טוב כ״ש הוא שגמול מעשה ידיו ישיב לו המקום אם טוב ואם רע:

    עוד פירושים על פסוק יד: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    מפרי פי איש. משכר פיהם של עוסקי תורה אוכלים טוב בעולם הזה והקרן קיימת להם לעו"ה:

    מלבי"ם

    מפרי פי איש ישבע טוב יצייר במליצתו את האדם כעץ השדה, שיש אילן סרק ועץ פרי, עץ פרי עקרו הוא הפרי אשר ישוה לו, והאיש פריו הוא בפיו, שכמו שמובחר כחות העץ הוא פריו ושם יתגלה מהותו וטובו, כן כח הדבור והשכל המתגלה מפיו הוא פרי העץ הזה האישי, וסתם פה הנאמר בספר בא על החכמה, וכשמדבר בפיו דברי חכמה יוציא פריו ויבשילו אשכלותיה ענבים, ואז אינו אילן סרק (הפך החסר חכמה ובשער לא יפתח פיו שהוא אילן סרק) אולם אינו דומה כהאילן שמפריו לא ישבע הוא, רק ישבעו אנשים האוכלים, האיש ישבע בעצמו מפריו, כי פרי החכמה ישביעו נפש בעליהם בצחצחות ומוציאים כחותיו אל השלמות, ויש לאדם ב' סולמות בו יעלה אל השלמות, שהם העיון והמעשה, והנה מן החכמה ישבע בעצמו אולם המעשה שעושה בידיו צדקה וג"ח הוא הפרי המשביע לאחרים שמקבלים ממנו הטוב, ורק ה' ישיב לו גמולו, ועז"א וגמול ידי אדם ישיב לו, ויש הבדל בן שכר ובין גמול, שהגמול הוא לפי ההתפעליות שהנפש מתפעל בעשייתו מצד המדות הנטיעות בנפשו, למשל עושה צדקה, מצד התפעלות הרחמים והחנינה או מצד התפעליות מדת האהבה הנטועה בנפשו לאהוב את חברו כנפשו, וכפי ההתפעליות הזה שזה מצד גדרו האנושי ישיב לו ה' גמול כפי תכונת נפשו. ויש הבדל בין שכר וגמול ובין השבה, המשיב משיב הדבר עצמו, לא כן השכר וגמול נותן דבר אחר תמורת הדבר, ור"ל שה' ישיב לו הצדק בעצמו שנתן לאחרים, באופן שלא חסר לנפשו מאומה. וכלל הדבר שפרי החכמה יאכל גוף הפרי, ופרי המע"ט יקבל מה' בדרך שכר וגמול:

    רלב"ג

    מפרי פי איש ישבע טוב. מפרי דברי איש ישבע טוב כ"ש שעל המעשים יושב לאדם גמול לפי מה שראוי וזה אמר לראיה כי על כל המעשה יש גמול וזה כי אם פרי פיו לא יקופח במה שעש' אותו מהמעשים אם טוב ואם רע כ"ש על המעש':

    אבן עזרא

    מפרי פי איש ישבע מפריו שידבר הצדק ולא ידבר הפשע, ישיב לו השם.

15. (טו)דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם

    מצודת דוד:ישר בעיניו. כי מחזיק עצמו לחכם: ושומע. כאומר אבל לא כן הוא כי השומע לעצת זולתו לחכם יחשב:

    עוד פירושים על פסוק טו: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    דרך אויל ישר בעיניו ושומע לעצה חכם, כבר אמר כי יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות, כי יש דרך שנראה בתחלתו שהוא ישר, אבל סוף הדרך מוביל למות ואבדון, ויש דרך שנראה תחלתו שהוא מלא קוצים ופחתים ומוביל אל מקום העדן, כי הדרך שיבחר האדם למשוך ביין את בשרו וללכת אחרי תענוגות בשר נראה בתחלתו ישר וטוב אבל סופו מות ואבדון, כי הבשר יכלה והמתעדן ימות בלא עתו, והדרך השני הנפשיי למאוס בתענוגים ולפרוש מן העוה"ז וללכת בדרכי הנפש, תחלתו מלא קוצים אבל הוא מוליך אל העדן הנצחי, והנה האויל שמסתפק בחקי החכמה ואינו מאמין בהם לא ישמע לעצה אשר יאמר לו שזה הדרך הנראה ישר בעיניו הוא דרכי מות, ורק דרכו הנראה לו טוב לפי שעה זה הישר בעיניו, ועי"כ תועה מדרך השכל ובקהל רפאים ינוח (לקמן כ"א ט"ז) ושומע לעצה חכם אבל החכם והוא מי שאסף חקי החכמה אל נפשו ומתנהג בהם, לא ילך בדרך הישר בעיניו, רק ישמע לעצת החכמה אשר תודיע לו כי דרך זה אחריתו מלא קוצים, ויבחר הדרך הבלתי ישר בתחלתו והוא דרך החיים והאושר:

    רלב"ג

    דרך אויל ישר בעיניו. ולזה לא ישאל עצה ויתבלבלו מפני זה עניניו אף החכם אף על פי שהיה ראוי לו לסמוך על דעתו הנה הוא שומע לעצה:

    אבן עזרא

    דרך האויל לחשוב דרכו ישרה ואינו מאמין למוכיח, ומי שישמע לעצת אחרים - חכם.

16. (טז)אֱוִיל בַּיּוֹם יִוָּדַע כַּעְסוֹ וְכֹסֶה קָלוֹן עָרוּם

    מצודת דוד:ביום. בו ביום שכועס על מי ביום הזה יודע כעסו ויתפרסם בו בעולם כי מיד יתקוטט עמו ויבזהו אבל הערום עם כי יכעס כוסה הוא את הקלון ולא יבזה את רעהו מיד בפרסום:

    עוד פירושים על פסוק טז: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    אויל ביום יודע כעסו. ביום שהוא כועס בו ביום הודיע כעסו שהוא מתגרה ומחרף חבירו ברבים ואין מעצר לרוחו, אבל הערום כוסה קלון ואינו ממהר לריב, ומדרש אגדה ביום שנברא אדם הראשון נודע סורחנו והקב"ה שהוא ערום לא רצה לשחת בריותיו כסה קלונו ודחה לגזרתו מיום של אדם ליום שלו שהוא אלף שנה:

    מלבי"ם

    אויל ביום יודע כעסו וכוסה קלון ערום, מדרך החכמה והתבונה והשכל להאריך אף ושלא להראות כעסו תיכף, שאף שי"ל כעס בלבו לא יגלנה לחוץ, כי הכעס עצמו היא מדה מגונה וטוב לכסותה שהיא גנאי לו ומעיד על רוע תכונת נפשו, כמ"ש שכל אדם האריך אפו, ארך אפים רב תבונה, אבל הואיל שלא נטע בנפשו חקות החכמה להתנהג על פיה, אינו מורגל לעצור ברוחו ולהאריך אפו, כמ"ש קצר אפים יעשה אולת, ואמר קצר רוח מרים אולת, ולכן תיכף ביום שי"ל כעס יודע לכל, כי יוציאו לחוץ בפועל, והנה מחקי החכמה והתבונה להאריך אף ושלא לנקום, שהנקמה והנטירה ועשות רע לחברו הגם שחטא לו הוא נגד חקי החכמה, אבל גם מי שלא למד חקי החכמה יעשה זאת מצד הערמה, כי אם יכעוס יקלהו חברו ויבזהו וכן יתבזה אצל הרואים והשומעים, ולכן הערום כוסה קלון כדי שלא יגיע לו קלון ע"כ מכסה הכעס בלב בערמה, עד יגיע זמן להנקם באופן שלא יגיע לו בזיון, וזה מן הערמה לא מן החכמה, שהחכמה תצוה לכסות גם הכעס עצמו ולבל ימשול גם ברוחו בנעלם, אבל האויל לא לבד שאינו מכסה כעסו מן הלב וכחות הנפש הוא מודיע אותו גם לאחרים עד שיגיע לו קלון:

    רלב"ג

    אויל ביום יודע כעסו. הנה האויל יפרסם קלונו כי ביו' שישמעו כל האנשים דבריו יודע להם כעסו והתאוננו על מה שהו' קלונו כי אולתו תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו ואמנם הערום כשקרה לו רע בסבת סכול עצתו הוא כוסה קלונו ומעלימו מהאנשים כדי שלא יהיה לבוז בעיניהם:

    אבן עזרא

    אויל ביום לכתו עם בני אדם, אז יודע כעסו שיכעס עמהם.

    וכוסה קלון שידבר עליו האויל ויסתירהו הוא חכם, כענין: אל תען כסיל. פרוש אחר: מי שלובש קלון אינו לבוש, כי הוא ערום אף על פי שהוא בשורק.

17. (יז)יָפִיחַ אֱמוּנָה יַגִּיד צֶדֶק וְעֵד שְׁקָרִים מִרְמָה

    מצודת דוד:יפיח אמונה. המורגל לדבר דבריו באמונה כ״ש בעדותו יגיד צדק אבל המורגל לדבר שקרים עם כי המה בדברים של מה בכך עכ״ז קרוב הדבר אשר גם בדבר העדות מרמה בפיו והרבה יש לחקור בדבריו:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יפיח. ענין דבור כי בא בהפחת רוח הפה:

    רש"י

    יפיח אמונה יגיד צדק. מי שמדבר אמונה מגיד בדין עדות צדק לזכות הזכאי:

    מלבי"ם

    (יז-יח) יפיח אמונה וכו' יש בוטה וכו' שפת אמת וכו'. מציין איש בא לפני השופט לדון עם חברו וטוען האמת, וחברו מביאו נגד עד שקר, ואומר שהשופט החכם יכיר האמת מן השקר ע"י חקירותיו ודרישותיו, והסימן הראשון הוא שהמדבר אמונה ידבר בנחת ובקול דממה כי האמת אתו, והמשקר ידבר ברעש ובתורת עדות ובשבועה וביטוי לחזק דבריו, וירבה רמאות ותחבולות, וע"ז אומר יפיח אמונה מי שאומר אמונה הגם שרק יפיח, שהוא דבור הקל מאד שרק מפיח בשפתיו בכ"ש הלא יגיד צדק, כבר די בהגדתו הקלה להגיד באורך ולברר את הצדק, ועז"א לשון אמונה שהמגיד דבר שראוי להאמינו והשופט יאמין לדבריו בקל, אבל העד שקרים הגם שבא בתורת עדות, בכ"ז יגיד מרמה, יוכר המרמה מתוך דבריו כי בקל יוכר שהולך ברמאות, ומפרש הגם שיש בוטה, שהוא בוטה בנדר ובשבועה להחזיק דבריו, והוא כמדקרות חרב שבביטוי הזה דוקר את הבעל דין לחייבו שלא כדין, אבל לשון חכמים הוא מרפא אל הדקירה הלז. כי גדר הלשון הוא הדבור בדרך הבינה, ור"ל שהחכמים המתנהגים ע"פ חקי החכמה יחקרו בלשון על פי דרכי הבינה ומופתיה להבין דבר מתוך דבר ויכירו המרמה וירפאו הנדקר, ופרש שפת אמת, ויש הבדל בין השפה והלשון שהשפה הוא הדבור הקל בחיצונית השפה, והלשון הוא הדבור הגבוה התבוניי ההגיוני, מפרש שהאמת א"צ למליצות והיקשים תבונים כי היא קיימת בעצמה לעד מבלי ראיות ומופתים, ועז"א שגם שפת אמת תכון לעד ותתקיים, אבל לשון שקר, הגם שידבר השקר בלשון ובראיות תבוניות הגיונות, הם רק עד ארגיעה כי תיכף יוכר הזיוף והמרמה, ומעט מן האמת ידחה הרבה מן השקר:

    רלב"ג

    יפיח אמונה. מי שיגיד צדק בדבריו והוא מורגל בכך הנה כשישאל העדות ידבר אמונה בלי ספק ולא יעול נכוחות ואמנם איש מרמה שהוא מורגל לכזב כבר יהי' עד שקרים כשישאל לעדות מה מפני אהבתו השקר והעול:

    אבן עזרא

    יפיח דובר האמונה - הוא יגיד צדק במשפט.

    ועד דובר שקרים - הוא איש מרמה.

18. (יח)יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא

    מצודת דוד:יש בוטה. יש מי יבטא בשפתיו ויזיק בזה כאלו מדקיר בחרב והוא המדבר לה״ר ומוציא שם רע: ולשון. אבל אמרי לשון חכמים המה עוד למרפא כי במתק אמרי נועם יסית האדם לתשובה ושב ורפא לו:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    בוטה. ענין דבור כמו לבטא בשפתים (ויקרא ה):

    כמדקרות. ענין תחיבה בדבר מה כמו כל הנמצא ידקר (ישעיה יג):

    רש"י

    יש בוטה. מדבר כמו לבטא בשפתים (ויקרא ה):

    כמדקרות חרב. שמסכסך את הבריות וגורם להם להרוג:

    ולשון חכמים. המביא שלום בין אדם לחבירו:

    מרפא. למבט' ההוא:

    רלב"ג

    יש בוטה. יש מי שידבר שמזיק בדבריו לאנשים כמו שידקר' בחרב מפני הוצאת לשון הרע או שם רע ואולם לשון חכמי' לא די שלא יזיק אבל הוא עם זה מרפא להסיר החלאים הגדולים מריב לשונות ממומי המדות והדעות:

    אבן עזרא

    יש בוטה והענין דבוק למעלה עם עד שקר, כלומר יש בוטה ומפרש עדות שקר והעדות קשה כמדקרות חרב.

    ולשון חכמים הם חוקרי העדות ומכזיביהם הנדקר כלעד שקר. פרוש אחר: יש בוטה בשביל הנודר דבר קשה.

19. (יט)שְׂפַת־אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד־אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר

    מצודת דוד:תכון לעד. מתקיימת עד עולם אבל לשון שקר לא תתקיים כ״א עד רגע הוא עת האמירה כי לאח״ז יתברר השקר:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ארגיעה. מל׳ רגע:

    רש"י

    שפת אמת תכון לעד. תתבסס ותקיים:

    ועד ארגיעה. למעט רגע הוא כלה והולך שהשקר אין לו רגלים:

    רלב"ג

    שפת אמת. דבר אמת יהיה נכון וצורק תמיד לא יתכן חלופו בעת מן העתים ואמנם לשון שקר אם היה שבמקר' יצדק בעת מה לא יתקיים כי אם עד רגע שהוא זמן קצר מאד לא יתכן שיצוייר קצר ממנו לפי הנחת הלשון והמשל שנאמר כי הרופא יבנה מצד שקר' לראובן הרופא שהוא בונה אך אם נאמר הרופא ירפא הנה זה מאמר יצדק חמיד:

    אבן עזרא

    שפת הדוברת עדות אמת - היא תכון לעד.

    ארגיעה שקט ומנוחה, כלומר ולעד ארגיעה ואשקיט אותה.

20. (כ)מִרְמָה בְּלֶב־חֹרְשֵׁי רָע וּלְיֹעֲצֵי שָׁלוֹם שִׂמְחָה

    מצודת דוד:מרמה וגו׳. בלב החושב רע תמצא מרמה והוא מיצר ודואג שלא יתגלה אבל היועצים על השלום עוד ישמחו אם יתגלה:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    חורשי. ענין מחשבה:

    רש"י

    מרמה בלב חרשי רע. ומתוך שה' טרודים במחשבות של תרמית אין להם שמחה וליועצי שלום שמחה:

    מלבי"ם

    מרמה בלב חורשי רע וליועצי שלום שמחה, הגביל חורשי רע נגד יועצי שלום, כמ"ש עושה שלום ובורא רע, שהשלום הוא קיום המציאות, והרע הוא חורבן המציאות, יועצי שלום הם החפצים בקיום המציאות והשלום כולל כל טוב, שלום הביתי והמדיני, הם האוהבים להיטיב עם הכלל ויועצים לקיים ולהחזיק כל טוב ויושר וצדק, והם הנקראים יועצים כי הם מתיעצים ע"פ החכמה והאמת, שסתם עצה הוא לטוב, והיועץ יועץ בגלוי, והחורשי רע חפצים להפר המציאות להחריב עמודי העולם, להשבית הישוב ולהרוס את האמת והצדק כמו עד שקרים, ועושי רשעה, ומשחיתי הכלל והפרט, והם חורשים בסתר בל יודע לאיש וע"כ לבם מלא מרמה, כי צריכים לרמאות עד שלא יודע רעתם בקהל וישמרו מהם, כמ"ש ועד שקרים מרמה, והם תמיד עצבים ומלאים יגון פן יודע רעתם ומרמתם, כמ"ש עד ארגיעה ל' שקר, אבל יועצי שלום הם מלאים שמחה, כי הטוב ישמח במעשיו והרע יתעצב תמיד, והמרמה לא יגור עם השמחה כי מלא פחד ורעדה:

    רלב"ג

    מרמה בלב חורשי רע. תמצא המרמה כי יתחכמו איך יוכלו במרמה להשחית לזולתם והנה המרמה שיחשבו ליועצי שלום והם הצדיקים אשר עצתם עצתם והשתדלותם תמיד לשלום ולטוב תשוב שמחה להם כי לא יזוקו הצדיקים במרמה אשר חשבו הרעי' עליהם אך על קדקדם חמסם ירד כי הש"י לא יעזבם ביד הרשעים ולזה יקרה מזה שמחה לצדיקים ושמחה לעולם כי זה יהיה סבה לאבדן הרשעים או יהיה הרצון בזה לב חורשי רע היא תמיד עם מרמ' ברע וליועצי שלום תמצא תמיד שמחה בלבם ולזה יהיה בלב הרעים הרע תמיד ובלב הצדיקים תמצא השמחה תמיד וזו כמו ראיה על צד מליצת השיר כי הרע דבק לרעים והשמחה דבקה לצדיקים וזה האמח לפי מה שהתבאר מדברינו במה שקדם:

    אבן עזרא

    חורשי רע שיחשבו לרמות והם משלחי מדנים והוא משרש חרש רע בכל עת מדנים ישלח.

    וליועצי שלום בין איש לרעהו תבוא שמחה, רמז לשמחת הישועות.

21. (כא)לֹא־יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל־אָוֶן וּרְשָׁעִים מָלְאוּ רָע

    מצודת דוד:לא יאונה. אין שום עבירה מזדמן לצדיק להיות נכשל בה אבל הרשעים נתמלאו מרע כי עבירה גוררת עבירה עד אין תכלית:

    עוד פירושים על פסוק כא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יאונה. ענין הזדמנות כמו לא תאונה אליך רעה (תהלים צא):

    רש"י

    לא יאונה לצדיק. לא יארע לא תזדמן לו עבירה בלי דעת:

    מלבי"ם

    לא יאונה לצדיק כל און, פעל אנה הוא שמכין סבה למסובב, כמו והאלהים אנה לידו, שמי שעשה עבירה הוא סבה לשיעשה עבירה אחרת, כמ"ש חז"ל שמי שהרג, השם מזמין סבה לידו שיהרוג עוד כדי שיגלה, אבל הצדיק שאוחז בדרכי הצדק אין לו סבה שיעשה איזה און וכח שלא כמשפט, ולא יגיע לו שיעשה און אף בשוגג, כי אדרבה מצוה גוררת מצוה, אבל הרשעים עבירה גוררת עבירה, עד שהם מלאים רע, כי רע אחד גורר רע אחר, עד שתתמלא סאתם:

    רלב"ג

    לא יאונה. לא יקרה לצדיקים שום דבר און כי השם יתברך ישמרם מהאון שיחשבו עליהם הרעים באופן שלא יזוקו בו וגם ישמרם מהאון במדות ובדעות על דרך ההשגחה ואמנם הרשעים מלאו רע מכל אלו הפנים כי אין הש"י משגיח בהם לשמרם מהם:

    אבן עזרא

    יאונה מן: אנה לידו, עניינו עילה וסבה.

    ורשעים עניינו, אף על פי שהם מלאים מחשבות רע, לא יוכלו לסבב שום און על הצדיק.

    פרוש אחר: ורשעים מלאו רע רמז לצרות שיהיו שבעים ומלאים מהם.

22. (כב)תּוֹעֲבַת יְהוָה שִׂפְתֵי־שָׁקֶר וְעֹשֵׂי אֱמוּנָה רְצוֹנוֹ

    מצודת דוד:שפתי שקר. שפתים המדברים שקר: רצונו. הם לרצון לו:

    עוד פירושים על פסוק כב: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    תועבת ה' שפתי שקר ועושי אמונה רצונו, התועבה והרצון הם שני הפכים, וכן שפתי שקר ועושי אמונה, מי שמבטיח לעשות דבר, בין דבר מצוה בין דבר חסד וטוב לחברו, אם עשה הבטחתו, דבר אמונה ונאמן בדברו, ואם לא עשה, דבר שקר, והרגיל להבטיח ואינו עושה הוא שפת שקר והיא תועבת ה', באשר אין הדבור מסכים עם המעשה, אף שדבר דבריו מן השפה לחוץ תועבה היא לה', ועושה אמונה שאז הסכים מעשהו עם דבורו ודבר אמונה ועשה, הוא רצונו:

    רלב"ג

    תועבת ה' שפתי שקר. כי הם יביאו לרעות גדולות ונפלאות כמו שקדם באמרו אדם בליעל איש און וגו' שש הנה שנא ה' וגו' והעושים פעולות אמת הם נרצים לו לא אמר שפתי אמת כי לא יספיק לאדם שיהיו דבריו אמת אם לא תהיינה פעולותיו כן:

    אבן עזרא

    שפתי שקר הוא עד שקר.

    ועושה אמונה הם הדיינים השם ירצה בם בשביל שלא יאמינו לעדי שקר, או עושה אמונה, שלא אבו להעיד שקר.

23. (כג)אָדָם עָרוּם כֹּסֶה דָּעַת וְלֵב כְּסִילִים יִקְרָא אִוֶּלֶת

    מצודת דוד:כסה דעת. אף דברי חכמה לא יגלה כ״א להראוים לה: ולב כסילים. מי שלבו לב כסילים יקרא ויפרסם אף דברי אולת:

    עוד פירושים על פסוק כג: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    אדם ערום כוסה דעת. אפילו בחכמתו הוא צנוע וכל שכן לדברי שטות הוא מכסה אבל ולב כסילים יקרא אולת. מכריז אולת בקול רם:

    מלבי"ם

    "אדם ערום כסה דעת ולב כסילים יקרא אולת, הכסיל אינו אויל, כי האויל הוא המסתפק בכל דבר וחקי החכמה מסופקים אצלו ואינו מאמין בם כי לא יבין אותם, אבל הכסיל יודע חקי החכמה רק תאותו גברה עליו ונצחה אותו, עד שע"י תאותו לא ילך בחקי החכמה, כמ"ש תאוה נהיה תערב לנפש ותועבת כסילים סור מרע, הגם שיודע שהוא רע תועבה היא לו לסור מן הרע כי תאותו תאלצהו, ועל כן יבקש התנצלות ויטיל ספיקות על חקי החכמה, ודעת הוא הידיעה הברורה מכל דבר, ואולת הוא הספק שהוא הפך הדעת, והכסיל אינו רוצה בדעת ובוחר יותר בספיקות למען יהיה לו מסוה על עשותו תאות לבו, כמ"ש לך מנגד לאיש כסיל ובל ידעת שפתי דעת, ואמר לשון חכמים תיטיב דעת ופי כסילים יביע אולת, שפתי חכמים יזרו דעת ולב כסילים לא כן, לב נבון יבקש דעת ופי כסילים ירעה אולת, ועל ידי שלבו שהוא הכח המושל שבו תאלצהו אל התאוה, והוא מתירא מפני העונש, יקרא אל האולת והספיקות שיסתפק בעונשי ה' ובחקי החכמה שבהם מנהיג עולמו ובזה בוטח בלבו כמ"ש בוטח בלבו הוא כסיל, והערום אינו חכם ר"ל לא קבל חקי החכמה בפרטיו, ובכ"ז מצד הערמה לא יעשה דבר שיש בו ספק, ומפלס דרכו תמיד וכל שיש בו ספק לא ילך בדרך הזה, כמ"ש חכמת ערום הבין דרכו ואולת כסילים מרמה, ר"ל כי האולת והספיקות שיעשו הכסילים ההוא מרמה שמרמין את נפשם שבאמת יודעים שאין ממש באולתם, ולכן הערום הרואה את הנולד לא ילך בדרך הספק בחשך עד שיבין דרכו, ולכן אמר נחלו פתאים אולת וערומים יכתירו דעת, ואמר כל ערום יעשה בדעת וכסיל יפרוש אולת.

    ופה ביאר עוד הבדל במעשיהם:

    * שה"ערום כוסה דעת, גם הדבר שיש לו ידיעה ממנו, הוא מכסה את הידיעה הזאת ואינו מגלהו לשום אדם (וזה הבדל בין הערום ובין החכם, ש(משלי י יד): חכמים יצפנו דעת ולא יכסוהו לגמרי, כי הם יודעים הדעת על-פי חוקי החכמה המקובלים וילמדוהו לרבים, אבל הערום יודע מצד חקירתו וישמרהו לעצמו לא לאחרים).

    * ולב כסילים, אחר שליבם, שהוא הכוח המושל, מנוצח מן התאוה, שבהכרח יקרא את האיוולת למבטח לו, שיאמר שנלוז מחוקיה מפני שמסופק בהם, יקרא את האיוולת ויפרסמהו להיות לו למסוה.

    רלב"ג

    אדם ערום. האדם הערום כוסה הדעת שמצא בעיוניות עד שיתברר לו שהוא צודק כדי שלא ישיגנו מזה בושת ולב הכסילים הוא בהפך כי הוא יכריז תכף לאנשים ענין אולתו ולא ירגיש בבשת שישיגהו מזה:

    אבן עזרא

    אדם ערום וחכם מסתיר חכמה בלבו שלא ישכחנה.

    ולב כסילים יודיע ויכריז אולתו, כמו: ואמר לכל סכל הוא.

24. (כד)יַד־חָרוּצִים תִּמְשׁוֹל ורְמִיָּה תִּהְיֶה לָמַס

    מצודת דוד:יד חרוצים. מי שהוא זריז במעשיו להרויח במעשה ידיו סופו תרום קרנו וימשול א״כ ידו משלה לו אבל יד רמיה ר״ל המרויח ברמיה תהיה להמסה וירד מטה מטה:

    עוד פירושים על פסוק כד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    חרוצים. זרוזים:

    למס. מל׳ המסה והמגה:

    רש"י

    יד חרוצים. ישרים:

    תמשול. תעשיר:

    מלבי"ם

    יד חרוצים תמשול, החרוץ נאמר הפך העצל והפך הרמאי, והוא העושה מלאכתו בלי עצלות רק בחריצות וביושר שלא ע"י הרמיה, ואינו אץ להעשיר פתאום בלא יגיעה, כמ"ש מחשבות חרוץ אך למותר וכו' אץ אך למחסור (כ"א ה') וע"י החריצות יתעשר, והעצל והרמאי יהיו רשים וחלכאים, ויצייר כי החרוצים הם יהיו העשירים במדינה ולכן ידם תגבר ויהיו הם המושלים בארץ, והרמיה מעניה ומשפלותה תהיה למס, כדרך העבדים שנותנים מס אל אדוניהם:

    רלב"ג

    יד חרוצים. יד האנשי' החרוצים תמשול כי בחריצותם יקנו הון יתחזקו בו למשול על האנשים ואולם הרמיה תהיה למס עובד בהפך הענין בחרוצים והנה הרצון בזה באמרו רמיה אנשי רמיה והנ' האנשים ההם עצלים לא יעשו המלאכה כי יבטחו שיביאו לחמם מהרמיה או יהיה הרצון בזה בחרוצים ישרים אשר כל מעשיהם נחתכים ונגזרי' לפי המשפט ומזה הצד הם הפך בעליה רמיה:

    אבן עזרא

    יד משרת בעבור שנים.

    חרוצים מן אז תחרץ שטעמו נוע, כלומר מתנועעים אחר מחייתם ידם תהיה מושלת ויד רמיה, שתרמה בני אדם היא תהיה למס לחרוצים המושלים. ויתכן חרוצים, בעלי חרוץ והוא הזהב.

25. (כה)דְּאָגָה בְלֶב־אִישׁ יַשְׁחֶנָּה וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה

    מצודת דוד:דאגה. כשבא דאגה בלב איש ימעט וישפיל אותה מכמות שהיא ודבר טוב הוא אם יוכל לעצור כח לשמוח עוד את הדאגה ולחשוב כי לטובה בא מה שבא:

    עוד פירושים על פסוק כה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    ישחנה. מל׳ שחיה והשפלה כמו שחו רעים (לקמן יד):

    רש"י

    דאגה בלב איש ישחנה. ישיחנה מדעתו:

    ודבר טוב ישמחנה. יעסוק בתורה והיא תשמח את הדאגה שבלבו ותצילנו ממנה, ולדברי האומר ישיחנה לאחרים כך סופו של מקרא ודבר טוב שינחמנו חבירו ישמח את הדאגה:

    מלבי"ם

    דאגה בלב איש ישחנה, כל המדות הם צפונים בנפש האדם עד שהרוח מעלה איזה ציור על הלב, ויש בכח האדם להעלות את הציור למעלה וכן להשפילו למטה, למשל יכול לעורר ציור טוב או רע מן המדות ואז יבא בו הרוח ויגלהו ויעלהו אל הלב להמשיל בו הציור הלז, כמו ציור הגאוה או הענוה הקנאה והתאוה וכדומה, ובין כחות הנפש נמצא ג"כ הדאגה, שהוא מה שאדם דואג על העתיד, והציור הזה כשימשול בלב מנפש ועד בשר יכלה, שגם העשיר והשליו כשתמשול הדאגה בלבו ידאג על העתיד פן יחרב ביתו פן יכלה עשרו פן ימותו בניו פן ימשלו אויביו עליו וכדומה, והוא ביגון תמידי, ועת יעלה ציור הדאגה בלב נתן החכם ב' עצות לזה, א] להשפיל הציור הלז ולהורידו אל עומק הנפש ושם בחשך שמו יכוסה ע"י שיסיח דעתו מרעיונות כאלה ולא ידאג, ב] שיעלה על לבו ציורים טובים מתנגדים לציורי הדאגה, למשל יצייר שאחריתו טוב שביתו יעמוד נכון שהוא מלא ברכת ה', ושיש תקוה לאחריתו. וז"ש דאגה בלב איש כשעלה ציור הדאגה וימשול בלב, העצה, או שישחנה ויורידנה למטה, או שישמחנה בדבר טוב, וע"י ציור טוב לעומת ציור הרע והמעציב ישמח אותה, וכן אמרו חז"ל חד אמר יסיחנה מדעתו וחד אמר יסיחנה לאחרים, ושניהם אמת ומיוסדים בשני חלקי הכתוב, במ"ש ישחנה הוא שיסיחנה מדעתו, ובמ"ש דבר טוב ישמחנה הוא שיסיח אותה לאחרים ר"ל לרעיונות אחרות טובות משמחות:

    רלב"ג

    דאגה בלב איש. כשיקרה שיהיה דאגה בלב איש צריך להשתדל להכניע ולהשפיל הדאגה כי אין בדאגה תועלת כלל אך נזק והוא ממה שאינו ראוי למשכיל כי הדאגה על דבר החולף הוא שגעון גם הדאגה לענין העתיד היא בלתי ראויה כי ראוי שיבטח האדם על הש"י והנה יש דרך בזה להעביר הדאגה והוא שכאשר יתן אל לבו דבר טוב ישמח הדאגה ר"ל נושא הדאגה על דרך אמרו לפניו תדוץ דאבה או יהיה הרצון באמרו כאשר יהיה דבר דאגה בלב איש ישמח הלב ויקרה בשמחה ג"כ שתכניע כח לבו מצד פזור החום ובא להזהיר בזה המאמר שלא יתפעל האדם מאד לא מהכעס ולא מהשמחה:

26. (כו)יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם

    מצודת דוד:יתר. הצדיק יש לו יתרון ומעלה מדעתו שאינו צדיק אבל דרך רשעי׳ המצלחת היא מתעה את הרשעים לאחוז בדרכם ולא יפנו אל היתרון ההוא:

    עוד פירושים על פסוק כו: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    יתר מרעהו צדיק. הצדיק מוותר מדותיו ועובר עליהם יתר לריי"ש בלעז:

    ודרך רשעים. שהיא למודה להרע היא תתעם:

    מלבי"ם

    יתר מרעהו צדיק, הצדיק לא יסמך על דרכו בעצמו כי חושש פן תועה בדרכו, כי הצדיק אינו חכם דוקא, ר"ל לא למד חקי החכמה מרבותיו רק מתנהג כפי החכמה בהרגלו במעשה הצדק ע"י שימוש, וע"י שרואה מעשה צדיקים והנהגתם, והוא תר ומעיין את רעהו, (או פי' מוסיף ומותיר על מעשיו ע"י רעהו הצדיק) אבל הרשע סומך על דרכו הישר בעיניו, ואינו לומד משום אדם ודרך רשעים תתעם:

    רלב"ג

    יתר מרעהו צדיק. צדיק הוא לוקח יתרון ומעלה מרעהו כי ילמד ממנו מעלה ושלימות והפך זה ברשעים כי הם קוני' זה מזה חסרון והמשל שידע איש אח' כי פלו' הרשע נהג בזה הדרך והצליח ברשעתו וזה ממה שיביאהו לטעות בדרך אשר הוא חפץ ללכת בה כי אולי תמצא לו דרך אחרח היתה מביאה אותו אל כוונתו אבל סבב הש"י זה לסכל עצתם ולהתעותם בתוהו לא דרך:

    אבן עזרא

    יתר שם תאר על משקל עצל, כלומר יש יתרון לצדיק יותר מרעהו.

    ודרך רשעים ודרכם הרעה היא תתעה אותם, וכן תועים בצאתם מן הדרך הישרה.

27. (כז)לֹא־יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ וְהוֹן־אָדָם יָקָר חָרוּץ

    מצודת דוד:לא יחרך. דרך הציד לחרוך ראשי כנפי העופות לבל יעופו ממנו אבל הרמאי לא יחרכם על כי המה נראים יפים כאשר כנפיהם שלמים ונוח לרמות את הלוקחים ובעבור זה יאבד הכל כי יעופו להם והוא למשל על הקופץ יד מלתת מה מהונו לצדקה כי יפסיד את כל ההון: והון. אבל ההון של אדם יקר המפריש מהונו לדל ההון ההוא הוא חרוץ ר״ל מובחר שבזהבים המתקיים לזמן מרובה ולא יפסד כשאר מיני מתכות ור״ל עשרו מתקיימת:

    עוד פירושים על פסוק כז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יחרוך. ענין שריפה כמו ושער ראשיהון לא התחרך (דניאל ג):

    יקר. חשוב ונכבד:

    חרוץ. הוא מין זהב טוב כמו בירקרק חרוץ (תהלים סח):

    רש"י

    לא יחרוך. מחובר למקרא שלפניו כלומר דרך רשע תתעהו ולא יחרוך את צידו של רמיה שלו:

    לא יחרוך. לא יצליח בתרמיתו ולפי שדבר בל' ציד נופל בו ל' חריכה שהציד המצליח צד את העופות וחורכן באש:

    והון אדם יקר חרוץ. מקרא מסורס הוא והון אדם שהוא חרוץ יקר הוא, ממון אדם כשר יקר הוא:

    חרוץ. עושה אמת, כמו יד חרוצים תעשיר (לעיל י):

    מלבי"ם

    (משלי יב כז): לא יחרוך רמיה צידו - הרמאי הוא היפך החרוץ, שהוא בוצע בצע על-ידי רמאות כצייד שצד את העוף על-ידי מרמה, כמו שכתוב (ירמיהו ה כז): ככלוב מלא עוף כן בתיהם מלאים מרמה, ואינו מתייגע להשיג הון על-ידי חריצות, רק על-ידי גזל ורמאות, וצריך להחביא הציד שלו שלא יראהו אדם, ולא יראה צידו לשום אדם. אבל הון אדם היקר הוא (הון) חרוץ, הון שנקבץ בחריצות והשתדלות הוא הון יקר, וחרוץ הוא תואר אל ההון, וכמו שאמר למעלה (משלי יב כד): יד חרוצים תמשול וכו'.

    רלב"ג

    לא יחרוך רמיה. הנה איש רמיה לא יחרוך צידו ר"ל שלא יאכל ממנו וגם לא יכרהו לו לאכול כי איש אחר יקחנו ממנו ואולם הון האד' יקר ונכבד והוא האיש הישר הוא הזהב שהוא הטוב שבקנינים:

    אבן עזרא

    לא יחרוך לא יצלה איש רמיה צידו ולא יבשלהו, כי יהיה נגזל ממנו.

    והון אדם מושך אחר עמו וכן הפירוש והון אדם שהוא יקר ולא יהיה גזול, הוא הון איש חרוץ המתנודד לסחורה בעבור מחייתו ואיננו מרמה.

28. (כח)בְּאֹרַח־צְדָקָה חַיִּים וְדֶרֶךְ נְתִיבָה אַל־מָוֶת

    מצודת דוד:באורח. ההולך בדרך צדקה ימצא חיים: ודרך. בדרך נתיב הצדקה לא ימצא את המות וכפל הדבר במלות שונות:

    עוד פירושים על פסוק כח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    נתיבה. ענין שביל ומסילה:

    רש"י

    באורח צדקה חיים ודרך נתיבה. של צדקה:

    אל מות. לא ימות:

    מלבי"ם

    בארח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות, יש הבדל בין דרך, ארח, נתיבה, הדרך הוא הדרך הגדול הקבוע לרבים מעיר לעיר, הארח מתפרד מן הדרך הגדול אל הכפרים, והנתיב הוא ליחידים, והנה הצדקה שהוא המצות שבין אדם למקום הולכות בארח, כי אינו דרך כולל רק ארח מיוחד אל בעלי הדת אשר קדשם בקדושתו, ובארח זה יש חיים, בין חיי העוה"ז בין חיי העוה"ב, כמ"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אמנם יש לצדקה נתיב שהוא הנתיב שהלכו בו יחידים כגון משה ואליהו ודומיהם שהתקדשו להיות כמלאכי השרת וצדקת ה' עשה, שהצדקה שלו התדמה כצדקת העליונים שאינם בני תמותה ולא שלט המות בהם, רק נכנסו חי בין העליונים כאליהו, או מתו מיתת נשיקה כמרע"ה, והגם שבהתפשטם מן הגשם והתהלכם בין העליונים באו אל הדרך הקבוע לעליונים שזה נקרא דרך, בכ"ז בעודם בלבושם הגשמי נקרא נתיבה כי בני עליה המה מועטים, ומי שהולך בדרך נתיבה שבא מן הנתיב היחידי הזה אל הדרך, להיות לו מהלכים בין העומדים הנצחים, אז אל מות. לא ימצא מות כלל:

    רלב"ג

    בארח צדקה. באורח הצדק והיושר במדות ובדעות ישיגו החיים הנצחיים והיא דרך שאין נתיבה הולך אל מות כי החיים שיושגו בה לא ישיגם מות:

    אבן עזרא

    בארח פירוש בעבור ארח צדקה ישיג חיים הצדיק והם חיי נפשו, או יחיה ימים רבים.

    ודרך נתיבה של צדקה, אל מות שיהיה מות הנפש כמות הגוף, או לא ימות כמות הרשע.