משלי פרק י״א

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת יְהוָה וְאֶבֶן שְׁלֵמָה רְצוֹנוֹ

   מצודת דוד:מאזני מרמה. העשוי להכריע הכף אשר ירצה לרמות הקונים: ואבן שלמה. אבן משקל שהיא בשלימותה מבלי חסרון הוא לרצון לה׳:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   מאזני. כלי המשקל:

   מלבי"ם

   מאזני מרמה תועבת ה' יאמר כי הסר מרע הוא עצמו הפועל טוב, שהגם שמאזני מרמה היא תועבה, בל תחשוב כי באבן שלמה די שלא עשה תועבה והוא רק סור מרע, כי בזה עשה רצונו של ה' ויוחשב לו כעושה מצוה, כמ"ש חז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כע"מ:

   רלב"ג

   מאזני. הנה תועבת ה' מי שישקול הדעות במאזני מרמ' והוא אשר לא ידע להזהר בעיונו מהדברים המטעי' כי זה ממה שיביאהו לטעוח טענו' גדולות יביאו להריסה גדולה וחזקה ואמנם רצונו הוא שישקלו אותם באבן שלימה שלא תשא תוספת ולא חסרון וזה אמנם יהי' כשמירת הדרכים והסדרי' אשר יישירו האד' לשמרו מהטעות בעיון:

2. (ב)בָּא־זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן וְאֶת־צְנוּעִים חָכְמָה

   מצודת דוד:בא זדון. כאשר בא איש זדון בא עמו קלון כי יבזה את הבריות ועם צנועים בא חכמה:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   קלון. בזיון:

   צנועים. המסתתרים עצמם מרוב ענותנותם:

   רש"י

   בא זדון ויבא קלון ואת צנועים חכמה. תבוא חכמה:

   מלבי"ם

   בא זדון, הזד הוא החולק על דרכי החכמה ועל האמת בטענות והיקשים ומזיד לעבור עליה בשאט נפש, והוא ההפך מן הצנוע שמסתיר פניו מעלות במעלות ויודע מך ערכו, כמו ויסתר משה פניו, ועם הצנועים תבא חכמה, כי לא יקבעו דרכי החכמה רק בלב המאמין ומקבל ושומע לרבותיו ולא יזיד לחלוק עליהם, אבל כשבא הזדון בא עמו קלון, שהוא הפך הכבוד, כי דרכיו שבוחר בהם הם נקלים והפך דרכי החכמה המכובדים:

   רלב"ג

   בא זדון. הנה כשבא איש זדון והוא הרשע בדעות אשר יהרס לשפוט בדברי' בזולת עיון הנה בא אחריו קלון ובושת כי לא יסכים המציאות למה ששפטו אותו מזה ואמנם האנשים הצנועים שלא יהרסו לעלות לזאת המדרג' כי אם אחר ההצעות הראויות ובדברי' הראויים הנה תמצא אתם חכמה:

   אבן עזרא

   בא זדון חסר איש והנה בבא איש זדון יבוא קלון, שילקה לבני אדם.

   ואת צנועים ועם הצנועים.

   חכמה שיסבלו הקלון ולא יענוהו וצנועים הם המתביישים מעשות זדון, כמו: והצנע לכת.

3. (ג)תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם

   מצודת דוד:תומת. תמימות הישרים תנהיגם בדרך הטוב להם: וסלף. עקמימות הבוגדים ישודד מהם נפשותם:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   וסלף. ענין עקום כמו ויסלף דברי צדיקים (שמות כ״ג:ח׳):

   ישדם. מל׳ שדידה וגזילה:

   רש"י

   תומת ישרים תנחם. תנהלם:

   וסלף בוגדים ישדם. ישדדם:

   מלבי"ם

   תמת ישרים תנחם, יש הבדל בין ישרים לצדיקים, שהישר הוא מי שלבו הולך בדרך ישר, בין באמונות ודעות ובעניני הבינה, שע"ז בא לרוב מלת ישר על הבינה, בין על המדות והמעשים ששרשם בחכמה, וכשבא על דרכי החכמה הוא נבדל מן הצדיק במה שהישר טבע לבו נוטה לטוב מצד היושר הנטוע בקרבו, והצדיק עושה כן מפני שלמד צדק והורגל בו, עד שהצדיק כובש יצרו ומרגיל א"ע הפך טבעו, והישר טבעו כן. גם שהישר אינו מביט על חקות הצדק רק על חקות יושר לבבו עד שיעשם לפנים משורת הדין, כמ"ש חז"ל על ועשית הישר והטוב, והנה לשילך בדרך הטוב צריך, א] שיהיה דרכו ישר, ב] שינחהו הדרך, כמ"ש ה' נחני בצדקתך הישר לפני דרכך, ומי שאינו ישר אין דרכו ישרה וצריך עזר ממרום להישיר דרכו, אבל גם הישר הגם שדרכו ישרה מצד מדת היושר שבו, עדיין צריך שינחנו הדרך כי צרכי גופו ועניניו ימנעהו לפעמים מדרכו אבל גדר התמימות הוא שיעמוד בקביעות על מצב השלימות בלי נטות ממנו, וכן שלא יהיה לו שום פניה וכונה אחרת, ותמימות הזה כשתמצא בלב ישרים תנחם הדרך, כי אז לא יעכבוהו המונעים המטרידים, וסלף בוגדים ישדם, הבוגדים הם הפך ישרי לב, שהם ילכו הפך היושר, וסלף נקרא מה שמקלקל היושר והצדק, וזה ישוד אותם, שסלף הזה דומה כלסטים המצויים בדרך עקש וישימון, שיבוז הון הנפש ויפילה לבאר שחת:

   רלב"ג

   תומת ישרים. תום הישרים ינחה אותם אל מחוז חפצם להשיג מבוקשם ואולם עזות הבוגדים הוא ישחיח' וישדם:

   אבן עזרא

   תומת על משקל טמאת והראוי תומת.

   תנחם שלא יכשלו.

   וסלף עוות, כלומר שיסלפו אחרים.

   ישדם הסלף, הוא ישודו אותם הבוגדים, וזה הפירוש ע"ד הקרי ביו"ד, וע"ד הקרי בוי"ו וסלף יבא לבוגדים ושדד אותם הסלף.

4. (ד)לֹא־יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת

   מצודת דוד:ביום עברה. ביום בא כעס מאת המקום לא יועיל העושר לכופר הנפש כי העומד עליו בוז יבוז למרבית ההון אבל צדקה מצילה מן המיתה:

   עוד פירושים על פסוק ד: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מלבי"ם

   לא יועיל הון ביום עברה. הגם שההון יועיל בעת שלום כמ"ש הון עשיר קרית עוזו, בכ"ז ביום עברה כללית כמו בעת דבר או חרב לא יועיל, כי בהפך אז יש עושר שמור לבעליו לרעתו, אבל הצדקה תציל ממות גם ביום עברה, ובזה אינו כפול עם מ"ש למעלה (י', ב') ששם מדבר ממות הטבעיי:

   רלב"ג

   לא יועיל. הנה ההון לא יועיל לאדם למלטו ביום עבר' אבל יהיה נספה אך הצדקה והיושר יצילו אוחו ממוח:

   אבן עזרא

   לא יועיל לבוגדים ממונם ביום שיתעבם בהם השם.

   וצדקה תציל לישרים ממות הבוגדים, או תצילם שלא ימותו אלא בעת כלח.

5. (ה)צִדְקַת תָּמִים תְּיַשֵּׁר דַּרְכּוֹ וּבְרִשְׁעָתוֹ יִפֹּל רָשָׁע

   מצודת דוד:תישר. הצדקה שעושה היא מוליכה אותו בדרך הישר לטוב לו: וברשעתו. והרשע עצמה שהכין הרשע לזולתו בה בעצמה יפול הוא:

   עוד פירושים על פסוק ה: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מלבי"ם

   צדקת תמים תישר דרכו, כבר בארנו (בפסוק ג') ההבדל בין ישר ותמים וצדיק, הישר דרכו ישרה בטבע, לא כן התמים, שהגם שגדר התמימות הוא שיהיו מעשיו קיימים תמיד על מצב א' לא ימוט ממנו, עד שאם הוא ישר בטבעו לא ימוש מישרו בשום זמן אבל כל עוד שאינו ישר בטבע אינו בטוח שהוא הולך בדרך ישרה, באר החכם שע"י צדקת תמים, ר"ל ע"י שהתמים התרגל לעשות צדק עי"כ תעשה אצלו כטבע, וההרגל הזה תישר דרכו ללכת בדרך היושר, וברשעתו יפול רשע, הרשע שהוא הפך התמים שהוא מתמיד בקביעות לעשות רשע, הרשעה תעשה קנין בנפשו ותמלא דרכו פחתים ובורות, עד שיפול בם הפלת הנפש לבאר שחת:

   רלב"ג

   צדקת תמים תישר דרכו. למצוא חפציו כי בעבורה תדבק השגחת הש"י בו עם שדרכו היא אל הצדק והיושר ואולם הרשע יפול ברשעתו כי דרכו אל הרשע ויפול מפני זה באמצע דרכו כי הש"י ישמרהו ממצוא חפצו אשר יכוין בהם הרשע וההיזק לזולחו:

   אבן עזרא

   תישר שלא יכשלו ויפולו והעד יפול רשע.

6. (ו)צִדְקַת יְשָׁרִים תַּצִּילֵם וּבְהַוַּת בֹּגְדִים יִלָּכֵדוּ

   מצודת דוד:תצילם. הצדקה תציל הישרים מרעה: ובהות. בהשבר שהכינו הבוגדים לזולתם ילכדו הם בעצמם בה:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ובהות. ענין שבירה כמו מדבר הות (תהלים צ״א):

   רש"י

   צדקת ישרים תצילם ובהות בוגדים ילכדו. בהוות שהם עושים הם נלכדים והמקרא מסורס הוא כלומר ובוגדים בהוות ילכדו:

   מלבי"ם

   צדקת ישרים תצילם הישרים א"צ שהצדק תישר דרכם כמו התמים, כי דרכם ישרה בטבע כנ"ל ג', אבל מעשה הצדק יועיל להם להצילם מפח יקוש ורעות הזמן שאז בגדים ילכדו בהוות ושבר והישרים ינצלו בזכות מעשה הצדק:

   רלב"ג

   צדקת ישרים תצילם. מהרעות ואולם הבוגדים ילכדו בהוותם בעצמה אשר בה חשבו להזיק לזולת' והרצון בזה ובהות בוגדי' ילכדו אלו הבוגדים שזכר:

   אבן עזרא

   תצילם מצרה ובהות בוגדים, בהות הבגידה שיעשו בה ילכדו.

7. (ז)בְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבַד תִּקְוָה וְתוֹחֶלֶת אוֹנִים אָבָדָה

   מצודת דוד:תאבד תקוה. תקות הבוטחים בו: ותוחלת. תקות בניו אבדה כי לא היה בו זכות להגן על הבנים:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   אונים. בנים הבאים מכחו כמו כחי וראשית אוני (בראשית מ״ט:ג׳):

   רש"י

   במות אדם רשע תאבד תקוה. תקות כל הבוטחים בו:

   ותוחלת אונים אבדה. תוחלת בניו שהם אונו אבדה כי בזכותו לא תבוא להם טובה אבל במות צדיקים יש לבניהם מבטח בצדקתם:

   מלבי"ם

   במות אדם רשע תאבד תקוה, יש הבדל בין תקוה ובין תוחלת, שהמיחל ממתין על דבר שבודאי יבא כמו הממתין על אור היום או הבטחה, והמקוה אינו מקוה על דבר ברור, והרשעים אין להם תוחלת רק תקוה כנ"ל על תקות רשעים עברה, כי אין מיחלים על שכר הצפון לצדיקים, רק מקוים על הצלחת הזמן שאינו ברור, ובמותו אבדה התקוה הזאת, וגם תוחלת אונים אבדה, שבניו האוננים על מותו, שהם הלא היה להם תוחלת שיחלו בבירור שירשו נחלת אביהם גם זה אבדה, כי זרים יירשו יגיעו ועשרו יאבד בענין רע:

   רלב"ג

   במות אדם רשע תאבד תקוה. כי אין לו השארו' נפש ותוחלת שיהי' לו ברוב כחו אבדה או ירצה בזה כי במות הרשע תאבד התקוה שהיו מקוי' אוהביו שיגן עליהם בכחו והתוחלת שהיה להם בו שיוכל לעזו' בהם כבר אבדה כי סר כחו במותו:

   אבן עזרא

   במות, תאבד שיקוה לעשוק העניים.

   אונים מן און, כלומר שיוחילו לעשות און או יהיה אונים שם התאר, כמו בושים טובים.

8. (ח)צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו

   מצודת דוד:צדיק. כשנגזרה צרה על הצדיק ובעבור הזכות בטלה הגזרה או כשנחלץ הצדיק מן הצרה יבוא רשע במקומו אל הצרה ההיא כי אין מדת הדין מתפייס עד יבא אחר תחתיו:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   נחלץ. ענין הוצאה ושליפה כמו וחלצה נעלו (דברים כה):

   רש"י

   צדיק מצרה נחלץ. במות רשע ולמקרא העליון זה מחובר:

   מלבי"ם

   (ח-ט) צדיק, אם הרשע הכין רע על הצדיק, הסוף שהצדיק נחלץ מן הצרה והרשע בא תחתיו, כמו שהיה בהמן ומרדכי, ומפרש אם הרשע בפה חנף ישחית רעהו, שמסית הצדיק בחנופה כדי להשחיתו, ע"י הדעת יחלצו צדיקים, ותשוב הרע על המלשין והכורה שחת, גם יל"פ שר"ל מי שחונף ואינו מוכיח רוצה להשחית את רעהו כמ"ש גבר מחליק על רעהו רשת פורש על פעמיו:

   רלב"ג

   צדיק. כבר יקרה שימלט הש"י הצדיק מצר' ויביא הרשע תחתיו להיו' כפרו:

   אבן עזרא

   נחלץ מן: וחלצו את האבנים, כלומר השם יחלצהו מצרה הנגזרת על האדם.

   ויבא רשע בצרה בעבורו להיות כפרו.

9. (ט)בְּפֶה חָנֵף יַשְׁחִת רֵעֵהוּ וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ

   מצודת דוד:בפה חנף. בדברי חניפה ישחית את רעהו המחניף לו כי ילכדנו להמשך אחר דעתו: ובדעת. בעבור דעת התורה יוציאו מלבם דברי החונף ואינם נמשכים אחריו:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   בפה חנף. חנף המסית חבירו בדרך רע משחיתו בפיו:

   ובדעת צדיקים יחלצו. והצדיק נחלץ ממנו בדעת התורה שהזהירה עליו לא תאבה לו וגו' (דברים יג):

   רלב"ג

   בפה. האיש החנף והרשע ישחית רעהו בפיו כי דבורו ימשוך האנשים לחטא וישחית אמנם הצדיקים לא די שלא ישחיתו זולתה אבל ימלטו בדעתם מהרעות הנכונות לבא:

   אבן עזרא

   בפה חנף ענין רשע בפיהו, שידבר עדות שקר על רעהו חפץ להשחיתו או ברכילות, והצדיקים בדעתם ינצלו ויחלצו מן ההשחתה.

10. (י)בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה

    מצודת דוד:תעלוץ קריה. כי משפיעים לזולתם מהטובה אשר חלק ה׳ להם: רנה. כי בעודם בחייהם הרעו לבריות:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    תעלוץ. תשמח:

    מלבי"ם

    (י-יא) בטוב צדיקים, בברכת ישרים, הצדיקים עושים צדק בפועל, והישרים הם בעלי הבינה ושטבעם נוטה לטוב ועושים לפנים משורת הדין כנ"ל פסוק ג', מצייר שהישרים מאצילים ברכה על העיר ובברכתם תרום קרת במעלה ורוממות, כי הברכה תבא ע"י תוספת שפע קדש שיש בנפש המברך, והצדיקים הם המאצילים מטובם הגשמי ע"י מעשה צדקתם ובטובם תעלוץ קריה כי יקבלו מהם טוב, וברשעים יהיה בשניהם להפך, אם לשמחת העיר באבד רשעים רנה, כי הם מריעים בפועל, ואם בענין הנפשי בפי רשעים תהרס, אם ע"י קללתם אם ע"י דבה ולה"ר:

    רלב"ג

    בטוב צדיקים. בהצלחת הצדיקים וטובתם תשמח העיר כי הם אהובים לכלל העם ובטובתם להם טוב ובהפך זה ימצא ברשעים לא ישמחו בני העיר בטובתם אבל ירננו ויגילו באבדם בהצלחת הישרים תתרומם העיר ותתנשא כי הם אוהבים כלל בני העם ומברכתם יתברכו ואולם העיר אשר תהיה מנהגת בפי רשעים תהרס כי הוא ישים הנהגתה מעוותת וזה יהיה סבת השחתת העיר:

    אבן עזרא

    בטוב צדיקים כאשר ייטיב להם השם - אז ישמחו אנשי קריתם, וכאשר יאבדו הרשעים – ירננו.

11. (יא)בְּבִרְכַּת יְשָׁרִים תָּרוּם קָרֶת וּבְפִי רְשָׁעִים תֵּהָרֵס

    מצודת דוד:בברכת. בעת בא הברכה לישרים ורק המה למעלה וינהיגו את בני העיר בהדרכה ישרה אז תתרומם עי״ז: ובפי וגו׳. אבל כאשר הברכה היא בפי כסילים ורק המה למעלה ועל פיהם יהיה כל דברי העיר אז תהרס עי״ז:

    עוד פירושים על פסוק יא: רש"י, אבן עזרא

    רש"י

    תרום קרת. תתקיים תקרת הבית בגבהה מלפול בעוד שהיו מלכי יהודה ישרים העמידה תפילתם את בית המקדש:

    אבן עזרא

    בברכת דבק עם העליון וכן הוא ראויים הם שישמחו, כי בעבור ברכת הצדיקים תרום קרת, כלומר ירימו בניינה, או רמז לאנשיה ובעבור פי רשע המעיד שקר, או הרכילות תהרס קריתם.

12. (יב)בָּז־לְרֵעֵהוּ חֲסַר־לֵב וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ

    מצודת דוד:בז. המבזה לחבירו הוא חסר לב: ואיש. אם מי שמבזין אותו הוא איש תבונות אז יחריש ולא יענהו על כל דבריו ולא יחוש לדברי חסר לב:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יחריש. ישתוק:

    רש"י

    ואיש תבונות יחריש. כשמבזהו החסר לב כמו שאול דכתיב ויבזהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש (ש"א יא):

    מלבי"ם

    בז לרעהו חסר לב, ולקמן (י"ד כ"א) בז לרעהו חוטא, וכ"א נלמד מענינו, שם מדבר שמבזהו בלא סבה וזה חוטא נגד חקי החכמה, ופה מדבר אם רעהו בזה אותו תחלה שבזה אינו חוטא רק שהוא נגד חקי הבינה, כמ"ש (י"ד כ"ט) ארך אפים רב תבונה וקצר רוח מרים אולת, והאוילים הם חסרי לב כמ"ש ואוילים בחסר לב ימותו, שאין להם כח המושל ברוחם, ואין מתנהגים ע"פ התבונה להבין דבר לאשורו כי מסתפקים גם בעניני הבינה, שהיא תחייב להאריך אף ושלא לבזות תיכף, ועל זה אמר ואיש תבונות יחריש, אף במקום שהיה לו לענות על בזיונו שזה גדר החרישה והבדלו מן נרדפיו:

    רלב"ג

    בז לרעהו. האיש שהוא חסר לב הוא המבזה רעהו שהוא חסר לב כמוהו בשיחשוב עצמו לחכם ורעהו סכל ואולם איש תבונות אינו מבזה אח שהוא רעהו אבל יחריש כשידבר לשמוע דבריו ואע"פ שאינו אומר דבר שלא ידע אותו הנה לכבודו ישמע דבריו ואע"פ שאין תועלת בדבריו:

    אבן עזרא

    בז מי שיבוז לרעהו הראוי לכבדו, בעבור חכמתו הוא חסר דעת.

    ואיש תבונות יסבול הבזיון ויחריש שלא יבוז לרעהו, או יחריש ולא יענהו.

13. (יג)הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה־סּוֹד וְנֶאֱמַן־רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר

    מצודת דוד:מגלה סוד. המגלה סוד חבירו הרי הוא הולך רכיל ואף אם לא ספר הדברים לפני מי שנאמר עליו כי חברך חברא אית ליה ויגולה הדבר גם אליו: ונאמן רוח. מי שרוחו נאמנה לה׳ הוא מעלים כל דבר ואם לא נאמר בסוד:

    עוד פירושים על פסוק יג: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    הולך רכיל מגלה סוד, באר שמי שהולך רכיל טבעו לגלות סוד של חברו, והסוד הוא כפקדון שחברו מפקיד אצל רוחו, וכמו שלא יפקיד אדם פקדון אצל בלתי נאמן, כי אין להפקיד סוד אל רוח הבלתי נאמן, וכשהולך רכיל ידע שהוא גם בלתי נאמן ברוחו, ולקמן אמר גולה סוד הולך רכיל, באר שכן גם בהפך אם נראה איש מגלה סוד נדע שטבעו להיות הולך רכיל, ונאמן רוח מכסה דבר, שלא לבד שאינו מגלה סוד הוא משתדל לכסות את הדבר ולהעלימו, וכ"ש שלא ילך רכיל לגלות ולפרסם עניני חבירו:

    רלב"ג

    הולך רכיל מגלה סוד. הנה יגיע לו מהרוע בזאת התכונה שילך רכיל ויגרום ההפסד לאנשים ואמנם מי שהוא נאמן רוח מכסה ומעלים הדבר שנאמר לו אע"פ שלא נאמר לו בסוד או ירצה בזה מי שהוא מגלה סוד החכמה בענינים האלהיים והעמוקים מאד הנה הוא מגונה כמו הולך רכיל כי בזה יגרו' הפסד רב לאנשים ואולם מי שהוא נאמן רוח וישמר מפני זה מלעשות דבר יביא בו האנשים לחטא הוא מכסה דבר חן החכמה מהבלתי ראוי לה:

    אבן עזרא

    הולך יקרא כן, בעבור שהוא מערב הענינים ואומר: הולך כי ישמע מזה הסוד, וילך לגלותו לאחרים.

14. (יד)בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹת יִפָּל־עָם וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ

    מצודת דוד:באין. כאשר לא יחשבו תחבולות בדבר המלחמה אז יפול העם ביד שונאיו אולם ברוב יועץ קרובה התשועה:

    עוד פירושים על פסוק יד: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    רש"י

    באין תחבולות. כשהצרה באה על ישראל ואינן נותנין לב להבין להתענות ולעשות תשובה יפול עם:

    מלבי"ם

    באין תחבולות יפול עם ולקמן (כ' י"ח) מחשבות בעצה תכון ובתחבולות עשה מלחמה, כי יש הבדל בין מחשבה ובין עצה, שהעצה היא ההסכמה שמסכים בתבונתו, איזה דרך יבחר, שבמחשבה חושב כל צדדי האפשר והמחשבות הם רבות, ואחר שבורר לו אחת מבין כולם נקרא הסכמה זו עצה, כמ"ש רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, וז"ש מחשבות בעצה תכון, שכל שלא הסכים אל עצה חלוטה ינוע כקצף על פני משברי המחשבות, ואם הסכים על עצה חלוטה מבין כל המחשבות שעלו בלבו אז מצא כן ובסיס, וזה רק בכל עניני העולם כמו שחושב ומיעץ מה יסחור ובמה ישתכר וכדומה, אבל במלחמה אין די בעצה לבד כי גם האויב י"ל עצה והסכמה, ואולי לא תועיל עצתו נגד עצת האויב, וכמו שהשיב חושי הארכי על עצת אחיתופל, וצריך תחבולה, שגדר התחבולה הוא קשר של עצות רבות, שקושר חבל בחבל סבות ומסובבים, עד שבכל אופן שיפנה האויב ימצא עצה מוכנת כנגדו, והוא מסבות מתהפך בתחבולותיו נגד עצת האויב, וע"כ בתחבולות עשה מלחמה, ואמר פה באין תחבולות יפל עם שמדבר ג"כ על עת מלחמה, ולפ"ז למלחמה צריך יועצים רבים, שכ"א ימציא עצה אחרת, כי כל עצה ועצה יש לה מקום במלחמה, שלפעמים אם עצה זו לא תצליח נגד האויב יפנה אל העצה השניה, וזה שכתוב ותשועה ברוב יועץ, ודבר זה משל על מלחמה אחרת פנימית נגד האויב הפנימי, ובא שנית לקמן סימן כ"ד ושם דבר על המלחמה הפנימית כמו שית' שם:

    רלב"ג

    באין תחבולות. מפני העדר לקיחת חחבולות במלחמה יפול עם ביד שונאיהם ואולם ברוב יועץ לקחת התחבולות יושע העם מאויביו במלחמה או ירצה בזה מפני העדר לקיחת תחבולות לנצח הנפש המתאוה יפול עם ברשתה ר"ל איברי האדם וכחותם הנפשיים ואולם ברוב יועץ תהיה התשועה ולזה הפי' ימשך הפסוק הבא אחריו להרחיק השכל מהיו' ערב לנפש המתאוה לפרוע חובה לש"י והרצון בו שהאיש הרע ישבר וגו':

15. (טו)רַע־יֵרוֹעַ כִּי־עָרַב זָר וְשֹׂנֵא תֹקְעִים בּוֹטֵחַ

    מצודת דוד:רע ירוע. ישבר ויתרוצץ על אשר היה ערב בעבור איש זר אשר לא ידעוהו אם הוא נאמן אבל השונא לתקוע כפיו בערבות מכל וכל בטוח הוא משבירה ורציצה:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    רע ירוע. ענין השבר והרצוץ כמו תרועם בשבט ברזל (תהילים ב׳:ט׳):

    רש"י

    רע ירוע. הרשע יתרוצץ אשר ערב לבו לעבודת גלולים:

    ושונא תוקעים. תוקעים כף לעשות רע וללכת בעצתם, ורבותינו דרשוהו בערבות ממון:

    מלבי"ם

    (משלי יא טו): רע ירוע כי ערב זר, הוא על פי מה שיתבאר לקמן (יז יז), שהגם שהאוהב צריך לעזור לאוהבו בכל אשר לאל ידו, ובכללו הוא לכנוס בערבות בעדו, בכל זאת אין לו לכנוס בתקיעת כף שהוא ערבות קבלנות, שבזה יגבה תיכף מן הערב.

    ועל זה אמר, שמי שערב בעד זר, אף ערבות פשוט, רע ירוע, וגם להרֵע, שמוכרח לערב בעדו, בכל זה, מי שהוא שונא תוקעים בוטח, לא יכנס בערבות של תקיעת כף, שאז אינו בוטח גם ברֵע, כי יקדמו לפרוע ממנו:

    רלב"ג

    רע ירוע. הרצון בו שהאיש הרע ישבר ויאבר כי ערב בעד הכח שהוא זר לו במה שהוא אדם והוא הכח המתעורר אל התאוות הגשמיות ומי שישנא תוקעים ר"ל שהוא ירצה לערוב לרעהו בזה האופן אך ישתדל השכל בקנין הדעות אשר הוא מיוחד לו הוא בוטח ואין פחד לנגד עיניו כי השגחת יתברך תדבק בו:

    אבן עזרא

    רע שם דבר.

    וירוע מענין תרועם. וכן הוא שבר ישבר, מי שערב זר שאינו מכירו.

    ושונא שיתקע כף בוטח ואינו מפחד ממלוה.

16. (טז)אֵשֶׁת־חֵן תִּתְמֹךְ כָּבוֹד וְעָרִיצִים יִתְמְכוּ־עֹשֶׁר

    מצודת דוד:אשת חן. אשה הנושאת חן בעבור כשרון מעשיה דרכה לסמוך את הכבוד שלא תלך ממנה ועושה סמיכות אל הכבוד בהוספת כשרון מעשים: ועריצים. בעלי כח רב דרכם עשות סמוכות אל העושר לבל יהיה אבוד מהם:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ועריצים. חזקים כמו עריצי גוים (יחזקאל כח):

    רש"י

    תתמוך כבוד. כנסת ישראל תקרב תמיד לכבוד הקב"ה ותורתו:

    ועריצים יתמכו עשר. בני אדום מתקרבים אצל גניבות ממון וגזל:

    מלבי"ם

    אשת חן, שתי המעלות עושר וכבוד כשהן מתנת אלהים באו תמיד סמוכים, והוא אם משתמש במתנת העושר לעשות חסד וצדקה וטוב, שאז ינחל גם כבוד, וכשיבואו נפרדים אז הכבוד הוא מעלה, והוא אם ראוי לכבוד ע"י מדותיו ומעלותיו, והעושר הוא פחיתות אם ישיגהו ע"י גזל וחמס ואם ישתמש בו לרוע, יצייר פה כאלו שתי המעלות האלה עומדים מפורדים וצריכים איש שיתמוך בידם, היינו בעל הקנין שיחזיק במעלות האלה, ואשת חן תתמוך את הכבוד, ר"ל א"צ אנשים גבורים לתמכו, כי הוא לא יושג על ידי עריצות, רק אשה טובה שמשגת חן ע"י מעשיה הטובים, או לפי המליצה נפש יקרה טובה וחכמה שהיא האשה המליציית בס' הזה, ועריצים שהם המשתמשים בכח הגבורה שלא במשפט לערוץ דלים, הם יתמכו את העושר:

    רלב"ג

    אשת חן. הנה החכמים ינחלו כבוד כי להפלגת חקירתם כל לשון תקום אתם למשפט ירשיעו והנה כשהיתה הנפש המשרתת לשכל אשת חן שתהיה נושא חן בעיניו מפני שכוונתה לו תמיד למה שיצטרך לו עדות מהחוש הנה היא תהיה סומכ' לחכם זה הכבוד וכאילו היא עמוד לזה הכבוד ישען עליו כמו שהתקיפים הם סומכים העושר והם כמו עמודים לו לשמרו מכל שולל ובוזז:

    אבן עזרא

    אשת חן בעלת החן והיופי היא תומכת כבודה שיכבדוה בעבור יפיה, או כבוד רמז לממון והוא הנכון בעיני, והתמיכה שלא תוציא ממנו לצרכה ותחפוץ במתנת אחרים.

    ועריצים נוראים יתמכו עשרם ברוב מתנות אחרים שישחדום, אבל.

17. (יז)גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי

    מצודת דוד:גומל נפשו. מי שגומל טוב לנפשו המתאווה לתת לה די מחסורה ההכרחי להחיותה ולהעמידה במצב הבריאות הוא בודאי איש חסיד כי כאשר יחמול על נפשו כן יחמול על נפש הזולת אבל העוכר בשר עצמו ומרעיב עצמו כי יחוש על הממון כ״ש שהוא אכזרי על הזולת:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ועוכר. ענין השחתה ובלבול כמו עכרתם אותי (בראשית לד):

    שארו. בשרו כמו אם יכין שאר (תהילים ע״ח:כ׳):

    רש"י

    גומל נפשו. גומל טובה לקרוביו איש חסד איש שהוא חסיד:

    ועכר שארו אכזרי. והאכזרי הוא עוכר את קרוביו:

    מלבי"ם

    גומל נפשו איש חסד, איש חסד הוא מי שדרכו לעשות חסד עם כל אדם מבלי תקות גמול, ומבלי התעוררת התפעליות איזה מידה רחמנות וחמלה ודומיהם, והפוכו הוא האכזרי שלא לבד שלא יעשה חסד כי גם בעת יתפעל מצרת הנדכא לא ירחם רק יתאכזר ולא ייטיב עמו, וצייר פה את האדם שי"ל שני חלקים, נפשו, שהיא הנפש הרוחניית, ושארו שהוא הגוף, ויאמר שאיש חסד הגם שנדמה שמריע לגופו שמחלק מעותיו לאחרים, מ"מ הוא מטיב לנפשו הרוחניית כי היא תנחל טוב הצפון, (ומבואר אצלי שפעל גמל בא על המעשה שנקשר עמה התפעליות אהבה או איבה, ור"ל שהוא גומל נפשו באהבתו את חלק הרוחני שבו שהוא עקר האדם), ועכר שארו אכזרי, והאכזרי לא לבד שעוכר את נפשו הרוחנית, אל תחשוב שמטיב בזה לגופו, כי הוא עוכר גם את שארו ובשרו כי ע"י אכזרותו יתאכזרו גם עליו, ועוכר ביתו ינחל רוח, (כי הממוצע בין שניהם שאינו איש חסד ולא אכזרי הגם שאינו גומל נפשו אינו עוכר שארו):

    רלב"ג

    גומל נפשו. הנה מי שמגדל נפשו החומרית ומחזיק אותה לתת לחומר ההכרחי מן המזון והלבוש הוא איש חסד שלא יגרע מדבר חקו הראוי לו ויחמול על הראוי לחמלה עליו ואמנם מי שהוא עוכר בשרו ומצר לגופו הנה הוא אכזרי כי מי שהוא אכזרי לעצמו כל שכן שהוא אכזרי לזולתו ואולם אמר זה כי קצת האנשים יחשבו עבודה לשם יתב' מה שיענו גופם ענוי וזה הפך רצון הש"י ולזה תמצא שלא העמידה התורה דבר יהיה בו ענוי לנפש הבהמות רק מעט ביום אחד בשנה והיה זה כי כן הכחות הנפשיות החמריות הוכנו לעבודת השכל ולא יוכן להם זה אם לא היו בבריאות ולזה מי שיהיה סבה להחלות הגוף אשר בחלותו ייחלו אלו הכחות הנה הוא יבלבל כוונת השם יתברך:

    אבן עזרא

    איש חסד גומל נפשו ותומך אותה בחסדו ומשלימה עד שנת כלח.

    שארו בשרו הוא אכזרי שיעשה בעברת זדון עד שישחית אחר. אמר: שארו עם האכזרי, כי רצונו להעמיד הגוף בתענוגי העולם והחסיד מעמיד הנפש, בישרו ובחסדו.

18. (יח)רָשָׁע עֹשֶׂה פְעֻלַּת־שָׁקֶר וְזֹרֵעַ צְדָקָה שֶׂכֶר אֱמֶת

    מצודת דוד:פעולת שקר. ר״ל פעולתו משקרת בו ולא תשאר בקיומה: וזורע. הזורע צדקה שכרו בא באמת א״כ פעולתו היא גמול הצדקה הנה באה ומתקיים:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    אמת. עניינו דבר מקויים וכן ודבריך יהיו אמת (שמואל ב ז׳:כ״ח):

    רש"י

    רשע עשה פעולת שקר. פעולתו של רשע משקרת לו כסבור שתתקיים בו הצלחתו והכל אבד:

    וזורע צדקה שכר אמת. והזורע צדקה היא פעולה של אמת כי בודאי בטוח הוא שיקבל פעלו בסוף:

    שכר. קרוניא"ל בלעז כאדם הסוכר אמת המים כדי ללקוט דגים ובטוח שימצא שם דגים הרבה ודומה לו כל עושי שכר אגמי נפש (ישעיהו י״ט:י׳):

    מלבי"ם

    (יח-יט) רשע עושה פעולת שקר, יש הבדל בין מעשה ובין פעולה, פעולה הוא העסק שאדם מתעסק באיזה דבר, ומעשה הוא גמר המעשה. והנה הרשע עושה. ר"ל שנדמה שהוא גומר מעשהו, למשל שאוסף הון ועושר, בונה בית ונוטע כרם בעושק וחמס, שהם מעשים נגמרים, אבל בהשקפה האמתית הלא כל הקנינים המדומים אינם תכלית לעצמם, והם רק פעולות, ר"ל אמצעים להשיג ע"י איזה תכלית, שאם נאמר שהם עומדים כדי שעל ידם יחיה חיי ההצלחה, מהו תכלית החיים, הלא גם החיים הזמניים אינם תכלית לעצמם, לכן כשאנו חושבים אותם לפי תכליתם הם פעולת שקר, כי במה שפועל לא עושה, ר"ל במה שהוא מתעסק להשיג ע"י תכלית, לא ישיג ע"י את התכלית המבוקש, והוא כזורע זרע וצמח בל יעשה קמח, א"כ הם פעולת שקר, אבל וזורע צדקה ר"ל העושה צדקה שהוא הטוב לפני אלהים. הוא נדמה כזורע לא כעושה מעשה נגמרת. כי הצדקה אין התכלית נראה בעת מעשהו רק הוא זורע כזורע באדמה לקצור לימים רבים בעת האסיף. והוא יקצור שכר אמת ומפרש דבריו כן צדקה לחיים, זריעת הצדקה ברנה יקצור שכר אמת כי הצדקה כנים מעשיו שיובילו אל החיים בין חיי העוה"ז, וכמ"ש למעלה וצדקה תציל ממות, בין החיים האמתיים בעוה"ב, וא"כ יקצור שכר אמת, אבל מעשה הרשע הוא פעולת שקר, כי במה שמרדף רעה מרדף למותו, הרודף הוא המשתדל להשיג דבר במהרה, שהרעה שלפי הטבע היא עדן רחוקה מן הרשע הוא מרדף אותה להשיגה קודם זמנה, ובזה מרדף למותו, אם מות הגוף שע"י רשעו תבוא עליו רעה ומות קודם זמנו, אם מות הנפש בעוה"ב, וכן אמר למעלה פעולת צדיק לחיים תבואת רשע לחטאת:

    רלב"ג

    רשע עושה פעולת שקר. האיש הרשע במדות ובדעות עושה פעולות שאין בם תועלת אך הוא הבל וכזב ואולם מי שזורע צדקה במדות או בדעות יש לו שכר נפלא וקיים וזה השכר הוא השגת האמת אשר היא כל פרי הצלחה האנושית הנה כמו שימשך מזריעת הצדקה השגת האמת כן ימשך וגו':

    אבן עזרא

    שכר אמת ומי שיזרע הצדק - שכרו שיתן לו השם הוא אמת וזריעת הצדק הוא המעשה.

19. (יט)כֵּן־צְדָקָה לְחַיִּים וּמְרַדֵּף רָעָה לְמוֹתוֹ

    מצודת דוד:כן צדקה. אמיתת הצדקה ר״ל הנתונה לשמה היא סבה להשיג החיים אבל המרדף עם הצדקה את הרעה לרמות בה את הבריות למען יחזיקוהו לצדיק היא עוד סיבה למותו כי לא תחשב לזכות כ״א לחובה:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    כן. עניינו כמו אמת וצדק כמו כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כ״ז:ז׳):

    רש"י

    כן צדקה לחיים. אמתו של צדקה סופה לחיים כמו כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כ״ז:ז׳):

    רלב"ג

    כן צדקה. כן ימשך ממנה השגת החיים האמתיים כי חלק הדבר במציאות אשר הוא החיים בחלקו באמת כמו שהתבאר בפילוסופיא הראשונה ואמנם מי שהוא מרדף רעה ורשע במדות או בדעות הנה ימשך לו מזה מקרא המות וההפסד:

    אבן עזרא

    כן צדקה כאשר שכר הצדק – אמת, כן הצדקה בעבור חיים שישיגוה בה, והם חיי הנפש.

    ומרדף פועל יוצא ללב, או לאחר וכן הוא מצוה לרדוף, בעבור מותו שימות בלא עתו.

20. (כ)תּוֹעֲבַת יְהוָה עִקְּשֵׁי־לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ

    מצודת דוד:עקשי לב. מראה לאדם יושרו ומחשבות לבו עקשות: תמימי דרך. התם בדרכיו ומשוה מסתרו לנגלהו הוא ירצה לה׳:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    עקשי. ענין עקום:

    מלבי"ם

    "תועבת ה' עקשי לב, ורצונו תמימי דרך"

    תועבה ורצון הם שני קצוות, ויש אמצעי ביניהם שאינו לא לרצון (ר"ל שיהיה רוצה בו) ולא לתועבה (כמו שפירשתי בפסוק א, יב כב, טו ח).

    הלב מצייר כוח המושל באדם, המנהיג כל כוחותיו על-פי חוקי החכמה והצדק.

    ומי שמנהיג תמיד על-פי החכמה נקרא חכם לב, ואז הוא תמים דרך, רוצה לומר, שהפעולות וההנהגה שידרוך בו הוא תמים תמיד, אינו מתמוטט בשום פעם לסור מן הדרך על-ידי התאוות ויצרי הלב, כי ליבו מושל ביראת ה', והוא המרוצה בעיני ה' להפיק ממנו רצון.

    ומי שהוא עיקש לב, הוא ההפך מחכם לב, והוא מי שחולק על חוקי החכמה, ומנהיג כוחותיו היפך מחוקותיו, וזה תועבה בעיני ה'.

    ומה שהוא בין שני הקצוות, שאינו עיקש לב לחלוק על חוקי החכמה, ואינו תמים דרך גם-כן, כי הגם שליבו בלתי חולק על חוקי החכמה, בכל-זאת יסור מן הדרך הטוב לפעמים אם רוח היצר יעלה עליו, אינו לא לרצון ולא תועבה, כי האיש הזה עדיין עומד בקשרי המלחמה, אם לנצח אם להינצח בסוף.

    רלב"ג

    תועבת ה'. היא האנשים שהם עקשי לב כי עקשותם יביאם תמיד אל השבוש בדעות ובפנות היותר גדולות מהם ורצון הש"י הוא האנשים ידרכו בעיונם בתמימות ושלימות להשמר מן הטעיות:

21. (כא)יָד לְיָד לֹא־יִנָּקֶה רָּע וְזֶרַע צַדִּיקִים נִמְלָט

    מצודת דוד:יד ליד. מידו של מקום יבוא הגמול ליד המחויב ולא ינקה הרע ממנו כי לא תשוב ריקם אבל זרע צדיקים לפעמים נמלטו מן הרעה אשר ישולח עליהם בעבור זכות כשרון מעשה האבות:

    עוד פירושים על פסוק כא: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    יד ליד. כלומר מיד הקב"ה לידו תבוא לו שכר פעולתו ולא ינקה מן הרעה אשר עשה:

    מלבי"ם

    יד ליד לא ינקה רע, אומר עונשי ה' ישיגו את הרע ע"י השגחה פרטית שלא ע"י אמצעי רק הוא בעצמו מעניש אותו בידו. עד שבא העונש יד ליד כנותן מידו ליד המקבל שלא ע"י שליח, כי לפעמים יצא הדבר מיד הנותן ליד המקבל ע"י אמצעיים שלוחי הטבע, ויצייר בזה א' שלא יגיע העונש אל הרע עצמו, כגון אם שעתו מצלחת ומזלו עומד לו, וכן יצויר שישיג הרע זרע צדיקים שלא חטאו, כמו שכתוב הלא עכן מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו, כי היה העונש על ידי הסתרת פנים, אבל אם בא מיד ה' ליד הרע, אז לא ינקה הרע, וגם זרע צדיקים נמלט, לא כן אם בא העונש ע"י שליח שכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע, ולא לבד שימלט הצדיק כי גם זרעו נמלט מן הרע ההשגחיי, כמ"ש ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה:

    רלב"ג

    יד ליד. הנה הרעות הפתאומיות שיבואו מיד ליד לא ינקה האיש הרשע מהם כי אין הש"י משגיח עליו לשמרו מהם ואמנם זרע הצדיקים נמלט ממנו כי השגחת הש"י תדבק בהם לשמרם או יהיה הרצון בזה בעת הרעות הגדולות הפתאומיות שיבואו מיד ליד אשר אין אחד נקי מהרע כי הוא משחית הרעים והטובים הנה זרע הצדיקים והוא פרים אשר להם בשלימות השכל הוא נמלט בי לא יוכל זה הרע למשול בשכל:

    אבן עזרא

    יד ליד השם לנגד יד הרע, על כן לא ינקה. והטעם: לא יהיה נקי כי השם ישיב גמולו בראשו.

    וזרע צדיקים הם בני הצדיקים שימלטו מצרה בשביל אבותם.

22. (כב)נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם

    מצודת דוד:נזם זהב. כמו אילו ישימו נזם זהב באף חזיר הנה לא תשמור העדי זה להתקשט בה אבל תלכלך אותה בצואה כן דרך אשה יפה אשר סרה ממנו טעם ועצת החכמה כי לא תשמור יפה להמותר לה כ״א להנאסר לה ונאמר למשל על מי שמצא חכמה ואינו משתמש בה לחכמת התורה כ״א לרמות הבריות וכדומה:

    עוד פירושים על פסוק כב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    נזם. עדי יושם על האף וכן חח ונזם (שמות לה):

    טעם. עניינו העצה ותוכן הדבר כמו וטעם זקנים יקח (איוב י״ב:כ׳):

    רש"י

    נזם זהב באף חזיר. שמלכלך אותה באשפות כן תלמיד חכם הסר מן הדרך הטובה:

    וסרת טעם. פורש מן התורה:

    מלבי"ם

    נזם זהב באף חזיר, התכשיט אינו מעלה חן ויופי רק על מי שמוכן לקבל היופי מצד עצמו, אבל כשנותנים הנזם על אף חזיר לא ייפה את פניו. כיון שכולו מלוכלך בצואה, ולא לבד שלא יעלה חן עליו כי גם ילכלך את הנזם, וכן אשה יפה וסרת טעם, היופי שהוא לתכשיט על פניה אינו מיפה אותה אחר שהיא כעורה בפנימיותה, והנה הטעם יבא על תכונת הנפש והמדות שיתגלו לחוץ, כמו וישנו את טעמו בעיניהם, וברוך טעמך וברוכה את, והושאל מן הטעם שבא על האוכל שע"י מרגישים ע"י החיך אם המאכל מר או מתוק טוב או רע, שכן ירגישו ע"י הרושמים והמדות והדבורים את תכונת האדם וטבעו טוב או רע חכם או סכל, וכשהיא סרת טעם שמתגלה ע"י דבורה והנהגתה כי רעה היא וכעורה בפנימיות נפשה, מה יועיל לה היופי החיצון, בהפך עוד תלכלך את היופי ותגנה אותו ע"י רוע תכונתה. ובנמשל מי שצורתו יפה ונפשו מוכנה אל המושכלות, לומד ומשכיל ואיש תבונה, אבל מדותיו רעות ועלילותיו נשחתות, התורה והמדעים שלמד מגנים אותו כחזיר הלובש נזם זהב, וכמ"ש כל מי שקורא ושונה ואין דבורו בנחת וכו' מה הבריות אומרות אוי לרבו שלמדו תורה וכו:

    רלב"ג

    נזם זהב. הנה האשה היפה שהיא נעדרת השכל היא דומה לנזם זהב שיושם במקום הנבאש בתכלית והוא אף החזיר אשר הוא באשפו' נמצא וכבר הישיר בזה להתרחק מן האשה הזונה אשר היא יפה כי בלא ספק שהיא סרת טעם ולזה תפותה לזה השיקוץ והגנות ונרמז בזה אל היופי וההכנה אשר שם הש"י בחומר האדם ובכחותיו הנפשיות לעבודת השכל ואם יסור מן ההשתדלות במה שהוכן לו מהשלימות הנה יהיה זה היופי וזאת ההכנה מונחת במקום אחר מגונה מאד וזה כי האדם החסר הוא יותר רע מהרעים שבב"ח כי בהכנתו שהוכנה לו להשיג שלימות השכל ישתמש בפעולות המגונות ולזה יפליג להרע יותר מהחיות והב"ח:

    אבן עזרא

    באף חזיר כי הוא יביאהו בטיט וישחיתהו וזהו משל וכן היופי כזהב והאשה האולת כחזיר, שאין לו דעת והיופי בה נשחת כאשר סרה מטעם חכמה וסרת על משקל: ומגרת ביתה.

23. (כג)תַּאֲוַת צַדִּיקִים אַךְ־טוֹב תִּקְוַת רְשָׁעִים עֶבְרָה

    מצודת דוד:אך טוב. מכל התאוות בוחרים אך תאות מעשה הטוב ועוזבים השאר: עברה. כל תקותם למצוא דבר מה לכעוס ולהתקצף על מי:

    עוד פירושים על פסוק כג: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    תקות רשעים עברה. בטוחים ומקוים לגהינם:

    מלבי"ם

    תאות צדיקים, יש הבדל בין תאוה ובין תקוה, שהמתאוה אין לו שום יחול להשיג את הדבר רק שהוא מתאוה לבד, אבל המקוה כבר יש לו איזה יחול שישיג את הדבר, והנה תאות הרשע הוא רע, אם מצד שמתאוה לרע לקנינים שאינם שלו ולחמס וגזל ודברים אסורים, כמ"ש נפש רשע אותה רע, ואם מצד שלא ישיג את תאותו, כמ"ש תאות רשעים תאבד. אבל תאות צדיקים הוא אך טוב, אם מצד שאינו מתאוה רק אל הטוב, כמ"ש לשמך ולזכרך תאות נפש, אם מצד שה' יתן תאותו, כמ"ש ותאות צדיקים יתן, תאות ענוים שמעת ה', והוא טוב מצד זה ג"כ שיתמלא תאותו, כמ"ש תאוה נהיה תערב לנפש, אבל תקות רשעים עברה, גם הדבר שהם מקוים עליו וחושבים כי הוא מוכן לפניהם להשיג אותו הוא עברה משני פנים, אם מצד התכלית כי לא ישיגו תקותם ויתעברו כמ"ש ותקותם מפח נפש (איוב י״א:כ׳), ותקות רשעים תאבד, כי מה תקות חנף כי יבצע, אם מצד התקוה בעצמה שהוא רק לרע, כמ"ש לי קוו רשעים לאבדני, ותקותם שיגיע עברה כללית וצרה על כל האנשים, מצד קנאתם או מצד אהבת הכבוד שרק הם ישארו בשלוה, ובסוף בא העברה עליהם. וכבר בארתי (למעלה י') שצדיקים י"ל תוחלת והרשעים רק תקוה כי אין ענינם בטוח, וגדר מלת עברה שע"י הקצף עובר הגבול יותר מן הראוי:

    רלב"ג

    תאות צדיקים. הנה הצדיקים לא תהיה תאותם ותכליתם וגבולם אשר יכונו אליו רק אל הטוב ואולם מה שיקוו הרשעים מהתכלית אשר כונו אליו הוא דבר חמה ועברה כי הם משתדלים תמיד בעשיית הרעות וכבר באר זאת על צד מליצת השיר שכל אחד מאלו משיג מה שיקוה אליו וזה שהצדיק יבקש התכלית הטוב בכל אשר יעשה ולזה יתן השם יתברך שכרו שישיג הטוב הנפשיי והרשעים יבקשו תכלית רע בכל אשר יעשוהו ולזה ישיגו הרע לעצמם:

    אבן עזרא

    תאות אך ממעט כל התאוות לבד תאות מעשה הטוב והרשעים יקוו לעשות עברה. והטעם: להתעבר באחרים ומדת הכעס שתעבור על מדה, תקרא עברה.

24. (כד)יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד וְחוֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁר אַךְ־לְמַחְסוֹר

    מצודת דוד:יש מפזר. ר״ל ימצא דבר אם מפזרו בענין מה ויתוסף עוד יותר ואם ימנע מליתן ממנו אף הראוי לא יהיה סיבה לקיום הדבר כ״א להחסירו והוא פזרון הממון לצדקה כי המפזר וכו׳:

    עוד פירושים על פסוק כד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    וחושך. ומונע:

    רש"י

    יש מפזר. ממונו כגון לצדקה ונוסף עוד:

    וחושך. עצמו מיושר אך למחסור יהיה לו:

    מלבי"ם

    יש מפזר ונוסף עוד וחשך מיושר אך למחסור, כבר בארו החכמים שטוב לאדם לבחור הדרך הממוצע, והנה הנדיבות הוא הדרך הממוצע בין הפזרנות והכילות ששניהם לא טובים, וכמ"ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ולפי סברת העולם, הנוטה לא' מן הקצוות טוב יותר הנוטה אל הכילות מן הנוטה אל הפזרנות, כי זה יאבד מהונו וזה עכ"פ ישמור את ממונו ולא יאבדנו, אומר החכם בהפך, כי המפזר לא תמיד מאבד ממונו, שלפעמים ע"י הפזור יתוסף ממונו, שעי"כ יגדל שמו בין עשירי ארץ, וכולם ילוו לו ויהיה נאמן אצלם ועי"כ יגדל כבוד עשרו, עד שיש לפעמים מפזר ונוסף עוד, אבל החשך מיושר ע"י הכילות הוא תמיד אך מחסר, כי ע"י הכילות וצרת עינו יברחו בני אדם ממנו ויכלה ממונו באין נושא ונותן עמו, ואם מצד ענשי ה', כמו שבאר בס' קהלת איש אשר יתן לו האלהים עושר וכו' ולא ישליטנו וכו':

    רלב"ג

    יש מפזר. הנה יש מי שמפזר ונוסף עוד והוא בעל השלימות בעיון כי כל מה שיוסיף ללמד דעת לאנשים תהיה נוספת חכמתו ובינתו כאמרם ומתלמידי יותר מכלם, ואמנם מי שהוא מונע עצמו מללמד היושר לאנשים הנה זה הענין הוא לו למחסור משלימותו כי להעלימו דברי היושר מהאנשים תמעט חקירתו ולזאת הסבה ג"כ הנה נפש ברכה תדושן ומרוה גם הוא יורה נפש איש ברכה שיבקש תמיד הברכה והתוספת בעיון תהיה דשנה ושמנה מדשן נעימות המושכלות ומי שהוא מרוה אחרים ממה שהשיג ומדשן החכמה הנה הוא גם כן מורה ומלמד לעצמו כי בזה הפועל יפליג יותר החקירה בזה העיון מצד ירידתו לבאר החקירה הזאת לתלמידים הנה מי שימנע מהשביר בר העיון יקללוהו כל העם או האומה מפני שאינו רוצה להועיל לאנשים במה שהועילהו הש"י בו ולראש האיש המשביר ומלמד דעת את העם תבא לו ברכה כי הם יברכוהו ותבא לו גם כן ברכה בעיונו בעצמו שתוסיף בזה הפועל גם תבא לו ברכה מהשם יתברך שיתן שכרו תחת זאת הטובה אשר עשה ואפשר שיתישרו אלו השלשה פסוקים לזרז על פועל הצדקה:

    אבן עזרא

    יש מפזר לעניים.

    ונוסף עוד הממון.

    וחושך ממונו מיושר, מעשות יושר, שלא יתן לעניים.

    וחשך בעבור שיבואהו מחסור ואך ממעט תוספת המפזר.

25. (כה)נֶפֶשׁ־בְּרָכָה תְדֻשָּׁן וּמַרְוֶה גַּם־הוּא יוֹרֶא

    מצודת דוד:נפש ברכה. החפצה הוספת טובה לזולת גם היא תדושן: ומרוה. המשביע את העניים גם הוא ישבע טוב:

    עוד פירושים על פסוק כה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ברכה. כל לשון ברכה עניינו הוספת טובה:

    תדשן. מל׳ דשן ושמן:

    ומרוה. ענין שביעה כמו כגן רוה (ישעיה נח):

    רש"י

    נפש ברכה. שהוא ותרן בממונו וכל לשון ברכה פישון בלעז:

    ומרוה. שמשביע את העניים:

    גם הוא יורא. ישבע טוב:

    מלבי"ם

    (כה-כו) נפש ברכה תדושן, מונע בר יקבוהו לאום, הפסוק השני מפרש את הראשון, מי שמונע מלמכור בר יקבוהו לאום, שע"י שרוצה לאצור את הפירות ולעשות יוקר ימותו אנשים ברעב, ותבא עליו קללת לאום, והמשביר ומאכיל בשני בצורת תבא על ראשו ברכה, ואמר שברכה זאת גדולה היא כי נפש שמקבלת ברכה זאת תדשן, ר"ל ע"י שמשביר אוכל נפשו תדושן, ומי שמרוה אחרים במשקה גם הוא יורא וישבע לרויה, ומצאנו פעל דשן על הנפש, ורויתי נפש הכהנים דשן, ותתענג בדשן נפשכם, והוא על ליחות השרשי המתרבה ומוסיף כח בגוף, והרויה הוא השביעה הגמורה במשתה, וכ"ז משל על המונע חכמה ות"ת מתלמידיו שהוא המונע בר, וע"כ אמר יקבוהו לאום, שגדר שם לאום הוא בעלי הדת, שזה ההבדל בין עם ובין לאום, והמשביר ומלמד תורה תחול עליו ברכה, ואז נפשו הרוחניית תדושן בדשן הרוחני, והמרוה ומורה לתלמידיו דרך ה' גם הוא יורא וה' ילמדהו דעת ודרך תבונות יודיעהו, וכבר בארתי משל הלחם והמשקה בלימוד התורה בישעיה סי' נ"ה הוי כל צמא לכי למים לכו שברו ואכלו, עי"ש:

    אבן עזרא

    יורא מלשון והורית להם. ופירוש: נפש הנותנת מברכותיה, השם ידשנה וירבה השם שהוא מרוה אותה.

    גם הוא יורא וצוה להרוות איש אשר יחסר וזהו: הענק תעניק לו והחזקת בו.

    פרוש אחר: ומרוה דבק עם נפש ברכה. ופירוש: איש מרוה גם הוא יורא ענין הדשן, כי הוא מדושן בהרוותו איש מחסור. פרוש אחר: החכם שהוא מרוה אחרים - האל יתן לו שררה.

26. (כו)מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר

    מצודת דוד:מונע בר. החדל למכור תבואתו בעת הצורך ומשמרה עד זמן היוקר יקללוהו בני אומתו וברכה באה לראש המוכר שבר בעת הצורך כי הכל יברכוהו והוא נאמר למשל על השפעת החכמה לזולת:

    עוד פירושים על פסוק כו: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    בר. תבואה כמו לשבר בר (בראש׳ מב):

    יקבהו. יקללוהו כמו לכה קבה לי (במדבר כ״ב:י״א):

    לאום. אומה כמו ולאום מלאום יאמץ (בראשית כ״ה:כ״ג):

    משביר. ענין מכירת תבואה כמו לשבר בר (בראשית מב):

    רש"י

    מונע בר. מלמד תורה:

    אבן עזרא

    בר הוא הנקי מן התבן, על משקל חג פת בג.

    יקבוהו מענין קבה לי ומשרשו כי משקל קבה הבה וכן ארה לי, והתכונה בהם נקבה יהבה נארה שמעה סלחה:

    משביר מוכר שבר. פירוש: מי שמונע בעת רעב תבואתו עד שימכרה בדמים יקרים - יקללוהו עמים וברכה תבוא לראש מוכר שברו בעת הצורך.

27. (כז)שֹׁחֵר טוֹב יְבַקֵּשׁ רָצוֹן וְדֹרֵשׁ רָעָה תְבוֹאֶנּוּ

    מצודת דוד:שוחר טוב. הדורש אחר טובות בני אדם וחפץ בהם יבקש בזה רצון מה׳ כי עי״ז ירוצה לו: ודורש. אבל הדורש אחר רעות בני אדם ובה הוא חפץ אזי הרעה ההיא תבוא עליו:

    עוד פירושים על פסוק כז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    שוחר. ענין דרישה כמו ושחרו אל (תהלים מח):

    רש"י

    שוחר טוב. החפץ להדריך את הבריות בדרך טובה ומוכיח ומיסר אותם:

    יבקש רצון. הוא חפץ שיהיה הקב"ה רוצה בם ומתפייס עמם, רצון, אפיימינ"ט בלעז:

    מלבי"ם

    שוחר טוב, מלמד לנו כי טבע האדם נוטה יותר אל הרע מאל הטוב, כי הציורים הרעים נטועים בנפש האדם מימי הילדות, וכחות החומר נשמעות יותר אל החושים ואל התאות, לכן אמר שוחר טוב, ודורש רעה, כי הטוב צריך לשחור, שפעל שחר היא הבקשה היתירה שמבקשים בכל בקר בעלות השחר, משא"כ הרעה די בדרישה, והנה השחר טוב צריך לבקש תחלה רצון, שכחותיו ירצו בטוב, כי אין הרצון בטוב נטוע בכחות הנפש מעצמו רק צריך לבקשם, ולעדור במעמקי הנפש עד יוציא הרצון מתעלומותיה, משא"כ הדורש רעה תבואנו מעצמו, וא"צ לבקש רצון כי החומר והתאוות מוכנים אל הרע, וגם אמר יבקש מענין בקשה הנרדף עם התפלה שצריך לבקש עזר מה' והבא לטהר מסייעין אותו וצריך לבקש רצון מה', אבל הדורש רעה תבואנו מעצמו, כי הבא לטמא פותחין לו:

    רלב"ג

    שוחר טוב. מי שהוא טוב ודורש אותו הוא רצון השם יתברך שיגיע לו כי השם יתברך עשה את האדם בתאר שיבקש אל הטובות ולזה יגיע לו בלא ספק התכלית שכוון אליו:

    ודורש. ומבקש לעשות רע יבואנו והוא שכבר יבא לו הרע בהפך מה שכיון כי הוא כיון הרע לזולתו ויבא לעצמו ברשתו אשר טמן לזולתו ילכד:

    אבן עזרא

    שוחר שיקום בשחר לעשות טוב הוא יבקש לרצות חברו אשר חטא לו, או שיבקש רצון שירצהו השם.

    ודורש לעשות רעה לרעהו, היא תבואנו מאת השם כענין: ישוב עמלו בראשו וגו'.

28. (כח)בּוֹטֵחַ בְּעָשְׁרוֹ הוּא יִפֹּל וְכֶעָלֶה צַדִּיקִים יִפְרָחוּ

    מצודת דוד:הוא יפול. ולא יועיל לו עשרו אבל הצדיקים הבוטחים בה׳ יפרחו כעצי האילן:

    עוד פירושים על פסוק כח: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    בוטח בעשרו הוא יפול, ממליץ עניני האדם במשל עץ פרי, שפריו הוא פרי הנפש לתורה ולתעודה, אם יעסוק בתורה ויעבוד את ה', אז צדיק כתמר יפרח ופריו יתן בעתו, והקנינים החיצונים שהוא העושר דומה כעלים השומרים את הפרי ומגינים עליו, כך יגינו עליו בל יטרידנו צרכיו ומחייתו מתורת ה' ועבודתו, אבל מי שבוטח בעשרו לבד וחושב שהוא העקר, הוא יפול כנפול עלה מגפן, כי העלים שאין פרים בה אינם כלום, אבל צדיקים יפרחו כעלה, ר"ל שיפרחו ויוציאו פרח וציץ שזה התחלת גידול הפרי, ר"ל שיעשו פרי קדש הלולים לחכמה ולדעת, והעושר הוא כעלה הסובב את הפרח ומגין עליו שיתקיים הפרי ע"י העלה והעלה יסובב ויקיף את הפרי:

    רלב"ג

    בוטח בעשרו. מי שיבטח בעשרו ולזה יחשב להתגדל ולהתנשא על האנשים הוא יפול כי אין ראוי לבטוח כי אם בש"י וכמו העלה שיצא תחתיו הפרח כן יפרחו הצדיקים לעשות פרים אשר יבטחו בו מהש"י:

    אבן עזרא

    בוטח בעשרו ולא בשם, לא יועילנו כי הוא יפול ביד מבקשי נפשו, והצדיקים שיבטחו בשם ולא בעשרם - יפרחו ויציצו כעלה.

29. (כט)עוֹכֵר בֵּיתוֹ יִנְחַל־רוּחַ וְעֶבֶד אֱוִיל לַחֲכַם־לֵב

    מצודת דוד:עוכר ביתו. העצל אשר בעבור עצלותו עוכר ומשחית בני ביתו כי לא מצאה ידו לתת להם די מחסורם הנה בזה יתרבה המריבה והכעס וכאלו ינחל לעצמו רוח הכעס וסוף הדבר יהיה אשר האויל הזה יהיה עבד לחכם לב להחיות נפש עצמו:

    עוד פירושים על פסוק כט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    רוח. עניינו כעס כמו הניחו את רוחי (זכריה ו׳:ח׳):

    רש"י

    עוכר ביתו ינחל רוח. אדם עצל שינחל רוח תמיד ואינו יגע בתורה ולא במלאכה סוף עוכר את בני ביתו שאין להם מה לאכול:

    מלבי"ם

    עוכר ביתו ינחל רוח, עוכר ביתו הוא המהרס סדרי ביתו משחית את כליו, מרבה הוצאותיו יותר מן היכולת לא ישאר בידו מה לנחול ולהנחיל כי בית והון נחלת אבות, וינחל רוח, וכל זה משל על הבית המליציי שהוא בית הנפש ומעונתה, שעליו אמר (כ"ד ג') בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים, שחקי החכמה אשר אסף בנפשו איך יתנהג בכל מדותיו ובכל תהלוכות הנפש לטוב ולרע הוא בנין הבית, כבונה בית שאוסף העצים והאבנים ומקבצם ומסדרם, כן אוסף כל חקי החכמה וע"י התבונה שיבין חקי החכמה ויוציא דבר מדבר יגמר את הבנין להשלימו, ועת ידע הכל בידיעה ברורה, בין במדות בין בהשכלות האלהיות ימצא בית נפשו בכלים יקרים ונאים, כמ"ש וכלי יקר שפתי דעת, ואם הבית הנפשי מסודר באופן זה אז בית צדיק חוסן רב, אבל הרשע המסתפק בחקי החכמה יחולק עליהם וכ"ש שא"ל בינה ודעת, עוכר ביתו, כמ"ש ובתבואת רשע נעכרת, ואז ינחל רוח ואבד ההון היקר וכלי הנפש האלה ונשאר תחתיהם הבל ורעות רוח, והוא הרוח הסוער ומעלה ציורי התאות על הלב ויגע בארבע פנות הבית וישאהו ממקומו, ומזה הוציא הנמשל כי עבד אויל לחכם לב, גדר חכם לב הוא מי שכח המושל בנפשו (שנקרא לב) מושל כפי ציורי החכמה וחקותיה בלי יפנה מהם, והיא כבר מלא ביתו כל הון יקר ונעים, והאויל, הוא ההפך ממנו, שהוא המסתפק בחקי החכמה וחולק עליהם, והוא העני בדעת וראוי שיהיה עבד לחכם לב, כעני ודל שהוא עובד את העשיר:

    רלב"ג

    עוכר ביתו. מי שהוא משחית ביתו ר"ל כגון בנין הגוף ואיבריו וכחותיו הנפשיות עד שלא ישתמש בהם לתועלות המכוון בהם הנה ינחל רוח והבל כי אין בו תועלת ותחת מונעו עצמו מלעבוד שכלו במכוון בו ישוב עבד לזולתו ר"ל שכבר יהיה האויל עבד לחכם לב או ירצה במלת עבד שם מקרה והרצון בו שיגיעת האויל אשר עבד בו יהיה לחכם לב כאמרו יכין וצדיק ילבש:

    אבן עזרא

    עוכר ביתו באולתו הוא נוחל רוח והבל ועבדו של האויל לחכם לב לנחלה, כי יקנהו ממנו והודיע כי האויל משחית קנינו, והחכם קונהו בחכמתו, או האויל הוא עבד לחכם.

30. (ל)פְּרִי־צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׂוֹת חָכָם

    מצודת דוד:פרי צדיק. מעשה הצדיק היא כעץ המגדל חיים כי על ידי מעשיו בא החיים. ולוקח. הלוקח לעצמו נפשות להדריכם בדרך הישר והרי הוא כאלו קנאם כמ״ש ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית י״ב:ה׳) הלוקח הזה לחכם יחשב:

    עוד פירושים על פסוק ל: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    פרי צדיק. גמול פירות מעשה הצדיקים עץ חיים הם לעולם:

    ולוקח נפשות חכם. מי שהוא חכם קונה לו נפשות שמלמדם דרך טוב והרי הם לו כאלו קנאם כענין שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית י״ב:ה׳):

    מלבי"ם

    פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם, הצדיק הוא שמשתמש בחקי החכמה לעשות צדק בפועל, והחכם הוא מי שאסף חקי החכמה מרבותיו ע"י לימוד, ואמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, שממשיל את הצדק כעץ עושה פרי, והצדיק וריעיו אוכלים הפרי, ומהו הפרי? מעלליהם, שהם הפעלים היוצאות מתכונות נפשיות, והאוכל פרי הזה אוכל פרי עץ החיים, שאוכל ממנו וחי לעולם חיי הנפש, ר"ל הלמד ממעשיו ועושה כמהו, והחכם הוא לוקח נפשות בדברים (שכל לקיחה אצל בני אדם הוא בדברים) החכם ממשיך נפשות ע"י למודיו שמלמד אותם חקי החכמה, והצדיק מחיה אותם ע"י שמאכילם פריו, ר"ל שיעשו כמעשיו:

    רלב"ג

    פרי צדיק עץ חיים. כי הצדיק יגיע אל החיים הנצחיים ומי שהוא לוקח ומושך לעבודות הנפשיות החומריות כדי שיעוררו כלם אל השכל להשגת אלו החיים הנצחיים הוא חכם או יהיה הטעם כפול והרצון פרי צדיק הוא עץ שיתן חיים וזה כי לא די לצדיק שיקנה החיים לעצמו אבל יקנה אותם לזולתו והחכם הוא לוקח נפשות האנשים ומושך אותם לעבודת השם יתברך שיקנו כלם החיים הנצחיים:

    אבן עזרא

    פרי צדיק פרי מחשבות שכלו ללמדם מוסר מפיהו, כפרי עץ החיים.

    ולוקח מענין: כי לקח טוב. ופירש ומחכים נפשות חכם ומודיעם המוסרים וכמו: מה יקחך לבך יחכימך פרוש אחר: קונה כמו המביאים את המקחות. ובלשון חז"ל קורין לקנין מקח, כלומר קונה נפשות כעבדים ושפחות כענין ועבד אויל.

    פרוש אחר: ולוקח נפשות בחכמתו יציל אותו מרע.

31. (לא)הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם אַף כִּי־רָשָׁע וְחוֹטֵא

    מצודת דוד:הן וגו׳. כאומר למה יבטח הרשע על הצלחת שעתו הלא יראה כי אף הצדיק ישולם על העבירה שבידו עודנו בארץ עד לא ימות וכל שכן הרשע המחזיק ברשעו וחוטא עוד שבוודאי יקבל גמול מעשיו אם קודם המיתה אם לאחריה:

    עוד פירושים על פסוק לא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    אף כי. ענינו כמו כל שכן וכן אף כי אש אכלתהו (יחזקאל ט״ו:ה׳):

    רש"י

    הן צדיק בארץ ישולם. למה יבטח הרשע בשעה שמצלחת לו הלא הוא רואה שהצדיק משתלם שכר העבירה שבידו בעודו על הארץ בחיים:

    ואף כי רשע וחוטא. וכ"ש שסופו של רשע להשתלם לו או בחייו או במותו:

    מלבי"ם

    (משלי יא לא): הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא - אחר שאמר כי (משלי יא ל): פרי צדיק עץ חיים, שהוא על חיי הנפש, לומר כי מזה נגזר שישיגהו רעות בעולם הזה, אם חטא איזה חטא, כי (קהלת ז כ): אין צדיק בארץ אשר לא יחטא, ולכן בארץ ישולם, כדי שישמור לו שכרו בעולם הנפשות ששם יחיה לעולם, ועתה קל וחומר שכל-שכן הרשע שהוא חוטא, שישולם לו חטאו, רק שתשלום הרשע יהיה בעולם הבא, כי הוא לא אכל מעץ החיים, וימות מיתת הנפש בעולם הנפשות.

    ושיעור הכתוב: הן צדיק וחוטא ישולם, אף כי רשע וחוטא.

    ומזה נלמד גם כן, שגם הרשע נענש אף על חטא קל, מכל-שכן מן הצדיק.

    רלב"ג

    הן צדיק בארץ. הנה הצדיק לא יספיק לו קנין החיים הנצחיים אבל יעמוד בשלום בהיותו בארץ אין פחד רעה לנגד עיניו וגם כאשר רשע והוא חוטא חטא מה עכ"ז יעמוד בשלום בארץ כמו שתראה מיהושפט שהתחבר עם אחאב שהיה רשע וחטא בזה הצילו הש"י מהרע כשקמו עליו חיל ארם להרגו בעבור כי נמצאו בו דברים טובים כמו שנזכר בספר דברי הימים וכזה תמצא בדוד כשחטא בדבר אותה האשה אמר לו הנביא גם ה' העביר חטאתך לא תמות לפי שכל פעולותיו זולתי זאת היו בתכלית השלימו' כמו שזכרנו שם ולזה מצאנו שנענש שאול יותר ממה שנענש דוד והיה חטא שאול יותר מעט אלא שלא עשה מהטובות כל כך כמו שעשה דוד אך רוב פעולותיו בלתי נוהגות על היושר:

    אבן עזרא

    בארץ ישולם בעודו חי ישלם לו השם מעשה הטוב.

    אף כמו כן הרשעים ישולם שכר פעולתם טרם מותם כענין אל פניו ישלם לו.