איוב פרק ל״ח

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)וַיַּעַן־יְהוָה אֶת־אִיּוֹב מנ מִן וַיֹּאמַר

   מצודת דוד:מן הסערה. כי נגלה אליו ברוח סערה:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   (מענה מן הסערה): מן הסערה. מנה שערות שלך ואשיבך דברים כנגדן, מן הסערה שחרפתני אשר בסערה ישופני (לעיל ט) ממנה אשיב לך כאשר תשמע בסוף הענין מי פלג לשטף תעלה גומא לכל שער ד"א בסערה הכהו בסערה רפאהו כדמפרש בספרי:

   מלבי"ם

   פתיחה למענה התשעה עשר מענה ה' בסערה

   אחר כל הויכוח הזה שהתווכחו על־פי השכל והסברה, התגלה ה' אל איוב מן הסערה, ויצו שיאזור חלציו ושיחלוף כח ויסורו ממנו הייסורים ויתווכח איתו. בהתגלות ה' בעצמו כבר נשלם כל הויכוח, כי מזה הראה לדעת:

   • א] שה' משגיח על פרטי בני אדם, עד שהיטה אוזן אל כל מה שדיבר איוב, ובא להוכיחו וללמדו דעת, שזה מעיד על השגחה פרטיית על כל מצעדי גבר, ונסתר דעת איוב שאין ה' משגיח;

   • ב] מזה מבואר שנפש האדם היא בת אלהים בלתי בת תמותה, חיה ורבת פעלים, שרק באופן זה יצוייר שידבר ה' עם האדם, מצד שנפשו הוא חלק ממנו, ובעת תפשיט בגדי הגוויה, היא צופה במראית אלהים שהיא חלק מעצמותו ית', ונסתרו כל הספקות שהיה מסופק בעניין הישארות הנפש וגמול עולם הבא, אחר שראה זה בחיים איך תתפשט הנפש מן הגויה בעת החזון והדיבוק באלהים, ואיך תתענג בנועם רוחני על מחזות קדשו.

   ובזה כבר השיב לו על כל השאלות אשר שאל על ייסורי הצדיקים, אחר שראה שעיקר האדם הוא הנפש אשר היא תיפרד מן הגויה ותדבק באלהים לחזות בנועם ה' ולשמוע קולו מתוך האש, והוא עיקר השכר המקווה לצדיקים אחר כלות החומר, בעת תשוב הרוח אל האלהים אשר נתנה.

   ועם זה דיבר עמו באורך בפרט זה, והודיע איך השגחתו הפרטית משתרע על כל מעשיו, בין בבריאת המציאות בכלל, בין על כל בריה בייחוד, שישגיח על כל ענייניו להמציא לו המזון והמעון, ולהשגיח על קיום מינו, הן בעניין לידתו, הן בפרנסת ילדיו, וכל שכן שהשגחה זו תתפשט על האדם מבחר היצורים.

   ואחר שביאר לו כל זה, הוסיף לדבר עמו דיבור שני, להשיב לו על השאלה השניה ששאל מהצלחת הרשעים, ומדוע אין ה' מאבד את הרשעים שדומים כחיות הטורפות שמחריבים את היישוב, השיב ששאלה כזאת הלא תשאל גם כן על שברא בין בעלי החיים, בע"ח חלושים ובע"ח חזקים הטורפים את החלשים, ולדבריך היה ראוי שיברא רק רמשים חלשים חסרי כוח, ואין זה מגדלות הבורא, שמגדולתו הוא שיברא ברואים נוראים ואיומים, ובכ"ז ערך בהשגחתו שיתקיימו, על־ידי מה שעשאו מדיני בטבע ונטע בו הכוח לעשות משפט ומישרים, וכמו שביאר כבר אליהוא בסימן ל"ה.

   ואז הודה איוב כי לא השכיל בכל ויכוחו, אבל גילה דעתו כי לא ליבו הלך אחר דברי פיו בכל זמן הויכוח, שבאמת בלבבו היה מאמין בהשגחה ובהישארות הנפש, וכל ויכוחו היה רק לנסות למצוא בזה דרך על־פי העיון והשכל, והיה דרך החיפוש לבד, כמו שאמר אדון הנביאים (שמות לג יח): "הראני נא את כבודך", שהוא גם כן חקר על זה מתחילה בדרך השכל, והוא התעסק בספר איוב שכולל חקירותיו ועיוניו בפרטים אלה, וכאשר ראה שאי אפשר להשיג מענה על פי השכל, ביקש שיודיעהו ה' בעצמו את כבוד משפטיו והנהגתו, כמו שהראה לאיוב, ויורהו ויאמר לו, ואז ניחם על עפר ואפר.

   רלב"ג

   ביאור מלות המענה ויען ה' את איוב מן הסערה ויאמר:

   אבן עזרא

   ויען ה' פירש מן הסערה שרוב הנפלאות שסיפר הם בסערת השמים, או שדיבר עליו בסערה.

2. (ב)מִי זֶה מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין בְּלִי־דָעַת

   מצודת דוד:מי זה מחשיך. מי הוא זה אשר מלאו לבו להחשיך ולסכל העצה היעוצה ממני בדבר הנהגת העולם: במלין וגו׳. אשר יאמר שהכל בא מצד המערכה ובעבור זה יגנה הנהגתו:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   רש"י

   מחשיך עצה. עצה חשיכה וסכלה, ד"א מי זה מחשיך עצה בלי דעת, אמר הקב"ה מי זה הוא מחשיך עצה מקלקל במילים וברוב דברים שכתבתי איש תם וישר בתחילת הספר כדי לחול שמי עליו והוא בא והחשיך וקילקל מה שיעצתי ברוב דבריו ואיוב ענהו מי זה מעלים עצה (לקמן מב) אילו הייתי יודע עצתך לא הייתי מרבה בדברים והקב"ה השיבו והלא אברהם לא היה יודע ועמד בעשר כך מצאתי:

   מלבי"ם

   מי זה, כבר בארתי בפתיחה שבזה עצמו שהתגלה ה' אליו, בזה עצמו מצא מענה על כל וכוחו, הן על ההשגחה, הן על גמול הנפשות כנ"ל, וה' ענהו מן הסערה שבסערה זו שהפיל הבית על בניו והרס את ביתו, בזה בעצמו משגיח עליו עתה להשיבו אל נוהו, וכמ"ש חז"ל וזה כמ"ש שהקב"ה במה שמכה בה מרפא, ויאמר לו איך תחשיך עצת ה', בהנהגה אשר באורה נראה אור, איך תחשיך אותה לאמר שהעולם נתון למקרה ע"י מלין בלי דעת:

   אבן עזרא

   מי זה מחשיך העניין רצית להחשיך עצתי, כמו להעלים ולהסתיר, ובמקום אחר: מי זה מעלים.

   עצה במלין שדברת בלי דעת.

3. (ג)אֱזָר־נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ וְאֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי

   מצודת דוד:אזר נא וגו׳. הוא ענין חזוק וזריזות כי החגור במתניו הוא מזורז: ואשאלך. אני אשאלך דברים ואתה הודיעני תשובה עליהם אם לא כן הוא:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   אזר. חגור:

   כגבר. ר״ל כאיש גבור:

   חלציך. מתניך:

   רש"י

   אזר נא כגבר חלציך. רמז לו שיתעורר מן חלייו ויסוריו:

   מלבי"ם

   אזר נא כגבר חלציך, יען בקש איוב יסר מעלי שבטו, שבעת הוכוח יחדלו ממנו היסורים, א"ל שיאזור חלציו המנוגעים מן השחין, ויעמוד כגבר גבור כי סר השחין והחולשה ממנו, ועתה אשאלך ותודיעני:

4. (ד)אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי־אָרֶץ הַגֵּד אִם־יָדַעְתָּ בִינָה

   מצודת דוד:איפה היית. כאומר איך ערבה לבך לגשת לחקור אחר הנהגתי איה היות בעת יסדתי את הארץ האם ראית לה סמוכות על מה עומדת וכאומר הלא תשכיל לדעת שתלויה במאמרי כאלו היית בעת הבריאה וראית כי כן הוא: הגד. אמור אם יש לה סמוכות ועל מה תלויה אם יש לך בינה להשכיל אמיתת הדבר:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   איפה. איה פה:

   רש"י

   איפה. אי פה:

   מלבי"ם

   איפה התחיל לברר לו טוב השגחתו והנהגתו מתחלת הבריאה, והקדים לאמר לו אם תרצה להשיג הנהגת ה' וחכמתו מן הקודם אל המאוחר, בהכרח שתכיר תחלת הבריאה לדעת יסודי העולם והוייתו, איך עשה הכל מן התהו בכח ובחכמה בב"ת, אשאלך איפה היית ביסדי ארץ, ואז אשאלך, הגד אם ידעת בינה:

5. (ה)מִי־שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע אוֹ מִי־נָטָה עָלֶיהָ קָּו

   מצודת דוד:מי שם. מוסב על הגד שבמקרא שלפניו לומר הגד מי שם מדות הארץ בארכה וברחבה כמו שהיא עתה: כי תדע. אם ידעת ששם מי זולתי וכאומר וכי תחשוב שנעשה על ידי מערכות השמים: או מי נטה וגו׳. למדוד ארכה ורחבה ואחז במשל מדרך הבנאי והוא כפל ענין במ״ש:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   קו. חבל המדה:

   רש"י

   ממדיה. מדותיה:

   מלבי"ם

   מי שם ממדיה כי תדע, מצייר הבנין הראשון בעת נבנה כדור הארץ ליסד ארץ על מכוניה כבית הנבנה, שתחלה מודדים את המקום ששם יעמוד הבית, ומי שם ממדיה, מי הזמין את האומנים שימדדו המקום שבו יעמוד כדור הארץ בין שאר הכדורים הנמצאים במציאות וכמה תתרחק מכל אחד מהם, ואח"כ נוטים קו על הבית עצמו לישר הבנין בארך וברוחב ובגובה, מי נטה הקו, הלא זאת עשה ה' בעצמו, ומיחס המדידה לאומנים אחרים ורק ה' הזמין את המודדים, ונטיית הקו יחס אליו בעצמו, כי המדידה כמה תתרחק מכל כוכב זה נעשה ע"י כח המושך הכללי אשר לכל הכדורים זה על זה, שכולם משכו את הארץ אליה עד שנשארה תלויה ביניהם במקום שהוא, כנודע בחכמת התכונה, אבל בנין הארץ בעצמה נעשה על ידי ה' בעצמו:

   רלב"ג

   מי שם ממדיה. מי גזר וסדר מדת הארץ שתהיה בזה האופן והנה ממדיה שם ובא בשקל מצרי שאול והיסוד מדד והרצון בו מדותיה וקצות גבוליה:

   או מי נטה עליה קו. ר"ל לבנותם ולחדשה באופן אשר היא עליו ואולם אמר זה כי מנהג הבונים לנטות קו על בניינם:

   אבן עזרא

   ממדיה גבולותיה. ור' יהודה בעל הדקדוק נ"ע פירש: אותם מן מדד. ויתכן שיהיה רמז למדת הגבולים.

   קו הוא סבוב עגולת הארץ.

6. (ו)עַל־מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ אוֹ מִי־יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ

   מצודת דוד:על מה. הגד על דבר מה נשתקע אדני עמודי הארץ וכאומר הלא אין לה לא עמודים ולא אדנים ואין לה על מה לשקוע כי האויר מקיפה: או מי ירה. מי השליך האבן הראשון ההושם בפנת היסוד ואחז במשל מדרך הבנאי שדרכו להתחיל בנין היסוד מן הפנה והכוונה היא על נקודת המרכז היא אמצעית כדור הארצי אשר היא מעמדת את כל הכדור לבל יתקרב אל הפאה מן הפאות כי כל חלקי היסוד משתוקק ליסודו:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   אדניה. הם הדברים אשר יעמידו עליהם העמודים כמו אדני החצר (שמות לח):

   הטבעו. מל׳ טביעה והתחיבה בעומק:

   ירה. השליך כמו ירה בים (שם טו):

   פנתה. מל׳ פנה וזוית:

   רש"י

   ירה אבן פנתה. באמצע הים ומשם נשתת כל העולם:

   מלבי"ם

   על מה אדניה הטבעו, מצייר אותה כאהל ומשכן שהקרשים מוטבעים על אדנים, כן הארץ עומדת על בלימה, ועל מה הטבעו? הלא על חפץ ה' ורצונו, או מי ירה אבן פנתה, מצייר שבאמצע הארץ נמצא צור ואבן שתיה המושך את כל מה שבסביבו אל המרכז, ומי שם שם האבן הזה?:

   רלב"ג

   אדניה. עמודיה:

   אבן עזרא

   אדניה הם ההרים.

   אבן פנתה היא הנקודה.

7. (ז)בְּרָן־יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל־בְּנֵי אֱלֹהִים

   מצודת דוד:ברן יחד. חוזר על איפה היית האמור בתחילת הענין לומר איפה היית בעת ירננו יחד כל כוכבי בוקר הם מערכות השמים וכל בני אלהים הם המלאכים המניעים אותם יריעו לשמי וכאומר וכי לא תשכיל לדעת זאת כאלו היית שם וראית שהמה כולם נכנעים לי ועול מוראי עליהם ומה זה תאמר מדוע משדי לא נצפנו עתים (לעיל כד):

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ברן. מל׳ רננה:

   כוכבי בקר. הוא כמו כוכבי אור כי בקר ואור אחד הוא והכוונה היא על כוכבי לכת המאירים ביותר וכן הללוהו כל כוכבי אור (תהילים קמ״ח:ג׳):

   ויריעו. מל׳ תרועה:

   בני אלהים. הם המלאכים וכן ויבאו בני אלהים (לעיל א):

   רש"י

   ברן יחד. מתחלה כוכבי אור:

   מלבי"ם

   ברן יחד כוכבי בקר, דרך המלכים שבעת שמניחים אבן פינה ליסד בית מקדש מלך, יעמידו שרים ומנגנים לנגן ולהריע תרועה גדולה, עפ"ז מצייר שבעת ירה אבן פנת הארץ רננו כל כוכבי בקר, וכל בני אלהים הריעו, וזה הציור של הכח המושך שיש לכל הכוכבים זא"ז ואל כדור הארץ, שערך מיתרי הכח המושך הזה ויחוסו שוה עם ערך הקולות אשר בחכמת המוסיק"א, וזה מראה הערך התבוניי והיחוס והשיוי שיש בין הארץ ויתר הכדורים, שכ"ז מורה על רוב החכמה וההשגחה:

   רלב"ג

   ברן יחד. מענין רננה:

   אבן עזרא

   ברן יחד בעבור שיסובו סביבות נקודות הארץ.

   וכוכבי בקר הם הז' משרתים ויקראו כוכבי אור.

   ובני אלהים הם המערכות העליונות ותנועתם, היא רינתם ותרועתם.

8. (ח)וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם יֵצֵא

   מצודת דוד:ויסך. וכן מי עשה מחיצה מול הים כחומה בצורה העשוי בדלתים שאין לבוא כאשר יסוגרו ועל החול יאמר שהוא גבול לים לבל יעברנהו: בגיחו. בעבור כי ימשך מימיו לצאת מן הרחם הוא עומק התהום ומתרבה בכל עת ופן ישטוף העולם ולזה מהצורך הוא אל הגבול ומי עשה לו הגבול הזה הלא אין ביד המערכת לשנות דבר מטבעו:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ויסך. ענין מחיצה וגדר כמו ויסך אלוה בעדו (לעיל ג):

   בגיחו. ענין המשכה כמו כי יגיח ירדן (לקמן נו):

   רש"י

   בדלתים ים. חול גבול לו:

   בגיחו. בהמשכתו יוצא מן התהום כמו גוחי מבטן מושכי:

   מלבי"ם

   ויסך אחר שספר איך יסד כדור הארץ, יספר איך כונן אותה שתהיה ראויה לישוב, כי כדור הארץ היה תחלה כולו מכוסה במים, ומדמה התגלות היבשה וצאתה מן בטן הים לולד היוצא מבטן אמו, וכבר בארתי בפי' מעשה בראשית שאחר שהיתה הארץ תהו ובהו ומים סובבים אותה, התחילו האדים לעלות מן המים אל הרקיע שהוא עיגול הנשימה מקום הסגריר, כי יסוד המים היה מעורב אז בצד אחד עם יסוד העפר. ובצד אחד עם יסוד האויר, כמ"ש ורוח אלהים מרחפת על פני המים, וע"י התחילו האדים לעלות, ועי"ז נבדל האויר מן המים האדיים והתחילה היבשה להתגלות קצת, והיה הסדר יהי אור, יהי רקיע בתוך המים (שזה נאמר על גבול עיגול הנשימה), ואח"כ יקוו המים כמ"ש בארך, וכן סדרם בתהלות (סי' ק"ד) עוטה אור כשלמה, נוטה שמים כיריעה, המקרה במים עליותיו, כמש"ש, ואחר שנתגלה קצת היבשה על ידי עליית האדים ששם ה' חק באויר הנשימה (כמ"ש למעלה כ"ו צורר מים בעביו חק חג על פני תהום) אז נתן גבול לים לבל ישוב להציף את היבשה, כמ"ש גבול שמת בל יעבורון, שעז"א ויקרא אלהים ליבשה ארץ, עז"א פה ויסך בדלתים ים בעת גיחו מרחם יצא, עת יצא מן הגחון הולד הזה אשר התחיל לצאת מן הרחם שהוא עת שהתחילה היבשה לצאת מן המים:

   רלב"ג

   ויסך. סתם וסגר:

   בגיחו מרחם יצא. בצאתו מרחם ובהולדו:

   אבן עזרא

   ויסך כמו הנני סך והעניין סגר.

   בגיחו בצאתו כמו מגיח ממקומו, כאילו מרחם יצא.

9. (ט)בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ

   מצודת דוד:בשומי. איפה היית בשומי לים מלבוש מענן ותכריך מערפל ור״ל כאלו כסיתיו בענן וערפל לבל יראה לצאת מן הגבול ולחוץ וכאומר הלא תשכיל לדעת שאני העושה כל אלה כאלו הייתי שם:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   חתולתו. ענין כריכה ועטיפה כמו והחתל לא חתלת (יחזקאל ט״ז:ד׳):

   רש"י

   בשומי ענן. סביבות ים אוקיינוס שהוא היקף העולם ועננים סובבים לו כלבוש:

   חתולתו. תכריכו כמו והחתל לא חתלת (יחזקאל ט״ז:ד׳):

   מלבי"ם

   בשומי, והיה דומה כילד שחותלים אותו בחיתול ומלבישים אותו, כמ"ש והחתל לא חתלת, והענן והערפל שנתהוה אז ע"י רוב האדים שעלו מן המים הם היו החיתול והלבוש שבם חתלתי את הילד הזה היוצא מרחם:

   רלב"ג

   וערפל חתולתו. וענן לבושו והטעם כפול והוא מענין והחתל לא חתלת:

   אבן עזרא

   חתולתו מלבוש ,וכמוהו: והחתל לא חתלת, לא הושמת כרוכה בבגד.

10. (י)וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם

    מצודת דוד:ואשבור. חוק גזרתי עליו כאלו עשיתי עליו מסביב שברים וחריצים וכאלו שמתי בריח ודלתים סגורים כאשר יעשו בתקון עיר מבצר:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ואשבור. מל׳ גאוה כי בהרמת כעין מטה עשוי לסגור בו את הדלתות:

    רש"י

    ואשבור. עשיתי לו שברים סביב לעכבו בתוכם והם לו חוק אשר לא יעברם כמו וירדפם לפני השער עד השברים (יהושע ז׳:ה׳) והם תועלות סביב לעיר:

    מלבי"ם

    ואשבור עליו חקי, כשבא הים (שהוא האם המוליד את היבשה ומוציאה מתוכו) על המשבר להוליד את הולד, המשביר והמוליד היה חקי, החק שנתן ה' בטבע מאדים שיעלו לאויר הנשימה, (כמ"ש חק חג על פני תהום) ועל ידם נפרש האויר מן המים, וכן רוב מימות עלו ונשארו תלוים באויר, שהם המים העליונים התלוים במאמרו של מלך באויר. וגם אשים בריח ודלתים, ששם גם בריח למי הים הסוגר בעדו בחוזק שלא יפרוץ את גבולו:

    רלב"ג

    ואשבור עליו חקי. ואגזור עליו גזרתי:

    אבן עזרא

    ואשבור כחו בחקי.

11. (יא)וָאֹמַר עַד־פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא־יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ

    מצודת דוד:ואומר. גזרתי עליו עד מקום החול שהוא לו לבריח ודלתים עד שם תבוא ולא תוסיף לצאת להלאה ובמקומו ישים גליו בהרמה וגאון ולא חוצה לו:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    עד פה. עד הנה:

    בגאון. מל׳ גאוה כי בהרמת הגלים נראים כאלו מתגאים כי יגבהו למעלה ומשמיעים קול גדול:

    מלבי"ם

    ואומר, מפרש מה היה הבריח, שזה היה דבר ה' ופקודתו מה שצויתי עליו לאמר עד פה תבוא ולא תוסיף, כמ"ש אשר שמתי חול גבול לים סביב ולא יעברנהו, ופה ישית, ר"ל שבכ"ז הנחתי ג"כ אפשריית להפרע מן הרשעים שבעת אצטרך שיעבור הים את גבולו כמו בדור אנוש וכדומה, גם ע"ז נתתי לו גבול, ואומר פה ישית בגאון גליך, שבעת יתגאו גליך ויעברו גבול הראשון להציף את הרשעים, לא יעברו את הגבול השני, שגבלתי להם עפ"י ההשגחה עד כמה ישטפו ויעבורו, בענין שקבעתי ישוב הארץ עפ"י השגחתי, וגם הנחתי אפשריית להפרע מן הרשעים:

    רלב"ג

    ופה ישית בגאון גליך. ר"ל ואל זה השיעור מהגאון ישית גליך מי שהוא פועל אותם והוא הרוח כאילו אמר שלגובה הגלים שיעור יכלה אליו לפיכך לא יתוסף שיעורו ולזה לא יגבהו הגלים יותר בעת אחת מעת אחר לתוספת שיעור הים והם בעצמם ג"כ מוגבלים כשיעור' עד שלא יצאו מגבולם אשר הגביל הש"י להם ובזה יהיה נשמר זה המציאות אשר בחלק הנגלה מהארץ שלא יבואו מי הים עליו ואפשר שיהיה הרצון בזה ועל זה המקום ישית הרוח בגאון וגובה גליך ולא יעבור הגל אותו המקום אבל יפסד וישיב לקדמותו בהתנועעו אצל שפת הים ובזה יהיה נשמר זה המציאות אשר בחלק הנגלה מהארץ ואפשר שיהיה בי"ת בגאון נוספת וירצה שהרוח ישית גאון הגלים בהניעו אותם עד מקום מוגבל לא יעברו אותו כמו שקדם:

    אבן עזרא

    ופא ישית עד פה ישית כחך.

12. (יב)הְמִיָּמֶיךָ צִוִּיתָ בֹּקֶר ידעתה יִדַּעְתָּה מְקֹמוֹ

    מצודת דוד:המימיך. האתה צוית מימיך את השמש המשליך ניצוציו להאיר הבקר טרם יגלה הוא על פני הארץ האם צויתו מעולם ללכת ולבלי ינוח וכאומר הלא מעצמו יתנועע בכל עת ולא ישקוט ולא ינוח ואם לא היה נכנע לי לקיים גזרתי היה א״כ ראוי לו לנוח בזמן מן הזמנים: ידעת. הידעת את השמש המביא השחר איה מקומו אשר ישכן שם וכאומר הלא אין לו מקום מנוח והוא כפל ענין במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    השחר. היא כמו בקר:

    רש"י

    המימיך. מיום שנולדת:

    מלבי"ם

    המימיך, אחר שבאר איך יסד ארץ ויבשה, באר ענין האור, וכבר בארתי בפי' בראשית, שבג' ימים הראשונים טרם נתלה האור במאורות, היה האור הראשון מקיף את הכדור י"ב שעות בכל יום סביב סביב, והיה אור בכל סביבות הכדור, ואחר יב"ש נסתלק מכל סביבות הכדור והיה לילה י"ב שעות, ובארתי שם שהורדת האור וסלוקו לא נעשה בפעם א', שא"כ לא יצוייר ערב ובקר (שמורה על התחלת שקיעת האור והתחלת זרוחו) רק יום ולילה, כי האור ירד ונסתלק בהדרגה בענין שיחול שם ערב ובקר, והיה הבדל בין הג' ימים הראשונים ובין העת שנתלו המאורות בענין השחר, שהשחר הוא בעת עלות השמש מן תחתית האופק על האופק, שזה לא היה אז עד יום ד', שאז נהיה השחר הראשון בעת שהתחיל השמש לסבוב סביב הארץ, בעלותו ברגע הראשונה ממקום שנתלה אל מקום אחר, ואמנם השחר לא היה לו מקום מיוחד בהכדור רק ברגע הזאת, כי מאז ואילך השחר סובב את הכדור תמיד ומחליף מקומו בכל רגע, ולא יתכן לציין לו מקום מיוחד, ועז"א המימיך צוית בקר, הוא הבקר הראשון שנעשה ביום ראשון, זאת שנית הידעת שחר מקומו, הוא השחר שעלה ביום הרביעי ברגע שנתלה השמש, שאז היה לו מקום מצוין מיוחד מזולתו מה שלא היה כן לפניו ולאחריו:

    רלב"ג

    ידעת השחר מקומו. הודעת מקומו של שחר והוא המקום שזורח ממנו השמש ואולם אמר זה לפי שהשמש לא יזרח תמיד ממקום אחד אבל יתחלף מקום זריחתו דרך משל אל צד הדרומי ר"ל שיתקרב אליו תמיד מהתנועעו מראש סרטן עד ראש גדי ומראש גדי עד ראש סרטן הדבר הפוך ובזה האופן יתחדשו התקופות הארבעה ובהם תועלות להמציא לו הנמצאות השפלות לשמור מציאותם הזמן האפשרי כמו שיתבאר בטבעיות והנה זכר השמש מבין שאר הככבים להראות פעולתו יותר באלו הנמצאות אשר אצלנו:

    אבן עזרא

    המימיך המיום שנבראת אתה צוית להחיות בקר והודעת השחר מקומו.

    ותוכל לאחוז בכנפות הארץ והנכון כי על השחר ידבר שיאחוז בכנפות הארץ וימותו בכל יום הרשעים ויאבדו, כענין: יתמו חטאים מן הארץ אף על פי שהצדיק ימות, חסד ה' על יראיו וצדקתו לבני בנים.

13. (יג)לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה

    מצודת דוד:לאחוז. הוא מקרא קצר וכאלו אמר הלא צויתי לאחוז בקצוות הארץ לנערם וינערו הרשעים ממנה והצדיק נשאר בה ועל המבול יאמר אשר הכל נאבדו וישאר אך נח וכי אין השגחה היא זו:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    וינערו. ענין הנפילה מן הדבר אשר ינענעו בכח רב כמו גם חצני נערתי (נחמיה ה׳:י״ג):

    רש"י

    לאחוז בכנפות הארץ. ועוד המימיך צוית לאחוז בכנפי הארץ כאדם שאוחז בכנפי הטלי' ומנערה כן אני עתיד לאחוז בכנפותיה ולנער את הרשעים וכן הוא אומר וה' יטה את ידו וכשל עוזר (ישעיהו ל״א:ג׳) כאדם האוחז בידו דבר ומטה ידו והוא נופל:

    מלבי"ם

    לאחוז, ומאז הגביל שיאחז השחר תמיד בכנפות הארץ, כי בכל רגע ורגע השחר מחליף את מקומו ואוחז תמיד בקצה הכדור, ובאחזו בכנף הארץ דומה במשלו כאוחז בכנף בגד ומנער אותו מן האבק והעפר, כן ינערו רשעים ממנה, שבכל מקום שיאיר השחר יברחו הרשעים שודדי לילה חותרי בחשך בתים ויתחבאו בחוריהם:

    רלב"ג

    וינערו. ויסורו:

    ויברחו. להחבא:

14. (יד)תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ

    מצודת דוד:תתהפך. ומכל אלה תדע עם כי תתהפך חותם צורת האדם בעת מותו להיות כחומר וכטיט חוצות עכ״ז יעמדו בתחיה ויהיו כבראשונה וכמו המלבוש אשר יקופל וחוזר ונפשט והרי הוא כבראשונה ובא להשיב על אמריו שכפר בתחית המתים בחשבו שהכל בא מצד המערכה ולפי הטבע ותח״ה הוא נמנע אצל הטבע ולזה אמר לו המקום אם אמנם שאני משגיח שוב אין להפליא על תח״ה:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    חותם. צורה כמו חותם תכנית (יחזקאל כח):

    רש"י

    תתהפך. בציורין:

    כחומר חותם. מטבע צורת האדם במותן ובתחיית המתים יחיו ויעמדו בלבושיהם:

    מלבי"ם

    תתהפך כחומר חותם, שע"י הארת האור על הארץ יוחקו עליה צורות שונות, כי החום והאור יוציאו כל צמח וכל פרח וייפו פני האדמה וייבשו את הליחות, עד שתהיה כחומר חותם שהוא יבש, ויוחקו עליה צורות ושם הבורא חתום על פועל ידיו, ויתיצבו כמו לבוש, כי הארץ תתלבש ותתעטף בתולדותיה, כמ"ש לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר, וכ"ז ע"י פעולת האור בכ"מ שיאחז בכנפות הארץ, וגם תתעטף בבגד ארגמן כליל יופי תחת שהחשך ערום ומשולל מכל צורה ואין כסות לאופל:

    רלב"ג

    תתהפך כחומר חותם. ר"ל כמו החומר והטיט אשר יעשו בו החותם אשר ירצו שהוא מוכן בקלות לקבל החותם ההוא כן תתהפך פעולת השמש להמשך ממנו פעולות מתחלפות מצד חלוף מצבו:

    אבן עזרא

    תתהפך הארץ בצורות משונות כחומר חותם.

    ויתיצבו בני אדם כמו לבוש עליה וכל יום תחליפם, ובסוף ימנע מרשעים אורם.

15. (טו)וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר

    מצודת דוד:וימנע. ואז עם כי תהיה הצלחה על הצדיקים לא יוכלו לו הרשעים כי מהם ימנע אור הצלחתם ואז תשבר זרוע הרמה של בעלי הזרוע וכאלו ישיב בזה על תלונתו בעבור הגמול והעונש לומר אז יקבל כ״א כמפעלו:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    רמה. גבוה ונשאה:

    רש"י

    וימנע. אז מרשעים אורם וכן הוא אומר וזרוע רמה תשבר:

    מלבי"ם

    וימנע, וגם בהויית האור הניח אפשריית להפרע מן הרשעים, במה שבזה מנע מרשעים אורם, אם מצד הטבע כי האור הזורח הוא חשך לרשעים כמ"ש בס' כ"ד כי יחדו בקר למו צלמות, שבבא הבקר יכירו מעשיהם ואז זרוע רמה תשבר כי יעשו בהם משפטים, וגם הכין אפשרות אל חשך השגחיי, אשר יצטרך לפעמים לתשלומי הרשעים, כמו חשך מצרים, במה שהכין את האור באופן שיש אפשרות לסילוק האור ובא החשך תחתיו, כמ"ש יוצר אור ובורא חשך כמ"ש בפי' שם, ואז ימנע אור מן הרשעים וזרוע רמה תשבר ע"י ההשגחה:

16. (טז)הֲבָאתָ עַד־נִבְכֵי־יָם וּבְחֵקֶר תְּהוֹם הִתְהַלָּכְתָּ

    מצודת דוד:הבאת. כאומר איך מלאך לבך להרהר אחרי וכי הרבה חכמה מצאת האם השכלת עד נבכי הים לדעת מה בה וכי התהלכת בעיונך בחקירות התהום:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    נבכי. עומק הים כמו מבכי נהרות (לעיל כח):

    רש"י

    נבכי ים. מסגרי ים כמו נבוכים הם בארץ (שמות י״ד:ג׳):

    מלבי"ם

    הבאת, אחר שדבר על בריאת הארץ והתהוות היבשה והאור, התחיל לדבר מן הים והתהום, האם באת עד נבכי ים, שלשם נקוו המים, והתהלכת בחקר תהום, כי הארץ עומדת על התהומות. ועומק הים ומקומות הנבוכים שבו וכן התהומות עלומים מעין החוקר, וגם בזה נראה ההשגחה כפולה, אם לקיום הארץ והיבשה, כי לשם נקוו המימות בל ישובון לכסות הארץ, אם להעניש את הרשעים, שעז"א.

    רלב"ג

    נבכי ים. מעמקי ים:

    אבן עזרא

    נבכי כמו גלי ים שירוצו וכמוהו מבכי נהרות חבש:

17. (יז)הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי־מָוֶת וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה

    מצודת דוד:הנגלו. האם נגלו לך שערי מות עד שתשפוט שלא יחיו המתי׳ כמ״ש כלה ענן וילך יורד שאול לא יעלה (לעיל ז): ושערי וגו׳. כפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    שערי מות ושערי צלמות. על הקבר יאמר וכפל הדבר במ״ש:

    רש"י

    שערי מות. זה גיהנם:

    מלבי"ם

    הנגלו לך, כי לפעמים יעניש ה' ע"י נבכי ים, ולפעמים ע"י עומק תהום, שכשיתגברו המים במעמקי ימים או במצולות תהום רבה או כשיתקבצו אדים שמנים גפריתיים בעומק תהום או אש הבוער שם, או מים העוברים על מקומות סיד המוכנים להתלהב, יעמדו מהם זועות רעשים ופור תתפורר ארץ ויחריבו ערים ומדינות, כי שם שערי מות ושערי צלמות, להעניש את הרשעים:

18. (יח)הִתְבֹּנַנְתָּ עַד־רַחֲבֵי־אָרֶץ הַגֵּד אִם־יָדַעְתָּ כֻלָּהּ

    מצודת דוד:התבוננת. וכי תבין הדברים הנעשים עד סוף רוחב הארץ ואם תאמר ידעת הכל הגד אם ידעת וכאומר הלא לא ידעת מה הנעשה בארץ ואיך תחקור לדעת הנהגתי:

    עוד פירושים על פסוק יח: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    התבוננת עד רחבי ארץ, אחר שדבר ממה שנעשה בג' ימים הראשונים מימי הבריאה מהאור והים והיבשה והרקיע, יתחיל לדבר ממה שנעשה ביום הרביעי שבו נתלו המאורות, שאז נעשה סדר הימים והשנים, והנה היום ומהלכו נקבע תיכף באור הראשון, כמ"ש ויהי ערב ויהי בקר, אבל קביעת השנה לא התחדש עד יום הרביעי, ע"י שהשמש נוטה במהלכו השנתיית (שהולך ממערב למזרח) מן קו משוה היום עד יותר מכ"ג מעלות לצפון וכן לדרום, ועי"ז יעשה שינוי במשך זמן האור והחשך ברחבי הארץ, היינו במדינות שיושבים נוטים מן המשוה לצד הרוחב, שהוא לצפון ולדרום, כי המדינות השוכנים על קו המשוה לארך הארץ ממזרח למערב להם תמיד יום ולילה שוים, ויהיה גבול אחד לאור ולחשך שכ"א משמש י"ב שעות, אבל הנוטים לרוחב הארץ, כשתתחיל השמש לסור במהלכה אל צד צפון של המשוה, יגדלו הימים ויקצרו הלילות במדינות הצפוניות ובהפך במדינות הדרומיות, עד שיגיע למזל סרטן שאז יהיו הימים היותר גדולים בצפון, והיושבים על קוטב הצפוני יהיו להם אז יום תמידי ששה חדשים ולילה תמידות ליושבים על קוטב הדרומי, וכשיגיע השמש למזל גדי יתהפך הדבר, ודבר זה נתהוה בהשגחה ובחכמה נפלאה, שעי"ז נתהוה האביב והקיץ והסתיו והחורף, שאם היה השמש הולך תמיד על קו המשוה היה שם חום בוער תמידי ועל הקוטבים היה קור תמידי, וז"ש התבוננת עד רחבי ארץ הגד אם ידעת כולה, היינו כל השינויים שיתהוו ברוחב הארץ:

    רלב"ג

    רחבי ארץ. הנה רחב הארץ הוא מרחקה מהקו השוה והוא המקום אשר יהיו בו הלילה והיום שוים לעולם ולזה יהיו לארץ שני רחבי' האחד מהקו השוה עד תכלי' הצפון והשניה מהקו השוה עד תכלית הדרום:

    אבן עזרא

    עד רחבי ארץ היא הארץ הגדולה המיושבת. והנכון: כי יאמר התדע כמה רחבי ארץ.

19. (יט)אֵי־זֶה הַדֶּרֶךְ יִשְׁכָּן־אוֹר וְחֹשֶׁךְ אֵי־זֶה מְקֹמוֹ

    מצודת דוד:אי זה. חוזר על מלת התבוננת האמור במקרא שלפניו ולומר האם תבין אנה זה הדרך אל מקום אשר ישכון שם האור ואנה זה מקום החשך:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    אי זה. אנה זה:

    מלבי"ם

    איזה הדרך ישכן אור – שתמיד ישכון אור במקום אחד, וחושך בצד שכנגדו, שבעת שהשמש במזל סרטן – ישכון האור בצפון והחושך בדרום, ובהיות השמש במזל גדי – יהיה בהיפך, ובזה יש שני השקפות:

20. (כ)כִּי תִקָּחֶנּוּ אֶל־גְּבוּלוֹ וְכִי־תָבִין נְתִיבוֹת בֵּיתוֹ

    מצודת דוד:כי תקחנו. אשר תוכל לקחת את האור להביאו אל גבול החשך להאיר שם: נתיבות ביתו. של החשך להביא שם את האור והוא מדרך הפלגה ומליצה לומר מה תדע עד שמלאך לבך להרהר אחרי:

    עוד פירושים על פסוק כ: מלבי"ם, אבן עזרא

    מלבי"ם

    א] כי תקחנו אל גבולו – שיש מקום אחד ששם גבול האור והחושך, ששוכן שם שישה חודשים בקביעות, והוא על ציר הצפוני והדרומי, ששם יהיה תמיד שישה חודשים יום ושישה חודשים לילה;

    ב] וכי תבין נתיבות ביתו – שהוא במקומות שהם בין המשווה ובין הצירים, ששם יארכו ויקצרו זמן הימים והלילות בכל יום, והאור והחושך יש להם נתיבות מיוחדים, שבכל יום יילך כל אחד בנתיב מיוחד לפי נטיית השמש מן המשוה אל קו המזלות.

    אבן עזרא

    כי תקחנו להוליכו אל גבולו על האור ידבר.

21. (כא)יָדַעְתָּ כִּי־אָז תִּוָּלֵד וּמִסְפַּר יָמֶיךָ רַבִּים

    מצודת דוד:ידעת. הידעת טרם שנולדת אשר תוולד אז בזמן שנולדת ועתה הידעת אם רבים מספר ימיך:

    עוד פירושים על פסוק כא: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    רש"י

    ידעת. כל זאת:

    כי אז תוולד. כשבראתים:

    מלבי"ם

    ידעת, אחר שהזכיר עריכת השנים בעת התלות המאורות, אומר וכי היית שם בעת ההיא שנסדר סדר השנים, וידעת כי אז תולד, שאתה עתיד להולד בשנה פלונית ליצירה ושמספר ימיך יהיו רבים שתחיה שנים רבות, למשל מאתים ועשר שנים, ממליץ כאילו אם היה אז שאז הוקצבו שני הדורות והוקצב לכל נברא מתי יולד בעולם וכמה שנים יחיה היה יודע כל זאת:

    אבן עזרא

    ידעת אז קודם שתולד כמה מספר ימי חייך.

22. (כב)הֲבָאתָ אֶל־אֹצְרוֹת שָׁלֶג וְאֹצְרוֹת בָּרָד תִּרְאֶה

    מצודת דוד:הבאת. וכי באת בעיוניך אל אוצרות שלג וכי תראה בשכלך אוצרות ברד לדעת ממה המה:

    עוד פירושים על פסוק כב: מלבי"ם

    מלבי"ם

    הבאת, אחר שגמר לדבר על סדר היצירה הכוללת, מתחיל לדבר מן פרטים, הבאת אל אוצרות שלג, שיש המון הרים גדולים שראשם מכוסה בשלג תמידי כל השנה (גלעטשער) כמו במדינות טיראל שוויץ סאוויען ופיאמאנט, ויש בסאוויען הרי שלג שהם בארכם יותר משלש פרסה וחצי פרסה ברחבם ומעשרים עד מאה פרסה בעובים, ויש אוצרות גלעטשער מתחת לארץ במערות גדולות, וכן יש באיזאן ובגרענלאנד אוצרות שלג קרח וקפאון, ועז"א הבאת אל אוצרות שלג, ובגובה האויר נמצאו אוצרות ברד במקומות הקפאון שאין נראים כלל לבני אדם, ועז"א ואוצרות ברד תראה:

23. (כג)אֲשֶׁר־חָשַׂכְתִּי לְעֶת־צָר לְיוֹם קְרָב וּמִלְחָמָה

    מצודת דוד:אשר חשכתי. אשר מנעתי מלרדת במצרים כמ״ש ויחדלו וכו׳ לא נתך ארצה (שמות ט׳:ל״ג) ונשארו תלויים באויר להיות מוכנים לעת צר להצר לחמשת מלכי האמרי כמ״ש וה׳ השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים (יהושע י׳:י״א) וליום קרב ומלחמה של גוג כמ״ש ונשפטתי וכו׳ ואבני אלגביש וכו׳ (יחזקאל ל״ח:כ״ב) כן דרז״ל:

    עוד פירושים על פסוק כג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    קרב. גם הוא ענין מלחמה כמו המלמד ידי לקרב (תהלים קמד):

    רש"י

    אשר חשכתי. המנעתי:

    לעת צר. לחמשת מלכים בגבעון:

    ליום קרב. מלחמת גוג ומגוג:

    מלבי"ם

    אשר חשכתי, נגד אוצרות שלג אמר שחשך אותם לעת צר, מצייר ההרים האלה כמקומות בצורות ששם ישגב ומשם ילחם על אויביו, כי ממקומות האלה יתגוללו גבעות שלג וקפאון על ידי רוחות וע"י סבות אחרות, ויחריבו ערים וכפרים וימיתו אדם ובהמה רבה, ונגד אוצרות ברד אמר אשר חשכתי ליום קרב ומלחמה, שמצייר אותם כחצים ביד ה' שיורה וישליך אותם על אויביו, כמו אבני אלגביש במורד בית חורון, וידוע שהברד יעשה לפעמים הריסות גדולות, כמו הברד שירד בשנת תקמ"ח שהחרים רבים, וכ"ז מורה השגחתו שמלבד שהשלג והברד הם לתועלת ולקרר ולמזג האויר, הכין בו ללצים שפטים ועונשים לרשעים:

    רלב"ג

    חשכתי לעת צר. מנעתי אותם לי ואצרתי אותם להשתמש בהם בעת צר ר"ל להגיע הרע לראוי לו:

    אבן עזרא

    ליום קרב כמו: השליך אבנים גדולות וברד שהיה במצרים. והגאון רב סעדיה פירש: אי זה הדרך ישכן אור על מקום שיש בארץ, שהוא אור כלו חוץ מיום אחד. והפך הדבר ומקום שיהיה שם האור חצי שנה, אף על פי שדבריו נכונים אינם מענין הפסוקים. וכן פי' אי זה הדרך יחלק אור. יש אומרים: שזה האור הוא גשם.

24. (כד)אֵי־זֶה הַדֶּרֶךְ יֵחָלֶק אוֹר יָפֵץ קָדִים עֲלֵי־אָרֶץ

    מצודת דוד:אי זה. ר״ל הידעת אנה זה הדרך אשר יחלק אור השמש לרדת בעולם בדרך מעוקם שלא יתיך בחומו את הברד ההוא ואנה זה הדרך אשר יפזר עצמו על הארץ רוח הקדים העזה שברוחות ולא יפיל את הברד לארץ ונשאר תלוי ועומד וכאומר ואם אין לך חלק בבינה איך תשכיל הנהגתי:

    עוד פירושים על פסוק כד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יפץ. יפזר כמו ויפץ העם (שמות ה):

    רש"י

    יחלק אור. תימור של חמה מפציע לכאן ולכאן כקרני איל:

    קדים. שמש המזרח:

    מלבי"ם

    איזה הדרך, עתה באר לו איך ערך הכל במשקל ובפלס ולפי כח האדם, הנה תקן שלא יעלה השמש על הארץ פתאום, רק כשהשמש הוא עוד י"ח מעלות תחת הכפה יתחיל הבקר ויגה האור לאט לאט עד נכון היום, וזה בהשגחה נפלאה שלא יעור את העינים, וגם שעי"ז יואר חלק יותר גדול מן הארץ, וביחוד יועיל לאנשי צפון ששם ימשך הלילה כמה ימים רצופים ויהיה להם אור ע"י הנשפים, ועז"א, איזה הדרך יחלק אור אשר יפיץ קדים עלי ארץ, האור שיפיץ רוח מזרח שיעלה על הארץ בבקר, באיזה אופן יחלק האור והקדים ויפיצנו לפני זריחת השמש. וידוע שסבת התראה אור קודם עלות השמש הוא מה שישתבור קרני השמש בתוך האויר והאדים הסובבים את הארץ, וגם בזה יש שאלות הרבה אם האור הוא חומר נזילי או מתפשט באויר ומתעורר ע"י תנועת המאיר, שבכל זה נחלקים החכמים, והדברים נעלמים ונסתרים:

    רלב"ג

    איזה דרך יחלק אור. הרצון בו אי זה דרך יחלק השמש עד שילך פעם בתנועתו היומית בדרך אחד וביום אחר בדרך אחר ויפזר מקום זריחתו עלי ארץ כמו שהתבאר למי שעיין מעט מחכמת התכונה ואיפשר שיהיה הרצון באור האיד הקיטורי אשר יתהוו ממנו הלהבות בקלות ויהיה קדים רוח קדים והוא יותר נכון כי לפי הביאור הראשון יהיה בכאן כפל דברים לפי שכבר זכר זה הענין בענינו כמו שאמר איוב המימיך צוית בקר וגו':

    אבן עזרא

    קדים רוח קדים.

25. (כה)מִי־פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת

    מצודת דוד:מי פלג. מי חלק חפירה לשטף המים להמשך בה אל המקום מן המקומות אשר אצוונו ללכת ומי פלג דרך לענן וקולות הרעם אל המקום אשר ילך:

    עוד פירושים על פסוק כה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    פלג. ענין חלוקה כמו נפלגה הארץ (בראשית י):

    לשטף. מרוצת המתים כמו ורוחו כנחל שוטף (ישעיהו ל׳:כ״ח):

    תעלה. חפירה כמו ויעש תעלה (מ״א יח):

    לחזיז. כן יקרא הענן כמו ה׳ עושה חזיזים (זכריה י׳:א׳):

    קולות. כמו וקולות:

    רש"י

    מי פלג לשטף תעלה. בערביא קורין לשערה שיטפא כל שיער ושיער שבראש פלגתי לו תעלה גומא לינק ממנה שאילו שנים יונקות מגומא אחת מחשיכות מאור עיניו של אדם והם לא נתחלפו לי בין איוב לאויב נתחלף לי וזהו מן הסערה ד"א לשטף טיפת גשם שוטף פילגתי לכל טיפה גומא בעבים שאילו יורדות ב' טפות מגומא אחת מטשטשות את הארץ ונעשי' טיט:

    ודרך לחזיז קולות. מי פלג כל קול וקול יש לו שביל ואם שנים הולכים בשביל אחד אין הבריות סובלות את הקול:

    מלבי"ם

    מי פלג, וכן ערך הכל במדה ובמשקל בענין יסוד המים, שהאדים העולים מן הארץ היה ראוי שירדו למטה בשטף לשטוף הכל בפעם אחת, וכן שהרעם והברק הנעצר בתוכם מיסוד האש עת יפתח יצא בפעם אחד ויחריב את העולם, וה' פלג לשטף של המים תעלה, שירד הגשם טפות טפות כ"א בצינור מיוחד, וכן להחזיז קולות שהוא הרעם והברק פלג לו דרך, שיצא מחולק במדה ובמשקל:

    רלב"ג

    מי פלג לשטף תעלה וגו'. מי חלק לשטף המים מקום שיפול בו וקרא למקום ההוא תעלה והיא חפירה והרצון מי סידר המטר בזה האופן שימטיר בזה המקום ולא במקום אחר עד שישלימו בזה האופן הצמחים בהמטירו פעם במקום אחד ופעם במקום אחר וזה שאם היה המטר כולו במקום אחד תמיד לא ישלם צמח לא במקום ההוא מצד רבוי הלחות ולא בזולתו מצד היובש וזה מבואר בנפשו ומי שם חק ומנהג לברק ולרעמים ויהיה אמרו לחזיז קולות כאילו אמר לחזיז וקולות או ירצה בזה מי שם דרך לחזיז אשר יתהוו ממנו הרעמים שירד למטה לארץ הפך תנועתו הטבעית:

    אבן עזרא

    לשטף תעלה כאילו תעלה יש לשטף ועניין פלג מן פלג אלהים מלא מים.

    לחזיז קולות אומץ וחיזוק, כמו ה' עושה חזיזים קולות תקיפים.

26. (כו)לְהַמְטִיר עַל־אֶרֶץ לֹא־אִישׁ מִדְבָּר לֹא־אָדָם בּוֹ

    מצודת דוד:להמטיר. להוריד המטר על ארץ נגובה יבשה עד לא ישב בה איש ועל מקום מדבר שממה שאין שם אדם לגודל היבשות והוא כפל ענין במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק כו: מלבי"ם

    מלבי"ם

    להמטיר, וכן ערך את ירידת המטר שלא ירד המטר תמיד במקום שעלו האדים משם, כי רוב האדים עולים ממקום ישוב ששם יש צמחים ובע"ח המפיקים אדים, או מן המים, וה' ערך שהמטר ירד גם במדבר, וזה או לפורעניות כמ"ש בר"ה שאם נגזרו גשמים בר"ה והעם לא זכו יורידם אל המדברות, וז"ש להמטיר על ארץ לא איש, או שהוא לטובה, כדי.

27. (כז)לְהַשְׂבִּיעַ שֹׁאָה וּמְשֹׁאָה וּלְהַצְמִיחַ מֹצָא דֶשֶׁא

    מצודת דוד:להשביע שואה. להשביע עם המטר את ארץ חשך ושממה ולהצמיח בה הוצאת הדשא:

    עוד פירושים על פסוק כז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    שואה ומשואה. חשך ושממה וכן אמש שואה ומשואה (לעיל ל):

    רש"י

    שואה. ארץ שהיא חשיכה ברעב:

    מלבי"ם

    להשביע שואה ומשואה שישם מדבר לאגם מים ויושיב שם רעבים ויכוננו עיר מושב:

    רלב"ג

    שואה ומשואה. מדבר ומקומות חריבים:

28. (כח)הֲיֵשׁ־לַמָּטָר אָב אוֹ מִי־הוֹלִיד אֶגְלֵי־טָל

    מצודת דוד:היש. האם יש למטר אב ומי ילד מעייני הטל אשר יצוום לרדת ארצה:

    עוד פירושים על פסוק כח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    אגלי. ענין מעין כמו גלות מים (יהושע טו) והאל״ף נוספת כמו האל״ף מן ואחותי באזניכם (לעיל יג):

    רש"י

    אגלי טל. גלי טל והאל"ף יתירה כמו ואחותי באזניכם (לעיל יג) אל"ף יתירה בראש התיבה להיותו שם דבר וכן אבחת חרב (יחזקאל כח) כמו ניבוח חרב צעקת חרב, ל"א אגלי כמו אגני טל כמין אגנות פלגים שהטל נתון בהם למ"ד מתחלף בנו"ן וכן בספר עזרא נשכה כמו לשכה (נחמיה יג):

    מלבי"ם

    (כח-כט) היש למטר אב, שאל אותו עוד אם יודע סבת הדברים, מי הוא האב המוליד את המטר ואשר הוליד אגלי טל, ומי הוא האם אשר הולידה את הקרח והכפור שהקרח הוא קפיאת המטר והכפור היא קפיאת הטל, ויען שאל האב תתיחס הזרע הנתכת ואל האם תתיחס ההקפאה והתקשות הולד, וכן החום תתיחס אל האב והקור אל האם כמ"ש הטבעיים לכן שאל מי הוא האב של המטר והטל הנוזלים והחמים, ומי היא האם של הכפור והקרח המוקפאים והקרים:

    רלב"ג

    אגלי טל. טיפי הטל:

    אבן עזרא

    אגלי טל יש אומרים: הוא המטר הדק בלא חבר. ויתכן היות האל"ף נוסף.

29. (כט)מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח וּכְפֹר שָׁמַיִם מִי יְלָדוֹ

    מצודת דוד:מבטן מי וגו׳. אשר תצוונו להגליד: מי ילדו. אשר יצוונו לרדת ארצה:

    עוד פירושים על פסוק כט: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    הקרח. הוא הגליד שע״פ המים הנקפה מן הקור וכן כעין הקרח הנורא (יחזקאל א׳:כ״ב):

    וכפור. הנופל בימי הקור בעת השחר וכן כפור כאפר יפזר (תהילים קמ״ז:ט״ז):

    רש"י

    כפור. גריס"א:

30. (ל)כָּאֶבֶן מַיִם יִתְחַבָּאוּ וּפְנֵי תְהוֹם יִתְלַכָּדוּ

    מצודת דוד:כאבן. ע״י הקרח יתחבאו המים ואינם נראים כאבן הנופל במים אשר יכוסה מעין האדם: ופני תהום. המים אשר ממעל להתהום המה נלכדים מן הקרח ולא יצאו חוצה ולא ירומו גלים כמאז וכאומר וכי מי העושה את כל אלה הלא אני ה׳ ומה זה לא תירא מלהרהר אחרי:

    עוד פירושים על פסוק ל: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יתחבאו. מל׳ מחבואה ומסתור:

    רש"י

    כאבן מים יתחבאו. ע"י הקרח שמגליד טיפה שעל פניהם:

    ופני תהום יתלכדו. בו ויתאחזו כאחד:

    מלבי"ם

    כאבן, ומה הוא הסבה שהמים יתקשו כאבן, שבזה ג"כ יש דעות שיש חומר מקפיא ומקרר, ויש דעות שעקר טבע המים להיות במעמד הקפאון רק החום יתיך אותו ובסור החום ישובו אל טבעם:

    רלב"ג

    יתחבאו. ירצה שהם יחפאו ויסתם ענין המימיות אשר בהם ויהיו מים בכח לא בפועל:

    אבן עזרא

    כאבן יתחבאו המים עד שיתקשו כאבן והעניין שלא יראו שהם מים.

    ופני תהום יתלכדו הענין כפול שאלה שהיו מימי תהום יתלכדו, עד שיתקשרו. ויש אומרים: כי עניינו שיתלכדו על פני תהום והוא קרוב.

31. (לא)הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה אוֹ־מֹשְׁכוֹת כְּסִיל תְּפַתֵּחַ

    מצודת דוד:התקשר. האם אתה תקשר קשרי מזל כימה שלא יוציא כל צנתו להחריב העולם או האם תפתח קשרי רצועות מזל כסיל להוציא חומה להפיג צנת מזל כימה:

    עוד פירושים על פסוק לא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מעדנות. ענין קשורים וכן וילך אליו אגג מעדנות (ש״א טו) ובדרז״ל המתיר ראשי מעדנים (כלים פ״כ):

    רש"י

    מעדנות כימה. קישור כימ' שלא תצא כל קורותיו ויחריב את העולם בצינה:

    או מושכות כסיל תפתח. להוציא חמה להפיג צינתה של כימה:

    מלבי"ם

    התקשר, הקדמונים יחסו אל הקור והחום כחות שופעות מן הכוכבים, שיש מחברת כוכבים נקראים בשם כימה הנמצאים בצפון שמאתם תצא הקור והקפאון, ויש מחברת כוכבים הנקראים כסיל שמהם יצא החום, עפ"ז שואל וכי אתה צוית לקשר קשרי הכימה שיקשרו את המים לקרח, וכי אתה הפועל זאת, או אתה תפתח מושכות כסיל, שתפתח קשרי הקרח כפעולת הכסיל המושך ומתיך ומזיל את הקרח ע"י החום:

    רלב"ג

    מעדנות. שם מיני תענוגים שימצאו בסבת כימה ר"ל בהמצא השמש שם כי אז יתיר חום הזמן האילנות ויתנו פרים והנה כימה היא צורה אחת במזל טלה:

    ומושכות כסיל. מה שיעצרהו וימשכהו כסיל שהוא מהצורות הדרומיות ובהיות השמש במזל שהוא בו ימנעו האילנות מנתינת כחם לרוב הקור: (לנ:

    ) מזרות. היא צורה אחת מהצורות הדרומיות ואחשוב שלא היתה נראית בארץ אשר היה בה איוב כי אם זמן מועט:

    ועיש. היא צורה מהצורות הצפוניות ואינה נסתרת כלל באקלים אשר אנחנו בו:

    תנחם. תנהגם:

    אבן עזרא

    התקשר מעדנות כימה כוכבים הם בפאת צפון וכסיל בפאת דרום, וכימה תקשר הפירות, שהם המעדנות וכסיל הפך הדבר, והעניין האתה צויתה לכוכבים האלה לקשר ולפתח. והקדמונים אמרו: כימה הם שבעה כוכבים קטנים והם בסוף מזל טלה והנראים הם ו'. והנכון בעיני: שהוא אחד והוא כוכב גדול יקרא עין השור השמאלי וכסיל כוכב גדול הוא לב מזל עקרב, כי בעלות אלה שניהם במזרח יראו המעשים הנזכרים, וזה כנגד זה בבית ובמעלה ובחלק.

32. (לב)הֲתֹצִיא מַזָּרוֹת בְּעִתּוֹ וְעַיִשׁ עַל־בָּנֶיהָ תַנְחֵם

    מצודת דוד:התוציא. האם תוציא את המזלות כ״א בעתו ולא יעבור המועד וכי אתה תנהג מזל עיש עם בניה והם קבוצת כוכבים קטנים שעמו אשר לא יתפרדו זה מזה:

    עוד פירושים על פסוק לב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מזרות. כמו מזלות הרי״ש במקום הלמ״ד וכן וממזרים קרה (לעיל לו):

    על בניה. עם בניה וסמוך להם וכן ויבאו האנשים על הנשים (שמות ל״ה:כ״ב):

    תנחם. תנהיגם כמו ולא נחם אלהים (שם יג):

    רש"י

    מזרות. כל שאר מזלות:

    ועיש. כוכב גדול שבכימה והרבה כוכבים קבועים בו ונטל שני כוכבים ממנה לפתוח ארובות המבול ונבקעו במזל טלה ועתיד הקב"ה להחזירם לה תנחומא:

    מלבי"ם

    התוציא, מוסיף לאמר ואם אינך בעצמך הכח הפועל בחום ובקור בהתכת ובקפאון רק המזלות פועלים זאת, אם עכ"פ אתה הפועל באמצעותם עד שתוציא המזלות כ"א בעתו, ותנחה את העיש שהוא קיבוץ כוכבים עם בניה:

    אבן עזרא

    מזרות כוכבים הם. ויש אומרים: כי הרי"ש תמורת למ"ד ויאמרו כי כמוהו: וידע אלמנותיו והוא רחוק.

    ועיש כבר הזכרתיו.

33. (לג)הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם־תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ

    מצודת דוד:הידעת. האם תדע גזרות צבא השמים אשר ישפטו בארץ האם אתה תשים ממשלת כ״א בארץ מי ימשול על מה מי לחרב מי לרעב מי לשלום וכדומה:

    עוד פירושים על פסוק לג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    משטרו. מל׳ שוטר והוא ענין ממשלה מה:

    רש"י

    משטרו. שטירת המזלות הממונים להביא על הארץ קור וחום קיץ וחורף:

    מלבי"ם

    הידעת, או עכ"פ אם ידעת חקות שמים ופעולות הכוכבים והמזלות וכחם, ואם אתה שמת משטרו בארץ בעת הבריאה, שאתה הכינות אותם ונתת להם הכח להיות שוטרים בארץ:

    רלב"ג

    משטרו. מענין שוטר ומושל והרצון אם תשים ממשלת השמים בארץ:

    אבן עזרא

    הידעת חקות שמים ששמתי והוא שאמר המשורר: חוק נתן ולא יעבור.

    משטרו שב אל השמים, בעבור שיש להם ממשלה על הארץ מן שוטרים.

34. (לד)הֲתָרִים לָעָב קוֹלֶךָ וְשִׁפְעַת־מַיִם תְּכַסֶּךָּ

    מצודת דוד:התרים. האם תרים לעב קולך להוריד המטר והוא ישמע לך ויכסך שפעת מי המטר:

    עוד פירושים על פסוק לד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ושפעת. ענין רבוי כמו שפעת גמלים (ישעיה ס):

    רש"י

    התרים לעב קולך. לצוות עליו להתקשר בחשכת מים להיות שפעת מים מתכסך והוא קדירת העבים כמו או חשך לא תראה (לעיל כב) או שפעת מים. על פיך יכסך מן השמים:

    מלבי"ם

    התרים, או עכ"פ אם אינך פוקד בעליונים, היש לך כח לפעול עד העב שהוא קרוב אל הארץ ושומע את קולך, עד שעת שתרים לו קולך ישמע לדברך. וישפך את מימיו עליך עד ששפעת מים תכסך:

    אבן עזרא

    ושפעת מים רבים מן: שפעת גמלים.

35. (לה)הַתְשַׁלַּח בְּרָקִים וְיֵלֵכוּ וְיֹאמְרוּ לְךָ הִנֵּנוּ

    מצודת דוד:התשלח. האם תשלח ברקים אשר ילכו והם ישיבו ויאמרו הננו ונעשה דבריך:

    עוד פירושים על פסוק לה: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    ויאמרו לך. במקום שנשתלחו שם הננו עשינו שליחותך שאין צריכין לחזור למקומן ולהשיב שלוחן שהשכינ' בכל מקום:

    מלבי"ם

    התשלח, או שתשלח את הברקים הנמצאים בעב וילכו, או עכ"פ אם לא ילכו שיאמרו לך הננו, כי באמת לא יענו אותך כלל:

36. (לו)מִי־שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה אוֹ מִי־נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה

    מצודת דוד:מי שת. מי שם חכמה בכליות או מי נתן בינה בלב:

    עוד פירושים על פסוק לו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    בטוחות. בכליות ויקראו כן ע״ש שהם טוחות ומכסות בחלב והוא מל׳ וטח את הבית (ויקרא י״ד:מ״ב):

    לשכוי. הלב נקרא כן לפי שהוא צופה ומביט את הנולדות ותרגומו של שדה צופים (במדבר כ״ג:י״ד) הוא חקל סכותא וכן נאמר עברו משכיות לבב (תהילים ע״ג:ז׳):

    רש"י

    בטוחות. אלו הכליות:

    לשכוי. זה תרנגול לשון חכמים וי"א זה הלב שהוא שוכה וצופה ומחשב את הנולדות:

    מלבי"ם

    מי שת, אחר שגמר לחשוב סדר הפרטים של הבריאה, עורר אותו על שני עולמות שבם חבר את השמים עם הארץ, דהיינו את הרוחני עם הגשמי, אשר זה נפלא ונעלם מעין כל חוקר איך יתקשרו שני אלה דברים הרחוקים יחדיו, והם אחד בעולם הקטן שהוא האדם, ואחד בעולם הגדול, שקשר ג"כ השמים עם הארץ, על העולם הקטן אמר מי שת בטוחות חכמה, איך נתן חכמה שהיא דבר רוחני שמיימי בטיח של טיט ואדמה, דהיינו שהחכמה השמיימית נתונה בגויה חומריית ויחמרה בחמר סביב, ומי נתן לשכוי שהוא ללב השוכה וצופה נעלמים, בינה להבין צפונות, מי חבר הרוחני והגשמי והשכל והעפר יחדיו?:

    רלב"ג

    בטוחות. הוא מענין כי טח מראות עיניהם והרצון בלבבות הטוחות והסתומות:

    שכוי. הוא שם מענין ההשגחה וההשקפה תרגום וישקף ואסתכי והוא השכל ההיולאני:

    אבן עזרא

    בטוחות רובי המפרשים אמרו: שהם הכליות. והנכון בעיני: שהם הקרב כעניין הן אמת חפצת בטוחות ויורה עליו סוף הפסוק, שאמר ובסתום חכמה תודיעני כי העניין כפול הוא כמנהג.

    לשכוי הוא הלב כמו: עברו משכיות לבב והעניין צורות חקוקות כמו ואבן משכית והצורות הם המחשבות ומביני סוד הרוח, יודו כן.

37. (לז)מִי־יְסַפֵּר שְׁחָקִים בְּחָכְמָה וְנִבְלֵי שָׁמַיִם מִי יַשְׁכִּיב

    מצודת דוד:מי יספר. מי הוא אשר יעשה את השמים בהירים כספיר טהורים מן העננים ומי הוא המשכיב ופורש מתחת לשחקים את נבלי השמים והם העננים:

    עוד פירושים על פסוק לז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יספר. מל׳ ספיר והוא שם אבן יקר הבהיר מאד ור״ל עושה אותם בהירים כספיר:

    ונבלי. ונודות כמו ונבליהם ינפצו (ירמיה מח) ועל העננים יאמר בל׳ שאלה:

    רש"י

    יספר. ידבר ויזהיר תפקיד':

    ונבלי. עשויין כנודות והגשמים כנוסים בו שם, כמו נבל יין:

    מלבי"ם

    מי יספר, וכן בעולם הגדול, הנה ה' ערך את המון הכדורים הסובבים על מעגלם באמצעות כח המושך שיש לכל גוף וכדור על חברו והארץ כמרכז בתוך העגולה לפי תכונת הקדמונים, וכבר בארו החוקרים שאם נמשוך מיתרים מכוכב אל חברו יהיה ערך כח המושך אשר לאחד על חבירו כערך מיתרי הנבל, בענן הקול, שמיתר הכפול מחברו כח הקול כערך מעוקב, וכן תמיד, וכן פעולת כח המושך, וע"ז אמר מי יספר שחקים בחכמה, ונבלי שמים היינו הנבלים והכנורות המזמרים בשמים המוסיקא העליונה, מי ישכיבם ויסדרם בענין שהם שוכבים ונערכים זה לעומת זה בערך הזה, ועל המרכז אמר.

    רלב"ג

    מי יספר. מענין מנין ומספר כמו אספר כל עצמותי:

    ונבלי שמים. הם הגשמים הארציים הנופלים מלמעלה למטה:

    אבן עזרא

    מי יספר פירושו מספיר מי שם אותם כספיר, כעניין: כראי מוצק. ויש אומרים: שהוא מן ספר. ואחרים אמרו: מן מספר. ואחרים אמרו: מי יספר בחכמתו השחקים.

    ונבלי שמים הם העבים, בעבור שהם מלאים מים.

    ישכיב כמו יוריד וכמוהו: שכבת הטל.

38. (לח)בְּצֶקֶת עָפָר לַמּוּצָק וּרְגָבִים יְדֻבָּקוּ

    מצודת דוד:בצקת. מוסב על מי ישכיב האמור בסוף המקרא שלפניו לומר מי הוא המשכיב ופורש את הארץ בעת היה ניצק העפר להיות יציקה אחת והרגבים יהיו דבוקים אחת אל אחת להיות גולם אחד וכאומר הלא אני העושה את כל אלה ולא זולתי ומדוע א״כ לא תירא מלהרהר אחרי:

    עוד פירושים על פסוק לח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    בצקת. מל׳ יציקה והתכה:

    רגבים. הם חתיכות עפר כמו רגבי נחל (לעיל כא):

    רש"י

    בצקת עפר. ביום שיצקתי עפר:

    למוצק. ליסוד עולם באמצעיתו:

    ורגבים ידובקו. סביבותיו לצדדין עד כי נתמלא ארכו ורחבו:

    מלבי"ם

    בצקת עפר למוצק, שיצק עפר להיות המוצק והיסוד והמרכז לנבלים האלה, ואל המרכז הזה רגבים ידובקו, וכולם משמיעים קול זמירות סביב המרכז, כמ"ש איפה היית ביסדי ארץ וכו' ברן יחד כוכבי בקר, עד שגם בעולם הגדול יש חיבור וערך להשמים עם הארץ וקרא זה אל זה, וכבר באר במורה (פע"ב מח"א) שבעולם הקטן החשוב מחברו מוקף ונשמר מחברו, שהלב הוא באמצע הגויה נשמר מכולם, ועז"א מי שת בטוחות חכמה, ובעולם הגדול החשוב הוא המקיף, ונבלי שמים הם מנגנים וסובבים סביב המוצק שהיא הארץ אשר באמצע:

    רלב"ג

    בצקת עפר למוצק וגו'. בהתקשות העפר עד היותו חזק:

    ורגבים. הם גושי העפר והרצון שחלקי הארץ ידובקו עד שלא ישאר פנוי ביניהם:

    אבן עזרא

    למוצק הוא הנקודה.

    ורגבים ידובקו הם בקיעות הארץ מהחום והמטר.

39. (לט)הֲתָצוּד לְלָבִיא טָרֶף וְחַיַּת כְּפִירִים תְּמַלֵּא

    מצודת דוד:התצוד. האם אתה תצוד ללביא טרף האם אתה תמלא לכפירים את נפשם החיוני והמתאוה:

    עוד פירושים על פסוק לט: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    התצוד, עתה התחיל לבאר ההשגחה הפרטית שיש בעולם השפל על כל מיני הבע"ח (וכ"ש שיש השגחה על האדם החשוב מכולם), ומתחיל בענין ההשגחה על טרפם ומזונם, וחשב הגבור מכולם והחלש מכולם, הנה השגיח ה' לצוד ללביא טרף, שהאריה הזולל בשר, הכין לו כלי טרפו שבם יצוד את טרפו, ודרך האריה הזקן לצאת על טרפו, והכפירים הקטנים אין יוצאים על טרפם, ובכ"ז חית כפירים תמלא, ע"י מה שנתן בטבעם.

    רלב"ג

    וחית כפירים תמלא. ונפש האריות תמלא להמציא להם טרף כי נפשם ריקה בהעדר טרפם:

    אבן עזרא

    וחית כפירים תמלא כי היא נפשו ריקה.

40. (מ)כִּי־יָשֹׁחוּ בַמְּעוֹנוֹת יֵשְׁבוּ בַסֻּכָּה לְמוֹ־אָרֶב

    מצודת דוד:כי ישוחו. כאומר הלא אני נתתי חכמה בהמה למצוא טרף אשר יכפפו קומתם במדורם לבל ירגישו בהם החיות ויברחו ויושבים המה בסוכה לארוב על החיות לטרוף טרף:

    עוד פירושים על פסוק מ: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ישוחו. יכופפו קומתם כמו קודר שחותי (תהלים לה):

    במעונות. מל׳ מעון ומדור:

    למו ארב. לארוב וכן למו פי (לקמן מ):

    רש"י

    ישוחו. עומדי' צפופי':

    למו ארב. לארוב כן דרך האורבי' לשוח ולכוף עצמן כדי שלא יכירו בהם:

    מלבי"ם

    כי ישוחו במעונות, שישבו שחוח במעונתם ובסוכה של סבכי עצים, ישבו לארב על חיות העוברים שם לצודם:

    רלב"ג

    ישוחו. ישפלו:

    אבן עזרא

    ישוחו מן ישח, כי כן מנהג הכפיר וכמוהו ידכא ישוח.

41. (מא)מִי יָכִין לָעֹרֵב צֵידוֹ כִּי־יְלָדָיו אֶל־אֵל יְשַׁוֵּעוּ יִתְעוּ לִבְלִי־אֹכֶל

    מצודת דוד:מי יכין. מי הוא המכין מזון לעורב זולתי כי ילדי העורב יצעקו אל ה׳ והמה תועים ואינם יודעים מה לעשות על שאין להם אוכל ואני הוא המכין להם וארז״ל על כי בני העורב המה לבנים בילדותם ואביהם רואה עצמו שחור והמה לבנים וחושב שהמה בני זנונים שמין אחר בא על אמם לזה ימאס בהם וממאן לזונם והמקום מזמין להם יתושים מצואתם ונכנסין לתוך פיהם למאכל׳ וכאומר איך א״כ תאמר שאינני משגיח בשפלים:

    עוד פירושים על פסוק מא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    צידו. ענין מזון כמו לחם צידם (יהושע ט):

    רש"י

    יתעו לבלי אכל. שאביהם שונאם הקב"ה מזמן להם יתושין נבראים מצואתן ונכנסין לתוך פיהם:

    מלבי"ם

    מי, והשפל שבכולם הם בני עורב, וה' יכין לעורב צידו, הגם שילדיו יתעו לבלי אוכל שהם עזובים מאמם, ובכ"ז אל אל ישועו והוא יכין להם את צידם ע"י יתושים כמ"ש חז"ל:

    רלב"ג

    ישועו. יצעקו: