איוב פרק כ׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)וַיַּעַן צֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיֹּאמַר

   עוד פירושים על פסוק א: מלבי"ם, רלב"ג

   מלבי"ם

   פתיחה למענה השנים עשר מענה צופר

   המתווכח הנעמתי עזב עתה את שיטתו הפילוסופית אשר הציע במענהו הקודם להשיב על שאלת צדיק ורע לו על פיח דרך הפילוסופיא, שיש הבדל בין ידיעת הדברים כפי מה שהם בעצמם ובין הכרת החוש אשר ממנו לידיעת האדם תוצאות, שהוא לא יחוש רק חיצוני הדברים, ואי אפשר לו לשפוט על אמיתת הדברים. ובשיטה זו היה יכו להשיב גם השאלה השניה של רשע וטוב לו, שאין איתנו יודע מה הטוב והרע לפי הדברים בעצמותם, ולפי הנפש הרוחניית וכדומה. אבל יען שאיוב לעג על שיטתו לעג הרבה, ושיטה זו לא תמצא חן רק לעוסקים בתבונה ובעומק העיון, עזב עתה דרך זה, והתנצל בדבריו כי לא השיב עתה כפי שיטה זאת מפני שידע שאיוב יכלים אותו ויתלוצץ מדבריו.

   ולכן השיב, שהגם שבדור הזה נמצא רשעים מצליחים, הלא בימי קדם היו נבזים ושפלים ונרדפים, וגם עתה נכונו להם שפטים, כי ימותו במיתה משונה זרה, ויכלה הונם ורכושם על־ידי העשוקים אשר עשקום, וגדולתם היא סיבה שתגדל מפלתם, כמי שנופל ממקום גבוה, אשר תישבר מפרקתו ויאבד לנצח, ושגם בחייו אין לו הנאה מעושרו, על־ידי שלא ישליטנו אלהים לאכול ממנו, והעשוקים אורבים תמיד לנפשו, וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים.

   רלב"ג

   ביאור מלות המענה, ויען צופר הנעמתי ויאמר:

2. (ב)לָכֵן שְׂעִפַּי יְשִׁיבוּנִי וּבַעֲבוּר חוּשִׁי בִי

   מצודת דוד:לכן. בעבור מרבית דבריך הנה מחשבותי יכריחו אותי להשיב לך ועל כי יש בי הרגש׳ מרובה לחוש ולהרגיש בדבר כלימה ר״ל בעבור מרבית דבריך ובעבור מרבית הרגשתי אשיב לך:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   שעפי. מחשבותי כמו בשעפים מחזיונות (לעיל ד):

   חושי. מל׳ חוש והרגשה:

   רש"י

   (מענה צופר): שעיפי ישיבוני. מחשבותי ישיבוני מענה לפי, ובעבור שאני חש ושותק ושמתי בי שתיקותי ישיבוני סעיפי לענות, אני שומע ממך יסורי כלימתי שאתה תכלימני, ועל כן דבר רוח יענני מבינתי להשיבך:

   חושי. שתיקותי כמו עת לחשות (קהלת ג):

   מלבי"ם

   לכן. כי במענה הראשונה אמר שבהשגת האדם על ידי חושיו אינו משיג ידיעה שלימה באשר אינו משיג רק חיצונית הדברים כפי מה שהם פועלים על חושנו לא את אמתת הדברים כמו שהם בעצמותם. ולא נוכל להשיג השגות רוחניות הבלתי מושגות לחושים, עד שגם השכל במשפטיו הנלקחים מן הבחינה והנסיון א"א לו לשפוט על עניני האלהות ועל מה שאחר הטבע. ועל שטה זו לעג הרבה. לכן בבואו להשיב על שלות הרשעים עזב את שטתו, והתוכח אתו ע"פ הבחינה והנסיון אשר השיג בחושיו. וז"ש לכן שעיפי ישיבוני. שישיבו אותי מן השטה הקודמת. וישיבו לי תשובה אחרת ובעבור חושי בי. שבתשובה זו אני נמשך לפי השגת החושים אשר בי. לפי מראית העין ולפי הבחינה והנסיון שהשגתי ע"י החושים, ומבאר הטעם שחזר בו משטתו הקודמת שלא רצה לסמוך על השגת החושים. שזה מפני כי.

   רלב"ג

   סעפי. מחשבותי:

   חושי. הרגישי:

   אבן עזרא

   לכן שעפי חושי בי מהירותי להשיבך.

3. (ג)מוּסַר כְּלִמָּתִי אֶשְׁמָע וְרוּחַ מִבִּינָתִי יַעֲנֵנִי

   מצודת דוד:מוסר כלמתי. על כי אשמע יסורי כלימה מה שאתה מכלים אותי ולזה הרצון מהבנת לבי יכריחו אותי להשיב לך:

   עוד פירושים על פסוק ג: מלבי"ם, אבן עזרא

   מלבי"ם

   מוסר כלמתי אשמע בעת שרוח מבינתי יענני. בעת שרציתי לענות עפ"י דרכי התבונה שהיא לבדה תבין בעניני מה שאחר הטבע. שמעתי מוסר כלימתי. מה שהכלים איוב את דרכי הפילוסופי הזה. לכן בחרתי להשיב לך ע"פ הבחינה והנסיון. כפי שטתך, שאתה סומך על השגת החוש:

   אבן עזרא

   כי מוסר כלמה שמעתי ממך ורוח תבונתי תענני.

4. (ד)הֲזֹאת יָדַעְתָּ מִנִּי־עַד מִנִּי שִׂים אָדָם עֲלֵי־אָרֶץ

   מצודת דוד:הזאת. אם האמת הוא אשר זאת ידעת וגו׳ וכאומר הלא לא תוכל לכחש בה ודוגמתו הנגלה נגלתי וגו׳ (ש״א ב): מני עד. דבר הנהוג מן העולם מן העת אשר שם אדם על הארץ:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   הזאת. בה״א השאלה:

   רש"י

   הזאת. תימה היודע אתה מדה המהלכת על פני כל הדורות מני עד:

   מלבי"ם

   הזאת, אחר שאתה רוצה לברר שהרשע מצליח ע"י הבחינה והנסיון. והנה מתנאי הבחינה שתהיה שלימה שתבחין כל הזמנים וכל הפרטים. שרק אז תוכל להוציא משפט כולל ומוכרח. לא כן אם לא בחן רק זמן פרטי מיוחד. ורק חלק ופרט מיוחד. שאז א"א שיוציא משפט כולל ומוכרח כנודע בהגיון. וא"כ אשאלך וכי ידעת שזאת נוהג מני עד שהרשע מצליח. הלא.

5. (ה)כִּי רִנְנַת רְשָׁעִים מִקָּרוֹב וְשִׂמְחַת חָנֵף עֲדֵי־רָגַע

   מצודת דוד:כי רננת. אשר שמחת הרשעים היא מזמן קרוב כי לא תתמיד לזמן רב עד שיאמרו הנה היא מזמן רחוק: עדי רגע. ר״ל תתעכב זמן מועט וכפל הדבר במ״ש:

   עוד פירושים על פסוק ה: רש"י, מלבי"ם

   רש"י

   כי רננת רשעים. כל ימי היותה מקרוב באה ולא לאורך ימי' עומד':

   ושמחת חנף עדי רגע. בזמן מועט תכלה:

   מלבי"ם

   רננת רשעים מקרוב. רק זה מזמן קרוב נעשה זה מה שהרשעים מרננים ומצליחים. כי בימי קדם לא היו מצליחים כי היו עושים בהם משפט חרוץ. וא"כ לא תוכל להוציא מזה משפט כולל לאמר שהצלחת הרשע תמשך תמיד. כי שמחת חנף לא תמשך רק עדי רגע ובזמן קרוב יופסק הצלחת הרשעים:

6. (ו)אִם־יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ

   מצודת דוד:אם יעלה. אף אם יתגבר ויעלה גבהו עד לשמים וראשו יגיע עד לעבים והוא משל לגודל ההצלחה:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   שיאו. מל׳ התנשאות:

   רש"י

   שיאו. גובהו:

   מלבי"ם

   אם. ויוכל להיות בהפך. שהצלחת הרשע הוא עצמו הכנה לגודל מפלתו, כמי שרוצה להפיל את אויבו ארצה ומעלהו למקום גבוה מאד כדי להפילו. שמשם תגדל מפלתו יותר משאם היה נופל ממקום נמוך. וכן ירים ה' את מעלתו ומדרגתו כדי שעי"כ תגדל מפלתו יותר. וז"ש אם יעלה לשמים שיאו מה שהרשע מתנשא עד לשמים הוא לרעתו. כדי.

   רלב"ג

   שיאו. רוממותו:

7. (ז)כְּגֶלֲלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ

   מצודת דוד:כגללו. הנה חיש מהר יאבד לנצח כגללו האבודה מהר ועד עולם ואשר ראוהו בהצלחתו יאמרו איה הוא כי לא ישאר לו זכר מה:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   כגללו. הצואה כמו גללי האדם (יחזקאל ד):

   רש"י

   כגללו. גלל של רעי:

   מלבי"ם

   שכגללו לנצח יאבד, שאם יגולגל ויפול ממקום הרם הזה יאבד לנצח. כמי שנופל מאגרא רמא לבירא עמיקתא. עד שרואיו יאמרו איו, שלא תהיה מפלתו בהדרגה רק מפלה פתאומית עד שמי שראה אותו ברגע זו יאמר איו? כי כרגע יתעלם מן העין. וברגע זו שהצליח נפל ויכחד מן הארץ. עד שידמה:

   רלב"ג

   כגללו. כצואתו:

   אבן עזרא

   כגללו מן: כאשר יבער הגלל עד תמו.

8. (ח)כַּחֲלוֹם יָעוּף וְלֹא יִמְצָאוּהוּ וְיֻדַּד כְּחֶזְיוֹן לָיְלָה

   מצודת דוד:כחלום. והרי הוא כחלום אשר יעוף בעת היקיצה כן יעוף הוא מן העולם והדורשים אחריו לא ימצאוהו: ויודד. ינוד מן העולם כמראות הלילה והוא החלום וכפל הדבר במ״ש:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   כחזיון לילה. כמראית חלום הלילה:

   רש"י

   ולא ימצאהו. יודעיו:

   מלבי"ם

   (ח-ט) כחלום יעוף. כאלו כל הצלחתו וקיומו לא היה במציאות כלל. רק שהיה חלום חזיון לילה. שבעת היקיצה יעוף ויודד ויקץ והנה חלום.

   והעין ששזפתו בחלום פעם א' לא תוסיף לראותו עוד, וגם מקומו לא תשורנו עוד:

   רלב"ג

   ויודד. מענין נדודים:

   אבן עזרא

   ויודד כמו ירוחק.

9. (ט)עַיִן שְׁזָפַתּוּ וְלֹא תוֹסִיף וְלֹא־עוֹד תְּשׁוּרֶנּוּ מְקוֹמוֹ

   מצודת דוד:עין שזפתו. העין אשר ראתהו מאז לא תוסיף עוד לראותו ואנשי מקומו לא יראוהו עוד:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   שזפתו. ראתהו כמו ולא שזפתו עין איה (לקמן כח):

   תשורנו. תראנו כמו אשורנו ולא קרוב (במדבר כ״ד:י״ז):

   רש"י

   שזפתו. ראתהו:

   רלב"ג

   שזפתו. ראתהו:

   תשורנו. תראנו:

   מקומו. עין אנשי מקומו שהיו רואים אותו תמיד:

   אבן עזרא

   שזפתו ראתהו, כמו: ששזפתני השמש.

10. (י)בָּנָיו יְרַצּוּ דַלִּים וְיָדָיו תָּשֵׁבְנָה אוֹנוֹ

    מצודת דוד:בניו ירצו דלים. בע״כ ירצו ויפייסו את הדלים על הגזל אשר גזל מהם אביהם: וידיו. או בחייו יותש כחו ובע״כ ידיו עצמן תשבנה הגזלה אשר גזל בכח זרועו:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ירצו. מל׳ רצוי וכן ובמה יתרצה (ש״א כט):

    אונו. הגזל אשר בכח וכן כלחם אונים (הושע ט):

    רש"י

    בניו ירצו דלים. על אנשי סדום נאמר מענה זו שהיו גזלנים ואכזרים על עניים:

    וידיו תשבנה. חמס כפיו:

    אונו. כח אונסו:

    מלבי"ם

    בניו. מצייר איך תבא מפלת הרשע פתאום מבלי הדרגה, רק בעודו ברום הצלחתו ותקפו ובעודו עוסק ברשעו עד שבניו ירצצו את הדלים החלשים, והוא בעצמו ברוב תקפו ידיו תשבנה אונו. הוא יעסוק בגזלות של עשירים שצריך לזה און ועצמה רבה והוא שב אל אונו ועשקו בכח ואון:

    רלב"ג

    ירצו דלים. יעשו רצון דלים:

    אונו. גזלתו:

    אבן עזרא

    בניו ירצו דלים הפירוש נכון שהוא מן רצון ובמה יתרצה, כי בניו יוצרכו לרצות הדלים שגזל. ועוד שיתכן, שבימיו תשבנה ידיו אונו, כמו הונו, כמו: מצאתי און לי, ואמון כמו המון:

11. (יא)עַצְמוֹתָיו מָלְאוּ עֲלוּמָיו וְעִמּוֹ עַל־עָפָר תִּשְׁכָּב

    מצודת דוד:עצמותיו. לפי שעצמותיו נמלאו מחטאות נעוריו ותשכב עמו על העפר ר״ל לא שב מהם עד כי ימות ויקבר:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    עלומיו. נעוריו כמו בן מי זה העלם (ש״א יז):

    רש"י

    עצמותיו מלאו עלומיו. כח נערותיו:

    ועמו על עפר תשכב. כי ימות פתאום עם כחו:

    מלבי"ם

    עצמותיו. ר"ל שבין הוא בעצמו הוא בכל תקפו ובין גופו ובריאותו עומד על מצב הבריאות והחוזק עד שעצמותיו מלאו מעלומיו ובריאותו. בעת ההיא עמו על עפר תשכב לא יחלש כלל ולא יחלה עד שיהיה לו עת לשוב בתשובה. רק אונו ועלומיו וכחו תשכב עמו על עפר, שירד לקבר עם כחו ואונו ובריאת גופו וימות שלא מתוך חולי רק במיתה חטופה פתאום:

    רלב"ג

    עצמותיו מלאו עלומיו. ר"ל עצמותיו נתמלאו מחטא נעוריו:

    אבן עזרא

    עצמותיו מלאו חטאת עלומיו.

12. (יב)אִם־תַּמְתִּיק בְּפִיו רָעָה יַכְחִידֶנָּה תַּחַת לְשׁוֹנוֹ

    מצודת דוד:אם תמתיק. כאשר מתקה בפיו עצת רעה דהיתה כשרה בעיניו לעשותה אז היה מנעה מלגלותה והסתירה תחת לשונו לבל יודע למי עד אשר עשאה:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יכחידנה. ענין מניעה והעלמה כמו ולא כחד ממנו (שם ג):

    רש"י

    אם תמתיק. כך ווסתו של רשע אם תמתיק בפיו רעה ואינו רואה לה עתה שעה שתחול יכחידנה תחת לשונו, עד בא העת שתצליח:

    מלבי"ם

    אם תמתיק. מצייר את מיתתו הפתאומית. במין חולי ודבר שהיה מצוי בימים ההם (כאשר נראה במתים בחולי הרע בזמנינו) שאיש הבריא אולם והאיצטומכא שלו בריאה וחזקה לקבל גם מאכל היותר קשה. תחלש האיצטומכא פתאום עד שיקיא את מאכלו כאילו אכל מרורת פתנים. וחולי זו תהרגהו כרגע כאלו בא ארס בקרבו וחמת תנינים, וז"ש אם תמתיק בפיו רעה. ר"ל שהאיצטומכא שלו בריאה כ"כ וכח טבעו חזק עד שגם אם יאכל רעה. מאכל רע וסם המות בכ"ז לא יזיק לו רק ימתיק בפיו עד שיכחידנה תחת לשונו. כאילו בעת שבא המאכל תחת לשונו יכחיד את רעתו כאילו אין בו שום רע וכאילו אוכל מאכל טוב עד. כי.

    אבן עזרא

    יכחידנה שיעשה דבריו בסתר.

13. (יג)יַחְמֹל עָלֶיהָ וְלֹא יַעַזְבֶנָּה וְיִמְנָעֶנָּה בְּתוֹךְ חִכּוֹ

    מצודת דוד:יחמול. מרוב אהבתו לה כאלו יחמול עליה ולא יעזבנה ומנעה מלגלותה ומסתירה בתוך חקו:

    עוד פירושים על פסוק יג: מלבי"ם

    מלבי"ם

    יחמול עליה ולא יעזבנה (ולא) ימנענה, גם כשבא בתוך חכו. שהגם שהחיך יטעם שהוא מאכל מזיק מ"מ לא יעזוב את המאכל ולא ימנע מלאכלו, שבוטח על בריאת טבעו וחוזק כח האיצטומכא שלו לעכל כל מאכל הגם שקשה לגוף כחרבות:

14. (יד)לַחְמוֹ בְּמֵעָיו נֶהְפָּךְ מְרוֹרַת פְּתָנִים בְּקִרְבּוֹ

    מצודת דוד:לחמו. והיה גמולו אשר מאכלו נהפך במעיו ללכת הפך המנהג כי תשוב לצאת דרך הפה בהקאה והיא בקרב בטנו כמרה של נחשים ובע״כ יקיאה דרך הפה כי א״א לעכל אותה ור״ל בכל דרכיו הוא נכשל הפך המנהג:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    פתנים. מן נחש:

    רש"י

    לחמו במעיו. ביום אידו נהפך למרורות פתנים:

    מלבי"ם

    לחמו, ובעת ההיא בעצמו, פתאום יחלשו האיצטומכא וכלי העיכול שלו באופן גדול כ"כ. עד שגם לחמו הטוב נהפך במעיו למרורות פתנים. ולסם המות. עד שגם מאכל בריאים יתהפך לארס ולסם ממית. עד שגם.

15. (טו)חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ מִבִּטְנוֹ יוֹרִשֶׁנּוּ אֵל

    מצודת דוד:חיל בלע. עם כי בלע העושר לא יתקיים בידו כי יקיא אותה והמקום יגרש העושר מבטנו:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    חיל. עושר כמו כי רב חילי (לקמן לא):

    יורישנו. מלשון הורשה וגרושין:

    רש"י

    חיל. ממון:

    מלבי"ם

    חיל בלע ויקיאנו. גם דבר חיל וחזק אשר בלע יצטרך להקיאו. כאילו מבטנו יורישנו אל. שהאל בהשגחתו יגרש ויוציא את המאכל מבטנו ויקיא את כל מאכלו, וידמה לו כאילו.

    רלב"ג

    חיל בלע. ההון אשר בלע ואכל:

16. (טז)רֹאשׁ־פְּתָנִים יִינָק תַּהַרְגֵהוּ לְשׁוֹן אֶפְעֶה

    מצודת דוד:ראש פתנים. יימר לנפשו כאלו יינק ומצץ ארס נחש שהוא בפיו שבראש ולשון אפעה תהרגהו בארסו:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    אפעה. מין נחש:

    רש"י

    אפעה. נחש שרף:

    מלבי"ם

    ראש פתנים יינק, כי נמצא ארס בבטנו כאילו יינק ארס של פתן, ותהרגהו לשון אפעה ויהרג מן הארס הזה וימות במיתה משונה פתאומית:

    רלב"ג

    ראש פתנים. מעניין ראש ולענ' ופתני' הם נחשי':

    אבן עזרא

    ראש פתנים יינק הפך נהרי נחלי דבש וחמאה ושניהם על דרך משל, כעניין: שרש פורה ראש ולענה ובסוף משיב כל מה שיגע בו בחיל תמורתו, שבא לו הדבר הפוך.

17. (יז)אַל־יֵרֶא בִפְלַגּוֹת נַהֲרֵי נַחֲלֵי דְּבַשׁ וְחֶמְאָה

    מצודת דוד:אל ירא. לא ירא למצוץ בפלגות של נהרי דבש וחמאה כ״א ארס הנחש ימצוץ ר״ל לא יראה עוד בטובה כ״א את הרעה יקבל:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    בפלגות. הנגרים לחלקים כמו פלגי מים (תלים א):

    נהרי נחלי. כפל ענין בשמות נרדפים כמו מספר מפקד (ש״ב כד):

    רש"י

    בפלגות נהרי נחלי. גן עדן המתוקין כדבש וחמאה:

    מלבי"ם

    (יז-יח) אל ירא, מוסיף עוד, שגם בעוד שהיה מצליח ומתענג בתענוגים, ובעוד שמן חלקו ומאכלו בריאה, בכ"ז לא יקרא זאת בשם הצלחה, כי אם נשקול את העונג לעומת הצער והיגיעה שהיה לו עד שהשיג את הדבר, נמצא כי מלא כף נחת אשר ישיג בעמל היה לו עבורו מלא חפנים עמל ורעות רוח, ואין העונג שוה לעומת הצער והעמל שהיה לו, וז"ש שגם בפלגות נהרי ונחלי דבש וחמאה אשר ישיג אל ירא משיב יגע, לא יראה בם עונג ונחת אשר ישיב לו את צער היגיעה שיגע בעבורו, שההנאה והעונג הוא כאין לעומת היגיעה, ולא יבלע כחיל תמורתו ולא יעלס, ר"ל שלא יבלע מן מעדניו כפי ערך החיל והכח והיגיעה שנתן תמורתו, וכן לא יעלס וישמח כחיל תמורתו, שבין מה שבולע מן המעדנים והתפנוקים אשר השיג ובין מה ששמח בקנינים אלה, כל זה אינו שוה כלום לעומת החיל והכח אשר נתן תמורתו, שהעמל והיגיעה שהיה לו בהשגתו הקנינים האלה כפלי כפלים מן הנאת המאכל ושמחת הלב שיש לו בקנינים אלה, ואם כן אין זה בכלל הצלחה, אחר שהצער גדול מן העונג:

18. (יח)מֵשִׁיב יָגָע וְלֹא יִבְלָע כְּחֵיל תְּמוּרָתוֹ וְלֹא יַעֲלֹס

    מצודת דוד:משיב יגע. בע״כ יהיה משיב יגיעו של חבירו מה שגזל ממנו ולא יבלע אותה להחזיקה לעצמו: כחיל תמורתו. כשיעור העושר כן יהיה תמורתו ר״ל כן יהיה שעור העוני: ולא יעלוס. לא ישמח עוד כי לא יחזור לקדמותו:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג

    מצודת ציון

    תמורתו. מל׳ תמורה וחלוף:

    יעלוס. ישמח וכן יעלוץ ויעלוז כי זסשר״ץ מתחלף:

    רש"י

    משיב יגע. הגזל שגזל:

    כחיל תמורתו. כאשר תהיה תמורתו לחיל נכסי' גדולים אז יביאהו חסרון:

    ולא יעלוס. בו, וכן יעלוז וכן יעלוץ שלשתן מתחלפות:

    רלב"ג

    יגע. שם והרצון שישיב יגיעו:

    ולא יעלוס. לא ישמח:

19. (יט)כִּי־רִצַּץ עָזַב דַּלִּים בַּיִת גָּזַל וְלֹא יִבֶנֵהוּ

    מצודת דוד:כי רצץ עזב דלים. כאשר רצץ את הדלים אז עזבם ולא קודם הרציצה: בית גזל. גזל מהם בית אשר לא בנהו ולא עמל בו:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    רצץ. שבר וכתת:

    רש"י

    כי רצץ עזב דלים. לאחר שרצץ את דלים עזב הדלים ונטרד מן העולם והלך לו והם חוזרים וגובים ממנו גזלותיו:

    כי רצץ. כשריצץ כמו (שמות י״ח:ט״ז) כי יהיה להם דבר בא אלי, כשיהיה להם:

    מלבי"ם

    כי, חוץ מזה אין לו שום הצלחה לא מן קניניו, כי רצץ עזב דלים בית גזל, שהרשע הזה אשר עזב דלים שעזבם בעוני ומחסור ע"י שגזלם הוא רצץ בית גזל, שרצץ והרס את הבית אשר גזל מן העני כדי לבנותו מחדש, אבל לא יבנהו, כי בתוך כך מת במיתה חטופה כנ"ל:

    רלב"ג

    כי רצץ עזב דלים. כאשר רצץ הדלים עזב אותם ר"ל שלא עזב אותם עד אשר רצץ אותם:

    אבן עזרא

    עזב דלים במותו.

20. (כ)כִּי לֹא־יָדַע שָׁלֵו בְּבִטְנוֹ בַּחֲמוּדוֹ לֹא יְמַלֵּט

    מצודת דוד:כי לא ידע. על כי לא ידע שלוה בבטנו כי בטנו היתה תמיד חסרה משביעה ועשק למלאותה לזה לא ימלט מה בכל חמדת עשרו כי הכל יאבד:

    עוד פירושים על פסוק כ: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    כי לא ידע. את בטנו מעולם שליו, בטנו אומר לו תמיד גזול והבא למלאני ועל כן בחמודו. בבשר יופי חמדתו:

    לא ימלט. כי יהא פוחת והולך ודומה לו ותמס כעש חמודו (תהילים ל״ט:י״ב):

    מלבי"ם

    כי, וגם לא יהנה מן מאכלו כי לא ידע שלו בבטנו, כי מתוך שהוא רעבתן גדול לא ידע להשקיט את בטנו שימצא בו שלוה פנימית, כי בטנו מתאוה תמיד לאכול הרבה, בחמודו לא ימלט, עד שהוא חומד שבטנו לא ימלט את המאכל, כי מתוך רעבתנותו היה מתאוה שהמאכל שאכל ישאר תמיד בבטנו, וכן.

    רלב"ג

    בחמודו לא ימלט. בחמודו ועשרו לא ימלט דבר שהכל יאבד:

    אבן עזרא

    בחמודו שחמד והתאוה הוא לא השאיר כלום.

21. (כא)אֵין־שָׂרִיד לְאָכְלוֹ עַל־כֵּן לֹא־יָחִיל טוּבוֹ

    מצודת דוד:אין שריד לאכלו. לא היה משאיר ממאכלו על יום המחרת כי יבטח לעשוק די מחסורו על כן לא יצליח טובו ועשרו להתקיים בידו:

    עוד פירושים על פסוק כא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    שריד. שיור:

    יחיל. יצליח כמו יחילו דרכיו (תהלים י):

    רש"י

    אין שריד לאכלו. לא שייר ממאכלו לחלק לעניים:

    על כן לא יחיל טובו. לא יצליח כמו (שם) יחילו דרכיו ובאנשי סדום מדבר שהיה עיניה' צרה באורחי' כי כן העיד (יחזקאל ט״ז:מ״ט) על סדום גאון שבעת לחם וגו' וידי עני ואביון לא החזיקו ורבותינו פירשו אין שריד לאכלו לא השרה תלמידי חכמים על שלחנו כמו ובשרידים אשר ה' קורא:

    מלבי"ם

    אין שריד לאכלו, שמרוב רעבתנותו אינו מניח כלום מן מאכלו רק אוכל את הכל, והיא מליצה על מדת הרעבתנות והכילות שאוכל כל הנמצא בידו, ומתאוה שלא יצא המאכל מן הבטן לעולם כדי שלא יחסר מילוי בטנו, על כן לא יחיל טובו, לכן הטוב של המאכל לא יתן לו חיל וכח, והוא חלוש תמיד מפני שצר עינו במאכלו ובטן רשעים תחסר תמיד:

    רלב"ג

    יחיל. יצליח:

    אבן עזרא

    יחיל יקוה.

22. (כב)בִּמְלֹאות שִׂפְקוֹ יֵצֶר לוֹ כָּל־יַד עָמֵל תְּבוֹאֶנּוּ

    מצודת דוד:במלאות שפקו. בעת ימלא די ספוקו כשיהיה בתכלית העושר אז יהיה צר לו וכאילו יפול מן השמים לארץ וכל יד איש עמל ואון תבוא עליו לעשקו ולחמסו כי יותש כחו:

    עוד פירושים על פסוק כב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    שפקו. די צרכו:

    עמל. עול וכן ולא ראה עמל בישראל (במדבר כ״ג:כ״א):

    רש"י

    במלאות שפקו. בהתמלאות תאות לבו די, אז יצר לו. תבא עליו צרה:

    ספקו. ל' די כדמתרגמינן כד ספיקו גמליא, ומצא להם היספקון:

    כל יד עמל תבואנו. תחזק עליו ותצר יד עניים:

    מלבי"ם

    במלאת ספקו, מוסיף לאמר שגם אם לא יחסר מאכלו כי ימצא די ספוקו במלואו ויאכל כפי שבעו, בכ"ז יצר לו מצר אחר, כי כל יד עמל תבואנו, שיד העמלים שהם העשוקים שעשקם וגזלם תבואנו, שהעמלים האלה כולם ילחמו בו וישלחו ידם להוציא בלעו מפיו ותבא עליו ידם ומכתם, וזה יצר לו תמיד כי יקחו את העשק מידו:

    רלב"ג

    במלאת ספקו. בהיות לו די:

    יצר לו. מעניין צרות ודוחק:

    עמל. תואר והרצון בו איש עמל ואון:

    אבן עזרא

    במלאת שפקו כאשר יגיע לכל מה שיספיק לו, אז יצר לו ויד העמלים תבואנו כעניין בפרוח רשעים. ויש אומרים: בהגיע יום מפלתם. וכמוהו: תחת רשעים ספקם. כמו: ויספק את כפיו הכה.

23. (כג)יְהִי לְמַלֵּא בִטְנוֹ יְשַׁלַּח־בּוֹ חֲרוֹן אַפּוֹ וְיַמְטֵר עָלֵימוֹ בִּלְחוּמוֹ

    מצודת דוד:למלא בטנו. ירבה בו הצרות עד כי יהיו למלא בטנו לגודל הרבוי וה׳ ישלח בו חרון אפו ובשפע רב כמטר ישפוך עליו בעת הלחמו עמו להפרע ממנו:

    עוד פירושים על פסוק כג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    בלחומו. מל׳ מלחמה:

    רש"י

    יהי למלא בטנו ישלח בו חרון אפו. שליחות חרון אפו יהי למלא בטנו ואין זה לשון קללה אלא לשון נבואה ועתיד:

    וימטר עלימו. הקב"ה:

    בלחומו. בזעף מלחמתו פחים אש וגפרית כענין שנא' (בראשית י״ט:כ״ד) וה' המטיר על סדום וגו':

    מלבי"ם

    יהי, מוסיף לאמר שגם אם לא תגבר עליו יד העמל להוציא העשק מידו וישאר בידו למלא בטנו, עד שיהיה לו די מחסורו, בכ"ז לא יצליח, כי אז ילחם ה' בו אשר הוא עושה משפט לעשוקים, וה' ישלח בו חרון אפו, והחרון הזה ימטר עלימו (על הרשעים) בלחומו בלחומי רשף שלו אשר בו ילחם בם:

    רלב"ג

    בלחומו. בבשרו:

    אבן עזרא

    בלחומו בבשרו. ויתכן היות בלחומו כמשמעו, כמו: יהי למלא בטנו.

24. (כד)יִבְרַח מִנֵּשֶׁק בַּרְזֶל תַּחְלְפֵהוּ קֶשֶׁת נְחוּשָׁה

    מצודת דוד:יברח. כאשר יברח מכלי זיין של ברזל אז קשת נחושה תעבור בו חציו מעבר אל עבר בדרך מהלכו ר״ל עם כי ינצל מצרה אחת תשיג אותו השנית:

    עוד פירושים על פסוק כד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מנשק. כלי זיין כמו והשיקו בנשק (יחזקאל לט):

    תחלפהו. תעבור בו כמו חלף הלך לו (ש״ה ב):

    רש"י

    תחלפהו. חצים שתזרוק הקשת יחלפו את גופו לעבור מעבר אל עבר, ל"א תחלפהו, כמו תחליפהו (תקדמהו) קשת נחושה:

    מלבי"ם

    יברח, ובזה הגם שיברח מנשק ברזל, ר"ל שימלט מיד העמלים שהם הנעשקים שלחמו אתו מקרוב בנשק ברזל, הלא תחליפהו קשת נחושה, שאז ישיגהו חצי ה' המורה עליו בקשת ממרום ומשמים ילחם בו:

    רלב"ג

    מנשק ברזל. כלי זיין של ברזל:

    תחלפהו. תכריתהו או ירצה בזה תעבור בו ויהיה שב אל החץ אשר יורו מזאת הקשת החזקה:

    אבן עזרא

    תחליפהו כמו: כליל יחלוף. ויש אומרים: כמו: וחלפה רקתו.

25. (כה)שָׁלַף וַיֵּצֵא מִגֵּוָה וּבָרָק מִמְּרֹרָתוֹ יַהֲלֹךְ עָלָיו אֵמִים

    מצודת דוד:שלף וגו׳. על כי נכון הוא לחרב לזה כאשר מי ישלף החרב מתיקה אז להב החרב מגודל המרירה והאימה שיש בו יהלוך וישליך עליו פחדים כי יהיה לבו חלל בקרבו:

    עוד פירושים על פסוק כה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    שלף. ענין הוצאה כמו שלף איש נעלו (רות ד׳:ז׳):

    מגוה. ענין גוף כמו גוית שאול (שמואל א ל״א:י״ב) והושאל על תיק החרב שהיא כמו הגוף להנפש:

    וברק. הוא להב החרב כמו ברק חרבי (דברים לב):

    ממרורתו. מפחדתו המר:

    אמים. מלשון אימה ופחד:

    רש"י

    שלף. השולף עליו את הנשק:

    ויצא. הנשק:

    מגוה. מתוך תערה:

    וברק. פלנדור"ש בלע"ז כמו ולמען היות לה ברק (יחזקאל כ״א:ט״ו) פורבי"ר:

    ממרורתו יהלוך. ממרורתו של נשק יהלוך ומשם יהיו אמים ופחד על הרשע:

    מלבי"ם

    שלף, מצייר שהחץ של ה' שימית אותו, לא ידמה כחץ של ב"ו שבא מן החוץ אל גופו, רק בהפך שהחץ הזה יבא מן גויתו אל החוץ, ששולף את החץ ויצא מגוה מתוך גויתו יצא החץ, שהחץ תמצא בעצם בגויתו, שהוא החולי הפנימית שיורה ה' בו והיא תמחץ את גויתו מגוה אל החוץ, וברק הבא, ממרורתו, יהלך עליו אמים שהברק שישלח ה' עליו לא יבא מן החוץ, רק מן המרה שלא יצא הברק, והברק הזה של המרה השחורה יפיל עליו אימתה ופחד, כי יחלה בחולי המרה השחורה עד שיחזה תמונות איומות ומבהילות וימות מתוך שגעון ופחד וחולי הדמיון וטירוף הדעת:

    רלב"ג

    מגוה. מהתיק אשר לה או ירצה בזה מגוף הרשע:

    וברק. הוא להט החרב:

    ממרורתו. היא המרה אשר בה משכן האדומה:

    אבן עזרא

    שלף ישלוף החץ מהאשפה ויצא מתוכה, וכמו ברק ירוץ כן יבואו אימים עליו פתע פתאום.

26. (כו)כָּל־חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא־נֻפָּח יֵרַע שָׂרִיד בְּאָהֳלוֹ

    מצודת דוד:כל חשך. כל מיני חשכת הצרות טמונים ושמורים לכלות מצפוני גנזיו: תאכלהו. תשרפהו אש אשר לא נופח במפוח להבעירה ביותר כי בהיות כן לא תצא נפשו מהר ויהיה מעונה זמן רב: ירע. ישבר וירוצץ הנשאר באהלו והם אשתו ובניו:

    עוד פירושים על פסוק כו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ירע. ישבר וירוצץ כמו תרועם בשבט ברזל (תהילים ב׳:ט׳):

    רש"י

    לצפוניו. לצורך מצפוני גנוזים הצפונים לו:

    אש לא נופח. אש של גיהנם:

    ירע שריד באהלו. תבא רעה לשריד שישאר באהלו, כל הפרשה כולה באנשי סדום:

    ירע שריד באהלו. אפי' לוט הנמלט מהם באה רעה לאהלו זו אשתו שהיתה נציב מלח כן מצאתי במדרש רבי תנחומא:

    מלבי"ם

    כל חשך, הגם שלצפוניו ונסתריו טמון כל חשך, ר"ל שמסתיר רשעתו וגזלותיו בחשך שלא יראם שום אדם, בכ"ז הגם שבחשך לא ימצא לו אור ולא אש, ימציא ה' שמה, בין אש לכלות את כל אשר לו, ובין אור לגלות את מעשיו לעיני השמש, ונגד האש אמר שתאכלהו אש לא נפח עד שהאש ירע וירוצץ גם את השריד אשר באהלו, גם הנשאר בביתו אשר לא הוצרך לטמנו גם זה ישרף מן האש:

    רלב"ג

    לצפוניו. בעבור החטאים אשר צפן:

    ירע. ישבר:

    מתקוממה לו. שונאה אותו:

    אבן עזרא

    תאכלהו אש לא נפח כדי שיעונה ולא תצא נפשו במהרה:

27. (כז)יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֺנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ

    מצודת דוד:יגלו שמים. מרוב הצרות אשר יבוא עליו מן השמים יהיה נגלה ונודע לכל שהוא רב פשע: מתקוממה לו. תקוה עליו לאויב להפרע ממנו כי שדהו לא תצמח וכדומה:

    עוד פירושים על פסוק כז: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    מתקוממה. ל' אויב הקם כנגדו:

    מלבי"ם

    יגלו, ונגד מה שהסתיר מעשיו, יצאו כל מעשיו הרעים לאור, כי השמים יגלו עונו, והארץ תתקומם לו להענישו:

28. (כח)יִגֶל יְבוּל בֵּיתוֹ נִגָּרוֹת בְּיוֹם אַפּוֹ

    מצודת דוד:יגל יבול ביתו. תבואת אנשי ביתו יגלה מהם וביום בא עליו אף ה׳ כשימולא סאתו ישפוך עליו האף כמים המוגרים מבלי הפסק:

    עוד פירושים על פסוק כח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יגל. מל׳ גלות:

    יבול. צמח האדמה כמו לא תתן את יבולה (דברים י״א:י״ז):

    נגרות. ענין הזלה ושפיכה כמו וכמים הנגרים (ש״ב יד):

    רש"י

    יגל. ל' גלות:

    נגרות. יהיו אוצרותיו נתונות למשיסה ולבז כמו (מיכה א׳:ד׳) כמים המוגרים ארצה:

    מלבי"ם

    יגל, וכן יגלה את עונו, יבול ותבואת ביתו אשר יהיו נגרות ביום אפו, ר"ל עשרו והונו אשר ירדו לטמיון הם יגלו עונו, כי הם יאמרו לאמר.

    רלב"ג

    יגל. יגלה ממקומו וינוד:

    נגרות. כמו הנהרות הנגרות:

    אבן עזרא

    יגל יגלה ממקומו.

    יבול ביתו כנהרות נגרות. ויתכן שיחסר עם ביתו, או יבול אנשי ביתו ויאמרו בני אדם זה חלק אדם רשע.

29. (כט)זֶה חֵלֶק־אָדָם רָשָׁע מֵאֱלֹהִים וְנַחֲלַת אִמְרוֹ מֵאֵל

    מצודת דוד:זה חלק. הגמול הזה הוא חלק של אדם רשע הניתן לו מהאלהים והגמול הזה בעצמו הוא נחלת האיש אשר אמרתו הוא מן האל לדבר עליו שלא כהוגן ולגנות מעשיו, (העולה מהמענה ההיא להוכיח על ההשגחה מהפלגת פורעניות הרשעים ומבלי תקומה והפורענות בעצמה מגלה עוונה וכמו גמול הרשעים כן גמול המהרהר אחר ה׳ ומגנה מעשיו וכאומר לאיוב הנה זה חטאתך וזה פריה):

    עוד פירושים על פסוק כט: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    רש"י

    אמרו מאל. האמור עליו מלפני המקום אמרו לשון זכר מגזרת אמרי האזינה (תהלים ה), אמרתו לשון נקבה מגזרת אמרות טהורות:

    מלבי"ם

    זה חלק אדם רשע מאלהים, שכליון עשרו שיהיה בדרך השגחיי הוא יכריז לאמר שהוא רשע, ושזה בא לו מאת אלהים לפי חלקו עפ"י רשעו מדה כנגד מדה על מעשיו הרעים:

    רלב"ג

    ונחלת אמרו מאל. רוצה לומר שזה לו לנחלה בעבור מה שאמר מאל והטיח דברים כנגדו: ביאור דברי המענה ענה צופר הנעמתי ואמר באמת מחשבותי יכריחוני להשיב על דבריך בעבור הרגישי בי מוסר כלימתי ששמעתי ממך במה שקדם מדבריך ורוח מבינתי יביאני לענות לך, הזאת ידעת שכבר נמשך בזה המנהג מעת היות העולם ומעת שנברא האדם והוא כי רננת הרשעים וטובם והצלחתם הוא מזמן קרוב ר"ל שלא יתמיד להם ושמחת החנף לא תקום כי אם עד רגע כלומר זמן מועט והנה אמר זה לתשובה למה שטען על דברי איוב באומרו ישליו אהלים לשודדים, אם יעלה לשמים רוממותו וראשו לעב יגיע רוצה לומר שיהיה בעליונות ההצלחה, הנה הוא יאבד ויפסד במהירות כהפסד צואתו בקלות ובמהירות עד שרואיו יאמרו כי יאבד לשעתו, כמו החלום וחזיון הלילה שלא יזכור אותם האדם כאשר הקיץ ויאבד זכרו במהירות כן יעופף זה הרשע וילך לאבדון מהר, העין שראתה אותו לא תוסיף לראותו ולא עוד יראנו עין אנשי מקומו להיות כלה ואבד, ישוב גמולו על בניו ויעשו רצון הדלים לרוב שפלותם תחת אשר עשקם אביהם או ידי העושק בעצמו תשבנה הגזלה אשר גזל, לפי שעצמותיו נמלאו מחטא נעוריו ועמו על עפר תשכב חטאתו ולא ישוב אל השם, או הרצון בזה לפי שהוא מלא עצמותיו מהדברים העלומים והמכוסים אשר גנב וגזל ר"ל שעשה עושר ולא במשפט ועמו על עפר תשכב הגזלה ההיא ולא ישיבה, ולפי שכאשר המתיקה בפיו הרעה אשר חשב לעשותה וערבה לו יכחיד אותה ויסתירנה תחת לשונו ר"ל שלא יגלה אותה עד עשותה המזימתה כאילו הוא חומל עליה מרוב אהבתו אותה ולזה לא יעזבנה וימנענה בתוך חכו, הנה ישיב לו הש"י על כל זה גמול מדה כנגד מדה, וזה שלחמו נהפך במעיו ללכת הפך המנהג ר"ל שישוב לצאת דרך הפה בקיא, הנה לחמו יהיה כמרורת פתנים בקרבו כל החיל אשר בלע יקיאנו ומבטנו יורישנו אל הפך מה שהיה עושה שהיה מעכב לעצמו ההון אשר גזל ולא היה רוצה להניח ממנו דבר ותחח אהבתו הרעה עד שיסתירנה תחת לשונו יתן לו השם רעה שתעמוד עמו ותכלהו והיא שהוא ינק ראש פתנים ותהרגהו לשון אפעה בארסו, ולא יראה בשפע הדברים הערבים כמו הדבש והחמאה אבל יבאו בקרבו תמיד הדברים הרעים תחת אהבתו הרעה, הנה הוא ישיב יגיעו ויניחהו לאחרים ולא יהנה ממנו ויהיה יגיעו שישוב כשיעור החיל אשר גזל והוא תמורתו ולא ישמח בזה החיל גם כן כי לא נשאר לו ולא נהנה ממנו, או יהיה פירושו כמו שישיב החיל תמורת מה שגזל ולא ישמח בגזלה ההיא אחר אשר ישיב אותה כן ישיב גם כן יגיעו ויניחהו לאחרים עד כאן מחשבותי ישיבוני, ובעבור שהרגשתי בעצמי ולא אסמוך בזה על עדות הקודמין לבד הנה אע"פ שחרפת והכלמת אותי בדבריך הנה דוח מבינתי יענני ויסבב שאשיב על דבריך הנה באמת זאת ההקדמה נמצאת צודקת תמיד מני עד עתה מעת היות אדם עלי ארץ והוא כי הצלחת הרשעים ושמחתם לא תתקיים כי אם זמן מועט ולזה אין ראוי בכמו זה שיקרא טוב כי תכליתו לרוע אם יעלה רוממותו לשמים הנה הוא יאבד אבד נצחי בקלות כמו שתאבד הצואה, הנה כמו החלום שלא ישאר ממנו זכר ולא רושם בכח הזוכר לפי שאותם הרשמים אינם נרשמים שם באופן הרושם הדברים המושגים בחוש כן לא ישאר ממנו זכר כלל העין שראתהו לא תוסף לראותו ולא יראוהו עוד אנשי מקומו בעבור מה שגזל לדלים האומללים בסבת תקפו וחוזקו הנה ישיב הש"י גמול שיחלשו בניו ויוכרחו לרצות דלים אשר תקפם אביהם או ידיו בעצמם תשבנה גזילתו כי ישיבהו הש"י באופן מהשפלות והחולשה שיוכרח לעשות זה תחת מה שאיבריו מלאו חטא נעוריו ועמו על עפר ישכב החטא ההיא כי לא יכנע לבם מפני הזקנה והישישות אבל יהיה יצרו לרע תמיד ולא יעזוב דרכיו הרעים ותחת מה שהיה מדרכו לקבץ אליו הרעות והפחתיות עד שכאשר תהיה הרעה מתוקה בפיו הנה לא ירצה לספר אותם לאנשים אבל יכחידנה תחת לשונו ויחמול עליו ולא יעזבנה וימנענה בתוך חכו ליראתו פן ילמדו האנשים זה וירדו לאומנתו או יתחכמו להשמר שלא יזיקם אלו הרעות והחמסים הנה ישיב הש"י גמולו והוא שהוא יסבב במה שהיה בקרבו לשמור מציאות והוא המזון שישוב דבר רע ומשחית עד שיהיה בקרבו מרורת פתנים וזה מהפלגת המשל כאילו הוא היה חפץ שיהיו עמו תמיד הדברים הרעים והש"י יעשה לו זה כאילו הוא נמשך בזה לרצונו והנה ההון שבלע ואכל יקיאנו וישיבנו לבעליו ולא ישאר עמו אבל יהיה מהונו מה שהוא בתכלית מהמהירות והרוע וזה שהוא יינק ראש פתנים ותהרגהו לשון אפע' בארס אשר שם ולא יראה בשפע המזונות הטובים והערבים כמו דבש וחמאה והנה יקרה לו זה מרוב הרע שישיב גם יגיעו ויניחהו לאחרים ולא יהנה ממנו וזה גמולו בעבור שהיה מעכב לעצמו העושק והגזל ולא היה רוצה להניח ממנו דבר מפני שרצץ הדלים ועזבם ר"ל שלא עזבם עד אשר רצץ אותם וגזל מהם בית אשר לא בנהו הנה גמולו שלא ידע אבד שלו בקרבו אך יהיו הם כלם נגועים ורצוצים כמו שרצץ הדלים ולא ימלט בחמודו ועשרו דבר שלא יאבד תחת אשר גזל בית אשר לא עמל בו יאבד ממנו מה שעמל בו, בעבור שלא היה משאיר דבר מאשר בידו לאכלו אבל היה בוטח שיגזול ויחמוס די ספקו הנה יהיה גמולו שלא יצלח טובו עד שיצטרך לקחת מזולתו מה שיאכל או ימות ברעב, ולזאת הסבה הנה ברבות טובתו שלא יחסר לו דבר אז יהיה צר לו ויהיה עני לפי שכל יד איש עמל ואון תבואנו לעושקו, ואם היה שיהיה עושרו למלא בטנו רוצה לומר שישליטהו השם לאכול ממנו הנה ישלח בו השם חרון אפו ויוריד עליו בשטף חרון אפו בבשרו, מרעה אל רעה יצא כאשר יברח מנשק ברזל תכריתהו קשת חזקה שהיא מנחשת כי הוא יראה בכח חזק ולזה יתכן שהחץ ינקוב אוחו ויעברהו, שלף החץ היורה ויצא מגוף זה הרשע ר"ל שיעבור גופו והבריק בלהטו וממרורתו יצא והוא המקום היותר מסוכן ואי איפשר למוכה בו שיחיה ובכלל הנה כל אחד מהאמים יהלך עליו ואיפשר שנאמר והוא יותר נכון שהרצון בזה שלרוב היות זה הרשע נכון לרע הנה תכף שישלוף האדם חרבו ויצא מתיקו ויברק להט החרב ההוא הנה יהלוך על הרשע אימים ממרורתו שתכרת בזה החרב וירצה בזה שתכף שיראה החרב יפלו עליו אימות מות, כל חשך וכל רע טמון לו בעבור צפוניו ר"ל החטאים אשר צפן והעלים תאכל אותו אש אשר לא נופח במפוח ר"ל האש הנופלת מן השמים וישבר מי שהיה שריד לאהלו עד שלא יהיה לביתו שריד, השמים יגלו עונו כי נלחמו מן השמים עמו ויגלה בזה לכל כי הוא היה רשע והארץ כאילו היא שונאה אותו לרוב המקרים הרעים אשר יגיעו לו ממנה, יגלה יבול ביתו ממקומו ביום אף השם ר"ל שיעשקוהו האנשים ממנו ויסירוהו בחוזק ובמהירות כמו הנהרות הנגרוח אשר ילכו בחוזק ובמהירות, הנה זה הוא חלק אדם רשע מאלהים ונחלת מי שאמר מאל דבר שלא כהוגן ואולם אמר זה כנגד איוב שהיה מטיח דברים לפי מחשבתו כנגד השם יתברך והנה באו לאיוב כמו אלו הרעות שזכרם בסוף דבריו ר"ל שמן השמים נלחמו עמו וארץ מתקוממ' לו כמו שזכר בראש זה הספר רצוני שקצת הרעות באו לו על צד המלחמה והוא מה שלקחו חיל שבא והכשדים וקצחם היו מן השמים והוא מה שהגיע לו מן הרע בסיבת האש והרוח, והכלל העולה מהדברים הוא כי צופר על מה שסתר בו איוב דבריו בעבור ההצלחה הנמצאת לרשעים והיותם נקיים עם זה מפחד והוא אמרו ישליו אוהלים לשודדים ישיב שהוא לא ירחיק שלא תמצא זאת ההצלחה זמן מועט לרשעים אבל אחריתם לרע ואם לא יהיה זה הרע בימיו כבר יהיה בימי בניו והוא אמרו בניו ירצו דלים ולזה ראוי שלא יקרא זה הצלחה אחר שאחריתה לרע ובזה חשב בלדד להמלט ממה שנראה אוחו מההצלחה לרשעים והוסיף לאמת דבריו שהכל במשפט מפני שמה שנראה אותו מהרעות לרשעים הוא מדה כנגד מדה והוסיף גם כן עתה לאמת שאיוב היה חוטא מפני שהיה אומר דברים לאל שלא כהוגן: