איוב פרק י״ד

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)אָדָם יְלוּד אִשָּׁה קְצַר יָמִים וּשְׂבַע־רֹגֶז

   מצודת דוד:אדם וגו׳. הלא האדם הוא ילוד מאשה וא״כ מקורו משחת כי היא חמת מלאה צואה ופיה מלאה דם ואף הוא קצר ימים ומרובה בחרדות עד כי ישבע מהם לגודל רבויים:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, מלבי"ם

   מצודת ציון

   רוגז. חרדה כמו מרגיז הארץ (שם יד):

   מלבי"ם

   אדם, האדם שהוא פחות וגרוע מצד שני קצות חייו, כי מצד קצהו הראשון הוא ילוד אשה, נולד מטפה טמאה וניזון מדם הנדות עובר במעבר השתן מקום טומאה וגיעול, ומצד קצהו האחרון הוא קצר ימים, והבריח המבריח בין שני הקצות, שהוא במשך ימי חייו הוא שבע רוגז, כי רעותיו רבו מן טובותיו, כפי שבאר לדעתו בסי' ג':

2. (ב)כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל וַיִּבְרַח כַּצֵּל וְלֹא יַעֲמוֹד

   מצודת דוד:כציץ. דומה הוא לציץ אשר יוכרת מיד כאשר יצא ולא יעמוד זמן רב: ויברח. מהר יברח מן העולם כצל הזה אשר לא יעמוד זמן רב במקום אחד כי כאשר יפנה השמש כן ינטה הצל ממקומו:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   כציץ. כפרח:

   וימל. ויוכרת כמו ימולל ויבש (תהלים צ):

   מלבי"ם

   כציץ, מלבד זה אין לו חוזק וקיום, בין מצד עצמו, כי כציץ יצא וימל, כמו שהציץ בעת שפורח ויצא פרחו אז ימל ויכרת, כנודע בטבע הצמחים שעת הוצאת הפרח הוא קץ ימי חיי הצמח, כי מאז יתחיל להבלות, וכן האדם אחר שיוליד ויוציא זרעו אחר שיפרח כציץ באמצע ימי חייו שהם ימי העמידה יתחילו ימי הירידה ימי זקנה ושיבה, בין מצד זמנו כי יברח כצל ולא יעמד רגע על מצב אחד כי הולך ומתקרב תמיד אל המות:

   רלב"ג

   כציץ. כפרח:

   וימל. ויכרת כי הפרח נכר' בקלות וזמן קיומו מעט:

3. (ג)אַף־עַל־זֶה פָּקַחְתָּ עֵינֶךָ וְאֹתִי תָבִיא בְמִשְׁפָּט עִמָּךְ

   מצודת דוד:אף על זה. אף על בריה שפלה כזה פקחת עיניך להשגיח במעשיו ולדקדק אחריו ויותר מזה שגם אותי שאני מנוקה מעון תביא עמך במשפט לענשני על אשר קצרתי בחכמה לפי שיעור הכנתי וכאשר אמר צופר:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   פקחת. פתחת כמו פקח עיניך (משלי כ):

   רש"י

   אף על זה. ההבל והנרקב:

   פקחת עיניך. לדקדק בחטאיו:

   ואותי. אתה מביא במשפט על עוונותי:

   מלבי"ם

   אף, אם אף על זה האדם השפל בתכלית השפלות פקחת עיניך להשגיח עליו בתכלית ההשגחה, עד שאותו תביא במשפט עמך, שזה מורה תכלית ההשגחה לא לבד על המין כי גם על כל איש מאישיו, ולא לבד השגחה כללית רק השגחה פרטיית לבקר כל פרטי מעשיו, עד שתביא אותי שאני איש פרטי במשפט על מעשי הפרטיים, אם כן הלא ראוי לך לותר נגדו מצד שני השקפות,

   • א) שראוי לך לחשב, הלא.

4. (ד)מִי־יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד

   מצודת דוד:מי יתן. וכי אפשר שהנולד מן הטמא יטהר כ״כ עד שיתמיד בכל עת להרחיב לבו בחכמה והלא אבי ואמי שניהם היו טמאים מעמי הארצות לא רק האחד להיות זה וזה גורם כ״א שניהם היו טמאים זה כזה ומאוד קשה להיות הנולד מהם טהור כ״כ:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   רש"י

   מי יתן טהור. מדבר טיפה סרוחה ושכבת זרע שהוא טמא לא אחד בהם טהור שלא יחטא:

   מלבי"ם

   מי יתן טהור מטמא לא אחד, איך אפשר שטהור היוצא מטמא לא יהיה אחד עם הטמא, הלא הענף מתדמה תמיד אל שרשו, והצמח מתדמה אל זרעו שצמח ממנו, וא"כ האדם שנולד מטמא כי הוא ילוד אשה מזרע ודם הנדה שהוא דבר טמא, איך יוכל להפך טבעו שלא יהיה אחד עם פחיתות שורש מולדתו ומקבת בור נקרתו, והוא א"כ עלול לטומאה מלידה ומבטן ומהריון, זאת שנית הלא.

   אבן עזרא

   מי יתן טהור עניינו כענין: הן בעון חוללתי כי האדם נברא מדבר טמא.

5. (ה)אִם חֲרוּצִים יָמָיו מִסְפַּר־חֳדָשָׁיו אִתָּךְ חֻקָּיו עָשִׂיתָ וְלֹא יַעֲבוֹר

   מצודת דוד:אם חרוצים. אם אמנם ימי האדם הם קצובים וכרותים במדה ומספר חדשיו המה עמך כי אתה שמת להם מספ׳ ועשית לו חוק קבוע עד כמה יחיה ולא יעבור הגבול:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   חרוצים. כרות במדה וקצוב כמו אתה חרצת (מ״א כ):

   רש"י

   אם חרוצים ימיו. אם גמול זה הוא משתלם שחרוצים וקצובים ליום קבוע ומיועד למיתה:

   ומספר חדשיו אתך. קצובים וחוק זה עשית לו ולא יתקיים עוד יותר בעולם די לך בתשלומין הללו:

   מלבי"ם

   אם חרוצים ימיו, אחר שכל עניניו חרוצים ומוגבלים, בין ימי חייו הם חרוצים וקצובים בגזרה עליונה, ר"ל כל מעשה ימיו חרוצים, מה שיעשה ושיעשה עמו יום יום הכל מסודר וחרוץ מאתך, וגם מספר חדשיו (חרוצים) אתך, כמה חדשים יחיה, שהכל לפי הגזרה וההכרח, בין כמות ימי חייו בין איכותם ופעולותיו, וא"כ הלא חקיו עשית ולא יעבר אתה עשית כל חקיו ששמת חקים וסדרים לכל פעולותיו, והחק הזה לא יעבר, שא"א שישתנה ע"י בחירתו, ככל הנמצאים אשר גבל פעולותיהם חק נתן ולא יעבור, וא"כ אינו חפשי במעשיו וא"א לבקש מאתו עליהם דין וחשבון, וא"כ כשאתה רוצה להביאו במשפט על מעשיו כאילו הוא חפשי בבחירתו, הלא א"כ ראוי, כי.

   רלב"ג

   אם חרוצים ימיו וגו'. אם ימיו קצובים ומוגבלים כמו שמבואר מעניינו הניחהו וישלים זמנו:

   אבן עזרא

   אם חרוצים כבר גזרת עליו גזירה כמה יחיה וחרצת משפטו ושמת לו חקים וגבולים לא יוכל לעוברם.

6. (ו)שְׁעֵה מֵעָלָיו וְיֶחְדָּל עַד־יִרְצֶה כְּשָׂכִיר יוֹמוֹ

   מצודת דוד:שעה. לזאת הסר מעליו מכות ידיך ויהי׳ חדל מהם במעט ימיו עד אשר יבואו ימי הזקנה וירצה במיתה ויקוה לה כשכיר הרוצה בהשלמת היום ומקוה לה:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   שעה. הסר כמו השע ממני (תהלים לט):

   רש"י

   שעה מעליו. באותו מיעוט חרץ הימים ויחדל לו ממכאוב עד ירצה בזקנותו ותשות כחו, את יום מותו כשכיר הרוצה להשלמת עבודת יומו כי עבירתו מן העולם חלוטה ונצמתת משאר כל העוברים:

   מלבי"ם

   שעה מעליו, ויחדל החק שהגבלת לו, ראוי שתשעה מעליו ולא תכריח את מעשיו ע"י ידיעתך הקדומה, והחק הקצוב לפעולותיו יחדל עד שיהיה בחירי במעשיו, עד ירצה כשכיר יומו, עד שירצה ברצונו ובבחירתו למלאת דבר יומו והעבודה שלו, כשכיר העובד ברצון בעבור השכר, לא כן עתה שאין לו רצון ובחירה והוא מוכרח במעשיו ע"י החקים שגבלת לו:

   רלב"ג

   שעה מעליו. הרפה ממנו:

   ויחדל. וישלים חדלו וזמנו:

   אבן עזרא

   שעה הרפה, כמו: שעו מני.

   ויחדל ישמח בחלדו, כמו: כל יושבי חלד, או ויחדל מהתרעם:

   עד ירצה ישלים, כמו: והרצה את שבתותיה.

7. (ז)כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם־יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל

   מצודת דוד:כי יש לעץ תקוה. הלא האדם הוא נופל וגרוע מעץ השדה כי לעץ יש תקוה לחזור לקדמותו אף אם יכרת עוד יחליף לחדש ענפים אחרים תמורתם ולא יופסק ממנו ענפיו הרכים:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ויונקתו. ענפיו הרכים:

   רש"י

   כי יש לעץ תקוה. שיחלוף:

   ויונקתו אשר מגזעו לא תחדל מהיות ענף:

   מלבי"ם

   כי יש לעץ תקוה, עתה שב להתוכח על סוף דברי צופר, שאמר שעקר השכר של הצדיקים הוא אחר המות, שאז יש לו תקוה על חיים טובים מחיי העוה"ז ונעימות נצח, כמ"ש ובטחת כי יש תקוה וחפרת לבטח תשכב, משיב שבאמת תקוה כזאת לצמוח שנית אחרי בלותו יש להעץ, אבל לא לבן אדם, שבמותו אבדה תקוה ולא יחיה שנית, הנה העץ יש לו תקוה על זאת בשני אופנים,

   • א) עץ שנכרת מן שרשו בעודו רענן והשורש עדן חי ורטוב, אם יכרת ועוד יחליף וישוב לצמוח שנית משרשו ויגדל העץ שנית בלא שום עזר מדבר אחר, יען כי ויונקתו לא תחדל, אחר שעדן יניקתו קיימת ומשרשיו יפרה:

   רלב"ג

   יחליף. יוסיף להצמיח גזע אחר רמו"ש בלע"ז:

   לא תחדל. לא תמנע מלהצמיח:

   אבן עזרא

   יחליף יעשה מה יהיה חלף לו.

8. (ח)אִם־יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ

   מצודת דוד:אם יזקין. אף אם יזקין שרשו בארץ עד שלא ישאר בו לחלוחית: ובעפר וגו׳. כפל הדבר במ״ש:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, מלבי"ם

   מצודת ציון

   גזעו. גם הוא ענין שורש כמו מגזע ישי (ישעיה יא):

   מלבי"ם

   אם, האופן השני אם לא נכרת, רק שנפסק כח העץ ויניקתו ע"י הזקנה, באופן שיזקין בארץ שרשו אשר מתחת שהוא בעומק הארץ נעשה זקן, ונחלש כח יניקתו, וגזעו שלמעלה מן השורש אשר הוא בעפר שלמעלה מן הארץ ימות לגמרי ונתיבש, שאז לא ישוב לצמוח מעצמו אחר כי תם ליחו וחדלה יניקתו, בכ"ז יוכל לחיות שנית ע"י עזר המים, אחר שרק הגזע מת אבל השורש עדן חי בארץ רק שנחלש מזוקן, או.

9. (ט)מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ־נָטַע

   מצודת דוד:מריח מים. מ״מ כשיבוא עליו מעט מים ומיד כשיריח את המים יחזור ויפרח ויגדל ענף כאלו נטעו זה מקרוב:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   קציר. ענף כמו תשלח קציריה (תהלים פ):

   רש"י

   ועשה קציר. היא יונקת כמו (תהילים פ׳:י״ב) תשלח קציריה עד ים:

   נטע. שם דבר הוא וטעם הברתו למעלה בנו"ן וננקד כולו קמץ מפני שהוא סוף פסוק אף מגזרת נטע הוא:

   מלבי"ם

   מריח מים יפריח, הגם שלא יבאו עליו מים רבים, רק שיריח ריח המים, בזה יחיו שרשיו שנית ע"י ליחות המים, ועשה קציר ובדים ופארות כאילו נטע מחדש:

   רלב"ג

   קציר. בד ופארה ברנק"א בלע"ז:

   אבן עזרא

   קציר סעיף, כמו: תשלח קציריה עד ים.

10. (י)וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ וַיִּגְוַע אָדָם וְאַיּוֹ

    מצודת דוד:וגבר. אבל גבר כאשר ימות הלא מאד נחלש כי לא יחזור עוד לקדמותו וכאשר יגוע איו הוא הלא לא ישוב עד עולם:

    עוד פירושים על פסוק י: מלבי"ם, רלב"ג

    מלבי"ם

    וגבר, אבל האדם אין לו תקוה בשני האופנים האלה, בין באופן הראשון אם יכרת בעודו גבר, שימות בימי עלומיו לא ע"י חולשת הזקנה רק ע"י סבה אחרת, אינו דומה כעץ הנכרת בעודו בריא אולם שלא יחלש עי"ז, אבל הגבר אשר ימות בגבורתו, יחלש ע"י המות ולא יצמח שנית לשוב לחיות, וכן באופן השני, אם מת מתוך חולשת הזקנה, שאפסו כחותיו עד שיגוע אדם דרך גויעה מאפיסת הכחות, אז ואיו כי לא נשאר ממנו דבר קיים:

    רלב"ג

    ויחלש. ויכרת כמו ויחלוש יהושע את עמלק והטעם שלא יוסיף להחליף כמו שעושה העץ אבל הוא כולו נכרת לגמרי:

11. (יא)אָזְלוּ־מַיִם מִנִּי־יָם וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ

    מצודת דוד:אזלו. כמו כאשר ילכו להם המים מן הים והנהר הנמשך ממנו הלא יחרב ויבש ולא ישובו בו המים מעצמו בזולת מי הים:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    אזלו. הלכו כמו ואוזל לו אז יתהלל (משלי כ׳:י״ד):

    יחרב. גם הוא ענין יובש כמו חרבו המים (בראשית ח):

    רש"י

    אזלו מים מני ים. ממקום שנהר בא ויוצא ממקורו הבא מאליו מן הים:

    והנהר. הבא משם יחרב ויבש לעולם, כן איש שכב ולא יקום:

    מלבי"ם

    אזלו, וגם לא ישוב לצמוח ולחיות ע"י עזר המים, כמו העץ שנחלש מזוקן, כי לא לבד שלא יפרח מריח מים, כי גם אם אזלו מים מני ים. וגם נהר יחרב ויבש, אם ישפכו על גוף המת כל מי הים וכל מי הנהרות עד שיחרבו הנהרות מרוב שפיכת המים על גוף המת, כ"ז לא יועיל:

    אבן עזרא

    אזלו מים כן דמה האדם.

12. (יב)וְאִישׁ שָׁכַב וְלֹא־יָקוּם עַד־בִּלְתִּי שָׁמַיִם לֹא יָקִיצוּ וְלֹא־יֵעֹרוּ מִשְּׁנָתָם

    מצודת דוד:ואיש. וכן כאשר ימות האיש לא יקום עוד: עד בלתי שמים. עד יבלו ויופסדו השמים ר״ל עד עולם לא יקיצו המתים ולא יעורו מן השינה:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    בלתי. ענינו כמו בלה:

    יקיצו. יעורו ענין שניהם התעוררות מן השינה:

    מלבי"ם

    ואיש שכב ולא יקום, ר"ל כי לא עץ שכב ויבש שיועיל לו המים, רק איש שכב, והוא לא יקום ע"י מים, עד בלתי שמים לא יקיצו, ר"ל כן הוא טבע זה העולם שתחת שמים אלה, שגוף המת לא יחיה עוד, וכל עוד שלא תשתנה הטבע הזאת הכללית, כל עוד שלא יבראו שמים חדשים וטבע אחרת ולא יהיה עוד שמים שהם עתה טבע הזאת במציאות לא יקיצו המתים משנתם:

13. (יג)מִי יִתֵּן בִּשְׁאוֹל תַּצְפִּנֵנִי תַּסְתִּירֵנִי עַד־שׁוּב אַפֶּךָ תָּשִׁית לִי חֹק וְתִזְכְּרֵנִי

    מצודת דוד:מי יתן. ר״ל אם היה מהאפשר להחיות אחר המיתה תהיה שאלתי מי יתן שתסתירני בשאול עד ישוב אפך ממני ותשים לי חוק מתי ישוב אפך ממני ואז תזכרני להוציאני משם לחיות ע״פ האדמה:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    תצפנני. מלשון צפון והסתר:

    חוק. זמן קבוע:

    מלבי"ם

    מי יתן, מסיים דבריו, נגד מ"ש צופר וחפרת לבטח תשכב ומצהרים יקום חלד, שאחר המות ישוב ויחיה בחיים חדשים, משיב ע"ז הלואי שבשאול רק תצפנני לפי שעה, כי תסתירני שם עד תשוב אפך, ותשית לי חק וגבול כמה שנים אהיה קבור בשאול ובקבר, ואח"כ תזכרני להוציא אותי מן הקבר ולהחיותני, כמו שאמרת כי מצהרים יקום חלד, אבל זה דבר שא"א, כי.

    רלב"ג

    תשית לי חק ותזכרני. ר"ל תשים לי טבע וכדור שאשיב לחיות עוד כמו הענין כעץ ואז תזכרני להטיב לי:

14. (יד)אִם־יָמוּת גֶּבֶר הֲיִחְיֶה כָּל־יְמֵי צְבָאִי אֲיַחֵל עַד־בּוֹא חֲלִיפָתִי

    מצודת דוד:אם ימות. אבל אין זה אפשרות כי אשר ימות האיש האם יחזור ויחיה אך כל ימי הזמן הניתן לי אקוה להשאר חי עד בוא עת חליפתי ולא לאח״ז:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    צבאי. זמני כמו הלא צבא לאנוש (לעיל ו):

    איחל. מלשון תוחלת ותקוה:

    חליפתי. ענין העברה מן העולם וכן אם יחליף ויסגיר (לעיל יא):

    רש"י

    כל ימי צבאי איחל. לתחייה:

    מלבי"ם

    אם ימות גבר היחיה, הכי אפשר שיחיה אח"כ, וא"כ איך תאמר אלי לפי שטתך כי כל ימי צבאי איחל עד בא חליפתי, שכל ימי חיי בעוה"ז איחל אל החיים שאחר המות, ששם יבאו חיים אחרים חליפת החיים האלה שיפסקו בעת המות, שאז.

    רלב"ג

    צבאי. מדת ימי:

    חליפתי. כריתתי:

    אבן עזרא

    כל ימי צבאי זמני.

    חליפתי מיתתי מן והאלילים כליל יחלוף או הליכתי כמו חלף הלך לו, כי הנולד יקרא בא, והמת נקרא הולך, כמו דור הולך ודור בא. אנכי הולך בדרך כל הארץ.

15. (טו)תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף

    מצודת דוד:תקרא. מי יתן אשר תקרא לאמר מדוע תייסרני ואנכי אשיב להתווכח עמך הן ידעתי כי תחמוד אותו הואיל ואני מעשה ידיך ולמה א״כ תמאס בי אם אצא זכאי:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    תכסוף. תחמוד כמו נכסוף נכספתה (בראשית לא):

    רש"י

    תקרא. תחינה היא קרא אלי ואנכי אענך להוכיח דברי:

    תכסוף. תחמוד:

    מלבי"ם

    תקרא ואנכי אענך, שהגם שבחיים האלה בעוה"ז אינו רוצה לענות אותי על צעקתי שאני צועק על שנתיסרתי בחנם, בחיים האחרים שיבואו חליפת חיים אלה אז תקרא אתה אלי ותחייני ותשיב לי טובה תחת יסורי, כאלו אז למעשי ידיך תכסוף, הגם שעתה לא תפנה אל מעשה ידיך ותיסרני בחנם, אז תשוב לכסוף את מעשה ידיך ולפנות אלי בהשגחתך, איך תאמר כזאת, הלא השכל מורה להפך:

    אבן עזרא

    תקרא ואנכי אענך לקחת נפשי אין בי כח למאן.

    תכסוף כאילו תתאוה לראות מעשה ידיך והיא הנשמה, כענין: כי רוח מלפני יעטוף.

16. (טז)כִּי־עַתָּה צְעָדַי תִּסְפּוֹר לֹא־תִשְׁמוֹר עַל־חַטָּאתִי

    מצודת דוד:כי עתה. טרם אספר מעשה הטוב שעשיתי הנה תספור צעדי לדקדק אחרי בכל פסיעה ופסיעה ולא תמתין מלהפרע על חטאתי ר״ל לא תפרע מעט מעט כ״א על הכל ביחד:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    צעדי. פסיעותי:

    תשמור. תמתין כמו ואביו שמר את הדבר (שם לז):

    רש"י

    כי עתה. אתה מריע לי:

    צעדי. אתה סופר:

    לא תשמור. אינך ממתין על חטאתי מלהפרע כמו ואביו שמר את הדבר (בראשית לו) המתין שתתקיים ובלשון משנה (גמ' סנהדרין סג) לא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודת כוכבי' פלונית ל' המתן:

    מלבי"ם

    כי עתה צעדי תספר, הלא עתה אתה אורב על צעדי ומבקש עלי מוקש להפילני בחנם, ולא תשמר על חטאתי, לא תמתין כלל עד שאחטא, כי יסרתני קודם שחטאתי כמי ששונא את חברו ואורב עליו להפילו בעלילה כל שהוא בלי חטא ועון, וא"כ איך אקוה שאח"כ תשוב לי לאוהב כ"כ עד שיהיה.

    רלב"ג

    לא תשמור. לא תמתין מעניין ואביו שמר את הדבר:

    על חטאתי. על עונשי כדרך מחטאת סדום:

    אבן עזרא

    לא תשמור רק על חטאתי וכמהו: אין טוב באדם שיאכל ושתה, כאשר פירשתי בספר קהלת.

17. (יז)חָתֻם בִּצְרוֹר פִּשְׁעִי וַתִּטְפֹּל עַל־עֲוֺנִי

    מצודת דוד:חתום. ועכ״ז סגורים פשעי בקשר מעולה ולא ינוכה מה מהם ע״י היסורים אשר חלפו ועברו עלי: ותטפול. ועוד תחבר על עוני דבר עון אשר אין ראוי לענוש עליו כי תורישני עונות נעורי אבל אחר שאספר מעשה הטוב אשר עשיתי הן ידעתי כי תכסף עלי:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    חתום. ענין סגירה:

    בצרור. ענין קשור כמו צרור כספו (שם מב):

    ותטפול. ותחבר כמו טופלי שקר (לעיל יג):

    רש"י

    חתום בצרור. חתום ומשומר בצרור בגד ככסף ומרגליות שלא תאבד:

    ותטפול על עוני. נתחברת על עוני:

    מלבי"ם

    חתום בצרור פשעי, שתצרור את פשעי בצרור ותחתום עליו מלמעלה בל יפתח הצרור ולא יתגלה פשעי, ותטפול על עוני בטיט, למען יהיה מכוסה, כאילו שם תתהפך מאויב לאוהב עד שעל כל פשעים תכסה אהבה, ותחת שעתה תיסרני בלא חטא אח"כ תכסה גם על הפשעים ועונות הכבדים:

    רלב"ג

    חתום בצרור פשעי. הטעם פשעי חתום וסתום וצרור בצרור בדרך שלא יסור הפשע עם מה שיגיע עלי מהעונש בעבורו אבל ישאר פשעי תמיד:

    ותטפול על עוני. ותחבר ותוסיף עון על עוני:

    אבן עזרא

    ותטפול כמו טפלו עלי:

18. (יח)וְאוּלָם הַר־נוֹפֵל יִבּוֹל וְצוּר יֶעְתַּק מִמְּקֹמוֹ

    מצודת דוד:ואולם. ובאמת כמו הר הנופל אשר נעשה בלה ומופסד כי לא יוסיף לקום וכמו הצור אשר יעתק ממקום גדולו הנה לא ישוב לצמוח מעתה כאשר מאז:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יבול. מל׳ בליה והפסד:

    רש"י

    ואולם הר נופל. הר הנופל גבהו יבול ויעשה עפר ותהא לו תקוה ליהנות ממנו וצור אשר נעתק ממקומו גם הוא, יבול לשון תבואה, או:

    מלבי"ם

    ואולם, האמת שהגם שבכל הדברים הטבעיים לא יפסד דבר מן המציאות, כי ההר הנופל אל העמק לא יפסד ע"י נפילתו כי יבול ויצמח שנית ויתהוה מן העפר הר אחר, (ורבים מהטבעיים הסכימו שההרים צומחים), וגם צור (הנופל) רק יעתק ממקומו אל מקום אחר, אבל לא יפסד ענינו, כי יהיה כמו שהיה:

    רלב"ג

    הר נופל יבול. ר"ל ההר שנפל יבולה ויפסד:

    אבן עזרא

    הר נופל יש אומרים: שהוא מן הנפילים. ויש אומרים: נופל ויבול.

19. (יט)אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם תִּשְׁטֹף־סְפִיחֶיהָ עֲפַר־אָרֶץ וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבַדְתָּ

    מצודת דוד:אבנים. וכמו אבנים אשר המים שוחקים מה מהם כאשר יעבר עליהם בתמידות הנה המעט הנשחק לא תשוב למקומו: תשטוף ספיחיה. וכמו הספיחים של עפר הארץ אשר המה ממעל הנה בבוא שטף מים הלא בקל תשטוף אותם ולא יוחזרו למקומם: ותקות אנוש. ודומה להם האבדת תקות האדם כי לא יקוה לשוב לקדמותו אחר המיתה:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    שחקו. טחנו כמו ושחקת ממנה הדק (שמות ל׳:ל״ו):

    ספיחיה. הם הגדילים מהגרעינין הנופלים מאליהם בעת הקציר כמו ספיח קצירך (ויקרא כה):

    רש"י

    אבנים. אשר שחקו מים בעברם עליהם תמיד:

    תשטף. השטיפו ספיחיה של אבן ליהפך לעפ' ולצמוח בו דב' כאשר יצמח ספיח הקציר שעבר כן יתהפך עפר זה ספיחיה לאבן:

    ותקות אנוש. אינה כן אשר משימות אבדה סלה:

    מלבי"ם

    אבנים, וגם אבנים (אשר) שחקו מים, שהמים שחקו אותם לאבק ונשתנה צורתם, גם הם לא נאבד ענינים, כי תשטף ספיחיה עפר ארץ, כי האבנים הם ספיחים של הארץ, שחלקי חומר של הארץ ורגביה יתדבקו ונתקשו וממנו גדלו האבנים, וא"כ במה ששבו האבנים לעפר ארץ, שבו אל ענינם הקודם, שהיו תחלה עפר של הארץ, והם ספיח וגידול של הארץ, ולכן תשטף עפר ארץ ע"י המים את הספיחים שלה ושבו אל הארץ כמו שהיה תחלה ואין כאן אבדה מן המציאות, אבל תקות האנוש האבדת, שהאיש המת בטל מציאותו לגמרי ואין לו תקוה:

    רלב"ג

    תשטוף ספיחיה עפר ארץ. הרצון בזה כמו ששחקו המים האבנים וכתתו אותם עד שלא יהיה מציאות לאבנים ההם וכמו שתשטוף שבולת המים ספיחיה של עפר ארץ עד שתסור צמיחת הספיחים ההם ויאבדו כן תקות אנוש האבדת או יהיה ספיחי' הפוך כמו מטר סוחף והרצון בו שכמו שתשטוף כל אחד מסחיפי המים עפר ארץ ותאבדהו כן תקות אנוש האבדת:

    אבן עזרא

    אבנים המים הם משחקים האבנים בזמנים רבים.

    ספיחיה ישוב לשבולת המים והעניין ישטפו גליה עפר, כן תקות האנוש האבדת במותו:

20. (כ)תִּתְקְפֵהוּ לָנֶצַח וַיַּהֲלֹךְ מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ

    מצודת דוד:תתקפהו. האבדון תאחז אותו בחוזק רב באחיזה המתקיימת עד נצח והרי הוא הולך אחוז בה ואין עוזר לו: משנה פניו. והוא משנה פניו ותשלח אותו שלוח עולמית ולא ישוב עוד:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    תתקפהו. ענין האחוזה בחזקה כמו ואם יתקפו האחד (קהלת ד):

    משנה. מל׳ שנוי:

    רש"י

    תתקפהו. תחזק ממנו ותאנסהו בתקפך ויהלך מן העולם:

    מלבי"ם

    תתקפהו, מוסב על התקוה, התקוה שלו היא תתקפהו לנצח, ר"ל שהאדם בימי עלומיו אז התקוה תאזרהו עז, תצייר לפניו את עולמו והצלחתו כאלו יתקף בה לנצח ויצליח לעולם, וכן יהלך בתהלוכות התקוה, יקוה על חיי אושר והצלחה לעולם, אבל בעת אשר משנה פניו בעת הזקנה שתואר פניו מתחיל להשתנות ושיבה זרקה בו אז לא תכירהו עוד התקוה אהובתו, ואז ותשלחהו מאתה, והתקוה תתרחק ממנו:

    רלב"ג

    תתקפהו. תנצחהו:

    אבן עזרא

    תתקפהו תתגבר עליו ותשנה פניו.

21. (כא)יִכְבְּדוּ בָנָיו וְלֹא יֵדָע וְיִצְעֲרוּ וְלֹא־יָבִין לָמוֹ

    מצודת דוד:יכבדו. הן אם בניו יהיו מכובדים לא ידע מזה והן אם ימעטו בכבוד לא יבין את זאת:

    עוד פירושים על פסוק כא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ויצערו. וימעטו כמו הלא מצער היא (בראשית י״ט:כ׳):

    רש"י

    יכבדו. יהיו כבידים בכסף ובזהב והוא לא ידע:

    ויצערו. וימעטו מכל טוב והוא לא יבין:

    מלבי"ם

    יכבדו, כי גם על הצלחת בניו לא יקוה עוד, כי אם יכבדו בניו לא ידע, כי המתים אינם יודעים מאומה:

    רלב"ג

    יכבדו. ירבו כטעם עם כבד עון:

    ויצערו. וימעט:

    אבן עזרא

    יכבדו מלשון כבוד וכמוהו: למען שמי יכבד ה'.

    ויצערו הוא הפך הדבר.

22. (כב)אַךְ־בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל

    מצודת דוד:אך בשרו עליו. אך עודו חי כאשר בשרו עוד עליו אז יכאב מדבר המכאוב וכשהיתה נפשו אצלו אז התאבלה בעבור צער ורוע המקרה אבל לאחר המיתה לא ירגיש עוד בדבר מהדברים ויאמר בזה אם אמנם כן הוא סוף האדם שעה ממנו במעט ימי חייו כי די לו בזה (העולה מהמענה ההיא כי יסכל אמרי צופר לומר עליו כי מעט השיג מן החכמה וכי הוא יודע יותר ממנו אף יגנה ריעיו בכללם על אשר שחנפו לה׳ ותולים בו עון רב אשר לא כן ויסתור דעת צופר שאמר שבאו עליו היסורים על כי קצר בחכמה לפי שעור מדרגת הכנתו כי ישיב אמרים הלא כ״ז הוא בעבור כי נולד הוא מטמא ולכן א״א להיות מוטהר כ״כ ולא יתכן שיענש המקום ע״ז כי אינה דבר אפשרי):

    עוד פירושים על פסוק כב: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    אך בשרו עליו יכאב. קשה רימה למת כמחט בבשר החי:

    מלבי"ם

    אך בשרו עליו יכאב, ומה שיכאב בשרו בקבר אינו על צער בניו שאינו יודע מהם, רק עליו על צער עצמו יכאב בשרו, וכן מה שתאבל נפשו, עליו תאבל לא על בניו, כי אינו יודע מאומה:

    רלב"ג

    תאבל. תכאב ותצטער:

    ביאור דברי המענה. ענה איוב ואמר באמת כי אתם במדרגת העם וההמון ועמכם תמות חכמה ותעדר לפי שאתם מכחישים המוחש ואם לא נעשה שרש מהמוחש לא יהיה בכאן לחכמה דרך הלא ידעתם שגם לי לבב כמוכם ואינני חסר מכם, ואת מי מן האנשים לא ימצא לבב ושכל כמוכם, הנני שחוק ולעג לרעי המצליח מאד עד שמרוב הצלחתו קורא אל אלוה ויענהו בכל מה שיקרא אליו ר"ל שלא יבצר ממנו כל אשר שאלו עיניו מרוב הצלחתו ולזה ילעג וישחק תמיד על צדיק תמים כמוני והנה איוב אמר זה כנגד צופר או כנגד כל רעיו, הנה למחשבות האיש השלו והשאנן יהיה האיש הנכון למועדי רגל כמו לפיד האש ישחית עצמו וזולתו כשיקרב אליו ולזה ירחקו ממנו ולא די שירחקו ממנו מפני יראת' שיגיעם רע בהתקרבם אליו אבל הוא גם כן בוז בעיניהם וירחקו ממנו מצד המיאוס והבזיון ואחר שהתרעם איוב על צופר ממה שבזה אותו שב לטעון על דבריו במה שאמר שהרשעים ואם נראה אותם מצליחים הנה אינם נמלטים מהרעות לפי שכבר יבהלם פחד תמיד ולא ימצאו מנוס יבטחו בו ואמר איוב טוען על דבריו שהחוש יסתור זה, וזה שכבר ימצאו שודדים שיעמדו בשלוה באהלים ואם אין בהם שום בנין חזק וזה יורה על היותם בוטחים שלא יזיקם מזיק וימצאו גם כן למרגיזי אל העובדים לפסל אשר עשו ידיהם שהוא הקשה שבעונות מקומות חזקים מאד יבטחו בהם ויהיו נקיים מהפחד ולזה הוא מבואר שדברי צופר הם בלתי צודקים ואם חשבת אתה צופר להפליג בספור חכמת השם יתברך הנה לא נצטרך לקחת עדות על הפלגת חכמתו מהמעלה והמטה כמו שעשית אתה אבל אספר לך מחכמתו מעניינים מבוארים יותר מעידים על חכמתו ממה שספרת, וזה שאם תשאל הבהמות ועוף השמים ודגי הים והבעלי חיים ההוים בבטן הארץ הם יורוך חכמת השם יתברך במה שבהם ביצירתם מהשלמות והחכמה אשר ילאו השכלים האנושיים מדעת אופן החכמה ההיא בשלמות, מי לא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש והנה הבדיל האדם מבין שאר בעלי חיים להיות בריאתו יותר נפלאה ירצה בזה שלא יסכל אחד מהמון האנשים כי באמת יד ה' עשתה אלו הנבראים מצד השלמות הנמצא בבריאתם כי לא יתכן שימצא זה השלמות הנמצא בבריאתם והיות הויתם מתמדת אם היה מיוחס התהוותם אל הקרי וההזדמן כמו שחשבו קצת הקודמים וכל שכן הנפש והשכל שהתחלתם היא בהכרח מצורה שהיא שכל כמו שהתבאר בספר בעלי חיים ואולם הצורות המזגיות היה אפשר לאדם שיטעה בהם ויחשוב שהתחלתם הקרי וההזדמן לפי שכבר יחשוב שביסודות די שיתרכבו ויתחדשו מהם מזג מזג ואם הוא מבואר למעיין בחכמה הטבעית והאלהית שזה גם כן בלתי אפשר שישלם בזה הסדור הישר אלא כשיהיה התהוותם מההתחלה שהיא שכל, הלא אזן תבחן הדברים כי היא השומעת אותם והחיך יטעם האוכל וישיג הבדלי הטעמים ורצה בזה כי מהחוש נקח התחלה ושרש על מה שנחקר בו, ולזה תמצא בישישי' חכמה ואורך הימים יהיה סבת התבונה מצד שבאורך הזמן יתבארו לאדם מהחוש דברים רבים יעמוד מהם על אמתת מה שיחקור עליו וזה אמר כנגד צופר שהיה צעיר ממנו לימים או כנגד שנים מרעיו כי כבר אמר במה שאחר זה ועתה שחקו עלי צעירים ממני לימים ולזה השיב אליפז במענה הבא אחר זה גם שב גם ישיש בנו וגו', ואמר איוב כי לפי מה שהתבאר אצלו מהדברים המוחשים התבאר לו שעם השם ית' תמצא תכלית החכמה והגבורה אם החכמה למה שיראה מטוב הסדר והיוש' בפעולותיו אשר אי איפשר בהם שלימות יותר ואם הגבורה כי אנחנו לא נראהו לואה מעשות מה שאפשר עשייתו לפי החכמה ולו עצה והתבונה וזה שבמה שימשך רע מה בבריאותיו מהכרח החומר ימצא לו טוב העצה בבריאה ההיא להמציא מה שיסיר הנזק ההוא כמו שהתבאר למי שמעיין בספר בעלי חיים ולו התבונה במה שברא מהגרמים השמימיים כי בריאתם מיוחסת אל התבונה כאומרו כונן שמים בתבונה והסבה בזה כי מה שבריאתו ויצירתו תהיה בעבור עצמותו ייוחס אל החכמה כמו אלו הבריות השפלות ואולם תמונת הגרמיס השמימיים וכמותם ומרחקם מהארץ, ותנועתם היא בעבור זולתם וזה ייוחס אל התבונה כי התבונה היא הוצאת דבר מדבר זולתו והנה הגרמים השמימיים היו בזה האופן מהתמונה והיציאה מהמרכז ובזה הכמות ובזה השיעור מהמהירות והאיחור בתנועתם להשלים ההויות אשר בזה העולם השפל כמו שביארנו במה שאין ספק בו בחמישי מספר מלחמות ה', פעם ימשך מפעולות השם יתברך שיהרוס בניין מה ולא יבנה ופעם ישים איש במאסר ולא יצא ממאסרו לעולם והוא הפך העניין הראשון באופן מה וזה כי המאסר יבנה ולא יהרס, ואולם איוב יחס זה לשם יתברך בהשתלשלות הסבות לפי שממנו היתה באופן מה זאת ההגבלה והסדור אשר באלו העניינים מצד הגרמים השמימיים פעם יעצר במים ויבשו ופעם ישלחו עד שמרבויים יהפכו ארץ, עמו עז ותושיה ר"ל עמו הסדור והיכולת והיושר אשר סודר ממנו זה המציאות המוחש ולא ייוחס מה שיהיה שוגג בזה העולם השפל ר"ל שלא ישמור הסד' והיושר והמשגה והם הכחות המושפעות בזה העולם מהגרמים השמימיים שימשך מהם פעם מה שיתבלבל בו הסדר והיושר או יהיה המשגה החומר כי הוא סבת העד' הסדר והשוגג המורכב מהחומר והצורה, הנה מוליך יועצים משוללים וערומים ולא יועילם טוב עצתם והשופטים עם רוב חכמתם ישימם הוללים ר"ל שיעשו פעולות הוללים, הוא יתיר בקצת העתים המאסר אשר אסרו בו המלכי' האנשים אשר תחתיהם ויאסור מאסר במתני המלכים רצוני שיסיר הממשלת מהם ויעבדו זולתם, הוא מוליך האדונים והשרים עם חזקם משוללים וערומים ולא תועילם גבורתם והחזקים יסלף ויעות מנימוסי גבורתם ר"ל שלא יתנהגו בענין הגבורה כראוי וינוצחו מפני זה, מסיר שפה לאנשים הנאמנים בדבריהם לטוב טעמם וגבורתם וחכמתם עד שלא ימצאו מענה וטעם זקנים יקח ר"ל שבקצת העתים ימנע מהזקנים עם רוב חכמתם נתינת הטעם בדבר המבואר טעמו להם, לפעמים ישפוך בוז על נדיבים והם האנשים המכובדים וחוזק החזקים החליש, גם מן החשך וההעדר הוא מגלה ומוציא לאור ההויה אשר היה לו כח עליה ר"ל שמן החומר הנעדר מן הצורה יגלה הצורה הנמצא' בו בכח ויוציא אותה בפועל ובזה האופן יוציא לאור צלמות, הנה הוא משגיא לגוים פעם ויאבדם פעם אחרת ופעם שוטח לגוים ויפזרם ר"ל שהוא מגלה אותם מעל אדמתם ופעם ינחם על אדמתם, מסיר שכל האנשים המנהיגים העם עם טוב הנהגתם עד שלפעמים יתעם וילכו בתהו לא בדרך נכון, ימששו חשך ולא אור בכל מה שיכוונו אליו ויתעה אותם כתעות השכור, הנה כל אלו הענינים יחס איוב אל השם יתברך בהשתלשלות הסבות ר"ל שהם מסודרים לפי דעתו מהגרמים השמימיים ויוחסו אל השם יתברך מפני היותו הסבה הראשונה לכל מה שימצא ומקצת אלו הדברים שזכר איוב יהיה קצת ראיה על שאלו העניינים הם מוגבלים ומסודרים מצד המערכת שאם לא היה העניין כן הוא מן הפלא למה תמנע בעת מן העתים מהחכם חכמתו ומהמנהיג הטוב טוב הנהגתו ומהגבור הסדו' הראוי לו בגבורתו וכן העניין בשאר מה שספר איוב שנוהג וה המנהג, אמר איוב לבלדד וצופר הן כל אלו העניינים ראתה עיני ושמעה אזני ולא אביא עדות בזה מזולתי כמו שעשה בלדד באמרו שאל נא לדור ראשון וגו', הנה כדעתכ' מפעולות השם ית' ונפלאותיו ידעתי גם אני אינני חסר בזאת הידיע' מכם, ואולם אני ארצה לדבר אל שדי ולהתוכח עמו אם אוכל באופן אשר זכרתי ר"ל למה לא סבב באנשים הקשי יום לפי המערכת שלא יתהוו או ימותו מהרחם ויהיה טוב להם מהתהוותם לנקמה מהם כי המות יותר טוב מן החיים לכמו אלו האנשים או למה סדר בטובות אישי האדם ורעתם זה הסדור אשר ימשך בו מהעול עד שאין הבדל בו בין צדיק לרשע וזה כי הוא לא יבא עמי בהתוכחי עמו כי אם בטענות אמתיות אם היה אפשר זה, ואולם עמכם לא ארצה להתוכח כי אתם טופלי שקר מחברים שקרים בטענותיכם ובתנחומותיכם אתם רופאי הבל, מי יתן החרש תחרישון בזה הויכוח ויהיה לכם לחכמה ר"ל שכבר תשמרו בשתיקותיכם משייחס אליכם הסכלות מצד דבריכם הכוזבים והחסרים שמעו נא התוכחותי עמכם וריבות שפתי, האם ראוי שתדברו בעבור השם ית' מה שאת' משערים שהוא עולה ורמיה להיות לו התנצלות שהוא אינו עושה עול, האם ראוי שתשאו פניו ותחפאו דברים לא כן להרחיק ממנו שיעשה עול במה שאתם משערי' שהוא כזב, האם אתם מתוכחים בעבור האל וטוענים טענות כוזבות למען יצדק, הטוב כי יחקור השם ית' אתכם אם אתם מהתלים בו כהתל באנוש ר"ל שבאדם היה אפשר שיכסה פשע אוהבו בדברי שקר לכסות קלונו, ואולם בשם ית' אינו ראוי אבל הוא עון חזק כי זה ממה שיביא להאמין לטוען בעבור השם ית' שהוא עושה עול לפי שהוא משער במום טענותיו אשר יקויים בהם שהשם ית' לא יעות משפט, הלא השם יתברך יוכיח אתכם אם בדבר של סתר תשאו פניו ואולם אמר זה לפי שהם השתדלו לשאת פני השם יתברך בדבר של סתר עד שבלדד אמר שמה שנחשוב שיהיו רעו' הם טובות אלא שזה יסתר ממנו ולא נדע אופן חכמת הש"י בזה מפני מה הם טובות וצופר אמר שכבר יסתר ממנו אופן חכמת השם ית' אשר יתחיי' ממנה שיעור העונש במרי מרי כי הוא לבדו ישער וידע מדרג' המרי אשר יעשה איש ואיש בזה הבדל לפי מדתת הכנת האנשים וזאת המדרגה ידועה לו לבדו, והמשל שאין מרי מי שהכנתו פחותה בעיון אם בטל זמן מה מהשתדל בעיון כמרי מי שהוא מוכן בעיון אם בטל זמן כשיעור הזמן ההוא מהשתדל בעיון עד שכבר אפש' שיהיה מרי האיש המוכן מאד בעיון אם ביטל זמן מועט מהשתדל בעיון יותר עצום ממרי מי שהכנתו פחותה בעיון אם הרג את הנפש או ניאף ולמה לא תיראו מהשם ית' להתל בו כמו אלו ההתולים, הלא שאתו היה ראוי שתבעת אתכם ופחדו היה ראוי שיפול עליכם הנכם פחותים מאד בעיון עד שזכרוניכם הם מתמשלים לאפר ולגופי חומר נמשלו גופיכם ר"ל כי אתם פחותים כמו עפר ואפר ולזה העליתם חרס בידכם בזאת החקיר' אשר אנחנו מתוכחים בה, החרישו ולא תדברו ממני ואדברה אני אני לבדי ויעבור עלי מה שיעבור מהרע ולא תחושו לנחמני, מה העון שעשיתי שימשך לי זה העונש הנפלא שאשא בשרי בשיני ר"ל שלא נשאר לי בשר רק בשרש שיני כדרך אומרו ואתמלטה בעור שיני ונפשי קלה להתפרדה ממני כאילו היא בכפי, הנה השם יתברך ימיתני בלא ספק לא איחל שאנצל מזה המכאוב ועם כל זה אשתדל בכל עוז להוכיח דרכי אל פניו לפי שזאת ההנהגה היא המשובחת לפי החוק האנושי ואף על פי שלא אחשוב שיהיה לי בזה תועלת להנצל מאלו הרעות ומה שנקרא לו איחל בוי"ו יהיה הפי' כן אף על פי שימיתני השם יתברך הנני מיחל בו שתושע בו נפשי, אבל דרכי אוכיח בכל עוז אל פניו כי לא לפניו חנף יבא, אבל הצדיקים יבואו לפניו ויושעו בו תשועת עולמים, שמעו שמוע מאמרי והגדתי הנה ידעתי כי אני אצדק אם ערכתי משפט עם מי שיבא עמי בטענות צודקות, מי הוא שיריב ויתוכח עמדי כי עתה אם אחריש אגוע מחוזק המכאוב, אהה השם יתברך אל תעשה עמי שני אלו הדברים שאזכור לך אחר זה ואז לא אירא להתוכח עמך אם היה אפשר זה, הרחק ממני מכתך ר"ל שלא תכני במכותיך עתה עד התברר המשפט והסר אימתך ממני עד שלא תבעתני ויסתתמו טענותי, ואחר שתסיר מעלי אלו השתים המונעות אותי מלהתוכח עמך קרא ואנכי אענה או אדבר והשיבני, כמה לי עונות וחטאות עד שתענישני בעבורם זה העונש הנפלא הודיעני פשעי וחטאתי כי איני יודע בעצמי לא פשע ולא חטאת, למה תסתיר פניך ממני ותחשבני לאויב לך עד שכל השתדלותך הוא לרע לי, האם נאות לך שתשבור ותרדוף בריאה שפלה כמוני שדומה לשפלותה ולחולשתה לעלה נדף ולקש יבש, כי תכתוב עלי אלו המרורות אשר תענישני בהם ותורישני עתה העונות שהייתי עושה בנעורי, כי איני יודע בעצמי חטא אחר עד שאתם משים רגלי בסד ותשמור הסד הזאת אשר נאסרים בה רגלי כל ארחותי בדרך שלא אוכל ללכת אנה ואנה כאשר ארצה על שרשי רגלי תתחקה זאת הסד בדרך שחקיקתה מצומצמת בכמו שיעור תלי ולזה לא אוכל להסירם ממנה ולהניע רגלי ממקומם רוצה בזה שכבר נסתרה דרכו ויבצרו ממנו כל משאלותיו לא יוכל להשיג אחד מהם, ומה נחשב זה העלה הנדף והקש היבש ר"ל האדם והוא כרקב יבלה ויכלה בקלות כמו הבגד שאכלו עש, אדם הוא ילוד אשה ר"ל שבריאתו מטיפה סרוחה והוא דם הנקבה והוא עם זה קצר ימים ושבע רוגז ורעה, הנה הוא כציץ השדה שכאשר יצא יכרת ויברח כמו הצל שאין לו עמידה וממשות ולא יתקיים, אהה השם יתברך אף על בריאה שפלה כזאת תפקח עיניך ותביא אותי במשפט עמך על שלא עשיתי כל ימי טוב בלי הפסק כמו שהיה צופר אומר היתכן לך שתענוש אותי על שלא עשיתי מה שאי אפשר לאדם לעשותו, ואיך אפשר שיהיה מזאת הבריאה הפחותה הטמאה בטומאת הכחות החומריות מה שיהיה טהור ולא יעשה דבר רק שישכיל אותך כמו המלאכים הנה אין אחד שיוכל לעשות טהור מטמא בזה האופן או ירצה שלא ימצא אחד מהאנשים שיהיה טהור בזה האופן, אהה השם אחר שימיו קצובים הרפה מעליו וישלם חדלו וזמנו עד אשר יבא העת אשר ימות בו מות טבעי וירצה היום ההוא אז כמו השכיר שיקוה היום שישלים בו שכירותו כדי שיפרע מפעלו וזה כי בעת הזקנה המופלגת ירצה אדם המות ויחשקהו כאמרו עד אשר לא יבאו ימי רעה ויגיעו ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, וזה כי יש לעץ תקוה אחר הכרתו או אחר זקנתו או אחר מותו ואולם האדם כאשר מת כבר נכרת לגמרי אבדה ממנו תקוה שישוב לחיות ולזה ראוי שתעזבהו וישלים ימיו, הנה כמו שכאשר אזלו המים מני ים והנהר יחרב ויבש לא ישאר בהם דבר מן המים ההם שיהיה כחיי אל שישיבו בו הים והנהר לאיתנם, בן האיש כאשר מת לא יקום לעולם כי לא ישאר בו דבר שיהיה כחיי על שישובו בו החיים האנושיים עד שיפסדו השמים המתים לא יקיצו ולא יעורו משנתם ר"ל שלא יחיו אחר המות כמו שלא יפסדו השמי', מי יתן ויהיה אפשר שיחיה האדם אחר מותו ותהיה שאלתי שתצפנני בשאול ותסתירני שם עד שוב אפך ואחר כך תשית לי חק ותזכרני ותחייני ולא ארגיש בזה המכאוב החזק אשר חוליתי בו, אם כאשר ימות גבר ישוב לחיות כל ימי הצבא המוגבל לי עתה לחיות איחל ואחשה בא חליפתי אולי תהיה מערכתי יותר טובה בעת התהוותי אז ממה שהיתה יום הולד' אותי, מי יתן ותקר' ואנכי אענך ואתוכח עמך האם ראוי שתכסוף להשחית מעשה ידיך, כי עתה צעדי תספור לא תמתין על ענשי ר"ל שאינך נותן לי מרגוע מאלו המכאובים כלל, חתום בצרור פשעי עד שלא יסור עם מה שחלו עלי מהמכות והנגעים אבל הוא קיים תמיד ולא די בזה אבל אתה מוסיף לי עון על עוני, ואולם כמו ההר אשר נפל והצור אשר נעתק ממקומו יבלו ויפסדו ולא ישובו לקדמות' לעול', וכמו האבנים ששחקו המים אותם שנפסדו ולא ישובו כמו שהיו וכמו ספיחיה של עפר הארץ אשר תשטפם המים ויפסדו ולא ישובו לקדמותם לעולם כן תקות אנוש האבדת ר"ל שלא ישוב לחיות אחר מותו, תנצחהו ההפעלות הממית נצוח נצחי ויעדר ואמנם אמר זה לפי שהמות הוא כשינצחו הכחות המתפעלות הכחות הפועלו' כמו שהתבא' בטבעיו' וכאשר ישנה פניו ר"ל שיהפוך פניו וידרוך אל ההפסד ותשלחהו שלוח עולמי הנה אחר המות לא ירגיש האדם דבר מאלו הדברים שהיה מרגיש בהם בעודו חי, הנה כבר ירבו ויכבדו בניו ולא ידע או יצערו ויתמעטו ולא יבין למו אך בשרו בעת שהיה עליו כאב יכאב וירגיש בדברים המצערים אותו ר"ל בעוד שהוא חי ונפשו בעת שהיא עליו תאבל ותרעם למכאובים אמנם אחר המות לא יהיה בזה הפעלות והרגש לא לבשרו ולא לנפשו והנה אמר איוב כל זה לפי דעת רעיו שיראו שאלו המכו' חלו עליו לעונש על מריו והוא ירחיק זה שאם היה הענין כן לא היה ראוי שירדפהו השם יתברך בכמו אלו ההרדפות לפי שהוא היה צדיק וישר ואם היה שחטא הוא מעט ובהיו' הענין כן הנה הוא מבוא' שכבר יעשה לו השם יתברך עול אם ימיתנו באלו המכאובות אשר מוליכות אותו אל מות לפי מה שהתבאר לו מהם על מרי מעט אשר אפשר שיוחס לו עם שיקפח שכרו מן הצדק והיושר שעשה כי הוא לא ישוב לחיות אחר מותו בדרך שיוכל או להטיב לו השם יתברך על הטוב אשר עשה: והכלל העולה מהדברים הוא שאיוב גינה דעת צופר ובלדד לפי שהיו מכחישים המוחש ואמר איוב שהם היו מבטלי' הידיעה לפי שכאשר לא יעשה מהמוחש שרש והתחלה לא יהיה בכאן לידיעה דרך וגינה צופר על אשר היה מבזה אותו להיות צופר שאנן ושליו והוא היה נכון למועדי תל ואחר כן הביא ראיה מהחוש לסתור דברי צופר והוא שאנחנו נמצא מהרשעים המצליחים מי שאין להם פחד כלל ושפט כי היה בלתי אפשר בצופר שידע מפעלות השם יתברך ונפלאותיו השיעור אשר היה הוא יודע אותו בזה כי הוא היה צעיר ממנו ואורך הזמן יוסיף אמו' בעניינים מצד מה שיושג בו מהמוחש ולפי שלא התבאר לצופר מהחוש מה שראוי בזאת החקירה היה טועה בזה המבוקש זה האופן מהטעות ואחר כן גינה צופר ובלדד על אשר היו מנצלים השם יתברך מעשיית העול בכמו אלו הטענות הכוזבות כי זה היה ממה שיורה שהם יאמינו שהש"י עושה עול אבל ירצו לשאת פניו בזה האופן כמו שיכסה האדם פשע אוהבו באי זה צד שיוכל ואחר כן הביא ראיה מחוזק הכאב לסתור דעותיהם לפי שלא היה לו פשע והיה עם זה נענש בזה העונש הנפלא ואחר ביאר ואמר שלא יאשימהו אדם על זה הדעת שהיה לו ויאמר שלפי זה הדרך יהיה שוא עבוד אלהים ועשות צדקה וחסד כי הוא יראה שראוי לאדם שינהיג גופו ונפשו במנהגים המשובחים כדי שתגיע לנפש הצלחתה ותושע בשם יתברך ואחר כן הביא שתי טענות האחת יסתור בה שיהיה השם יתברך משגיח באישי האדם והב' יסתור בה בייחוד דעת צופר אמנם הראשונה היא שהאדם הוא פחות ונבזה ולזה לא יתכן שישגיח השם יתברך בו עם היותו בתכלית הכבוד ולא תחשוב זאת הטענה חלושה אבל היא פלוסופית וכבר השתמשו בה הפלוסופים וחייבו ממנה שהשם יתברך לא ידע כי כי אם עצמו ואופן הביאור בו כי השם יתברך אם יקנה כמו אלו הידיעות הנה יחשוב שיחוייב מזה שישלם הנכבד בפחות וזה בתכלית הגנות ועוד שהשמחה והשלימות יהיה יותר למשיג בשיושג אצלו היותר נכבד ולפי שהמשיג השלם יעשה פעולתו ביותר שלם שאפשר הנה יחשוב שיחוייב מזה שלא ישיג השם יתברך כי אם העניינים היותר נכבדים ולזה שפטו שלא ישיג השם יתברך כי אם עצמו ואולם האמת בזה כבר ביארנו בספר מלחמות ה', והטענה השנית שלא יתכן שיענש האדם על אשר לא יעשה מה שאי אפשר לו עשייתו ולפי שאי אפשר לאדם שיעשה הטוב תמיד להיותו חומרי ר"ל שאי אפשר לו שישכיל ויתבונן תמיד לפעולות השם יתברך הנה לא יתכן שיענש על זה ואחר כן זכר מהפלגת מכאובו שהוא היה בוחר המות עליו והנה ההתוכחות שהיה לו עם השם יתברך בזה המענה הוא לפי דעת אלו האנשים החולקים עמו לא לפי דעתו ובו טענה על דבריהם כמו שקדם:

    אבן עזרא

    אך בשרו עליו יכאב ענינו ימס וירקב וישחת כמו: וכל החלקה הטובה תכאיבו באבנים, ופירש עליו על עצמו ודרך הדרש ידוע ובשרו הוא גופו, וכמוהו רבים בקהלת.