איוב פרק י״ב

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר

   עוד פירושים על פסוק א: מלבי"ם, רלב"ג

   מלבי"ם

   פתיחה למענה השביעית מענה איוב

   על שיטת צופר, אשר החליט, כי הידיעה אשר לנו היא רק באמצעות החוש, אשר אינו משיג רק חיצונית הדברים כמו שהם פועלים על חושיו, ואינו יודע אמיתת הדברים איך הם בעצמותם, ועל פי זה יצוייר שהגם שלפי השגת החוש הוא צדיק, יהיה באמת רשע וראוי לאבדון ולפורעניות מצד עצמותו הפנימי הנפשי, על זה לעג איוב לעג הרבה: היש שחוק גדול יותר, שאיש אשר נראה צדיק בכל מעשיו ונקי מכל שמץ דופי, נאמר לו שאינו יודע את נפשו ועניינו העצמי, שמצדו יוכל להיות שהוא רשע וחוטא ונכון למועדי רגל?! הייתכן שברא ה' את האדם באופן רע ומר כזה, לשחוק ולעג, עד שמחשבותיו השאננים הבוטחים על צדקתו יהיו בקרבו כלפיד בוער חותה גחלים ובוז על ראשו, בשלא ידע נפשו ולא יאמין בחיים, אולי הוא פושע אשם ולא ידע (סימן יב פסוק ג ד).

   וכן, על גוף שיטתו, שאין לאדם השגה וידיעה ברורה במהות הדברים, ושיוכל להיות חילוף הדבר ממה שהוא יודע בנפשו, בנה דייק וסוללה ויוכח, כי הידיעה אשר לאדם, המושג על־ידי הבחינה והניסיון באמצעות החושים, היא ידיעה ברורה ואמיתית, כי ראינו שכל מה שישיג האדם על־ידי חושיו ובחינותיו, השיגו גם כן כל המון בני אדם בכל דור ודור, וישמע באזנו על־פי הקבלה הנמשכת, שכל השגת בני אדם וידיעתם שווה אל ידיעתו, ומזה מבואר שידיעתו היא ברורה ואמיתית, ושכן הם טבעי הדברים ואמיתתם כפי מה שהשיג, כי אי אפשר שדמיון מתעה יוליך שולל את כל המין (שם פסוק יא יב, וסימן יג פסוק א ב).

   גם על גוף שיטתו, אשר העלה שיצוייר שיידע ה' את הפרטים הבחיריים המשתוים בידיעה חלוטה עתידה, ושבכל זאת יישאר עמה טבע האפשר ויהיה הבחירה ביד האדם, באשר הידיעה הנאמרת על השם יתברך ועלינו הוא רק בשיתוף השם, ואין ידיעתו ממין ידיעתנו, (כי הוא משיג עצמות הדברים בידיעה פשוטה בלתי נתלית עם תנאי הזמן והמקום ויתר תנאי המוחשים, ואנחנו לא נוכל לצייר ידיעה זאת כמו שלא יצייר העיוור את המוחשים, וההבדל בין ידיעתו לידיעתנו הוא כהבדל בין השגת האדם להשגת הבהמה ועיר פרא, בזה דעתו כדעת הרלב"ג במלחמותיו (מאמר ג' פ"ג), שהרבה להשיב על דברי המורה, ודעתו שידיעת השם יתברך משתתפת עם ידיעתנו בקודם ואיחור, רוצה לומר, ששם הידיעה נאמר אצל השם יתברך בקודם, כי ידיעתו היא לו מעצמותו, ועל זולתו נאמר הידיעה באיחור, כי ידיעת זולתו עלולה מידיעתו, ולפי זה אין חילוק בין ידיעתו לידיעתנו, רק מה שידיעת השם יתברך היא יותר לצד השלמות מידיעתנו, שתיקרא אצלו ידיעה מה שנקרא אצלנו מחשבה או טעות או מבוכה, ולפי זה חזרו למקומם כל ההוכחות שהוכיח איוב בסימן י, שאי אפשר שנאמר שהשם יתברך יודע כל הפרטים הבחיריים ויישאר עמה טבע האפשר והבחירה ביד האדם, שהם דברים סותרים לפי ידיעתנו, ומזה שב אל ההכרח שהכריח שהאדם מוכרח במעשיו, ואי אפשר לו לעשות דבר רק כפי שכבר ידע השם יתברך בידיעתו הקדומה, שהוא מחוייב לעשות על־פי מערכתו, והוא דומה כיתר הבעלי-חיים שאינם בחיריים רק מוטבעים ומוכרחים במעשיהם(סימן יב פסוקים ז-יג),

   והשם יתברך מושל ומכריח מעשי בני אדם הבחיריים כמו שיכריח כל עניינים הטבעיים, כמו שיסוד המים לפעמים ישטוף את הארץ ולפעמים יחרב וייבש, וכל זה נעשה על־ידי טבע והכרח, כן פעולות האדם לאדם (שם פסוקים יד-טז),

   והביא עוד ראיות על שהאדם מוכרח במעשיו, מהנהגת הקבוצים גויים ולאומים, שלפעמים ילכו חכמיהם ומנהיגיהם שולל, ויסכלו בהנהגתם עד שיילכו בתוהו ויאבדו, שמזה נראה שכוח אחר, עליון, מפר עצתם ומסכל מחשבתם, כמו שביאר זה באורך (שם פסוק יז עד סוף הסימן),

   על־פי זה צעק מרה, אחר שהוא מוכרח במעשיו, עד שלכן לא יקבל שכר על צדקותיו, והוא מסור אל המקרים והרעות אשר חרצו עליו בני מערכת מזלו, הלא ראוי שהשם יניחהו להיות חופשי במעשיו, למען יקבל שכרו כשכיר העושה באמונה, ולא ייגע לריק ולבהלה (סימן יד פסוק ה), בשגם אחר שימי האדם מעט ורעים, וטבע מולדתו מחייב שיהיה עלול אל הטומאה ומעשים נשחתים, וצריך הוא ללחום מלחמת היצר, ראוי שיהיה על-כל-פנים חפשי במעשיו, עד ירצה כשכיר יומו (יד א-ה).

   ועל מה שהניח צופר, שעיקר ההצלחה והגמול הוא אחר המוות, שאז יש לו תקוה לחיות חיים נפשיים בנעימות נצח, האריך ללעוג על דבריו (לשיטתו, אשר יכפור בתחיית הנפש ובגמול הרוחני) (שם ז עד סוף הסימן).

   אולם, עם מה שסתר דעת צופר, וגם התמרמר בכל סימן יג על שלושת רעיו אשר ערכו איתו מערכו, שכולם אין ליבם כפיהם, ושהם בעצמם יודעים שאין ממש בדבריהם, רק באו במופת הניצוח כחנפים לדבר עולה ורמיה, דברים שהם בעצמם ליבם רחק מהם, ומבקש שנית שיודיעהו מה חטא וכמה מספר חטאיו, שכל זה תשלום הויכוח שהתווכחו במערכה הראשונה על השאלה שצדיק ורע לו -

   עתה ערך איוב מערכה שניה, אשר לא התווכחו עליה עדיין, והיא השאלה, מדוע יש רשע וטוב לו, כמו שאמר ישליו אוהלים לשודדים (פסוק ו), שתשובת השאלה הזאת לא תצא מכל השיטות שנאמרו עד הנה, שהרשע רשעו מבואר וגלוי לכל, ואי אפשר לומר עליו שהוא צדיק בנסתר, בשאנו רואים שהוא שודד ומרגיז את האם ועושה מעשים רעים להכעיס, ובכל זאת ביתו שלום מפחד, ולא שבט אלוה עליו. ומעתה התחילו להתווכח שנית על השאלה של רשע וטוב לו, וכל אחד נתן מענה לפי דעתו ושיטתו:

   רלב"ג

   ביאור מלות המענה, ויען איוב ויאמר:

2. (ב)אָמְנָם כִּי אַתֶּם־עָם וְעִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה

   מצודת דוד:אמנם. האמת כי אתם הרבים ולמולי תחשבו לעם כי נשארתי לבדי ואין מי יחזיק בידי אבל וכי בעבור כי אתם הרבים למולי תמות החכמה עמכם ר״ל וכי כל החכמה היא בכם עד שאם תמותו תמות גם היא ולא תשאר בעולם:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   רש"י

   מענה איוב: תמות חכמה. כשתמותו תמות עמכם כל חכמה כי כל חכמה בכם, אבל:

   מלבי"ם

   אמנם, לעומת שאמר לו הרוב דברים לא יענה, השיב הלא אתם עם ר"ל אתם הרבים להשיב דברים נגד היחיד, ועמכם תמות חכמה, אתם החכמים בעיניכם כאלו במותכם תמות החכמה שאין לה גואל זולתכם, וכיון ג"כ להליץ עליהם במאמר בעל שתי פנים, כאלו החכמה אשר היא חיה ורבת פעלים תמות בהיותה עמהם, שהיא אצלם כמת אשר אין חיים בקרבו, אחר שלדעת צופר אין החכמה משגת אמתת הדברים ואין כל רוח מדע והשכל בה:

   אבן עזרא

   אמנם כי אתם עם תמות החכמה עמכם בעבור כסילותכם כעניין: נסרחה חכמתם.

3. (ג)גַּם־לִי לֵבָב כְּמוֹכֶם לֹא־נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם וְאֶת־מִי־אֵין כְּמוֹ־אֵלֶּה

   מצודת דוד:גם לי לבב. הנה לא כן היא כי גם לי יש לב מבין כמו לכם ואינני נופל במעלה להיות גרוע ופחות מכם: ואת מי. ועם מי מהאנשים אין לב מבין כמו שיש עם אלה הריעים וכי חכמה גדולה יש בכם אשר לא תמצא בשאר האנשים:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   לא נופל. לא פחות וגרוע וכן נופלים מערלים (יחזקאל לב):

   רש"י

   גם לי לבב כמוכם. ואת מי אין כמו אלה, שהקב"ה שליט לעשות רצונו ולהאריך שלוות רשעים אינכם אלא כמשחקים בי, ואני הוא (ההוה) שחוק לרעהו:

   מלבי"ם

   גם. בכל זאת גם לי לבב כמוכם, להשכיל ולדעת לא נופל אנכי מכם, לא נפלתי ממדרגתי על ידכם כאשר יפול האדם בעיניו עת יראה גדולים ממנו בחכמה ובדעת, ואת, ומוסיף שלא לבד אנכי חכם כמוכם, כי את מי אין לבב כמו לאלה, הלא גם סכל שבסכלים יוכל לענות דברי שטות כאלה:

   אבן עזרא

   ואת מי אין כמו אלה מי לא ידע בכל אלה.

4. (ד)שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ אֶהְיֶה קֹרֵא לֶאֱלוֹהַּ וַיַּעֲנֵהוּ שְׂחוֹק צַדִּיק תָּמִים

   מצודת דוד:שחוק לרעהו. על כן הרבה צופר לבזותו אמר הנה אני אהיה לשחוק וללעג למחשבתו אשר בעבור גודל הצלחתו אשר ישיג כל תאותו כאלו בכל אשר יקרא לשאול מאלוה יענה וישיב לו למלאות שאלתו לזה גבה לבו עד כי ישחוק עלי אשר אני באמת צדיק תמים:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   לרעהו. מלשון רעיון ומחשבה כמו בנת לרעי מרחוק (תהילים קל״ט:ב׳):

   רש"י

   אהיה קורא. להקב"ה ויענהו מצער הקנטתכם ומה יענהו לתת לו שחוק לצדיק ותמים. שלם:

   שחוק צדיק תמים. היא הענייה אשר יענהו ידעתי אני כאשר אמרתם, כי:

   מלבי"ם

   שחוק, נגד מ"ש מי יתן אלוה דבר ויגד לך תעלומות חכמה וכו', שאמר לו שאם יקרא אל ה' והוא יענה אותו אז יודיעהו שהאדם המוחשי אינו האדם העצמי, והגם שהוא צדיק לפי המוחש והנגלה י"ל שהוא רשע לפי ענין נפשו, ולפי עצמותו הפנימי, והוא אינו יודע את עון נפשו אשר עבורו חייב עונש, משיב לו וכי אהיה קורא לאלוה ויענהו שחוק לרעהו, אתה אומר שיענני ה' על קריאתי דבר שהוא שחוק אל הרעיונים, כי אם יעלה דבר כזה על רעיוני אדם הלא ישחק וילעג לרעיון כזה, שמי שיודע בבירור שהוא צדיק יאמרו לו שיחשוב ברעיוניו שהוא רשע כי אינו יודע את עצמותו הפנימי, הלא הרעיון יצחק ע"ז, כי כל הדברים שאמרת לחלק את הנמצא לשני ענינים עניני המוחשי ועניני העצמי, ויצוייר שיחטא האדם מצד ענינו הפנימי העצמי, ולא ידע חטאיו מצד שאינו יודע רק ענינו המוחשי, וכן מה שאמרת שיצוייר הידיעה והבחירה יחדו (הגם שאצל שכל האדם הם דברים סותרים) כי ידיעת האדם אינה ידיעה אמתית. כ"ז הוא שחוק לרעיון. וכן הוא שחוק (לריע ורעיון של) צדיק תמים, והוא.

   רלב"ג

   שחוק. לעג:

   אבן עזרא

   שחוק לרעהו שבתי כאדם שהיה שחוק לרעהו והוא כשחוק לרעהו, והתימה שהיה זה ששב לשחוק, קורא לאלוה ויענהו.

5. (ה)לַפִּיד בּוּז לְעַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל

   מצודת דוד:לפיד בוז וגו׳. כי כן הדרך אשר למחשבות איש שאנן ושקט מרוב כל יחשב כלפיד הבזוי את מי אשר הוא נכון שימעדו רגליו לפול ולזה הרבה צופר לשחק בי:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   לפיד. הוא העץ שמנדנדים בו האש ונשרף גם הוא כמו כלפיד יבער (ישעיהו ס״ב:א׳) ועל כי לא יצלח למלאכה ובזוי הוא מאד אמר לפיד בוז:

   לעשתות. למחשבות כמו אבדו עשתונותיו (תהלים קמו):

   שאנן. שוקט ובוטח כמו שאנן מואב (ירמיה מח):

   למועדי. ענין החלקה והשמטה לנפול כמו ולא מעדו קרסולי (תהילים י״ח:ל״ז):

   רש"י

   לפיד בוז. אש של גיהנם עומד למי ששאנן בעשתותו לומר שלום יהיה לי:

   נכון. מזומן הוא העשתות שאנן להיות במועדי רגל שרגלם מועדת:

   מלבי"ם

   לפיד בוז לעשתות (צדיק) שאנן, ר"ל דבר זה שאמרת שיצייר שמי שיודע בעצמו שהוא צדיק גמור מ"מ יהיה רשע באמת והוא לא ידע ויהיה מוכן למועדי רגל ולכריתות ואבדון, הוא בצד א' שחוק אל רעיוני הצדיק תמים שיודע שהוא צדיק. ומצד הב' הוא לפיד בוער של בוז וחרפה, לעשתותיו השאננים, מה שיעלה בדעתו שהוא נכון למועדי רגל, ושראוים יסורים לבא עליו ושימעדו רגליו ושהוא מוכן לפורעניות על חטאתיו, וכדי בזיון וקצף שלא יהיה הצדיק בטוח בנפשו, והיה הצדיק כרשע נכון ליסורים:

   רלב"ג

   לפיד. מעניין לפידים ויהיה אומרו לפיד בוז כמו לפיד ובוז:

   לעשתות. למחשבות מענין עשתונותיו ואיפשר שתהיה למ"ד לפיד משמש' ויהיה עניינו מי שהוא נכון לפיד ואיד הוא נבזה למחשבו' השאנן וכן מי שהו' נכון למועדי רגל וכפל הענין במלו' שונו':

   אבן עזרא

   לפיד בוז הלמ"ד נופל והוא מן: אם בפידו להם שוע, בעבור הפיד שבא לו שב בוז, כמו: ובוז משפחות במחשבת השאנן.

   לעשתות כמו: אולי יתעשת האלהים. אבדו עשתנותיו.

   נכון למועדי רגל וזה דבר יביא האדם שתמעד רגלו, כענין: ואני כמעט נטיו רגלי.

6. (ו)יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשֹׁדְדִים וּבַטֻּחוֹת לְמַרְגִּיזֵי אֵל לַאֲשֶׁר הֵבִיא אֱלוֹהַּ בְּיָדוֹ

   מצודת דוד:ישליו. אבל לא מרוב חכמה ויושר לבב רבה הצלחתו כי הלא ראינו אשר אהלי השודדים המה בשלוה ומשכנות בטוחות נמצאים למרגיזי אל לאשר יעבוד הכו״ם אשר לא ימוש ממקומו ומביא אותו בידו ועכ״ז אליו ישתחוה ולו יעבוד וא״כ אף מהצלחת צופר אין ראיה על החכמה ויושר הלבב:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ישליו. מלשון שלוה:

   ובטוחות. ר״ל משכנות בטוחות וקצר בדבר המובן:

   רש"י

   ישליו. ידעתי אני כי ימי ישליו אוהלים לבני קדר השוכנים באהלים המדברה, והם שודדים שנאמר פרא אדם ידו בכל (בראשית ט״ז:י״ב):

   ובטוחות. שלימות יש למרגיזי אל, לכל אשר הביא לו הצור השלום בידו אם טוב ואם רע:

   מלבי"ם

   ישליו, עתה שואל הלא כל מה שאמרו הריעים הוא לענות על השאלה של צדיק ורע לו, אבל מדוע ישליו אהלים לשודדים, הלא הם רשעים גמורים בשהם שודדים את הבריות? ואיך יהיו אהלים בטוחות למרגיזי אל, שעושים עברות להכעיס את בוראם? הכי תאמר שהם צדיקים לפי נפשם ועצמותם הפנימי? הלא מזה מוכרח שלכן ישליו אהלים לשודדים לאשר הביא אלוה בידו. שמה ששדד ועשק וגזל לא עשה בבחירתו, רק שהאלהים הביא העשק בידו, כי האדם אין חפשי במעשיו והיה מוכרח לשדוד ולהרגיז את האל מצד תולדתו, ושכן ידע ה' מראשית והידיעה מכרחת את הבחירה ולכן אין מגיע לו עונש על מעשיו. והנה בזה חדש איוב השאלה האחרת אשר לא התוכחו עליה עדיין עד הנה, שהיא השאלה על שלות הרשעים, ששלשה השטות אשר ענו הריעים על יסורי הצדיקים לא יפיקו מענה על שאלה הזאת. כי הרשע רשעו מפורסם וגלוי ואיה אלהי המשפט?:

   רלב"ג

   לשודדים. לעושים חמס ושודדים האנשים:

   ובטוחות. חסר מלת משכנות והרצון בזה שכבר ימצאו משכנות למרגיזי אל שיבטחו בהיותם בהם ולא יפחדו משום דבר:

   לאשר הביא אלוה בידו. ר"ל לעובדי כו"ם שיביאו הכו"ם בידיה' וישתחוו להם או ירצה בזה שבידו הביא והמציא אלוה ר"ל שידיו עשו הפסל ואחר יסגוד לו וישתחוה ולא יפקח עיניו כי הפסל ההוא הוא מעשה ידיו כדרך אמרו למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעותיו:

   אבן עזרא

   ישליו כי יראה שהם השודדים העושים החמס בפרהסיא בשלוה.

   וישליו ישמש עצמו ואחר עמו, כמו: יחי ראובן ואל ימות, שענינו ואל יהי מתיו מספר, מתיו כעניין: ואני מתי מספר:

   בטוחות ענינו משכנות בטוחות מן בטח.

   לאשר הביא אלוה בידו עובדי כו"ם שיעשה אלוהו בידו.

7. (ז)וְאוּלָם שְׁאַל־נָא בְהֵמוֹת וְתֹרֶךָּ וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד־לָךְ

   מצודת דוד:ואולם. אבל חכמת מה לך ואם בהודעת העלמת חקר אלוה לא צריכנא לך כי באמת שאל אל הבהמות וכ״א תלמדך העלם חקר אלוה רצה לומר משלימות יצירת היצורים ומהחכמה אשר בהם יתחלפו אלה מאלה מכל זה נוכל להשכיל שלא נמצא חקר אלוה וכאלו הם יורו ויגידו את זאת:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   ותורך. ותלמדך:

   מלבי"ם

   ואולם, לעומת שאמר ואיש נבוב ילבב ועיר פרא אדם יולד, משיב לו שגם הבהמות ובע"ח יבררו זאת שהכל יעשה בהכרח עפ"י גזרת ה' ורצונו, ואין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח לעשות כפי בחירתו, שכמו שכל הבע"ח הם מוכרחים במעשיהם כן האדם מוכרח במעשיו, וחשב סדר המדרגות בדרך לא זו אף זו, שאל נא בהמות היונקים ותורך, וגם עוף השמים שהם נמוכים מבהמות היונקים, יגידו לך:

   רלב"ג

   בהמות ותורך. תלמדך כל אחת מהם:

8. (ח)אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָּ וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם

   מצודת דוד:ותורך. ר״ל מטבעי ארבעה היסודות וכל הדברים הנמצאים בארץ המורכבים מהם מאלה תוכל להבין העלם חקר אלוה:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   שיח. מלשון שיחה ודבור:

   מלבי"ם

   או גם כשתשיח לארץ הוא ליתר צאצאי הארץ, שהם נמוכים גם מהעופות, כמו הרמש ושרץ האיפיביאן ותורך, וגם יספרו לך זאת דגי הים, שהם הנמוכים יותר ביצירה (כמ"ש בפי' מ"ב ובפי' תהלות סי' ט'):

   רלב"ג

   שיח. דבר:

9. (ט)מִי לֹא־יָדַע בְּכָל־אֵלֶּה כִּי יַד־יְהוָה עָשְׂתָה זֹּאת

   מצודת דוד:מי לא ידע בכל אלה. מי הוא הסכל אשר לא ישכיל לדעת העלמות חקר אלוה באמצעית אלה הדברים זולת מאמריך: כי יד ה׳ וגו׳. כי הלא יד ה׳ עשתה כל זאת ומהם הלא יוקח ראיה על עומק חכמתו שאין חקר לה:

   עוד פירושים על פסוק ט: מלבי"ם

   מלבי"ם

   מי גם בכל אלה הבהמות ובע"ח השפלים לערך האדם לא ידע כי יד ה' עשתה זאת, כולם יודעים שאין להם שליטה לעשות כל מאומה, וכל פעולותיהם מיוחסים לה' אשר גבל טבעם ותכונתם ותנועותיהם כפי הטבע, עד שלא יניעו רק כפי הטבע השתולה בם מה', ואין להם בחירה וחפשיות במעשיהם:

10. (י)אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל־חָי וְרוּחַ כָּל־בְּשַׂר־אִישׁ

    מצודת דוד:אשר בידו וגו׳. מוסב למקרא שלפניו לומר הוא האלהים אשר בידו וגו׳: וריח וגו׳. זכר לעצמו רוח האדם על כי היא העולה על כלנה:

    עוד פירושים על פסוק י: מלבי"ם

    מלבי"ם

    אשר, וא"כ כמו שבידו נפש כל חי, כמו שנפשות הבע"ח לא יניעו לעשות דבר רק כפי ההכרח של הטבע ששתל ה' בם, כן בידו רוח כל בשר איש, כן הרוח הנמצא בבשר האיש הוא ביד ה'. ואין לו חירות ובחירה לעשות בלעדו כל מאומה, עד שכל פעולותיו מוגבלות כמעשי יתר הבע"ח:

11. (יא)הֲלֹא־אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם־לוֹ

    מצודת דוד:הלא אזן. האוזן השומעת תבחן הדברים ממי נאמרו והחיך הטועם הוא יטעם לו טעם המאכל המר הוא אם מתוק כי בו ניתן ההרגש הזה ויובן א״כ הרבה מן הדברים ע״פ החוש:

    עוד פירושים על פסוק יא: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    הלא אזן מילין תבחן. ולמה לא ידעו זאת השומעים פעלו כאשר החיך יטעם לאכול:

    מלבי"ם

    הלא אזן, על מה שהחליט צופר לפי שטתו שידיעת האדם קצרה מהשיג אמתת הדברים, באשר אינו משיג רק חיצונית הדברים לא ענינם העצמי. וכן שידיעת האדם קצרה מהשיג איך ידע את הדברים העתידים ושבכ"ז ישאר עמה טבע האפשריות והבחירה, וזה כדעת הפילוסופים אשר גזרו אומר שהאדם א"א לו להכיר את האמתיות ולהשיג השגה ברורה, ואין לו ראיה שהדבר המאומת בעצם המשיג הוא כפי האמת אשר בעצם המושג, ע"ז השיב איוב, שלא נוכל להסתפק בהשגת המושכלות הראשונות הטבועים בשכל האדם, כמו שלא נוכל להסתפק בהרגשת החושים, וז"ש כמו שהחיך יטעם לאכל, וירגיש מה מר ומה מתוק, כן אזן מלים תבחן לדעת מה אמת ומה שקר, שה' שם בטבע שכל האדם להכיר את האמת כמו ששם בטבע החוש להכיר את מוחשיו:

12. (יב)בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה

    מצודת דוד:בישישים חכמה. ובעבור זה ימצא הרבה מן החכמה בלב הישישים כי בעבור רוב הימים ראו הרבה בחוש ומהם יקחו התחלה להבין דבר מתוך דבר: ואורך. הבי״ת מן בישישים משמשת בשתים כאלו אמר ובאורך ימים תבונה והוא כפל ענין במ״ש ועל כי צופר היה צעיר ממנו לימים אמר איך תתפאר בחכמה למולי ואני ישיש וזקן ממך:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    בישישים. הזקן הרבה יקרא ישיש והוא מלשון יש כי עמדה בו הישות ימים דבים:

    רש"י

    בישישים חכמה וגו'. לדעת כי עמו חכמה וגו':

    מלבי"ם

    בישישים, וכן הידיעה המושגת ע"י הבחינה והנסיון היא אמתיית, באשר ישיג ע"י נסיונות רבות ובחינות שונות ויוציא מהם משפטים כוללים אמתיים אין בהם שום ספק כלל, וע"כ בישישים חכמה כי הם ברוב ימיהם קבלו חקי החכמה מזקני קדם שהיה להם מורשה מאבותיהם, ובארך ימים תבונה, שברבות הימים ירבה העיון והבחינה ויוציאו דבר מתוך דבר על ידי היקשים ותולדות השכל, הרי כי יש לאדם כח להשיג השגות אמתיות ויוכל לסמוך על ידיעתו:

    אבן עזרא

    ואורך ימים טעמו ובארך ימים.

    בי"ת בישישים ישרת עצמו ואחר עמו כמו: וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי.

13. (יג)עִמּוֹ חָכְמָה וּגְבוּרָה לוֹ עֵצָה וּתְבוּנָה

    מצודת דוד:עמו. ובעבור רוב השנים ידעתי א״כ בלעדך שעם ה׳ תכלית החכמה והגבורה: לו עצה. הוא המשכיל לתת עצה ובידו התבונה:

    עוד פירושים על פסוק יג: מלבי"ם

    מלבי"ם

    עמו, זאת שלישית שהידיעה נתנה לאדם מאת ה', וידיעת האדם מסובבת מן ידיעת ה' שהיא אצלו בעצם וראשונה, כי ידיעתו היא לו מעצמותו, שעז"א עמו חכמה וגבורה, שבין החכמה ובין הגבורה והיכולת לא קבלה מזולתו, רק היא נמצאת עמו, שהוא מקור החכמה וממנו השתלשלה אל האדם. בענין שידיעת האדם היא ידיעה אמתיית ואינה משונה מידיעת ה', כי לו עצה ותבונה, כל עצה וכל תבונה הנמצאת אצל ב"א מיוחסת לו להשי"ת כי נמשכה מעצתו וידיעתו, ובזה סתר כל מה שהניח צופר שהידיעה נאמרה אצל ה' ובני אדם בשיתוף גמור, ואין ידיעתנו ממין ידיעתו ית' כי דעתו שידיעת ב"א נאצלה מידיעת ה', ובזה נסתרו כל התשובות שישיב בזה על שאלת הידיעה והבחירה כפי שטת הרמב"ם שידיעת ה' אינה ממין ידיעת האדם, כי לדעתו ידיעת ב"א מיוחסת לידיעת ה', וא"כ א"א לומר שתצדק הידיעה עם הבחירה שהם דברים סותרים לפי ידיעתנו, וכן יתר השאלות ששאל בסי' י' על ידיעת ה' דברים הבחיריים המשתנים, כולם עומדים בתקפם, כמ"ש הרלב"ג במלחמותיו אשר סתר דעת המורה ותשובותיו בטענה זו:

14. (יד)הֵן יַהֲרוֹס וְלֹא יִבָּנֶה יִסְגֹּר עַל־אִישׁ וְלֹא יִפָּתֵחַ

    מצודת דוד:הן יהרוס. כאשר יחפוץ להשגיח הלא ישדד המערכה וכשהוא מהרס דבר מה הנה לא יבנה בזולת רצונו: יסגור. כאשר יסגור המאסר על איש הנה לא יפתח בזולת חפצו:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    יפתח. ענין התרה מן המאסר:

    מלבי"ם

    הן יהרוס, וע"כ מוכרח לומר שאין האדם חפשי במעשיו, כי ידיעת ה' הקדומה מכריח את מעשיו לעשות טוב או רע, ואין להאדם יכולת לעשות כל מאומה כמו שאין לכל הדברים הטבעיים שום יכולת לשנות את טבעם, וכשהשם יהרס בית איש לא יבנה כי אין אדם שליט בבחירתו, וכן בהפך כשיסגור על איש להיות ביתו סגור ונעול לא יפתח, כי אין אדם יכול לעשות דבר:

    רלב"ג

    יסגור על איש. ר"ל כבר ישים איש במסגר ולא יצא ממאסרו לעולם:

15. (טו)הֵן יַעְצֹר בַּמַּיִם וְיִבָשׁוּ וִישַׁלְּחֵם וְיַהַפְכוּ אָרֶץ

    מצודת דוד:הן יעצור. ימנע הנביעה במים ונעשה המקום יבש: וישלחם. ופעם ירבה מימיהם וישלחם לשטוף פני האדמה ומהפכים הארץ כי מאבדים הרבה:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    יעצור. עמן מניעה:

    רש"י

    וישלחם ויהפכו ארץ. בשליחותו כאשר עשה לדור אנוש שהציף שלישו של עולם:

    מלבי"ם

    הן יעצר, שעורו כשיהרוס או יסגור לא יוכל איש לשנות מעשהו כמו שלא יוכלו הדברים הטבעיים לשנות את מעשיהם, דומה כמו שיעצר במים ויבשו, או בהפך כשישלח את המים לשטוף את העולם שאז יהפכו את הארץ, ושכ"ז מאת ה' ובהכרח, וכן יהיה מה שיהרוס או שיסגור, לא יבנה ולא יפתח, כי אין אדם שליט על מעשיו, (ותפס בשני אלה דבר והפכו, כי שני ההפכים יהיה אחד סבה לחברו שמה שיעצר את המים ויבשו במקום אחד יתהפכו שם המים העולים לאויר לאדים וישאום העבים ויריקום במקום אחר ושם יהפכו ארץ, וכן בעניני האדם תהיה לפעמים ההריסה סבה אל הסגירה והשמירה):

16. (טז)עִמּוֹ עֹז וְתוּשִׁיָּה לוֹ שֹׁגֵג וּמַשְׁגֶּה

    מצודת דוד:עמו עוז. בידו החוזק והתשות את מי לחזק ואת מי להתיש כח זרועו: לו שוגג. יודע הוא שגגת האדם עם כי לא ידע האדם בנפשו: ומשגה. יודע הוא הדבר אשר האדם משגה בו את הזולת עם כי לא ידעו הזולת:

    עוד פירושים על פסוק טז: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    לו שוגג. האדם השוגג:

    ומשגה. שטן המשגהו:

    מלבי"ם

    עמו, מוסיף לבאר זאת שאחר שעמו העז וגם התושיה, שהוא הוצאת כל הישות אל הפעל, כי הוא מקור הנמצא סבתם וחיותם ושרשם, א"כ לו שוגג גם כל שוגג מיוחס לו, שמה שישגה האדם מני דרך אינו תלוי בבחירתו רק נתהוה לו מאת ה' ונגזר עליו בעת שנתהוה ונוצר, ומשגה, ר"ל וה' הוא משגה אותו מני דרך, ולא נהיה זאת ע"י בחירתו:

    רלב"ג

    שוגג ומשגה. שני שרשים בענין אחד:

    אבן עזרא

    לו שוגג הוא ידע שגגתו של האדם, או שישגה אחרים והם לא ידעו.

17. (יז)מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל וְשֹׁפְטִים יְהוֹלֵל

    מצודת דוד:מוליך. חכמי לב בעלי עצה מוליך בדרך שולל ויסכל דעת השופטים עם כי מאד חכמו:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    שולל. ענין שטות כמו אשתוללו אבירי לב (שם עז):

    יהולל. ענין סכלות וכן וקוסמים יהולל (ישעיה מד):

    רש"י

    שולל. שם דבר הוא שטות, מוליכם בשטות כשהוא רוצה לערבב ולבלע חכמתם כמו וסר מרע משתולל (ישעיהו נ״ט:ט״ו) אשתוללו אבירי לב (תהילים ע״ו:ו׳) ותי"ו אשר במשתולל ואשתוללו כן דרך לשון עברית בתיבה שיסודה שי"ן או סמ"ך והוא בא לדבר בלשון נעשה ונפעל או מתפעל נותן תי"ו אחר אות ראשונה של יסוד כמו וישתכחו בעיר (קהלת ח׳:י׳) וישתמר חוקות עמרי (מיכה ו׳:ט״ז) מסתולל בעמי (שמות ט׳:י״ז) ויסתבל החגב (קהלת יב):

    יהולל. ישוטה לשון הוללות וסכלות:

    מלבי"ם

    מוליך, מבאר שנמצא שהעמים יעשו לפעמים מעשים אשר מבואר מהם שלא נעשו ע"י בחירתם ושכלם, רק שיש כח עליון המניע אותם ומכריחם לעשות הפך העצה והשכל, ויבאר זה ממה שנראה בהנהגת המדינות והקבוצים. שהנה בהנהגת המדינות ידוע שיש שני מיני הנהגות,

    • א) שהעם מתנהגים עפ"י איש אחד שיבחרו למלך עליהם,

    • ב) הכנסיה החפשית שמתנהגים מעצמם ע"י ראשים שישימו עליהם להנהיגם כפי רצונם. והנה בהנהגת המלכות היו נמצאים בימי קדם מושלים שהיו הורגים את העם ומכבידים עליהם את עולם, ולהשמר מרעתם היו העם אוסרים אותם במוסרות, שבעת שבחרוהו יסדו לו חקים מוגבלים עד כמה יגיע כחו, והיו ממנים עמו יועצים ושופטים, שלא היה לו כח לתת חק ודת בלעדי הסכמת היועצים, ולא לעשות משפט בלעדי דעת השופטים, וחקים האלה שבם הגבילו את ממשלתו היו נקראים מוסר מלכים, שבהם היו אסורים במוסרות בל ימשול בחכמה ובל יצא חוץ מגבולו, ולפעמים תראה ששני הממונים שמנו העם לאסור את המושל העריץ בל יצא חוץ מגבולו, הם עצמם יהיו סבה שיתגבר העריץ וימשול בממשלה בלתי מוגבלת ויתגבר בכח וגבורה על העם לעשות עמהם כרצונו, וז"ש שלפעמים תראה שה' מוליך את היועצים שולל בעצה נבערה, ואת השופטים יהולל ויערבב מעשיהם, ועי"כ:

    רלב"ג

    מוליך יועצים שולל. ר"ל שהוא מוליך שלל כל אחד מהיועצים כאשר ירצה ואף על פי שהם טובי העצה לא יועיל להם טוב עצתם:

    יהולל. מענין הוללות וסכלות:

    אבן עזרא

    שולל כל אחד מהם יוליכם שולל מדעת כטעם וסר מרע משתולל.

18. (יח)מוּסַר מְלָכִים פִּתֵּחַ וַיֶּאְסֹר אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם

    מצודת דוד:פתח. מתיר קשר השרים ר״ל מסיר קשרי רצועות העול אשר שמו על העם: ויאסור. וכאשר יחפוץ יקשור האזור במתניהם ר״ל יאמץ כוחם כי האזור במתניו הוא מחוזק ומזורז:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מוסר. קשרי רצועות העול כמו מוסרי צואריך (שם כב):

    פתח. מתיר:

    ויאסור. קושר כמו הסוס אסור (מלכים ב ז):

    אזור. חגורה כמו ואזור עור (שם א):

    רש"י

    מוסר מלכים פתח. להסיר מוסר סבלם מעל אחרים ומעבירם ממלוכה:

    ויאסור אזור במתניהם. בתחילתם כשהוא חפץ בהם חוגר חלציהם ומזרזם כח למלוכה:

    מלבי"ם

    מוסר מלכים פתח יפתח את המוסר והמותרות שבה אסרו את המלכים בל ישתררו בממשלה בלתי מוגבלת, והם יסירו מעליהם מוסרות אלה שהיו אסורים בהם, ויאסר אזור במתניהם שישימו על מתניהם אזור שמורה על הגבורה ויאזרו מתניהם בחזקה למשול על העם כחפצם, וזה מורה על ביטול בחירת העם כולו ויועציהם, כי זה חסרון גמור מאת היועצים והשופטים אשר לא הביטו זאת מתחילה, רק כי יש כח עליון המכריח אותם ע"ז ליסר ע"י זה עמים ולאומים בשבט עברתו:

    רלב"ג

    מוסר מלכים. מאסר מלכים:

    פתח. התיר:

    אבן עזרא

    מוסר מלכים כמו: מוסרות ומוטות.

19. (יט)מוֹלִיךְ כֹּהֲנִים שׁוֹלָל וְאֵתָנִים יְסַלֵּף

    מצודת דוד:מוליך כהנים. השרים מוליך בדרך שולל ויעוות החזקים בעלי הכח לבל ילחמו בדרך הנימוס והראוי:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    כהנים. שרים כמו ובני דוד כהנים (שמואל ב ח׳:י״ח):

    ואיתנים. וחזקים כמו איתן מושביך (במדבר כד):

    יסלף. יעות כמו ויסלף דברי צדיקים (שמות כ״ג:ח׳):

    רש"י

    כהנים. שרים כמו כהן מדין (שמות ג׳:א׳) כהן און (בראשית מא):

    מלבי"ם

    מוליך, עתה יבאר שכן נראה בהנהגה השניה בכנסיות החפשיות שאין להם מלך והם מתנהגים מעצמם, ולעצור בעד העם בל יפרצו חק שההמון והעניים יפלו ביד חזקה על העשירים שהם מועטים וחלשים מהם, לשלול את ממונם, יש להם ד' מיני מנהיגים כמו שיבאר, ולפעמים יסכל ה' כל עצת המנהיגים והעם יפרצו וישטפו כזרם מים שוטפים והיו כדגי הים איש את רעהו חיים בלעו, וחושב כי הכנסיה הזאת תעצור,

    • א) ע"י כהני הדת אשר ישימו רסן בפני ההמון ע"י הדת והאמונה השלטת ביניהם, וה' מוליך כהני הדת שולל,

    • ב) ע"י איתנים ותקיפים גבורים ושרים המכריחים את העם בכחם, אותם יסלף,

    • ג) ע"י נאמנים, ר"ל מדברים ומליצים שיטיפו אל העם בשער בת רבים ויקחו נפשות בלקחם ודבריהם, וה'.

    רלב"ג

    כהנים. שרים וכמוהו ובני דוד כהנים היו:

    ואיתנים. חזקים:

    יסלף. יעות:

20. (כ)מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח

    מצודת דוד:לנאמנים. להמדברים בעלי המליצה יסיר מאמר שפתותם עד לא יכינו לדבר מה בלבבם ומהזקנים בעלי המדע יקח מיטב תוכן האמרים:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    לנאמנים. הוא מלשון וינאמו נאום (ירמיה כג) שהוא ענין דבור והנו״ן האחרונה נוספת לסימן שם תואר כמו רחמן והצחים בלשונם היודעים חכמת הדבור יקראו נאמנים:

    וטעם. ענין תוכן הדבור כמו בשנותו את טעמו (תהלים לד):

    רש"י

    לנאמנים. אף לנאמנים כי פעמים שפתיו נבללים לדבר סרה כגון אברהם והאמין בה' וסוף נכשל במה אדע:

    מלבי"ם

    מסיר השפה והדבור שיש לנאמנים ומדברים אלה, ובשער לא יפתחו פיהם,

    • ד) הזקנים, שיכבדום העם מצד זקנתם וחכמתם, וישמעו לדבריהם באשר בישישים חכמה, וה' טעם זקנים יקח, עד שלא ישאר שום מנהיג ועוצר בעד העם, ועי"כ.

    רלב"ג

    לנאמנים. הם האנשים הממהרים לדבר צחות או ירצה בזה האנשים הנאמנים בדבריהם לטוב טעמם וחכמתם:

    זקנים. חכמים:

21. (כא)שׁוֹפֵךְ בּוּז עַל־נְדִיבִים וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה

    מצודת דוד:שופך. פעם יביא בוז הרבה על נדיבים כמים הנשפכים ומרפה חגורת החזקים ר״ל יתיש כוחם כי החגור הוא מזורז ונחלש כשנרפה החגור:

    עוד פירושים על פסוק כא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    ומזיח. חגורה וכן ולמזח תמיד יחגרה (שם קט):

    אפיקים. חזקים כמו אפיקי נחושה (לקמן מ):

    רפה. מלשון רפיון:

    רש"י

    ומזיח אפיקים רפה. וחגור החזקים מרפה ומפתח חגורם להתיש כחם כמו (תהלים קט) ולמזח תמיד יחגרה:

    אפיקים. חזקים כמו אפיקי נחושה (לקמן מ) אפיקי מגינים (שם מא):

    מלבי"ם

    שופך בוז על נדיבים, יקומו דלת העם וההמון לבוז ולשלול את ממון הנדיבים, כמו שזה מצוי במדינות שאין להם מלך שיקומו ההמון כשטף מים כבירים לבוז את בעלי הממון ולהרגם, ומזיח אפיקים רפה, ידמה את ההמון העם כאפיקים שהם מי הנהרות שמטבעם לשטוף ולקחת את כל הנמצא בדרכם, רק שמנהיגי העם ידמו כמזיח של האפיקים שהם שפת הנהר וגדותי המים שהם כחגור החוגרים בעד המים בל יצאו חוץ מגבולם, ועתה רפה את המזח והחגורה שלא תחגור בחזק רק ברפיון ומי ההמונים הרבים ישפכו וישטפו את הנדיבים:

    רלב"ג

    ומזיח אפיקים רפה. וחוזק חזקים החליש או ירצה בזה ואזור חזקים התיר מענין ולמזח תמיד יחגרה:

22. (כב)מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת מִנִּי־חֹשֶׁךְ וַיֹּצֵא לָאוֹר צַלְמָוֶת

    מצודת דוד:מגלה. ר״ל מלמד האדם דעת להשכיל דברים עמוקים קשה ההבנה: צלמות. ר״ל דברים הנעלמים ביותר מוציא לאור כי יחנן האדם דעה ויאיר עיניו להבין דבר מתוך דבר:

    עוד פירושים על פסוק כב: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    צלמות. צלו של מות הוא חשכת הקבר:

    מלבי"ם

    מגלה, מצייר במליצתו כאילו הצלמות משכנו במעמקי חושך תחת מים ושוכניהם. וע"י שטף האפיקים האלה יגלה עמוקות ויוציאם מני חשך, ואז הצלמות השוכן שם יצא לאור, והכונה שהעצות העמוקות של שפלי העם מרי נפש לקום על הנדיבים ולאבדם ולגזול את רכושם אשר שכנו במסתרי לבם, יגלה עתה ויצאו לאור, ועמו הצלמות והרצח:

23. (כג)מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם וַיַּנְחֵם

    מצודת דוד:משגיא. הוא מגדיל את האנשים בממשלה רב והוא מאבדם: שוטח. הוא יפרשם ע״פ האדמה במרחב רב והוא ינהיגם מארצם ללכת גולה:

    עוד פירושים על פסוק כג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    משגיא. מגדיל כמו כארז בלבנון ישגה (תהלים לב):

    שוטח. פורש כמו וישטחו להם שטוח (במדבר י״א:ל״ב):

    וינחם. וינהיגם כמו לך נחה (שמות לב):

    רש"י

    משגיא לגוים ויאבדם. יש אומרים כאשר עשה למצרים בהשיגם את ישראל לפני בעל צפון (שמות יד) שגו ואמרו תדעו שהסכים עמנו לטבעם בים כאשר גזרנו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שם א) וקשה יראתו של בעל צפון שלא נעשו בו שפטים ככל אלהי מצרים וגרם המקום להשגותם כדי לטבעם וזה הלשון אינו עיקר דאם כן היה לו לומר בצד ימין משגיא כמו שוגה אבל זה עיקר מגדיל לשון שגיא כח משגיא את הגוים ומצליחם ולבם מתגאה בהצלחת' והוא היה אבדן שלהן מה שהצליחו:

    שוטח. מרבה אותם להשטיח בארץ ולכסותם:

    מלבי"ם

    משגיא. עוד ראינו כזאת בהקבוצים עצמם, שלפעמים ה' ישגיא גוים ויגדלם ויאבדם, שגאונם וגדולתם יהיה סבה לאבדונם, ולפעמים שוטח לגוים, שיפזר את הגוים ויוציאם ממקומם, ובזה עצמו וינחם אל מחוז חפצם (תהלים קז):

    רלב"ג

    משגיא. מרבה:

    שוטח. מפזר:

    אבן עזרא

    משגיא מן אל שגיא.

    ויאבדם הפך משגיא.

    שוטח מן: וישטחו להם כמו פורש והעניין מפיץ ומפזר.

    וינחם הפך הענין.

24. (כד)מֵסִיר לֵב רָאשֵׁי עַם־הָאָרֶץ וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא־דָרֶךְ

    מצודת דוד:מסיר. פעם מסיר חכמת לב ראשי העם המנהיגים אותם והמה יתעו את העם ללכת בעצת תוהו לא בדרך ישר ועצה נכונה:

    עוד פירושים על פסוק כד: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    רש"י

    בתוהו לא דרך. בתוהו שאינו דרך:

    מלבי"ם

    מסיר, ולפעמים יסיר לב ראשי עם הארץ שהם המנהיגים אותם, בלכתם לבקש מקום לשבת ועי"כ יתעם בתהו לא דרך, עד שלא ידעו הדרך ללכת עיר מושב, וזה בשני פנים, או.

    אבן עזרא

    ויתעם בעצת תהו.

25. (כה)יְמַשְׁשׁוּ־חֹשֶׁךְ וְלֹא־אוֹר וַיַּתְעֵם כַּשִּׁכּוֹר

    מצודת דוד:ימששו. והמה ממששים בידיהם במקום החשך אשר ילכו בה ולא ילכו במקום אורה ר״ל שוגים ללכת בעצת תוהו ולא יפנו אל מול העצה הנכונה: ויתעם. ה׳ מתעה אותם להיות מבולבלים בדעתם כמו השכור:

    עוד פירושים על פסוק כה: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    ימששו. ענין החפוש בידים הנה והנה להשמר ממכשול כמו כאשר ימשש העור (דברים כה):

    מלבי"ם

    שימששו חשך ולא אור ולא יגה עליהם אור העצה למצוא הדרך הנכון, או שיתעם כשכור. שהגם שהולך באור אינו יכול ללכת ברגליו, כן לא יהיה כח בידם למצוא להם מקום מנוחה ויאבדו בעת פזרונם וטלטולם, כאשר אירע כן לעמים רבים בעת מסעי העמים לבקש להם מנוח לשבת, מכ"ז נראה כי האדם אינו חפשי במעשיו למצוא תמיד העצה הנכונה, שאז לא היה טוב העצה נמנע בקבוצים וכנסיות גדולות, שבהכרח ימצאו ביניהם חכמי לב ונבונים, ותשועה ברוב יועץ, רק כי יש כח עליון המניע אותם והמפר עצת גוים ומניא מחשבותיו, כפי עצתו הקדומה, ועצת ה' היא תקום: