איוב פרק י״א

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)וַיַּעַן צֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיֹּאמַר

   עוד פירושים על פסוק א: מלבי"ם, רלב"ג

   מלבי"ם

   פתיחה למענה השישית מענה צופר

   אחרי ששני הריעים המתווכחים ראשונה הודו לדעת איוב, שאם אלוה משגיח אי אפשר שיימצא צדיק אובד, רק התווכחו עמו לפי שיטותיהם שלא נמצא צדיק אובד באמת, כמו שאמר כל אחד לפי שיטתו, בא צופר וסתר את המשפט הלז בכללו. ולדעתו, הגם שה' משגיח, יצוייר שיימצא צדיק אובד, ואין עוול כלל אם יש צדיק אובד בצדקו. והוא על־פי מה שנתבאר במחקר, כי ההשגה את הדברים פי שניים לה:

   • א] להשיג את הדברים כפי מה שהם בעצמותם,

   • ב] להכיר את הדברים כפי מה שהם מוחשים.

   ונודע, כי אנחנו, אי אפשר לנו בשום אופן להשיג את הדברים כפי מה שהם בעצמם, רק כפי מה שהם פועלים על חושינו, ואחר שכל ידיעת האדם והשכלתו בא באמצעות החושים, שמזה יפשיט השכל את השכלותיו מן המאוחר אל הקודם, ותנאי משיגי החושים אינם תנאי הדברים כפי מה שהם בעצמותם, אם כן, לא נוכל לשפוט על הדברים כפי מה שהם בעצמם, רק כפי הייחוס שיש לשטחם החיצוני אל חושינו ואל התנאים שבם יחושו החושים את מוחשיהם בזמן ובמקום וביתר תנאי החושים, ולא נוכל לומר שהם באמת תנאי הדברים בעצמם. ואם כן, אי אפשר שיהיה לנו משום דבר ידיעה ברורה, כי לא נוכל לשפוט רק שכן השגנו את חיצוניות הדבר כפי שפעל על חושינו, לא שכן הוא הדבר בעצמותו, והשכל המופשט מן החומר, המשיג את עצמות הדברים בידיעה פשוטה שלא על־ידי כלי החושים, הוא יראה את הדברים באופן אחר ממה שאנו רואים אותם על־ידי כלי המחזה אשר לנו, שהם החושים.

   ולפי זה, הגם שלפי השגת החוש החיצוני יהיה זה עוול אם נראה צדיק אובד, לא יהיה זה עוול להשכל המופשט, המשיג עצמות הדברים כפי שהם בעצמותם, וזה בין מצד הנושא "צדיק", בין מצד הנשוא "אובד":

   • שמצד הנושא, אנו דנים מי הוא צדיק לפי ההכרה שהיכרנו אותו בחושינו, שאם נראהו עושה טוב וסר מרע אנו דנים שהוא צדיק, ובכל זאת יצוייר שיהיה צדיק לפי הכרת החושים, ושבכל זאת יהיה רשע כפי מה שהוא בעצמותו, כי אין אנו משיגים את האדם כפי מה שהוא בעצמותו רק כפי מה שהוא נראה לנו בגופו החיצוני, שהוא הלבוש החיצון המקיף את האדם העצמי שהיא הנפש המסתתרת תחת הגוף, שאי אפשר לנו לדעת עניינה מה היא ומה הוא תנאי הצדק והרשע אצלה, אחר שהחוש לא ישיג את הנפש שהיא עצמות האדם, ויוכל להיות שהוא צדיק כפי הנהגת גופו, ובכל זאת הוא רשע כפי השלמות הצריך אל נפשו הפנימית.

   • וזה יטעם לפי דעת חז"ל, שאיוב היה קודם מתן תורה, וכל צדקת איוב היה רק צדק נימוסיי בדברים שבין אדם לחברו, והלא יש מצוות ושלמויות הצריכים להשלמת הנפש, שזה לא ייוודע בדרך השכל ולא ישלם על־ידי הנימוס המסדר הצדק והרשע כפי הנהגת הגופם לבד, ובזה לא השלים את נפשו.

   • וגם יטעם במה שכתב הרלב"ג בזה, שהצדק והרשע הוא לפי מה שהיה אפשר לאדם לעשות הטוב כפי הכנתו הפרטיית, כי האדם נברא לעשות האפשר לו לפי הכנתו, ולפי זה יקרה שיימצאו אנשים שנחשב בהם שהם טובים על־ידי שהם עושים פעולות טובות לפי הנראה לנו, והם מקצרים הרבה מעשות הטוב אשר יכלו לעשותו לפי הכנתם, ומפני זה ראוי שיגיע להם עונש חזק, כי החטא הקטן ראוי שייקרא גדול מצד יתרון מעלת הכנתם, ולפי זאת ההנחה, לא נוכל לטעון על הרעות המגיעות לצדיקים שהם שלא ביושר, כי אנחנו לא נדע שיעורי ההכנות הפרטיים אשר ייוחד בהם איש איש מאישי האדם, ולזה ייעלם מאיתנו מי הוא צדיק ומי הוא רשע, וגם לא נדע שיעור הטוב והרע שראוי שיגיע לכל אחד על מריו וצדקו, עד שנוכל לומר בשלא הגיע על השיעור ההוא, שאינו נוהג על סדר ויושר, כי שיעור הטוב והרע המגיע על טוב הפעולות וגנותם ראוי שיהיה מתחלף לפי התחלף שיעור הכנת האדם הפרטית במעלה ובזולת מעלה, דהיינו שפעולה אחת בעצמה יתחלף הגמול עליה לפי מעלת העושה, שכל שהיה מעלתו יותר גדולה יהיה הגמול עליה יותר קטן, והעונש על הפעולה הרעה יותר גדול, וכל זה נכלל במה שאמר ויגד לך תעלומות חכמה, כי כפליים לתושיה, ודע כי ישה לך אלוה מעוונך (פסוק ו).

   • ואם מצד הנשוא אובד, אנחנו קוראים "אבדה" מה שיאבד הגוף המוחשי, כי לא השגנו את האדם העצמי, באשר אין לנו השגה רק בדברים המוחשים לא בעצמי הדברים כנ"ל, ובאמת יוכל להיות שחיצונית האדם אובד, ועצמותו שהוא נפשו הפנימית היא מאושרת ומשתלמת על־ידי-כך ביתר שאת ויתר עז, והכאב החיצוני שירגיש החוש אינו ראיה אל כאב פנימי של הנפש בעצמותה, וכבר ביארו החכמים שהגמול והעונש האמיתיים אינם באלו הטובות והרעות המורגשות, כי הגמול והעונש הנמצא לאדם במה שהוא אדם ראוי שיהיה בטובות האנושיות, לא בטובות ורעות אשר אינם אנושיות, ואחר שהטובות האנושיות הם בהצלחת הנפש, שמצד זה הוא אדם באמת, לא בקניין הערב והצלחת הגוף, שהזן וההרגש הם לו מצד שהוא בעל חי, לא מצד מה שהוא אדם, וכן הרעות האנושיות הוא בהעדר שלימות הנפש שהוא הצלחתה, מבואר שהגמול והעונש הוא בהצלחת הנפש והעדר הצלחתה, וזה נמשך בעצמות לפעולות הטובות והרעות, ואם כן, הטוב והרע הנמצא לאדם במה שהוא אדם הולך בסדר ויושר, והגם שהגוף אובד, הנפש היא חיה וקיימת ונצחית, והיא מקבלת הגמול אחרי המוות, ועל-זה אמר וחפרת לבטח תשכב... (פסוקים טו-יט).

   ועל המערכה אשר ערך איוב בסימן י, להוכיח שאין האדם חופשי במעשיו, מפני שאם-כן אי אפשר שיידע ה' יתברך כל הדברים העתידים הפרטיים האפשריים, כנ"ל בהקדמה הקודמת באורך, על-זה השיב כדברי הרמב"ם בשאמר, שאין ראוי שנקיש בין ידיעתנו ובין ידיעת השם יתברך, כי כגבוה מדרגת מציאותו ממדרגת מציאותנו כן גבהה מדרגת ידיעתו ממדרגת ידיעתנו, וזה מחוייב, אחר שידיעתו הוא עצמו, כמו שלא נשיג את עצמותו כן לא נשיג את ידיעתו, וכבר ביארו הפילוסופים, ששם הידיעה נאמר בשם יתברך ובנו בשיתוף השם לבד, ומבואר שהדברים משותפי השמות אין ראוי שיוקח מופת מקצתם על קצתם, ועל־פי-זה ביאר המורה (פרק כ מח"ג), כי ידיעתו יתברך מתחלפת לידיעתנו בחמישה דברים:

   • א] שהמדע האחד במספר יאות וישוה לדברים רבים מתחלפים במין;

   • ב] שידיעתו נתלית בהעדר;

   • ג] שידיעתו מקפת במה שאין לו תכלית;

   • ד] שידיעת השם יתברך בדברים העתידים להתחדש לא תחייב שיהיה הדבר הידוע מחוייב, אבל יישאר סותרו אפשר, עד שעם הידיעה נשאר טבע האפשריות והבחירה;

   • ה] שידיעת השם יתברך לא תשתנה בהתחדש המתחדש מאלו הדברים אשר היתה לו ידיעה בהם טרם בואם, ואף על פי שכבר נשתנה הדבר שנתלית בו הידיעה, שהיה תחילה אפשרי ואחר-כך נמצא בפועל.

   וכל אלו הדברים אי אפשר שנציירם בשכלנו וחכמתנו, לפי שהידיעה הנאמרת אצלנו אינה ממין הידיעה הנאמרת אצלו יתברך, ואנחנו לא נוכל להשיג את עצמותו יתברך, כי טבע זאת הידיעה יחייב שתהיה בלתי מצויירת לנו ובלתי מושגת. וכבר יובן זה ממ"ש שאנחנו לא נשיג הדברים רק באמצעות החושים, ולא נדע השגת השכל המופשט מחומר אשר ישיג עצמות הדברים מן הקודם אל המאוחר, שהוא מין השגה אחרת, וכל שכל שלא נוכל להשיג ידיעת השם יתברך אשר הוא בב"ת, וזהו שאמר החקר אלוה תמצא?! וכו' (פסוקים ז ח ט). על־פי זה החליט, שעם היות שהשם יתברך יודע כל הפרטים העתידים בכל, יש להאדם בחירה ואפשריות על מעשיו, ואי אפשר שישאל האדם שאלת הידיעה והבחירה כלל, לאמר שאם כבר ידע השם יתברך שיחטא היה מוכרח לחטוא ולמה ייענש, כי הוא דבר שאי אפשר שנשיג את עניינו (פסוקים י יא).

   אך בכל זאת, אי אפשר להכחיש שיש לאדם בחירה מצד ההרגשה שכל אדם מרגיש בנפשו שכל מה שרוצה ובוחר לעשותו יש בידו אפשרות לעשותו ואין כוח אחר מעכב בעדו (פסוק יג).

   ואמנם, אם ישאל אדם למה ברא השם את האדם על האופן הזה, ולמה לא בראו שישכיל את הדברים כפי מה שהם בעצמם, וישכיל מן הקודם אל המאוחר שלא באמצעות החושים, ולא היה נבוך בספיקות הללו, על זה השיב, שזה דומה כמו שישאל שואל מדוע לא נתן ה' שכל אל החמור שיהיה משכיל כאדם, שאם כן לא היה חמור במציאות, וכן ה' רצה שיהיה במציאות אדם, שהוא שכל הנקשר בחומר, ואם היה משכיל שלא על־ידי החושים, היה שכל מופשט מחומר, ולא היה אדם במציאות (פסוק יב).

   הרב, ר"ל איני רואה בתשובתך שום יסוד ומופת שבו תזכה בהשפטך, רק או שאתה חושב שע"י שתרבה בדברים להשיב ולחזור ולהשיב בכל פעם ילאו המתוכחים מלענות אותך ובזה תנצח בוכוחך, וז"ש הרוב דברים לא יענה?, או שאתה חושב שע"י שאתה איש שפתים מלומד לדבר צחות ודברי מליצה עי"ז תצדק, ועז"א ואם איש שפתים יצדק, הלא רק בראיות ומופתים אמתיים יזכה המתוכח לא ברוב דברים ובהרבות מליצות ואמרי נועם:

   רלב"ג

   ביאור מלות המענה, ויען צופר הנעמתי ויאמר:

2. (ב)הֲרֹב דְּבָרִים לֹא יֵעָנֶה וְאִם־אִישׁ שְׂפָתַיִם יִצְדָּק

   מצודת דוד:הרוב דברים. וכי מי שמרבה דברים לא יהיה לו תשובה עליהם וכי לא ימצא מענה גם על מרבית הדברים: ואם איש שפתים. וכי היודע להמליץ אמריו במיטב הדבור וכי בעבור זה יצדק:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

   מצודת ציון

   יענה. מלשון עניה ותשובה:

   רש"י

   מענה צופר: לא יענה. מאחרים מפני רוב דבריו:

   אבן עזרא

   הרב דברים לא יענה.

3. (ג)בַּדֶּיךָ מְתִים יַחֲרִישׁו וַתִּלְעַג וְאֵין מַכְלִם

   מצודת דוד:בדיך. הדברים אשר אתה בודה מלבך ישתיקו את האנשים לבל ימחאו בתרעומתך כי חושבים שכן דברת והאמת אתך ובעבור זה תוסיף להלעיג מול המקום על כי אין מי מכלים אותך עליהם:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   בדיך. כזב הבדוי מן הלב כמו מלבך אתה בודאם (נחמיה י):

   מתים. אנשים כמו מתי מספר (בראשית לד):

   רש"י

   בדיך. שאתה בודה מלבך:

   מתים יחרישו. בני אדם:

   מלבי"ם

   בדיך, ואם בדיך ומחשבותיך הרמים יחרישו את מתים שהם אנשים החלשים, הבלתי מלומדים בעיונים עמוקים והם ינוצחו ע"י בדיך ויחרישו ולא ימצאו מענה, ועי"כ ותלעג יען כי אין מכלים להשיב לך דבר, ועי"כ.

   רלב"ג

   בדיך. כזביך:

   אבן עזרא

   בדיך כמו כזביך, מן אשר בדה מלבו.

4. (ד)וַתֹּאמֶר זַךְ לִקְחִי וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ

   מצודת דוד:ותאמר זך לקחי. תאמר אל מול המקום הנה למוד הרגל דרכי היא זכה וברורה וגם בעיניך אני בר ונקי ר״ל יודע אתה שהדין עמדי ותעשוק גמולי:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   לקחי. ענין הלימוד וההרגל כמו הלוקחים לשונם (ירמי׳ כג):

   ובר. ברור ונקי:

   רש"י

   ותאמר. להקב"ה זך לקחי ובר הייתי בעיניך:

   מלבי"ם

   ותאמר, תעיז לאמר זך לקחי שהלקח שלך והלמודים שהצעת להכחיש את ההשגחה והבחירה הוא דבר זך וברור, זאת שנית תאמר בר הייתי בעיניך שאתה בעצמך בר ונבר ולא חטאת ונתיסרת בחנם, כל זה תוכל לומר לפני מתים שהם אנשים דלי חכמה וחלשים בדעת:

   רלב"ג

   לקחי. נמוסי והנהגתי אשר אני מתנהג בה:

   ובר. נקי:

5. (ה)וְאוּלָם מִי־יִתֵּן אֱלוֹהַּ דַּבֵּר וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ

   מצודת דוד:ואולם. אבל באמת מי יתן שידבר בך אלוה ויפתח שפתיו להתווכ׳ עמך:

   עוד פירושים על פסוק ה: מלבי"ם

   מלבי"ם

   ואולם מי יתן אלוה דבר, ר"ל,

   • א) לו יצוייר שהאלהים ידבר כאשר ידבר אחד האדם בפה ושפתים כמוך (שבאמת לא יצוייר זה אצל השי"ת שלא ידבר בכלים גשמיים) זאת שנית שיפתח שפתיו לדבר עמך כי גם אם ידבר רחוק הוא שידבר עם אדם שפל כמוך, ואז.

6. (ו)וְיַגֶּד־לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי־כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה וְדַע כִּי־יַשֶּׁה לְךָ אֱלוֹהַ מֵעֲוֺנֶךָ

   מצודת דוד:תעלומות חכמה. סודו׳ מסתרי החכמ׳ אשר יתחייב׳ הבא׳ העונש על כל חטא אשר יחטא האד׳: כי כפלים לתושיה. אשר לפי חכמ׳ התור׳ ראוי עוד לך כפלים מן המכאוב אשר בא עליך אבל לא יוותר כלום כי דע אשר הוא הלוה לך מה מעוניך ותקבל עליהם גמול לאח״ז ועתה המה בהלואה אצלך:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   לתושיה. כן נקראה חכמת התורה והוא מל׳ יש על כי ישנה לעולם ולא תחזור לאין כשאר הדברים:

   ישה. ילוה כמו אשר ישה ברעהו (דברים ט״ו:ב׳):

   רש"י

   תעלומות חכמה. ותדע כי כפלים לתושיה יש לתורה שלא קיימת:

   כי (השורש) ישה. כמו (דברים כ״ד:י׳) כי תשה ברעך (כלומר) הרבה יש לו עוד חוב עליך בדברי עוניך:

   מלבי"ם

   ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה, כל יש ונמצא הוא כפול ומקופל חציו על חציו, ר"ל שהדברים הנמצאים מתחלקים לשנים,

   • א) כפי מה שהם בעצמותם,

   • ב) כפי מה שהם מוחשים ומושגים לחושינו, כי אנו אין אנו משיגים מן הדברים רק את מקריהם החיצונים כפי מה שהם פועלים על חושינו, ומזה לא נוכל לדון על מהות הדברים כפי מה שהם בעצמם מזולת היחוס שבין שטחם החיצוני ובין חושינו, כי תנאי משיגי החושים הם הזמן והמקום והם אינם תנאי הדברים בעצמותם, ולפ"ז א"א שנשיג משום דבר השגה ברורה לדעת איך הוא הדבר בעצמו לפי אמתתו, רק כפי מה שנראה לנו מפעולתו על חושינו, והמשיג עצמות הדברים בידיעה מושכלת שלא ע"י החוש רק כפי מה שישכיל השכל המופשט מחומר, הוא יבין תעלומות חכמה לדעת מהות הדברים ואמתתם, כי כל יש הוא מכופל, ועצמותו ואמתתו הוא משונה מחצוניותו המוחש ע"י החוש, ואז ודע כי ישה לך אלוה מעוניך, אם תשיג תעלומות עצמות האדם כפי מה שהוא באמת לא כפי מה שהוא מוחש בחוש החיצוני, אז תדע כי אינך צדיק, שהגם שלפי הנגלה ממך אתה תם וישר ואין בך דופי, אין לדון מן החוש הבלתי משיג עצמות הדברים, שיוכל להיות שכפי נפשך הפנימית שהוא עצמות האדם אתה רשע, כי לא השלמת את נפשך כראוי להשלימה מצד שהיא עצם נבדל קדושה ומלאכיית, ושלא עשית כל אשר ביכלתך לעשות כפי כח נפשך הגדולה, וזה יחשב לך לעון וע"ז אתה נענש, הגם שנדמה לך שאתה צדיק לפי ישך החיצון, הנך רשע לפי ישך הנסתר הנכפל תחת היש החיצוני:

   רלב"ג

   לתושיה. לפי הנימוס והסדור אשר יסודרו ממנה העונשים במרי מרי:

   כי ישה לך אלוה מעונך. ר"ל שהשם יתברך העלים ממך ושכח אותך דברים רבים עוית בהם ואין אתה משער שיהיה לך עון בהם ואולם אמר זה לפי שהיה רואה שהאדם יחטא כשלא יעשה טוב תמיד להשתדל להשכיל ולדעת הש"י כפי היכולת ולזה תחשוב להיותך צדיק והנך חוטא וזה האופן מהעיון כאילו העלימו הש"י מן האדם ר"ל שלא בראו באופן שיוכל להשיג זה וזה כי האדם לקצורו מהשיג עצמו באופן שלם ולא ידע מה שאפשר לו לעשות מן הטוב אשר הוא חוטא לפי דעת צופר אם יקצר מזה ואולם השם יתברך אשר בראו ידע טבעו וידע מה שאפשר לו לעשות מן הטוב ויענישהו אם יקצר מזה או יהיה הרצון במלת ישה ילוה ויהיה פי' מעונך מעונשך על דרך גדול עוני מנשוא והטעם כי השם יתברך ילוה בעבורך ויניח עד עת קץ מענשך ואינו רוצה להפרע ממך יחד פן ימיתך:

   אבן עזרא

   כפלים שלא ידעו בני אדם.

   ישה ישכח. ויש אומרים: שהוא מן: כי תשה ברעך, על עניין רחוק.

7. (ז)הַחֵקֶר אֱלוֹהַ תִּמְצָא אִם עַד־תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא

   מצודת דוד:החקר. מה תתרעם על רעות הצדיק וטובות הרשע וכי אתה תמצא חקר משפט ה׳ וכאומר וכי יודע אתה מי הוא הראוי להקרא צדיק ומי לרשע יחשב כי הכל היא לפי שעור מדרגת הכנת האדם כי מי שהכנתו מרובה ומקצר בעבודת אלהים לא לצדיק יחשב ומי שהכנתו מעט הנה כל דבר לרב יחשב ומי הוא היודע תעלומות לב מי הכנתו מרובה ומי הכנתו מועטת וכאלו ישפוט על ייסורי איוב שבאו על אשר קצר בחכמה ומרובה היתה הכנתו: עד תכלית. כאומר אף אם חכמת לדעת מה וכי תמצא עד התכלית:

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, מלבי"ם

   רש"י

   החקר אלוה תמצא. שאתה סבור שקיימת הכל:

   מלבי"ם

   החקר, עתה בא להשיב על הטענות שטען איוב בפרק הקודם שא"א שידע השי"ת את הפרטים הבחיריים, מצד שיהיה שינוי בידיעתו, ומצד שלא ישיג בחושים, וכן שאלת הידיעה והבחירה, שמכ"ז הוכיח שמעשי האדם מוכרחים ואין לו בחירה על מעשיו, עד שלכן יצוייר צדיק אובד כי אין מגיע לו גמול על הצדק, כנ"ל באורך. ע"ז השיב, שאנחנו לא נוכל להשיג את ידיעת ה' כמו שא"א שנשיג את עצמותו, שכמו שעצמותו נעלם בתכלית ההעלם כן ידיעתו שהוא עצמותו ואין היקש כלל בין ידיעתו לידיעתנו, ולכן יצוייר שידע כל הדברים הנתלים בבחירה בידיעה עתידית, ושבכ"ז ישאר טבע האפשר ויהיה האדם חפשי במעשיו, וז"ש החקר אלוה תמצא? ובאר שא"א שישיג האדם עניני האלהות,

   • א) אם מצד עצם ההשגה, שאחר שהשגת האדם יסודותיה הוא מן הבחינה והחוש א"א שישפוט האדם משפט שכלי לדעת את עניני האלהות, שא"א שישיגו בחושיו וא"כ א"א להפיל עליהם מופתי השכל, כי גם מושג הסבה והמסובב והדרכים שבהם ישתמש השכל בהשכלותיו לא יצדקו רק על דברים מוחשים לא על האלהות, ועז"א החקר אלוה תמצא,

   • ב) מצד כמות ההשגה, שאחר שהשי"ת הוא בלתי בעל תכלית, א"א שישיגהו האדם ששכלו הוא בעל גבול ותכלית, כי אז נאמר שמשיג השגה בלתי ב"ת בזמן בעל תכלית, וזה סותר א"ע, וז"ש אם עד תכלית שדי תמצא:

8. (ח)גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה־תִּפְעָל עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה־תֵּדָע

   מצודת דוד:גבהי שמים. הנה סדור אלוה בתשלום הגמול לרעים ולטובים הלא המה רמו כגבהי שמים ומה א״כ תפעל למו לעמוד על אמיתתם והלא היא עמוקה משאול מה תוכל לדעתה:

   עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   רש"י

   גבהי שמים. דבר שהוא גבוה כגובהי שמים מה תפעל עתה ועמוקה היא החכמה משאול:

   מלבי"ם

   גבהי, הוסיף לבאר דבריו, כי הנה יש שני דרכים בהשכלה,

   • א) דרך ההפשטה,

   • ב) דרך ההגבלה, ולהשיג את ה' צריך ללכת בשניהם עד בלי תכלית, כי בדרך ההפשטה צריך שיגיע בהפשטתו עד האחד המיוחד בתכלית הפשיטות, ואין כח בשכל האדם להשיג השגה גבוה כזו, ועז"א גבהי שמים מה תפעל, וכן בדרך ההגבלה צריך שיגיע בהגבלותיו עד כל ההגבלות, כי מתנאי האל שיכלול כל השלימות שאפשר והם בלתי ב"ת ואי אפשר שיגיע האדם לתכלית השגה זו, ועז"א עמוקה משאול מה תדע:

   אבן עזרא

   עמקה על עצת המקום, או ישוב לתושיה.

9. (ט)אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי־יָם

   מצודת דוד:ארוכה. מדת הסדור ההיא ארוכה מן הארץ ורחבה מן הים המקיף את העולם ואיך א״כ אפשרי להשיג בחכמת הלב:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   רש"י

   מדה. מדוד שלה (ס"א מד' שלה) וכאן הזכיר מידוד בל' זכר (שלא אמר מדתה):

   מלבי"ם

   ארוכה, ואחר שבהשגות האלהות כלולים שתיהם, כי הוא המיוחד בתכלית הפשיטות ועם כ"ז כולל כל השלימות וכל המציאות, ובין שני אלה יש רוחק בלתי בעל תכלית אשר הוא נמנע מהשגת שכל האדם שהוא בעל תכלית, וז"ש ארוכה מארץ מדה:

   רלב"ג

   מדה. מדתה ר"ל מדה מה שבין הגובה והעומק או יהיה שב אל חכמת השם יתברך שזכר באמרו ויגד לך תעלומות חכמה:

10. (י)אִם־יַחֲלֹף וְיַסְגִּיר וְיַקְהִיל וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ

    מצודת דוד:אם יחלוף. לזאת אף אם ימצאו מרבית אנשים אשר ישוו בדבר המעל ועכ״ז יענשו בעונשים מתחלפים את מי מהם יכרית מן העולם ואת מי יסגיר במאסר היסורין ואף מהם יקהיל לאספם אל משמר לכלאם בה הנה עכ״ז אין מי להשיב על גמול תשלומיו:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יחלוף. יעבור מן העולם וכן עד בוא חליפתי (לקמן יד):

    ויקהיל. יאסוף כמו ויקהל משה (שמות לה):

    רש"י

    אם יחלוף ויסגיר. ביסורין את מי שירצה:

    ויקהיל. כל פמליאות שלו לווכח על שהסגיר:

    ומי. בהן ישיבנו בדברים למצא עול בפעלו ואם מפני שהנידון שליו ושקט ימים רבים, כן דרכו:

    מלבי"ם

    (י-יא) אם יחלוף, אחרי ההנחה הזאת שהניח שא"א שישיג האדם מן האלהות כל מאומה, יאמר, שא"כ איך ישיג את ידיעתו שהוא עצמותו, שאינו ממין ידיעתנו כלל, כי אצל השי"ת יצוייר שידע כל פרטי הדברים העתידים ובכ"ז ישאר הבחירה ביד האדם, שהגם שהם דברים סותרים לפי ידיעתנו, בכ"ז יסכימו שניהם בחק האל ובידיעתו שהוא מין אחר מידיעת האדם, וא"כ אם השם יחלוף ויעביר את אחד מברואיו מן העולם, או אם יסגיר אותו במאסר בבית כלא, דהיינו שיביא עליו יסורים, ויקהיל את כל בני העולם לשאול אותם אם דן בצדק וביושר, מי ישיבנו כי הוא ידע מתי שוא, מי ישיב ויטעון אליו לאמר הלא כבר ידע מתי שוא וכבר ידע מקודם שיחטא וממילא היה מוכרח לחטוא אחר שכבר ידע ה' שיחטא והידיעה מסלקת את הבחירה, וכבר ראה און ולא יתבונן, היינו שהלא כבר ראה שעתיד פלוני לחטוא ועשה א"ע כאינו מתבונן, וכאילו עדיין הבחירה ביד האדם לחטוא או שלא לחטוא, ולמה חלף החוטא מן העולם או נתיסר בחנם אחר שהיה מוכרח לחטוא, מי ישיבנו תשובה זאת, הלא לא ימצא איש אחד יוכל להשיב כזאת, אחר שאין האדם משיג את ידיעת ה' איך הוא, וה' יודע הכל ובכ"ז נשאר הבחירה ביד האדם, כמ"ש הכל צפוי ובכ"ז הרשות נתונה וא"כ בטוב העולם נדון ויפה דן מה שחלף והסגיר את הרשע, הגם שאין האדם משיג את זאת איך הוא, ואם תשאל ומדוע ברא ה' את האדם בענין הזה שלא ישיג רק ע"י החושים, ולא ידע מאומה מידיעת האלהות ומידיעת עצמות הדברים עד שלא ידע גם את נפשו ואמתת עצמותו, ולמה לא בראו על אופן שישיג וישכיל כשכל המופשט מחומר, שמשיג הכל בהשגה פשוטה מן הקודם אל המאוחר, וז"ש.

    רלב"ג

    יחלוף. יכרית:

    ויסגיר. וישים במסגר ובבית כלא:

    ויקהיל. שיאסוף אנשים במקום אחד או במדינה אחת מזולת שישימ' במאסר:

    אבן עזרא

    אם יחלוף כמו: כל בני חלוף:

    ויקהיל הוא הפך.

11. (יא)כִּי־הוּא יָדַע מְתֵי־שָׁוְא וַיַּרְא־אָוֶן וְלֹא יִתְבּוֹנָן

    מצודת דוד:כי הוא ידע. ר״ל אם לפי דעת האדם ישוו כולם בדבר המעל הוא על כי אינו יודע שיעור הכנת כ״א ואחד, אבל המקום ב״ה יודע הוא אנשי שוא ר״ל מי הם אשר מעלו בשקר כי הבינו המעל ושקרו בעצמם לעשות׳ מתאות הלב ומי הוא אשר ראה און בלבו וטעה במחשבתו לומר שאין כאן מעל אולם יכול היה לעמוד על האמת כי שיעור הכנתו היתה מרובה אבל קצר בחכמה ויודע מי הוא אשר לא יתבונן כלל כי צפון לבו משכל ועשה העמל מחסרון הדעת ועל כולם יביא במשפט ולפיהן ישיב משפט לכ״א לפי הראוי לו כי באמת לא ישוו בדבר המעל:

    עוד פירושים על פסוק יא: רש"י, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    כי הוא ידע מתי שוא וירא און ולא יתבונן. שהם עושים ימים ושנים ודומה כמי שלא יתבונן (יתבוננו) כי מאריך אפו:

    רלב"ג

    וידא און ולא יתבונן. ר"ל וירא איש און ואשר לא יתבונן בדרכי השם יתברך להשכיל ולדעת אותו כי הוא ג"כ עון או ירצה בזה כי הש"י ידע אנשי שוא ומרמה ואשר ראה און ר"ל אשר טעה בעיוניות וידע גם כן האיש אשר לא יתבונן להשכיל בדרכיו והנה זכר בזה האופן ב' מיני הסכלות אשר הוא קנין והוא אשר טעה בעיוניו והסכלות אשר הוא העדר והוא אשר לא ישתדל להתבונן בנמצאות ויהיה וירא און מענין ההשגה השכלית כטעם ולבי ראה הרבה חכמה ודעת:

    אבן עזרא

    וירא און ולא יתבונן יראה האון ואינו צריך להתבונן.

12. (יב)וְאִישׁ נָבוּב יִלָּבֵב וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד

    מצודת דוד:ואיש נבוב. כי גם הסכל הריק מחכמה עם כי עשה העמל מחסרון הדעת עכ״ז ענש יענש כי ראוי לאיש נבוב וריק מחכמה לקנות לב להשתדל בחכמה להשכיל דרכי ה׳ כי כל אדם כאשר יולד הוא כעיר פרא מבלי חכמה וכאשר יכין לבו הנה ישכיל וכ״כ ראוי לכל איש נבוב להכין לבו להרגיל בחכמה:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    נבוב. חלול וריק כמו נבוב לוחות (שם כז):

    ילבב. מלשון לב ר״ל יקנה לב:

    ועיר. כן נקרא החמור בקטנותו וכן עיר בן אתונות (זכריה ט):

    פרא. חמור הבר:

    רש"י

    ואיש נבוב. חלול בלא לב אשר לא הבין דרכו:

    ילבב. יקנה לו לב לשוב לבוראו ולפשפש במעשיו או אדם אשר היה כעיר פרא לימוד מדבר קל בלא דעת:

    אדם יולד. ילמד עצמו להיות אדם חדש כסדר בני אדם ויכוין דרכו:

    מלבי"ם

    ואיש, ר"ל ואם תשאל הלא ראוי שאיש נבוב ילבב, שהאיש הנבוב וחלול שאין לו לב להשכיל השכלות המופשטות מחומר, ילבב יושם בו לב משכיל לדעת את כל אלה, ולמה מנע ה' השכלות אלה מן האדם, ע"ז משיב ועיר פרא אדם יולד, ר"ל שכן יש לך לשאל מדוע ברא ה' את העיר פרא שיהיה עיר פרא, ומדוע לא בראו שיהיה לו שכל כמו אל האדם, וכמו שלא יקשה לך שאלה זאת, כי ה' נתן לכל חומר את הצורה אשר החומר מוכן אליה, וחומר העיר פרא אינו מוכן שיקבל צורת השכל, וכן חומר האדם אינו מוכן שישכיל השכלות מופשטות מחומר כי אינו מוכן שישכיל רק ע"י החושים והבחינה, ואם היה בורא אותו שישכיל כשכל מופשט מחומר היה בהכרח שכל מופשט מחומר, והיה מלאך לא אדם, וכמו שא"א שעיר פרא יולד שיהיה אדם כן א"א שאיש נבוב ילבב:

    רלב"ג

    נבוב. חלול:

    ילבב. ישכיל:

    ועיר פרא. ועיר ופרא ר"ל שהוא נמשל כבהמות בעת הולדו:

    אבן עזרא

    נבוב כמו: נבוב לוחות.

    ילבב יקנה לב שהיא החכמה, כמו: קונה לב.

    ועיר פרא כמו עיר, ופרא הוא האדם כאשר יולד, וכמוהו ככבש אלוף. אמר ר' משה: כי, חלד. כמו חלודה בלשון רבותינו ז"ל והעניין כי תשוב החלודה ותאיר יותר מצהרים. והנכון: כי חלדך פירש זמנך יקום, וענין יקום יעמוד כמו וקם הבית.

    תעופה יש אומרים: תסתכל. וכן: התעיף עיניך בו. ואחרים אמרו:כי תעופה מן עיפה והוא נכון. והעניין, אם עשית תשובה - יעמוד חלדך כשמש צהרים, ובעת החשך תשוב כבקר, כעניין ישוב לימי עלומיו, תתחדש כנשר נעורייכי.

13. (יג)אִם־אַתָּה הֲכִינוֹתָ לִבֶּךָ וּפָרַשְׂתָּ אֵלָיו כַּפֶּךָ

    מצודת דוד:אם אתה. אם תכין לבך ר״ל אם תרחיב לבך בחכמה כשעור מרבית הכנתך ותפרוש כפיך אל ה׳ להעביר עונך על מה שקצרת עד הנה בחכמה ובעבודת אלהים לפי רוב ההכנה:

    עוד פירושים על פסוק יג: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    אם אתה. היית מכוין לבך אחר יסורין:

    ופרשת אליו כפיך. בתחנה:

    מלבי"ם

    אם, ובכ"ז תבחן מצד הבחינה שהבחירה ביד האדם ואין האדם מוכרח במעשיו, כי הלא תראה שאם אתה הכינות לבך לחפוץ לעשות איזה דבר, אז ופרשת אליו כפיך, תראה תיכף כי תפרוש כפיך אל הלב, ר"ל שכפיך עומדים תיכף פרושים למשמעת הלב לעשות כל אשר חפץ הלב לעשות, עד שלבך מושל על כפיך, ואינך נאנס משום מכריח, לא על חפץ הלב שעז"א אם אתה הכינות לבך, שאתה בעצמך מכינהו אל החפץ לא ע"י הכרח, ולא על הכפים הפועלים כי הם פרושים אל הלב לעשות כרצונו ובחירתו, ובזה תבחן ותראה כי אתה חפשי במעשיך והבחירה בידך לעשות טוב או רע, וא"כ.

14. (יד)אִם־אָוֶן בְּיָדְךָ הַרְחִיקֵהוּ וְאַל־תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה

    מצודת דוד:אם און. אם יש בידך דבר עבירה הרחיקהו ממך ועזוב אותה ואל תשכן באהליך עולה כי שלח תשלחנה ממך:

    עוד פירושים על פסוק יד: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    ותרחק און. מידך ואל תשכן באהליך עולה:

    מלבי"ם

    אם און בידך הרחיקהו, כי הבחירה בידך להרחיק את האון, ולא לבד שתרחיקהו מידך, כי גם באהליך אל תשכן עולה:

15. (טו)כִּי־אָז תִּשָּׂא פָנֶיךָ מִמּוּם וְהָיִיתָ מֻצָק וְלֹא תִירָא

    מצודת דוד:כי אז. כאשר כן תעשה אז תרים פניך למעלה מבלי מום ר״ל לא תלך עוד שחוח ופני׳ למטה ואף מכאובך ירופא ותהי׳ מבלי מום: והיית מוצק. מאז והלאה תהיה חזק ולא תירא מפחד כי לא יקרב אליך:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    מוצק. חזק כדבר הניצק ממתכת:

    רש"י

    כי אז. אם אתה היית בטוח שתשא פניך ממום שתגרום לעצמך לשאת פניך מכל מום (מתוך כך):

    והיית מוצק. חזק כמו מצוקי ארץ:

    מלבי"ם

    כי אז תשא פניך ממום, רק אז יהיו פניך נשואים בל יהיה בם מום, כי אם תעשה און ועולה המום נמצא על פניך, כי אתה עשית החטא בבחירתך, ואז תהיה מוצק וחזק מושל על עצמך, ולא תירא, כי אתה חפשי במעשיך, ותוכל לעשות טוב וצדק אם תרחיק בבחירתך און ועולה:

    רלב"ג

    תשא פניך ממום. תסיר עצמך ממום החלאים והמכות אשר חולית בהם:

    מוצק. חזק:

16. (טז)כִּי־אַתָּה עָמָל תִּשְׁכָּח כְּמַיִם עָבְרוּ תִזְכֹּר

    מצודת דוד:עמל תשכח. העמל שהיה לך תשכח בעבור רוב הטובה ורק מעט תשאר בזכרונך כמים העוברים ממקומם אשר זכרונם ישאר מעט בלב האנשים ולזה ירום לבך ולא תלך עוד שחוח:

    עוד פירושים על פסוק טז: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    רש"י

    עמל תשכח. וכל עמל היית שוכח:

    וכמים עברו. וחלפו כן יהיה לך כל זכרון עמל:

    מלבי"ם

    כי אתה, באר לו עוד דבר חדש, שיצוייר צדיק אובד בגופו, ובכ"ז אין זה עול בחק האל, כי היסורים הבאים בעולם המוחש והנוגעים אל הגוף אינם יסורים אמתיים, ואבדת הגוף אינה אבדה, כי עקר האדם היא הנפש המתלבשת בגוף, והיא תזדכך ע"י היסורים לשוב למעונה ולקבל גמולה בעולם הנצחי ששם עקר הגמול והעונש, ועז"א כי אתה עמל תשכח, דייק במלת אתה, על עקר עצמותו שהיא נפשו הרוחניות שהוא עקר האדם, ועת תפשט את שמלת החומר מעליה תשכח את העמל והיסורים שסבל הגוף, ובהפך כמים עברו תזכר, תזכור את העמל והיסורים כמו שזוכרים את המים אשר עברו וישטפו את האדמה, שהגם שבעת השטף היא רעה גדולה בכ"ז לשנה הבאה יזכרו זאת לטובה, כי המים ישמינו האדמה וירטיבוה לעשות פרי תבואה, (כמ"ש חז"ל בפרק הרואה שמברך על הרעה מעין הטובה אם שטפה שדהו דאע"ג שהיא רעה עכשיו היא טובה לאחר זה דמסקי ארעא שרטון), כן היסורים שהיה לך בעוה"ז יהיה לטובה בחיי הנשמות:

    רלב"ג

    עמל תשכח. עמל הצרות אשר באו עליך תשכח:

17. (יז)וּמִצָּהֳרַיִם יָקוּם חָלֶד תָּעֻפָה כַּבֹּקֶר תִּהְיֶה

    מצודת דוד:יקום חלד. יקום לך זמן מאיר יותר מעת הצהרים: תעופה. עת החושך תהפך להיות מאיר כאור הבוקר:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    חלד. זמן כמו וחלדי כאין נגדך (תהילים ל״ט:ו׳):

    תעופה. ענין חשך:

    רש"י

    ומצהרים יקום חלד. יותר מאור צהרים יקום לך חלד מזל וזמן כמו וחלדי כאין נגדך (תהילים ל״ט:ו׳) ד"א יקום חלד כמו יקום אור חלודה שלך כלומר שיהיה מקום אפילה מאיר יותר מאור צהרים זו שמעתי אבל הראשון לא נראה (סא"א):

    תעופה. אפילה שלך כבקר תהיה ע"א תעופה לשון עפעפי שחר (לעיל ג) שאם הוא לשון אופל היה לו לומר תעופה נקוד בשו"א כמו תנופה תקומה תרומה תנומה:

    מלבי"ם

    ומצהרים יקום חלד. החלד והעולם החדש אשר יקום אחר העוה"ז שהוא חיי העוה"ב יקום מצהרים ממקום האורה, לא בעוה"ז אשר קמה ממקום אופל וצלמות, תעופה כבקר תהיה, בעת עפעפי שחר תיכף תהיה כבקר, הגם שבעת עיפת השחר עדיין הוא לילה בעוה"ז, אז יהיה בקר, הפך מ"ש איוב ארץ עיפתה כמו אופל, כי בסור הלילה של חיי העוה"ז תזרח שמש אור הנצחי הגנוז בעוה"ב:

    רלב"ג

    תעופה. תאיר ותזהיר:

18. (יח)וּבָטַחְתָּ כִּי־יֵשׁ תִּקְוָה וְחָפַרְתָּ לָבֶטַח תִּשְׁכָּב

    מצודת דוד:ובטחת. תשב בטח כי יש תקוה לשבת בטח כאשר כן תעשה: וחפרת. כאלו חפרת סביבך חפירה עמוקה לבל קרוב אליך כן תשכב לבטח מבלי מחריד:

    עוד פירושים על פסוק יח: מלבי"ם, אבן עזרא

    מלבי"ם

    ובטחת, ובזה יש לך בטחון על חיי העוה"ז האובדים, כי יש תקוה על חיים טובים מאלה ונעימות נצח, וחפרת שאחרי שתחפור לך קבר מכל מקום לבטח תשכב:

    אבן עזרא

    וחפרת כאילו חפרת סביבותיך, כמו שיעשו סביבות חומות המדינה.

19. (יט)וְרָבַצְתָּ וְאֵין מַחֲרִיד וְחִלּוּ פָנֶיךָ רַבִּים

    מצודת דוד:ורבצת. וכאשר תרבץ לנוח אין מי יחרידך: רבים. גדולי העם יחלו פניך למלאות משאלותם בהיות לאל ידך:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    ורבצת. ענין השכיבה לנוח:

    יחלו. ישאלו ויבקשו:

    רבים. גדולים כמו ורבי המלך (ירמיה מא):

    מלבי"ם

    ורבצת, שם לבטח ואין מחריד, לא כעוה"ז שרבו המחרידים מהתאוות ומלחמות היצר ופגעי העולם המחרידים את הנפש, וחלו פניך רבים, כמו שמתפללים על קברי הצדיקים:

20. (כ)וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה וּמָנוֹס אָבַד מִנְהֶם וְתִקְוָתָם מַפַּח־נָפֶשׁ

    מצודת דוד:ועיני רשעים. אבל הרשעים עם גודל הצלחתם סוף תכלינה עיניהם כי לא ישיגו תוחלתם וכאשר יבואו ימי הפקודה יאבד מהם המנוס כי לא ימצאו מי לנוס אליו לעזרה: ותקותם. ר״ל מוכנים הם לדאבון נפש וכאלו יקוו לה כי בוודאי כן יהיה (העולה מהמענה ההיא שדעת צופר כדעת אליפז ובלדד שהכל בא בהשגח׳ אולם גמול המעשה תחלק לפי שעור מדרגת הכנת האנשים ומי שהכנתו מרובה וקצר בחכמה יחשב לרשע ומי שהכנתו מועטת אף המעט לרב יחשב עד כי ימצא מרבית אנשים ישוו בדבר המעל בעיני העם ויתחלפו בגמול עונשם וישפוט על ייסורי איוב על כי קצר בחכמה לפי שיעור הכנתו):

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    תכלינה. המתאוה לדבר ואינה באה קרוי בל׳ מקרא כליון עינים:

    ומנוס. מל׳ ניסה ובריחה:

    מנהם. מהם:

    מפח נפש. דאבון נפש על שם שקרובה הנפש לפחת לצאת מן הגוף וכן ונפש בעליה הפחתי (לקמן לא):

    רש"י

    ועיני רשעים. שונאיך:

    תכלנה. בפנותם ברעתך לראות ולא ישיגו (תאוותם) וכל כליון עינים שבלשון קודש זהו המצפה לראות ואינו משיג וכמו ועיניך רואות וכלות אליהם וגו' (דברים כ״ח:ל״ב):

    ומנוס. הוא מבטח:

    ותקותם. מה שהם מקוים לראות בך למפח נפש יהיה להם:

    מלבי"ם

    ועיני, אבל עיני רשעים תכלינה, כי לא ינוחו מתאותם יש לו מנה מבקש מאתים, ומנוס אבד מנהם שאין להם מנוס מן האבדון והמות, ותקותם מפח נפש, הפך מתקות הצדיקים שהיא נצחיות הנפש וחיי הנשמה, והם תנפח נפשם מגופם לאבדון, כמ"ש ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע:

    רלב"ג

    מנהם. כמו מהם:

    מפח. דאגה ודאבון:

    ביאור דברי המענה. ענה צופר הנעמתי ואמר התחשוב שלריבוי דבריך יבצר ממני מענה או תחשוב שתצדק בכזביך בעבור ריבוי דבריך באמת אתה הרבית לכזב עד שכזביך יחרישו האנשים ולא ימצאו מענה ודבר והלעגת לעגים רבים כנגד השם יתברך ואין מכלים אותך מרעי על זה ואמרת שההנהגה שהנהגת בה היא זכה ושאתה בר ונקי בעיני השם יתברך אם היה שישגיח באלו העניינים ואולם מי יתן אלוה דבר ויפתח שפתיו עמך ויגד לך תעלומות חכמה וסודותיה אשר יתחייב ממנה הבא' העונש על מרי ומרי כשיעור אשר ימצא עליו כי לפי הסדור והנימוס ההוא היה ראוי שיגיעך השם יתברך מהרע כפלים על מה שהביא עליך ודע כי השם יתברך ילוה בעבורך ויניח מעונשך עד עת קץ כי אינו רוצה להפרע ממך יחד פן ימיתך ולזה הוא רוצה להביא עליך רעה אחר רעה בשיעור שתוכל לסבול והוא מה שנתרעמת בו במאמרך או יהיה הרצון בזה הנך מתרעם על ריבוי המכאובות אשר באו עליך אבל ראוי שיגיעו לך יותר מהם כפלים על מה שמרית לפי הנימוס האלהי אשר יסודר ממנו העונש למרי מרי ולזה לא תבטח שתסור מכת השם יתברך ממך עדיין והנה לסכלותך בזה הנימוס אתה חושב שיעשה לך הש"י עול במה שהפלא והרבה מכותך ואין העניין כך ודע גם כן כי אתה עוית הרבה ואם אינך משער בזה כי יתכן שיהיו לך עונות ידע השם יתברך בהם שהם עונות ועניין היותם עונות נעלם ממך ונסתר ולזה תחשוב במה שבא עליך מהעונש שבא על לא חמם בכפיך ואין העניין כן וזה שצופר היה רואה שהשם יתברך יענוש האדם אם יקצר מעשות הטוב אשר אפשר לו לעשות כאילו תאמר אם יקצר מהתבונן בפעולות השם יתברך ובדרכיו כפי היכולת וזה השיעור איננו ידוע לאדם לפי שלא ידע טבעו בשלימות ולזה לא ישער מה שאפשר לו לעשותו מהטוב ואולם השם יתברך אשר בראו ידע זה ובהיות העניין כן הנה ישיגך הסכלות בזה הדרוש משני צדדים הצד האחד שאינך יודע שיעורי העונשים הראויים במרי מרי לפי ששעורי המרי נעלמים ממנו ופעמים יהיה המרי אשר הוא יותר חלוש אצלנו יותר חזק אצל השם ונתמה מפני זה איך הגיע לאיש אשר יעשה המרי היותר חלוש יותר מהעונשים והשני שבכאן אנשים רבים תחשוב בהם שהם נקיים והם רשעים על אשר קצרו מעשיית הטוב האפשרי להם ואפשר שנאמר שהרצון באמרו ויגד לך תעלומות חכמה וגו' שאי אפשר לאדם שידע מי הוא צדיק או מי הוא רשע וזה כי לפי הכנת האדם לקבול השלימות יצטרך שתהיינה פעולותיו אשר יהיה בהם צדיק ולזה מי שהיה מוכן לקבל מן השלימות חלק גדול ולא דרך בקיבול השלימות ההוא ודרך אל קיבול השלימות למטה מהשלימות אשר היה מוכן לקבל אותו הנה יהיה האיש ההוא רשע אצל השם יתברך והאיש אשר קיבל מהשלימות חלק מעט מאד ולא היה מוכן אל שיקבל ממנו יותר הוא צדיק בעיני השם יתברך וזה האופן מההכנה אשר ייוחד בה אחד אחד מהאנשים נעלם ממנו ולזה נחשוב ברשע שהוא צדיק ובצדיק שהוא רשע כי אנחנו לא נדע מה שהיה מוכן אליו אחד אחד מהם מקבול השלימות, ולזה אמר צופר שאם היה אפשר שיגיד השם יתברך לאיוב תעלומות חכמת ההכנה הזאת אשר נברא בה היה יודע כי כפלי' מהשלימו' אשר קבל היה ראוי שיקבל לפי ההכנה ההיא ולזה יחשוב איוב שהוא צדיק והוא רשע באמת ויפורש אומרו ודע כי ישה אלוה מעונך לפי הפי' הראשון אשר זכרנו וזה הפי' הוא נאות אצלינו בזה הפסוק ואיך תחשוב בזה הסדור המגיע מהשם יתברך לאישי האדם מהטובות והרעות שיהיה בלתי ישר, האם לך חכמה כחכמ' הש"י עד שתדע מדרגת הכנת אחד אחד מהאנשים שתוכל לדעת מה ראוי שיגיע להם מהש"י מהטובות והרעות על מעשיהם עד שכאשר לא ימצא הענין כפי מה שתחשוב תגזור שזה עול הנה באמת אי אפשר לאדם שידע זה כי לא ימצא האדם חקר אלוה ולא ישיג הש"י עד תכלית ההשגה ואיך אפשר שתשיג אופן חכמת הש"י והנה לא תוכל להשיג מעשיו כי לא תוכל להשיג מקום הגובה אשר יגבילוהו השמים ולא מקום העומק אשר הוא עמוק משאול והוא מרכז הארץ, הנה מדת מה שבין הגובה והעומק ארוכה מארץ וזה השיעור אשר בין הגובה והעומק אינו קו אחד לבד אבל לו רוחב יותר מרוחב היה כי הוא מכל צדדי המרכז עד השמים ואם לא תוכל להשיג בשלמות המעלה והמטה אשר פעל השם יתברך ר"ל שלא תדע ארכו ורחבו והמקומות אשר יכלה אליהם איך תדע חכמת השם יתברך ואפשר שנאמר שהרצון בזה ואיך אפשר לך שתשיג אופן זאת החכמה אשד יסודר ממנה זה הסדור הנמצא לאישי האדם בטובות והרעות, והנה היא גבוהה ממך גובה נפלא כמו גובה השמים והיא עמוקה יותר משאול ומדתה ארוכה מארץ והיא רחבה יותר מהים המקיף בארץ, כי אם יגיע השם יתברך לאנשים עונשים מתחלפים על מריים עד שקצתם יכרות וקצתם יענה אותם בשישימם במסגר ובמאסר ולא יכלם וקצתם לא יענה אותם בשישימם במסגר ובמאסר אבל יקהילם ויאספם אל מקום אחד או אל מדינה אחת מי הוא שיוכל להשיב ולומר לו שהוא עשה עול על ענייניו בשהכביד העונש על קצתם יותר מקצת עם היות לפי הנראה מרים שוה או יחשוב כאשר יגיעם מעט מהעונש שהוא יותר רב מרי או יחשוב כאשר יגיעהו יותר מהעונש שהוא נקי וישר כי אלו הם צדדי המבוכה והבלבול הנה אי אפשר ליחס מפני זה עול אל השם יתברך, כי הוא ידע אנשי השוא והמרמה ויענישם על פעולותיהם הרעות וידע גם כן אשר ראה לבו און בעיוניות רצה לומר אם טעה בעיוניות יענישהו על התרשלותו מחקור בעניינים באופן הראוי עד שקרהו השבוש וידע גם כן אשר לא יתבונן בדרכי השם יתברך כדי שישכיל וידע אותו ויענישהו על סכלותו, וזה שהאיש נברא נבוב וחלול ומוכן להשכיל כדי שילבב וישכיל דרכי השם יתברך כי הוא נמשל כבהמות בעת הולדו ונתן לו השם יתברך שלמותו בכח והמציא לו הכלים אשר בהם אפשר שיוציאוהו אל הפועל ולזה יענש אם לא ישתדל בו כפי הראוי ולזה יעלם ממנו הרבה מאלו העניינים ונחשוב במי שהוא רשע שהוא צדיק ומי שהוא צדיק שהוא רשע כי מי שלא ראינו אותו עושה רשע וחמס נחשבהו נקי וצדיק והנה אינו נקי וצדיק בחק השם יתברך אם לא עשה הטוב האפשרי לו לפי הכנתו ולזה יתכן שנחשוב באנשים שיהיה שוה מריים עם היותו בלתי שוה כי כבר תתחלף הכנת אחד מהאנשים להכנת האחר והנה שיעור המרי הוא לפי מדרגת ההכנה רצוני שהפועל המגונה האחד בעינו יהיה מרי רב כאשר עשהו מי שהכנתו שלימה מאד ויהיה מרי חלוש כאשר עשהו מי שהכנתו חסרה מאד ונחשוב מפני זה במה שהוא יושר שהוא עול מצורף לזה העלם ממנו העונש הראוי במרי מרי ופעמים יהיה מה שנחשוב בו שיהיה ענשו יותר מעט יותר רב ונחשוב מפני זה שיהיה העדר הסדור נמצא באלו העניינים, הנה אם אתה הכינות לבך אל השם יתברך ופרשת אליו כפיך רצה לומר שתקרב אליו כפי היכולת כשתשכיל דרכיו או ירצה בזה אם אתה הכינות לבך לשוב אל הש"י כפי היכולת ותתפלל אליו כפי היכולת שירחמך, והיית מרחיק מידך און אם הוא בידך וזה אם בדעות אם במעשים ואולם הרחקת האון בדעות הוא לעזוב הדעות הנפסדות בהם ואולם הרחקת האון במעשים יהיה כשתשיבהו לראוי לו עד שלא תשכן באהליך עולה, הנה אז תסלק עצמך מאלו המכאובות והנגעים אשר חולית בהם והיית חזק ולא תירא, הנה מה שעמלת בו מן ההון והבנים שאבדת תשכח עד שכמו המים שיעברו במהירות ויסורו כן יהיה זכרך אלו הדברים אשר באו לך בזכרך אותם, ויבא לך זמן יותר טוב בהיר ומזהיר יותר מהצהרים ויתוסף אורך תמיד כבקר תהיה שאורו הולך וחזק כל מה שהיה נמצא, ובטחת כי יש תקוה רצה לומר שלא תפחד שתאבד הקניינים ההם כמו שהיית עושה מקדם, אבל תהיה לך תקוה ובטחון שישמרו ויהי' הפחד מסולק ממך עד שאם תחפור בשדה בזולת גדר וכסוי לבטח תשכב שם ורבצת ואין מחריד ויגיע מעוצם הצלחתך עד שרבים ונכבדים יחלו פניך, ואולם הרשעים ואם להם הצלחות הנה הם ביגון ובפחד כל ימיהם עד שעיניהם תכלינה מרוב היגון ומרוב הפחד שיש להם לא ימצאו מנוס כי לא ימצאו מקום יבטחו בו ולא תהיה תקותם שיביאם טוב אבל הם מקוים שיבואם רע וייראו ממנו עד שתפח נפשם מהדאגה: והכלל העולה מהדברים הוא שצופר יסכים לבלדד במה שיאמר שהטובות והרעות הנופלות באישי האדם הם כולם מוגבלות ומסודרות מהשם יתברך לפי מעשה איש ואיש ואולם יתיחד בהתרת הספק אשר יקרה בזאת ההנחה מצד רוע הסדור הנמצא בחוש בטובות אישי האדם ורעותיו וזה שבלדד התיר זה הספק במה שאמר שמה שנחשבהו רע במה שיבא מן המקרים לנקיים הוא טוב ומה שיבא מהטוב לרשעים הוא רע ואם לא נשער ואולם צופר התי' זה הפסק בשאמר שרוע הסדור אשר נראהו באלו הטובות והרעות הוא לקצורנו מהשיג האמת בזה וזה שצופר יראה שבכאן הכנות פרטיו' ייוחד בהם איש ואיש ולפי שיעור מדרגת ההכנה אשר לאדם יחוייב שתהיינה פעולותיו אשר יהיה בהם צדיק וכשיקצר מזה הנה הוא רשע לפי שהוא קצר מעשיית הטוב האפשרי לו ואף על פי שנראהו שלא עשה שום פעל מגונה אבל היו פעולותיו כולם טובות ולזה נחשוב בו שיהיה צדיק ונתמה איך חלו עליו אלו הרעות וכבר יתכן שימצא איש שיעשה מעט מהטובות והוא צדיק לפי שלא הוכן לו שיקבל מהשלמות יותר מזה השיעור ונחשוב בו שלא יהיה צדיק מצד מיעוט הטוב הנמצא בפעולותיו ולזה נתמה על רב הטובות המגיעות לו וכן ראוי שנבין הענין בפעולות המגונות רצה לומר שאשר מדרגת הכנתו חסרה יהיה עונשו חלוש על הפעל המגונה מאד לפי שהוא ימנעהו מהשלימות הפחות אשר היה מוכן אליו ושמדרגת הכנתו שלימה יהיה ענשו רב על הפעל המגונ' לפי שהוא ימנעהו מהשלימות הנכבד שהיה מוכן אליו ובהיות העניין כן יהיה קצורנו מהשיג האמת באלו הטובות והרעות איך ראוי שיהיה העניין בהם משני צדדים הצד האחד שאנחנו לא נדע אופן חכמת השם יתברך אשר יתחייב ממנה שיעור העונש במרי מרי ולזה נתמה במי שמרה מרי מעט לפי מחשבתנו ונראה לו מהעונש יותר ממי שהפליג יותר במרי לפי מחשבתינו והצד השני שכבר יתכן שיהיה לאדם עון ופשע ולא נשער בזה ונתמה איך יגיע לו רע וזה שהוא יראה שכבר יהיה מרי אם יבטל האדם מהשתדל במושכלות כפי מה שאפשר לו ואם יעלה בידו דעת בלתי נכון בעיוניות מצד קצורו מחקור בדברים כפי מה שראוי לפי שהש"י בראו בעל שכל לזאת הכוונה ובכלל הנה הוא מרי אצל צופר אם יקצר האדם מעשיית הטוב האיפשרי לו לפי הכנתו והוא מבואר שמזה הצד ימצאו רבים שהם רשעים ולא נשער בזה ובהיות העניין כן הנה לא ימנע שלא ימצאו אנשים שוים במריי' לפי מחשבתינו ויתחלפו עונשיהם הבאים עליהם מהש"י חלוף נפלא עד שקצתם ימית וקצתם יעניש בשישימם במסגר וקצתם לא ישיגם העונש שיושמו במסגר אלא שיקהלו ויאספו אותם אל עיר אחת או אל מדינה אחת והסבה בזה כי כשנחשוב בהם שהם שווים במרי הם מתחלפים בו מאד ואנחנו לא נשער ואולם מה שנראה מהטובות לקצת הרשעים הנה צופר יתיר הספק בזה בשיאמר שאינם נמלטים מהרעות לפי שהם עם מה שלהם מההצלחה יפחדו פחד תמיד שתבואם שואה ויהיו בפחד וכאב לב תמיד ודי להם בזה העונש מצד פחיתות מדרגת הכנתם ואחר שנתיישב זה נאמר שכבר נאמרו בזה הספר כל חלקי הסותר אשר אפשר שתפול בהם המחשבה למשכילים בזה הדרוש ונתייחד בחלק חלק מהם אחד מאלו האנשים אשר נחלקו בזה הספר וזה שלא ימנע העניין מחלוקה אם שיהיה כל מה שישיג האדם מטוב ורע מוגבל ומסודר מהשם יתברך לפי מעשיו אם שלא יהיה דבר ממה שישיג האדם מטוב ועד רע מוגבל ומסודר לפי מעשיו ר"ל שלא יועיל לו באלו הטובות והרעות הבאות עליו אם עושה טוב ולא יזיקהו בהם אם יעשה רע אם שיהיה קצתם מוגבל ומסודר לפי מעשה האדם וקצתם לא וזאת החלוקה הכרחית ולפי שמי שיראה שכל הטובות והרעות הבאות לאדם הם מוגבלות ומסודרות מהשם יתברך ישיגהו ספק מצד החוש לפי מה שיחשב שכבר התאמת בחוש סותר זה המאמר והוא שקצת הצדיקים יגיעם רע יותר ממה שיגיע לקצת הרשעים וקצת הרשעים יגיעם טוב יותר ממה שיגיע לקצת הצדיקים הוא מבואר שזה הספק יותר אם בשנודה בזאת הטענה אם בשנחלק עליה ואולם המחלוקת הוא מב' צדדין לבד אם מצד המחלוקת על נושא זה המאמר והוא מה שיאמר אותו צופר אם מצד המחלוקת על נשואו וזה יאמר אותו בלדד ואולם המחלוקת על נשואו הוא מה שאמ' שמה שנחשבהו רע אינו רע אבל הוא טוב ומה שנחשבהו טוב אינו טוב אבל הוא רע ועולם המחלוקת על נושאו הוא שיאמר שמי שנחשבהו צדיק אינו צדיק ומי שנחשבהו רשע אינו רשע או אם היה רשע הנה מדרגתו ברשע חלושה מצד חולשת הכנתו וזה מי שנחשבהו צדיק אינו נמלט מהמרי שכבר חטא בבלתי עשותו הטוב האפשרי לו בעיוניות ובזה התיר הספ' ברע המגיע לצדיקים ומה שנראה שמגיע יותר מהרע לקצת הצדיקים ממה שמגיע לקצת הרשעים הנה הוא יתיר הספק הזה בשאמר שאנחנו לא נדע שיעור העונשים הראויים לפי מרי מרי כי לא נוכל להשיג שיעור הכנת איש ואיש אשר יסודר ממנה זה הסדור והנה המרי לאשר נחשוב אותו צדיק ימשוך לו עונש עצום מהמרי אשר לאשר נחשוב אותו רשע והוא מבואר שיחוייב לבעל זה הדעת שיניח שאפשרות עשיית הטוב אינו שוה בכל האנשים שאם היה האפשרות ההוא שוה היה בהכרח מרי הרשעים יותר עצום לפי שכבר היה נכלל בו המרי אשר לצדיקים והוא שלא עשו הטוב האפשרי להם בעיוניות וישאר הספק למה יגיע מהרע יותר לקצת הצדיקים ממה שיגיע מהרע לקצת הרשעים עם היותם למטה מהם בהשגות העיוניות ואולם כשיונח שזה האפשרות מתחלף לפי שההכנות אשר לאיש ואיש בעיון מתחלפות כבר אפשר שיאמר שמרי הצדיק בבלתי עשותו הטוב האפשרי לו הוא יותר חזק המרי מהרשע אשר הוא למטה ממנו בעשיית הטובות לפי שהרשע הכנתו פחותה בעשיית הטובות ביחס אל הכנת הצדיק ומה שיראה שיגיע מהטובות לקצת הרשעים הנה אם שיהיה רשעם מצד קצורם מעשיית הפעולות הטובות או מצד עשותם הפעולות המגונות ואם היה רשעם מצד קצורם מעשיית הפעולות הטובות הנה צופר יתיר זה הספק בזה שיאמר שהם צדיקים לפי שלא הוכן להם שיקבלו מהשלימות שיעור יותר גדול ואם היה רשעם מצד עשותם הפעולות המגונות הנה התיר צופר הספק בזה בשיאמר שהם אינם נמלטים מהפחד אשר הוא רע נפלא ולפי שהפחד הוא דבר בלתי מורגש נחשוב בכמו אלו האנשים שלא יגיעם שום רעה ודי להם בזה העונש אף על פי שפעולותיהם מגונות מאד לפי שמדרגת הכנתם היא פחותה ויאמר גם כן במה שאחר זה שאם לא יענשו הם כבר יענשו בניהם הבאים אחריהם ודי להם בזה העונש לפי מחשבתו כי הטוב אשר תכליתו רע הוא רע ואולם בלדד יראה כמו שאמרנו שמה שנחשבהו רע אינו רע לפי שהוא יביא אל תכלית טוב ומה שיראה מהטובות לרשעים הוא רע לפי שהוא יביא אל תכלית רע וכבר המשיל בזה מהצמח שבאחו והגומא כמו שביארנו שלא יועילם לחותם ורעננותם שלא ייבשו בקלות והוא מבואר שאין בכאן צד שלישי מהמחלוקת על סותר זה המאמר אשר התאמת מן החוש לפי שאם נחלק בו בנושא ובנשוא יחד ישאר הספק בעינו וזה מבואר בנפשו רצה לומר אם נאמר שמי שנחשוב אותו צדיק הוא רשע וההפך ומה שנחשבהו טוב הוא רע וההפך וזה כי לא יתחדש מזה מאמר זולת המאמר אשר חייב הספק ואולם היתר זה הספק אשר יהיה בשנודה בזאת הטענה הוא שיאמר שאלו הרעות והטובות אשר נמצאם מגיעות לאנשים בזולת יושר אינם מגיעות מהשם יתברך אבל ייוחסו' לסבה אחרת כאילו תאמר הפתיות והאולת כמו שיראה אליפז והוא מבואר שהיתר זה הספק אשר יהיה כשנודה בזאת הטענה הוא גם כן באחד משני צדדים אם שנאמר שזאת ההשגחה האישיית היא בכל אחד מן האנשים אך לא בכל דבריהם אם שנאמר שההשגחה האישיית תיא בקצת האנשים ובקצת לא ואולם מי שיראה שאין דבר מהטובות והרעות ההם מוגבל ומסודר מהשם יתברך הנה הוא כבר יראה בטובות והרעות ההם סדור בהכרח לפי שכבר הגיע לנו ידיעה בהם אם בחלום אם בקסם אם בנבואות ואין בכאן דבר יתכן שייוחס אליו זה הסדור זולת המערכת אשר לככבים בעת הלידה חוייב בבעל זה הדעת שיאמין שזאת ההגבלה היא מצד הגרמים השמימיים ולזה לא יועיל בה הצדק ולא יזיק בה הרשע כי הכל מוגבל לו לאדם בגיחו מרחם אמו וזאת החלוקה היא על דעת איוב ואולם מי שיראה שקצתם מוגבל לפי צדק האדם ורשעו מהשם יתברך וקצתם בלתי מוגבל לפי שאין זאת ההשגחה לכל האנשים אך לקצתם והם הראויים לה לפי מה שיתבאר במה שאחר זה הוא מאמר אליהו וזהו האמת בעצמו כמו שיתבאר במה שיבוא והנה אליפז היה מתקרב לזה הדעת האמתי כי הוא היה מודה שבכאן רעות אינם מוגבלות מהשם יתברך והם הרעות אשר תהיינה לנו מצד הפתיות והאולת אלא שאין ראוי להתרעם עליהם כי אין ראוי שיקראו רעות לפי שהאדם נברא משולל מכל הטובות והרעות והקניינים אשר הוא כחיי עליהם ואם לא ישתדל להגיע להם בסבות המביאות אותם אין לו להתאונן עליהם אם לא יגיעו אליו אלא שבזה הצד לא הותרו כל הספקות לפי שאנחנו לא נוכל לייחס כל הרעות אשר נראה שיפול בהם העדר הסדור אל האולת והפתיות ומה שנוהג מנהגה ועוד שאם הודינו שמזה הצד יותר הספק בדעות מה נעשה בהעדר הסדר הנמצא בטובות הנשארות זמן ארוך ונמצא מהם הרבה באיש אחד ואל איזה דבר ניחסהו וזה שהוא בלתי אפשר שניחסהו אל האולת והפתיות כי מה שיגיע מהטובות בזה האופן לא ישאר כי אם זמן מועט ולא יהיה מאדיי רצה לומר שלא יתכן שיגיע בזה האופן טובות רבות לרשע כמו שיראה בחוש מהם וזה גם כן אפשר שיסופק ברעות המגיעות הרבה לצדיקים רצה לומר שאי אפשר שיוחסו אל האולת והפתיות כי מה שהוא בזה התאר הוא מעט כי היה מציאותו בקרי ובהזדמן ולזה היה דעת אליפז יותר חסר בעניין מה מדעת בלדד וצופר ויותר שלם באופן אחר ואולם היותו יותר חסר לפי שהרבה מהספקות אשר הביאוהו לזה הדעת הם נשארות עמו מה שאין כן בדעות בלדד וצופר ואולם היותו יותר שלם כי הוא לא היה מכחיש המוחש אבל היה מכוון בזולת הכחשת המוחש שיתיר הספיקות כמשפט כל חכם ועוד כי השרש אשר ממנו המשיך דעתו הוא אמתי בעצמו ואולם טעה במה שאחר השרש וזה כי הוא כששער שהוא בטל שייוחסו כל הטובות והרעות אל גמול ועונש מאת השם יתברך לפי מעשה האדם כמו שיתבאר מהחוש והיה בטל גם כן שלא יהיה בהם דבר מוגבל מאת השם לפי מעשה האדם לפי מה שיגזרהו החוש כמו שזכר אליפז בזה הספר במה שטען על איוב הנה חייב בהכרח שיהיה קצתם מיוחס אל השם יתברך לפי צדק האדם ורשעו וקצתם בלתי מיוחסת אליו ואילו לא אמר אליפז יותר מזה השיעור היה מחוייב היות מאמרו אמת ואמנם טעה בשלא הבדיל באופן שלם מה שייוחס אל השם יתברך מאלו הטובות והרעות ממה שלא ייוחס אליו ולזה לא עמד מעמו בו כשטען עליו איוב מה שטען לסתור דעתו כמו שיתבאר במה שאחר זה ועוד כי דעת אליפז היה דורך אל האמת ואם אינו בעצמו אמת כי הוא כבר שם כל השתדלותו להתיר הספיקות בזולת הכחשת המוחש ומי שמנהגו זה המנהג הנה כשישער בספקות הנופלות בדעתו מצד המוחש ומי יחקור בצד אחר שיניח דעתו יותרו בו הספקות בזולת הכחשת המוחש ואולם בלדד וצופר אמרו מאמר בלתי מבואר ולא הניחו למוחש רושם אבל התירו הספק כשאמרו שאלו הדברים נעלמים ממנו ואם העניין כן איך ידעו שאלו הדברים הם בסדר וביושר מי הגיד להם זה והנה אין להם מאזני הבחינה ולא די בשרש שפעלו בו זה שימנעם מהשיג האמת בזה הדרוש אבל מי שמנהגו זה המנהג לא יתכן שישיג האמת בשום דבר כי אם לאנשים התחלה לידיע' ממה שנראה אותו מהדברים המוחשים לא יהיה לידיעת דבר דרך: