מה התורה אומרת על חובות הבעל לאשתו?

מן התורה

התורה אומרת ״שארה כסותה ועונתה לא יגרע״ (שמות כא, י) – מזונות, ביגוד וחיי אישות. השולחן ערוך (אה״ע סט, א–ב) מונה עשרה דברים שהבעל מתחייב בהם: מזונותיה, כסותה, עונתה, עיקר כתובתה, רפואתה, פדיונה אם נשבתה, קבורתה, ושלושה דברים שאחרי מותו – מזונות האלמנה, מזונות הבנות ועוד.

מעבר לחובות

הרמב״ם (אישות טו, יט) כותב: ״וכן ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון – מרבה בטובתה כפי ממונו, ולא יטיל עליה אימה יתרה, ויהיה דיבורו עמה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רגזן״. המקור בגמרא (יבמות סב, ב): ״האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו… עליו הכתוב אומר ׳וידעת כי שלום אהלך׳״.

בפועל

החובות הממוניות אינן ״רשימת מטלות״ אלא ביטוי לאחריות של הבעל לבית: לדאוג שלא יחסר לאשתו דבר, לפי יכולתו. ״עונה״ היא חובה של קרבה ואהבה, שהבעל אינו רשאי למנוע. וכבוד ודיבור בנחת הם חלק מההלכה ולא רק ״עצה טובה״.

וגם האישה

גם לאישה יש חובות כלפי בעלה, ושניהם שותפים בבניין הבית. התורה לא בנתה זוגיות של ״זכויות״, אלא של נתינה הדדית – וכשכל אחד דואג לשני, שניהם מקבלים.

כשיש קושי

זוג שמתקשה – יפנה לרב, למדריך זוגי או לאיש מקצוע. חז״ל ראו בשלום בית ערך עליון.