האם מותר לקלל?

האיסור

השולחן ערוך (חו״מ כז, א) פוסק: ״המקלל אחד מישראל – ואפילו מקלל עצמו – בשם או בכינוי... אם היה בעדים והתראה לוקה, משום לא תקלל חרש״. ובסעיף ב מוסיף שגם כשאינו לוקה – ״איסורא מיהו איכא״, יש איסור. כלומר, כל קללה אסורה, גם כשאין בה עונש.

למה ״חרש״

התורה בחרה דווקא בחרש – שאינו שומע את הקללה ואינו נפגע ממנה. מכאן למדו חז״ל: אם אפילו את החרש אסור לקלל, קל וחומר את מי ששומע. והאיסור נועד גם לתקן את המקלל עצמו – שלא ירגיל את פיו בדיבור רע ואת לבו בשנאה.

קללה בכעס

רבים מקללים מתוך כעס או הרגל, ולא מתכוונים ממש. אבל לדיבור יש כוח – ״מוות וחיים ביד לשון״ – וחז״ל אמרו ״אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך״, וכך גם קללה. מי שהתרגל לקלל – יתחיל בהפסקה קטנה לפני שמדבר, ויחליף את הקללה במילה אחרת.

לברך

הדרך החיובית היא לברך: ״כה תברכו״. מי שהרגיל את פיו לברכה – גם בשעת כעס יאמר ״שה׳ יעזור לו״ במקום ״שה׳ יעניש אותו״.