האם מברכים לפני או אחרי עשיית מצווה?

הכלל

השולחן ערוך (או״ח כה, ח) כותב: ״כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן״, כלומר קודם לעשייתן. לכן מברכים על תפילין של יד אחרי הנחתה על הזרוע ולפני הקשירה – שהקשירה היא עיקר המצווה. ברכה לפני המצווה מבטאת שהאדם עושה אותה לשם שמים, מתוך כוונה.

נטילת ידיים

בנטילת ידיים לסעודה נוהגים לברך אחרי שפכו מים על הידיים ולפני הניגוב. כך כותב השולחן ערוך (או״ח קנח, יא), וההסבר: לפעמים הידיים אינן נקיות לפני הנטילה, ואין לברך בידיים מלוכלכות. לכן מברכים בזמן שעדיין נחשב ״עובר לעשייתן״ – לפני הניגוב שגם הוא חלק מהמצווה.

הדלקת נרות שבת

באשכנז נוהגות להדליק תחילה, לכסות את העיניים, ורק אז לברך – כי עם הברכה מקבלים שבת, ואחר כך אסור להדליק. אצל רבים מהספרדים מברכים לפני ההדלקה, כדין כל המצוות. ראו הדלקת נרות.

אם שכח לברך

מי שהתחיל את המצווה ושכח לברך – מברך כל זמן שהוא עדיין עוסק בה. למשל, מי שלבש ציצית ושכח לברך, מברך כשנזכר כל זמן שהיא עליו (בכמה מקרים ממשמש בה). אבל אחרי שהמצווה הסתיימה – כגון אחרי שקבע מזוזה – אין לברך, שהרי כבר אין ״עובר לעשייתן״.

למה זה חשוב

הברכה לפני המצווה היא כמו הקדמה: האדם עוצר לרגע, מזכיר לעצמו שהוא עושה את רצון ה׳ – ״אשר קדשנו במצוותיו וציוונו״ – ורק אז מקיים. כך המצווה אינה נעשית כמצוות אנשים מלומדה.

ברכות הנהנין

גם בברכות הנהנין הכלל דומה: מברכים לפני האכילה. מי ששכח והתחיל לאכול – יברך אם עדיין נשאר מה לאכול. ראו ברכות הנהנין.