מה זה מים אחרונים וחייבים בזה היום?

המקור

הגמרא (ברכות נג ע״ב) לומדת מן הפסוק ״והתקדשתם והייתם קדושים״: ״והתקדשתם – אלו מים ראשונים, והייתם קדושים – אלו מים אחרונים״. ובמסכת חולין נאמר: ״מים אחרונים חובה״, משום ״מלח סדומית״ – מלח חריף שהיה מצוי בזמנם ועלול לסמא את העיניים אם נגעו בהן באצבעות.

חובה

השולחן ערוך (או״ח קפא, א) פוסק בפשטות: ״מים אחרונים חובה״. מלבד הסכנה, יש בזה כבוד לברכת המזון – שלא לברך בידיים מזוהמות משומן ואוכל.

המנהג שלא לנהוג

השולחן ערוך עצמו (קפא, י) מביא: ״יש שאין נוהגין ליטול מים אחרונים״, ומוסיף שגם לפי זה, מי שהוא ״איסטניס״ ורגיל ליטול ידיו אחרי הסעודה – צריך ליטול לפני הברכה. טעם המקילים: אין עוד מלח סדומית בינינו. אבל המשנה ברורה כותב שראוי לכל אדם ליטול, ופוסקי הספרדים ומקובלים הדגישו את חשיבות הדבר.

איך נוטלים

שופכים מעט מים על קצות האצבעות – עד הפרק השני – מעל כלי או כיור, ולא על הרצפה. מנגבים את הידיים, ואחר כך מברכים מיד, בלי להפסיק. אין מברכים על מים אחרונים. נהגו להשתמש בכלי קטן ומיוחד.

נשים

גם נשים מחויבות לפי השולחן ערוך, ויש קהילות שבהן נשים נוהגות בכך ויש שלא. כל משפחה תמשיך במנהגה, וטוב להחמיר.

ראו ברכת המזון. הקיצור מביא את הדינים בסימן מד.

מים אחרונים אינם במקום נטילת ידיים לסעודה, ואינם מחייבים כלי מיוחד או רביעית. גם מי שאכל מזונות או פירות ומברך ברכה אחרונה – אינו צריך מים אחרונים, אלא אם ידיו מלוכלכות.