מה מברכים על לחוח ומופלטה – המוציא או מזונות?

לחוח – בלילה רכה

לחוח (לחוח תימני) עשוי מבלילה דלילה של קמח ומים שנשפכת למחבת ונאפית בלי שמן, עד שנוצרת ״פיתה״ דקה ומחוררת. השולחן ערוך (או״ח קסח, טו) כותב על ״טריתא – שלוקחין קמח ומים ומערבין אותם ושופכין על הכירה, והוא מתפשט ונאפה – אין עליו תורת לחם כלל, ואין מברכין עליו אלא בורא מיני מזונות... ואפילו קבע סעודתו עליו״. לעומתו הרמ״א (קסח, יד) כותב ש״דבר שבלילתו רכה שאפאו בתנור בלא משקה – דינו כפת ומברך עליו המוציא... וכן אם אפאו באלפס בלא משקה״.

לכן לבני אשכנז לחוח הוא כלחם. בקרב בני ספרד ותימן יש מחלוקת אם הלחוח דומה ל״טריתא״ שבשולחן ערוך, ומנהגים שונים בזה. יש שנוהגים לברך עליו ״המוציא״ כשאוכלים אותו כלחם לארוחה, ויש שמברכים ״מזונות״.

מופלטה – בצק מטוגן

מופלטה עשויה מבצק עבה שמרדדים דק מאוד ומטגנים במחבת משומנת. השולחן ערוך (קסח, יג) מביא מחלוקת על בצק עבה שבישלו או טיגנו: יש אומרים שברכתו ״מזונות״, כי ״המוציא״ הולכת אחר אפייה, ויש אומרים ״המוציא״ – ומסכם ״ונהגו להקל, וירא שמים יצא ידי שניהם״ ויאכל אותו רק אחרי ברכה על לחם אחר. הרמ״א שם מוסיף ש״מעט משקה שמושחין בו״ את המחבת כדי שלא יישרף אינו נחשב טיגון.

בפועל

• המנהג הרווח בקרב בני ספרד: על מופלטה מברכים ״מזונות״ ו״על המחיה״, ומי שאוכל ממנה הרבה כסעודה – יש להחמיר.

• על לחוח – כל אחד כמנהג אבותיו.

• הדרך הטובה לצאת מכל ספק, וכך כתב השולחן ערוך על ״ירא שמים״: לאכול אותם בתוך סעודה, אחרי ברכת ״המוציא״ על פרוסת לחם, ואז אין צורך בברכה נפרדת.