מסכת נדרים דף נ״ו ע״א

מתני' מותר בעלייה – שאין עלייה בכלל בית:

הנודר מן עלייה כו' – דברי הכל אין בית בכלל עלייה:

גמ' ר"מ היא – דאמר עלייה לאו בכלל בית היא:

הנודר מן הבית מותר בעלייה – דעלייה אינה בכלל בית:

לימא ר"מ היא – דאמר אין [עלייה] בכלל [בית]:

דיאי וכו' – בבית ארץ משמע דמחובר בארעא הוי בית: עלייה דלא מיחבר בארעא לא הוי בכלל בית ארץ ולהכי בעי קרא לרבויי דהואיל דסמיכא אקירות הבית מטמאה:

האומר לחבירו בית שבביתי אני מוכר לך מראהו עלייה – משום דאמר בית בביתי משמע עלייה בתוך ביתי: טעמא דאמר בית בביתי הא אם אמר בית סתם אין יכול להראות לו עלייה. דאין עלייה בכלל בית:

בבית לרבות היציע בבית לרבות העלייה – הק' ה"ר יצחק הא דרשינן בקירות הבית ולא בקיר היציע ואמר הר"ם דכהך בריית' איתא בת"כ וגרסינן לה הכי כנגע נראה לי ולא לאורי מכאן אמרו בית אפל אין פותחין לו חלונות לראות נגעו בבית להביא חצר הצבוע בבית להביא העלייה ולכך איצטריך לרבות צבוע לפי שמצינו בנגעים בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתן כברייתו אף צמר כברייתו והוציא את הצבוע לפי שהוקשו נגעי בתים ונגעי בגדים והייתי סבור למעט כותל צבוע איצטריך לרבויי ושמא ה"נ גרסינן בבית לרבות הצבוע - הא דאמר רב הונא פרק בתרא דמנחות (דף קח:) בית בביתי אני מוכר לך מראהו עלייה ואמר עלייה זו מכרתי לך טעמא דא"ל בית בביתי ולא בית סתם דמשמע בית חשוב אבל אם אמר בית סתם בית מכר לו וקשה דלשם קאמר דעלייה דגריעה קאמר ויד בעל השטר על התחתונה א"כ מאי איריא בית בביתי אפילו בית סתמא נמי כיון דהטעם תלוי ביד בעל השטר על התחתונה וי"ל דלשם נמי צריך לפרושי כיון דיד בעל השטר על התחתונה כבית סתם דמי ומראהו עלייה דגריע והכי נקט דאף כי אמר בית בביתי מראהו גרוע וא"כ בשמעתא ניחא כי [נמי] מראהו עלייה דגריעה אתיא כרבנן וה"ה בבית סתם מראהו עלייה דעלייה בכלל בית ונקיט בית בביתי לרבותא דאפי' הכי מראהו גרוע והכא לא חש הש"ס לתרץ כמסקנא דהתם ותירץ כס"ד התם וה"ה נמי דלמסקנא דהתם נמי מפרשינן שפיר - הר"ם:

אפי' תימא רבנן – לא תימא עלייה ממש מאי עלייה דקתני:

מעולה שבנכסיו – הבית המשובח שבבתיו צריך ליתן לו היכא דקאמר בית בביתי אבל אי הוה אמר בית סתם היה יכול להראות לו עלייה ממש דעלייה בכלל בית:

מתני' מותר בדרגש – דאין דרגש בכלל מיטה:

דרגש בכלל מיטה – ואסור אבל הנודר מן הדרגש דברי הכל אין המיטה בכלל דרגש:

מותר בדרגש – מפרש בגמרא ערסא דצלא ואינו בכלל מיטה סתם:

גמ' ערסא דגדא – מיטה שעורכין אותה למזל ואין שום אדם ישן עליה: כשהן מברין אותו: לכ"ג כשהוא אבל:

כל – העם כו' יתיב עליה. בתמיה מכלל דדרגש לאו ערסא דגדא הוא:

אנן יהבינן ליה – משום דכתיב ויין למרי נפש ה"נ אף על גב דכולה שתא לא יתיב עליה השתא יתיב:

ערסא דגדא – מיטה העשויה לכבוד ולמזל ואין יושבין עליה:

אנן יהבינן – מי שמברין אותו:

לא חיה כופהו – ממש הכרעים מלמעלה:

אלא זוקפו – שמעמידו על שני כרעיו ודיו:

ואי אמרת ערסא דנדא – דמיטה חשובה היא כ"כ אמאי אין צריך לכפותה:

והתניא וכו' – וזו נמי הואיל ומיטה חשובה היא צריך לכפותה אלא שמע מינה דרגש לאו ערסא דגדא הוא:

ואי אמרת ערסא דגדא אמאי לא היה כופהו – דבשלמא אי ערסא דצלא ניחא דלא בעי כפייה דדרגש העור תלוי בלולאות ודיו שיזקוף ויקשרנו למעלה מארכובותיו ולא יוכלו לישב עליו:

כל מטות שיש לו בבית – מפני כבודו: