ספר הזוהר – חלק א, דף קכז ע״ב

להקביל פני רבו, אמר ליה לאו על כך אמרית, אלא אנא חמי באנפך דמלה חדתא אית גבך, מאינון עמיקים דאת עתיד למתבע. אמר ליה, חמינא האי אור הראשון דמטלנוי עשרה ובעשרה נטיל וברזא דעשרה נהיג לכלא ובאתוותא דעשרה עביד עובדוי.

ותאנא עשרה פתקין עשרה מפתחן דבי קצרי בידוי, ופתקין עשרה נטיל בגינתא דעדן, לאתקנא ארעא על גופיהון דצדיקיא. אמר ליה, אליעזר ברי, חמית הוית יתיר ממלאכא קדישא, דעלמא בעשרה אתברי בעשרה אתנהיג בעשרה, כרסייא קדישא בעשרה, אורייתא הוא בעשרה, מטלנוי בעשרה, עלמין עלאין בעשרה, וחד עלאה על כלא בריך הוא. ואימא לך מלה, דעתיה דמאריה דמתניתא הוה בהאי, מה כתיב ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך, אמר ליה, רבי זכינא לפסוקא דא, אבל וכל טוב אדניו בידו מהו, אמר ליה הוא שמיה דמאריה, דאזיל גביה לאעלא ליה ולאנהגא (ולאגנא) ליה, אמר דא ודאי הוא, כי (שמות כג כא) שמי בקרבו, תנן אמר רבי אבהו, תא חזי, מאן דידע שמיה על בורייה, ידע דהוא ושמיה חד הוא, קודשא בריך הוא ושמיה חד, דכתיב (זכריה יד ט) יהו"ה אחד וגו', (כלהו) כלומר השם והוא אחד.

אמר רבי אבא, אית לאסתכלא בפרשתא דא: ״ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים״ -- אמר רבי אבא, מחוץ לעיר, דא הוא בי קברי, אל באר המים, דתניא הנקדמים בבתי קברי, אותם שנשאו ונתנו בתורה, דהא תנן כשנכנס אדם לקבר, מאי דשאלו ליה תחילה אי קבע עתים לתורה, דכתיב (ישעיה לג ו) והיה אמונת עתך וגומר, וכשיצא אינו דין (לקיימם) להקימו בתחלה.

אמר רבי אבא, ״לעת ערב״-- זהו יום ששי שהוא ערב השבת, שאז הזמן לקיימא