ספר הזוהר – חלק א, דף קכח ע״א

מתיא, מאי משמע, דתנן שיתא אלפי שנין הוי עלמא, והוא אלף הששי שהוא סיום הכל, והיינו לעת ערב, זמן סיום הכל, לעת צאת השואבות, אלו הם תלמידי חכמים השואבים מימיה של תורה, שהוא עת לצאת ולהתנער מן העפר.

ואמר רבי אבא עוד יש לדעת, דתנן אותם המתעסקים לדעת את בוראם בעולם הזה, ונשמתם בתשלומה לעולם הבא, שזכו לצאת משבועת הנשמה הולך לדעת מי הוא גופה ממש, ומאי הוא, הנה אנכי נצב על עין המים, אף על גב שתלמיד חכם הוא, הולך אחר התשלום, דכתיב והיה העלמה היוצאת לשאוב ואמרתי אליה השקיני נא מעט מים מכדך, אמור לי רמז ידיעתו ממה שהשגת, ואמרה אלי גם אתה שתה, אף אתה עבד (כמוך) כמוני, ולא נתחלף לי (על) ידיעתך בידיעתו של מקום ברוך הוא, וצריך אתה להשיג שאתה נברא כמוני, וגם לגמליך אשאב, כלומר ידיעת השגתי שלא השיגו סיעתך, וידעתי כי מעלה יש לי עליך, והיאך נבראת אתה מזיו הנתון אצלך, אם הוא אומר, סימן זה יהי מסור בידי על כל דברים אלו, ואדע שהיא האשה, הוא הגוף מאותה הנשמה השבועה שהשביעני:

״ויהי הוא טרם כלה לדבר וגו'״ -- רבי יצחק אמר רבי יהודה, בעוד שכל העניינים הוא רוצה לנסות על הגוף, מאי כתיב והנה רבקה יוצאת, זהו הגוף קדוש, שנתעסק בדברי תורה, וכתת גופו להשיג ולדעת את קונו, אשר ילדה לבתואל, אמר רב יהודה, בתו של אל, בן מלכה, בן מלכה של עולם, אשת נחור אחי אברהם, חברת השכל, גוף שנדבק בשכל, והוא אח הנשמה, וכדה על שכמה, משא החכמה עליה, וירץ העבד לקראתה, זה מטטרו"ן, ויאמר