ספר הזוהר – חלק א, דף קכז ע״א

נגדו, רבי יצחק אומר על שתים אותיות משמו להורות שהוא הכל ואין אחר בלתו:

״ואשביעך ביהו"ה אלהי השמים ואלהי הארץ״ -- אמר רב הונא, אי הוינא עמהון דמארי מתניתא, כד גלו רזא דנא, לא איפרשנא מנהון הכי, דהא אנא חזי עמיקין סגיאין בפומייהו, דגלו ולא אתחזיין לכל איניש, תא חזי, שבועת קיימא דא אומי לה נשמתא, דכתיב אשר לא תקח אשה לבני, אמר רבי יצחק מהכא משמע, שהואיל ואתה הולך בשליחות זה, לא תקח אשה לבני, כלומר שלא תקח גוף לבני (ד"א ל"ג לבנייני), ליכנס בגוף אחר בגוף זר, בגוף שאינו ראוי לו, אלא בההוא ממש שהוא שלי, בההוא ממש שיצאתי ממנו, הה"ד כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך.

אמר רבי יוסי, מהו ״ולקחת אשה לבני ליצחק״? אמר רבי יצחק, אותו הגוף שנצטער עמי באותו העולם, ולא היה לו הנאה וכסוף בו מפני יראת קונו, אותו הגוף ממש תקח ליצחק עמו בהאי שמחת הצדיקים, ליצחק עמו בשמחת הקדוש ברוך הוא, ליצחק עמו דעכשיו עת שחוק בעולם, הה"ד (תהלים קכו ב) אז ימלא שחוק פינו וגו'.

אמר רבי יהודה בר יצחק, תא שמע אין מלאך אחד עושה אלא שליחות אחד בבת אחת, ותניא אמר רבי אבא, מלאך אחד אשר קסת הסופר במתניו, עתיד להרשים כל אחד ואחד על מצחו, ולאחר כן השר הגדול הולך לתקן כל אחד ואחד, ולהעמידו לקבל נשמתו, הה"ד הוא ישלח מלאכי לפניך ולקחת אשה, מאי לפניך, לפני שליחותך.

רבי (אלעזר) אליעזר אזל למחמי לרבן יוחנן בן זכאי רביה, וההוא יומא ריש ירחא הוה, כד מטא גביה, א"ל בירא דלסריין, ומליין ליה, והוא נביע מדידיה יתיר, מאי בעא הכא, אמר ליה חייב אדם