ספר הזוהר – חלק ג, דף קכד ע״ב

ועל דא חציו מתוק מסטרא דימינא, וחציו מר מסטרא דשמאלא. ובזמנא דערב רב הוו מחטיאין לון לישראל הוי כאילו הוו כלהו מסטרא דרע, ומיא אתהדרא כלהו מרירן כההוא עץ מר במיא. הדא הוא דכתיב ״ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם״ (שמות טו כג).

והאי עץ מר - איהו כגוונא דנסיונא דסוטה! אי סטת תחות בעלה - אינון מיין דאשקיין לה אתהדרו מרירין, ובהון ״וצבתה בטנה ונפלה ירכה״. ואי לא סטת מה כתיב? ״ונקתה ונזרעה זרע״, ואולידת בר. אוף הכא ״וימתקו המים״.

כגוונא דא יתעביד לנסאה לון לישראל בפורקנא בתרייתא. הדא הוא דכתיב ״יִתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים״ (דניאל יב י) דאינון מסטרא דטוב וקיימין בנסיונא, ״וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים״ - אינון מסטרא דרע, ויתקיים בהון ״ואל אדמת ישראל לא יבאו״ (יחזקאל יג ט) (יחזקאל כ לח), וקטיל לון.

״והמשכילים יבינו״ (דניאל יב י) - מסטרא דבינה דאיהו אילנא דחיי, בגינייהו אתמר ״והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע״ (דניאל יב ג) בהאי חבורא דילך דאיהו ספר הזהר מן זוהרא דאימא עלאה תשובה. באלין - לא צריך נסיון! ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר - יפקון ביה מן גלותא ברחמי, ויתקיים בהון ״יהוה בדד ינחנו ואין עמו אל נכר״ (דברים לב יב). ואילנא דטוב ורע - דאיהו איסור והיתר טומאה וטהרה - לא שלטא על ישראל יתיר, דהא פרנסה דילן לא ליהוי אלא מסטרא דאילנא דחיי דלית תמן לא קשיא מסטרא דרע ולא מחלוקת מרוח הטומאה, דכתיב ״ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ״ (זכריה יג ב). ולא יתפרנסון תלמידי חכמים מעמי הארץ. אלא מסטרא דטוב דאכלין 'טהרה כשר היתר', ולא מערב רב דאכלין 'טומאה פסול איסור' דאינון מסאבין, דמסאבין גרמייהו 'בנדה שפחה גויה זונה'. בגין דאינון בנוי דלילית דאיהי 'נדה שפחה גויה זונה' חזרין לשרשייהו. ועלייהו אתמר ״כי משרש נחש יצא צפע״ (ישעיה יד כט).

ובזמנא דאילנא דטוב ורע שלטא דאיהו 'חולין דטהרה' ו'חולין דטומאה' - אינון חכמים דדמיין לשבתות וימים טובים - לית לון אלא מה דיהבין