יד מלאכי – חלק ג – קטע 6

שיא כל מה שהוא תחת יד האדם בחזק' שהוא שלו דאמרי' היינו דוקא בממון או במטלטלין וכה"ג דבר שגופו ממון אבל בשטרות לא אמרי' הכי דנהי שהשטר הוא תחת ידו מ"מ המעות אינם תחת ידו ש"ך על ח"מ סי' צ"ט ס"ק ו' ומ"ז ס"ק ו' וכ' שכ"נ דעת הרב והמחבר לחלק בכך וכ' הכנה"ג שם הגה"ט אות ט' בשם הר"י הלוי דבעסקא וסחורה נמי לא שייך בה חזקה:

שיב כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט לאו דוקא נאמר במקום דליכא למיחש שמא יבוא לידי איסור אלא אפילו על דבר שיכול לבוא לידי איסור אמרו כן באר שבע צ"ה ג' וע"ש שהאריך בקושיות עצומות:

שיג כל המורה הוראה לפני רבו חייב מיתה היינו דוקא הוראת היתר אבל הוראת איסור מותר הרלנ"ח סי' ל':

שיד כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים ואין בדברי אחד המכחישו כלום היינו דוקא גבי עדות אשה אבל גבי שאר איסורים הרי הוא חד לגבי חד והוי הכחשה ים של שלמה על חולין פ"ק סי' ט' ושכ"כ ריטב"א ושם נראה שמהרי"ק חולק ע"ז אבל הכנה"ג בי"ד סי' א' בהגב"י אות צ"ב כת' שהסכמת רוב הפוסקים כמהרש"ל ע"ש ועי' בארוכה בספר אליהו רבה וזוטא של ה"ר אליהו אלפאנדרי דף ע"ג בארוכה:

שטו כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אינו דוקא כשנודע לרבים והיו עדים בדבר אלא כיון שידע הבועל שמרצונה שכב עמה ה"ז אסורה לו אחר מיתת הבעל או לאחר שיגרשנה שו"ת מוהרי"ט צהלון סי' ר"ל: שטז

כל יתר כנטול דמי לא אמרי' רק כשהיתר הוא עומד במקום הראוי לו אבל כשאין היתר במקומו הראוי לו כגון שתי ורדות אחת בימין ואחת בשמאל לא שייך לומר כל יתר כנטול דמי ט"ז י"ד סי' ל"ה ס"ק י"ז:

שיז כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור לא אמרי' הכי רק היכא שאם היו רואים אותו שעושה כן בצנעה היה שם חשד כמו בשוק אבל היכא שהרואה אותו שעושה כן בביתו לא יחשדנו משום שיתלו היתרו בדבר מה אז ל"ש למימר הכי תו' בחולין דף מ"א סע"ב:

שיח כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע דוקא ענבים ודכותיהו שמחוסרים מעשה ידי אדם אבל תמרים דמנפשייהו נתרן קיימא לן כל העומד ליגדור כגדור דמי ב"ח ח"מ צ"ה בשם בעל העיטור:

שיט כל דאלים גבר ל"ש רק בדבר המונח במקום הפקר אבל דבר שהוא ביד ב"ד או אפי' ביד אדם אחר לא אמרי' כל דאלים. גבר משאת בנימין סי' י"א ובפלוגתא דרבוואתא ואין בו דין חלוקה ע' כנה"ג סי' קל"ט הגה"ט אות ה' ובסי' ק"ע בטור אות ג':

שך כל שיעורי חכמים להחמיר היינו דוקא באיסורי תורה כגון טומאה וטרפות וכיוצא בהם אבל באיסורין דרבנן אין הולכים בו להחמיר אלא להקל:

שכאכל שיעורי חכמים להחמיר היינו היכא דלא מוכחא מילתא אבל היכא דאיכא הוכחה דעד ולא עד בכלל לא אמרי' הכי פר"ח י"ד סי' ל"ב ס"ק ו':

שכב כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ל"ש לאמרו רק בענין עיכוב שאם לא עשאו בדיעבד לא עכב אבל לא שנסמוך ע"ז לכתחלה במלתא דאית ביה ריעותא וסמיה בידן לתקוני מגן דוד א"ח סי' נ"ה ס"ק ד':

שכג כדי שתפוג צינתן דאמרי' בכל מקום היינו הפשר והפשר היינו כל שלא הגיע לבשולו הרשב"א בחדושיו לשבת דף י"ד ד':

שכד כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט היינו דוקא כשעוש' אותו ליוהרא ולבטל דברי חבירו אבל כשעושה לשם שמים אז יש לו שכר שו"ת מעיל שמואל בלשונותיו על הרמב"ם פ"א מת"ת רמ"ז י"ג ועי' הריטב"א סוף פ"ק דקידושין:

שכה כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור היינו דוקא בדבר שהוא התר גמור וחכמים אסרוהו מפני מראית העין בלבד מפני שאם אתה מתיר לו ברה"י יעשה כן גם בר"ה כיון שהדבר מותר מצד עצמו ויאמר אין כאן רואים אבל בדברים שמצד עצמם הם אסורים ומפני הצורך והדוחק התירו אותם לא רצו חכמים להתיר אלא בצנעה וכו' הר"ן בפ"ק די"ט עש"ב ועי' בני חיי או"ח סי' י"ז:

שכו כל הברכות כולן דמברכין אותן עובר לעשייתן היינו ברכות המצות שמברכין בהן וצונו צריך לברך תחלה להקב"ה על מה שצונו וקדשנו לעבודתו אבל ברכה של הודאה ושבח כגון ברכות השחר יכול לברך אותן אח"כ הרא"ש בסוף ברכות:

שכז כל יתר כנטול דמי לא אמרי' אלא באיברים שפיסולם מחמת עצמם אבל היכא שאין איסורו מחמת עצמו כגון שבורת הגף שאיסורו מחמת חשש נקיבת הריאה וכל כיוצא בזה לא אמרי' ביה דכנטול דמי פר"ח י"ד סי' מ"א ס"ק י"ג וסי' נ"ג ס"ק ח':

שכח כהנים זריזין הם לא אמרי' אלא דוקא בתרומ' אבל בקדש אף שחמור מן התרומה אינן זריזין תוס' דחגיגה כ"ד ב' ושכ"מ בירושלמי ועי' בני חיי א"ח סי' קמ"ג בארוכה ודלא כשושנים לדוד שכת' בריש ידים דל"ש כהנים זריזים גבי אוכלי תרומה דליתא כדמוכח שם בגמ' ובפ' כל הבשר ק"ו ב' גבי התירו מפה לאוכלי תרומה וכפרש"י שם:

שכט כדי שתצא נפשו שיעורו הוא ג' שעות הריב"ש סי' שע"ה וכ"כ עוד הכנה"ג בא"ה סי' י"ז הגה"ט אות תכ"ג בשם גדולי הפוסקים ע"ש של כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד לא אמרי' רק כשהוא בעיר אבל לא אמרו שירחיק נדוד בארץ אחרת ויניח הפקדון ביד בניו ובני ביתו שו"ת מוהריט"ץ סי' רי"ט ורל"ה:

שלא כל שאינו יודע בט"ג וקדושין לא יהיה לו עסק בהן לא אמרו כן אלא להלכותיהם המצוים תמיד לא בדברים הזרים שאינם נמצאים אלא לעתים הריב"ש סי' ער"א:

שלב כופין על מדת סדום אפילו במקום דאיכא טורח וגם אפשר שיבוא לידי הפסד מהרי"ק שורש קי"ב ועי' מרדכי פרק א"מ דף ק"מ הגהות מיימון פי"א מה' גזילה:

שלג כופין על מדת סדום היינו כשאינו משתמש בשלו כלל אבל להשתמש בשלו לא אמרו נ"י פ' כיצד הרגל דף י' י"א ע' רשד"ם ח"מ תמ"ו ותס"ד והר"א ששון קכ"ט:

שלד כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני לא אמרי' כן אלא אי עבד המעשה הפך מה שאסר' התורה אבל כל מה שעשה מעש' דאסור שאותו האיסור כבר נעשה ואי אתה יכול לתקנו דבענין זה שנעשה לא אמרה תורה לא תעביד שאין האיסור בגוף המעשה אי עביד מהני שו"ת מוהרי"ט ח"א סי' ס"ט וע"ש סי' קל"ח הביאו הכנסת הגדולה בח"מ סי' ר"ח הגהות הב"י אות ה':

שלה כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרין עליה לא אמרי' אלא דוקא היכא שהמתן שכר כתוב ממש אצל אזהרת העשה ככבוד אב ואם וצדקה אליבא דמאן אבל היכא שהמתן שכר אינו כתוב אצל הצווי ממש לא אמרי' הכי וכייפי' ליה משנה למלך פ"ג מה' עבדים הלכה י"ד:

שלו כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט היינו בשלא יש צווי לאחר באותו דבר כגון מי שישב בסוכה בשעה שיורדין גשמים אז נקרא הדיוט מטעם שאין שום אדם חייב בסוכה באותו זמן אבל במצוה שזה מצווה ועושה וזה פטור כגון סומא דפטור מכל המצות אם עושה אף שהוא פטור תע"ב יד אהרן על א"ח סי' י"ז:

שלז כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד דוקא באשתו ובניו של נפקד אבל לא באשתו ובניו של מפקיד שהם נושאים ונותנים תוך הבית וה"ה לאדם אחר הרגיל להפקיד אצלו יש"ש קמא פ' הגוזל בתרא סימן ט"ל הובא בכנסת הגדולה חשן משפט סי' רצ"א בטור אות קל"ו וע"ש:

שלח כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד דוקא כשנגנב מידם אבל אם גנבוהו הם פשיעה הוי וחייב מטעם שמסר לגנב שו"ת מהרי"ל סי' נ"ב וכ"כ רשד"ם ח"מ סי' ת"מ ורש"ך ח"ב סי' פ"ה הובא בכנסת הגדולה שם אות קל"ו:

שלט כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד היינו כשקבלו עליהם נטירותא או שמסר בידם אבל הניחה בבית ולא אמר להם כלום לא שו"ת הראד"ב סי' קפ"ז:

שם כל המקדש אדעתא דרבנן הוא מקדש לאו דוקא האיש בלחוד קאמר אלא גם האשה בכלל ושניה' מסכימי' שיהיו קדושיהם אדעתא דרבנן ר' בצלאל בש"מ על כתובות דף י"ב ב':

שמא כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם היינו במי שחילל שבת בזדון בלא עדים דנתחייב כרת ופטור ממלקות ואם לקה נפטר מהכרת אבל האוכל חמץ בפסח וכיוצא דחייב מלקות וכרת לא נפטר מהכרת ע"י המלקות דכיון דבדין לקה לא נפטר משנה למלך פי"ז מה' סנהדרין בדברי הכותב וכ' שם שכן מוכח מסוגיא דסנהדרין וע"ע רלנ"ח דף רפ"ב א' ושושנים לדוד ריש כריתות כ' דכ"ש מיתה ב"ש דקילא מכרת כנודע וכדבריו כ' בספר יקר תפארת פ"ו מהל' תרומות וע' תוס' שבועות י"ז סע"א:

שמבכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן אמרו כן ולא אמרו קודם לעשייתן לפי שאם אמר קודם לעשייתן היה משמע קודם הרבה אבל לשון עובר לעשייתן משמע קדימה בסמוך כמו ויעבור את הכושי וכיון שכן כל מה שאפשר לסמוך ברכה למצוה בלא הפסק הוא ראוי לעשות תשב"ץ ח"ב סי' רע"ז:

שמג כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן לא אמרי' אלא במקום שעושה המצוה הוא המברך אבל כשמברך אחר לא תוס' פ"ק דפסחים ז' א' ד"ה בלבער:

שמד כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ה"ה דמינה ילפי' דכל מילתא דאמר רחמנא עביד הכי ואיהו לא עביד הכי אלא בענין אחר ה"ה דמהני לאביי ולרבא לא מהני כיון דלא עביד כדקאמר רחמנא חזון נחום על סדר קדשים דף קל"א א' לדעת הר"ש וכ"כ הב"ח בא"ח ס"ס קפ"ו שכל מה שחייב אדם לקיים מן התורה עיכובא אית ביה ולא יצא ידי חובתו אם לא קיים כתיקונו ע"כ ולפ"ז קשה מאי דפסק הש"ע בי"ד סי' קכ"א ס"ב ואם הטבילן ואח"כ הגעילן מותרין דאמאי מותרין כיון ששינה מסדר הכתוב בתורה וה"נ תקשי דבפ"ג דקידושין ס"ב א' מוכח דאי לאו קרא יתירא דואם לא יתחטא הוה מקום למימר דאי עביד הזאה בחד מנייהו עבד ואמאי הא כיון דכ' קרא הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי עיכובא אית ביה ועיין תוס' דגיטין ג' סע"ב ושו"ת פרח מטה אהרן ח"ב סי' פ"א:

שמה כל עליותיו של משה בהשכמה היו היינו כשהיה עולה מעצמו אבל כשהיה עולה על פי הדבור היה עולה גם בלילה הרא"ם פ' יתרו:

שמו כל המגרש אשתו ראשונה אפי' מזבח מוריד עליו דמעות היינו כשהיא רוצה לעמוד תחתיו והוא מגרשה בע"כ אבל אם אינה רוצה לעמוד תחתיו אין נידנוד עבירה בגירושיה הר"ן בתשובה הביאה הב"י סי' רכ"ח דף רע"ב ד':

שמז כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו הוא אפי' במלכי אומות העולם הרשב"א בתשובה ח"ב הביאה הרב"י ס"ס ב"ן מחודשין ג' וע' כנה"ג ח"מ סי' שס"ט אות ז"ך בב"י:

שמח כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא היינו דוקא מילתא דאיכא למשמע דלא אמרה משום לישנא בישא אבל אם אומר דבר קנטור על חבירו אפילו היה אומרה בפניו אית ביה משום לישנא בישא תוס' פרק ג' דערכין ט"ו ב' ד"ה כל מילתא:

שמט כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד שייך בשטר לדעת כל הפוסקי' דלא כרש"ך בנוספות סי' א' בני יעקב דף מ"ד ד':

שן כרת ומיתת כרת יש חילוק גדול ביניהם דכרת כולל כרת דשני וכרת דיומי וכרת דבנים ומיתת כרת אינו כולל כרת דבנים רק כרת מיתת עצמו באר שבע דף מ' ג':

סליקו כללי הכף. בס"ד

כללי הלמד

שנא לעז חכמים הקודמים לא חיישי' ליה אלא בדבר של אישות דאז אם אנו נחמיר בשום ענין נמצינו מוציאין לעז על דורות הראשונים שעשו שלא כדין ונמשך מזה ספק ממזרות גם על הנולדים עכשיו ונמצא הלעז ההוא בדבר ההוה עכשיו אבל בשאר איסורים אפילו אתה מוציא לעז על דורות הראשונים שאכלו דבר איסור מאי דהוה הוה שו"ת אליהו בן חיים. ח"ב סי' י"א וכ"כ מוהריק"ש בערך לחם י"ד סי' קי"ט ובסי' רמ"ב בשם הריב"ש ושם בסי' קי"ט כת' בשם ריב"ל ח"ב סי' י"ג דדוקא בשב ואל תעשה אבל בקום עשה יש לחוש וע' בפר"ח א"ח סי' תצ"ו בדיני מנהגי איסור אות י"ב שמתוך דבריו שם משמע דאף בדבר אישות אין לחוש וע"ש ובריב"ל ח"ג סי' תכ"ד ורל"ב וכנה"ג י"ד סי' ס"ד בב"י אות מ' ומ"א ושם סי' רי"ד בטור אות ג' וד' וסימן פ"ז בב"י אות ט"ל ובא"ה סי' קמ"ב הגה"ט אות כ"ו ובגט פשוט דף מ"ד א':

שנב לא שביק היתרא ואכיל איסורא לא אמרי' אלא כשהאיסור והיתר מונחים לפניו ואין לו שום טורח בהיתר טפי מהאיסור אבל אם צריך קצת טורח בהיתר יותר מהאיסור בזה לא אמרי' חולין ד' א':

שנג לא ראינו אינה ראיה לא אמרי' אלא כשיש שני כיתי עדים מכחישין זה את זה שאחת אומרת ראינו שנתקדשה או ראינו כך וכך אבל היכא שאין הכחשה בדבר כגון שאין שום אדם שיעיד על אותו דבר ויש קצת בני אדם שמעידים ואומרים שלא ראו ולא שמעו מימיהם שנהגו באותה עיר אותה חומרא אין ספק דנאמנין ולא אמרי' בזה אין לא ראינו ראיה מוהרי"ק שורש קע"ב הביאו בעל המפה בח"מ סי' ל"ז וכ"כ מוהריק"ש שם וע' בספר משפטי שמואל סי' ע"ג **(*)**:

שנד לא תתגודדו ל"ש אלא במילתא שיש לה עיקר מן התורה, או מד"ס אבל בענין הסכמה שמסכימים ומקבלים על עצמ' בחרם אף אם קצתם יקבלו על עצמם וקצתם לא ירצו לקבלם אין כאן משום לא תתגודדו תומת ישרים סי' קס"ח בשם מהר"י טאייטאצק והוא ז"ל השיב עליו בסימן ק"ע וכת' שהוא מחלוקת בין הפוסקים:

שנה לא תתגודדו ל"ש במי שנוהג כן במקומו שיצא משם כיון שאם היו המקילים הולכים למקומו היו צריכים לנהוג איסור כנה"ג א"ח דף קכ"ב בשם תשובת כ"י ועי' כנה"ג י"ד סי' ס"ד בב"י אות מ"ב ומ"ג:

שנו לא תתגודדו ל"ש אלא פלג מורין וכו' אבל אם רוב הקהל נוהגים כן ומיעוטן בהפך בענין שהוא אסור מן הדין לא שם בשם תשובת כ"י וע' בענין ל"ת ברד"ך בית י"ד חדר ב' ובשו"ת אלשיך סי' נ"ט ובמגן אברהם סי' תצ"ג ס"ק ו' וריב"ל ח"ג ס"י וכנה"ג י"ד סי' רמ"ב בב"י אות ל"ה:

שנז לא תתגודדו ל"ש בדבר שבני אומנות א' אין בהם שום חילוק כלל וכולם מסכימים לאותו דבר אע"פ שבני העיר הם מוחלקין מבני האומנות שו"ת הרא"ם ח"א סי' נ"ז:

שנח לא מייתי איניש חובה לנפשיה דע דלא דייקי' בדבריו של אדם אם לא אמרן ממש ולעולם אמרינן דדרך שטות דבר סמ"ע סי' נ"ה ס"ק ב' בשם נ"י פ' מוכר את הבית וכ' שם הש"ך ס"ק ה' שחיפש שם ולא מצאו ואני הצעיר המלקט יגעתי ומצאתיו שם דף קנ"ב ב' ועיין מהר"ם אלשיך קל"ד:

שנט לא חיישי' לב"ד טועים לא אמרי' אלא בב"ד קבוע שהם בקיאים בדינים אבל אלו שיושבים בדין לפי שעה לא שו"ת הרא"ם סי' כ"ד דף ל"ה ב' וע' קצת כללים בזה בכנסת הגדולה ח"מ

*) ע"ל סי' ק"ה סי' ט"ל הגהות הב"י אות מ"ח וכו':

שס לב ב"ד מתנה עליהם ל"ש למימר רק בנדבת צבור אבל לא בהקדש נדבת יחיד אפילו הקדישו למוסרו לצבור תוס' פ"ג דמעילה דף י"ד א' ומנחות ס"ו ב' ד"ה אפשר והביאו הגן המלך סי' פ"ג ועיין הרמב"ם פי"ב מה' פסולי המוקדשין הלכה ו' ועי' בת"ה סי' רע"ג הביאו בס' המפה ח"מ סי' קכ"ד ס"ז שנראה חולק על זה ולי הדיוט צ"ע דהא בסוף טבול יום מוכח דאמרי' כן אף במילתא דיחיד וכמ"ש שם התי"ט ויש לישב לע"ד דגם ההיא דטבול יום דמיירי בתרומ' כנדבת צבור דהכא דמיא כיון דהוא מצוה דרמיא אכ"ע ודוק ועי' ש"ע א"ח שס"ו ס' ט' ויד אהרן שם ותי"ט פ"ה דמעשרות מ"ד ומשנה למלך דף כ"ז א' ובלחם משנה פ"ג מהלכות תרומות וגו"ר י"ד כלל ט' ס"ס ד':

שסא לב ב"ד מתנה עליהם לא אמרי' רק בדבר דשכיח אמנם בדבר דלא שכיח לא אמרינן כן שבועות דף י"א ב':

שסב לא תלך רכיל לא שייך רק כשיוצא מב"ד או מבית המדרש ואומר פלוני זיכה או חייב אבל כשהבעל דין עומד בפניהם ורואה מי הוא המזכה או המחייב אין שום איסור לגלות לו שדעתו היה לזכותו כיון שכבר הוא יודע כ"מ במציעא כ"ט ב' וכמ"ש בש"מ בשם ר' יהונתן ומצאתי לשיטתו לקמא כ"י פ"ט שכ' בשם המאירי שיכול לומר אני מחייב וחבירי מזכין:

שסג לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת מילתא דפשיט' הוא היינו דוקא להקל ממנהג מקומו במילתא דנהגו בה איסורא אבל מילתא דמעיקר הדין אסיר' אף דאין איסורו אלא מד"ס אין ספק דבזה ל"ש למימר גדול השלום ויתקוטט עמהם אלף פעמים ולא יעבור על ד"ס שהעובר על דבריהם חייב מיתה דאי לא תימא הכי אטו מי שהולך למקום שנוהגים לשתות סתם יינם ישתה גם הוא עמהם מפני השלום פר"ח א"ח סי' תצ"ו במנהגי איסור כלל ט"ז ועש"ב וע' תוס' פסחים נ"ב א' דמחלוקת ל"ש אלא בדבר שתלוי בגוף האדם:

שסד לא שביק איניש התירא ואכיל איסורא לא נאמר אותו כ"כ בפשיטות בזמנינו זה דודאי הוא שיש עמי הארץ שמניחים ההיתר ואוכלים האיסור ואפילו בלא הנאה כ"ש היכא דאיכא הפסד ממון ר' יעקב אלפאסי הובא בשו"ת הרא"ש כלל ע"ז סי' ד' וע' חוות יאיר סי' נ"ח ופרי האדמה דף קנ"ז ב':

שסה לא שביק איניש התירא ואכיל איסורא לאו דוקא נאמר בסתמ' אלא אף אם אנו רואים דאכיל איסורא אמרי' דאי הוו בההיא מילתא תרי איסורי דכל מה שיכול לתקן דלא ליעבד איסורא הוא מתקן ולא עבד כי אם חד איסורא בני חיי בא"ה סי' ל"ח הגהות הב"י אות ד' וע"ש ובלקט הקמח א"ה דף קפ"ט א' וב':

שסו לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת ל"ש לאומרו רק היכא דאי עביד אותו דבר אית ביה משום יוהרא (כמ"ש למעלה באות יו"ד) אבל אי לא עביד רק מילתא דאית ביה חבובי מצוה והידורה אף שהוא יחיד באותו דבר בתוך קהל ועדה מצי עביד שו"ת דבר שמואל סי' מ"ו:

שסז לפנים משורת הדין משמע בהגה ח"מ סי' רנ"ט ס"ה דל"ש רק בעשיר אך לא בעני:

שסח לא תתגודדו ל"ש רק היכא שיש ביניהן הפלגה ימים הרבה כגון אותן שנוהגים להסתפר עד ר"ח אייר שיש חילוק ביניהם ובין אותם שאין מסתפרים ימים מרובים אבל כשאין חילוק ביניהם רק יום א' כגון שמקצת' נוהגים להסתפר בל"ג לעומר ומקצתם בל"ד אין בזה משום לא תתגודדו שו"ת נאמן שמואל ס"י:

שסט לכתחלה לא מקרי אלא כשבונה או עושה אותו דבר עתה כדי לעשות מעשה אחר כך אבל אם כבר עשו המקוה לטבול בו לא מקרי לכתחל' וטובלין בו לכתחלה כנה"ג י"ד סי' ר"א הגה"ט אות ל"ה בשם ס' משבית מלחמות ומהר"ן טרבוטו וע' בש"ע י"ד סי' קכ"ב סעיף ד' בהגה וריב"ש סי' י"ט: