יד מלאכי – חלק ג – קטע 3

קכז אין אדם מקנה למי שלא בא לעולם אך יכול להתחייב למי שלא בא לעולם דלשון חיוב מהני כיון שהמתחייב מיהא ישנו בעולם שו"ת גנת ורדים חא"ח כלל ד' סי' ה':

סליקו כללי האלף

בס"ד כללי הבית

קכחבישול הא דבישול כמאכל בן דרוסאי חשי' בישול לא אמרו אלא להקל אבל לא להחמיר הרא"ש פ' אין מעמידין סי' ל"ב:

קכטבעלי חיים אע"פ שאינם נאסרים מ"מ אם החליף ב"ח באליל' נאסרו אבל חילופי חילופין כגון אם החליף ב"ח בחליפי אלילים מותרים ע"ז דף נ"ד ב' (וי"א גם בזה) (הובא בש"ע י"ד סי' קמ"ה ס"ט): קל

בהמה הא דאמרי' בהמה שנטרפ' שוב אין לה היתר היינו דוקא כשנטרפה ע"י אדם אבל בטרפות דממילא אין הכי נמי שיש לה היתר פר"ח י"ד סי' מ"א ס"ק י"ג:

קלא בנדרים הלך אחר לשון בנ"א היינו בסתם אבל בדאיכא אומדנא להפך בתר אומדנא אזלינן מוהרד"ך בית ל"ב חדר ג':

קלב ברכות אינן מעכבות היינו דוקא בדיעבד אבל אם הוא חייב בברכה ורוצה ליפטר הימנה לכתחלה מפני זה עון גדול הוא שו"ת מהרש"ל סי' ס"ח:

קלג ברי לי שהיה כך כגון בריא לי שלא נגעתי בפגימ' לא מהני רק כשהיה יודע שהיה שם פגימה דאז יוכל להזהר אבל בלאו הכי לא מהימן דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש עביד לה ולאו אדעתיה פר"ח י"ד סי' ו' ס"ק ה' וכ"כ הט"ז ומוהריק"א:

קלד ב"ד אביהם של יתומים הם לא אמרו אלא ביתומים קטנים דלאו בני דעת נינהו וכל דינייהו אבי דינא רמי אבל גדולים כאנשים דעלמא נינהו הר"ן ר"פ שור שנגח דף י"ט ב' הביאו בעל המפה בח"מ סי' ר"ץ ס"א:

קלה בפניו שאמרו בכל מקום לא בפניו ממש ובמעמדו אמרו אלא בידיעתו מוהריק"ש בערך לחם ח"מ סי' קפ"ז בשם הרמב"ן וע' מוהרי"ק שורש נ"ב ובעיגונ' דאיתתא דף צ"ג ובחידושי הריטב"א לעירובין דף ס' ג' וברשד"ם ח"מ קכ"ז ובחידושי הרשב"א לנדרים דף ק"מ ב' וכנה"ג י"ד סי' רס"ז הגהות הטור אות נ"ט וסי' רכ"ח בב"י אות צ"א וש"ך י"ד סי' רמ"ח ס"ק ד' ואי אחר מיתה מקרי בפניו ע' כנה"ג י"ד סי' של"ד הגה"ט אות ע"ב:

קלו בההיא הנאה דסמכי אהדדי קנו לא אמרינן אלא במילתא דשייך ביה קנין אבל היכא דל"ש ביה קנין והקנין אינו חל כגון בדבר שלא בא לעולם לא דמאי הקנה לו שו"ת ראש יוסף דף ל"ג א' וע' מוהרי"ק שורש ך' ורשד"ם ח"מ קע"ו:

קלז בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם לא אמרי' אלא כשאין פושעים בדבר אבל כשיש פושעים בדבר כגון ר' ישמעאל שקרא והטה בשבת ור' אליעזר וחביריו שנקרע ס"ת בחמתן ור' יהודה בן טבאי שהרג עד זומם אז לא אמרי' בהמתן וכו' וע"ש הר"ן בחידושיו לחולין דף צ"ה ד' אך התוס' שם ה' ב' תירצו דלא אמרי' הכי אלא במידי דאכילה וכו' ע"ש:

קלח בעל חוב קונה משכון לא אמרו אלא לענין שאם נאבד המשכון שמתחייב עליה בגנבה ואבדה או באונסין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל כשהמשכון בעין ברשות מריה קאי ונותן לו מעותיו כנה"ג ח"מ סי' ע"ב הגהות ב"י אות כ"ג:

קלט בעל חוב הא דאמרי' דאינו קונה משכון אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו הני מילי כשיש לו שטר אבל אם אין לו שטר קני אף בשעת הלואתו דלגובינ' נקיט ליה הר"ב בית יוסף בח"מ סי' ע"ב ס"ס ד' בשם מ"כ וע' פי' משכנו שלא בשעת הלואתו במשנה למלך פ"י מה' שכירות הלכה א':

קם בכוליה משערינן משום דלא ידעינן כמה נפיק מיניה היינו דוקא באיסור ודאי אבל באיסור ספק לא החמירו לשער בכל הכלי רדב"ז ח"א סי' רצ"ז:

קמא ברכה הסמוכה לחברתה שאינה פותחת בברוך היינו דוקא כשברכה השניה שייכא למצוה שלפניה אבל היכא שהברכה שניה הוא על מצוה אחרת שאין לה שייכות עם המצוה שלפני' כגון ברכת כסוי הדם שהיא סמוכה למצות שחיטה אבל היא מצוה בפני עצמה למה לא תהא פותחת בברוך כנה"ג י"ד סימן כ"ח הגהות הטור אות ו' (וע"ש בהגה' ב"י אות ו') ובשיטה מקובצת לכתובות פ"ק דף ט"ל ד' ומ' א' קצת חילוקים נאים:

קמב בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכו' נשחטה בחזקת היתר עומדת לא סמכי' אחזקה זו אלא כשהוברר לפנינו בבירור שנשחטה שחיטה ראויה אבל אם לא הוברר לנו בבירור שהשחיטה נעשית ע"י ישראל כדין וכהלכה כגון שאנו רואים אותה שחוטה במקום שגם הישמעאלים שוחטים לא מקרי שחיטה ראויה ולא אמרי' בה נשחטה בחזקת היתר עומדת שו"ת הרא"ם ח"ב סי' ך':

קמג בתר תחלת הסעודה אזלינן דאיפליגו ביה הפוסקים ע"כ לא נחלקו אלא לענין הזכרה בלבד שאין שם מטבע ברכה מחודשת אבל כשיש ברכה מחודשת כה"ג חמיר טובא ונראה דלכ"ע לא יברך שו"ת גנת ורדים כלל א' ס' כ"ח):

קמד בי דינא בתר בי דינא לא דייקי לא אמרינן אלא בדבר מוסכם מהכל או במנהג מפורסם בני חיי או"ח סי' שפ"ז:

קמה בן י"ג שנה ויום אחד לאו דוקא יום שלם אלא מיד אחר י"ג מקרי גדול סמ"ע סי' ל"ה וכ"כ משנה למלך הלכות אישות פ"ב הלכה כ"א:

קמו בני בנים הרי הן כבנים היינו דוקא לענין פריה ורביה אבל לא לענין אחר מוהרי"ק שורש מ"ד:

קמז ביטול ברוב ל"ש אלא כשהאיסור מעורב בהיתר אבל כלאים ששניה' היתר ונאסרים ע"י תערובת כך אסור המרובה כמו המועט תוס' נדה ס"א ב' ד"ה בגד. סליקו כללי הבית:

בס"ד כללי הגימל

קמח עכו"ם אדעת' דנפשי קא עביד לא אמרינן אלא היכא דצריך זמן הרבה לעשות אותו דבר כגון בגט דצריך לכתוב כל התורף לשמה שהעכו"ם ודאי לא יעשה לשמה אלא אדעתא דנפשיה אבל בדבר דברגע כמימריה מתעביד ודאי דאדעתא דישראל קא עביד ולאו אדעתא דנפשיה הרא"ש בפירושו להלכות קטנות דף ע"ג ב':

קמט גלגול שבועה ליתא אלא בטענ' בריא או טענת שמא בדברים שנשבעים על טענת שמא אבל אם בא לגלגל עליו שבועה על הספק אין שומעין לו שדין הגלגול כדין עיקר השבועה מוהריק"ש בערך לחם ח"מ סי' צ"ד שכ"כ מדברי כל הפוסקים וע' שיטה ב"מ דף קצ"ב ב':

קן גלוי דעת דלא מהני בגיטין היינו דוקא גילוי דעת חלוש כגון הטוב והמטיב אבל גילוי דעת ואומדנא דמוכח אפי' אביי מודה דגילוי דעת המפורסם מהני שו"ת הר"ם מלובלין סי' קכ"ג בשם הלבוש:

קנא גלוי דעת דלא מהכי בגיטין היינו דוקא בגט מוחלט אבל בגט ש"מ שאינה מגרשה אלא כדי לפוטרה מן החליצה גלוי דעת מהני שם:

קנב גניזה כולל ג"כ שריפה וביעור בלא הנאה וע"ש מקראי קדש דף קי"ז א':

קנג גזירות אין לנו לגזור מדעתנו אחר דורות הגאונים ז"ל מ"מ פ"ה מה' חמץ ומצה דין ב' ופר"ח א"ח ר"ס תנ"א ור"ס תס"א והרא"ש בשבת דף קס"ד ג' תמה היאך יכלו הגאונים לחדש גזירה אחר שסתם רב אשי הש"ס ועיין ריב"ש קכ"ה רמ"א:

סליקו כללי הגימל:

בס"ד כללי הדלת

קנד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה לא אמרו כן רק בדבור שיכול להאמר כגון ובעשור לחדש אבל תיבה אחת שאין לה משמעות כלל בלבד וצריך לצרף אותו אל דבור שהוא עמו אין בו משום דברים שבכתב וכו' כנה"ג א"ח סי' מ"ט בשם מהר"ר ליוייא:

קנה דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה מילתא דפשיטא הוא דאין שייך לאומרו בתרגום כנה"ג א"ח סי' רפ"ב בהגהות הטור ונלע"ד ראיה ממה שמצינו בכמה דוכתי בגמרא דא"ר יוסף אלמלא תרגומא דהאי קרא וכו' והיינו משום דהוה סגי נהור כמ"ש באר שבע דף ע' א' בשם ריטב"א:

קנו דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה אבל דבר הרגול ושגור בפי הכל כגון ק"ש ופרשת התמיד וכיוצא בהם מותר מוהריק"א בש"ע א"ח סי' מ"ט:

קנז דבר שיש לו מתירין לא מקרי אלא דבר שלאותו אדם עצמו שהוא אסור יהיה לו שעת הכושר ויותר לו אבל דבר שהוא אסור לזה ומותר לזה לא מקרי דבר שיש לו מתירין בשביל שהוא מותר לזה מוהריק"ש בערך לחם ח' י"ד סי' ק"ב ועיין שם בכנה"ג כמה כללים בזה:

קנח דבר שיש לו מתירין לא מקרי כשאין ממשות האיסור בתערובת אלא טעמו שם:

קנט דברים שבלב אינן דברים היינו היכא דבלב סותר מה שמוציא בפיו אבל היכא דאין סותר הויין דברים תוס' בשבועות דף כ"ג א' ועיין כנה"ג ח"מ סי' כ"ז בטור אות ל"ה וט"ל:

קס דברים שבלב אינן דברים היינו בסתם אבל היכא דמוכחא מילתא ואנן סהדי דברים שבלב הויין דברים הרא"ש דנדרים דף כ"ח א' ושם בתוס' וכ"כ תומת ישרים מאמר כל דאי פי"ג:

קסא דברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמו לא אמרו אלא כשמת מתוך אותו חולי שצוה בו אבל כל שעמד מאותו חולי חזרו דבריו להיות דברי בריא ואינן ככתובים וכמסורים שו"ת הריב"ש סי' ר"ו: קסב דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה לא אמרו אלא מה שכתו' בחומש דוקא אבל מזמורים וכיוצא שפיר דמי ואף בחומש אין להקפיד אלא בדבר שמוציא אחרים ידי חובתן תוס' בתמורה דף קי"ד ב' ועיין בחוות יאיר סי' קע"ה באורך ובתוס' ישנים דיומא דף ע"ג ב' ואבודרהם דף י"ב א' ועיין מקראי קדש פי"ג מהל' תפלה שכתב דאיסור זה הוא מדרבנן:

קסג דבר שיש לו מתירין דאפי' באלף לא בטיל נראה דאפי' בס"ס לא בטיל הרא"ש בתשו' כלל ב' סי' א' בשם הר"ם והוא ז"ל חולק עליו ואמר דהיינו דוקא כשהספק ספקא ע"י תערובת כגון ביצה שנולדה בשבת או בי"ט ונתערבה באלף כולן אסורות אף דאית ביה ס"ס אבל בשאר ס"ס שהוא בגופו של דבר אז בטל ע"י ס"ס (והפר"ח י"ד סי' ק"י ס"ק מ"ג פסק להתיר ס"ס בדשיל"מ אפילו בדאורייתא ע"ש) וכ"כ בספר אליהו רבא וזוטא דף מ"ב יעש"ב:

קסד דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם לאו דוקא נאמר בדבר שיש בו סרך איסור אלא אף בדבר שאין בעניינו שום צד איסור לומר דגזרו הא אטו הא אמרינן כן ב"י א"ח סי' תר"ע לדעת הטור (והרב"י שם כתב דאינו מוכרח דאיכא למימר דכיון דאין בו צד איסור לית לן בה) ולזה נוטה דעת המגן דוד שם ס"ק ב':

קסה דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם היינו דוקא בלתי התרה אבל ע"י ההרה רשאי להתירן כן מוכח בפ' בתרא דנדרים פ"ח ב' (ועיין פר"ח א"ח תצ"ו במנהגי איסור כלל א' וז') ורש"ל בתשובותיו סי' ו' כתב דאף ע"י חרטה היינו דוקא מה שנהגו מקצ' ההמון ולא כלו כי מה שנהגו בו כל ישראל א"א להתיר כמו שא"א להתיר חומרת ר' זירא וכו' ע"ש: קסו דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור וכו' היינו בדברים שידוע שהם מותרים אלא שנוהגים בהם איסור משום סייג אבל אם נהגו בהם איסור מפני שהיו סוברים בדעתם שהוא אסור נדר טעות הוא ומותר להתירו להם פר"ח א"ח סי' תס"ח ס"ד לפי הסכמת רוב המפרשים (וכ"כ התוס' בעירובין ק"א ב' ובפסחים נ"א רע"א) וכן תמצא בתשב"ץ ח"ב סי' מ"ו ע"ש ועיין פרי תאר סי' ט"ל דף ע"ו שהאריך הרבה מאד בכללי ופרטי דין זה וגם הר"ב מטה אשר העלה ארוכה בזה ע"ש דף ק"ל וכו':

קסז דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין לא אמרו רק דלא עדיפי לאפוקי ממונא דאלימא חזקת המחזיק כדאיתא בדוכתי טובא הקדמת ס' מעבר יבק דף ה' ב' (נראה דרצונו לומר דדוקא לענין ממון אתמר ולא לענין איסורא וכמו שנראה שם ולי הדיוט צ"ע דהא בסנהדרין ל' א' קאמר דאם בא בעל החלום ואמר לו שמעות שהניח לו אביו של מעשר שני הם דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין ומעשר מילתא דאיסורא הוא ואם תדחה ותאמר דכיון שהוא מוחזק בממון אלימא חזקת המחזיק אף לגבי מלתא דאיסורא אכתי צ"ע דבהוריות י"ג ב' בההוא עובדא דאסיקו ליה לר"מ אחרים ולר' נתן י"א על שהיו רוצים לבייש את רשב"ג ור' נתן אזל ור"מ לא אזל אמר דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין הא קמן דאף דהוה מילתא דאיסורא דלא פתיך בהדיה דררא דממונא אפילו הכי לא אשגח ביה ר"מ) ועיין ענין נחמד בזה בתשב"ץ ח"ב סי' קכ"ז וקכ"ט ובשו"ת זקן אהרן סי' כ"א וע"ע ברכות כ"ח א' ולא היא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה:

קסח דרשינן לשון הדיוט היינו דוקא כשידוע לנו שזה ידע שההדיוטות נהגו לכתוב כן אבל בסתם לא אמרינן דככתוב דמי ש"ך ח"מ ססי' מ"ב וסי' ס"א ס"ק י':

קסט דברים שבלב אינן דברים לא אמרינן הכי אלא בנדרים והקדשות ותנאים וכיוצא בהם אבל לענין שום בטול גלויי דעתא הוי כאמירה בפה הרשב"א ז"ל בחדושי סוכה דף פ' ד':

קע דם משרק שריק לא אמרי' אלא היכא שהדם מרובה. על הציר המעור' בו אבל היכא שדם מעט נבלע עם ציר הרבה אז נבלע עם הציר ולא שייך למימר משרק שריק הרא"ש פ' כל הבשר:

קעאדברי ש"מ ככתובים וכמסורים שאא דמו הבו דלא לוסיף עלה ולא אמרינן כן אלא במה שאמר בפי' אבל אין מוסיפין וגורעין ודורשין בדבריו דאע"ג דאנן סהדי שהיה בדעתו לומר דבר א' ולא אמרה באופן מספיק אין לנו לילך אחר אומד דעתו שו"ת הרשב"א סי' שכ"ה ועיין הרמ"ע סי' נ':

קעב דברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמו היינו במקום שאינו חב לאחרים אבל במקום שחב לאחרים כמו כתובת אשה וב"ח ואין בנכסיו לפרוע הכל לאו כל כמיניה למסור בידו ולהפסיד לאחרים הרדב"ז ח"א סי' קנ"ה (הובא בכנה"ג ח"מ סי' ר"ן הגה"ט אות ט"ו) ועיין שם:

קעג דברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמו לאו דוקא כמסורים עכשיו אלא דקונה כאילו מסרם קנייה בעלמא שו"ת ר' בצלאל סימן ט"ו דף נ' ב' בשם הרשב"א וכ"כ צרור החיים דף קמ"ד ב' בשם הרשב"א:

קעד דרכי האמורי מדברי הרשב"א סי' קס"ז מוכח דאין לאסור משום דרכי האמורי רק אותן המנויין בגמרא ותו לא ע"ש וכן מצאתי בס' יראים מצוה פ"ח:

קעה דין ארבע מיתות לא בטלו וכו' פירש באותם שנטפלו דינם בעולם הזה כי ודאי יש רוצחים ובעלי עבירות שמתים בשלוה ובהשקט ונידונים בעולם הבא הריטב"א בפ"ג דכתובות דף כ"א ג':

סליקו כללי הדלת.

בס"ד כללי ההא

קעו החשוד לדבר חמור חשוד לדבר הקל לא אמרינן אלא דוקא כששני האיסורים החמור והקל הם מענין אחד כגון ששניהם בדבר מאכל וכיוצא אבל אם הדבר חמור שעבר עליו הוא איסור שבועה ובא להעיד על דבר של איסור מאכל לא שייך כלל זה כנלע"ד מדברי הפוסקים בי"ד קי"ט:

קעז הפסד מרובה מקרי כל מה שיש בתוך החבית בין גדולה בין קטנ' לאפוקי מה שבכד או מה שבקנקן דחשיב הפסד מועט כשאפשר למכור לעכו"ם אע"פ שצריך לזלזל קצת במכירה מוהריק"ש בערך לחם י"ד סי' קנ"ז:

קעח המנוהו רבנן בדרבנן היינו דוקא להקל אבל לא להחמיר הרב"י בי"ד סי' קכ"ז בשם תשובת הריב"ש (רמ"ה) וכ"כ הר"ן בכתובות ד' ת"ף:

קעט ההולך ממקום למקום דנותנים עליו קולי המקום שהלך לשם כשדעתו להשתקע בו היינו דוקא במקום שאינו חב לאחרים בהפקעת המנהג שיצא משם אבל אם חב לאחרים בזה לא אמרינן שו"ת רש"ך ח"ב סי' צ"ז:

קף הפה שאסר הוא הפה שהתיר אמרינן אפילו בעכו"ם דאין שום טעם לחלק בין ישראל לעכו"ם בזה פר"ח י"ד סי' מ"ט ס"ק כ"ז שכן משמע בתשובת הרשב"א:

קפא התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה היינו דוקא חב ומזיק אבל לא מונע ריוח ודוקא כשחב לאחרים אבל כשחב ליורשים או ללוה עצמו מועיל תפיסתו מהר"ם אלשיך סי' ל"ו:

קפב המבזבז אל יבזבז יותר מחומש היינו דוקא כל ימי חייו אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה כתובות ס"ז ב' (הובא בי"ד סי' רמ"ט ס"א בהגה) ומיהו כתב ר' בצלאל בשיטת כתובות פ"ד דף קכ"ט ב' בשם תלמידי ר"י דאף בשעת מיתה אין לו לבזבז הכל לגמרי אלא שיניח קצת ליורשיו:

קפג העמד דבר על חזקתו לא אמר' אלא באותו דבר עצמו שבו נולד הספק כגון ספק נגעו הטהרות ספק לא נגעו דאמרינן העמד טהרות על חזקתן אבל הטהרות שנשתמשה בהן האשה שלא נפל בהם שום ספק אלא מכח האשה אין לומר בהם העמד טהרות על חזקתן שו"ת הרא"ם ח"ב סי' כ"א:

קפד הוכיח סופו על תחלתו לא שייך לאומרו רק באותו מעשה עצמו אבל על מעשה אחר כגון ששחט בהמה כדין וכהלכה ואחר שעה שחטו אחרת וחישב לזרוק דמה לע"ז אז לא שייך לומר הוכיח סופו על תחילתו פר"ח י"ד סי' ח' ס"ק ט':

קפה הפקר בית דין הפקר היינו דוקא בממונא אבל לא באיסורא הרא"ם ח"א סי' י"ד ועיין משנה למלך פ"ד מה' מלוה ולוה ריש הל' י"ד:

קפו המבקר את החולה נוטל א' מששים מחליו היינו בעוד שישנו המבקר שם אבל כשיסתלק המבקר יחזיר חולי למקומו ילקוט הראובני ריש פרשת וירא בשם סודי רזא:

קפז הקדש טעות לא מקרי אלא כגון אומר שור שחור שיצא מביתי ראשון ויצא לבן שנתכוון להקדיש גוף אחד ונמצא גוף אחר אבל אם דימה שמותר להמיר שוגג מקרי ולא טעות כ"מ פ"א מה' איסורי מזבח:

קפח הרב שמחל על כבודו כבודו מחול היינו במידי דלית ביה בזיון אלא שחייבים לנהוג בו כבוד כגון לעמוד מפניו וכיוצא אבל במילתא דאית ביה בזיון אסור לו למחול בדק הבית דף כ"ד ב' בשם ריב"ש שכ' בשם הראב"ד (והוא בריב"ש סי' ר"ך) ובפסקים וכתבים סי' קכ"ז כתב שאם מחל אינו מחול ועיין כנה"ג י"ד סי' רמ"ד הגה"ט אות י"ב:

קפט הכל הולך אחר המעמיד לא אמרו רק כשאיסורו ע"י עצמו אבל כשאיסורו מפני התערובות לא שה"ג פ"ב דע"ז דף שס"ה ב' ושכ"כ הרמב"ם קץ התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דלא קנה לאו דוקא בתופס ממון אחר שאינו בידו אלא אפילו בתופס מה שבידו לא קנה מהר"א ששון סי' ס"ז ועיין כנה"ג ריש סי' ק"ה שצדד לומר דהמבי"ט וראנ"ח חולקים על זה:

קצא השני נוח לי והראשון קשה הימנו מצי טעין אפילו אם השני קשה לשאר בני אדם כיון דלדידיה נוח לו מורה צדק על ח"מ סי' קמ"ו בשם ריטב"א:

קצב העמד ממון על חזקתו אפשר דלא אמרינן כן אלא לפטור מכל וכל לגמרי אבל היכא דעל כל פנים צריך לשלם אלא שהוא ספק אם ישלם בעת הנחה או בעת בדיקה לא אמרי' העמד ממון על חזקתו ועדיין איני מתיישב בזה מוצל מאש סי' כ"ו:

קצג העמד ממון על חזקתו שמא י"ל דלא אמרינן הכי אלא דוקא בדבר שהוא ספק בחיוב אבל אם החיוב הוא ודאי והספק אם הוא נפטר או לא לא ארי' חזקת ממון ועדיין יש להתיישב שם: קצד הזמנה לאו מילתא היא היינו בשאר מילי אבל לגבי מעות צדקה מילתא היא שו"ת הרא"ם ח"א סי' צ"ג ועיין ראנ"ח ח"ב סי' ל"ד ומג"א סי' תרל"ח ס"ק ג':