יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 57

תרס"ד תלמיד חבר. דאמרינן בכולי תלמודא למדתי בו פירושים שונים מדברי הראשונים והנה ראש המדברים בזה הנה הוא רש"י ז"ל בעירובין ס"ג א' שפירש שהוא חכם כמותו אלא שלמד ממנו דבר אחד או יותר ע"כ וכן מתבאר ממ"ש הרמב"ם פ"ה מה' ת"ת הילך לשונו בד"א ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו ה"ז תלמיד חבר ואינו חייב בכבודו בכל אלה הדברים עכ"ד הן אמת דלכאורה יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר דדברי הרמב"ם אלו לאו בשיטת רש"י נאמרו וחלוקים הם בפי' שהרי כפי דברי רש"י ז"ל להקרא תלמיד חבר צריך שיהיה שוה בחכמה כמותו וכמבואר בלשונו שפי' חכם כמותו וכו' וכדברי הרמב"ם ז"ל אף שלא יהיה חכם כמותו כל שלא למד ממנו רוב חכמתו בשם תלמיד חבר יקרא אמנם מצאתי להריב"ש ז"ל בסי' ער"א שאחר שכתב שפי' ת"ח הוא כל שאין רוב חכמתו ממנו וכדברי הרמב"ם פתח באלה הדברים ומה שפירש"י ז"ל תלמיד חבר חכם כמותו אלא שלמד ממנו דבר אחד או שתים לאו דוקא חכם כמותו ממש בשוין דהא ודאי ר' המנונא לא היה שוה לר' חסדא ותלמידו ממש היה כדאמרינן פ"ק דקידושין סבי דנזיתא לא אתי לפרקיה דרב חסדא וכו' אלא תלמידו היה ולא היה רוב חכמתו אלא מר' הונא וכן רבינא לא היה גדול בתורה כר' אשי וכו' וכן נמי ר' ירמיה בר אבא דאמרי' בפרק אין עומדין דהוה תלמיד חבר לרב מדקאמר ליה מי בדלת ולא קאמר ליה מי בדיל מר ודאי לא היה חכם כמותו דר' ירמיה בר אבא תלמיד של ר' יוחנן ואפילו ר' יוחנן רבו היה שולח לרב לקדם רבינו שבבבל כדאיתא בפ' גיד הנשה אלא שלא היה רבו מובהק של ר' ירמיה בר אבא אלו דבריו ז"ל והנה מ"ש דר' ירמיה בר אבא היה תלמיד של ר' יוחנן לא ידעתי זה מנין לו דהא בפ' כל שעה ל"ז א' איתא א"ר ירמיה בר אבא שאילית את ר' ביחוד ומנו רב וכ"כ שם רש"י רביה דר' ירמיה בר אבא רב רביה דרב רבי' הקדוש וכ"כ עוד בפ' בהמה המקשה ע"ו ב' בהדיא ע"ש ואיתא תו פ"ק דעירובין ח' א' וביצה כ"ט א' ומגילה ח"י ב' ומנחות ט"ל א' וב"מ כ' ב' וחולין י"ז ב' ומ"ח ב' א"ר ירמיה בר אבא אמר רב וכן בכמה דוכתי ואולי יצא לו כן ממאי דאשכחן בפ' המפלת כ"ג ב' א"ר ירמיה בר אבא א"ר יוחנן ואי משום הא לא איריא כ"כ דהא בפ"ק דתענית י' ב' קאמר נמי א"ר ירמיה בר אבא אר"ל ולא מצינו מאן דלימא דתלמיד ר"ל הוה ואיך שיהיה מדבריו למדנו שלדעתו ז"ל רש"י והרמב"ם בחדא שיאטא שייטי דכל שלא למד רוב חכמתו ממנו תלמיד חבר מיקרי ואע"פ שאינו שוה אליו בחכמה ועוד דלו הואלנו ונאמר דחלוקים הם בפירושם מ"מ הצד השוה שבהם הוא דתלמיד מובהק שלמד רוב חכמתו הימנו לא יצדק בו לקרותו שם תלמיד חבר לעולם אף שנתחכם הרבה עד שנעשה חבירו. האמנם רשב"ם ז"ל רוח אחרת אתו בפי' תלמיד חבר מהו שבסוף פרק מי שמת קכ"ח ב' עלה דקאמר בגמ' עדא אמרה בן עזאי תלמיד חבר דר"ע הוה כתב בזה הלשון תלמיד חבר פשיטא לן דמתחלה היה תלמידו והדא אמרה דלבסוף היה חבירו דקאמר ליה שבאת ולא קא"ל שבא רבינו ע"כ מבואר שפיר שדעתו ז"ל דאף בתלמיד גמור יש לו פתח תקוה להקרא בשם תלמיד חבר לרבו כל שיתחכם הרבה עד שיעשה חבירו וכן יש ללמוד מדברי התוס' בפרק כל היד י"ד ב' שכתבו וז"ל ועי"ל מדקאמר ר' חייא לר' אף אתה עשיתו כתם ולא קאמר אף אתה ר' ש"מ דבזקנותו הוה דהוה תלמיד חבר כדאמ' בשלהי מי שמת בן עזאי תלמיד חבר דר"ע הוה כדקא"ל שבאת ולא קאמר שבא מר עכ"ד והלכה היא כידוע דר' רבו מובהק דר' חייא הוה כדמוכח בנדרים מ"א א' ואפילו הכי כתבו דבזקנותו נעשה תלמיד חבר לר' ש"מ בבירור דס"ל ז"ל כרשב"ם ז"ל וכ"כ להדיא מוהרי"ק ז"ל שורש ק"ע ומהר"ר ישראל שהביא שם ואע"ג דחלוקים בפירושם דלדעת מוהר"ר ישראל צריך שיתחכם התלמיד כ"כ עד שיהיה חבר לרבו ממש ולדעתו ז"ל כל שנתחכם כ"כ עד שהוא קרוב להיות כרבו סגי בהכי מ"מ מלתא דשויא לתרוייהו היא דשפיר אפשר להקרא תלמיד חבר אף שמתחלה היה תלמיד גמור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה נמצאת אתה למד דלדעת רש"י והרמב"ם והריב"ש שם תלמיד חבר לא יכונה לעולם לתלמיד שלמד רוב חכמתו ממנו אף שלבסוף נתחכם כמוהו רק למי שלא למד ממנו רוב חכמתו ולרשב"ם והתו' ומהרי"ק ומהר"ר ישראל הנז' שם אף שהיה תלמידו גמור שלמד ממנו רוב חכמתו כל שנתגדל בתורה עד שנעשה כחבירו גם הוא יקרא בשם תלמיד חבר וכן נראה בס' יוחסין דף י"א מדפוס אמשטרדם שכתב דאולי מ"ש היוסיפון דשמאי היה תלמיד של הלל זה היה בימי מנחם אחר זה היה תלמיד חבר להלל ע"כ ומעתה אין מקום כלל לפק"ד למ"ש הש"ך בי"ד סי' רמ"ב ס"ק י"ב דאפשר דהרמב"ם ז"ל יודה למוהרי"ק דאפי' למד רוב חכמתו ממנו כל שנתחכם להיות כמוהו מקרי תלמיד חבר דהא קחזינן להדי' דחלוקי' הם בפירושם וכדכתיבנא וכן מצאתי להדיא בב"י שם סי' רמ"ב יע"ש אלא שבעניותי לא ידעתי אמאי לא הזכיר מרן כלל סברת רש"י והתוס' והריב"ש שהבאתי לעיל ותו איכא למידק עליה שאחר שכתב דעת מוהרי"ק שחולק עם מהר"ר ישראל כתב וז"ל ודברי רשב"ם כדברי מהרי"ק דסוף פרק מי שמת וכו' ע"כ דמשמע כדברי מוהרי"ק אתו דברי רשב"ם אבל לא כדברי מוהר"ר ישראל שחולק עמו והא ודאי ליתא דאדרבא לפי סברת מוהר"ר ישראל שסובר שצריך שיתחכם הרבה עד שיהיה חבירו ממש אתו דברי רשב"ם כפשטן דחבירו ממש קאמר משא"כ לפום סברת מוהרי"ק דצריכים אנו לפרש דברי רשב"ם דחבירו דנקט לאו דוקא אלא שנתחכם עד שהוא קרוב להיות חבירו והנה לזה אפשר לומר דמ"ש הב"י ודברי רשב"ם כדברי מוהרי"ק לאו למעוטי סברת מהר"ר ישראל אתא דלדבריו מתיישבי טפי דברי רשב"ם כאמור אלא רצונו ולא כדברי הרמב"ם דהרמב"ם ס"ל דכל שהיה תלמידו בתחלה לא יקרא לעולם בשם תלמיד חבר ולרשב"ם כל שנעשה חבירו לבסוף תלמיד חבר יתקרי דהיא היא סברת מוהרי"ק. איברא דמצאתי למהר"ש סידילייו בכלליו שכת' וז"ל תלמיד חבר בכל מקום שאומר כה"ג. ר"ל שהיה חבר בתחלה ואח"כ נתחכם החבר ונעשה תלמיד באחרונה כמו שהיה בן עזאי חבר לר"ע ונתחכם ר"ע והיה בן עזאי תלמידו ואמרו בגמ' בן עזאי תלמיד חבר לר"ע הוה והוי כאילו אמר נעשה תלמיד מי שהיה בתחלה חבר וטבע הלשון כן הוא כששואלין על שני חכמים אם הם חברים או אחד רב ואחד תלמיד הדרך הוא להשיב על זמן ההוה ולא על זמן העבר וכיון שכן תחלת התשובה תהיה על ההוה כלומר עתה הוא תלמיד מי שהיה בתחלה חבר כי לא בא להודיע חכמת התלמיד רק חכמת הרב שגדלה ע"כ והנה אף שחכם גדול הוה ומתוך דבריו למדנו אשר לבבו פונה לדעת רש"י ודעימיה מ"מ כמו זר נחשב שיחלוק על רשב"ם והתו' ומהרי"ק בלי הכרח וראיה גם מה שחשב לומר שלא בא להודיע חכמת התלמיד רק חכמת הרב שגדלה לא מחשבותי מחשבותיו כי מי זה אמר ותהי שלא בא להודיע חכמת התלמיד שגדלה וכאילו יאמר אותו שהיה תלמיד נעשה חבר לרב כאשר סבורים רשב"ם וסיעתיה ותו קשיא לי עליו במ"ש כמו שהיה בן עזאי חבר לר"ע ונתחכם ר"ע והיה בן עזאי תלמידו שהרי בברכות ס"ב א' נראה בהדיא דתלמיד גמור דר"ע הוה דקא"ל ר' יהודה לבן עזאי עד כאן העזת פניך בר"ע רבך והנה לזה אפשר לומר דלדעתו ז"ל מעשה זה היה אחר שנתחכם ר"ע ונעשה רבו א"כ ועיקר משום שהיה ר"ע גדול מבן עזאי בתורה קרי ליה רביה כדמצינו בכמה דוכתי בגמ' וכמ"ש באות הה"א ע"ש ותדע עוד שכדברי כן הוא שהרי בס"פ מי שמת בעי לאוכוחי דבן עזאי תלמיד חבר לר"ע הוה מדקא"ל שבאת ולא קא"ל שבא מר וה"נ בפ' תפלת השחר קאמר דר' ירמיה בר אבא תלמיד חבר דרב הוה מדא"ל מי בדלת ולא קא"ל מי בדיל מר ובאידך עובדא דברכות ס"ב א' לא זאת דקא"ל בן עזאי לר"ע ע"כ העזת פניך ברבך על שנכנס אחר ר' יהושע לבית הכסא דאם רבו היה הול"ל העיז פניו מר ברבו ומצורף לזה דלאו אורח ארעא שהתלמיד יאמר לרבו פלוני רבך כדמוכח מההיא דפ"ק דביצה ה' ב' שאמרו לו תלמידיו לר"א כבר נמנו עליך חביריך והתירוך וקאמר בגמ' מאן חביריך ריב"ז וידוע דריב"ז רבו מובהק דר"א הוה ואפ"ה קרו ליה תלמידיו חבריך מן הטעם שכתבתי וכמ"ש הב"ח י"ד סי' רמ"ב וספר החסידים סי' ט"ו והכי איתא להדיא בר"ה ל"א ב' אלא אף גם זאת הלשון בעצמו של העזת פניך ברבך הוא בלתי מכובד ובזוי עד מאד שאפי' הרב לתלמיד לא יתכן לדבר כן כ"ש תלמיד לרב אלא ודאי כמו שכתבתי דמיהא ליכא למשמע מינה דבן עזאי היה תלמידו דר' עקיבא וכן מצאתי בספר קבלת הראב"ד שכתב דבן עזאי חברו דר' עקיבא הוה ואחרי מופלג מצאתי עוד לר' גרשון בשיטת בתרא כ"י דבההיא דפ' מי שמת כתב וז"ל א"ר שמלאי מדקא"ל בן עזאי כך לר"ע דרך הטוח ולא א"ל בלשון כבוד ש"מ דבן עזאי ת"ח לר"ע הוה משום הכי לא חלק לו כבוד כל כך שהלכו שניהם ללמוד תורה לפני ר"א הגדול ולפי שהיה בן עזאי בחור לא היה יכול לסבור סברא כר"ע בתלמוד וגמר גמ' והדר הלך בן עזאי לפני ר"ע להסבי' סברא עכ"ל הרי שסובר ז"ל דר"ע לאו רביה דן' עזאי היה אלא גדול ממנו כדכתיבנא ומדבריו למדנו עוד שבפי' תלמיד חבר דעתו נוטה לדעת רש"י וסיעתיה והשתא לפ"ז מתיישב אצלי ואתי כפשטיה מ"ש ן' עזאי על עצמו בנדרים ע"ד ב' חבל עליך ן' עזאי שלא שמשת את ר"ע והיינו שהיה מיצר על שלא זכה להיות תלמידו משא"כ לפום סברת רשב"ם וסיעתיה דצריכין אנו לדחוקי נפשין ולמימר דאף שהיה תלמידו מ"מ היה מצטער על שלא שמשו כל צרכו ומעתה אני בעניי לא אדע אנה פנה הרשב"ם ז"ל במ"ש שם פ' מי שמת דפשיט' לן דן' עזאי מתחילה היה תלמידו דר"ע דכבר הוכחתי בבירו' דמההיא דברכות ס"ב א' אין הוכחה כלל שהיה תלמידו והכי נמי תיקשי להתוספות ומוהרי"ק דאזלי לשיטתיה דרשב"ם ואפשר לומר דאינהו נמי לאו מההיא דברכות קאמרו הכי שהיה תלמידו אלא מדחזן לתלמודא דקרי ליה לן' עזאי ת"ח דר"ע ואינהו ס"ל דפי' תלמיד חבר הוא שמתחלה היה תלמידו ולבסוף נתחכם כמוהו ע"כ דקים ליה לתלמודא שמתחלה היה תלמידו כנלפק"ד. ואי קשיא על רש"י ודעמיה הא ודאי קשיא וצריכה רבה דמצאתי בגמ' דבני מערב' בפ"ק דסנהדרין דקרי ליה לר"א תלמיד חבר דר' יוחנן והכי איתא התם ר' יוחנן אזל מזדון קומי ר' חייא רבה אייתיב עליה חד תלמיד ולא כן תני אב ובנו והרב ותלמידו שניהם כמנין אחד נימר חבר ותלמיד היה כר"א לר' יוחנן וכו' הא קמן מבואר להדיא דקרי ליה לר"א תלמיד חבר לר' יוחנן אע"ג דבתחלה היה תלמידו כדמוכח בבירו' בספי"ן קכ"ד דקאמר אם יכפור ר' יוחנן בר"א תלמידו לא יכפור בר' ינאי רבו וכן בספ"ב ז"ב ל"א ב' איתא אמר לפניו ר"א וכו' וכן מוכח תו בתמורה כ"ה ב' דקאמר ר"א תלמידיה דר' יוחנן ויתיב קמיה דר' יוחנן ולא אהדר ליה וכו' וכן בכריתות כ"ז א' מצינו דקאמר ר' יוחנן על ר"א כמה שנים גדל זה בינינו ולא שמע הלכה זו ממנו ומתברר עוד כן מההוא עובדא דיבמות צ"ו ב' דאיקפד ר' יוחנן על ר"א מפני שלא היה אומר ההלכות משמו ומייתי לה הירוש' גופיה בפ"ב דשקלים ובפ"ב דברכות יע"ש וכבר עלה בדעתי לתרץ ולומר דאע"ג דר"א היה תלמידו דר' יוחנן מ"מ לא למד רוב חכמתו ממנו כדאשכחן בעירובין ס"ו א' ובפ' הספינה פ"ב ב' דקרי ליה לשמואל רביה דר"א וכן משמע בפ' אין דורשין י"ג א' דקא"ל ר"א לר' אסי אי זכאי גמירתה מר' יוחנן רבך ואי רביה מובהק הוה מר' יוחנן רבינו הול"ל אמנם אחר העיון ראיתי דליתא להא מילתא שהרי מדאיקפד ר' יוחנן כולי האי על דאמר ר"א הל' א' בבי מדרשא ולא אמרה משמיה וגם מדמהד' להו לחברייא דהוו בעו למפייסיה חברותא נמי כלומר וכי תלמידי אתם עושים כמו חברי וכמ"ש רש"י שם משמע שפיר דתלמידו גמור היה וכן מוכח תו שם להדיא ממה שפייסו ר' יעקב בר אידי ואמר לו כשם שיהושע היה יושב ודורש סתם והכל יודעים שתורתו של משה היא אף אלעזר תלמידך יושב ודורש והכל יודעים כי שלך היא ע"כ והשתא עכ"ל דתלמיד מובהק דר' יוחנן הוה מדהשוה אותו ליהושע שהיה תלמידו של משה וכל חכמתו ממנו למדה ולא מזולתו ולפיכך היו הכל יודעים שתורתו של ר"א של ר' יוחנן היתה אבל אי הוה אמרינן דלא למד רוב חכמתו מר' יוחנן לא היה זווגו עולה יפה עם יהושע גם לא יהיו דבריו בסתם כאלו אומרם בשם ר' יוחנן וע"ע בפ' השותפין ז' ב' דקאמר ר' יוחנן על ר"א אלעזר בני קבע בה מסמרות ופירש"י הזהר לדון כן ולא תזוז ממנה הרי דאף כשהיה ר"א גדול ודיין קרי ליה ר' יוחנן בני ש"מ דתלמידו גמור הוה וכן מצאתי עוד להתו' בפ"ק דיומא ד' א' שלמדו מהך עובדא דיבמות שהבאתי דסתם מימרת ר"א אע"ג דלא אמרה משם ר' יוחנן רביה מסתמא ר' יוחנן אמרה ופרכינן ממימרת ר"א לר' יוחנן כאילו קשה מדידיה אדידיה וכ"כ מהר"ש אלגאזי בהליכות אלי כלל תרכ"ה והגבוה עולה באחרונה והיא ראיה שאין להרהר אחריה דאמרינן בפ' הוציאו לו נ"ג א' וכן תלמיד הנפטר מרבו לא יחזור פניו וילך אלא מצדד פניו והולך כי הא דר"א כד הוה מפטר מיניה דר' יוחנן כד הוה בעי ר' יוחנן לסגויי הוה גחין קאי ר"א אדוכתיה עד דהוה מכסי ר' יוחנן מיניה וכד הוה בעי ר"א לסגויי הוה קאזיל לאחוריה עד דהוה מכסי מיניה דר' יוחנן ע"כ ומלתא דפשיטא היא דדין זה אינו נוהג אלא בתלמיד גמור שלמד רוב חכמתו ממנו וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה דת"ת וחטי"ד סי' רמ"ב ס"ט שאחר שכתבו דין זה בכלל הדינים שחייב התלמיד לכבד את רבו פירשו דבריהם ואמרו דכל אותן הדברים לא נאמרו אלא ברבו מובהק שלמד רוב חכמתו ממנו ומאחר שכן תקשי שפיר קושיין דלעיל לרש"י והנמשכים אחריו איך בירוש' קרי לר"א תלמיד חבר דר' יוחנן אחרי אשר מצאנו ראינו שהיה בתחלה תלמידו גמור ולמד רוב חכמתו ממנו כמדובר ולי המך צ"ע אלא דאחרי אשר הוכחנו בראיות נכונות דר"א תלמיד גמור דר' יוחנן הוה חל עלינו חובת ביאור דלא יקשה בעיניך ההיא דפ' אין דורשין שהבאתי למעלה דהאי דקא"ל לר' אסי אי זכאי גמירתה מר' יוחנן רבך ולא קאמר מר"י רבינו לפי שכיון שר' אסי כבר למד מעשה מרכבה מר' יוחנן והוא אכתי לא הוה ידע לה שפיר שייך לשון רבך כלומר כבר למדך מעשה מרכבה דבערך לימוד זה הוא רבך ולא רבי כנלע"ד:

תרס"ה תני כך וכך. דאמרי' בכולי תלמודא האי כללא נקוט בידך ממני דלאו למימרא שתגיה ותתני כן באמת אלא כלומר לעיקרא דמילתא תני הכי אבל עכ"פ לא לחנם לא תני התנא הכי בהדיא כ"כ הדרישה בח"מ סי' ע"ג דף ע"ט א' וראיתי להר"ב מגילת ספר דף קכ"ו ג' מהלאוין שעל מ"ש הב"ח שאינו מגיה אלא מפרש הקשה עליו ואמר כי מן הש"ס בפ' ז"ב תני עדו ובגיטין י' ב' ובפ"ב דשבועות דף ך' ול"ח מוכח איפכא ויש לדקדק עליו דאדמקשה הכי על הב"ח הוה ליה לאקשויי על התוס' ז"ל שבהדיא כתבו בפרק טרף בקלפי מ' א' דהא דקא' שם בגמרא תני מצוה להניח אינו מגיה הברייתא אלא פרושי קא מפרש מאי לא הגריל לא הניח הגורל וכה"ג כתבו עוד בפ"ק דכתובות ד' ב' ד"ה ומי ובפ' שור שנגח מ"ט ב' ובפ' הזהב מ"ה ב' יע"ש וכן מצאתי להרא"ש ז"ל בפ' השותפין שכתב ומשני תני נדור מחבירו הנאה לא שמגיה המשנה אלא שמשנה פי' המשנה וכ"כ הרדב"ז בס' יקר תפארת פ' ז' מה' נדרים והכי דייקי דברי הר"ן שם דף מ"ו א' מדכתב תני נדור מחבירו כלו' דנודר נמי מודר קרי ליה דמודר משמע בין מפי עצמו בין מפי אחרים ע"כ דנרא' דממשמעות מילת מודר הוא דמפיק לה ולא מחמת שהגיה המשנה אלא שאין אנו צריכים לזה שהרי כבר כתב מוהריק"א בכלליו דף י"ט מהיבין שמועה שדעת הר"ן והרמב"ן כדעת התוס' שאינו מגיה המשנה אלא תרוצי קמתרץ לה ע"ש ואחריו נמשכו הרמ"ז פי"ג דזבחים משנה ז' והר"ב שושנים לדוד פ"ט דערכין מ"ח אבל אני בעניותי מהסס בהאי כללא יען ראיתי להתו' גופייהו בכתובות ע"ח ב' ד"ה תני כתבו והשתא דמגיה מתני' וכו' ובשבועות ט"ז א' כתבו מי דחקו להגיה וכו' ועוד ראיתי בש"מ על כתובות פ"ק ד' ס"ג ג' כת' דמדקאמר ה"ק ולא קא' תני וכו' אלמ' לאו חסורי מחסר' ע"ש מבואר שפיר דלדעתו ז"ל היכא דקא' תני הוי כמו חסורי מחסרא וכן יש להוכיח מהש"ס דפ' פרת חטאת קי"ד ב' דהכי איתא התם מחוסר זמן וכו' והני בני אשמות נינהו אמר זעירי תני מצורע בהדייהו עולותיהן ושלמיהן והני בני שלמים נינהו א"ר ששת תני נזיר דזעירי קבעוה תנאי דרב ששת לא קבעוה תנאי ע"כ ופירש"י ז"ל דזעירי קבעוה תנאי למתני במתני' מצורע בהדיה דרב ששת לא קבועה תנאי ומיהו אנן משנינן לה בגמ' הכי ככל חסורי מחסרא דהש"ס עכ"ל הא קמן מבואר דהיכא דקאמר תני הרצון הוא שמגיה מתני' או למתנייה במתני' בהדיא או לאקבועי ליה בגמ' ככל חסורי מחסרא:

תרס"ו תרי סתמי דסתרי אהדדי בתרי סדרי הלכתא כסתמא בתרייתא דיש סדר למשנה בשני סדרים ולמ"ד דבשני סדרים אין סדר אי אית לן כללא בהנהו תרי דפליגי סמי מכאן סתמי והדרינן לכללין גם אי אשכחן בריי' דסתם כחד מינייהו הלכה כסתם בריי' כיון דמסתמי דמתני' ליכא לאוכוחי מידי וסתמי דבריי' בתר סתמא דמתני' כ"כ הר"ב ראשון לציון דף כ"ו ב' והר"ב שער יוסף סס"י מתשובותיו:

תרס"ז תרתי שמע מינה. נראה דיש רשות בלב כל חכם לב להשיב כן מדעתו ואין חשש כלל בדבר כן יש ללמוד ממה שרגילים התו' לתרץ כן מדעת עצמם בכל מקום ובכל זמן כמו שתמצא אליהם ז"ל בפ"ב דפסחים כ"ג א' ד"ה קצירכם ובפ"ק דחגיגה י"א א' ד"ה הא כיצד ובפ"ק דיומא י"ד א' ד"ה מאי ובפ"ב דסוטה ט"ז ב' ופ"ב דע"ז ל"ד ב' ד"ה בשרו ובפ"ד דזבחים מ"ד א' ד"ה מאי ושם נ"א ב' ובהקומץ רבה י"ט ב' ד"ה בקומצו ובהתכלת מ"ד ד"ה כל ושם ס"ו א' ד"ה כתוב וע"ע סנהדרין ס"ו ב' וחולין כ"ז ב' ול' ב' ובנדה ט' א' ומ"ג ב' וכאלה רבות עמדי וכן ראיתי להרא"ש ז"ל בפ' אלו מציאות סי' י"ב גבי לכל אבידת אחיך שגם הוא תירץ כן מדיליה וכן מצאתי עוד להר"ש ספ"ב דזבי' ולהנ"י ספ"ב דב"מ גבי הוכח תוכיח ד' ר' א' ולהתי"ט בפ"ד דפרה מ"ד שגם הם תירצו כן מסברא דנפשייהו ע"ש ומעתה יש לתמוה על הר"ב חוות יאיר הבקי בחדרי תורה שבסי' קל"ט דף קכ"ח כתב דאין לנו לומר תרתי ש"מ אלא במקום שאמרו הש"ס ושיש לכל אחד רמז ואיזו יתור דליתא אחר המחילה רבה דהא קחזינן לכל אשלי רברבי דאייתינא דלא חשו להכי וכבר תמהתי עוד עליו באות הדל"ת בענין כיוצא בזה והוכחתי דכל שהענין הוא מקובל מחכמי התלמוד ולקיים דרוש דרש איזה חכם, כעין דרשות שהוזכרו בגמ' אין זה נקרא דורש דרשות מעצמו ע"ש:

סליקו כללי התיו וסליקו כללי הגמרא. בעזרת האל הגדול הגבור והנורא: