יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 55

תיתי לי דלא עביד כך וכך. שבתלמוד אינו אלא ממדת חסידות אבל איסורא ליכא כ"כ הנ"י במס' סנהדרין דף ר"ף א' והר"ן ז"ל ספ"ק דע"ז וכ"כ הב"ח א"ח סי' ב' ושכ"כ התשב"ץ ובח"מ סי' ט"ו ב' ושם סי' קפ"ב:

תרמ"ז תנא דבי אליהו. אל תטעה לחשוב שזה אליהו הוא אליהו התשבי שהיה נגלה אל חכמי התלמוד אלא הוא שם תנא הוזכר ורשום בהקדמת זרעים להרמב"ם ספ"ז ספר באר שבע דף ס"ט ד' אך הר"ב שער יוסף על הוריות בהשמטות דף ק"ך ב' צדד לומר שהוא אליהו הנביא ע"ש:

תרמ"ח תנא והדר מפרש. לא אמרינן היכא דבבא תניינא נשנית בוי"ו כן נראה מדברי התוס' דהזהב מ"ז ב' דעלה דקאמר בגמ' וכי תימא פרושי קא מפרש כתבו הם ז"ל ולא תגרוס וי"ו דועל מעות הניתנים במרחץ ע"כ משמע דאי הוה גריס לה בוי"ו לא מצי תו למימר פרושי קא מפרש וכ"כ עוד הב"ח בא"ח סי' תמ"ד סס"א ולי הדיוט קשה שהרי בפ' כל שעה ט"ל ב' עלה דתנן שם יוצאין בקלח שלהן קאמר שם בגמ' דפרושי קא מפרש הגם דסיפא שנויה בוי"ו ועוד עיין שם מ"ז א' ופ"ד א' ובקמא ד' ב' אמרינן גבי המבעה וההבער וכי תימא פרושי קא מפרש א"ה ד' ג' הוו הרי דע"כ לא קשיא ליה אלא דבציר חד ממניינא אי אמרינן פרושי קא מפרש אבל משום וי"ו דוההבע' לא קשיא כלל והנה לזה אפשר לומר דעדיפא מינה קא פריך וכלומר דאי נמי לא נקפיד אוי"ו דוההבער אכתי קשיא דבציר חד ממניינא וכן מצינן למימר גבי זימון וברכת זימון דפ"ק דסנהדרין ח' א' ואי קשיא הא קשיא דעלה דתניא בכתובות ע"ג ב' קדשה בטעות ובפחות משוה פרוטה אמרינן שם בגמ' דפרושי קא מפרש ע"ש וכן בהא דתניא בבריי' הגזלנין ומלוי בריבית אע"פ שגבו מחזירין קאמר בב"ק צ"ד ב' ובמציעא ס"ב א' אלא אימא גזלנין ומאי ניהו מלוי בריבית וכן בחולין קט"ז ב' מתרץ שמואל למתני' דקתני קבת נכרי ושל נבלה דחדא קתני וה"ק קבת שחיטת נכרי נבלה וכן תמצא עוד בהתכלת ט"ל א' הא קמן דאף דאיכא וי"ו מפסיק ביניהם אמרינן דהוי פירושא דרישא ולא קפדינן בהכי וגדולה מזו מצאתי במ"ק י"ג א' ובפ"ק דכתובות י"ג ב' וכן בפ' האיש מקדש ב"ן א' דקאמר פרושי קא מפרש אף דבבא תניינא קתני או יע"ש וע"ע רש"י פ' כל הזבחים ע' ב' ד"ה נתערבו והרע"ב שם ויותר על זה מצאתי בחולין ל"א א' דקאמר הכי אף דסיפא שנויה בלשון אפילו דמורה ל"מ ועוד תמצא שם בדף קי"ג א' דאף שהסיפא שנויה באבל קאמר פרושי קא מפרש וכעת לא באתי לכלל יישוב אם לא שנאמר דאה"נ דלדעת התוס' ז"ל כל היכא דקאמר פרושי קא מפרש ואיכא וי"ו בבבא שנייה אז לא גרסי' תו הוי"ו ולכאורה היה נ"ל דיש ראיה לדברי התוס' מהא דאיתא ר"פ הבונה ק"ב ב' דאקשינן לר' יוחנן דקאמר דמסתת חייב משום מכה בפטיש ממתני' דקתני המסתת והמכה בפטיש ומשנינן אימא המסתת המכ' בפטיש הרי כשרצ' לומר דחדא קתני מתני' קאמר המכה בפטיש בלא וי"ו אך אמנם לפי האמת זה אינו דהא לא קאמ' תני המסתת המכה בפטיש אלא אימא וכו' כלומר דמתניתין כמו שהיא עם וי"ו הכי מתפרשא דחדא קתני וכשאר דוכתי שהבאתי דאלת"ה תיקשי מכולהו להך דהבונה ואיך שיהיה אכתי קשה על דברי התוס' דהזהב מאינך דוכתי דאייתינא דאף דקתני לסיפא באו ואבל דמורה היות ענין בפני עצמו יותר מהוי"ו אפ"ה קאמר בהו פרושי קא מפרש ויותר על זה תמצא בפ"ק דב"ק י"ג ב' דקאמר פעם ושתים תנא והדר מפרש מההיא מתני' למתני' דפ' המניח דף ל"ה וכן תירצו שם התו' י"ד ב' ד"ה פרה ע"ש ושם ד"ה אלא וזה ודאי מחודש לא היה כמוהו: תרמ"ט

תנא והדר מפרש. ל"ש אלא כשמאריך בבתרייתא יותר מבקמייתא אבל כשאין מאריך שם יותר מבכאן ל"ש תנא והדר מפרש כ"כ התוס' פ"ק דב"ק י"ד ב' ד"ה אלא וכונתם מבוארת דע"כ לא כתבו כן אלא היכא דבתרייתא דהויא פירושא דקמייתא נשנית במקום אחר מרוחק מן הראשון כי ההיא דקמייתא נשנית שם בפ"ק ובתרייתא בפ' מרובה וגם שהדין בעצמו דקאמר בקמייתא קאמר בבתרייתא בלי שום תוספת דכיון דלא מוסיף מידי בבתרייתא ל"ש ודאי לומר שנכתבה לפרושי קמייתא דהיא היא אבל בחדא משנה או ברייתא גופה מצינו בדוכתי טובא בגמ' דקא תנא והדר מפרש אף דלא מאריך מידי בסיפא כמו שתמצא לעיל כלל הקודם ע"ש והיינו טעמא דכיון דסיפא הוא ממש פירושא דרישא ובלעדה אין לה מובן ל"ש למימר שיאריך טפי בסיפא וזה ברור ופשוט שלא היה צריך לאמרו לולא שראיתי מי ששגג בזה:

תר"ן תנא קומיא ותנא אוחריא. דרגיל הירו' למימר על ת"ק ותנא אחר הוי בלשון רבים משום חשיבות שדה יהושע פ"ה דפאה:

תרנ"א תנא תני אלו ואת אמרת תנא ושייר. לא פרכינן הכי רק כדלא תני השיור לא במשנה ולא בבריי' אבל אי תני לה בבריי' לא קשיא ולא מידי ב"ח ח"מ סי' פ"ז סכ"ז ויש לי ראיה לדבריו מדברי התו' דפ"ט דזבחים פ"ד א' ד"ה הלן שכתבו וז"ל אע"ג דתני אלו תנא ושייר הנך דחשיב בבריי' בגמ' אך לפי מ"ש שם ושמא משום דמהני דהכא שמעינן דכ"ש הנהו וכו' ע"כ משמע דאע"ג דקתני השיור בבריי' איצטריכו לטעמא דמכ"ש קא אתו דבלא"ה קשיא שפיר תנא תני אלו וכו' ודוק אלא דאני בעניי לא ידענא למה להו לאהדורי אטעמי כי היכי דלא ליהוי תנא ושייר משום דתני אלו דהא אינהו גופייהו בפ' אלו נערות כ"ט א' סד"ה ועל הכותית כתבו דהיכא דקתני הדבר והפכו כגון אלו שיש להן כך ואלו שיש להן כך תנא ושייר וסיימו שם כדאשכחן בפ' המזבח מקדש פ"ד דקתני אלו פסולן בקדש ואלו שאין פסולן בקדש ושייר ברישא ובסיפא ע"כ וכ"כ עוד בפ"ט דיבמות פ"ד ב' ד"ה אלו לאו יע"ש וה"נ דכוותה בהך דמתני' דאלו אם עלו לא ירדו דקתני בסיפא ואלו אם עלו ירדו ובהכי יתורץ ג"כ באלו נאמרין בכל לשון רפ"ו דסוטה דשייר טובא והיינו משום דבסיפא קתני ואלו נאמרין בלה"ק ולא הוו צריכי התו' שם ובפ"ו דשבועות ל"ט א' לאהדורי אטעמי גם לבאר שבע שם אישתמיט מיניה הך כללא ונדחק בזה ע"ש:

תרנ"ב תניא אידך. שיטת התלמוד היא למנקט הך לישנא היכא דקא מייתי בריי' אחריתי לסיועי קמייתי ומצאתי מחודש דקאמר תניא אידך היכא דבריי' בתרייתא פליגי אקמייתא בסוטה ט"ו ב' דקאמר תניא אידך ומן העפר אשר יהיה וכו' ופרש"י פליגי אקמייתא וכו' ע"ש:

תרנ"ג תניא כוותיה דר' פלוני. כל היכא דקאמר הכי צריך שיהיה מוכרח מבחוץ לפרש כך ולא לפום סברת האמורא דמייתי סייעתא לדבריו ב"ח א"ח ר"ס תמ"ב:

תרנ"ד תניתוה כשאומר בגמ' תניתוה היא בריי' ולא משנה. כ"כ מהר"ש סידיליו בכלליו ובנה יסוד זה על דברי רש"י ז"ל שפי' דהוי כאילו יאמר תשנו אותה דמשמע תשנו אתם אותה ולשון זה ל"ש אלא בבריי' שלמדו אותה חוץ ממדרשו של רבינו הקדוש ע"כ ואחריו נמשך השל"ה דף ת"א ב' ואחרי אלף מחילות על כגון דא אמינא לא תציתו ליה למר שמואל בהאי כללא דכייל דאדרבא איפכא מסתברא דבחוב המקומות אשר בא לשון זה בגמ' על משנה נאמר ולא על בריי' ואם לפעמים ימצא לשון זה בבריי' מספר יהיו ונער יכתבם והנה אציג לפניך איזה מהן מהמקומות שנאמר לשון זה על משנה הלא במ"ק י"ג א' ובגיטין מ"ד ב' ובבכורות ל"ד ב' קאמר תניתוה והיא משנה בשביעית פ' ד' וביבמות כ"ט א' תניתוה נתארמלו או נתגרשו והיא משנה שם נ"ו ב' וכן תמצא עוד בקמא ל"ב א' ובגיטין כ"ה א' ופ"ה א' וסנה' ח' א' וכ"ח א' ופ"ב ב' ובבתרא פ"ה ב' ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה הרשומים אצלי דוק ותשכח ומאחר שכן הראיה שהביא מרש"י ז"ל שפירש תשנו אותה דמשמע מלשון זה דעל בריי' דוקא אמרו כן מהבל ימעט דאין ספק דלא כיון רש"י לזה כלל ופשט דבריו הוא מבואר דבא לפרש מלת תניתוה שהוא כמו תנו אותה כלומר תשנו אותה ועתה בא ואראך שכדברי כן הוא שהרי כ' הר"ש אלגאזי בס' גופי הלכות כלל רט"ו בשם ס' החכמה לרבינו ברוך דהא דאיתא בפ' הערל ע"ו א' בעו מיניה מר' ששת פצוע דכא וכו' א"ל תניתוה ופירש"י ז"ל דהכי גרסי' א"ל תנינא כוונת רש"י ז"ל לומר דלפי שהוא בריי' ותניתוה ל"ש על בריי' לכן גרסינן א"ל תנינא ע"כ ואע"ג שבנוסחות שלפנינו ליתנהו לדברי רש"י אלו בנוסחאות דרבינו ברוך ז"ל אין ספק דהכי הוה כתוב ואיך שיהיה נקוט מיהא דנו ברוך ס"ל דלשון תניתוה ל"ש בבריי' הפך מה מהר"ש סידילייו ושל"ה ואע"ג שהוא ז"ל קיים ג' הספרים מצדה תברה שהרי פירש ואמר דטעמו הוא לפי שהוא ר' ששת שהיו הברייתות שגורות בפיו לכך שייך לומר תניתוה אף על בריי' אמנם האמת אגיד שאני בעניי לא ירדתי לעומקן של דברים אלה שהרי היא הנותנת לפי שהיה בקי ר' ששת בברייתות יותר שייך בו לשון תנינא כגי' רש"י מלשון תניתוה שלשון תנינא ר"ל תני אנא כלומר אני שונה בריי' זו שהן מחודדין בפי וכמ"ש רש"י פ"ג דתענית כ"א ב' ובשבת כ"ג ב' בפי' מלת תנינא ועוד ע' רש"י ביבמות ק"א ב' ובכתובות נ"ג א' משא"כ לאמוראי אחריני דלשון תנינא רגילין לומר על משנה אבל אי גרסי' תניתוה פירוש הוא אתם תשנו אותה וכאלו יאמר מה זו שאלה אחרי אשר הוא מפרש בבריי' שאתם שונים דמשמע מלשון זה דהבעיין הוא דבקי בברייתות לא ר' ששת שהוא הפשטן גם מ"ש דבבריי' ל"ש לשון תניתוה כי אם בר' ששת יפלא בעיני שהרי אע"ג דברוב המקומות נאמר לשון זה על משנה הנה מצינו בגמ' דלפעמים קאמר הכי על בריי' אף באמוראי אחריני חוץ מר' ששת וכמו שתמצא בעירובין י"ט דקאמר הכי רבה לאביי על בריי' ועע"ש ע"ג א' גבי ר' חסדא ובפסחים ד' א' ברנב"י ובע"ז ע"ה א' א"ר אבהו תניתוה הרי שהיה וכו' והיא בריי' בנדה ס"ה א' ובזבחים כ"ה ב' א"ר יוחנן לר' אסי תניתוה חבי' וכו' ואינה משנה בשום מקום ובשבת צ"א ובגיטין פ"ה א' א"ר נחמן לרבא תניתוה והיא בריי' ובמציעא כ"ג ב' נמי קאמר ר' יוחנן לר' ביבי תניתוה על בריי' וכן חגיגה י"ט א':

תרנ"ה תנינא להא דת"ר. הדרך הוא תנינא במתני' להא דת"ר וכלומר דהבריי' בר סמכא היא ומצאתי מחודש דקאמר הכי במלתא שלא הוזכרה כלל במתני' אלא שם בגמ' וזה בפ' אין מעמידין דף ט"ל א' תנינא להא דת"ר אשת חבר הרי היא כחבר עבדו של חבר הרי הוא כחבר וכו' ולא הוזכר זה שם במתני' אפי' דרך רמז אלא ר' יוחנן ושמואל הוא דקאמרו הכי לעיל מיניה וא"כ ע"כ צ"ל דהכי פירושו תנינא בבריי' להאי מלתא דאמרן דת"ר וכל זה הוא לפום גירסתין בגמ' שם אך לפי גירסת הרי"ף והרא"ש דגרסי' להדיא בריי' בפני עצמה בלי מלת תנינא ל"ש למילף מידי:

תרנ"ו תקנות חכמים הם תקנות קבועות וכמ"ש הריטב"א ז"ל ביבמות כל גזרות חכמים כך הם שלא לחלוק גזרותיהם ותקנותיהם דאי לאו לא קיימא ואם אתה מחלק ביניהם נתפרדה החבילה ע"כ ש"מ לר' בצלאל על כתובות דף ג' ג' וי"ד ג' וכ"כ הנ"י בפ' האשה רבה משם הריטב"א ואני בעניי דרשתיהו פגשתיהו בשיטת הריטב"א על יבמות כ"י פ' האשה רבה הילך לשונו וכ"ת כיון שנשאה ברשות ב"ד אין איסור על הבעל אלא משום גזירה דמתחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים והיא גופא קנסא דרבנן שעשאוה כמזידה והחמירו סופה. כדי להקל בתחלתה היאך נחמיר כ"כ ולא ניחוש ללעז בנים שחוששין לו בכ"מ כל מה דאפשר י"ל שכל מדות חכמים כך הם וכו' כדלעיל ומה שהקלו באשה שהלך בעלה למדינת הים משום עיגונא חייב אתה להחמיר ולגזור גזירות הללו עכ"ד:

תרנ"ז תקנתא לתקנתא לא גזרינן. הוא שאם נושא א' אסור משום מוקצה לגזור בנושא אחד מוחלף במין שיהיה מוקצה ממנו זה לא גזרינן אבל בנושא א' בעצמו שאסרו רבנן לגזור על אותו נושא בעצמו גזירה ותיקון אחר כדי שלא יבא אותו האיסור לידי קלקול ולעשות משמרת עליו זה אפשר לעשותו ואינה תקנה לתקנה ולא גזירה לגזירה חדושי י"ט שבשו"ת מהר"ם גאלאנטי דף ע"ג ב':

תרנ"ח ת"ר כל ת"ר היא ברייתא שגורה בפי הכל מקובלת מן המרובים וכל תניא ברייתא ששנאה יחיד בבה"מ דאייתי מתניתא בידיה וקבלוה מיניה והא ודאי כללא הוא לפי סברתי ולפעמים בברייתא השנויה לעצמה גרס בה ת"ר ובמקום אחר מייתי לה אגב לאקשויי מינה או לאתויי סייעתא וגרס בה תניא ואפשר דמאן דמייתי לה שמעה מיחיד רמ"ע בתשובותיו סימן כ"ה ועיין פנים חדשות דף קל"ו ג' ובכללי הש"ס להכנה"ג כלל פ"ב שכ"כ בשמו והשמיטו העיקר ע"ש ואפס קצהו תראה בספר גופי הלכות כלל מ"ז בשם ר' בצלאל וכן מצאתי גם אני בש"מ על ב"ק כ"י שכ"כ בשם תוס' שאנץ שם בפ"ב ואחר עידן ועידנין מצאתי תשובה לר' שרירא גאון הובאה בס' יוחסין דפוס קראקא דף קי"א וז"ל והני ברייתא דתרצי ר' חייא ור' אושעיא עדיפי מכולהו ולקטינהו רבנן ותנינהו בי רבנן ועליהון אמרינן בגמרא ת"ר וכו' עוד שם וכולהו הנך ברייתא לא קבעינן למגרסינהו כ"ע כדאקבעון ברייתא דר' חייא ור' אושעיא ולא אמרי מינייהו ת"ר אלא תניא תנא תונא ע"כ הנך רואה בעיניך דאישתמיט מכולהו הנך רבוואתה תשובה דרב שרירא גאון וע"ע גופי הלכות כלל תקמ"ו ומיהו בתוס' דמנחות ו' ב' ד"ה אלא אף בתניא כתבו דשמא שגורה היתה בפי הכל ע"ש ואיך שיהיה לדידי המך לאו מילתא פסיקתא היא דהא אשכחן בפ' מי שאחזו דף ע"ג א' דעל ברייתא השנויה שם בלשון ת"ר קאמר שם תלמודא דכיון דקשיא רישא אסיפא לא איתמר בי מדרשא ומשבשתא היא ע"ש וגם מדאמרי' בכולי תלמודא תנינא להא דת"ר דמינה שמעינן דההיא ברייתא עיקר כמ"ש רש"י בפ"ק דב"ק י"ד ב' ובפ"ק דחולין י"ג א' אלמא דבלאו הכי הוה שייך לומר שאינה עיקר אף ששנויה בת"ר:

תרנ"ט תרגום אין להקשות משום ברייתא על התרגום כדברי בעל התרגום עיקר ואדרבה מדבריו להקשות לכל הדיעות כי התרגום למשה מסיני נאמר כדמשמע בפ"ק דמגילה מהר"י די ליאון במגילת אסתר דף ל' ב' וכ"כ הרב ש"ל בכריתות פ"ב משנה א' ועיין בפ' המוכר פירות צ"ט א' שאנקלוס הגר הוא תנא מוזכר בבריי' וכתב הכנה"ג בס' דינא דחיי שלו ח"א דף ח' א' שאין דרכו לתרגם הלשון מלה במלה אלא מתרגם הענין כמ"ש רש"י בכמה מקומות:

תר"ס תרי תנאי ואליבא דר"פ מצינו בגמ' דמגילה פ"ק י' ב' דמתרץ תרי תנאי ואליבא דר' ישמעאל בר' יוסי אע"ג דבתרוייהו לא הוזכר שום תנא אחר משום ר' ישמעאל בר' יוסי אלא בב' הברייתות דסתרי אהדדי מדכר ליה להדי' וכן בריש תענית ד' ב' מצינו דמשני תרי תנאי אליבא דר' יהודה אף דלא הוזכר שום תנא אחרינא שאמר משמיה דר' יהודה והא עדיפא מקמייתא דעבדינן התרי תנאי ממתני' לברייתא ובן בשלהי הנשרפין דף פ"ד א' איתא תו תרי תנאי ואליבא דר"ע מתני' ר' שמעון ואליבא דר"ע ברייתא רבנן ואליבא דר' עקיבא ע"כ וע"ש פירוש רש"י נמצינו למדין גם מזאת דבין משנה לברייתא עבדינן התרי תנאי ומעתה יש לתמוה על הגר"ש בעל הכריתות שבלשון לימודים שער ב' סי' כ"ו כתב דלכך לא אמרו בההיא דתמורה דמייתי התם תרי תנאי ואליבא דר' יהודה משום דלא הוזכר תנא שאמר משום ר' יהודה לא במשנה ולא בברייתא אלא סתמא ועוד דלא שייך כי האי לישנא בין משנה וברייתא רבי לא שנאה ר' חייא מנין לו ע"כ והוא פלא דאישתמיטו מיניה דגאון הני סוגיי ברירי דאייתינא וכבר הושג מהר"ב בעל הליכות אלי כלל תשי"ד מדוכתי אחריני יע"ש ומצאתי להר"ב רבינו שמשון ז"ל בסוף פ"ב דמסכת דמאי דקאמר תרי תנאי אליבא דר' מאיר ממשנה לתוספתא וכן תמצא אליו עוד בפ' ט"ז דמסכת כלים סוף משנה ד' דקאמר עוד הכי ממשנה לתוספתא וכן כת' עוד בסוף פרק י"ז דמס' אהלות ובפ' י"א דכלים משנה ו' ושם ריש פ' י"ד ובפ"ט דמסכת טהרות משנה ד':

תרס"א תנא קמא וחכמים דפליגי לימדנו הרא"ש ז"ל בפ' הפועלים סי' י"א דהל' כחכמים וז"ל שם והל' כחכמים ולא כסתמא דרישא דאשכחן כמה סתמי דיחידאי אינון כדאמרינן סתם מתניתין ר"מ אבל לשון חכמים כולל רבים ע"כ ולכאורה איכא למידק על דברי הרא"ש אלה דמה טעם הוא זה דקאמר דאשכחן כמה סתמי דיחידאי אינון והלא אף בלשון חכמים מצינו כמה זמני דקאמר מאן חכמים ר' פלוני עיין במציעא ס' ב' ובסנהדרין ס"ו א' ובשבועות ל"ו א' ובע"ז ז' ב' אך אחר קצת ההתבוננות שפיר מיתרצא דסתם מתניתין שאני דאף דלא קאמר הש"ס מאן ת"ק פלוני מסתמא יחידאי נינהו מהכלל המסור בידינו דסתם מתניתין ר"מ היא משא"כ כדקאמר וחכ"א דכל עוד דלא מפרש תלמודא מאן חכמים ר' פלוני כולל רבים ולהכי נקט הרא"ש במילתיה כדאמרינן סתם מתני' ר"מ ולא נקט כדאשכחן בגמרא דקאמר מאן ת"ק ר"פ ואי קשיא על הרא"ש הא קשיא דבס"פ כל הכלים קכ"ו ב' מוכח בהדיא דסתמא עדיף מלשון חכמים דהכי איתא התם דרש ר"י נפחא אפתחא דריש גלותא הלכה כר"א (דבעינן קשור ותלוי) מתיב רב עמרם ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת א"ל אביי מאי דעתיך משום דקתני סתמא נגר הנגרר נמי סתמא היא (וסתם לן כר"א דאסר) ואפ"ה מעשה רב ע"כ שמעינן שפיר דדוקא משום דאית לן סתמא דומדבריהם למדנו דאתיא כרבנן ומשום טעמא דמעשה רב הוא דמסקינן כרבנן הא לאו הכי הוה עבדינן עיקר מסתמא דנגר הנגרר דאתיא כר"א טפי מחכמים שהוזכרו שם במשנה הפך דברי הרא"ש ואף גם זאת כבר עלה בדעתי לתרץ ולמימר דעד כאן לא קאמר הרא"ש דחכמים עדיפי מת"ק אלא היכא דתרווייהו מוזכרים בחדא מתני' גופא דאית לן סברא למימר דכיון שהזכיר סברת חכמים באחרונה ש"מ דלאקבועי הל' כוותייהו הוא דעבד רבי מאחר דרובא דסתמי יחידאי אינון אבל היכא דפליגי יחיד וחכמים במתניתין ולבתר הכי סתם ר' כיחיד במשנה אחריתי וכההיא דנגר הנגרר אז אמרי' דהדר ביה ר' ממאי שהזכיר אותה סברא בלשון חכמים ולמסתם כיחיד הוא דבעי וכדאמרינן בריש שבועות ד' א' ר' גופיה היכי סתם לן הכא הכי והכא הכי אלא מעיקרא סבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וסתמה והדר סבר אין לוקין עליו וסתמה ומשנה לא זזה ממקומה ואוף הכי נמי דכוותה אך אמנם מצאתי בירושלמי ספ"ב דתענית ובפ' החולץ דקאמר ר' יוסי בר בון בשם ר' אחא הדא דאת אמרת ביחיד אצל יחיד אבל ביחיד אצל חכמים לא בהא הלכה כסתם ע"כ ועיין הגר"ש בימות עולם שער ג' סי' י"א ומוהרי"ב בס' שדה יהושע על הירושלמי ובחידושי יבמות להרשב"א דף ק"ח א' ע"ש הרי מבואר דתירוצא דידן אין סופו להתקיים דהא במתניתין דפקק החלון פליגי רבנן עליה דר"א דהוא יחיד וסתמא דנגר הנגרר דאתיא כר"א לית הלכתא כוותיה כמבואר בירושלמי דבהא לית הלכתא כסתם וכיון שכן הדרא קושיא שהקשינו על הרא"ש לדוכתה אם לא שנאמר דלהרא"ש ז"ל הך דירושלמי לאו בר סמכא הוא דכיון דבגמרא דילן הוזכר בכמה דוכתי זה הכלל דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם ולא לישתמיט בשום דוכתא לפלוג בין יחיד ויחיד ליחיד אצל רבים ש"מ דבכולהו גווני הלכה כסתם והראיה לזה נמי איכא דהרא"ש לא ס"ל הכי מדכתב בפי"א דנדרים סי' ג' וו' דקי"ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם אע"ג דיחיד אצל רבים הוא ע"ש וכמ"ש הרב"י בבדק הבית שלו ח"מ סי' מ"ו דכל שלא חילקו הכי בגמרא דילן משמע דל"ס להו הכי וכ"כ הרב"ח בא"ח סי' קכ"ד ס"ו לדעת רש"י והתוס' יע"ש ומה גם דסוגיא דס"פ כל הכלים דאייתינא מוכחא הפך הירושלמי דהא חשיב לסתמא גמורה ההיא דנגר הגם דבמתניתין דפקק החלון הוי יחיד אצל רבים וע"ע תוספות דפ' כל גגות צ"ב רע"א ובפ' כל שעה כ"ז ב' ד"ה אין ברם איכא לעיונא בההיא שמעתתא דס"פ כל הכלים במאי דקא מהדר אביי לרב עמרם מאי דעתיך משום דקתני סתמא נגר הנגרר נמי סתמא היא דמשמע דשקולים הם ואף לפום מסקנא דמעשה רב משמע דבלאו הכי לא הוה פסיק כרבנן והלא סתמא דומדבריהם למדנו אתיא כרבנן דרבים נינהו וסתמא דנגר הנגרר אתיא כר"א שהוא יחיד וכללא הוא דסתמא דרבים עדיף וכדאיתא בפ' אחד דיני ממונות ל"ד ב' ובפ' בא סימן נ' א' וכ"כ הכ"מ בפ"ח מה' נזירות הלכה ה' דבתרי סתמי דחד כר"א וחד כחכמים נקטינן כסתמא דאתי כחכמים ודלא כהתי"ט שכתב עליו בפ"ו דנזיר משנה ט' דמה לי סתמא כחכמים ומה לי סתמא כר"א דליתא ואישתמיט מיניה דהתוס' בפרק מרובה ע' א' ד"ה כסתם כתבו כדברי הכ"מ ונלע"ד לתרץ דנהי דסתמא דומדבריהם למדנו הוי סתמא דרבים אך עם כל זה סתם דנגר הנגרר נמי יש לו עדיפות אחר שנשנית בסוף עירובין וקי"ל נמי דסתמא בתרא עדיף כדמוכח בהדיא בריש שבועות שהבאתי למעלה וכדפירש"י שם והמשכיל יבין שאחרונה עיקר שחזר בו מן הראשונה ומכאן יליף הגר"ש בס' כריתות לשון לימודים ש"ב סי' ט"ז דהלכה כסתם בתרא ע"ש וע"ע בתוס' שם ד"ה והדר ובריש ביצה ב' ב' ד"ה גבי ובחולין דף מ"ג א' ד"ה והא וע"ע שו"ת הראנ"ח ח"ב שהאריך בזה ודלא כבעל שושנים לדוד שכתב בפ"ג דעירובין מ"ב דלא כתבו התוס' דסתמא בתרא עדיף אלא כההיא דמי שהחשיך דהוי בסוף המסכתא דליתא ודברים טפלים הם וש"ס דשבועות הויא תיובתיה ומה גם דאיהו גופיה כתב בפ"ק דנזיר משנה ה' דסתמא בתרא עדיף אף שאינו בסוף המסכתא ע"ש והשתא שפיר קאמר אביי לר' עמרם מאי דעתיך דמותבת לר' יצחק נפחא דפסק כר"א מסתם דומדבריהם למדנו משום דהוי סתמא נגר הנגרר נמי אית ליה עדיפות אחר שהיא סתמא בתרא ולהכי אי לאו טעמא דמעשה רב הוה עבדינן עיקר מסתמא דנגר הנגרר כיון שנשנית באחרונה או לפחות מיהא שוין הן כיון שיש בהני תרי סתמי עדיפות לכל חד וחד. אלא דאכתי לא מייתבא דעתי בדעתיה דהרא"ש ז"ל משום דאשכחנא ליה בפ' מקום שנהגו סי' ח' שכתב ואע"ג דר"מ ור' יהודה הלכה כר"י יראה דהלכה כר"מ בהא דסתם משנה דריש פרקין עדיף מדברי חכמים ע"כ וכפי הנראה זה סותר למ"ש איהו גופיה בפ' הפועלים הנ"ל דחכמים עדיף מסתם וכבר עלה בדעתי לתרץ דבמחלוקת ת"ק וחכמים הוא דאית ליה להרא"ש דחכמים עדיפי מת"ק אך בסתם גמור סובר דסתם עדיף וכן מצאתי להר"ב ראשון לציון דף כ"ח ב' שכתב מדעת עצמו ומסתברא דחכמים עדיפי למפסק כוותייהו טפי מת"ק וסתם משנה עדיפא מחכמים וכן ראיתי עוד להר"ב מגן אברהם בא"ח סי' קפ"ח ס"ק ה' שנתעורר בזה וכתב וז"ל ול"נ דכל מקום שמחלוקת החכמים בצדו קי"ל כחכמים אבל בפ' מ"ש אין המחלוקת שנויה בצדו רק אחר כמה משניות לכן מקרי סתם גמור ועדיף מחכמים ובנדה מייתי הרא"ש ראיה לרוחא דמילתא כנ"ל עכ"ד אך אין דעתי נוחה בזה מדתלי טעמא הרא"ש בפ' הפועלים משום דאשכחן בכמה סתמי דיחידאי אינון כדאמרינן סתם מתני' ר"מ וזה שייך אף בסתם גמור וצא ולמד עוד כן ממ"ש הנ"י ר"פ מצות חליצה הילך לשונו אבל משום דסתם לן תנא כוותיה במתני' לא פסקינן הלכתא דהרבה סתמות נינהו דלית הלכתא הכי כדתנן וכו' ע"ש ואיכא למידק על דברי המג"א שכ' דבפ' מ"ש חשיב סתם גמור לפי שהמחלוקת נשנה אחר כמה משניות דמהיכא תיתי לחלק בין קרוב לרחוק והלא כל שהמחלוקת הוא אחר הסתם אזלינן בתר המחלוקת בין שיהיה קרוב או רחוק ולמה יחלש כח החכמים משום שהוזכרו אחר כמה משניות הלא לעולם אית לן למיזל בתר בתרא ואדרבא ממה שכתבו התוס' בפ' יש נוחלין קכ"ב ב' למדנו דגרע טפי כשאין המחלוקת בסמוך דאיכא למימר דהדר ביה ר' מן הסתם ממה שסתם ע"ש וע"ע שו"ת הראנ"ח ח"ב סי' ע"ד שכתב עוד כן לדעת הרמב"ן הרי דכל כמה דמרחקא סברת חכמים טפי אית לן למימר דהדר ביה ר' מן הסתם ודעתיה לפסוק כחכמים הפך דבריו ז"ל והמתחוור אצלי בזה הוא דסבר הרא"ש ז"ל דדוקא היכא שהוזכרו בלשון חכמים וליכא הוכחה בש"ס דאותם חכמים הוו סברת יחיד כאותה דפרק הפועלים אז חכמים עדיפי מת"ק דמסתמא רבים הם אבל היכי דגלי לן תלמודא דהנהו חכמים דברי יחיד הם וכההיא דפ' מקום שנהגו דמפרש תלמודא בדף נ"ה א' שאותם חכמים הם ר' יהודה כמבואר שם בברייתא לא אלים כ"כ מה שהוזכרו בלשון חכמים למדחי סתם גמור מקמייהו ובזה ניחא ואתי שפיר שכתב הרא"ש בס"פ כל היד וז"ל אע"ג דת"ק סבר דדם ירוק תולין עליו נראה דהלכה כחכמים דמטהרין כי היכי דהלכה כב"ה דמטהרין במימי תלתן ובמימי בשר צלי ולא כת"ק דאמר תולין ה"ה בדם ירוק אין הלכה כת"ק ע"כ דקשה אמאי הוצרך לאהדורי אטעמי לפסוק כחכמים והלא כבר כתב בפ' הפועלים דחכמים עדיפי מת"ק אך במה שכתבתי מתישב היטב דהתם נמי מפרש תלמודא בדף י"ט ב' דהנהו חכמים דמטהרין היינו ר' יוסי וכדפירשו בהדיא הר"ן בפ"ב דשבועות והתי"ט שם ומש"ה הוצרך הרא"ש ז"ל לאהדורי אטעמא אחרינא ולא נקט טעמא משום דמתניי' בלשון חכמים דאי משום הא לא הוה מכרעא מילתא למפסק הל' הכי כיון דמבואר בגמרא דיחידאה הוא ומעתה אני תמה על המעדני מלך דבסוף פ' ב' דנדה כתב דהרא"ש הוצרך להביא ראיה דהלכה כחכמים משום דכתב הרא"ש סוף פרק מקום שנהגו דתנא קמא עדיף מחכמים דליתא ואישתמיטו מיניה דברי הרא"ש בפרק הפועלים שהבאתי בראשית מאמר דחכמים עדיפי מתנא קמא והן הן דברי עיקר הביאן מוהריק"א בכלליו ועיין יבין שמועה דף קי"ג א' והזכירן עוד רבינו בצלאל בתשובותיו סי' א' דף ה' ב' עיין שם ומכאן אתה דן דאין מקום כלל למ"ש המג"א בסי' קפ"ח דאפשר דבכ"מ סמיך אטעם אחר שכתב שם ושבנדה מייתי הרא"ש ראיה לרוחא דמילתא דהא נמי ליתא והחילוק שכתבתי נלע"ד שהוא אמיתי ונכון גם מ"ש מוהרש"א בס' גופי הלכות סוף כלל כ"ט בשם הרא"ש בפ' הפועלים במשנת אוכל ופועל קישות דחכמים אומרים הוא יחיד אגב ריהטיה לא דק דאדרבא כתב שם בהדיא דשם חכמים כולל רבים משא"כ בת"ק המובא בראשית מאמר ודעת הרמב"ם בזה לא יכולתי להולמו יען אשכחנא ליה ברפ"ב מה' כלאים דפסק כחכמים נגד ת"ק והטעם כתב שם מרן בכ"מ משום דתנא להו תנא בלשון רבים וכן נראה עוד בפ"ח מה' י"ט ו הלכה ה' ובפי"ב מהלכות שכירות הלכה י"א ע"ש ודרשת וחקרת ואילו בפ"ו מה' מקואות הלכה י"א לפי גירסת הכ"מ דלא גריס דר"מ ודברי ת"ק הם כתב וז"ל ואע"ג דמסיים במתני' וחכמים אומרים וכו' לא חש רבינו לדבריהם משום דסבירא ליה דהלכה כת"ק ע"כ וכן בפ"ט מה' מלוה ולוה סוף הלכה א' פסק כת"ק נגד חכמים והסתירה מבוארת וצריכה רבא והיותר תימה הוא דבפירושו על המשנה בפ"ו דנדרים משנה ח' וכן בפ"ו דמסכת מקואות משנה י' סיים בה הרמב"ם והלכה כחכמים דמסכים הולך עם ההיא דכלאים ודי"ט לפסוק כחכמים נגד ת"ק ולמה זה בחבורו חזר בו ולא חש לדברי חכמים במקום ת"ק והדבר צריך תלמוד גדול: