יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 53

תרי"ז שמואל ומר עוקבא הלכה כשמואל. דאע"פ שמר עוקבא היה נשיא מ"מ שמואל היה גדול ממנו בתורה כדאיתא בפ"ק דמ"ק ו' ב' כי הא דשמואל ומר עוקבא כי הוו יתבי גרסי שמעתתא הוה יתיב מר עוקבא קמיה דשמואל ברחוק ארבע אמות ומקמי אביי ורבא אין הלכה כתלמיד במקום הרב פר"ח א"ח סי' תס"ז ס"ק ט' וכן מוכח תו בפרק שמונה שרצים ק"ח ב' וק"ט א' ובפ"ק דיבמות י"ב א' דאמרי' אמר מר עוקבא אמר שמואל וכ"כ הרא"ש פ' כל שעה סי' כ"ה בשם י"א:

תרי"ח שנה עליו הכתוב לעכב. לא בעינן אלא בקדשים אבל בכולהו אינך מילי בחד קרא סגי לעכב כ"כ הכריתות בלשון לימודים ש"א סי' כ"ב והתוספות בר"פ התכלת ל"ח סע"א ובפ"ק דפסחים י"א רע"א ע"ש וכל זה אישתמיט מהר"ב בית דוד פי"ד דנגעים משנה ט' ומהר"ב זרע יצחק בפ"ג דסוכה מ"א ע"ש שוב נדפס ס' שושנים לדוד ושם ראיתי שגם הוא תפס להרב ב"ד בזה אכן ראיתי להנ"י בפ' השואל דף קי"ד א' שכתב גבי הפרת נדרים ושאלה בבעלים דשנה הכתוב לעכב דכתיב אישה ואישה בעליו עמו ואין בעליו ע"כ ולפי כללין לא היה צריך לזה:

תרי"ט שנה עליו הכתוב לעכב. לא אמרינן אלא היכא דליכא למימר בהו דלטפויי לאוי קאתי כגון במכסת תכוסו וכיוצא שאין במשמעותם לאו אבל אי מה ששנה עליו הכתוב הוא בלשון לאו כגון לא תזבח על חמץ וגו' לא תשחט על חמץ וגו' לית לן למימר דשנה עליו הכתוב לעכב אלא דשנה עליו לעבור עליו בב' לאוין כ"כ מוהרש"א פ' תמיד נשחט לדעת ריב"א עלה דתנן שם דף ס"ג א' השוחט את הפסח על החמץ עובר בל"ת:

כת"ר שיטה מצינו בגמ' דקאמר פלוני ופ וכי ופלוני כולהו סבירא להו ואפ"ה הלכתא היא ולא נקט הך לישנא רק לפרושי מלתייהו ולא לאוקמינהו בשיטה וכזה ראה וחדש בפסחים בפ' כל שעה ל"ב ב' אמר אביי ראב"י ור' עקיבא ור' יוחנן בן נורי כולהו ס"ל חמץ בפסח אסור בהנאה ובהא פליגי דר"ע סבר לפי דמים משלם ור' יוחנן בן נורי סבר לפי מדה משלם וכו' ע"כ ואין ספק דאפילו לאביי הלכה פסוקה היא זו ולא מיקריא שיטה ואפ"ה נקטיה בהאי לישנא משום דבעיא לפרושי מילתייהו וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו לשבת דף י"א ג' ע"ש ותראה דלדעת יש מי שאומר שהביא שם גם ההיא דאמרינן פ' במה מדליקין ז"ך ב' אמר אביי רשב"א וסומכוס אמרו דבר א' הכי מיפרשא דלאו לאוקמינהו בשיטה הוא דקאמר הכי אלא לפרושי מילתייהו הוא דאתא יע"ש:

תרכ"א שיטה ר"פ ופ' ופ' כולהו ס"ל דקיימא לן דהויא שיטה ואין הלכה כשיטה איכא למידק על זה מהא דאמרינן בפ"ה דסוטה ל' א' ר' מאיר ור' יוסי ור' יהושע ור"א ור' אליעזר כולהו ס"ל דאין שני עושה שלישי בחולין ואפ"ה קיימא לן בכולי תלמודא דאין שני עושה שלישי בחולין וכן פסק הרמב"ם בפי"א מה' אבות הטומאות וראיתי להכ"מ שם שכתב שכן נראה מכמה משניות וסוגיות ולא הזכיר הלל להך שיטה דסוטה שהבאתי לא ידעתי למה ויותר תימה שכתב שם דבפ' כשם אמרו דכ"ע אין שני עושה שלישי בחולין ועשה עצמו כאילו לא ידע דבשיטה נאמרה שם ואף גם זאת מ"ש דבפ' כשם אמרו דכ"ע וכו' לדידי המך אי משום הא לא איריא דהא דקאמר לכ"ע קאי דוקא אר"א ורבנן דפליגי התם לא אכולהו תנאי דעלמא שכן דרך הש"ס לומר מילת כ"ע על התנאים דפליגי באותה משנה או ברייתא וכמ"ש הליכות עולם בשער ד' פ"ב גבי כ"ע ג"ש עדיף ע"ש ואיך שיהיה מתוך דברי הכ"מ שפיר מיתרצא קושייתינו דכיון שמצאנו ראינו כמה משניות וסוגיות דאית להו דאין שני עושה שלישי בחולין על כרחין אית לן למימר חדא מתרתי או דאין כונת הש"ס לאוקומה בשיטה כשאר דוכתי רק למימנינהו לכולהו דסברי הכי יחד לפרושי מילתייהו כמ"ש הרשב"א בחידושי שבת דף י"א שהבאתי בכללין דלעיל או דלא משגחינן בהאי שיטה כיון דסוגיין דעלמא וכמה משניות מוכחי איפכא כמ"ש באות האל"ף וכמ"ש הליכות עולם בש"ה ספ"ב שכל הכללים לא נאמרו אלא בסתמא דליכא הוכחה בגמרא דלא כוותייהו אבל היכא דמתפרש בגמרא בהדיא או אפי' דמוכח מתוך הסוגיא הפך הכלל המסור בידינו אז לא סמכינן על הכלל ואין משגיחין בבת קול ושכ"כ הרשב"א בפ' יש נוחלין (נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל רשב"ם שכ"כ פ' יש נוחלין דף קל"ג ב') ודבר זה מוסכם מכל בעלי הכללים והפוסקים עיין כללי הגמרא להכנה"ג כלל ק"א ובי"ד סי' צ"ב הגהות הב"י אות כ"ד שכ"כ הרשב"א והר"ן בתשובה ומוהרי"ק והרדב"ז וכן מצאתי עוד להר"ן בפ"ק דסוכה שכתב כן בהדיא בענין השיטה גופה יע"ש ולהרמב"ן בחידושי שבועות כ"י פ"ו ולרבינו בצלאל בשיטה מקובצת על ב"ק פ"ב וכן מצאתי עוד להריטב"א בחידושי כתובות דף ח' ב' וע"ע שיירי כנה"ג א"ח סי' קפ"ח סוף הגהות הטור וב"ח ח"מ סי' כ"ה ס"ב וזה פשוט אין צורך להאריך בו ועיין באות האל"ף גבי אין הלכה כשיטה. ובר מן דין עוד נלפק"ד לפסוק כהך שיטה והוא משום שיש כלל אחר המנגדו דהא ר"ע לחודיה הוא דסבר דב' עושה ג' בחולין וכיון דכולהו תנאי פליגי עליה הא קי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו וכ"ש מרבותיו ר"א ור' יהושע הנזכרים בהאי שיטה ואע"ג דהכנה"ג בכללי הגמ' כלל ח"י כתב דר' יהושע לאו רביה דר"ע הוה מ"מ מדברי הכריתות והרב אברבנאל בהקדמתו לס' נחלת אבות מוכח דתלמידיה דר' יהושע הוה וכמ"ש הכנה"ג גופיה בשמם וכן מצאתי להכ"מ ברפ"ו מה' שגגות שכתב פעם ושתים שר"ע תלמיד דר' יהושע הוה ואפי' לדידיה תלמיד חבר דר"י הוה מיהא יע"ש ולפק"ד נראה להביא ראיה נכונה דר"ע תלמידיה דר' יהושע הוה מהא דאית' בנדרים ב' א' גבי עובדא דכלבא שבוע דאזל ר"ע תרתי סרי שנין קמיה דר"א ור' יהושע משמע דתרווייהו רבותיו הוו וכ"כ רבינו בצלאל בשיטת ב"מ דף ק' ד' יע"ש וכן מוכח תו בפ' הרואה ס"ב א' דא"ל ן' עזאי לר"ע עד כאן העזת פניך ברבך על שנכנס אחר ר' יהושע לבית הכסא ע"ש וכן יש ללמוד עוד מהא דאיתא בפ' כירה ט"ל ב' דקאמר חדא דר"ע תלמיד הוא פי' לגבי ר"א ור' יהושע וכמ"ש הרי"ף והרא"ש פ"ק דקידושין גבי בריי' דכ"ד איברים ע"ש וכיון דלרבותיו לא ס"ל הכי וגם ר"מ ור' יוסי הנזכרים בהאי שיטה תלמידיו דר"ע לא אזלי בשיטת רבם ש"מ דלית הלכתא כר"ע בהא ושפיר פסקי' כהך שיטה כנלע"ד:

תרכ"ב שני כתובים הבאים כא' אין מלמדין. ל"ש אלא כשגילה ב' כתובים בב' דברים דאמרינן דאי ניחא למילף מינייהו נכתוב חד ונילף אידך מיניה אבל היכא דבחדא מלתא כתיבי אינו שני הדברים הבאים כאחד אלא קראי יתירי נינהו רש"י ז"ל בפ' כל המנחות דף ט' ב' ועיין ברכת הזבח שם דף צ"ב א' שפי' כעין זה דברי התו' דפ' הקומץ רבה דף י"ט ב' ד"ה דתנא ביה קרא ע"ש:

תרכ"ג שני כתובים הבאים כא'. ל"ש אלא כששניהם על ענין א' דוקא ולא כשהאחד כללי והאחד פרטי כגון זה שאיסור הביטול הוא דבר כללי וההגעלה הוא פרטי ס' נחפה בכסף דף קס"ו ג':

תרכ"ד שמעון בני חכם. שאמר ר' על בנו לא אמר כן אלא לרמוז שאע"פ ששמעון בנו חכם גמליאל בנו נשיא אך לא לומר שהלכה כמותו מפני זה שהרי לא מצינו כלל זה בכל התלמוד כ"כ הכנה"ג בי"ד צ"ב בהגהות הב"י אות כ"ד אמנם בדברי הרמב"ן בספר המלחמות שהביא שם הכנסת הגדולה מוכח דעביד עיקר מהא דר' שמעון ברבי חכם לפסוק הל' שים עיניך עליו:

תרכ"ה שיננא דרגיל שמואל לקרוא לרב יהודה תלמידו. כ' ה"ע בש"א פ"ג דר"ל חכם מחודד ואמת הדבר שכ"כ הערוך מדידיה אך כ' עוד בשם י"א פי' שני שר"ל גדול השיניים ודע שהך י"א הוא רבינו האיי גאון שמצאתי בשיטה מקובצת לר' בצלאל על כתובות דשם בפ"ק דף ס"ה ד' כ' רבינו האיי גאון ז"ל שיננא דהוה אמר ליה שמואל לרב יהודה לשונו בלשון ארמי ששיניו גדולות שכל מי שהוא גדול השיניים קרו ליה שיננא ויש שדורשים אותו ששמעתתיה חריפין כחץ שנון ולא דמי דהכין הוה אלא מיחזייא מילתא דרב יהודה דבון (צ"ל רבן) שיניה כמשמעו ע"כ:

תרכ"ו שפיר דמי משמע דהוא תיקון טוב והגון לעשות כן אף לכתחילה ים של שלמה על חולין פ' כל הבשר סי' ס"א:

תרכ"ז ש"מ מצינו דקאמר אף דלא שמעינן כן מעובדא דמייתי ונקט ליה משום דלפי האמת כן הלכה תו' פ' ערבי פסחים ק"ז א' ד"ה וש"מ:

תרכ"ח שלח ליה ר' פלוני לר"פ. ע"י מעשה היתה השאלה והתשובה וי"ל מעשה שהיה כך היה הרז"ה בפי"ן דף רי"ג א' וכ"כ בפ' גט פשוט ר"מ א' גבי שלחו מתם. סליקו כללי השין:

בס"ד כללי התיו

תרכ"ט תא שמע. מצינו אחרי דפשיט מלתא ממשנה פ' כיצד הרגל כ"ג ב' דבעי פי פרה בחצר הניזק או בחצר המזיק ופשיט ליה ממתני' ובתר הכי קאמר ת"ש ממקומות אחרים והטעם דניחא ליה לגמ' למפשט מכל המקומות שאפשר כ"כ ה"ע בש"ב פ"ב וכ' לה ספר כריתות בלשון לימודים ש"ג סי' ק"ך וגם אני ראיתי להרמב"ן בס' המלחמות פ"ק דחולין גבי תלוש ולבסוף חברו שכ' כיוצא בזה לדעת הרי"ף וז"ל שם בעיא זו דרבא כבר נפשטה לקולא ממה ששנו בבריי' צור דומיא דקנה עולה מאליו וכו' והיינו מסקנא דבעיין ומה דאתמר בתר הכי ת"ש פשטה בתר פשטה לומר מרישא נמי שמעת לה וכו' ע"כ ומכאן תשובה מוצאת למה שהקשה הרא"ש בפ' המוכר את הספינה ס"ס ט"ו על גירסת הרי"ף דלא מצינו כזאת בגמ' דבתר דפשיט ליה הבעיא שיביא הגמ' ת"ש לפשוט הבעיא הו"ל למימר מיתיבי או לימא מסייע ליה עכ"ד והוא פלא דלא זכר שר דנמצא כן בגמ' ועוד עיין בריש פסחים ג' א' דבתר דמסיק דאור אורתא הוא קאמר ת"ש להוכיח עוד כן מדוכתי אחריני:

תר"ל תברה מי ששנה זו לא שנה זו. לא משני הכי בכוליה תלמודא אלא היכא דמקשינן חדא משנה או חדא בריי' גופא מרישא לסיפא וכלומר דאף שהיא משנה חדא ונשנית סתמית תרי תנאי נינהו וחד תנא לה לרישא לחודה ואידך תנא לה לסיפא ומצאתי כלל מחודש בזה לא ראיתיו עד הנה לשום א' מבעלי הכללים שאף בשתי ברייתות מחולקות שהוזכר בהם שם התנא דתנא להו ומקשינן דידיה אדידיה משנינן סברה וכו' וכזה ראה וחדש פרק השוכר את האומנין פ"ב. דאיתא התם ת"ר המעביר חבית ממקום למקום לחבירו ושברה בין ש"ח בין ש"ש ישבע דר"מ ומקשה תלמודא למימרא דסבר ר"מ נתקל לאו פושע הוא והתניא נשברה כדו ולא סילקה נפלה גמלו ולא העמידה ר"מ מחייב בהיזיקן וכו' וקי"ל דבנתקל פושע פליגי ומסקינן אמר ר"א תברה מי ששנה זו לא שנה זו ע"כ הרי לך בבירור דמשני תברה על שתי ברייתות מוחלקות שבשתיהן הוזכר ר"מ וזה חידוש בודאי שלא מצינו לו חבר בכל הש"ס ואחרי מופלג שכתבתי כן הגיע לידי ס' ידי אליהו ושם ראיתי שכ' בסוף תיקון ק"ס שנבהל מראות מאי דמשני תלמודא תברה בב' הברייתות הנ"ל ושהוא דבר חדש שלא מצינו דכוותה בכל הש"ס ע"ש ועוד זכיתי לשיטה מקובצת על ב"מ ומצאתי שכ' שם בשם ר"ח וז"ל תברא התנא ששנה המשנה אליבא דר"מ אינו הוא התנא ששנה הבריי' אלא תרי תנאי נינהו אליבא דר"מ פי' תברא בשבועה כדגרסינן במ"ק י"ז ב' בענין שמתא תברי בתי רמי כלומר אמר ר"א בשבועה תרי תנאי נינהו וכ"כ גם הערוך בערך תבר בשם ר"ח ע"ש:

תרל"א תברה מי ששנה זו לא שנה זו קאמר בדוכתי טובא בגמ' ולא מצינו תנאים שנחלקו בדבר במקום אחר ומיהו לפעמים קא בעי בגמ' עלה מאן תנא משום דשמיעא ליה דתנאי פליגי בההיא מילתא חידושי הרמב"ן על יבמות דף צ"ב א':

תרל"ב תברה מי ששנה זו לא שנה זו. עדיפא משנויא דנעשה משום דנעשה מחסר ומוסיף קצת במשנה או בבריי' והוי קצת כמו חסורי מחסרי והו"ל שינויא דחיקא משא"כ בתברא ואע"פ שגם הוא דחוק מ"מ נעשה יותר דחוק ממנו רבינו בצלאל בשיטתו המקובצת על ב"ק פ"ה דף צ"ז ג' וכן יש ללמוד מדברי התוס' שם מ"ח ב' ד"ה אימא סיפא שכתבו וז"ל הכא לא משני נעשה וכו' משום דהכא אית ליה שינויא אחרינא דקאמר תברה מכאן משמע שפיר דתברה עדיף מנעשה כאמור:

תרל"ג תוספתא כל מקום שנמצא נסחתה מיושבת ומדוקדקת אין לנו על המשנה פי' מכוון אל האמת יותר ממנה ומשם נקח ראיה אל הנרצה לנו בשלימות שו"ת הרמ"ע סי' כ"ח ועיין יומא ע' א' אמר רבא לא משכחת לה מתקנתא אלא וכו' או לר"ע כדתוספתא ע"ש

תרל"ד תיקו דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא. כן כתבו הרי"ף והרא"ש בפ' במה אשה וכן מצאתי להר"ן ז"ל בפ"ק דתענית דף רס"ט רע"א שכ' וז"ל וכיון דלא איפשיטא משמע לקולא נקטינן דבדרבנן היא ע"כ וכ"כ עוד בפ"ב דביצה דף רע"ו סע"א וכן בפ' אין צדין דף ר"ץ א' ובריש פרק משילין יע"ש וזו היא שיטת הרמב"ם ור"ח ז"ל כמו שכתבו הגהות מיימוניות בפ"ב מה' חמץ ומצה וכן תמצא למרן בכ"מ ספ"ט מה' ס"ת ובספ"א מה' ציצית ולה"ה בפכ"ח מה' שבת הלכה ג' ובפ"ה מה' י"ט הל' ח' ושם פ"ו הל' י' ובפ"ח הל' ג' ובכמה דוכתי אחריני נלאיתי לכתבם וכן נראה דעת הראב"ד בס' תמים דעים סי' רמ"ב דף ע"א א' דעל כמה בעיות שנשארו בתיקו בריש משילין כ' הוא ז"ל דספיקא דרבנן נינהו ולקולא וכ"כ הפר"ח א"ח סי' תרע"ב ס"ב בפשיטות גמור וז"ל דהא כל בעיי' דלא איפשיטו במידי דרבנן נקטו להו רבוותא בפשיטות להקל ע"כ וכ"כ בס' מים חיים שלו דף י"ט א' ע"ש וכ"נ מדברי הטור י"ד סי' רס"ז סנ"ב ועיין ש"ך וט"ז י"ד ס"ס רי"ח ובכנה"ג י"ד סי' של"ד הגהות הטור אות כ"ח ול' שוב בינותי בספרים וראיתי שכבר קדמני בהאי כללא מוהרש"א בס' יבין שמועה כלל רפ"ח ויליף לה מההיא דפ' המדיר ע"ג ב' דקאמר רבא תנא ספוקי מספקא ליה גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא ובדאו' הוי והנה מלבד שאין ראייתו מכרעת דהא התם לאו בתיקו עסקינן אלא דמסתפק התנא בדעת בני אדם וכמ"ש רש"י שם בהדיא עוד זאת איכא לאתמוהי עליה אמאי לא אדכר כלל דעת כל הני אשלי רברבי דאייתינא ואמת הדבר שאחרי מופלג יצא לאור עולם ס' משאת משה ובחלק א"ח דף ה' סע"ב ראיתי דשדא נרגא בכל הראיות שהביא היבין שמועה ע"ש. אכן מדי עברי בהגהות מיימוניות דפ"ב מה' חמץ ומצה ראיתי שכתבו שהגאון ר"א ממיץ ושאר גאונים סוברים דבשל סופרים נמי אמרינן תיקו דאיסורא לחומרא ע"כ ואני בעניותי טעמ' דידיה לא ידענא דהא קי"ל בכל דוכתא דספיקא דרבנן לקולא כדאיתא בפ' במה מדליקין ל"ד א' ובפ"ק דעירובין ה' ב' ומ"ה ב' ובפ"ק דביצה ג' ב' ומצאתי בחפיש"ה בס' מוצל מאש סי' י"ג שתירץ דשאני ספק של הבדיקה דכיון שהספק אינו לאסור דבר או להתיר אלא אם צריך לחפש אחריו לבדוק או לא מחמרינן ביה אפי' באיסור דרבנן דלמה לן למשכוני נפשין להקל בדבר משום שהוא איסור דרבנן יטרח ויבדוק ולא יעבור אדרבנן ע"כ והנה מדבריו אלה משמע דס"ל דדוקא גבי בדיקת חמץ הוא דס"ל להרא"ם והגאונים דאזלינן לחומרא בתיקו דידיה אף שהוא מדרבנן מן הטעם שכ' משא"כ בשאר תיקו דאיסורי דרבנן דכיון דל"ש בהו הך טעמ' אזלינן בהו לקולא אף לדידהו ואחרי המחילה הראויה לא מחוורא לפק"ד דהא מלישנא דהגהות מיימוניות שכתבו אמנם רא"ם ושאר גאונים נחלקו עליהם בזה ופסקו דכל תיקו דאיסורא לחומרא ואפילו בשל סופרים מוכח בבירור דסברי מרנן הכי בכל איסורים דרבנן ובלא זה נמי הרי מצאתי להרא"ם ז"ל בס' יראים שלו עמוד הביאה סי' רי"ז דף צ"ט א' גבי עריות שכ' וז"ל קבלה הוא בידינו כל תיקו דאיסורא אפי' בדרבנן לחומרא ושמעתי שכן פי' ר"ח ז"ל כל תיקו דחשיב כספיקא הלכך בדאור' ובדרבנן ספק של תיקו לחומרא עכ"ל וכן מצאתי אליו עוד בעמוד זמנים דף מ"ד א' גבי אמירה לעכו"ם שבות שכ' וכל תיקו דאיסורא לחומרא אפי' בדרבנן ע"ש ובדף פ"ב ב' הא קמן מבואר שדעת הרא"ם ורבותיו הוא כלל גמור לכל איסורין דרבנן וכדכתיבנא אלא שמה שנמצא כתוב בס' יראים ששמע שגם ר"ח אזיל לשיטתיה דכל תיקו דאיסורא אפי' בדרבנן לחומרא אין סופו להתקיים דהא הגהות מיימוניות כתבו בשם ר"ח הפן כמ"ש לעיל בראשית מאמר ואולי אפשר שט"ס נפל שם בס' יראים וצ"ל ר"מ במקום ר"ח דהכי נקט לה מרן בב"י א"ח סי' תל"ז ע"ש ומדי דברי בו זכור אזכרנו עוד שראיתי להכנה"ג שם שבקש למצוא טעם לסברת הרא"ם ודעמיה וכ' וז"ל יראה דס"ל כהרדב"ז ז"ל במודפסות סי' ר"ה והרשד"ם חא"ת סי' קמ"ה דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא בדבר שהספק בא מעצמו אבל בספק שנפל מחמת חסרון ידיעה לא אזלינן לקולא וכל מה שנשאר בתיקו הוא מחסרון ידיעה ע"כ ואף גם זאת אינו מתיישב על הלב יען ראיתי להפר"ח י"ד סי' ק"י בכללי הספק ספיקא כלל י"ז שכ' דספיקא דדינא ובעיא דלא איפשיטא בגמ' לא הוי ממש כספק הבא מחמת חסרון ידיעה וכן מצאתי עוד להגאון אליהו אלפאנדרי ז"ל בס' אליהו רבה וזוטא דף מ"ד ד' שהעלה אחר האריכות שכל חסרון ידיעה שהוא שוה לכל החכמים הוי ספק גמור לכל הדברים יעש"ב לכן היותר מכוון לפק"ד הוא שהרא"ם וסיעתיה סמכו עצמם אמאי דאיתא בס"פ שלשה שאכלו נ"א סע"א א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן ראשונים שאלו שמאל מהו שתסייע לימין א"ר אשי הואיל וראשונים אבעיא להו ולא אפשט להו אנן נעביד לחומרא וכמו שרמז הר"ב חוות יאיר בכלליו שבסימן צ"ד:

תרל"ה תיקו היכא דקאמר בגמרא הכי על בעיא אין לפשטה ממקום אחר וכשלא נאמר בה תיקו אפי' היה חכם אחד אפי' בזמנינו והיה מביא ראיה לפשטה הרשות בידו ואזלינן בתריה כ"כ מהרש"ל ביש"ש על קמא פ"ב סי' ה' ולשיטתיה אזיל דבפ"ק דביצה ססי' מ"ג כתב וז"ל ואני אומר אי לא הוה נפשטה אזלינן לקולא אבל מאחר שרב אשי ודורו שחתמו התלמוד וכתבו עליו תיקו אלמא שהניחו בספק איסור עד שיבא אליהו ע"כ ואני המך בעניותי אומר אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה שהרי כתבו התוס' בפ"ה דע"ז ס"ח א' ד"ה תיקו וז"ל ואע"ג דלקמן פשטיה ליה מברייתא דבפגם מעיקרא פליגי השביחו ולבסוף פגם דברי הכל אסור מ"מ עלתה להם בבית המדרש בתיקו ושוב פשטוה וכי האי גוונא אשכחנא בנדה בפ' המפלת גבי מחלוקת בעכור אבל בצלול וכו' ע"כ וכ"כ הריטב"א שנדפסו חידושיו לע"ז בס' אוריין תליתאי דכי אבעיא בי מדרשא לא שמיעא להו הא מתניתא ובתר הכי שמיע להו ומפשטא ממילא ודכוותה בתלמודא ע"כ הא קמן מבואר דבין לדעת התוס' ובין לדעת הריטב"א מצינו דמפשט בעיא אחר שנסתם בגמ' בתיקו וכן מצאתי להריטב"א גופיה בפ' כל גגות צ' א' על בעית רב בבי בר אביי שתי אמות בגג וכו' שכתב וז"ל וא"ת אמאי לא פשטי בעיא מהא דתניא לקמן גג וחצר אכסדרה ומרפסת רשות אחת הן ואוקימנא לרבנן ואפילו תימא דרמי בר חמא לא שמיע להו היאך אפשר דלא שמיעא להו לבעלי הש"ס וסלקא בתיקו ויש לומר דלעולם לא שמיע להו כדאבעיא ליה לרמי בר חמא וטובא איכא בתלמודא דסלקא בתיקו בחד דוכתא ומפשטי בדוכתא אחרינא וכדכתיבנא בכמה דוכתי בס"ד ע"כ וכן כתב עוד בחידושיו על קידושין דף ל"ז א' גבי הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו וכו' ובמ"ק דף כ"א סע"ג יע"ש וכן ראיתי להרמב"ן במלחמותיו פ' מי שמתו שכתב וז"ל ואל תתמה שיש כיוצא בזה בתלמוד בעיות שלא נפשטו במקומם ובמקום אחר מתברר עיקרן שתים מהם בפ' השולח וכו' עד ובגמרא עצמה בפ"ק דערכין דמי ראשי לגבי מזבח מהו נדון בכבודו תיקו והתם איתמר בשמעתא דלעיל והא מבעויי מבעיא לן כי אבעיא לי' מקמי דשמעתא להא מתניתא השתא דשמעתא להא מתניתא לא אבעיא לי' וכיוצא באלו סתומות ומפורשות רבות במקומות אחרים כ"ש בכאן שאין פשטא של בעיא זו אלא מסוגית השמועות ודברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר ע"כ וחזר ושנאו בפ' האשה שלום דף ע' ב' יע"ש הא למדת שגם הרמב"ן ז"ל ס"ל דאף במילתא דחתמו בה בעלי הגמ' בתיקו מפשטא מדוכתא אחרינא כדעת התוס' והריטב"א וכ"כ הרשב"א עוד בפ' השולח וז"ל איכא בגמ' דקאי הכא בתיקו ומפשטא בדוכתא אחרינא וכו' ע"ש ותו דמרגלא בפומייהו דרבנן למימר דכל תיקו דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא כדברירנא בכללין דלעיל ואם כדבריו שאחר שנסתם התלמוד בתיקו דעתם לספקה עד שיבא אליהו בכולהו מילי דרבנן שנשארו בתיקו הוה לן למיזל בהו לחומרא אלא ודאי דאם איתא להך מילתא לא הוו שתקו קמאי מינה ותו לא מידי: