יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 50

תקפ"א ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה. לא אמרינן אלא היכא דפליגי בהדיא אבל היכא דדברי ר"מ סתם ור' יהודה הוא דפליג בהדיא לא אמרינן ר"מ ור"י הלכה כר"י אלא הלכתא כסתם ואע"ג דאיפליגו בהדיא בבריי' כיון דסתם לן תנא כר"מ הלכה כר"מ ולא חיישינן למחלוקת דבריי' כ"כ הרי"ף ז"ל בפ' כל הכלים עלה דתנן התם כל הכלים הניטלין בשבת וכו' דלא כרב צמח גאון דגם בזו פסק כר' יהודה וכ"כ שם הרא"ש כדברי הרי"ף וכן פסק הרמב"ם בפכ"ה מה' שבת הלכה י"ב כסתמא דר"מ וכ' שם הרב המגיד שכן עיקר אע"פ שיש מן הגאונים ז"ל שפסקו כר' יהודה כמו שכתוב שם בהלכות ע"כ וכ' עוד שם בפ"ב הלכה ד' שדעת הרמב"ן והרשב"א כדעת הרי"ף ולפק"ד נראה דלשיטתייהו אזלי הרי"ף והרא"ש דבע"ז ספ"ק גבי מאי דסתם לן רבי כר"מ במתני' דאבל מוכר הוא כשיקוץ דהוי כי האי גוונא ממש דר' יהודה פליג אסתמא ובבריי' פליגי בהדיא וכתבו שם הרי"ף והרא"ש והלכתא כר"מ דסתם מתני' כוותיה וע"ע דכוותה גבי ר"מ ור' יוסי בפ"ק דמ"ק במתני' דמסרגין את המטות בדברי הרא"ש שם וגם לדעת הרמב"ם ז"ל דפסק כר' יהודה בפ"י מה' ע"ז הלכה ד' היינו משום דס"ל דמתלמודא שם מוכח דהלכה כר"י מדבעי בעיא אליביה הא לאו הכי פסיק גם הוא כר"מ מכח כללין וכדמוכח מדברי הכ"מ בה' ע"ז שם אף שדבריו קצת מגומגמים אצלי במ"ש וז"ל וי"ל שפסק רבינו כר"י משום דמוכח בבריי' בגמ' דמאן דפליג עליה דר' יהודה היינו ר"מ וכוונתו מבוארת דכיון דמוכח מהבריי' דסתמא דמתני' דברי יחיד הם לא עבדי' עיקר מינה כיון דלא הוי כשאר סתמי דעלמא ולפי זה קשה דמאי זה דהדר פריך ואמר ואע"ג דסתם במתניתין ומחלוקת בבריי' הלכה כסתם מתניתין שאני הכא דמוכח וכו' הלא שנייא דא משאר סתמי דמן הסתם לא ידעינן בהו דדברי יחיד הם ובר מן דין הא קא חזינן בהדיא דאין מקום לדבריו כלל כדאשכחינן להרמב"ם ז"ל בפכ"ה מה' שבת דאייתינא דאזיל בשיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל דלא מפלגי בין הך סתמא לשאר סתמי וכמ"ש שם ה"ה ולשיטתיה זאת אזיל תו בספ"י מה' פרה אדומה בדין צלוחית שפיה צר וכו' דפסיק כסתם מתני' דפליג עליה ר' יהודה אע"ג דבתוספתא מוכח דההיא סתמא ר"מ וכדברי הכ"מ גופיה שם לך נא ראה נמצינו למדין שדברי רב צמח גאון דברי יחיד הם ואית לן למעבד עיקר כדעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א וה"ה דרבים וגדולים אינון שוב מצאתי להתי"ט במסכת פרה מ"ט משנה ה' שכ' שדברי רב צמח גאון דברי תימה הם בעיניו ואחריו נמשך הר"ב חזון נחום שם וכ' גם הוא שהו' דבר תמוה ומדבריהם למדנו דאישתמיטו מינייהו הני מילי מעלייתא דאייתינא מהני אשלי רברבי מדלא הזכירום ועיין שער יוסף דף קי"ד ג' ובס' דברי אמת בקונ' ג' דף י"ז בארוכה ואיך שיהיה עינינו הרואות דכ"ע אית להו בעיקר כללא דעלמא דר"מ ור"י הלכה כר"י וכמבואר בגמרין פ' מי שהוציאוהו מ"ו ב' ובירושלמי פ"ג דתרומות ותימה רבתי על הר"ב שלחן גבוה ששגג בזה וכ' בא"ח סי' תרנ"א ס"ק ג' וקי"ל ר' יהודה ור"מ הלכה כר"מ דהיותר תימה הוא דאיהו גופיה לעיל בסי' תרכ"ט ס"ק ל"ז וכן בסי' תר"ל ס"ק ל' כ' בשם הרא"ש והטור דר"מ ור"י הל' כר"י ע"ש:

תקפ"ב רבי מאיר ור' יהודה הלכה כר"י. אך אי קאי ר' אבהו כר"מ הלכה כר"מ רש"ל ז"ל בפ' כל הבשר וה"ה בכל מקום שהלכה כמותו לגבי חבריה אי ר' אבהו עומד כנגד חבריה הלכה כמותו אלה הדברים אשר דבר הר"ב כנה"ג בכללי התלמוד שבשיירי כלל ב' ואני שמעתי ולא אבין דמה יתרון יש לר' אבהו טפי מאמוראי אחריני בזה ואי משום דקדמון הוא הלא רב ושמואל ור' יוחנן רביה קשישי טפי ואמאי לא נימא בהו הכי ואדרבה כל כמה דהוא בתרא הוא עדיף טפי דהלכה כבתראי וכדמצינו להרא"ש ז"ל בר"פ מי שהוציאוהו דפסק נגד כלל דמשנת ראב"י קב ונקי משום דרב פפא שהוא בתרא לא קאי כוותיה יע"ש אלא שאין אנו צריכין לכל זה שהרי בהדיא כתבו התו' פ' שלשה שאכלו דף מ"ט ב' ד"ה ר"מ דאי קם ר' יוחנן בשיטת ר"מ הלכה כר"מ וכ"כ שם הרא"ש הרי דגם באמוראי אחריני בר מר' אבהו איתאמרא הלכה זו ואחרי עמדי על עיקרן של דברים קא חזינא דלא סיימוה קמיה דהכנה"ג מדיליף מיניה לכללי אחריני וזה לשון רש"ל בפ' כל הבשר סי' ק"ג וא"כ מאח' דר' אבהו אתי כר"מ הלכה כר"מ ולא כר' יהודה אע"ג דבשאר דוכתין הלכה כר' יהודה לגבי ר"מ שאני הכא דמוכח דר' אבהו סבר כוותיה וכב' כתבנו בפ' גיד הנשה סי' ח"י דהלכה כר' אבהו עכ"ד הא קמן מבוא' דעיק' טעמיה דרש"ל הוא משום דבפ' גיד הנשה פסק כר' אבהו דאמ' כל מקום שנא' לא יאכל וכו' א' איסו' אכילה וא' איסו' הנאה במשמע ונמצא דקאי ר"מ כמאן דהלכתא כוותיה ולפי טעמו זה מוכח דעל אותו דין פרטי אמרה רש"ל למלתיה ואין ה"נ דאף אי הוה אמורא אחרינא דהלכה כוותיה בר מר' אבהו סוב' כר"מ הוה פסיק נמי כוותיה וכיון שכן לא היה לו להכנה"ג להביאו בכלליו ומינה דלא שייך למגמר מיניה לכללי אחריני:

תקפ"ג רבי מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי. הני מילי היכא דפליגי אליבא דנפשייהו אבל היכא דפליגי אם נמנו ורבו ב"ש על ב"ה או מחלוקת במקומה עומדת טפי מסתברא דנימא דלא פליגי מדנימא דפליגי כ"כ הב"ח בי"ד סי' ר"א סעיף מ"ז לדעת הרמב"ם וכוונתו מבוארת לפע"ד דאף היכא דפליגי ר"מ ור' יוסי אליבא דאחריני ס"ל ז"ל דהלכה כר' יוסי אך בההיא דמקואות דוקא שאני משום דטעמא רבא איכא דלמעט במחלוקת עדיף וכמ"ש השארית יוסף בנתיב הפלוגתא כלל ג' בשם הר"ן בשיטת מציעא דכשיבואו אמוראים סתם וסובל עניינם פי' אשר ממנו יראה שחולקי' ופי' שאינם חולקים יש לנו לפרש הפי' אשר יראה שאינם חולקין ואפילו שהוא פי' דחוק ע"כ ודלא כהש"ך שם ס"ק צ"ב שהבין מדברי הב"ח דהיכא דפליגי אליבא דאחריני לית הלכתא כר' יוסי והשיג עליו דבכמה דוכתי משמע דבכל גווני קי"ל כר' יוסי דליתא שהרי פי' הטעם דטפי מסתברא דנימא דלא פליגי מדנימא דפליגי:

תקפ"ד רבי מאיר ואחרים. כשהוזכרו שניהם בחדא ברייתא הוא משום דבתחילה כשהיה נקרא ר"מ היה סוב' כן ובסוף ימיו כדאסיקו ליה אחרים בשמיה הדר בזה מההיא כ"כ התוס' פ"ק דסוטה י"ב א' ד"ה אחרים אומרים וכ"כ הבאר שבע בדף כ"ד א' מסברא דנפשיה בלשון נראה לי וכפי הנראה אישתמיטו מיניה דברי התוס' אלה ולי הדיוט מסתייעא הדין סברא משום דלא לישתמיט בשום דוכתא להזכי' סברת אחרים ברישא ולבת' הכי סברת ר"מ רק בכל המקומות שהוזכרו שניהם הוזכרה דעת ר"מ ברישא ואחריו דעת אחרים להורות על ככה דסברא הראשונה היא קודם דאסיקו ליה אחרים בשמיה ואין לתמוה על אשר הזכירו סברא הראשונה ללא צורך דמצינן למימ' דכיון שר' חייא כבר שנאה לתלמידיו והיתה שגורה בפיהם משנה לא זזה ממקומה דאף על ברייתא אמרינן משנה לא זזה ממקומה כמו שתמצא בפ"ק דקידושין כ"ה א' כמ"ש הרב אלגאזי ביבין שמועה שלו דף ה' א' אכן פליאה דעת ממני דעת התו' בזה כאשר מצאתי אליהם ז"ל בפ"ק דברכות ט' ב' דעל ברייתא שהוזכרו ר"מ ואחרים כתבו וז"ל וצ"ל דהאי אחרים לאו ר"מ נינהו דהא ר"מ איירי לעיל מינייהו ע"כ וכן כתבו בע"ז ס"ד ב' על ברייתא אחרת וכ"כ בפ' השותפין ט"ו ב' גבי ר"א ור' נתן ע"ש ובפ' המוכר פירות צ"ג רע"ב והיותר תימה אצלי הוא ששם בסוטה סיימו בזק"ל וכן בפ"ק דברכות פי' שגם שם יש לפרש כן שבסוף ימיו חזר בו והוא פלא שהרי בההיא דברכות כתבו דע"כ אותם אחרים לאו היינו ר"מ ועיין הריטב"א בחידושי יומא דף כ"ז ב' שכתב גבי י"א ור' נתן דבתרא דשמא ההיא אתמרא מקמי עובדא דהוריות שקראוהו י"א:

תקפ"ה רבי מאיר הלכה כמותו במילי דסופרות אף כנגד ת"ק לפי שהיה בקי וזריז הרבה במלאכת הסופר דבפ' התקבל דף ס"ז תניא איסי ן' יהודה היה מונה שבחן של חכמים ר"מ חכם וסופר ובפ"ק דסוטה היה משתבח ר"מ בנפשיה שהיה בקי בחסרות ויתירות וכו' וא"כ כיון שהיה זריז במלאכתו נקיטינן כוותיה שודאי ירד לעומקן של הלכות הנוגעות לאומנותו ודומה לזה כתבו המפרשים למה קי"ל כרב באיסורי וכשמואל בדיני וכו' וכמ"ש הרא"ש בפ' שור שנגח ד' וה' וכבר מצינו למפרשים שפסקו כר' חנינא סגן הכהנים אפי' כשחולק עם רבים במילי דמקדש וקרבנות משום דאיהו הוה בקי בהנך מילי טובא ע"כ דברי הרב אברהם הלוי ז"ל בשו"ת גנת וורדים חלק א"ח כלל ב' סימן ט"ו מכאן ואילך דברי תלמיד כמוני היום דלא צייתינא להך כללא מכמה טעמי חדא דלא זו הדרך להמציא כללים מלבנו אשר לא שערום אבותינו מסדרי התלמוד ואם כדבריו לא הוה שתיק תלמודא מיניה ועוד דמה יתן ומה יוסיף זריזות מלאכת הסופר ובקיאותו בחסירות ויתירות והטלת קנקנתום לתוך הדיו לפסוק כמותו בשאר הלכות דלא תליין בבקיאות ובזריזות המלאכה כההיא דקאי מר עלה אם לדבק בדבק בקרע הבא בתוך הכתב דהוא מלתא דתליא בטעמא ובסברא ואין יתרון לר"מ בזה יותר משאר תנאים גם הראיה אשר חשב להביא ממאי דקי"ל הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני דטעמא הוי מפני שרב היה רגיל ומדקדק באיסורי וכן שמואל בדיני אין הנדון דומה לראיה דהרי בתר דכיילו לן בש"ס דהלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני הוא דמהדרו המפרשים למצוא טעם כעיקר למה זה ועל מה זה בכל מלתא דאיסורא פסקינן כרב ובכל מילי דדיני פסקי' כשמואל אבל שנא' מפני שמצינו שהיה ר"מ סופר נפסוק כוותיה בכל דיני דסופר זו לא אמרה אדם מעולם וצא ולמד מר' יוחנן שהיה חכם גדול ובקי בטריפות כדאמר רבא לבנו בפ' אלו טריפות נ' א' חכים ברי בטריפות כר' יוחנן וגם בפ' גיד הנשה איתא בדף צ"ה ב' דשדר ליה שמואל לר' יוחנן תליסר גמלי ספיקי טריפתא ועם כל זה לא עלה בדעת שום פוסק לומר דהל' כר' יוחנן בטריפות משום דלא אשכחן הכי בש"ס וכן מצינו עוד בפ' כיצד מברכין ל"ח א' דהוו משבחין רבנן לרב זביד דאדם גדול הוא ובקי בברכות ולא פסקו כוותיה משום זה בכל מילי דברכות ואף גם זאת במה שבירך מוציא פסקינן שם דלא כוותיה ותו דלא הואלנו ונאמ' שהראיה שהביא מרב ושמואל ברורה ונכונה הוא לעניינינו אכתי ראיה לסתור היא זו דכללא דרב ושמואל לא אתמר אלא כד הוי חד לגבי חבריה אבל אי איכא אמוראי אחריני דקיימי באיסור' כשמואל או בדיני כרב יותר יש לסמוך אכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים מלסמוך אכללא דרב ושמואל וכמו שהאריך בזה בראיות נכונות הר"ב כנה"ג בי"ד סי' כ"א הגהות הב"י אות י"א יע"ש וכ"כ הר"ב דמשק אליעזר על חולין דף נ"ו ב' וראש יוסף על ח"מ סי' ס"ב סעיף ה' ומאחר שכן מנין לו לעשות הטפל יותר מן העיקר ולפסוק כר"מ אף נגד ת"ק אחר שהם רבים אתמהא ומה גם שמצאנו ראינו להרי"ף ז"ל בפ' הכותב וס"פ כל הנשבעין שכתב דכל דוכתא דלא איפסיקא הלכתא בהדיא הלכה כת"ק ע"ש ובתו' פ' השוכר את האומנין ע"ח ב' ד"ה מכלל. גם הלום ראיתי הראיה שהביא עוד מר' חנינא סגן הכהנים והנה גם היא לא מיחוורא לפק"ד חדא דיגעתי ולא מצאתי בשום א' ממחברי הכללים אפי' רמז מזה לבד ראה זה מצאתי אחר עמל וטורח למרן כ"מ פ"ז מה' כלי המקדש הלכה י"ג שכ' וז"ל ופסק רבינו כר' חנינא סגן הכהנים ויש לתמוה דהא קי"ל הלכה כר"ע מחבירו ואפשר שטעמו משום דכיון דר' חנינא סגן הכהנים הוה מסתמי במילי דמקדש טפי בקי מר"ע ע"כ ואי מכאן אמרה לשמעתי' לדידי לאו כלום הוא אחר המחילה הראויה לפי כבודו וזה מכמה טעמי חדא דגם מרן לא אמרה אלא בדרך אפשר לפי שגם בעיניו דשפיר חזו יפלא לדון ולהוציא כלל חדש שלא הוזכר בתלמוד ועוד דלא כתב כן מרן אלא לגבי ר"ע דיחיד הוא אבל לגבי רבים זו היכן כתיבא ואיך יעלה על הדעת דכלל שלא בא בגמרא ידחה לכלל גמור ומוסכם דהוי מן התורה דאחרי רבים להטות ומה גם דכבר הוכחתי לעיל דאף הכללים שהוזכרו בש"ס לא דחו לכלל דיחיד ורבים הלכה כרבים וע"ע בה"ה רפ"ב מה' איסורי ביאה הלכה ג' ובכ"מ פ"א מהל' תרומות הלכה כ"ה ותדע לך שכן הוא האמת דהא במנחות ר"פ רבי ישמעאל דפליגי רבנן עליה דר' חנינא סגן הכהנים פסקינן כחכמים דרבים נינהו וזה פשוט ואין צורך להאריך בו וע"ע כ"מ פ"א מה' עבודת יה"כ הל' ד' ודוק ועוד דהתם שאני ושפיר שייך לומר דהוה בקי טפי מר"ע כיון דעיקר פלוגתייהו היא לידע מה היו עושים במקדש ממותר הנסכים ודעת נוטה היא דר' חנינא סגן הכהנים שהיה מצוי במקדש הוה ידע מה היו עושים בה יותר מר"ע וחשבינן ליה כעד ראיה מה שאין כן הכא גבי ר"מ דאין סברא לומר שמפני שהיה סופר מהיר ידע בכל הדינים התלוים בשיקול הדעת טפי מהרבים אלא דגם מרן לא היה צריך לזה דכבר כת' שם הרב הגדול בעל משנה למלך דבפ' ב' מדות דף צ' יש מאותה סוגיא סיוע למה שפסק רבינו כר' חנינא ע"ש ובלא זה נמי עלה בדעתי לומר דפסק כר' חנינא סגן הכהנים נגד ר"ע משום דהוה קשיש וקדמון מר"ע כדמוכח בסוף הקדמת הרמב"ם לספר זרעים בפ' הד' וכיון שקדמון ממנו היה הו"ל כרבו והלכה כר"ע מחבירו ולא מרבו כמו שתמצא למרן מוהריק"א בכלליו על מ"ש ה"ע דר' יוסי ורבי וכן רבי ור' יהודה הל' כרבי שכת' וז"ל ולא דק דמחבירו אמרו ולא מרבו כדאיתא בכתובות גבי ר"ע ור"ט ור' יוסי ור' יהודה קדמונים הם מרבי והו"ל רבו ע"כ ומזה למד הכנה"ג בכללי הגמ' כלל ו' דכל מקום שאין הלכה כפלוני לגבי רבו דלאו דוקא רבו אלא כל שהחולקים עליו קדמונים מרבו הו"ל כרבו ע"ש אלא שאין תירוץ זה סופו להתקיים דהא אשכחנא להרמב"ם בפ"ט מה' טומאת צרעת הל' ז' דפסק כר"ע נגד ר' חנינא סגן הכהנים וכת' הכ"מ דפסק כר"ע מחבירו וגם זה סותר למ"ש בכלי המקדש דהכא נמי הו"ל לפסוק כר' חנינא סגן הכהנים דכיון דכהן הוה הוה בקי בימים שרואים בהם את הנגעים מלבד שיש עוד תימה גדולה מזו בדבריו דהא אשכחנא ליה בריש פ"ד מה' שקלים דעלה דהך מתני' גופא כתב ופסק רבינו כר"ע אע"ג דר' חנינא סגן הכהנים סבר כר' ישמעאל הרי דלא חש למאי דהוה בקי במילי דמקדש אף דאיכא ר' ישמעאל דקאי כוותיה והו"ל מחביריו וצ"ע שוב ראיתי שבעל צרור חיים בה' שקלים נתעורר בזה ושאל את פי הרב הגדול משה בירדוגו ז"ל ע"ש תשובה לדבר. נמצינו למדין מכל האמור דאין מקום כלל למאי דכייל לן בעל גנת וורדים ומה גם שכבר הושג שם בסי' ט"ז מהר"מ ן' חביב וכת' שהריב"ש והרא"ש לא חשו כלל לדבריו אלה יע"ש ותדע עוד שגם מרן מוהריק"א לא ס"ל הך כללא דהא בפ"א מה' תפילין הלכה ט' ובפ"ז מה' ס"ת הלכה ט"ו מהדר אטעמי אחריני למאי דפסק הרמב"ם כר"מ ואם איתא דאית ליה הך כללא אין ספק דלא הוה שתיק מיניה כן נראה לעניות דעתי ותו לא מידי:

תקפ"ו רבי יאשיה ור' יונתן הלכה כר' יונתן. כדאמרינן נהוג עלמא כתלת סבי וחד מינייהו ר' יאשיה משמע דבשאר דוכתי לא נהוג אלא כר' יונתן כ"כ הרדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם סי' מ"ב ליישב מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' ע"ז ה' ב' אבל אם הודח רובו של שבט דנין אותם כיחידים ע"ש ואני אומר אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובות חדא דאם איתא להך כללא לא הוו שתקי קמאי ובתראי מיניה ועוד דמה הכרח הוא זה דמדנהוג עלמא כר' יאשיה בחדא מילתא מפני שכיון אל האמת שמפני זה לא נפסוק כוותיה בשום דוכתא אחרינא והא אשכחן בפ' שלשה שאכלו נ' א' דקאמר נהוג עלמא כר' ישמעאל וכן בפ' אלו הדברים נ"ב ב' איתא נהגו העם כב"ה אליבא דר' יהודה ואיתא תו בפ"ק דר"ה ט"ו ב' נהגו העם בחרובין כר' נחמיה ולא שבקינן מלמפסק כוותייהו משום הכי בדיני אחריני ותו דלא יהא נהוג עלמא עדיף מאילו פסיק הלכה בהדיא ומצינו דבעירובין מ"ז א' ובכתובות כ"ז א' קאמר תלמודא הלכה כר"מ בגזירותיו וכן בס"פ חלון פ"א ב' אמרי' כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו ולא דייקינן מש"ה דבעלמא לית הלכתא כוותייהו אלא אדרבא אמרי' דסתם מתני' ר"מ היא וכן בר' יהודה אמרו דקי"ל כוותיה לגבי ר"מ ור"ש אלא ודאי האמת הוא דלאו לאפוקי שאר הלכות הוא שאמרו כן אלא רצו בזה דבאלה הל' כמותם בודאי ובשאר דוכתי אפשר שיהיה הלכה כמותם ואפשר שלא יהיה ואוף הכי גבי ר' יאשיה אית לן למימר דכוותה. ותדע שכן הוא דהא עלה דאפליגו ר' יאשיה ור' יונתן בפ' שלשה מינין ט"ל ב' בנזיר שתלש ומירט וספסף כל שהוא פסק הרמב"ם ז"ל כר' יאשיה בפ"ב מה' נזירות הלכה י"א וכן במאי דאיפליגו בפ' הוציאו לו נ"ח א' גבי דם הפר ודם השעיר אי בעינן שיהיו מעורבין כוותיה דר' יאשיה קי"ל וכפשטא דמתני' גם בההיא דפ"ה דמנחות נ"ז ב' דאית ליה לר' יאשיה דמדות הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ וכו' אתי כת"ק דפ' שתי מדות צ' א' וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' כלי המקדש הלכה י"ט וכ"ת דהני שאני משום דאיכא הוכחה כוותיה במשנה או בש"ס הלא גם גבי ר' יונתן בההיא דפ"ד מה' ע"ז נתן טעם הכ"מ שם משום דבירושלמי פ' חלק אתי ר' יהודא כר' יונתן ע"ש וגם במחלוקת ר' יאשיה ור' יונתן אי בעינן או לחלק ע"כ לא פסקי' כר' יונתן אלא משום דאמרינן בר"פ השואל צ"ה ב' דאביי סבר כר' יאשיה ורבא ס"ל כר' יונתן וקי"ל כרבא לגבי אביי וכמ"ש התוס' בפ"ה דב"ק נ"ד א' ד"ה או ובפ' אותו ואת בנו ע"ט א' ד"ה עייל והרא"ש שם וכ"כ הנימוקי יוסף בריש פרק השואל בשם הרנב"ר והרשב"א בתשובה וע"ע הרשב"א בחידושי קמא פ"ת דף קפ"ז ג' ומאחר שכן נקוט מיהא בידיך דבליכא שום הוכחה בגמ' אין כאן הכרע כלל לפסוק כחד מינייהו משום דשוין ותדע עוד שדברי הרדב"ז אינם מתיישבים על הלב דהא אם איתא דהכרחא דיליה אמיתי לגבי ר' יאשיה א"כ נפיק לן ממילא דגם באינך תרי סבי ר' אלעאי ור' יהודה דקאמר בש"ס דפ' מי שמתו כ"ב א' דנהוג עלמא כר' אלעאי בראשית הגז וכר' יהודה ן' בתירא בדברי תורה אמרי' עלייהו דמשמע דבשאר דוכתי לא נהוג כוותייהו וזה אינו דהא אשכחן בר"י ן' בתירא מיהא דפסקו כוותיה בכמה וכמה דוכתי עיין יומא ו' א' ויבמות מ"א א' וע"ז ל' סע"ב ושם ל"ב ב' ופ"ט דאהלות משנה ז' ובפ"ט דנגעים משנה ג' ושם פי"א משנה ז' ואתה תחזה דכולהו הלכתא נינהו. לכן נלפק"ד דהכלל הנכון בזה הוא דכל היכא דאיפליגו ר' יאשיה ור' יונתן אי מלתא דממונא היא המע"ה ובשל תורה הלך אחר המחמיר ומנא אמינא לה ממאי דאשכחנא להרא"ש בפ' נערה המאורסה סי' ז' דעלה דאיפליגו ר' יאשיה ור' יונתן ע"ב ב' אי שלוחו של אדם כמותו גבי הפרת נדרים כת' הוא ז"ל וקי"ל כר' יאשיה דבשל תורה הלך אחר המחמיר הרמב"ם ז"ל וכ"כ ר"י אלפאסי ז"ל בפ' השואל דאינן מופרין ע"כ וכן מצאתי עוד להנ"י בר"פ השואל שכת' וז"ל וכתב הרנב"ר ז"ל וז"ל מיהו כיון דליכא אכרעותא במילתא נקיטינן לחומרא וגבי נדרים לא מצי מפר ע"י שליח דבשל תורה הלך אחר המחמיר וכן פסק הרמב"ם ז"ל בה' נדרים שלו וגבי שאלה בבעלים פטור כיון דספיקא הוא המוציא מחבירו עליו הראיה עכ"ד ועיין פרי האדמה ח"ג דף ס"א ב' בארוכה ודוק דבחנם תפס על מרן כ"מ פי"ג מה' נדרים במ"ש שכ"כ הרי"ף בפ' השואל שהרי כן דבר ובזמנו דבר נמצאת אתה למד דהך כללא דכייל לן אין לו סמוכין התורה ומדהנך רבוותא דאייתינא מהדרי אטעמי בפסקי דידהו בין לר' יאשיה בין לר' יונתן שמעינן שפיר דלא שמיעא להו ולא סבירא להו שום כללא בהא אם לא כדכתיבנא: