יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 45

תקמ"ח קסבר משמעותו הוא דאיהו לגרמיה קסבר כך ולית הלכתא כוותיה וביתר שאת היכא דיהיב טעמא לשתי ברייתות ובחדא מינייהו נקט בסתם מ"ט דכתיב וכו' ובאידך נקט מ"ט קסבר וכו' כ"כ הר"ב שער יוסף על הוריות דף ק"ה ובריש ע"ב כ' דדקדוק זה דומה קצת לר"פ קרא אשכח ודרש דלית הלכתא הכי ע"ש ואני המך כבר כתבתי למעלה דהך כללא דקרא אשכח ודרש לאו בר סמכא הוא ע"ש ולדידי טפי הוה ליה למדמייה לאמר לך ר' פלוני דכתיבנא באות האלף משמיה דמרן ושמות בארץ דהכוונה היא דאמורא הוא דמתרץ לנפשיה הכי אבל הע"ש לא ס"ל הכי ע"ש ומה גם דאיהו גופיה בדף מ' סע"ג קיימו וקבלו ולא בטלו להדין דיוקא מסברא דנפשיה אלא דלפי האמת לא הא ולא הא צריכי דהא אשכחנא סעד לדבריו מהתוס' ז"ל בפ' כיצד צולין פ"א א' שכתבו בהדיא קסבר ר' יוסי מכאן ולהבא היא מטמאה פירוש ואנן סבירא לן כרבנן דלמפרע מטמאה וכ"כ רש"י שם והגם דההיא לא הוי מצד דקדוק הלשון אלא מצד הענין הוא דהוכרחו לפרש כן כמו שיתבאר למעיין שם מ"מ נקיט מיהא דאף אנן בדידן מצינן לדיוקי אבל אנן לא סבירא לן הכי וכן יש לדייק עוד ממ"ש מרן בכ"מ ספ"א מה' תרומות בשם הסמ"ג שכ' לדעת הרמב"ם דמדמתרץ הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן ואינו אומר קסבר משמע שסובר שכך הלכה ע"כ מבואר שפיר דאי הוה אמר קסבר לית הלכתא הכי וכדברי הרב הנ"ל וכעין זה מצאתי להמרדכי ז"ל בסוף עירובין דף רכ"ו ב' שכ' דמדקאמר רב לא הני פתוחות משמע איהו לא תני אבל אנן תנינן ע"כ ועיין בס' שושנים לדוד פ"ז דסנהדרין משנה ד' ועוד ע"ש ריש שבועות שדייק גם הוא כהר"ב שער יוסף:

תקמ"ט קתני הך מילתא דומיא דאידך. רגיל תלמודא למימר בתרי מילי דסמיכי אהדדי במתניתין או בבריי' לא שנא שהמלמד יהיה שנוי ברישא ותהיה סיפא דומיא דרישא לא שנא שיהיה המלמד שנוי בסיפא ותהיה רישא דומיא דסיפא בכולהו גווני מצינו שהש"ס מדמי להו אהדדי והנה הצד הראשון דסיפא דומיא דרישא תמצאנו בפ' כיצד מברכין ל"ח ב' דקאמר קתני ירקות דומיא דפת וכו' והפת שהוא המלמד הוזכר ברישא וכן בפסחים פ"ב ב' ובקמא ל"ד ב' ובכמה דוכתי אחריני והצד השני דרישא דומיא דסיפא תמצאנו בפ' חבית קמ"ז א' דעלה דתנינן שם הרוחץ במי מערה ובמי טבריא קאמר תלמודא קתני מי מערה דומיא דמי טבריא הרי שהמלמד שהוא מי טבריא הוזכר לבסוף ואפ"ה מי מערה הקודם יליף מיניה וכיוצא בזה תמצא עוד בעירובין פ"ד א' וצ"ב ב' ובפסחים מ"א ב' ובריש חגיגה ב' ב' וי"ט א' וסוכה ל"א א' וב' ובקמא י"ד א' וכ"ו א' ול"ה א' וכאלה רבות עמדי נלאיתי לכותבם ועיין תוס' פ' הזהב נ"ט סע"א וגדולה מזו מצינו בפ' הערל פ' ב' דעלה דתנינן הסריס לא חולץ ולא מייבם וכן איילונית וכו' אמרינן שם בגמ' קתני סריס דומיא דאיילונית וכו' וכן בפ"ק דחולין י"ג ב' על מאי דתנינן שם השוחט בלילה וכן הסומא אמרינן שם בגמ' דקתני לילה דומיא דסומא הרי דאע"ג דמילת וכן מתפרש בכל מקום בלא זו אף זו כדמוכח בפ' חזקת הבתים נ"ב ב' וכמ"ש שם רשב"ם בהדיא וגם לשון זה מורה באצבע שבא להשוות הסיפא לרישא לגמרי כמו שכתבתי באות הוי"ו אפ"ה מפכינן ואמרינן דקתני רישא דומיא דסיפא וכ"ש היכא דליכא מילת וכן דמדמינן ומקשינן הני מילי דסמיכי אהדדי בין שקדם המלמד בין שקדם הלמד ולא סוף דבר במשנה ובריי' הוא דליכא קפידא לדמויי רישא לסיפא אלא אף בהיקשא דקרא אמרי' כן כדאשכחן בריש לולב הגזול ל' א' גבי פסוק והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה דקאמר גזול דומיא דפסח וכו' וכן תמצא עוד שם מ' א' לכם לאכלה לכם דומיא דלאכלה וכן בפ"ק דקידושין י"ד ב' מקיש עברי לעבריה ושם ל"ו א' ומלק והקטיר איתקש מליקה להקטרה וכן דוכתי טובא זיל גמור אלא דלפ"ז יש לדקדק על מ"ש התוס' בפ"ק דסנהדרין י"ד ב' ד"ה אימא וז"ל וי"ל דהתם בהמה כתיב בתריה לאקשויי בהמה לאיש אבל הכא כתיב שור ברישא והדר בעלי' לאקשויי בעלים לשור ולא שור לבעלים וכו' ע"כ מדבריהם מוכח דבהיקשא דקרא יש לנו להקיש השני לראשון לא הראשון לב' וזה תימ' דהוי הפך הני דוכתי דאייתינא דמקשינן ראשון לשני וצ"ע עוד ראיתי למוהר"ש אלגאזי בהליכות אלי כלל תרכ"ב דעל מאי דפרכינן בפ' כל הצלמים מ"ז ב' גבי ג' אבנים הן והא דומיא דבית תנן וכו' הקשה הוא ז"ל וז"ל אבל קשה דסוף סוף מאי חזית למימר דאבן יהיה דומיא דבית ואימא איפכא בית דומיא דאבן וכו' וי"ל דבשלמא סיפא דאבן שיהא דומיא דבית פרכינן אבל רישא דבית שיהא דומיא דסיפא לא פרכינן והביא ראיה לזה מהא דפרכינן בפ' כל התדיר צ"א ב' רישא משום סיפא מי תני ומשני אין במערבא תנא רישא משום סיפא דמשמע דדוקא במערבא אמרי הכי אבל על הסתם רישא עדיף ע"כ ודבריו אלו אינם מתישבים על הלב דכיון דחזינן בגמ' בכל הלין דוכתי דאייתינא דקאמר בפשיטות גמור רישא דומיא דסיפא שפיר שייך נמי להקשות ואימא איפכא בית דומיא דאבן ותיהוי רישא דומיא דסיפא וכדאשכחן בפ' מי שהחשיך קנ"ה ב' דרותיב תיובתא לר' יהודה מההיא דמחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים וקאמר מאי לאו דלועין דומיא דנבלה וכו' אף דהוי רישא דומיא דסיפא ואע"ג דטרח תלמודא לשנויי אמר לך ר' יהודה לא נבלה דומיא דדלועין וכו' מ"מ שינויא דחיקא הוא וכלומר דאיהו לגרמיה יתרץ כן אבל הגמ' לא ס"ל הכי וכמו שכתבתי באות האלף יע"ש והכי נמי מצינו עוד בס"פ כיצד מעברין ס"א ב' דפריך תלמודא באדמויי רישא לסיפא ע"ש הפך מ"ש הוא ז"ל דל"ש למפרך שתהא רישא דומיא דסיפא דליתא אחרי המחילה רבה. גם הלום ראיתי מה שהביא ראיה לדבריו דהרישא היא העיקר מההיא דפ' כל התדיר צ"א ב' דאמרי במערבא תנא רישא אגב סיפא וראיה זו איני מכיר דהתם לא מיירי אלא בריש' דכדי נסבה ולא הו"ל למתנייה כלל אלא דאגב סיפא דאצטריך למתנייה תנא נמי הכי ברישא ללא צורך וכדמתבאר מדברי רש"י שם אבל ההיא דפ' כל הצלמים ודכוותה אנן קיימין ברישא וסיפא דצריך למתני תרווייהו אלא דמטעם היקש וסמיכות אנו באים לדמויינהו ולאקשינהו אהדדי באיזה פרט ובכגון דא הרי כבר הוכחתי בראיות ברורות דכל כך חשיב ליה לתלמודא לאקושי סיפא לרישא כמו רישא לסיפא ואין שום עדיפות לחד מן חבריה ולא כלום ודלא כמו שכ' הוא ז"ל דסיפא דומיא דרישא עדיף למימר טפי מלמימר רישא דומיא דסיפא דעדיפות זה מנין מאחר דחזינן בגמ' דשקולי' הם ויבאו שניהם ואין יתרון לזה מלזה כלל דזמנין נקט סיפא דומיא דרישא וזמנין נקט רישא דומיא דסיפא ומה שסיים עוד ואמר דדוקא במערבא אמרי הכי אני בעניותי שותיה דמר לא גמירנ' דמשמע מדבריו דגמ' דילן לא ס"ל הכי וזה אינו דמדמייתי לה הש"ס ואסכים עלה ואמר אין אמרי במערבא וכו' אין לך הוכחה גדולה מזו דקאי הכי אף לפום גמרין וצא ולמד מהא דאיתא בפ' החובל צ"א א' אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר אבין זאת אומרת ביישו בדברים פטור מכלום ופסקיה להלכה הרמב"ם בפ"ג מה' חובל ומזיק ומרן מוהריק"א בשלחנו הערוך ח"מ סי' ת"ך סעיף ל"ח וע"ע בפ"ב דחולין ל"ב א' אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר' חנינא כדי שיגביהנה וכו' ושם בפרק אלו טרפות נ"ה א' גבי כוליא ובפ' כל התדיר צ' ב' ואתה תחזה דכולהו הלכתא נינהו ולדידי טעמא הוי כדכתיבנא ואוף הכא נמי דכוותא וכל זה הוא לפי דרכו אשר דרך בה שהביא ראיה מההיא דפ' כל התדיר דלעיל אבל אנו כבר כתבנו שרב המרחק ביניהם ולא שוו בשיעוריהם:

תק"ן קנסא מקנסא לא ילפינן כן נראה ממאי דאיפליגו רב ושמואל בפ' הניזקין נ"ב ב' עלה דתנינן המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב דלרב הוי מנסך ממש ולשמואל הוי פי' שמערב יין נסך ביין כשר של חבירו ואסרו בהנאה ופרכינן ולמאן דאמר מנסך מאי טעמא לא אמר מערב אמר לך מערב היינו מדמע ואידך קנסא הוא ומקנסא לא ילפינן הרי דלשמואל דהלכתא כותי' בדיני וכמו שפסק הריטב"א בחי' גיטין שם קנסא מקנסא לא ילפינן ולפיכך אי לא היה תני מערב לא הוה אתיא ממדמע דהיכא דקנסו בפירוש דוקא מחייב ולא גמרינן מיניה וכן פסק רב האי גאון במשפטי שבועות דף י"ט ב' וכן הוא דעת הרי"ף ס"פ החובל גבי מעשה באחד שקדם וכסה וחייבו ר"ג ליתן י' זהובים וכן נראה ג"כ דעת הרא"ש שם וכן פסק הרמב"ן בדינא דגרמי שלו דף קי"ב א' וקי"ג א' אך לפי מ"ש הש"ך ח"מ סי' שפ"ה ובמשנה למלך פ"ז מה' חובל ומזיק שדעת הרמב"ם ז"ל לפסוק כרב ליתא לכללין לדידיה אלא דיש לתמוה דכיון שדרכו ז"ל למיזל בתר שיטתיה דהרי"ף איך פליג עליה בהא:

תקנ"א קנסא מקנסא. בקנסות דאורייתא ילפינן זו מזו כן נראה בהדיא בפ"ק דמכות ד' א' דעלה דתנינן שם מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין וכו' דברי ר"מ וחכ"א כל המשלם אינו לוקה אמרי' בגמרא בשלמא לרבנן כדי רשעתו כתיב משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות אלא ר"מ מאי טעמא אמר עולא גמר ממוציא שם רע לוקה ומשלם מה למוציא שם רע שכן קנס סבר לה כר"ע עדים זוממים קנסא הוא ע"כ הרי מבואר דילפי' קנסא מקנסא מדניחא ליה להש"ס במאי דמשני דסבר כר"ע דעדים זוממין קנסא הוא פי' ושפיר מצי למילף ממוציא שם רע כיון דתרווייהו קנסא נינהו הן אמת דלכאורה יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר דכל זה הוא אליבא דר"מ דלית הלכתא כוותיה אבל לרבנן דכוותייהו פסקינן אין הכי נמי דלא ילפינן קנסא מקנסא אמנם אחרי התבוננות בדברי התוס' שם ד"ה סבר לה כר"ע דאמר עדים זוממין קנסא הוא יתבאר לנו דגם אליבא דרבנן ילפי' קנסא מקנסא שכתבו וז"ל סבר לה כר"ע דאמר עדים זוממין קנסא הוא פי' ולהכי יליף ממוציא שם רע ורבנן סברי ממונא הוא ולהכי לא ילפי' ליה ממוציא שם רע וכו' ע"כ לענינינו אמור מעתה דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"מ אלא משום דסבירא להו דעדים זוממין ממונא הוא וממונא מקנסא לא ילפי' כמבואר בכמה דוכתי בגמרא אבל אי הוה סבירא להו דהוו קנס שפיר הוו ילפי מהדדי וכמו שמתבאר יותר באר היטב בדברי התוספות עצמם שם וזה פשוט באופן דנמצינו למדין דלכ"ע יתחדש לנו שפיר זה הכלל דקנסא מקנסא ילפינן שלא ראיתיו עד הנה לשום א' מבעלי הכללים ומעתה אחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת צ"ע לכאורה בדברי הרמב"ן ז"ל בהשגותיו לס' המצות בדף ל"ו סע"ב שעל מה שכתב הרמב"ם שלא תצא כצאת העבדים אינה אזהרה רק שלילה כדי שלא יעלה על דעתינו לומר אם עבד כנעני יוצא בראשי איברים כ"ש אמה העבריה האריך הוא ז"ל להוכיח שלא יעלה כן במחשבה לדון אמה העבריה מן עבד כנעני לפי שיציאת עבד כנעני בראשי איברים קנס הוא ואין למדין מן הקנסות כידוע מכמה דוכתי בגמרא דקאמר ממונא מקנסא לא ילפי' וכו' יע"ש והנה בכאן גברא קחזינן ותיובתא לא קחזינן כי מי לא ידע בכל אלה דממונא מקנסא לא ילפי' דזה ודאי בא מפורש בכמה דוכתי אבל במה דאנן קיימין שהוא לדון וללמוד קנס לאמה העבריה מקנס האמור בעבד כנעני הוה ליה קנסא מקנסא ובדין היה עולה בדעתינו דנליף זה מזה כמבואר בההיא דמכות שהבאתי דילפי' קנסא מקנס' וכבר ראיתי למוהר"י די ליאון שם במגילת אסתר שהטריח עצמו להוכיח מההיא דמכות דקנסא מקנסא ילפי' כאלו נסתרה דרכו מהרמב"ן ז"ל הבקי בחדרי התלמוד ועמל הוא בעיני שהרי הרמב"ן עצמו הביא הך סוגיא דמכות וז"ל ואמרו בגמרא דמכות מה למוציא שם רע שכן קנס והיא פירכא שלא נלמוד ממנו דין שאין קנס בו וכ"ש שלא נאמר כיון שקנסה תורה במקום פלוני שהקנוס במקום אחר ע"כ הרי דלא נעלם ממנו ז"ל דקנסא מקנסא ילפי' ומאחר שכן תקשי ביתר שאת וביתר עז להרמב"ן קושייתן דלעיל והנה אחר התבוננות היטב הדק בדברי מהר"י די ליאון אף שקצר במקום שאמרו להאריך אפשר לומר שרצונו להוכיח מתוך סוגיא דמכות דהא דילפי' קנסא מקנסא היינו כששתי הקנסות כתובות בפי' דרך כלל ובאנו ללמוד מזו לזו איזה חידוש או פרט שיש בא' משתי המקומות וליתיה באחרת כי ההיא דעדים זוממין דאית בהו קנס או מלקות או תשלומין אי איכא תרי סהדי דמזמי להו ובעינן למילף מקנס' אחריתי דהיינו ממוציא שם רע דכי היכי דמוציא שם רע לקי ומשלם אף עדים זוממין קנסינן להו בתרתי במלקות ובתשלומין ובזה גם הרמב"ן מודה דילפי' קנסא מקנסא מאחר שהוא מוכרח מן הש"ס אלא דבנדון זה של אמה העבריה שאין בה קנס כלל ובאנו ללמוד עיקר דין הקנס מעבד כנעני ס"ל ז"ל דכגון דא ודאי לא ילפי' והכי דייקי דברי הרמב"ן במ"ס וכ"ש שלא נאמר כיון שקנסה תורה במקום פלוני כ"ש שתקנוס במקום אחר ע"כ דבא לומר בצחות לשונו שאין לנו לתת קנס במקום שלא קנסה תורה מחמת שום ילפותא אמנם מהר"י די ליאון ז"ל ס"ל דגם באמה העבריה איכא קנס וא"כ היה עולה בדעת שפיר ללמוד מעבד כנעני אי לאו קרא דלא תצא כצאת העבדים כיון דהוי דומיא דההיא דמכות וכל זה דקדקתי ממה שסיים בלשונו מהר"י די ליאון באלה הדברים ומעתה היינו יכולים ללמוד אמה העבריה מעבד כנעני אי לאו קרא דלא תצא שגם אמה ועבד עברי שיצאו בשש או ביובל או בסימנים או במיתת האדון לפי דעתי קנס הוא על אשר קנה בני ישראל לו לעבדים וכו' ע"כ הא קמן מבואר כוונתו הרצויה דדוקא כשהקנס מפורש בשתי המקומות דומיא דעדים זוממין ומוציא שם רע הוא דמצי למילף איזה פרט או חידוש זה מזה אך לא כשהקנס כתוב בנושא א' ובאנו ללמוד עיקר דין הקנס בנושא אחר שאין בו קנס כלל וכדכתיבנא כן נלע"ד אמיתות כוונת דבריו אף כי לא פירש כל הצורך וכן מצאתיו יותר מפורש בס' לב שמח דף ע"ד יע"ש אמנם הרב המובהק כמוהר"ר חנניה קאזיז זצ"ל בס' קנאת סופרים הבין דברי מוהר"י די ליאון כפשטן וכתב עליו דאין זו תשובה כלל לטענת הרמב"ן דההיא דמכות שאני דתרווייהו קנסות נינהו דאז שפיר מצי יליף איזה דין או פרט חד מחבריה אבל אם באחד מהם לא נתברר שהוא קנס ומכח ילפותא נרצה לחדש בו קנס ודאי לא ילפי' כמו שדקדק הרמב"ן בלשונו במ"ש שלא נאמר הואיל וקנסה תורה בענין זה וכו' ע"כ ופנה לו דרך אחרת להליץ בעד הרמב"ם אין בו מן הצורך לענייננו ואני בעניי הנלפק"ד כתבתי אלא שמ"ש מהר"י די ליאון להליץ בעד הרמב"ם שגם דין האמה העבריה ועבד עברי שיצאו בשש או ביובל וכו' הוא מטעם קנס לא ידעתי מנין לו וגם הרא"ה ז"ל בס' החינוך לא בחר בזה הטעם ונתן טעם לשבח שהוא כדי שנהיה רחמנים וגומלי חסדים עם אחינו בית ישראל לכן הנראה יותר נכון הוא כמו שכתב בעל לב שמה בעד הרמב"ם ז"ל דדוקא כשהנושאים חלוקים הוא דאמרינן שלא ללמוד קנס מנושא לנושא אבל כאן היה נראה דשתי המקומות בענין א' ונושא א' שהרי כולם עבדים אלא שזה כנעני וזה עברי והוי כאילו הא' נכלל באחר ואין זה מקרי לימוד ולא חידוש ממקום למקום לכך הוצרכה שלילת לא תצא כצאת העבדים ע"כ היוצא מן הכלל דקנסא מקנסא ילפי' אליבא דכ"ע היכא ששתי הקנסות מפורשות אלא שחדא מינייהו בעיא למילף מחברתה איזה פרט או חידוש ובשאין הקנס מפורש רק בא' מן הנושאין ובאנו ללמוד עיקר דין הקנס לנושא האחר אם הנושאים חלוקים זה מזה אליבא דכ"ע לא ילפינן אך כשהנושאים שוים בענין כגון עבד ועבד וכיוצא בזה חלוקים הרמב"ם והרמב"ן דלהרמב"ם ז"ל אפשר לומר דילפינן משום דלא מיקרי לימוד ממקום למקום כיון דעניינים שוים הם ולהרמב"ן בכל גוונא לא ילפינן: סליקו כללי הקוף

בס"ד כללי הריש

תקנ"ב רב תנא הוא ופליג. ר' חייא תנא הוא ופליג מצינו בכמה דוכתי בגמ' אך ר' יוחנן תנא הוא לא מצינו ולא ראינו בכל הש"ס דלימא הכי ואדרבא יש הוכחה גמורה דלאו תנא הוא מדאמרינן פ"ק דכתובות ח' א' אמר רב נחמן אמר רב חתנים מהמנין ואין אבלים מן המנין מתיבי חתנים ואבלים מן המנין מתני' קרמית עליה דרב רב תנא הוא ופליג איתמר אמר רבי יצחק אמר ר' יוחנן חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין כי תניא ההיא בשורה ע"כ והשתא אם איתא דגם בר' יוחנן אמרינן תנא הוא ופליג כי היכי דתריץ רב תנא הוא ופליג הכי נמי הוה ליה לתרוצי על ר' יוחנן אלא ודאי דר' יוחנן לאו תנא הוא והן הן דברי התוספות שם בכתובות ודברי המפרש למסכת תמיד בפ"א יע"ש וכן כתבו התוספות עוד בעירובין ל"ח ב' ד"ה אמר רבה ובפסחים צ"ב א' וביבמות ז' ב' ובנדה כ"ג ב' וע"ע בריש יומא ג' ב' ד"ה דרביה ובנזיר ס"ה א' ד"ה הוא ובזבחים ל"ב ב' ד"ה ור' יוחנן וכן מצאתי עוד להרשב"א בחידושיו ליבמות דף צ' ד' ולהריטב"א בחידושיו לכתובות דף ז' א' ולש"מ על ביצה ספ"ד לך נא ראה וכן כתב עוד מרן בכ"מ בפ"ב מה' ע"ז הלכה י' והש"ך בי"ד ססי' רמ"ב בכלליו שם וכן מתבאר מהליכות עולם דלא אדכר רק לר' חייא ולרב וכ"כ בהדיא הר"ב חוות יאיר בכלליו שבסי' צ"ד והר"ב חזון נחום על סדר קדשים ד' קל"ד יע"ש ואע"ג דדברי כל הני רבוואתה לא בעי חיזוק מ"מ מטיבותייהו אמינא דלפק"ד יש להכריח עוד כן מהא דאיתא בפ' מרובה פ"ב א' גבי תנאים שהתנה יהושע דפריך והא כי אתא רבין א"ר יוחנן אחד אילן וכו' כלומר וברייתא דקתני י' תנאים דוקא קשיא לר' יוחנן ומהדרינן אלא מאן תנא י' תנאים שהתנה יהושע ריב"ל הוא הרי דלא משכח תלמודא שום מציאות דר' יוחנן יחלוק על הברייתא מדאיצטריך למיהדר ביה ולמימר די' תנאים לא נשנו בשם שום תנא רק ריב"ל קא' להו שהוא אמורא ומצי פליג עליה ר' יוחנן וכמ"ש רש"י בבירור דר' יוחנן אמורא הוא ולא מצי פליג אבריית' וע"ע רש"י בחגיגה ט' א' ד"ה ותנא וביבמות ס"ד ב' ד"ה אמר לה. ודע דאע"ג דבכריתות בלשון לימודים שער ג' סי' קמ"א נמצא כתוב מצינו בכמה דוכתי רב תנא הוא ופליג וכו' כבר הכריח מוהר"ש אלגאזי ביבין שמועה דף ח"י ב' מדברי הכריתות גופיה שט"ס הוא מ"ש דר' יוחנן תנא הוא ופליג יע"ש. ברם מאי דאיכא לאתמוהי עליה הוא שבס' הליכות אלי שלו עשה עצמו כאילו לא ידע מ"ש איהו גופיה בספר יבין שמועה הנזכר וכת' שם בכלל פ"ג פעם ושתים שר' יוחנן הוא תנא כרב וצ"ע. איברא שמצאתי למהר"י בי רב שבשיטתו לקידושין דף צ"ו ב' כתב בפשיטות דר' יוחנן תנא הוא ופליג וכן מצאתי עוד למוהר"י קורקוס רפ"ג מה' מתנות עניים ולהר"ב שדה יהושע על הירושלמי פ"ק דכתובות דף ט' א' ולהפר"ח בי"ד סי' קי"ג ס"ק כ"א ולי המך מאד עמקו מחשבותם דמנא להו למימר הכי כיון שאין רמז מזה בכל הש"ס ואדרבא הפך דבריהם מוכח מהנהו סוגיי דכתובות ודפ' מרובה שהבאתי לעיל כמו שכתבו רש"י ותוס' ושאר רבוואתא דאייתינא אחת מלמעלה וכבר עלה בדעתי לומר דאולי למדו לומר כן ממאי דאיתא בפ' כיצד צולין פ"א א' דתניא ר' אושעיא אומר וכו' וא"ל ר' יוחנן וכו' דלפום ריהטא משמע דר' יוחנן הוזכר בברייתא אבל אחר קצת התבוננות דקדקתי דאם איתא שהוא מלשון הברייתא הוה ליה למימר א"ל ר' יוחנן ומדנקט וא"ל ר' יוחנן ש"מ דדברי הש"ס אינון משום דהוה קים ליה לתלמודא דר' יוחנן פליג עליה דר' אושעיא בההיא מלתא ומאחר שכן אכתי בפזיזות קאימנא על מה אדניהם הטבעו לחדש כלל שלא בא זכרונו בכל התלמוד ולי הדיוט צ"ע ומה גם שדקדקתי בתשובת רב שרירא גאון שהביא הר"ב ס' יוחסין בדף קי"ג ע"ב ושם ראיתי דלא מני לר' יוחנן בהדי אינון רבנן דאיתנון תנאי ואמוראי והכי נמי יש לדקדק על הרשב"א ז"ל דבחידושיו לשבת פ"ג דף י"ד ד' כתב דרב תנא הוא וכן שמואל דמאין למד לומר כן כיון שלא נמצא כן בכל הש"ס ומלבד זה תשובת ר' שרירא גאון הנ"ל הויא תיובתיה שהרי כתב וז"ל הוו נמי רבנן אחריני דהוו אמוראי בלחוד כגון שמואל ורב שילא וכו' ע"ש וכן מצאתי שוב להר"ב ראש יוסף על ח"מ סי' ס"ב סעיף ד' שכת' וז"ל ולומר ששמואל תנא הוא ופליג זה לא שמענו ולא ראינו וכמדומה לי ששמעתי שהתוס' במקום א' כתבו דשמואל נמי תנא הוא ופליג ע"כ ואחרי המחילה הראויה אע"פ שאין לא ראינו ראיה לא ראיתי ולא מצאתי להתוס' ז"ל שכתבו כן בשום דוכתא ועיין בכללין דבסמוך: