יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 44

תקל"ד קולי בית שמאי וחומרי ב"ה לא קחשי' בעדיות אלא דברים שלעולם הם. חומרא אבל דבר שלפעמים הוא חומרא ולפעמים הוא קולא לא תני לה שו"ת רדב"ז ח"ב בלשונותיו על הרמב"ם סי' כ"ב: תקל"ה

קולי ב"ש וחומרי ב"ה דחשיב בעדיות היינו דוקא תלמידי ושמאי והלל דעלייהו אמרינן ב"ש במקום ב"ה אינה משנה אבל דשמאי והלל גופייהו לא קחשי' התי"ט בריש נדה וקול הרמ"ז בריש עדיות:

תקל"ו קולי ב"ש וחומרי ב"ה דקחשי' בעדיות הם דברים דמודו בהו כ"ע דב"ש מקילין וב"ה מחמירין אבל אי איכא מאן דפליג בהא אי ב"ה מחמרי או לא לא קחשיב כ"מ פרק ה' מה' כלאים:

תקל"ז קולי ב"ש וחומרי ב"ה דקחשיב בעדיות אפשר לומר דלא קחשיב אלא מאי דידעינן אנן בלי שום פירוש דב"ש לקולא וב"ה לחומרא אבל אי לא ידעינן דב"ש לקולא אלא משום דמפרשי תנאי מלתייהו דב"ש לא קחשי' כ"כ הר"ש אלגאזי בספרו יבין שטועה דף ק' א' ע"ש שנדחק בזה יען הוקשה לו אמאי לא קחשי' בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה מתני' דפ"ב דאהלות דקתני ובגלגלת ב"ש אומרים מלא מקדח וב"ה אומרים כדי שינטל מן החי וימות דהתם נמי ב"ש לקולא דאפילו לא נחסר אלא פחות מסלע אינו מטמא באהל ושיעורא דב"ש אפי' לחכמים ששיערו בגדול של לשכה הוי פינדיון שפחות מסלע כמ"ש שם ר"ע מברטנורה עכת"ד ולי אני המך הך כללא לא מיחוורא מכמה טעמי חדא כיון דקושטא הכי הוי דב"ש מקילין ע"פ פירוש התנאים כי רוח ה' נוססה בם לכוין אל האמת מה יתן לך ומה יוסיף שנדע הדבר מעצמינו או שנדעהו על פי התורה אשר יורונו התנאים ז"ל ותו דכפי הנראה לפק"ד אישתמיט מיניה תלמוד ערוך דבכורות ל"ח א' דבפירוש אמרינן שם דבהך מתני' דגלגלת הוו בית שמאי לחומרא וב"ה לקולא כדרכם בכל מקום דהא לעיל דף ל"ז ב' בתר דמייתי מתני' דאהלות קאמר דיתיב רב חסדא וקמבעיא ליה כמה הוא כדי שינטל מן החי דקאמרי ב"ה ואמר ליה רב תחליפא בר אבדימי הכי אמר שמואל כסלע והקשה לו רב חסדא מההיא דתנן בפי"ז דכלים מאור הנעשה בידי אדם שיעורו כמלא מקדח גדול של לשכה שהוא כפונדיון האיטלקי וכסלע הנידונית וכמלא נקב שבעול דמינה מוכח דמלא מקדח וסלע אידי ואידי חד שיעורא הוא וא"כ ב"ש וב"ה במאי פליגי ואישתיק רב תחליפא א"ל רב חסדא שמא מקדח וחיסומו שנינו פירוש כדי שיכנס ויצא המקדח בריוח דהוי יותר מכסלע כמ"ש שם רש"י וא"ל רב תחליפא לא תימא שמא אלא ודאי מקדח וחיסומו שנינו וכו' רב פפא אמר מקדח גדול שנינו מכלל דמקדח סתם זוטרא נמי מכסלע הניחא לר"מ אלא רבנן מאי איכא למימר דתנן באיזה מקדח אמרו בקטן של רופאים דברי ר"מ וחכמים אומרים בגדול של לשכה ולר"מ מי ניחא הוה ליה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ואנן דתנן תנן דלא תנן לא תנן א"ר נחמן סלע נירוני' שנינו במקדח גדול סלע סתם זוטרא ממקדח סתם ע"כ ופירש"י סלע נירונית שנינו דהוי כמקדח גדול אבל בסלע דקאמרי ב"ה זוטר אפילו ממקדח קטן של רופאים הילכך אפילו לר"מ שיעורא דב"ש נפיש עכ"ל הא קמן מבואר דלכולהו תירוצי שיעורייהו דב"ש נפיש משיעורייהו דב"ה דהיינו לחומרא שיטמא באהל עד שיחסר שיעורא רבא וכמבואר בדברי רש"י שהבאתי ולא מבעיא לפי המסקנא אלא אף לפום מאי דפרכי' לר"פ מבואר דע"כ לא פרכינן עליה דהוה ליה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה אלא אליבא דר"מ דמפרש לה בקטן של רופאים אבל לרבנן דס"ל בגדול של לשכה מעולם לא עלה על דעת לומר דשיעורייהו דב"ש זוטר מב"ה וכ"כ התי"ט שם וז"ל בקטן של רופאים וכסלע דב"ה זוטר ממנו והוי ב"ש לחומרא דהא לא תנן לה במסכת עדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה גמר' פ' ו' דבכורות דף ל"ח עכ"ל ומכאן אתה דן דלא צדק מוהרש"א במ"ש דאפילו לחכמים ששיערו בגדול של לשכה הוי פונדיון שהוא פחות מסלע דליתא אחרי המחילה רבה וגם הרע"ב לא אמר רק דמקדח גדול של לשכה שיערו שהוא נקב כפונדיון אבל שהוא פחות מסלע לא אמרה ולא עלתה על לבו רק הוא תולדה שהוליד מהר"ש אלגאזי ממה דאמרינן בדוכתי אחריני דפונדיון הוא א' ממ"ח בסלע ואחרי המחילה הראויה לא דק כי הרע"ב ז"ל לא נתכוין אל זה הפונדיון הקטן שהוא א' ממ"ח בסלע רק על פונדיון האיטלקי הנזכר בפי"ז דכלים משנה י"ב גבי מאור הנעשה בידי אדם כמ"ש שם התי"ט דשיעוריה כסלע הנידונית דמסקינן בבכורות שהבאתי דנפיש שיעוריה מסלע סתם דב"ה וכ"כ שם להדיא הרמב"ם והר"ש. ובר מן דין אף אי יהיבנא ליה שיטתיה דבהך מתני' דגלגולת הוו ב"ש לקולא וב"ה לחומרא אכתי לא ידענא מה זו קושיא דמקשה אמאי לא קחשיב לה בעדיות דהא לא בסתר דבר מוהריק"א ז"ל שם בכלליו בשם התו' דריש האשה שנפלו שכתבו בשם הירושלמי דלא תני גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה אלא דבר שהוא חמור משני צדדים וקל משני צדדים ועליה קאי מוהרש"א ואמר כתבו התו' פ' האשה שנפלו וכו' וא"ת אמאי לא חשיב וכו' והנה עלה דהך מתני' דשדרה וגלגולת דלענין טומאה נשנית אמרי' בריש אלו טריפות מ"ב ב' וכן לטרפיות כלומר כמחלוקת לענין טומאה כך מחלוקת לענין טריפות וכמו שמתבאר בפ"ק דעירובין דף ז' א' דקאמר תרי חומרי דסתרי אהדדי כגון שדרה וגלגולת והיינו בין בשדרה בין בגלגולת וכמ"ש להדיא ר' שמשון בפ"ב דאהלות ורש"י ז"ל בפ' אלו טריפות נ"ד ב' וכן מתבאר מדברי הרמב"ם בפ"י מה' שחיטה והסכימו לדבריו הרמב"ן והרשב"א והר"ן כמו שתמצא שם בכ"מ וכן פסק הרב"י ושאר פוסקים והשתא נמצא דמאי דהוי קולא לב"ש לענין טומאה דבפחות מסלע שחסר מן הגלגולת שוב לא יטמא באהל הוי חומרא לענין טרפיות דכיון שנחסרה פחות מסלע הוי טריפה והכי נמי לב"ה מאי דהוי חומרא לענין טומאה הוי קולא לענין טרפיו' ואמטיל הכי לא קחשיב לה בעדיות משום דהוו חומרי וקולי דמצד א' בלחוד אלא דאין אנו צריכין לזה דהא כבר הוכחנו מן הש"ס דקושטא קאי דבהך מתני' דגלגולת הוו ב"ש לחומרא וב"ה לקולא כדרכם בשאר דוכתי וכן מצאתי שוב להרמ"ע ז"ל בתשובותיו סי' ק' שכתב דאפי' לר"מ לא מצי חשיב להך מתני' דאהלות בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה מכח ההיא ירושלמי דהאשה שנפלו דלא חשבינן בעדיות אלא דבר שהוא קל משני צדדים לב"ש והכא לענין טריפה חומרא הוא לב"ש וכדכתיבנא ואע"ג דהוא תנא דמסייע לי מ"מ איכא למידק עליה דלא הוה ליה למנקט לעיקר טעמא ההוא דהאשה שנפלו כיון דלפום מסקנ' דבכורות לא מצי למתנייה בעדיות משום דהוו ב"ש לחומרא וכדאמרן גם לא אוכל להתעלם ממ"ש עוד שם בתחילת דבריו דכדי שינטל מן החי וימות מפורש בבכורות דהיינו כסלע ובש"א מלא מקדח גדול של לשכה כדרבנן התם והיינו נמי כסלע כדתנן בכלים פי"ז אלמא קים להו לרבנן שלא נחלקו ב"ש וב"ה בזה אלא דב"ה פרישו למילתייהו טעמא מאי אינה מטמא באהל בחסרון זה שאם ינטל כנגדו מן החי ימות אלו דבריו ז"ל והוא פלא דגם זה נראה שהוא הפך מסקנא דבכורות דהא לכולהו תירוצי דאיתמרו שם חלוקים הם ב"ש וב"ה וכמו שכתבתי למעלה ובשלמא אי הוה אמרי' דס"ל דהאי מסקנא ליתא אלא לפי הס"ד דמקשן דח"ל דהו"ל מקולי ב"ש וחומרי ב"ה ולפי שיטתו משני ליה לחלק בין סלע סתם לסלע הנירונית אבל לפי האמת לא קשיא דלא מייתי אלא מה שהוא קל משני צדדין וחמור משני צדדין ולא קשיא מידי ולפ"ז הוה קאי מסקנא דב"ש וב"ה אמרו ד"א ורב חסדא סבר דהו"ל מקולי ב"ש וחומרי ב"ה ובזה הוה מצי לתרוצי נמי למוהרש"א ניחא אבל כ"ז חסר מן הספר ותו דתירוץ מרווח שני ליה לחלק בין הסלעים כיון דהכא תני סלע סתם והתם תני סלע נירונית ולכן לי המך צ"ע: תקל"ח

קולי ב"ש וחומרי ב"ה דקחשיב בעדיות הם משניות כולם שנויות במשנתינו ולהכי כדאשכחן מתני' דב"ה מחמירין וב"ש מקילין פרכינן ולתנייה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה כמו שתמצא בפ' אלו טריפות נ"ב ב' ומצאתי מחודש דאף כשמצינו בברייתא דב"ה לחומרא וב"ש לקולא פריך תלמודא א"כ הוה ליה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ולתנייה במסכת עדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה ומצאת כי תדרשנו בפ' יוה"כ פ' א' על ברייתא דמייתי שם כמה ישתה ויהא חייב וכו' ע"ש וכן מצאתי עוד בפ"ד דזבחים ל"ח ב' ובפ"ד דבכורות ל' ב' ובפ"ח דערכין ז"ך ב' יע"ש והכי נמי פריך בירושלמי דיומא שם על ההיא ברייתא דאייתינא הן אמת דלכאורה כמו זר נחשב למפרך על ברייתא שנשנית אחר המשנה דלתנייה רבי בעדיות דהא כל אינון דמייתי התם הם משניות ששנאם רבינו הקדוש כל אחד ואחד במקום הראוי לה כידוע ומכיון שרבי לא שנאה במשנה רבי חייא מנין לו עד שנפרוך דליתנינהו גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה ולפק"ד נראה לתרץ דאף שר' חייא ור' אושעיא הם הם שחברו הברייתות עכ"ז לא חברום מדעת עצמם אלא ע"פ רבינו הקדוש רבם היו כותבים מה שהוסיף רבי על המשניות כמ"ש התוספות בפ' הגוזל קמא צ"ד ב' ד"ה בימי רבי וז"ל אבל ברייתות היה שונה ר' חייא מה שהיה מוסיף ר' על המשניות ע"כ וע' תו' סנהדרין ג' א' סד"ה שלא וכ"כ הריטב"א הובאו דבריו ביבין שמועה כלל רס"ב ורס"ג שהברייתא נשנית אחר המשנה שהם תלמידי רבי ולפיכך אע"פ דאיכא סתם במתני' שמא רבי שנה להם בברייתא לבסוף וע"ע שם ביבין שמועה דף ד' א' שכתב דלפעמים רבי כתב דבר אחד במשנה ולא פירש הטעם ואמר לו לר' חייא ושנה אותו בברייתא וכו' יע"ש הא קמן מבואר שעל פי רבי ועצתו נכתבו הברייתות וכ"כ רש"י בפ"ב דתענית כ"א א' וכן מצאתי בתשובת ר' שרירא גאון שהביא בס' יוחסין שכתב וז"ל וכי ר' לא שנאה ר' חייא מנין לו דר' חייא תלמיד ר' הוה ומאי דאגמריה ר' הוה אמר ולית ליה לר' חייא אלא מאי דאית ליה לרבי וכו' יע"ש ומכאן תשובה למה שעלה בדעת מוהר"י חאגיז בהקדמתו לעץ החיים לומר שהתוספתות הם שסידר ר' חייא לפני רבי וברייתות הם משניות שנאמרו שלא מדעת ר' וחוץ למדרשו דליתא ומצאתי להתו' דפ"ק דב"מ ו' א' ד"ה דתני דלפעמים הוה תני ר' מתני' ע"י ר' חייא ע"ש ויש לדקדק עוד כן ממ"ש הרא"ש בפ' ארבעה נדרים כ"ח א' תנא מתני' נדר להודיעך כחן דב"ש ואע"ג דכח היתירא עדיף אברייתא קא סמיך דאשמועי' בה כח דהיתירא ע"כ וכ"כ עוד רש"י פ"ק דחולין ט"ו ב' ד"ה ור' חייא מכשיר ואשמועי' מתני' דעד כאן לא מכשיר ר' חייא וכו' ודברי ר' חייא דמכשיר הם בברייתא לפי דעת רש"י שם וקאמר דר' במשנה פירש דברי ר' חייא שבברייתא ואיתא תו בפסחים מ"ח א' שתק ליה בברייתא ומהדר ליה במתני' דלכאורה קשה אכולהו דכיון שהמשנה נשנית קודם הברייתא כידוע וכמ"ש הרא"ש בהדיא פ' אלו מומין איך שייך לומר דשתיק ליה בברייתא ומהדר ליה במתני' ואיך כתב רש"י בההיא דחולין והרא"ש בההיא דנדרים דר' סמיך אבריית' ואשמועי' במתני' פירושא דברייתא אבל במה שכתבתי דר' הוה ידע הברייתות ור' חייא ור' אושעיא היו כותבים מה שהיה אומר להם ר' ניחא הכל ועיין גופי הלכות כלל רס"ו וע"ע בתו' פ"ט דנדה ס"ב ב' ד"ה ר' חייא ובמוהרי"ק שורש קע"ז שכתבו שכל הברייתות צריך שתהיינה רמוזות במשנה ואי לא אז פרכינן אי רבי לא שנאה ר' חייא מנין לו וע"ע שיטה מקובצת על ביצה דף כ"ד ב' וברש"י שם ו' ב' ד"ה וכי תימא ובר מן דין הא אשכחנא לרש"י ז"ל סוף מס' קינין שכתב דההיא דתנינן תמן זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין וכו' היא ברייתא ושכן בס"פ עשרה יוחסין מייתי ברייתא אחר וסס המשנה ע"ש ואחר הדברים והאמת האלה מיתרצא שפיר קושייתן דלעיל דכיון דהש"ס מייתי ההיא ברייתא לסיעתא או מותיב מינה תיובתא ודאי דמתרצא היא והסכים רבי עליה ועל פיו כתבוה ר' חייא ור' אושעיא תלמידיו ומאחר שכן שייך שפיר לאקשויי דהו"ל לר' גופיה למתנייה בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה כיון דס"ל כוותה ואין להקשות דא"כ לכולהו שאר ברייתות דמתניין בי ר' חייא ור' אושעיא נמי תקשי דליתנינהו רבי במתני' משום דס"ל הכי דשאני הכא דכיון דר' נחית למניינא וקחשיב בעדיות כל הדברים דב"ש מקילין וב"ה מחמירין הוי כאלו פירש דדוקא הני ותו לא וע"ז שייך למפרך כיון דר' סבר כאותה ברייתא דקולי ב"ש וחומרי ב"ה הו"ל למתנייה בהדי אינך כי היכי דלא תיקשי דידיה אדידיה מה דלא שייך הכי בשאר ברייתות אחר זמן הגיע לידי ס' שמות בארץ וראיתי אליו ז"ל שנתעורר גם הוא בקושייתין דלעיל ולא העלה לה ארוכה ואני הנלע"ד כתבתי ואחרי שובי נחמתי מכל זה האריכות שהרי בפ"ה דעדיות סוף משנה א' קתני ר"י גבי ו' דברים מקולי ב"ש וחומרי ב"ה החמת בש"א וכו' והוא מתוספתא דכלים כמ"ש שם הר"ש ע"ש וא"כ שייך שפיר להקשות גבי ברייתא נמי וליתנייה במס' עדיות ועמ"ש פ"ח משנה ו' שהיא ברייתא במגילה י"א ושאר דוכתי מייתי לה בלשון תניא ותו לא מידי:

תקל"ט קולי ב"ש וחומרי ב"ה דקחשיב בעדיות. היינו מילי דאיפליגו בהו ב"ש וב"ה בלחוד אבל לא במאי דאפליגו בהו תנאי אחריני נמי בית דוד על המשניות פ"ב ממעשר שני משנה ט' ונדחק בזה משום דקשיא ליה אמאי לא תני בעדות ההיא דהפורט סלע של מעשר שני דבש"א בכל הסלע מעות ובה"א בשקל כסף בשקל מעות ע"ש ולדידי ליתא להאי כללא דהא קתני ר"י בפ"ה דעדיות גבי ו' דברים מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ההיא דהחמת בש"א צרורה עומדת וכו' שהיא תוספתא דכלים כמ"ש שם הר"ש אע"ג דאיפליגו בהא מילתא גופא תנאי אחריני בפכ"ו דכלים משנה ו' ע"ש ואישתמיט מיניה נמי דלעיקר קושיתו כבר העלה לה ארוכה ר' בצלאל בשיטתו המקובצת על ב"מ דף קס"ז ב' ואמר בשם תלמיד הרי"ף דלא תני התם אלא מידי דאית ליה נפהוהא בדיעבד כגון איסור והיתר אבל מידי דבדיעבד ליכא איסורא לא קחשיב הבאתי דבריו אחת למעלה עוד תירוץ הריטב"א דכיון דההיא דהפורט לאו מילתא דאיסורא והיתרא ממש הוא אלא תרנתא היכי עדיף טפי לפרוט ליכא למחשביה התם בקולי וחומרי וע"ע בספר הון עשיר על המשניות שם ובספר יקר תפארת להרדב"ז ספ"ה מה' מעשר שני ונטע רבעי:

תק"ם קושיא לפעמים מקשה לאמורא מבריי' והוה מצי לדחויי דהאמורא מיירי בהכי ולא קאמר משום שהאמוראים שהקשו לו מאותה בריי' היו יודעים דבכל גוונא קאמר אבל הבריי' שקדמה להם הרבה מצו לפרושי כן וכן ברכת אברהם חלק ד' סימן קכ"א:

תקמ"א קושיא אורחא דתלמודא הוא דאע"ג דכבר הקשה קושיא חדא לאמורא או תנא וסליק מיניה כי הדר מקשה עליה קושיא אחרינא הדר ואמר ולפלוני מאי שנא או מנא ליה וגדולה מזו מצינו בפ' אלו מציאות גבי ומצאתה דקאמר ואידך אע"ג דסליק מיניה הרשב"א בחדושיו פ"ז דיבמות דף ק"ך סע"ד:

תקמ"ב קושיא כשמקשה התלמוד שתי קושיות הדרך הוא לאקשויי הקו' הפשוטה ברישא ושוב הקושיא החלושה דאי מקשה מתחלה הקושיא החלושה הוה דחינן לה בגילא דחיטתא אבל כי פרכינן עלה מעיקרא מקושיות חזקות ופשוטות והוצרך לדחוק בהם שוב פרכינן עליה קו' כל דהו לומר דבהכי נמי תצטרך לידחק וכי מצרפת ליה בהדי אינך דוחקי הרי היא נמי קושיא חזקה כ"כ ר' בצלאל בשיטה מקובצת על כתובות פי"ב דף כ"ט ד' אמנם בשיטתו על ב"מ פ"ק דף ה' ג' כתב בשם רבו דאורחיה דתלמודא דפריך הקל הקל ברישא והדר פריך וכו' שהיא קו' יותר חזקה וכזה ראה וחדש בס' שארית יוסף בנתיב הקו' כלל ל"ז מדברי הרא"ש והתוס':

תקמ"ג קדימה לפעמים מקדים הש"ס סברת האמורא שהוא בתרא לסברת מי שהוא קדמון ממנו לפי שסברתו איתמרת בגמ' דילן וסברת הקדמון נאמר' במערבא מעדני מלך בחולין דף קצ"ב ב' ולזמנין מקדים התנא ההוא דלא חכים ולא חשיב כולי האי משום דמיוחס טפי או לפי שהוא נשוי הריטב"א בחידושי כתובות פי"ג דף ס"ג ג' וע"ש וכ"כ התוס' שם דף ק"ה א' ד"ה דחשיב ולפעמים מקדים האחרון לפי שמתחלה היו שונים דברי האחרון בלחוד ואח"כ נודע להם שגם הקדמון היה אומר כך שיטה מקובצת לכתובות בפ"ק דף נ"ט א' ובזה ניחא דבריש ברכות ו' ב' מקדים דברי ר"א ורבי אבא בר כהנא שהם אמוראים לדברי ן' עזאי ואמרי לה ן' זומא התנאים שהוא דבר זר ולפעמים מקדימו משום דבעי לפלפל אח"כ על דברי הקדמון עיין ס' שמות בארץ ביום תרועה דף י"ג א' וע"ע הליכות אלי כלל תר"ד ותר"ה ובהליכות עולם ש"ב פ"ב ושארית יוסף בנתיב המשנה כלל כ"ד ובסוף נתיב הפירוש:

תקמ"ד קדימה מצינו לשון זה אע"פ שאין אחריו מאוחר כדאמרי' בפ"ק דחולין חידודא קודם לליבונא וכדפירשתי התם הריטב"א בחידושי יבמות כ"י פ' הבא על יבמתו ובחידושיו על חולין שבידינו בקשתיו ולא מצאתיו:

תקמ"ה קראי דייקי כוותיה דפלוני. לא אמרינן כן מסברא דנפשין כל עוד דלא איתמר הכי בגמ' בהדיא כ"כ הנימוקי יוסף ריש פ' השואל בשם האחרונים שחלקו בזה על ר"ח:

תקמ"ו קרא אסמכתא בעלמא. מצינו לפעמים דקאמר במילתא דאסירא מדאו' משום דעיקר קרא לאו להכי הוא דאתא אלא דאסמכוה עליה וכמו דאמרינן בעלמא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא ה"נ אמרינן מדאו' וקרא אסמכתא בעלמא הוא וזה כלל מחודש שו"ת ריח שדה סי' י"ב ובליקוטיו שם דף ע' א' ע"ש:

תקמ"ז קרי ביה כך וכך. כתבו התו' ז"ל בפ"ק דכריתות ז' א' ד"ה קרי ביה לא יסיך דאפילו מאן דלית ליה מסורת בעלמא הכא שאני שאינו מוסיף על התיבה אלא מסרס התיבה להטיל יו"ד בין סמ"ך לכ"ף ע"כ משמע מדבריהם דאי הוה מוסיף על התיבה אפילו אות אחת תו לא הוה שייך למימר קרי ביה אך מדברי רש"י דפ' התכלת מ"ג ב' לכאורה משמע דלא ס"ל הכי דהא עלה דתניא שם חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך כ' הוא ז"ל מה ה' אלהיך קרי ביה מאה הרי דיליף לה מקרי ביה אע"ג דאי קרינן מאה צריך להוסיף אות האלף אבל לפי האמת אי אפשר לומר דרש"י ז"ל פליג בזה דהא קושטא דמילתא הכי הוי דאכל קרי ביה וכו' הנמצאים בש"ס לא מוספינן שום אות כלל רק מחליפינן אותם מרישא לסיפא או דבמשמעות ההיא תיבה גופה משתמע ההוא קרי ביה דאיתמר עליה כגון קרי ביה זבח זבחיי דפ' תמיד נשחט ס"ד א' דמדכתיב זבחי זבחי תרי זמנין שקלינן אות יו"ד דחד מינייהו ושדינן לה אאידך וקרינן ביה זבח דהיינו פסח וקרינן נמי זבחיי לשאר הזבחים וכן נמי קרי ביה עמך וקרי ביה מעמך דפ"ק דר"ה ו' ב' ושם כ"ד א' קרי ביה אתם גבי אשר תקראו אותם במועדם וכן בכמה וכמה דוכתי אחריני דבגמ' אחר הדקדוק בהם קא חזינא דהכי הוי והשתא על כרחנו לומר דלאו דוקא נקט רש"י קרי ביה מאה אלא רצונו אל תקרי מה אלא מאה וכ"כ התו' שם בקונטרס פירש אל תקרי מה אלא מאה והכי נקט לה בפשיטות גם הערוך בערך מאה ואי נמי נימא דדוקא הוא אכתי אפשר לומר שכיון שאית מ' ושל מה היא קמוצה מובלעת בה האל"ף בכח כאילו יאמר מאה כמו במצינו באלף הנחות וקאם שאון וכן ראש עושה כף רמיה וכדומה ואין זה מקרי תוס' אות: