יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 43

תקט"ו עשה הוא קל מלא תעשה. כן מוכח בהדי' בפ"ק דיבמות ז' א' דאיתא שם הדר אמר אטו עשה דוחה את ל"ת לאו ל"ת חמור מיניה וקא אתי עשה ודחי ליה וע"ש דף ע"ז ב' תו' ד"ה שכן שכתבו ועוד תימה דהוה מצי למימר מה להצד השוה שכן לאו תאמר במצרי דליכא אלא עשה וכ"כ שם רש"י בד"ה לא סביר' לי ע"ש וע"ע תוס' דפ' תמיד נשחט נ"ט א' ד"ה אתי ובהרא"ש דבכורות פ' ה' סי' ח' וכן מוכח תו בפ' יום הכפורים פ"ח ב' דקאמר השתא על לא תעשה מכפרת על עשה מבעי' והיינו משום שהעשה יותר קל מלא תעשה ועיין הרמב"ם פכ"ד מה' אישות הל' ד' וחייבי עשה איסורן קל ובה"ה שם ובפי"א מה' נדרים הל' ח' היתה מחייבי לאוין ואצ"ל מחייבי עשה והפר נדריה הרי אלו מופרין הרי מבואר שלא תעשה חמור מן העשה ועיין בפ' התכלת מ"ד א' דקרי בבריית' לציצית מצוה קלה ופירש"י הטעם לפי שהוא עשה בעלמ' ולפ"ז פליאה דעת ממני איך כתב הרמב"ן בפ' יתרו גבי זכור ושמור שמצות עשה גדולה ממצות לא תעשה ולכך אמרו אתי עשה ודחי את ל"ת וכ"כ ראש יוסף בח"מ סי' ל"ד סעיף ד' והוא פלא דהא תלמוד ערוך הוא בידינו דאף דל"ת חמור מהעשה אתי עשה ודחי ליה וכבר נתן טעם לזה הליכות עולם בש"ד פ"ד וכתב ורבים יתמהו איך יבא עשה הקל וידחה לא תעשה החמור והשיב וכו' לך נא ראה וכן תמצ' להכנה"ג בס' דינא דחיי דף ב' סע"ד שכתב בבירור ומצות עשה הן קלות ממצות לא תעשה שמצות עשה איסור העבריינים הן בשב ואל תעשה ומצות ל"ת הן בקום עשה ע"כ ועיין שמות בארץ בתו' יום הכפורים דף כ"א ד' דהגם שכתב דסוגיין דעלמ' דעשה הוא קל מאיסור ל"ת ושיש הוכחה לזה בכמה דוכתי בגמ' שהבי' שם מ"מ לא החליט הדבר ואמר שהדבר צריך תלמוד מכח דברי הרמב"ן הנ"ל ודבר תימה הוא זה להצריך תלמוד במילת' כי האי דאית לה שרש וענף בש"ס ובפרט בסוגיא דיבמות ויומא שהבאתי ומכאן אתה דן תשובה נצחת להר"ב לב שמח על מ"ש בשורש א' דף י' א' שלא תעשה קל מעשה דלית' מלבד שכל דבריו שם הם בלתי מתוקנים ולא ידענא מאי קאמר ע"ש ודוק ואתה תחזה חולשת הדברים וע"ע מגילת אסתר על ס' המצות בשורש ד' דף כ"ח א' שגם הוא שגג בזה ואמר שהעשה חמור מהלאו והבי' ראיה לדבריו מההי' דכתובות פ"ו א' דבעשה מכין אותו עד שתצא נפשו וראיה זו איני מכיר דההיא במי שעומד במרדו ואומר סוכה איני עושה לולב איני נוטל אבל העובר על העשה ולא קיימו לא נאמר בו שום עונש כלל כמ"ש בכללין דלעיל בראיות מספיקות:

תקט"ז עשה שיש בו כרת אלים טובא למדחי עשה ול"ת. כ"כ מוהר"ש אלגאזי ביבין שמועה כלל רי"ז ותק"י בשם תוס' דפ' כל האסורין בתמורה דף ל"ג ודע שט"ס הוא וצ"ל בפ' כל הפסולים בזבחים ל"ג ב' ד"ה לענין מלקות איתמר ששם כתבו כן גבי עשה דפסח יע"ש ולפק"ד איכא למידק על דבריהם שהרי בריש פ' אותו ואת בנו עלה דתני' שם בבריית' מניין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשין כתבו הם ז"ל וז"ל וא"ת ואמאי ס"ד דלא איירי קרא במוקדשין הא סתמא כתיב ואין לומר דאיצטריך שאם צריך לפסח ואין לו אלא אותו שנשחט בו ביום אביו או אמו דס"ד דאתי עשה דפסח ודחי לאו דאותו ואת בנו ולהכי אצטריך דלא דחי וכו' דהא במחוסר זמן איכא לאו ועשה ובלאו קרא לא דחי להו עשה ע"כ הרי דבעשה דפסח גופיה דאית ביה כרת כתבו לקושט' דמילת' דלא דחי עשה ול"ת הפך דבריהם דזבחים וכעת לא ראיתי מי שנתעורר בזה ולי המך צ"ע ותו איכא למידק על זה שהרי בפ' ר"א דמילה קל"ב ב' עלה דתני' דמילה דוחה צרעת קאמר בגמ' לישנ' אחרינא מילה דוחה את הצרעת מ"ט דאתי עשה ודחי את ל"ת ומאי או אינו דקאמר הדר קאמר אימור דאמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת לא תעשה גרידא האי עשה ול"ת הוא ומה אני מקיים ימול בשר ערלתו בזמן שאין בה בהרת תלמוד לומר בשר ואע"פ שיש שם בהרת ע"כ הרי דאי לאו ייתורא דבשר לא הוה מילה דוחה צרעת משום דאית בה עשה ולא תעשה אע"ג דעשה דמילה עשה דאית ביה כרת הוא ומיהו לזה נוכל לתרץ דכונת התו' היא דדוקא בעשה דפסח דעבר הכרת תכף שלא עשאו הוא דאלים חיליה טובא למדחי עשה ול"ת משא"כ במילה דאע"ג דאית ביה כרת לא חייל עליה חיוב כרת עד יום מותו כשהוא ערל במזיד כמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' מילה וכיון שכן לא אלים כל כך למדחי עשה ול"ת כיון דבההוא שעתא דקא עקר להו לית ביה חיוב כרת וכן מוכח בשבת קל"ג א' ובפסחים ס"ט ב' דקאמר דאי אשמועינן גבי מילה דהתם הוא דמכשירין שאפשר לעשות מאתמול לא דחו שבת דליכ' כרת וכו' ופירש"י ז"ל דליכ' כרת לבו ביום אם ימול למחר ועיין תו' דמכות י"ג א' ד"ה לאפוקי ואע"ג דבפ"ק דיבמות ה' ב' קאמר מהי תיתי ממילה ופסח שכן כרת לאו היינו לומר דשוין הם מילה ופסח בכרת שלהם שהרי חלוקי' הם וכדכתיבנא אלא הכונה דכי אייתינא למילף מבינייא ממילה ופסח שייך למפרך שכן כרת כלומר דשייך בהו דין כרת האי כדיניה והאי כדיניה הפסח מיד והמילה ביום מותו משא"כ בשארא וכן מתבאר שם שהרי כד הוה בעי למילף חדא מחדא גבי פסח פריך מה לפסח שכן כרת וגבי מילה קאמר שכן נכרתו עליה י"ג בריתות ולא קפריך מכח כרת כמו בפסח והיינו טעמא כדכתיבנא ועיין שו"ת כנה"ג סי' ס"ו ודוק אך עתה לפ"ז יש לתמוה על מוהר"ש אלגאזי ז"ל דמאי אהני לן בהך כללא כיון דלא מצינו עשה שיש בו כרת כי אם בפסח ומילה וכבר הכרחנו דבעשה דמילה לא אמרי' הכי וגם התוס' לא נקטו בלישנייהו רק עשה דפסח:

תקי"ז עובר בלא תעשה. היכא דנקט הכי אף מלקות במשמע כן מוכח ממתני' דפ' ד' מיתות דף ס' ב' דקתני הנודר בשמו והמקיים בשמו. עובר בל"ת ופסק הרמב"ם סוף פ"ה מה' ע"ז דלוקה וכן במתני' דפ' שבועות העדות דף ל"ה א' תנן המקלל עצמו וחבירו עובר בלא תעשה ופסק הרמב"ם סוף ה' סנהדרין דלוקה יע"ש ותנן נמי בפ"ז דנגעים משנה ד' התולש סימני טומאה והכוה את המחיה עובר בל"ת ופסק הרמב"ם ברפ"י מה' טומאת צרעת דלקי אי אהני מעשיו ומכאן אני תמיה על מ"ש מרן בכ"מ מה' ע"ז דמתני' דייקא דבמגפף לית ביה מלקות מדכתב עובר בלא תעשה ולא נקט לוקה דליתא אחר המחילה רבה וכבר הושג על זה מהר"ב מקראי קדש גם הלום ראיתי להר"ב צרור החיים שהליץ בעד הכ"מ די"ל דמרן ז"ל לאו כללא כייל דכל היכא דקתני עובר בל"ת אינו רוצה לומר מלקות אלא דכונתו לומר דמשמע הכי ומשמע הכי ויתפרש לפי עניינו ע"ש ולדידי המך תירוץ זה אינו מתיישב על הלב שהרי כתב מרן דלישנא דמתני' הכי דייקא דקתני עובר בל"ת ולא קתני לוקה הרי דלדידיה לישנא דעובר בל"ת אין במשמעותו מלקות ואילו לא כתב כן אלא בהך דוכתא החרשתי אבל חזר וכתב משמעות זה גם בסוף הלכות כלאים ובסוף פ"ג מה' תרומות יע"ש ובתלתא הויא חזקה דאית ליה הכי בכל דוכתא:

תקי"ח עד שבא ר"ע ולימד. לשון זה מצוי בר"ע והטעם י"ל משום דר"ע בקטנותו לא למד תורה דרעיא דבי כלבא שבוע היה ואח"כ בא לבית המדרש ולמד תחילה ואח"כ לימד כנראה מרז"ל וזהו עד שבא וכו' שושנים לדוד בנדרים פ"ט משנה ו' ולא ידענא מה יענה ומה יאמר בעד שבא ר' אושעיא ולימד דפ"ק דחגיגה ז' א':

תקי"ט עד ועד בכלל. קי"ל בלשון תורה אבל בנדרים ולשון שטרות הסכמת כל הפוסקים עד ולא עד בכלל מהר"ם ן' חביב בס' שמות בארץ יום תרועה דף י"א ג' וע"ש שצדד לחלק בין עד שלשים יום דמשמעותו סוף שלשים ובין עד יום שלשים דאז הוי עד ולא עד בכלל ולבסוף הניחו בצ"ע:

סליקו כללי העין

בס"ד כללי הפא

תק"ך פירכא דפריך תלמודא בוי"ו כגון ואימא ואיפוך אנא וכיוצא כלל מסור בידינו ממרנא ורבנא הרדב"ז ז"ל והמפרשים דהוי כמו אי הכי וצריך לפרשו בדרך בשלמא רבינו בצלאל בשיטת כתובות פ' ד' דף קכ"ד א':

תקכ"א פירכא דפריך על ברייתא או מימרא לתקוני להו ברישא ולבתר מקשה מינייהו הכלל מסור בידינו הוא דכשהיא קושיא אלימתא ואין דברי האמור' או הברייתא מובנים כלל לא שביק לסיומא הבריית' או הפלוגתא טד דפריך עליה וכשאינה קושיא אלימתא כולי האי דדבריו מובנים אלא דאיכא למפרך עליה שביק לסיומי לכולה ברייתא ושוב קאמר אמר מר וכו' ושקיל וטרי וז"פ ומבואר בכמה דוכתי בתלמודא רבינו בצלאל בשיטת כתובות פרק ד' דף קכ"ו ב':

תקכ"ב פרכי טובא פריך בגמ' כמה זמני דלא הוו אליבא דהלכת' כ"כ הכנה"ג בכללי הגמ' כלל פ"ח בשם הרשב"א בתשובה סי' אלף ר"ל ואלף קצ"ט ואני מוסיף על השמועה שמצאתי עוד כן להרשב"א ז"ל בחידושיו לנדרים דף קנ"ג ד' ולהרא"ה ז"ל בחידושי כתובות שלו ריש פ"ב דף י"א ב' וכ"כ שם הריטב"א וכבר כתבתי בכמה מקומות דאורחא דתלמודא הוא דפריך לזמנין סתמא אליבא דמאן דלית הלכתא כוותיה וכ"כ עוד בחידושיו לקידושין סוף פ' האומר ובחידושי ב"ב פ' המוכר פירות וכן מצאתי להרז"ה ז"ל ס"פ במה אשה ולהתו' בפ' המקבל קי"ג א' ד"ה מחזיר ובפ"ב דכתובות כ"א א' ד"ה האמר ובפ' מרובה ע' א' ד"ה אמטלטלין ולר' בצלאל בש"מ על ב"ק דף קס"ד ב' ובכתובות פ' ב' דף ה' ב' ולהר"ן ז"ל בפ"ק דקידושין דף תרמ"ד ב' ושם פ' ג' דף תרמ"ז ד' בשם הרשב"א ובפ' אין מעמידין דף שנ"א א' לדעת הרי"ף. איברא דלי אני המך מ"ש הר"ן כן לדעת הרי"ף בעיני יפלא דהא מרגלא בפומיה דהרי"ף בכל דוכתא למימר דמדמקשינן ממימרא דחד אמורא שמעינן דהלכתא היא ועיין בפ' מי שמתו דף י"ז ב' ובפ' חבית דף קס"ג א' ובפ' הכותב דף תקי"ט א' ובפ' בית שמאי תמ"ז א' ובפ' כל הבשר תשט"ו ב' ובפ"ק דב"מ דף ס"א א' וכן בפ' שבועת הדיינים שי"ג ב' ע"ש ומצוזת כי תדרשנו דלדעת הרי"ף לא מצינן למימר הכי וכמו שתמצא להרמב"ן ז"ל במלחמ ותיו שם בפ' אין מעמידין ובפ' אותו ואת בנו וכ"כ הרז"ה גופיה בפ"ק דסוכה בשם הגאונים יע"ש וכן תמצא עוד להרא"ש ז"ל בפ"ק דב"ק ובסוף פ' בית כור ובפ' אותו ואת בנו ולהתו' גופייהו בפ' האשה שלום קט"ז א' ד"ה ולהימניה ובע"ז ס"ו א' ד"ה יורבא וע"ע בפ' שמנה שרצים ק"ז ד"ה אמר ובריש קמא ד' א' ד"ה ורב ששת ומעתה יש לתמוה על הכנה"ג הבקי בחדרי תורה איך לא הזכיר מכל זה כלום ומה גם דאיהו גופיה העמיק הרחיב בזה בי"ד סי' צ"ח הגהות הב"י אות ס"ז יע"ש בארוכה וע"ע ר"ח שדה דף מ' ד' ודע שהר"ב פרי תואר על י"ד בסי' צ"ט ס"ק כ"א דף ר"ג ב' כתב דאולי דרך הירושלמי לישא וליתן גם אליבא דמאן דלח קי"ל כוותיה:

תקכ"ג פרכי דאשכחן דלא הוו אליבא דהלכתא. היינו היכא דפריך להו סתמא דתלמודא אבל לא היכא דאמורא מקשה לנריה ס' בני יעקב דף ה' א' וב' בשם הריטב"א:

תקכד פטורי דשבת כולם פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר וכו' לא אמרו כן אלא היכא דאמניו שהוא פטור מחמת שאינה מלאכה גמורה דומיא דמתני' אבל פטורי אחרינא איכא במסכת שבת שהוא פטור ומותר דתנן בפ' במה מדליקין ואם בשביל החולה שישן פטור ואוקימנא בחולה שיש בו סכנה ופטור ומותר הוא וכל הזריז ה"ז משובח הרשב"א ז"ל בשיטתו לשבת דף ב' ג':

תקכ"ה פטורי דשבת פטור אבל אסור וכו'. דוקא פטור ופטורים הוא דקאמר שמואל אך לא כדקתני ר' פלוני פוטר כן ראיתי להגאון הר"א ממיץ בס' יראים דף מ' ב' ונעלם דבר זה מעיני הגהות מרדכי ספ"ק דעירובין מדכתב דאיסורא איכא על מאי דקתני גבי כלאים וחכמים פוטרין:

תקכ"ו פטור כי קאמר תלמודא בשאר דוכתי חוץ מפטורי שבת. כ' המרדכי ר"פ כל שעה דהא דנקט פטור לאו דוקא אלא פטור ומותר דלאו מפטורי שבת הוא דפטור אבל אסור וכ"כ עוד בסוף תענית דמדאמרינן כל פטורי שבת פטור אבל אסור מכלל דשאר פטורי פטור ומותר וכן מצאתי בדמשק אליעזר על חולין דף ר"ט ג' שכת' דאולי ס"ל להטור דדוקא באיסור שבת דייקי' כל היכא דתנא פטור רוצה לומר פטור אבל אסור אבל בשאר איסורין אפי' היכא דתני פטור רוצה לומר מותר לכתחילה ע"כ וכ"כ בעל ראש יוסף על א"ח סי' תקפ"ז ע"ש ועיין שו"ת חוות יאיר ססי' קצ"ג שפירש פטור ומותר גבי אף פועל אם חסמת פטור אך מדברי הראב"ד בהשגותיו בפ"א מה' ביאת מקדש הל' ה' מוכח דכל היכא דאמר פטור אף בשאר איסורין הוא פטור אבל אסור שעל מ"ש הרמב"ם שם שתה כדי רביעית בלבד מותר לעבוד כתב הוא ז"ל א"א אף זה לא מחוור דפטור קאמרינן אבל מותר לעבוד לא אמרינן אלא שהוא מותר להורות ע"כ יע"ש בב"מ דע"ע בה"ה רפ"ט מה' מאכלות אסורות שכתב ובכל אלו נראה שסבור רבינו שהוא פטור אבל אסור וכן עיקר וכ"כ הכנה"ג בדינא דחיי דף קל"ג ג' מח"א דמדקתני פטור ולא קתני מותר משמע פטור אבל אסור וכן נראה מדברי הרב"ח בח"מ סי' של"ז שכתב דמדקאמר פטור משמע אבל אסור וע"ש בבאר הגולה וכן נראה עוד בערך חם ממוהריק"ש ססי' ת"ך וכ"כ הט"ז בי"ד סי' ט"ז ס"ק י"א ובעל פרי תואר שם ס"ק ט"ז יע"ש ומצאתי להפר"ח בה' יוה"כ סי' תרי"ב ס"י דבהדיא פליג אכללא דכתיבנא בשם המרדכי וכתב עוד דהראיה דאייתי אינה ראיה דמשום דבעי למימר דאיכא ג' פטורי בשבת דהוי פטור ומותר להכי נקט ברישא כל פטורי דשבת אבל קושטא דמילתא דכל פטורי שבתלמוד פטור אבל אסור ותדע דהא אמרינן האוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור והתם ליכא למימר פטור ומותר והכי מוכח בפ' ד' מיתות דף ז"ן ובכמה דוכתי בש"ס דקתני פטור והוי פטור ואסור עכ"ד ומעתה יש לתמוה על מוהר"ש אלגאזי שבהליכות אלי כלל תרמ"ט לא הזכיר כי אם דברי המרדכי דתענית כאילו היא הלכה מוסכמת ופסוקה ולא שת לבו גם לזאת דהרמב"ם והראב"ד ושאר פוסקים לא ס"ל הכי ולא עוד אלא שיגעתי ומצאתי בהגהות מרדכי ספ"ק דעירובין שכתב דגבי כלאים שייך נמי למימר פטור אבל אסור ודע דאף בדברי הרמב"ם היכא דקאמר פטור בעלמא דלאו הלכות שבת נינהו במחלוקת היא שנויה אי הוי פטור אבל אסור או אפשר דהוי פטור ומותר כי הנה הר"ב לחם משנה בפ"א מה' שבת כת' דהכלל שמסר לנו הרמב"ם הוא בכל מקום דה' שבת שאמר פטור הוא פטור אבל אסור אך בשאר דוכתי אפשר שיהיה מותר לגמרי וכן נראה מדברי מרן בכ"מ פי"ב מה' ע"ז הל' ז' שעל מ"ש שם הרמב"ם שאם גלח זקנו במספרים פטור כתב הוא ז"ל לאו דוקא ואף לכתחילה מותר אבל בעל החינוך במל"ת סי' רנ"ו כתב שנראה מדברי הרמב"ם דדוקא פטור הוא אבל אסור לעשות כן לכתחילה ואפשר שיהי' הענין כן במגלח במספרים כעין תער ע"ש וכן נראה מדברי ה"ה ספט"ז מה' איסורי ביאה גבי המסרס את הנקבה שכתב דלהכי נקט רבינו פטור משום דסובר חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא וכ"כ הב"ח בא"ח ססי' ה' לדעת הרמב"ם הרי דאף בשאר איסורין אית להו דפטור אבל אסור קאמר ועיין גנת וורדים חלק א"ח כלל ב' סי' י"ז שכתב דברייתא דקתני פטור דמשמע דאיסורא איכא היינו דוקא איסורא דרבנן בעלמא וכולהו פטור דשבת הוי מותר מן התורה אלא שחז"ל החמירו לאסרו ע"כ:

תקכ"ז פוק עיין בה דלאורתא בעי לך. פירוש לנסותך אי נמי פירושו בלשון בעיא ולהכי קאמר דלאורתא בעי לה מינך לידע האמת רבינו בצלאל בשיטת ב"מ דף ס"א ב' בשם תוספות חיצוניות:

תקכ"ח פוק תני לברא. משמע דלא קתני בריית' זו בפני דלדידי אינה משמע דס"ל כאידך ומשתיק ליה משמע כמאן דאמר ליה סמי ברייתא זו לגמרי ולא תתנייה עוד כלל מגיני שלמה דף מ"ז ג' לדעת רש"י:

סליקו כללי הפא

בס"ד כללי הצדיק

תקכ"ט צריכותא מצינו לפעמים דלא חש הש"ס להפוך הצריכות והטעם הוא לפי שהיה קבלה בידם שרבינו הקדוש כשכתב בבא ראשונה כסדרו עדיין לא שמע השני' וכששמעה ומצא בה איזה תוספת כתבה ומה שלא הסיר הראשונה הוא מפני שכבר היתה שגור בפי התלמידים מצאתי כתוב בשם מהר"ר יצחק ואלי זצוק"ל:

תק"ל צורבא מרבנן קרי ליה לתלמיד חכם בחור ולתלמיד חכם זקן לא קרי צורבא אלא ההוא מרבנן קרי ליה כ"כ רש"י בפ"ק דתענית דף ד' א' אך בספר יוחסין אות צדי של אמוראים הביא כמה דוכתי בגמר' דגם לתלמיד חכם זקן קרי ליה צורבא מרבנן ומסיק דמי שקרא ושנה ושימש תלמידי חכמים דהיינו תלמוד הוא צורבא מרבנן:

סליקו כללי הצדיק. בס"ד

כללי הקוף

תקל"א קרא אשכח ודרש. היכא דאיתיה לשון זה בגמרא נראה מתוך דברי הלחם משנה בפ"ד מה' תלמוד תורה דהכוונה היא כאילו יאמר לגרמיה הוא דעבד כלומר סברתו של ר' פלוני היא זאת ואנן לא ס"ל הכי דכבר חלקו עליו ולהכי לא פסק הרמב"ם כאותו פלוני וכ"כ הש"ך בי"ד סי' רמ"ו ס"ק ח' בשם אביו ואחריו נמשך הר"ב שער יוסף על הוריות בדף ק"ה רע"ב ולי אני המך לא נהירא דהא אשכחן בפ' החליל נ"ב ב' דקאמר קרא אשכחו ודרוש גבי התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה ופסק כן הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ה מה' סיכה והכי נמי אמרינן בסוף פ' המוכר את הבית ע"ב ב' קרא אשכחן ודרוש א"כ לכתוב קרא ואם את שדה מקנתו אשר לא אחוזתו וכו' גבי לוקח שדה מאביו והקדישה ואח"כ מת אביו מנין שתהא לפניו כשדה אחזה ופסקו הרמב"ם בסוף פ"ד מה' ערכין וחרמין יע"ש וכן בהמוכר את הספינה צ' א' גבי אין מוסיפין על המדות יותר משתות קאמר שמואל קרא אשכח ודרש ופסק כן הרמב"ם בפ"ח מה' גניבה ובלאו הכי הא תבריה לגזיזיה מטעמי אחריני הר"ב פרי חדש בפירושו לה' תלמוד תורה שם ואשכח פתרי לקושייתו אשר הקשה על הרמב"ם ע"ש שהאריך הרבה בזה:

תקל"ב קולי ב"ש וחומרי ב"ה דקחשיב במסכת עדיות אינן רק כל אותן משניות שהם חלוקות בטעמם אבל אותן משניות דאית חד טעמא לכולהו קתני חדא והוא הדין לאינך קול הרמ"ז בפי' המשניות פ"ד דעדיות ופי"א דאהלות וכן נראה בשו"ת שי למורא ססי' ס"ו ובחידושי הלכות בפ"ק דביצה דף ט' ב' ע"ש:

תקל"ג קולי ב"ש וחומרי ב"ה דקחשיב במסכת עדיות הם דברים דאית בהו נפקותא בדיעבד כגון איסור והיתר אבל מילי דליכא בהו שום נפקותא בדיעבד רק שלכתחלה אסירי אבל איסורא ליכא בדיעבד לא קא חשיב התם ר' בצלאל בש"מ לב"מ דף קט"ז ב' בשם תלמידי הרי"ף ובזה הוה ניחא לי מה דלא תני בעדיות מתני' דריש פ' האשה שנפלו דקתני נפלו לה משנתארס' בש"א תמכור ובה"א לא תמכור אע"ג דב"ש לקולא וב"ה לחומרא והיינו טעמא דלא נפקא לן מידי בדיעבד דהא קתני בתר הכי אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים אך ממאי דהוקשה לו לירושלמי דפאה פ"ו ושם בכתובות אמאי לא הני לה בעדיות ולא אשכח פירוקא אחרינא אלא משום דהוי קל מצד א' וחמור מצד אחר ובעדיות לא תני רק מה שהוא חמור משני צדדין משמע דלא ס"ל לירושלמי הך חילוקא דאל"כ הכי הוה ליה למפשט כיון שהוא תירוץ יותר מרווח ולא היה צריך לדחוקי בכמה משניות אחרות שהקשו מהן על ההוא תירוצא. איברא דמדברי הרי"ף ס"פ ה שנפלו מוכח דס"ל דהבנת זה הירוש' הוא ממש מ"ש ר' בצלאל שהזכרתי שכת' וז"ל פי' חמור מצד א' דתנן ב"ה אומרים לא תמכור וקל מצד א' דתנן אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים ע"כ ואני לא זכיתי לירד לעומק דבריו שאם כמו שפירש הוא ז"ל דחמור מצד א' מקרי מה שמחמירין בה דלכתחלה לא תמכור וקל מצד א' הוי מה שמודים ב"ה לב"ש דבדיעבד אם מכרה ונתנה קיים מאי זה דפריך עלה בירושלמי ממתני' דבש"א הפקר לעניים הפקר דהלא קל לעניים וחומרא לבע"ה ואפילו הכי תנינן לה בעדיות ומאי קושיא והלא בההי' מתני' לא מצינו שהודו ב"ה לב"ש כלל כי היכי דליתקרי חומר מצד אחד וקל מצד א' ותו דאם כדבריו לא יתיישב כלל מאי דהדר מקשה שם אוף הכא קל הוא לאשה ואינו חומר לבע"ה שעדיין לא זכה בה דהא לדעתו ז"ל אכתי עכ"ז הוי חומר מצד א' וקל מצד א' מצד ההודאה שהודו ב"ה לב"ש ולי אני המך הדבר צריך תלמוד כדי להתיישב היטב בדעת הרי"ף ז"ל כי פשט דברי הירושלמי כפי הנלע"ד הוא דקרי חומר מצד א' מצד האשה והבעל כי מה שהוא קולא לאשה לב"ש הוא חומרא לבעל ומה שהוא חומרא לאשה לב"ה הוא קולא לבעל והכי נקטו לה התוס' בפשיטות בריש האשה שנפלו ע"א א' ד"ה נפלו לה וז"ל י"ל לא תני אלא דבר שהוא חמור משני צדדין והכא קל לאשה וחומר לבעל וכו' ע"כ וכונתם מבוארת דהבינו הדברים כפשטן דחומר מצד א' וקל מצד א' דאמרו בירושלמי פירושו הוא מצד האשה והבעל וכדכתיבנא וכן תמצא עוד להריטב"א ולמהרי"ט בחידושיהם לכתובות ולהרמ"ע בתשובותיו ססי' ק' וססי' קכ"ז ולשדה יהושע שם לך נא ראה וכן מצאתי עוד להר"ב הון עשיר שבריש פרק האשה שנפלו הרבה גם הוא להקשות על סברת הרי"ף מדקדוק דברי הירושלמי הנ"ל והעלה כפי' התוספות יע"ש. ברם בהיותי נבוך בענין זה כי לא אאמין כי יסופר שיצאו דברים כאלה מפי קדוש כמוהו יגעתי ומצאתי דתלו בוקי סריקי בהרי"ף ז"ל ונהפוך הוא שהוא ז"ל דרך קסתו כאוהב לנתוש ולנתוץ זה הפירוש שהזכיר הוא ז"ל בסוף פרק האשה שנפלו וזה חזיתי ואספרה שבס' דרך תמים בהגהותיו על הרי"ף שם כת' וז"ל סוף הפרק חסר לשון וכצ"ל בפ' בית שמאי ע"כ לשון האכם המפרש ועיין בסוף הספר ותמצא מה שהקשה הרי"ף ז"ל על זה הפירוש ומה שפירש הוא ז"ל עכ"ד אלהים חיים וכאשר שמעתי כן ראיתי בס' תמים דעים סי' רי"ט כל אותה סוגיא שכת' הרי"ף בסתמא בסוף פ' האשה שנפלה הביאה שם הרי"ף גופיה בשם חכם א' וסתר כל דבריו הילך לשונו וההלכה השנית הוא האשה שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס לפי שראיתי אותה סתומה אצל החכמים וראיתי לאחד מהם פירוש כת' אותו בחבורו וז"ל ההיא מתניתא וגמרא דיליה חזינן בה וכו' עד ואיתא נמי בגמרא דפאה בפ' בית שמאי עכ"ל ועיינתי אותו וראיתי אותו פי' בלתי נכון ובלתי מתייש' ויש בו קושיות רבות אין תירוץ לאחד מהן ראשונה וכו' ומה שביאר עוד ז"ל במה שאמר הירושלמי בחומר מצד א' וקל מצד א' הוא ג"כ נמנע וזה שאם היה פי' קולא וחומרא כמו שזכר לא היה אפשר להוציאה מכלל קולי ב"ש וחומרי ב"ה הואיל וב"ש מתירין למכור לכתחלה וב"ה אינם מתירין למכור לכתחלה ואם הם שוים במי שעברה ומכרה שמכרה קיים זהו ענין שני שהסכימו עליו ולא יאמר קולא וחומרא אלא במה שנחלקו בו לא במה שהסכימו עליו אבל ראוי לפרש שדברי ב"ש הם קולא לאשה וחומרא לבעל ודברי ב"ה הם חומרא לאשה וקולא לבעל וכו' עד כאן תורף דברי הרי"ף ז"ל ועש"ב אתה הראת לדעת שנפל ט"ס בספרי הרי"ף ז"ל והשמיט עיקר דבריו דהוא ז"ל פליג על החכם שפירש כן ואחר עמל וטורח מצאתי עוד למהר"א דיל ויקייו בתיקוני הרי"ף שלו כ"י שכת' שם שנסחא משובשת היא ושבהרי"ף של דפוס קושטנטינה השמיטו כל אותה סוגיא ודי בזה להראות העמים והשרים שלא יצאו הדברים מפי הרי"ף ז"ל ואדרבא אפכא מסתברא ליה כאמור ומעתה נוראות נפלאתי מהר"ב שושנים לדוד ריש פ' האשה שנפלו שאחר שקרא ושנה דברי הראב"ד שאני המך הראיתי לו שנסחא משובשת הוא עודנו עומד על משמרתו ואמר דאין הנסחא משובשת אלא נכונה ואמיתית ופירש מה שפירש וכו' ע"ש ודין גרמא ליה שלא סר לראות בס' תמים דעים סי' רי"ט דאילו הוי חזי שם היה מקבל את האמת ממי שאמרו: