יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 42

בס"ד כללי הסמך

תצ"ה סוגיא בדוכתה עדיפא. לא אמרינן אלא היכא דודאי פליגי תרי סוגיות אהדדי דאז נקטינן כסוגיא דבאתרא משום דסוגיא בדוכתא עדיפא אבל היכא דמצינן למימר דלא פליגי אהדדי אלא דבחדא סוגיא סתם ולא פירש ובאידך סוגיא פירש הדבר בהדיא אז לא שייך לומר סוגיא בדוכתה עדיפא אלא אדרבא בזה נאמר ילמוד סתום מן המפורש דאפושי פלוגתא לא מפשינן כ"כ הר"ב עיטור סופרים במקרא סופרים דף ח' א':

תצ"ו סוגיא בדוכתה עדיפא. למדתי כלל מחודש בזה מדברי הלחם משנה פ"ב מהלכות חגיגה דלדעת הרמב"ם ז"ל היכא דבסוגיא שלא בדוכתה, מקרב דעות החולקים ולא משוי פלוגתא ביניהם או היכא דמוקי ברייתא ככ"ע אז סוגיא שלא בדוכתא עדיפא וכוותה פסקינן וקרוב לענין זה כתב הפר"ח בה' גיטין סי' קכ"ה ס"ק ט"ל ד"ה גרסי' דלא שבקינן פשיטותא דסוגיא שלא בדוכתה מקמי ספיקא דסוגיא בדוכתא ע"ש:

תצ"ז סוגיות חלוקות. לא שייך אלא כשהם מרוחקות אבל לא היכי דסמיכי אהדדי ר' בצלאל בש"מ על ב"מ פ"ק דף ט' א':

תצ"ח סתם ואח"כ מחלוקת. לא מיקרי אלא כשבמחלוקת הוזכרו שני התנאים שחולקים זה עם זה אבל כשלא הוזכר במשנה או בברייתא אלא חד תנא דפליג אסתמא דלעיל מיניה נמצא ששתי המשניות הן הן המחלוקת בעצמן והלכה כת"ק תי"ט רפ"ד דזבים:

תצ"ט סתם ואח"כ מחלוקת דאמרינן אין הלכה כסתם. אין הכוונה דלעולם אין הלכה כסתם אלא לפעמים אין הלכה כסתם ולפעמים הלכה כסתם כ"כ הנימוקי יוסף בפ' החולץ בשם הרמב"ן וכ"כ עוד בשמו הריטב"א שם בשיטתו על יבמות כ"י ואישתמיט זה מהר"ב כנה"ג מדכתב כן בכלליו סי' כ"ט בשם בנימין זאב ועיין תי"ט פ"ו דנזיר משנה ט':

ת"ק סתם במתני' ומחלוקת בברייתא. לא מיקרי אלא כשהסתם שבמשנה הוא שסתם רבי כדעת איזה תנא אחר זולתו אבל היכא שהסתם שבמשנה הוא שסתם כדעת עצמו ור' חייא העיד דחכמים פליגי עליה לא הוי בכלל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא תי"ט פי"א דזבחים משנה ז' ומיהו כתב דמ"מ סברא זו צריכה ראיה מנ"ל למימר הכי וכדבריו אלה מצאתי למוהר"י קורקוס בפ"ו מה' מעשר שני הלכה ג' ע"ש ועיין ראשון לציון דף כ"ו ב' שהכריח דאף סתמא דהויא אליבא דרבי סתמא מעלייתא הוא דאי לאו דאשכח תנאי דקיימי כוותיה לא הוה סתים לן כדעת עצמו ע"ש ולי המך נראה טעם אחר שהרי כתב הכריתות כלל ש"ב סי' ח"ן דלא סתם רבי במשנה אף דבר המקובל אא"כ היה הדבר ההוא מוסכם לכמה חכמים שהיו עמו כאשר סידר המשנה יע"ש בארוכה וכן מצאתי לרש"י ז"ל בפ"ד דסנהדרין ל"ג א' וכ"כ הר"ב עץ חיים בהקדמתו בדרכי המשנה ומאחר שכן הוא אין ספק שכל מה שסתם כדעת עצמו גם הוא מוסכם מהחכמים שעמו והודו לו כל סיעתו ואין מקום לכללא דכייל לן התי"ט גם הלום ראיתי להר"ב ראשון לציון בדף ס"ה ב' ששנה את טעמו ממ"ש בדף כ"ו שהבאתי ע"ש שכתב קרוב לדברי התוי"ט כנראה שנתעלם מהם מ"ש רש"י והכריתות ועץ החיים שרמזתי לעיל:

תק"א סתם מתניתין ר"מ. ע"כ לא אמרו אלא במשנה או בברייתא שנשנית בי ר' חייא ור' אושעיא אבל בספרים חיצונים (כגון מס' שמחות או מס' סופרים) לית בהו הך כללא גנת ורדים כלל ב' סי' י"ז מחלק א"ח:

תק"ב סתם מתניתין. דהיינו ת"ק ורבי יוסי דפליגי ובדוכתא אחרינא מייתי לה הש"ס ובמקום ת"ק הזכירו הרישא בשם רבי יהודה וגם בברייתא שנו א"ר נראין דברי רבי יהודה לרבי יוסי משמע דקים ליה דת"ק היינו רבי יהודה וידוע דרבי יהודה ורבי יוסי הלכה כר' יוסי כן כתב הכ"מ בשם מהר"י קורקוס בפ"ה מה' מעילה הל' ו' ואני המך לא זכיתי להולמו וכמו זר נחשב בעיני דהא כתבו התוס' בפ' הספינה ע"ש א' דלא גרסי' דברי רבי יהודה שאינו בסדר המשנה במסכת מעילה והא דקתני רבי בברייתא נראין דברי רבי יהודה יודע היה רבי דר' יהודה הוא ע"כ הרי דלדעת התוספות ז"ל אין מקום ללמוד כלל זה ואי נמי נימא דאית מאן דגרס דברי רבי יהודה אף גם זאת ליכא למילף מידי מזה שכן דרך רבינא ורב אשי לקצר ולדלג להפך להוסיף לשנות במשניות וברייתות כמו שמבואר בה"ע ש"ב פ"ב ובמוהריק"א ויבין שמועה שם ועיין מה שכתבתי עוד בזה בכללי החי"ת גבי חילוף נוסחאות ותו דדעת נוטה היא דכיון דהמשנה בדוכתה נשנית בסתמא אבתרה אית לן למיזל דעיקר ולא בתר מאי דמתנייא בדוכתא אחרינא ומה לנו בזה דבברייתא מוכח שהם דברי רבי יהודה הלא סתמא דמתני' עיקר טפי מהברייתא וצא ולמד ממה שכתבתי בכללי הרי"ש בשם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ודעמייהו גבי ר"מ ורבי יהודה דאי סתם לן תנא כר"מ נגד רבי יהודה דפליג שם במשנה אע"ג דאיפליגו בהדיא בברייתא לא חיישינן למחלוקת דברייתא והלכה כר"מ כיון דסתם לן תנא כוותיה ומכ"ש הכא דלא איפליגו כלל בברייתא אלא שרבי הוא דאדכר לרבי יהודה משום דידע דאיהו הוא דפליג ארבי יוסי דודאי אית לן למעבד עיקר מסתמא דמתניתין שוב נדפס ספר חזון נחום ובדף ר"א ע"ב ראיתי שגם הוא נתעורר בזה ושמח לבי גם אני שכוונתי לדעתו הרמה:

תק"ג סתם ספרי רבי שמעון. הכי איתא בפ' הנחנקי' פ"ו א' והכי מייתי לה רשב"ם בפי"ן קכ"ד ב' והערוך ערך סתם ומה שתמצא כתוב בהליכות עולם סוף שער א' סתם ספרי רבי ישמעאל דע שהוא טעות סופר ולקוח הוא מספר כריתות בלשון לימודים שער ב' סי' י"ג שגם שם נכתב בטעות ואין לומר דשמא הוו גרסי הכי בגמ' דהא ממקומו הוא מוכרע דעל רבי שמעון קא' דהכי אמרינן התם אני שונת ר"ש אומר מאחיו עד שיוציאנו מרשות אחיו וכו' דילמא הא ר"ש הא רבנן לא ס"ד דאמר רבי יוחנן סתם מתני' ר"מ וכו' סתם ספרי ר"ש וכולהו אליבא דר"ע ע"כ ועוד יש להוכיח כן ממאי דמסיים וכולהו אליבא דר"ע ופירש"י ממה שלמדו מר"ע אמרום ורבי ישמעאל לאו תלמידיה דרבי עקיבא הוה אלא חברו כדמוכח פ' יוה"כ ע"ה ב' ובס"פ איזהו מקומן נ"ז א' דאיתא התם וכשנאמרו דברים לפני ר' ישמעאל אמר להם צאו ואמרו לו לעקיבא עקיבא טעיתה ואי תלמידיה הוה לא היה אומר לאחרים שיאמרו לרבו טעיתה וכן מצאתי להרי"ף ז"ל בפ' השולח ובריש קמא דבמחלוקת רבי ישמעאל ור' עקיבא כתב וקי"ל הלכה כר"ע מחבירו וע"ע שם רפ"ד דב"ק ופ"ה וכן כ' בספר קבלת הראב"ד דחבירו דר"ע הוה וכ"כ התי"ט ספ"ג דתמורה גם הגר"ש בס' כריתות ימות עולם שער א' סי' ט"ו כתב שרבי טרפון ור"ע ורבי ישמעאל ורבי יוסי הגלילי קבלו מר"א ור' יהושע אלמא סבר דחבירים היו הן אמת שכתב הוא עצמו בריש ימות עולם ואחריהם ר' ישמעאל ור"מ קבלו מר"ע כנראה שסותר דברי עצמו והדבר צריך אצלי תלמוד אם לא שנאמר שסובר הגר"ש שר"ע היה רבו וחברו של ר' ישמעאל דהיינו תלמיד חבר וכמו שתירץ מוהר"ש אלגאזי בהליכות אלי דף ע' ב' בסתירה כיוצא בזו הנמצאת בס' כריתות גבי ר"ט דבחד דוכתא כתב שהיה חבירו של ר"א ובדוכתא אחרינא כתב שהיה תלמיד ר"א והכי נמי בענין ר"ט ור"ע יע"ש אף שלפק"ד הוא דוחק ומיהו מצינו להרמב"ם ז"ל בפתיחת חבורו שכתב דר' ישמעאל קבל מר"ע וכן בפ"ב דעדיות משנה ו' כתב בהדיא דר' ישמעאל תלמיד ר"ע הוה ולפי זה יקשה לו ההיא דיומא ודפ' איזהו מקומן שהבאתי דאמר עליו רבי ישמעאל טעיתה וכבר נתעורר בזה הר"ב ס' יוחסין בדף כ"ה וכ"ט וס"ח והוכיח בטוב טעם ודעת שחברים היו שלא כדברי הרמב"ם ז"ל והסכים על ידו הרב החבי"ב ז"ל בכללי התלמוד כלל ח"י בדף קנ"ז ב' לך נא ראה אלא שמ"ש בדף ס"ח שכן כתב הרמב"ם ז"ל בתשובותיו שר' ישמעאל אינו תלמיד ר"ע בעיני יפלא שא"כ הוא נמצא שהרמב"ם ז"ל סותר למ"ש הוא עצמו בפתיחת חבורו ובפ"ב דעדיות שהזכרתי ושהביא גם הוא בדף כ"ה וכ"ט הנ"ל לכן נ"ל דאפשר דט"ס הוא וצ"ל וכ"כ הרמב"ן בתשובותיו אף כי לא ידעתי היכן כתב כן האמנם מה דתמיהא לי בזה הוא דהרב המגיד בסוף פ"א מה' שביתות עשור וכן בפ"ב ופ"ג מה' איסורי ביאה ובכמה דוכתי אחריני כתב במחלוקת ר"ע ור' ישמעאל וידוע דהלכה כר"ע מחבירו וכן מצינו להכ"מ בפ"ג מה' כלאים ובפ"ה מה' ממרים ובמקומות אחרים השתא כיון דדעת הרמב"ם מבוררת שהיה ר' ישמעאל תלמידו של ר"ע הוה להו למנקט עיקר טעמא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ולא להזכירו בשם חברו ואשוב אתפלא עוד על כ"מ באשר ראיתי אליו בס"פ ח"י מה' כלים שכתב דאפשר שסובר רבינו דר' ישמעאל הוה רביה דר"ע ואחרי המחילה הראויה הם דברים תמוהים דמלבד שאי אפשר כלל למימר הכי לדעת הרמב"ם ממה שכתב איהו גופיה להפך בתחילת חבורו ובפ"ב דעדיות דאייתינא לעיל אף גם זאת לא מצאנו ולא ראינו לשום א' מהמחברים שכתב כן ואמת הדבר שאחרי מופלג יצא לאור עולם ספר יד אהרן וראיתי בכלליו כלל ס"א שגם הוא תמה על הכ"מ בזה ולא בא לכלל יישו"ב ואיך שיהיה האמת הוא דסתם ספרי ר"ש וכמו שהוכחתי מפ' הנחנקים דלא כמו שנמצא כתוב בכריתות ובהליכות עולם וכ"כ הר"ב ס' יוחסין באות שי"ן מהתנאים ומבואר עוד כן בתשובת רב שרירא גאון שבס' יוחסין ע"ש דף ק"ט ב' וכן תמצא עוד בס' צמח דוד דף כ"ח א' ובמבוא התלמוד לר"ש הנגיד ומפומיה דהרמב"ם נמי שמיעא לן הכי כמו שתמצא בכ"מ דפי"ב מה' נדרים ע"ש והכי נקט לה בפשיטות הפר"ח בנימוקיו על הרמב"ם בפ' ג' מה' ע"ז הלכה ו' ע"ש ומעתה יש לתמוה על מוהריק"א ומוהר"ש אלגאזי ז"ל שלא הרגישו בזה לתקן את אשר עיותו המדפיסים:

תק"ד ספק ספיקא לא נקראת אלא מתהפכת משני צדדים כלומר איזה צד שתקח . בראשונה משכחת לה ס"ס אבל אם אינה מתהפכת לא מיקרי ס"ס ואפשר דלחומרא דיינינן לה כדין ספיקא א' והמשל וכו' כ"כ הר"ב הליכות עולם בסוף ספרו בשם רבו ואחריו נמשך הר"ב ט"ז י"ד ססי' מ"ט אך אמנם הפר"ח בי"ד סי' ק"י בכללי הספק ספיקא כלל י"ג העלה דכל ס"ס בין מתהפך ובין שאינו מתהפך מיקרי ס"ס וכן פסק מוהר"ר אליהו אלפאנדרי בסדר אליהו רבה וזוטא דף ט"ל ב' וכן פסק עוד בעל שו"ת משפטים ישרים סי' נ"ז יעוש"ב ועיין רמ"ע סי' קכ"ו ויד אהרן כלל צ"ג וזרע אברהם א"ה סי' ד' דף י"ט סע"ד לדעת אחרוני זמננו דדחו ענין מתהפך מהלכה ועיין בכנה"ג א"ה סי' ס"ח בארוכה:

תק"ה ספק ספיקא. שהוא להחמיר אפשר שאף בדרבנן אזלינן לחומרא ואף שכע' לא מצאתי חילוק זה לא בדברי הראשונים ולא בדברי האחרונים מ"מ נ"ל שהסברא מצד עצמה היא נכונה שהרי כי היכי דגבי איסורי תורה דקי"ל בספיקן לחומרא אמרינן דבס"ס אזלינן לקולא מטעמא כיון דאיכא ספק ספיקא חשיב מיעוטא דמיעוטא ולא חשיב ספק א"כ גבי ספיקא דרבנן דקי"ל נמי דאזלינן לקולא היכא דאיכ' ס"ס להחמיר הוי מיעוטא דמיעוטא הקולא ולא חשיב ספק ולית לן למיזל לקולא משנה למלך ספ"ד מה' בכורות דף ק"ג א' וכן נראה מדברי ס' בני חיי שציין הכותב שם בא"ח סי' ר"ד הן אמת דבפ"ח מה' אבות הטומאות הלכה ה' ובפ"י דה' מקואות הלכה ו' לא החליט דבר זה לגמרי מפני שמצא קצת סתירה לדבריו ונשאר אצלו בספק ע"ש ודוק:

תק"ו ספוקי מספקא ליה. אמרינן גם בתנאים כן מוכח מהא דאמרינן פ' כיצד מברכין ל"ו א' ב"ש ספוקי מספקא לה ועבדי הכא והכא לחומרא וכן בפרק בכל מערבין ל"ח א' איתא ורבנן ספוקי מספקי להו והכא לחומרא והכא לחומרא ואית' תו בפרק מי שהוציאוהו מ"ג ב' האי תנא ספוקי מספקא ליה אי יש תחומין או אין תחומין ולחומרא ובפרק לולב הגזול ל"ג א' אמרינן עוד או דילמא ספוקי מספקא ליה פי' לתנא כמו שפי' רש"י שם ועיין עוד בפרק רבן גמליאל נ"א א' ובפ' המדיר ע"ג ב' ובפ' חזקת הבתים נ' ב' וכן בפ' אותו ואת בנו ע"ט א' וב' ובפ"ק דגיטין י"ד ב' וט"ו א' ובפ' יש בכור מ"ט א' ושם י"ט א' ובפ' גיד הנשה צ' ב' ובפ' המפלת כ"ה א' ואתה תחזה בבירור דאמרינן אף בתנאים ספוקי מספקא ליה וכן מצאתי להגר"ש בס' כריתות לשון למודים שער ב' סי' ל"א שכתב מצינו דתנא עצמו מסופק ולבו נוטה למחמיר כי הא דפ"ק דנדרים ב' מנודה אני לך ר"ע היה חוכך להחמיר וע"ע שם סי' מ"ח ובהרא"ש פ"י דנדרים סי' ה' ומעתה אני המך תמיהא על מוהר"ש אלגאזי ז"ל שבספרו הליכות אלי כלל תרי"א אזיל בתר איפכא בזה שכתב וז"ל ספוקי מספקא ליה לאמורא אמרינן ולא לתנא תוס' חולין דף קל"א ד"ה תא שמע ז"ל וי"ל דלא משמע ליה שיש ספק לתנא ומכאן נתברר מה שנסתפק מהריב"ל ז"ל אי אמרינן ספוקי מספקא ליה בתנאים עכ"ד וברירה זו איני מכיר דהא מאן דשפיר חזי שם בלבבו יבין דהתוס' ז"ל לא כתבו כן לקושטא דמלתא אלא רצו בזה דהמקשה שהקשה על רב דאיסתפקא ליה אי לויים איקרו עם מהך ברייתא דכל דבר שבקדושה וכו' לא משמע ליה לומר דגם התנא יסתפק בהא מילתא כרב וע"כ לומר כן כי היכי דלא תיקשי להו מכל אילין דוכתי דאייתינן לעיל ובלאו הכי נמי הא אשכחנא להתוס' עצמם בפ' מי שהוציאוהו מ"ג ב' ד"ה האי תנא ובפ' השואל ק"ב רע"ב וכן בפ' המפלת כ"ה א' ד"ה שמא שכתבו בבירור דספוקי מספקא ליה לתנא ע"ש ואשוב אתפלא עוד עליו שהרי איהו גופיה ביבין שמועה שלו כלל רמ"ז הקשה על מוהריב"ל מההיא דלולב הגזול הנ"ל כנראה שדעתו דאף בתנא אמרי' ספוקי מספקא ליה הפך מה שכתב בהליכות אלי וצ"ע ואיך שיהיה הנך רואה בעיניך דאישתמיט מיניה דמוהריב"ל ודמוהרש"א שאר דברי התוס' וש"ס שהבאתי מדלא הזכירום וגם הכנה"ג בכללי הגמ' כלל צ"א הזכיר חקירת מהריב"ל ולא אמר בה ולא מידי והוא פלא:

תק"ז סמוך מיעוטא לחזקה. לא אמרינן אלא כשהחזקה היא מענין א' והמיעוט ענין אחר אבל כשהחזקה והמיעוט הם ענין א' רובא עדיף מתרווייהו רבינו בצלאל בשיטה מקובצת על כתובות פ"ק דף מ"ד א' לדעת התוס' ובשם גליון תוספות ע"ש:

תק"ח סמוך מיעוטא למחצה. לא אמרינן אלא היכא דתרווייהו המיעוט והמחצה מגרעין כח הרוב מחד טעמא כגון סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והוו להו זכרים מיעוטא דשניהם מגרעין כח הזכרים מחד טעמא ולכך הוה להו זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן אבל היכא דהמיעוט והמחצה לא הוו מחד טעמא לא אמרי' הכי שיטה הנ"ל שם ע"ש:

תק"ט סימן כשנותן התלמוד סימן לדבר ואומר וסימניך וכו' לא תמצא לעולם הפך אותו סי' שאם תמצאנו איפכא מה סימניך הוא זה תוס' פ"ד דזבחים נ"ג ב' ד"ה וסימניך:

תק"י סלקא דעתין. לא מיקרי אלא היכא דמעיקרא אסקיה אדעתיה לקושטא ובזה הוא דרגיל רש"י לפעמים לפרש כפי הסלקא דעתין אבל בבעיא דצדדיה שקולי' אין לו לרש"י ז"ל הכרח לצד א' יותר מהצד האחר וכ"ש לצד דלא קאי הכי במסקנא קול הרמ"ז בפירושו על המשניות רפי"א דשבת:

תקי"א סתם תנא ברישא והדר מייתי מחלוקת ב"ש וב"ה לא מיקרי סתם ואח"כ מחלוקת תוס' חולין דף ק"ד כ"כ הר"ב הליכות אלי כלל תרי"ז ולי המך צ"ע דבפ"ק דנדה י"א ב' קרי ליה סתם ואח"כ מחלוקת ע"ש וע"כ הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת ממש דהא התם ללוי מקשי' דמוקי לה למתניתין דס"ל מעין א' הוא כב"ש ולית הלכתא כוותיה ומשני סתם ואח"כ מחלוקת הוא כלומר האי סתמא כב"ש הוא ולית הלכתא כוותיה וא"כ ע"כ צריך לומר דחשיב שפיר סתם ואח"כ מחלוקת וע"כ צריך לחלק בין העניינים להסכים עם דברי התוס' דחולין דהתם דהו"ל סתם כב"ה לא חשיב מחלוקת סברת ב"ש לקולא דלקמן ולית' דקי"ל כסתמא דהכא וכב"ה אבל התם דהו"ל סתמא כב"ש לקולא ומחלוקת ב"ש וב"ה וקי"ל כב"ה ודאי דחשיב שפיר סתם ואח"כ מחלוקת ולית הלכתא כסתם אלא כב"ה דפליג עלה:

תקי"ב סתם במתני' ומחלוקת בברייתא. אפשר שלא פסק כמתני' מפני שהבריית' שנויה בלשון תימא א"ל הפלגת וכו' משמע דלאו סברא הוא ולכך הביאו הך ברייתא לגלו' דלא קי"ל כסתם מתני' כ"מ פ"ח מה' ביאת המקדש הלכה ז':

תקי"ג סתם במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם. לא אמרינן אלא כשהמחלוקת ביחיד עם יחיד אבל ביחיד עם רבים לא אמרינן כ"כ מהר"י איסקאפה בראש יוסף על א"ח דף נ"א א' ולא גילה מאין למד לומר כן ולפק"ד יש לדקדק עליו מדברי הרא"ש דפי"א דנדרים סי' ג' וו' דשם נקט הך כללא דהלכה כסתם אף דבבריית' הוו רבים אצל יחיד יע"ש ובפ"ק דבכורות סי' ה' וכן אני לומד עוד מדברי רשב"ם בפ' הספינה ע"ט ב' ד"ה מתני' יחידאה היא שכתב וז"ל ר' נתן קאמר לה אבל רבנן פליגי עליה מיהו הלכתא כמתני' כדאמר ביבמות מ"ב דסתם במשנה ומחלוקת בבריית' הלכה כסתם וכו' ע"ש והסכים הרא"ש שם לדבריו הרי דנקט גם הוא האי כללא אף בדפליגי רבנן בבריית' וע"ע תוס' פ' אלו טריפות נ"ה ב' ד"ה בלשון יחיד שוב ראיתי שדברי הרא"ש יוסף יש להן על מה שיסמוכו בדברי מרן בכ"מ פי"ד מה' מעה"ק הלכה י"ג שכתב וז"ל ואע"ג דסתם מתני' התם כר"ש לא חש לה רבינו משום דת"ק דבריית' פליג ור"מ וראב"י וכיון דרבים פליגי עליה לא חיישינן לסתם וכו' ע"ש ולקמן הלכה י"ז וכן מצאתי אליו עוד בפי"א מה' פסולי המוקדשין הלכה ח' שכתב בזה הלשון וצריך ליתן טעם למה לא פסק כסתם מתני' ואפשר שטעמו משום דרבי יהודה ור' שמעון פליג עליה והוה ליה ר"מ יחידאה לגבייהו ולא חיישינן לסתמא כיון דרבים פליגי עליה ע"כ וכ"כ עוד בפ"א מה' פרה אדומה הל' י"א ע"ש הרי מבואר דלדעת הרמב"ם ז"ל כפי מ"ש הר"ן כל היכא דפליגי רבים על היחיד לא משגחינן על סתם מתני' דאתי' כיחידאה ומכ"ש היכא שהרבים החולקים מוזכרים בברייתא בלשון חכמים דאין הלכה אלא כדברי הרבים וגם זה מבואר בדברי ה"ה ריש פ' ו' מהלכות נזקי ממון הל' ג' שכתב וז"ל שור חש"ו משנה ומחלוקת בבריית' ופסק כחכמים דבריית' דלא כמתני' לפי שהוא סובר דמתני' יחידאה היא ע"כ ועיין בס' הלכה למשה חלק א' שם שרבו החולקים עליו בזה ובתוכם הרא"ש ז"ל שכפי הנלפק"ד לשיטתיה דלעיל אזיל ותו לא מידי: סליקו כללי הסמך.

בס"ד כללי העין

תקי"ד עשה לא מצינו שום עונש למי שעבר כבר עליו ולא קיימו. לא עונש מלקות דהא ל"ש כלל בעשה דאם לא תשמור כתיב גבי מלקות המורה על ל"ת וכמבואר בפ"ק דמכות י"ג ב' גם לא מכת מרדות ושום עונש אחריתי אלא דינו מסור לשמים על ביטולו והוא יענישהו במה שהוא יודע השי"ת כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירושו על המשניות פ' אלו הן הלוקין גבי לאוין שאין בהם מלקות יע"ש וכ"כ עוד בסוף שרשיו לס' המצות וכדלקמן וע"ע בס' זוהר הרקיע להרשב"ץ במצות ל"ת סי' מ"ד ולא נזכר מכת מרדות גבי עשה רק קודם שיעבור עליו דאם עומד במרדו ואינו רוצה לקיימו מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו לקיימו וגם זה מבואר בפ' הכותב פ"ו א' דאיתא התם תנינא במה דברים אמורים (דלוקה מ') במצות ל"ת אבל במצות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו ע"כ ופירש"י מכין אותו קודם שעבר על העשה ויש בידו לקיים וכ"כ החינוך בפ' בא סי' ו' ז"ל וכלל גדול בכל התורה לכל שאומר שיבטל מ"ע שכופין אותו ב"ד אם יש כח בידם עד שיקיימנו ע"כ הרי בבירור דדוקא קודם שיעבור על העשה הוא דמכין אותו כדי שיקיימנו אך אחר שעבר עליו אין ב"ד של מטה מענישים אותו כלל ויוכיחנו אלוה עליו וכדמוכח בפ' התכלת מ"א א' דאמר רב קטינא למלאכת ענשיתו אעשה א"ל בזמן דאיכא רתחא ענשינן ועל עשה גמור אחר שעבר עליו הוא דקמיירי כמו שתמצא בשו"ת פנים מאירות סי' כ"ו דף ל"ד א' יע"ש וע"ע כנה"ג י"ד קובץ ג' דף ג' א' שכ' ופשיטא שאם עבר ר"ה ולא עשה שופר או עבר סוכות ולא עשה סוכה ולולב שאין מכין אותו עד שתצא נפשו כיון שכבר עבר על העשה וא"א לקיימו ע"כ ואין ספק דלאו דוקא עד שתצא נפשו הוא דקאמר דאין מכין אותו אלא הכוונה היא דאחר שעבר זמן קיום העשה ל"ש שום הכאה כלל וכן מצאתי בשיטה מקובצת על כתובות דשם בפ' הכותב סיים בלשון רש"י ואי עבר זמן המצוה לא מלקינן ליה כלל ע"כ וצא ולמד עוד כן ממ"ש הרמב"ם בס' המצות סוף שורש י"ד הילך לשונו וכל מה שלא נזכר בה עונש מן העונשים תדע שאם הוא ממצות ל"ת הוא כמו שאמרו בעובר על מצות מלך ואין לנו לעונשו אמנם מ"ע בכללם כל מצוה מהם כשתתחייב עשייתה יש לנו שנלקה הנמנע מלעשותה עד שימות או יעשה וכשיסתלק זמן החיוב נמנע מזה כמי שעבר ולא ישב בסוכה על דרך משל אין לנו להלקותו אחר הסוכות על עבירתו ודע זה עכ"ד וכ"כ הרשב"ץ בתשובותיו ח"ב סי' נ"א ע"ש וכן מצאתי תו להר"ב ראש יוסף על א"ח שבסי' תפ"ד סעיף ג' כתב ודבר זה לא שמעתי ולא ראיתי מלקות אפי' דרבנן על מי שלא קיים מ"ע אלא אמרינן בטל מ"ע דרבנן ע"כ ומיהו כל זה הוא מעיקר הדין אך אם נראה בעיני הב"ד משום מגדר מלתא ולהרחיק מן העבירה להכות בה מכת מרדות אף למי שעבר על העשה אין ספק שהרשות בידם לעשותו וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' אסורי ביאה וז"ל אבל הבא על אחת מחייבי עשה אינו לוקה ואם הכו אותם ב"ד מכת מרדות כדי להרחיק מן העבירה הרשות בידם ע"כ וכתב שם ה"ה וכבר הזכרתי פרק ראשון מה' שבת מקצת מהמקומות הנזכר בגמ' מכת מרדות באיסורין של דבריהם ובחייבי עשה ג"כ כ"ש הוא שאם רצו ב"ד שיש שם מכת מרדות ובביאור אמרו במ"ע כגון סוכה איני עושה לולב איני נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו ואני בעניי לא ידענא מאי מייתי מהאי דסוכה איני עושה וכו' דההיא קודם שיעבור על העשה הוא כדלעיל והכא במי שעבר עליו קיימינן ואולי רצונו הוא דכיון שמצינו שהוזכר מכת מרדות עד שתצא נפשו גבי עשה כל עוד שיש בידו לקיימו מינה שמעינן דכשעבר עליו נמי הרשות ביד ב"ד להכותו לפי אומד וראות עיניהם מיהא ואי קשיא על דבריו אלה הא ודאי קשיא דכאן כתב דבאיסורין של דבריהם יש מכת מרדות וכ"כ עוד בכמה וכמה דוכתי כידוע ואילו בפכ"ד מה' מלוה ולוה הלכה ו' אשכחנא ליה דקמתמה על הרשב"א דאמר וכל מי שעבר על ל"ת של דבריהם מכין אותו מכת מרדות אלא ודאי וכו' ע"ש ושיחתו זו צריכה לימוד וזה סותר למ"ש כאן ובכמה דוכתי דבכל איסורין של דבריהם יש בהם מכת מרדות ואף גם זאת נלע"ד לתרץ עם מ"ש ה"ה גופיה בריש ה' שבת שהעובר על ל"ת של דבריהם בדבר שיש לו עיקר מן התורה הוא בן מרדות והיא דעת הר"ן בפ' מ"ש ומוסכמת מהרמב"ן בס' המצות דף ח' ב' ולפיכך גבי קריעת נייר חלק לעדים שאינם יודעים לחתום שהוא מדבריהם גמור ואין לו שורש מן התורה אין סברא להכותו מכת מרדות ואע"ג דהפר"ח בה' י"ט ריש סי' תצ"ו הרבה להקשות על ה"ה והר"ן ואמר שא"א לומר כן והביא מכמה דוכתי שנאמר בהם מכת מרדות ואין להם עיקר מן התורה כבר העלה ארוכה לכולם מוהר"ח אבולעפייא בס' מקראי קדש שם לך נא ראה. ונחזור לכללין ונאמר דגם בלאוין דלית בהו מלקות שכתב הרמב"ם באלו הן הלוקין ובס' המצות שדינן מסור לשמים ואנן לא ענשינן ליה אף בהנהו מצו ב"ד להכותן מכת מרדות משום מגדר מילתא וכדאשכחן להרמב"ם גופיה בפח"י מה' עדות הלכה ו' וז"ל עדי נפשות שהוכחשו ולא הוזמו אפי' בא הנהרג ברגליו אינם לוקין מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אבל ב"ד מכין אותן מכת מרדות כפי מה שראו ע"כ אף שזה לא הוזכר בשום דוכתא בגמ' עם כל זה משמע ליה להרב ז"ל דלמגדר מילתא טוב הדבר להכותן מכת מרדות וכמ"ש הר"ש בן הרשב"ץ בתשובותיו סי' תר"י יע"ש כי העמיק הרחיב בענין מכת מרדות כיד ה' הטובה עליו וע"ע פרי חדש הל' י"ט ריש סי' תצ"ו הנ"ל כי גם הוא האריך בעניינים אלו ולא סוף דבר מכת מרדות בלבד מצו ב"ד להכותו כדי לעשות סייג לתורה אלא גם מלקות ומיתה יש כח בידם לחייב למי שאינו מחוייב בהם לגדור הפרצות ולהעמיד הדת על תלה וכדתני' בפ' נגמר הדין מ"ו א' ובפ' האשה רבה צ' ב' אמר ראב"י שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה וכו' ע"ש ופסקה הרמב"ם ז"ל בפכ"ד מה' סנהדרין הלכה ד' וכל זה פשוט וברור אין צורך להאריך בו. אך מה שצריך לחקור הוא אם התרו למלקות לעובר על העשה אי לקי משום כך אי לא והנה אף גם זאת נלע"ד פשוט דלא מלקינן ליה איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סבר' איבעית אימא סברא דכיון שדין העובר על העשה מסור לשמים ולא שייך ביה מלקות כדכתבינן אין סברא כלל שנגדיל ענשו משום דברי המתרה דאטו אף בלאוין גופייהו דלא שייך בהו מלקות כגון לאו שאין בו מעשה וכיוצא אם התרו בהם למלקות מי מלקינן ביה משום ההתראה הא ודאי לא דאם אית' דלקי משום זה נמצא דאין חילוק בינם לבין הלאוין דלקו עלייהו כיון דבכולהו נמי לא לקי אלא בעדים והתראה כידוע והכא נמי דכוותה איבעית אימ' קרא מדאמרי' בפ"ק דיבמות ז' א' אטו עשה דוחה את ל"ת לאו ל"ת חמור מיניה וקאתי עשה ודחי ליה ופירש"י לאו ל"ת חמור מיניה שהרי לוקין עליו ע"כ ואם אמת היה הדבר דבהתרו על העשה למלקות לקי עליו מאי ל"ת חמור מיניה דקאמר הלא שוים הם בדינן כיון דגם בל"ת לא לקי בלא התראה אלא ודאי דבעשה לא שייך ביה מלקות כלל אף אם התרו בו למלקות וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ט מה' סנהדרין הלכה ג' אבל המשמש בלא קדוש ידים ורגלים אע"פ שהוא חייב מיתה אינו לוקה מפני שהיא מצות עשה ע"כ וכ"כ עוד בפ"א מה' אסורי ביאה הלכה ח' ובפ"ז מה' תרומות הלכה ג' ובפ"ג מה' אסורי מזבח הלכה ח' דבעשה לא שייך מלקות ופשיט' דאף בהתראה קאמר דאי בלא התראה ומש"ה לא לקי אין בין עשה לל"ת ולא כלום כאמור ובא האות והמופת חותך שמצאתי אליו ז"ל בפ"א מה' נערה בתולה הלכה י"ב שכתב בהדי' כן וז"ל שם היתה מחייבי עשה או שניה וכיוצ' בהם שאסורה מדברי סופרים בין התרו בו בין לא התרו בו חייב בקנס שאין כאן מלקות ע"כ הא קמן מבואר דבעשה לא שייך ביה מלקות אף בהתרו בו כמדובר וצא ולמד עוד מלאו הבא מכלל עשה שהטעם שאין לוקין עליו הוא לפי שלא נאמר בו לאו בפי' כמ"ש הרמב"ם בפירושו על המשניות בפרק אלו הן הלוקין וכן לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הטעם דלא לקי עליה הוא לפי שעיקר הלאו לא בא למלקות אלא לאזהרת המיתה דלא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר כמבואר שם בדברי הרמב"ם ובדברי רש"י שם י"ג ב' ובדהתרו בו למלקות איירי כמבואר שם בש"ס וכדלקמן ואפ"ה לא לקי משום דבעינן לאו מפורש ומיוחד למלקות ומעתה אמרת ק"ו אם בלאוין עצמם כל היכא דליכ' לאו מפורש לא לקי עלייהו אף אם התרו בהן למלקות כ"ש וק"ו בעשה דלא שייך ביה צד מלקות כלל לא שנא בהתראה ולא שנא בלא התראה ובר מן דין המדקדק בדיני התראה הכתובי' בהרמב"ם פי"ב מה' סנהדרין בלבבו יבין דדוק' גבי לאו שייך התראה ולא גבי עשה מדכתב וז"ל וכיצד מתרין בו אומרים לו פרוש או אל תעשה שזו עבירה היא וחייב אתה עליה מיתת ב"ד או מלקות וכו' עד שיתיר עצמו למיתה ויאמר ע"מ כן אני עושה וכו' וצריך שיעבור ויעשה תכף להתראה בתוך כדי דבור וכו' ע"כ וכל זה לא שייך אלא לעובר בקום ועשה לא בשב ואל תעשה דוק ותשכח כי די בזה להוכיח מבוקשנו והאריכות בו אך למותר שוב נדפסו שו"ת רדב"ז ח"ב ומצאתי אליו ז"ל בקובץ ג' סי' רכ"ט מלשונות הרמב"ם שכתב ואם מפני שעבר על מ"ע הדבר ברור שאינו נפסל בכך שאינה עבירה שחייב עליה מלקות ע"ש וע"ע במגילת ספר על הסמ"ג דף קס"ט רע"ב מהלאוין שכתב גם הוא דעל ביטול עשה לא שייך מלקות וזה ברור ופשוט ומעתה יש לתמוה על הר"ב בני מיי שבלשונותיו על הרמב"ם ריש דף ט"ז הקשה על הרל"ם דכיון דבפירוש ריבתה תור"ה א"כ אין הפרש בין כרת דל"ת לכרת דעשה דעל כולן לוקין ורבינו כתב בראש הפ' כל העובר ל"ת שחייבין כרת וכו' משמע הא כרת דעשה אינו לוקה ואמאי וכו' ע"ש והוא פלא איך סליק אדעתיה דלילקו אעשה דלא שייך ביה כלל כאמור שוב ראיתי שכבר הושג על זה מהכותב שבס' משנה למלך פי"ז מה' סנהדרין יע"ש. ואחרי הדברים והאמת האלה חזות קשה קא חזינא בס' יבין שמועה למוהר"ש אלגאזי כלל ר"ו דכייל לן כללא בשם מהר"י די ליאון במגילת אסתר על ספר המצות שכתב בשם רש"י כי בשום מקום לא מצינו בעובר על עשה מלקות רק בהתרו בו למלקות אפי' על עשה לוקה ע"כ ואמת יהגה חכי שבהשקפה ראשונה נבהלתי מראות איך אפשר שיצ' זה מפה קדוש של רבינו הגדול רש"י ז"ל אך אחרי עמדי על עיקרן של דברי' קא חזינ' דתלו ביה דברים אשר לא אמרן ולא עלו על לבו ולברורי הא מלתא לא אוכל להמלט מלהעתיק ללשונותם בארשותם הלא כה דברי דע שהרמב"ן בהשגותיו לס' המצות דף ע"ז א' הוסיף מצוה אחת והיא האכילה לפירות שביעית מאמרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשו לאכילה ולא לסחורה והרשב"ץ בזוהר הרקיע על האזהרות במ"ע ע"ז הבי' סעד לדברי הרמב"ן ממה שאמרו בפ' בתר' דיומ' פ"ו ב' משל לשתי נשים שלוקות בב"ד אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית והיתה לוקה שלא אכלה אותם בדרך אכילה ועברה על מה שכתוב לאכלה ואין זה אכילה וכתב על זה בעל מגילת אסתר שם וז"ל נ"ל שאינה ראיה דהיכן מצינו מלקות בעובר על מ"ע דהלא אין לוקין אלא על הלאוין וכדאית' בגמ' דפ' אלו הן הלוקין אלא הרי פירושו ועברה על מ"ש בתורה לאכלה שפירושו שהותר לו לאכלה ולא להפסד אמנם גם לפי דרכי קשי' לי זה המאמר שאמר דלוקה על שאכלה פגי שביעית דהיכן מצינו מלקות בעובר על איסור עשה ולפי דעתי שלכן כתב שם רש"י והתרו בה למלקות שאם לא התרו בה למלקות לא היתה לוקה וגם כי רש"י לא פירש זה רק על מה שאמר בגמ' אחת קלקלה אני אומר כי טעות נפל בספר ויש לו לומר והתרו בהן עכ"ד וכל רואיהם יכירום שדברים תמוהים הם ואין להם על מה שיסמוכו אחרי המחילה הראויה שהרי הוא בנה יסוד בניינו במה שרצה להבין דלוקה דפגי שביעית מלקות ממש דאוריית' קאמר ואני לא כן אדמה אלא הכונה היא שהיו מכין ורודין אותה הב"ד מכת מרדות מדרבנן בתוכחות על עון שאכלה פגי שביעית וכדאשכחן ביבמות כ"ז ב' ובכתובות מ"ה ב' דלוקה דקתני בברייתא מפרשין לה שהוא מכת מרדות דרבנן ועיין תו' סנהדרין ט"ף א' ד"ה הכובש שהם פירשו לוקה דבריי' במכת מרדות ואף באמורא שדרכו לפרש מצינו בפ' שני נזירים ח"ן א' דקאמר מאי לוקה נמי דקאמר מדרבנן וע"ע פ' אלו הן הלוקין י"ז ב' וגדולה מזו מצינו בפ"ק דקידושין כ"ח א' דעלה דקתני בבריית' דהקור' לחבירו ממזר סופג את המ' פירש"י קנסו מכת מרדות וכ"כ הרשב"ץ בתשובותיו ח"ב סי' נ"א בשם הרשב"א וכ"כ עוד הריב"ש בתשובה סי' ץ' בשם התוס' ז"ל וע"ע פר"ח א"ח סי' תצ"ה ססי' ב' ומכ"ש באכלה פגי שביעית דלא נפקא מינה מידי לא למשל גם לא לנמשל אם נפרש לה במכת מרדות דאית לן לפרושי הכי דהוא פירוש' רויחא טפי ותדע עוד דלאו מלקות ממש קאמר דהא הגם דבפרשת פנחס הובא בספרי משל זה כמ"ש בגמרין דרשתיהו פגשתיהו אחר החיפוש שהובא שנית שם בריש פרשת ואתחנן בסגנון זה שני פרנסי' טובים עמדו להן לישראל משה ודוד מלך ישראל משה אמר וכו' משל למלך שגזר ואמר על מי שיאכל פגי שביעית יהיו מחזירים אותן בעקיפים (ובילקוט גרס בקונפין פי' מקום קבוצת בני אדם) הלכה אשה אחת בת טובים ליקטה ואכלה פני שביעית והיו מחזירים אותה בעקיפים אמרה לו בבקשה ממך המלך הודיע סורחני וכו' עד דוד המלך אמר וכו' ע"ש הרי שלא הוזכר בזה המאמר לא מלקות ולא שום עונש אחר רק החזרה בעקיפים שכפי הנראה הוא ביוש וביזוי בעלמא ואמת הדבר שאחר כתבי כל זה מצאתי להריב"ש בתשובה סי' פ"ז ובס' שמות בארץ בתוס' יום הכפורים שם דפירשו לה במכת מרדות כדכתיבנא ושמח לבי גם אני. עוד קשיא לי על בעל מגילת אסתר במה שפירש לפי דרכו דמיירי שהתרו בה למלקות מטעמ' דהיכן מצינו מלקות לעובר על העשה דלדידי' מי ניחא ולימא איהו לנפשי' דהיכן מצינו שההתראה בעשה תגרום ביה מלקו' והלא לא מצינו התראה למלקות בשום מקום אלא בלאוין והאחרון הכביד במחשבתו אשר חשב להטעות דברי רש"י ולהגיה והתרו בהן למלקות דזה אין לו שחר שהרי רש"י תפס על א' קלקלה ועל זה פירש זינתה והתרו בה למלקות וזה מורה באצבע דמלת בה אזנתה דסליק מיניה קאי ותו דבתר הכי פירש מה הוא איסור פגי שביעית ואיך יעלה בדעת שיפרש בתחלה פרטי העונש קודם שיפרש אופן האיסור אלא ודאי אמיתות הענין הוא דאקלקלה דוקא הוצרך רש"י לפרש דבהתרו בה למלקות איירי מן הטעם שכתב שם בעל שמות בארץ שמלקות שלה מדאוריית' שעברה על לאו דזנות אבל מי שאכלה פגי שביעית אין לאו דאוריית' ומלקות דאוריית' אלא מכת מרדות ואחרי מופלג שזכינו לביאת אורו של נר המערבי אחינו ושרינו החכם השלם הדיין המצויין הרב הכולל כמה"ר יהודה עייאש נ"ע הרציתי אלה הדברים לפניו וכה הראני בכתבי הקדש שלו שגם הוא שדא נרגא בדברי המגילת אסתר הנ"ל ושם ראיתי שכיוונתי אל רוב דבריו ונתתי שמחה בלבי וראיתי למוהרש"א שם בספר חידושי הלכות שכתב וז"ל ר"ל שלא התרו בה על הזנות רק על הלאו דהיינו למלקות דאם התרו בה למיתה לא היתה לוקה אלא מיתה ע"כ ויש לתמוה דאי בזנות דשייך ביה מיתה איירי היכא מלקינן לה משום דהתרו בה למלקות והא הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ומסקינן בפ' אלו הן הלוקין י"ג ב' רבא אמר התרו ביה לקטלא כ"ע לא פליגי דאין לוקה ומת כי פליגי דהתרו ביה למלקות רבי ישמעאל סבר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו ור"ע סבר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו ופירש"י דהתרו ביה מלקות לחודיה לאזהרת מיתת ב"ד ולאזהרת דבר שחייבין עליו מיתת ב"ד אין לוקין עליו כשהתרו בו מלקות בלא מיתה לפי שלא ניתן לאו זה לאזהרת עונש מלקות כשאר לאוין שהרי הוצרך להזהירו שאל"כ לא היה יכול לחייבו מיתה ע"כ וכן פסק הרמב"ם בריש פח"י מה' סנהדרין בזה הלשון וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כגון לא תנאף לא תעשה מלאכה בשבת אין לוקין עליו וע"ש בכ"מ הרי מבואר דבלאו דזנות דשייך ביה מיתה לא לקי אפילו אם התרו בו למלקות כיון שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הפך דבריו ז"ל ובשלמא לרש"י ניחא דמצינן שפיר לפרושי דבזנות דלית ביה מיתה אלא לאו בלחוד קמיירי וכמו שפירש הר"ב שמות בארץ אך לדידיה ודאי קשיא ותו קשה לי בדבריו דמאי קמ"ל דאם התרו בה למיתה לא היתה לוקה אלא מיתה דזה פשיטא דמהיכא תיתי להלקותה כיון שההתראה למיתה היתה ואפשר לתרץ דמיירי באיסור זנות שיש בו לאו מיוחד כגון לאו דלא תהיה קדשה והיא ערוה עליו מאותן שיש בהן מיתת ב"ד והתרו בה למלקות משום הלאו ולא התרו בה משום מיתה דהשתא שפיר לוקה כיון דלאו זה ניתן לאזהרת עונש מלקות ואע"פ שזו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי ולמדתי מדברי הרמב"ם פט"ז מה' סנהדרין הל' ה' שפתח באלה הדברים עבר עבירה שיש בה מלקות ומיתת ב"ד כאחת כגון ששחט אותו ואת בנו לעכו"ם אם התרו בו למיתה סוקלין אותו ואינו לוקה שהרי נתחייב בדין גדול מזה ואם התרו בו למלקו' בלבד לוקה ע"כ מבואר שפיר דכל איסור שיש בו לאו מיוחד לאזהרת מלקות אף שנלוה אליו חיוב מיתת ב"ד חייב מלקות על הלאו כשהתרו בו למלקות ולא התרו בו למיתה ואוף הכא נמי דכוותה והשתא לפ"ז שפיר הוצרך לסיים בדבריו דאם התרו בה וכו' לאשמועינן דאף אם התרו בה נמי למלקות בהדי התראת מיתה לא היתה לוקה אלא מיתה מטעמ' דקים ליה בדרבה מיניה וכדברי הרמב"ם כנלע"ד אמת ויציב הגם דכל כי האי הוה ליה לפרושי ולא לסתום ודע דבעניינא כי האי דשייך ביה מלקות ומיתת ב"ד הוא שכתב הכנה"ג בח"מ סי' ל"ד הגהות הב"י אות כ"ז שאם התרו בו למלקות ולא התרו בו למיתה שלוקה ובו מתבאר ממה שסיים שם כמ"ש הרמב"ם בפט"ז מה' סנהדרין ולפי שנעלם כל זה מעיני הכותב במגילת ספר ריש לאוין קנ"ד דין גרמ' ליה שתמה על הכנה"ג מן הש"ס ומדברי הרמב"ם שבפח"י מה' סנהדרין הנ"ל שאינו ענין לזה ובחנם תפס עליו ואיך שיהיה נמצאת אתה למד שדברי מוהר"י די ליאון לאו בני סמכא נינהו ולא גמרינן כללא מינייהו ונוראות נפלאתי מחכמת מוהר"ש אלגאזי איך לא שת לבו לדרוש ולתור אחר עיקרן של דברים כמנהגו הטוב בכל מקום ומעתה אמינא ולא מסתפינא דלא תציתו ליה בהך כללא ותו לא מידי: