יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 41

תע"ז מילתא מציעתא. מאן דאמר היכא דאיכא שתי סברות חלוקות מן הקצה אל הקצה ויש סברא שלישית ממוצעת ביניהן יש לפסוק כוותה כן כתב הר"ן בפ' יום הכפורים גבי חנוך והשלמה דף שט"ז א' לדעת הרי"ף הילך לשונו ופסק הרב אלפסי ז"ל בחנוך ובהשלמה דרבנן כרב נחמן משום דאמר מילתא מציעתא הילכך וכו' ע"ש וכן כתב הב"ח בא"ח סי' ש"ל ס"ב לדעת הרי"ף ובח"מ רסי' ק"ג לדעת הרי"ף והראב"ד ע"ש ועיין בא"ח סי' ס"ג שכתב עוד כן לדעת בה"ג והראב"ד וכ"כ עוד הר"ן לדעת הרמב"ם בפרק המדיר תק"ב ב' עלה דאיתא שם וכמה קצבה הובא לשונו בהליכות אלי כלל תקנ"ח והן הן דברי ה"ה בפי"ג מה' אישות הלכה ח' וכן מצאתי למרן בכ"מ פ"ז מה' בית הבחירה הל' כ"ג שכתב דנקט רבנו כמ"ד אחת בשבוע דהיא סברא מציעתא לך נא ראה וכן כתבו עוד לדעת הרמב"ם הרל"ם בפ"ו מה' תלמוד תורה ד"ה ואפי' זקן עכו"ם והר"ב מרכבת המשנה פי"ח מה' שבת והרדב"ז ז"ל בס' יקר תפארת בפ"ט מה' מעשר שני והב"ח א"ח סי' תק"ס ס"ה אף שהוא נגד כלל דהלכה כרב באיסורי יע"ש וגם הרא"ש ז"ל נראה דמסכים הולך בשיטה זו דהא בפ"ג דבכורות סי' ג' כתב באחרונה דעת הר"ר יונה דהלכה כשמואל דאמר מלתא מציעתא וכו' ע"ש וכן ראיתי להב"ח בא"ח סי' קע"ב ס"ז שכתב כן לדעת הרא"ש ועיין בכללי הפוסקים להכנה"ג כלל ע"ח שכתב בשם הרדב"ז בתשובותיו ח"א סי' קפ"א וכו' ובח"ב סי' רמ"ט דבכל דוכתא אית לן למנקט מציעתא ע"ש וכן מצאתי אחר עמל וטורח שגם הרש"ך בח"ב ססי' רל"ו כתב כן בפשיטות ועשה לו סמוכות מן הש"ס דס"פ בית כור ק"ז ח' יע"ש ואמת הדבר שלכאורה תמהתי איך הכנה"ג לא הזכירו אך שוב ראיתי שבח"מ סי' כ"ה בכללי הקים לי אות ט"ל הביא דבריו ודחאן בב' ידים וכתב שאין ראייתו מוכרעת ולא נתן טעם לדבר ואם חפץ אתה לידע מאי תיובתיה וטעמא מאי הראיה לא מכרעא לך נא ראה בשו"ת משאת משה חח"מ סי' ל"ג שהעמיק הרחיב בזה כיד ה' הטובה עליו:

תע"ח משבשתא היא אמרינן בכוליה תלמודא על הברייתא. ויש לי לחדש דגם על המשנה מצינן למימר משבשתא היא מדאמרינן בפ' ר"ע פ"ו א' מאן דלא מוקי כתנאי תנא רישא טהורה וכו' ופי' רש"י מאן דלא מוקי כתנאי דדחיק ומוקי מתני' בתרי טעמי או משבש לה ומפרש לה דלא לאוקומי כתנאי משבש לה ואמר משבשתא היא ותני בה טהור ומאן דמוקי לה כתנאי דניחא ליה לאוקימי כתנאי מלמימר משבשת' היא וכו' ע"כ הרי מבואר מדברי רש"י דמצינן למימר משבשתא היא אף במשנה הן אמת דמדברי התו' שם משמע דס"ל דמאן דלא מוקי כתנאי ותני טהורה לאו משום דמשבש לה למתני' ומגיה טהורה אלא דבלאו הכי איכא מאן דתני טהורה ואיכא מאן דתני טמאה וכו' ונלע"ד דמה שפירשו התוספות כן ולא בחרו בדברי רש"י לאו משום דפליגי על רש"י ז"ל וסברי דלא אמרינן משבשתא במשנה דא"כ הוו מייתו פירש"י לאפלוגי עליה או הוו מפרשי טעמייהו בהדיא דלא מצי משבש לה משום דמשנה היא אלא הכוונה היא דדוחק הוא לומר דמשבש לה למתני' לבלי חוק רק משום דבעי לאוקומא כולה מתני' אליבא דחד תנא אמנם דמצי משבש לה למתני' שניהם שוים לטובה דמצי משבש לה וכן נראה ביומא ע"א א' דקאמר ומאי חזית דמשבשת קראי שביש מתני'. איברא דהדוחה מצי שפיר למדחי ולומר דאין משם ראיה דמצינן לשבש המשנה משום דכוונת המקשה היא לומר שאין לנו לשבש לא המקרא ולא המשנה אבל מכיון דגלית אדעתך לשבש טפי אית לן לשבש מתני' מלשבש המקרא ואיך שיהיה האמת יורה דרכו דאף במשנה יכולים אנו לומר משבשתא היא כאשר פתר לנו רש"י ז"ל בההיא דפ' ר"ע וכן כתב בערכין כ"ט א' דאיתא התם מאי חזית דאפכת מתני' מקמי ברייתא ניפוך ברייתא מקמי מתני' רב גמריה גמור ע"כ ופירש"י דרביה אגמריה דמתני' משבשתא היא וכ"כ התוס' להדיא בפ"ב דנזיר י' ב' ד"ה ב"ש דכמה משניות משובשות ומשנינן להו בחסורי מחסרא וכן מצאתי בס' כריתות לשון למודים ש"ג כלל ק"ד שכתב וז"ל כשמקשה ממשנה או מברייתא מתקן אותה קודם כי היכי דלא לימרו משבשתא היא והדר פריך מינה וכו' ע"כ הרי מבואר דמסכים הולך עם רש"י ז"ל דגם במשנה הוו מצי למימר משבשתא היא אי לאו דמתקן לה ברישא וזה חזיתי ואספרה שראיתי להמגיה שם שכתב וז"ל נ"ל דטעות נפל בספרים דא"א לומר על שום משנה משבשת' היא דהא הרבה משניות אע"פ דאין הלכה כמותם מ"מ משנה לא זזה ממקומה וזה ברור ואפשר דלשון משבשתא חוזר על הבריית' לחוד ואל"כ הול"ל מתקן אותם דהוה קאי אתרווייהו עכ"ל ולדידי חזי לי דזה המגיה לא דק ואישתמיטו מיני' דברי רש"י הנ"ל גם מ"ש דא"א לומר על שום משנה משבשתא היא משום דמשנה לא זזה ממקומה אינו כלום דהא אף על ברייתא קאמר בגמ' דקידושין כ"ה א' משנה לא זזה ממקומה יע"ש ואם הדבר זה מעכב מלומר משבשתא היא גם בבריית' מעתה לא הוה לן למימר משבשתא היא ומה שהכריח עוד ואמר דאי קאי גם על המשנה הול"ל מתקן אותם בלשון רבים אין זה הכרח כלל דכיון דאו או קתני שכתב בזה הלשון כשמקשה ממשנה או מבריית' וכו' יצדק שפיר לכתוב אחריו לשון יחיד אף כי הם שנים וכלשון הזה מצינו בעירובין נ"ז ב' בלשון המשנה דקתני היה מודד והגיע לגיא או לגדר מבליעו הרי דאע"פ שהזיר ב' דברים קאמר מבליעו בלשון יחיד משום דקתני חד מיניהו בלשון או ואחרים זולתו שכעת איני זוכר איה מקום כבודם וגם בלשון המקרא מצינו דוגמתו ואיש או אשה כי יהיה בו נגע וכו' איש או אשה אשר יעשה את הרע וכן פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום ואחרים מלבד אלה ובר מן דין הנה מצאתי להרשב"א ז"ל בחידושיו לגיטין ו' א' שכתב בהדיא כדברי הכריתות אלה דעלה דאקשינן שם בגמ' תנן המביא גט ואינו יכול לומר וכו' והוינן בה וכו' הקשה הוא ז"ל דאמאי איצטריך תלמודא להאריך ולומר והוינן בה וא"ר יוסף בלא הויה ובלא פירוקא דרב יוסף הוה מצי לאקשויי שפיר מגופה דמתני' ותירץ ב' תירוצים וז"ל בתירוצא בתרא ועוד יש לי לומר דע"כ איצטריך למימר הכי כי היכי דלא לידחי רב' דמשבשתא וכו' ולפיכך על כרחין איצטריך לפרוקה כדפרקה רב יוסף והדר מותיב מינה וזה נראה לי עיקר ושיטה זו פשטה בהרבה מקומות בתלמוד עכ"ל והוסיף שנית ידו בחדושיו לגיטין דף ה' ד' וכתב דאורחא דתלמודא הוא כשמביא מתני' או מתניתא דמהדר לפרושא והדר מותיב מינה והוא מן הטעם שפירש איהו גופיה בגיטין כי היכי דלא לימרו משבשתא היא וכן יש ללמוד עוד מדברי הר"ן שהביא מוהריק"א בכלליו וכה אמר בתוך לשונו שאין זו שיטת הגמ' לשבש בריית' או משנה אלא היכא דמשבשתא היא ע"כ לענייננו אתה הראת לדעת דאין להשגיח כלל על דברי המגיה שבס' כריתות כיון שמצינו לגאוני עולם הלא המה רש"י והתו' והרשב"א והר"ן ומוהריק"א שכתבו בהדיא דגם על משנה שייך שפיר למימר משבשתא היא כאמור וכן מצאתי עוד בתשובת ר' שרירא גאון שהביא בס' יוחסין דף ק"י א' בדפוס קראקא וז"ל שם והיכא דאשכחינן במתניתין מלתא משבשתא עד ואי אית בה במתני' שבשתא וכו' ע"ש וכ"כ מהר"י ן' וירגא בשארית יוסף נתיב הקושיא כלל י"ז ומן התימה דאישתמיט כלל זה גם ממוהר"י חאגיז בהלק"ט ח"ב סי' ק"ו וממהר"ר אברהם ישראל נר"ו בח"ג ממשאת משה למר אביו דף ס' א' ע"ש:

תע"ט מאן חכים למעבד כי הא מלתא אלא ר"פ דגברא רבא הוא. לאו ראיה היא לפסוק כוותיה משום הכי דשבוחי שבחיה משום דעבד הכי לאפוקי פשי מפלוגתא ולאו למימרא דהלכה כר' נתן כ"כ הרא"ש בפי"א דנדרים סי' ו' והר"ן שם על הש"ס דף צ' א':

ת"ף מאן תנא מדות ראב"י היא. לאו כללא הוא לכל מסכת מדות דהיכא דלא מצית מוקמא כוותיה לא קאמר כלל דהיצטריך לידחק ולפרש משמעות המשנה הפך מאי דמשמע לפי הפשט כי היכי דתיקום כראב"י אלא מפרשינן מתניתין כפשטה ולא ראב"י היא תי"ט מ"ב פ"ה דמדות:

תפ"א מודה ר"פ מצינו דאע"ג דלאו רבותא הוא קושטא דמלתא מאי דס"ל לאותו ר"פ הוא דקמ"ל עיין תי"ט רפ"ב דמנחות לדעת הרע"ב והרמב"ם:

תפ"ב מנלן כששואל בגמ' הוא משום דידע דבעי קרא לאוכוחי ההיא מילתא דאי לאו קרא הוה ס"ד למימר איפכא מא מאיזה טעם כן למדתי מדברי רש"י בריש פ' אלו נאמרין ל"ג א' שכ' וז"ל ה"ג ברכת המזון דכתיב וברכת ולא גרסי' מנלן דלא בעיא קרא דמהיכא תיתי דבעינן לשון הקודש וכו' שבועת העדות מנלן דאי לא כ' קרא איכא למימר דבעינן דומיא דשבועת הר גריזים והר עיבל שהוא בלשון הקודש ע"כ וכ"כ עוד שם במתני' גבי פ' סוטה וידוי מעשר דקאמר בהו הש"ס מנלן ע"ש הרי לך חילוק חדש בין מנלן לדכתיב וכזה ראה וחדש בפ"ב דמגילה ד' א' וב' ובפ' הנשרפין פ"ג ב':

תפ"ג מיעוט רבים שנים. כל היכא דאמרינן הכי לאו ספיקא הוא כלל אלא ב כאילו נכתב שנים בפירוש הריטב"א ז"ל בחידושי יומא ר"פ שני שעירי מן ו הסוגיא שם:

תפ"ד מנא תימרא. אין דרך הש"ס לומר במילתא דקחזינן דאיפליגו בה אמוראי ו דאי נמי סובר תלמודא דמתניתין מסייעא לחד הוה ליה למימר מתניתין מסייעא למ"ד וכו' אי נמי לותביה למ"ד הפך הנשמע מפשטא דמתניתין ולא לימא מנא תימרא הר"ב ראשון לציון דף מ"ג א':

תפ"ה משנה אחרונה. דבר פשוט הוא דקי"ל כוותה כ"מ פי"א מה' אבות הטומאה סוף הלכה ט' וכ' הר"ב ראשון לציון בדף נ' א' ה"מ כההיא דפרשא דפ' אין מעמידין דרבי יהושע הוה סלקא דעתך לאסור העמדת גבינות בקיבת נבלה ואותביה ר' ישמעאל מקיבת עולה והדר ביה וקרו ליה משנה אחרונה וכמו כן ההיא דחציו עבד וחציו בן חורין וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש מכח קו' תקנתם את רבו ואת עצמו וכו' כגון הני פשיטא דהלכה כמשנה אחרונה אך אי ליכא חזרה למילתיה שבמשנה ראשונה ואדרבא איכא הוכחה כוותה אז עבדינן כמשנה ראשונה:

תפ"ו משניות יש ששנויות בלשון יחיד ולא פליגי רבנן עליה ויש בתלמוד הרבה במסכת שבת ובמס' ביצה רשבג"א לא כל הביברים ובפ' אלו קשרים רבי אליעזר אומר קושרין לפני הבהמה ובכתובות רשבג"א הכל כמנהג המדינה כ"כ הרמב"ן בחידושיו לגיטין דף ע"ג ד' וכ"כ הר"ב שארית יוסף בנתיב הפלוגתא כלל ו' ומוהריק"א בכלליו דף צ"ח ב' בשם הר"ן והא דתני להו בלשון יחיד כדי לומר דבר בשם אומרו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות פ"ה דמנחות ריש מ"ז וז"ל אלו העיקרים כולם אמיתיים ואינן דעת ר"ש לבדו אלא שאומרים אותו בשם אומרם ואין חולקין עליו בשום דבר מכל זה וכ"כ ג"כ בפ"ג דמעשר שני משנה י"ג וז"ל ודברי ר"ש אמת ואין חולק עליו ע"כ וכ"כ ג"כ בספ"ב דתמורה ובדוכתי טבא עיין שושנים לדוד פ"א דשביעית מ"ו ובעירובין פ"ז מ"י וכ"כ הר"ן בפ' הנודר מן הירק וז"ל אע"ג דתני לה במתני' בלשון יחיד דברי הכל היא ע"כ וכ"כ הרא"ש שם בפסקיו בשם הרמב"ן ז"ל ונראה דלשיטתיה דההיא דגיטין שהבאתי אזיל ויש להביא ראיה מהא דאבעיא לן בפ"ג דנדרים דף כ"ג ב' איבעיא להו פליגי רבנן עליה דראב"י או לא וכן איתא תו בפ"ח דנדה דף נ"ט א' איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בר צדוק או לא וכו' ומשמע דלא הוה פשיטא להו מהא דמייתי ליה במתני' בלשון יחיד לומר ודאי דרבנן פליגי עליה אלא ספוקי מספקא להו והיינו משום דאיכא בעלמא דכוותה דתני לה בלשון יחיד ורבנן נמי מודו בה וכ"כ הכ"מ לדעת הרמב"ם ז"ל פ"ט מה' נדרים הלכה ב' גבי נדר מן הגבינה ע"ש וברפ"ג מה' מתנות עניים אבל מצאתי להכ"מ גופיה שכ' הפך זה ברפי"א מה' מעשר ובפ"ה מה' שאר אבות הטומאות הלכה ו' וז"ל דר"א חסמא ומשמע דרבנן פליגי עליה ואמרי טהור ע"כ וכ"כ עוד בפ"ב מה' חגיגה הלכה ב' ובפ"ג מה' ערכין הלכה ה' ושם רפ"ו ד"ה מחרים וכ"כ בב"י י"ד סי' קצ"ח ד"ה כ' עוד הרמב"ם וצ"ע והנה רבינו בצלאל בשיטת כתובות פ"ט דף ק"י א' נראה דלית ליה האי כללא שכ' שם ז"ל אע"ג דאבא שאול בן אימא מרים יחיד הוא בבריי' ולא אשכחן תנא דפליג עליה אפ"ה כיון דבלשון יחיד קתני לה ודאי פליגי רבנן עליה וכה"ג אשכחן בכמה דוכתי שלא יתפרש לן בבריי' המחלוקת וקאמרינן רבנן פליגי עליה דההיא בריי' דבי יחידאה נישנית ע"כ וכ"כ ג"כ הפר"ח א"ח סי' תצ"ט פ"ד ובמים חיים שלו דף כ"ט א' גבי ניאשתיק וכן לקמן גבי זהבה ירוק ע"ש וכ"כ הלח"מ בפ"ט מה' נדרים הלכה ג' לדעת הרמב"ם וסיים וז"ל ומ"מ לא ידעתי טעם נכון למה נדחה דברי ר"י מהלכה כיון שלא מצינו מחלוקת עליו בפירוש ע"כ ולא זכר שר דאף הרמב"ם אזיל בהאי שיטתא כדמוכח בפי' המשניות שהבאתי לעיל ולפי דעת החולקים צ"ע לישב ההיא דנדרים ודנדה שהבאתי ודוק:

תפ"ז מתניתין מסייע לשמואל וכו'. משמע דהכי הוי הלכתא הרל"ם ריש פי"ד מהלכות מעשה הקרבנות: סליקו כללי המם.

בס"ד כללי הנון

תפ"ח נעשה לא אמרינן כשהסיפא נישנית בלשון אבל. כן ראיתי למוהר"ר בצלאל בשיטה מקובצת לב"מ בפ"ב דף פ"ה ב' וקבעו בס' הכללים שלו כפי מ"ש בשמו מהר"ש אלגאזי בגופי הלכות כלל תכ"ג ונתן טעם לזה משום דכל היכא דתני בלשון אבל משמע שהסיפא נדרשת לעצמה ואין לה עסק עם הרישא ע"ש דקלסיה להך כללא ולי אני המך מאד עמקו מחשבותם דהא אשכחן בריש קידושין ה' ב' גבי נתן הוא ואמר הוא וכו' דמתרץ שם הגמ' נעשה וכו' אף דהסיפא שנויה בלשון אבל יע"ש ולי הדיוט צ"ע. איברא דמדברי הלחם משנה ספ"ב מה' שבת מוכח דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל הך כללא לפי דעתו שהרי הא דתניא בעירובין דף מ"ה א' אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהם בכלי זיינן וכו' פירשו הוא ז"ל לדעת הרמב"ם בנעשה משום דקשיא ליה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ע"ש וגדולה מזו מצאתי להכנה"ג בח"מ סי' מ"א הגהות הטור אות ו' שפירש לשון הטור בנעשה אף שהסיפא כתובה בלשון אבל יע"ש ואם בפוסקים ס"ל הכי כ"ש בגמ' ואע"ג דלשון אבל משמע שהסיפא נדרשת לעצמה וכמ"ש ר' בצלאל עליה דהאי כללא כדלעיל אין זה טעם לשבח דהרי מצינו בפ' כל הבשר קי"ג א' דקאמר פרושי קא מפרש אף שהסיפא שנויה בלשון אבל יע"ש וע"ע מה שכתבתי בכללי התי"ו גבי תנא והדר מפרש ואחרי מופלג נדפס ספר יד אהרן על א"ח ומצאתי אליו בסי' שכ"ט שגם הוא נתעורר מההיא דקידושין שהבאתי וצדד לחלק דע"כ לא כתב כן רבינו בצלאל אלא כשאין צורך למכתב אבל אך כשהוא צריך למכתב אבל עכ"פ כולה עלמא מודו דאמרינן נעשה אף שהסיפא שנויה בלשון אבל עיין שם שהם דברים דחוקים לפק"ד:

תפ"ט נעשה לא אמרינן היכא דברישא תני לשני נושאין והשוה אותם בדינם והדר תנא להו בסיפא וחילקם באותו הדין השנוי בסיפא והטעם דכיון דקחזינן דבסיפא חילקם בדינא איכא למימר דברישא דילמא חד מינייהו דוקא הוא ואידך תנייה באגב וכן בסיפא וכיון דלא ידעינן מנו מתרווייהו דוקא הוא דהי מינייהו מפקת לכן לא שייך לומר נעשה דליכא למיקם אמילתא אהי מתרווייהו נאמר הנעשה רבי בצלאל בשיטה מקובצת לב"מ דף פ"ז ב' ע"ש להבין אמרי בינה:

ת"ץ נעשה למדתי עוד מתירוץ אחר שכ' שם דכל היכא דאי אמרינן ליה יצא לנו הדין היוצא מן המשנה הפך מה שמפורש בבריי' והויא בריי' פליגי אמתני' אז לא אמרי' נעשה:

תצ"א נעשה דאמרינן בכולי תלמודא הוא מרישא לסיפא פי' נעשה הך דיוקא דרישא כמו מסיפא עצמה. ומצאתי כלל גדול מחודש שלא ראיתיו לשום א' מבעלי הכללים דאמרינן נעשה מסיפא לרישא כלומר הדיוק של הסיפא נעשה כמו הרישא עצמה כזה ראיתי וחדשתי בס' קול הרמז על המשניות בפ"ט דפסחים משנה ו' וזה לשונו אמרינן בגמ' לא שנו אלא שנמצא אחר שחיטה והימר בו אחר שחיטה אבל נמצא קודם שחיטה (פי' שהי' יכול לשחטו ודחאו) והימר בו אחר שחיטה תמורתו מכח קדושה דחויא אתא ולא קריבה ע"כ ואיכא לישנא אחרינא ארישא לא שנו דירעה אלא דנמצא והימר קודם שחיטה אבל נמצא קודם שחיטה והימר אחר שחיטה קרב שלמים והיינו דיוקא דרישא דאיהו איפכא לדיוקא דסיפא והאי לישנא בתרא איתותב וקיימא לישנא קדמאה דסיפא דייקא ונמצא דאמרינן נעשה מסיפא לרישא ודוק עכ"ד הנך רואה איך מימיו מים התלמוד יוצאים והוא חידוש גדול:

תצ"ב נשואין ומלקיות כרבי. וסתות ושור המועד כרשב"ג יבמות ס"ד ב' וע"ש פי' הענין וכ' הרשב"א בחידושיו שם וטעמא דמילתא דנישואין ומלקיות לחומרא כיון דעבר ושנה בחייבי כריתות מבערין עושי רשעה מישראל ובוסתות משום דמדרבנן נינהו אזלינן בהו להקל ובשור המועד משום דלא מפקינן ממונא אלא בדבר ברור ובקטלנית משום סכנה לחומרא ומילה נמי סכנתא היא ולחומרא עכ"ד וכן מצאתי להריטב"א בשיטתו כ"י ולהרמב"ן בחידושיו ולהנימוקי יוסף שם:

תצ"ג נהוג עלמא כר' עלאי בראשית הגז. לא נקטינן כוותיה אלא במה שנהגו דהיינו לפטור בח"ל אבל בשאר מילי לא נקטינן כוותיה דהא לא פסקינן הלכתא כר' אלעאי אלא נהגו אמרינן ומאי דנהוג נהוג ושבקינן להו ובמאי דלא נהוג נקטינן כרבנן דרבים נינהו כן כתב מהר"י קורקוס בפ"ו מה' ביכורים הל' ו' לדעת הרמב"ם וחזר ושנאו שם רפ"ט ובפ"י הל' י"א וכן כתב מרן בכ"מ שם בפ' ז' הל' י"א והן הן דברי הר"ן ר"פ ראשית הגז:

תצ"ד נהרדעי אמרי. הלכה כוותייהו לגבי יחיד משום דרבים נינהו כ"כ הרא"ש ז"ל בפרק היו בודקים גבי ברכת הלבנה דר' יעקב בר אידי אמר עד שבעה ונהרדעי אמרי עד ט"ז וכ"כ עוד מרן בכ"מ בפ"י מה' ברכות הלכה י"ז לדעת הרמב"ם ומכאן תשובה נצחת על מוהר"י אישקאפה שבספרו ראש יוסף על ח"מ סי' ל' סס"ב כתב דנהרדעי אמרי הוי יחיד לגבי תרי אמוראי דליתא ואפשר להליץ בעדו דסמך אהא דאמרינן ספ"ק דסנהדרין י"ז ב' דאמוראי דנהרדעא הוא רב חמא שהוא יחיד וכדאיתא בפ"ק דבתרא ז' על סברת רב חמא דנהרדעי אמרי לטעמייהו דאמר רב נחמן אמר שמואל וכו' והכוונה על ר' חמא שהוא מנהרדעא ועל שמואל נמי דהוה גם הוא מנהרדעא וכדכתבו התוספות שם וכמו שהארכתי בזה בכללי הדלת יע"ש אך להרא"ש והרמב"ם צריכים אנו לומר דדוקא כדקאמר תלמודא אמוראי דנהרדעא הוא על רב חמא משא"כ כדקאמר נהרדעי אמרי מסתמא רבים נינהו וכוותייהו פסקינן לגב' יחיד כל עוד דליכא הוכחה להפך בש"ס ודעת הרי"ף בזה לא ראיתי עד הנה בדברי המפרשים ז"ל לא ידעתי למה ואפשר דהטעם הוא משום דבס"פ תפלת השחר מייתי הרי"ף הך פלוגתא כאשר היא ולא קאמר בה ולא מידי ומדהביא דברי שניהם דבודאי פליגי ולא פסק כחד מינייהו ש"מ דאית ליה דמאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד ואני בעניי לולי דמסתפינא הוה אמינא דדעתו ז"ל לפסוק כנהרדעי דרבים נינהו וכדעת הרמב"ם והרא"ש ולא הזכירו בהדיא משום דסמך עצמו אכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים שהביאו בכמה דוכתי שוב בא לידי ספר ראשון לציון מהרב הגדול חיים ן' עטר זצ"ל ובדף ס"ג מצאתי סעד לדברי אלה בענין כיוצא בזה הילך לשונו וגם הרי"ף הוה ליה להביא בהלכותיו הך פלוגתא דרבא ונהרבלאי מיהא אז הוה סמכינן לומר דס"ל להרי"ף ז"ל דממילא כיון דאייתי פלוגתייהו דרבא ונהרבלאי והם הוו להו רבים לגבי דרבא ודאי דכוותייהו דנהרבלאי פסקי' דרבים נינהו ע"כ ודון מינה ואוקי באתרין: סליקו כללי הנון.