יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 39

תנ"ב מה טעם קאמר. הדרך הנהוג בכל הש"ס הוא דתרי בבי השנויות במשנה וחדא מינייהו מיותרת קעביד סיפא פירושא דריש' וקאמר מה טעם קאמר וכו' ומצאתי מחודש בנזיר י"ז ב' דקאמר מה טעם קאמר על חלוקה שלא הוזכרה כלל והכי איתא שם ת"ש מי שנזר והוא בבית הקברות אפי' היה שם שלשים יום אינו עולה לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה ופריך קרבן טומאה הוא דלא מייתי אבל גלוח' בעי ומשני מה טעם קאמר מה טעם אינו מביא קרבן טומאה משום דלא בעי גלוח ע"כ הרי דגלוח לא הוזכר כלל בברייתא ואפ"ה עביד לה פירושא דרישא והיינו טעמא כמ"ש שם התו' דכיון דממילא ידעינן דהא בהא תליא הו"ל כאילו הוזכרה בפירוש:

תנ"ג מוקף דאמרינן בכל דוכתא כגון גבי תרומה. וכן מקיפין בריאה וכיוצא פירושו הוא קירוב גמור יותר מסמיכות קול הרמ"ז פ"ב דכלאים משנה ט' ולי הדיוט אחר המחילה לא מיחוורא וההיא דאין מקיפין שתי חביות לשפות עליהם את הקדרה ופ' המביא ל"ב ב' יוכיח דלא היינו קירוב גמור רק הקרבה בעלמא וכן פירש"י שם וז"ל מקיפין מקריבין זו אצל זו כמו אין מקיפין בריאה וכמו לתרום שלא מן המוקף וכן מצאתי אליו עוד בגיטין פ' כל הגט דף ל' ב' שפי' מוקף סמוך כמו אין מקיפין ב' חביות ע"כ ועיין ס' דברי אמת קונט' י' דף צ"ח ע"ג וד' וצ"ט:

תנ"ד מאן תנא וכו'. דלא כפלוני פי' הוא מחן תנא דפליג עד שהוא צריך לאשמועי' דין זה שהוא פשוט ומשני דלא כפלוני כלומר שאינו פשיט והוצרך לאשמועינן לאפוקי מר' פלוני כן אני יכול לפרש לשון זה בכולה גמרא אף שרש"י אינו מפרש כן באר שבע דף י' ע"ד (ובדפוס פרנקפורט דף ח' ב') ולי הדיוט אחר המחילה לא נהירא דהא ברוב המקומות שבא לשון זה בגמרא קאמר עוד אחריו דאי כפלוני האמר וכו' ואם כדבריו כיון שהשיב ואמר דלא כפלוני כלומר שהוצרך למתנייה כדי לאפוקי מר' פלוני די והותר אמאי צריך תו למימר דאי כפלוני וכו' אלא ודאי מלשון זה משמע דשאלת מאן תנא וכו' הוא משום דבעי למידע באמת מי הוא התנא דתני כן והשיב לו שהוא דלא כפלוני דאי כפלוני לא מצי אתי דאמר כך וכך וכן יש להוכיח ממאי דקאמר בספ"ק דשבועות י"ג ב' מאן תנא דלא כר' יהודה והדר קאמר ומני ר"ש היא דמשמע כדכתיבנא ועוד דבכמה דיני חמורים הצריכים תלמוד קאמר תלמודא עלייהו מאן תנא וכו' דלא כפלוני ומי הוא זה אשר יערב לבו לומר ולשקול בכף מאזנים איזהו הדין הפשוט ואיזהו הבלתי פשוט ועיין שער יוסף דף נ"ה ע"ג ומדי דברי בזה הכלל זה חזיתי ואספרה שמצאתי להרשב"א בחידושיו לחולין דף ל"ד ג' דעלה דאמרי' שם בגמרא דלא כר"י כתב הוא ז"ל דמשום דר' יהושע הוא מתלמידי ב"ה ור"א מתלמידי ב"ש ניחא ליה לאוקומי כר' יהושע כל היכא דמצי לאוקומי כוותיה אבל כר"א לא מוקי אלא מדוחק ולפיכך קאמר דלא כר' יהושע ולא קאמר ור"א היא אי נמי דמשום דר"א לא קאמר בהדיא לא מצי לאוקמי כר"א אבל כר' יהושע ודאי דלא אתיא עכת"ד וגם זה לא זכיתי להולמו דאי כפי טעם ראשון קשה שהרי מצינו בבכורות ל"ג א' דקאמר מאן תנא אמר רב חסדא ב"ש היא דאמר וכו' ואם כדבריו הוה ליה למימר דלא כב"ה דפליגי עליה שם ותו דאף בר"א גופיה מצינו בנדרים ל"ב ול"ג ובשבת ק"ז ב' ובמנחות י"ב ב' דקאמר מאן תנא ר"א היא אע"ג דהוה מצי למימר דלא כבר פלוגתיה דר"א ואע"פ שהוא מוזכר בלשון חכמים ואין זה דרך התלמוד לומר דלא כרבנן מ"מ ר"א שאני דידעינן בבירור דסתם רבנן דפליגי עליה דר"א היינו ר' יהושע דהוא בכל דוכתא בר פלוגתיה כמ"ש הר"ן בנדרים דף ע"ד ב' ומצינו עוד במועד קטן י"א א' דקאמר דלא כר' יוסי הגם דקיימא לן דנמוקו עמו אע"פ שהיה יכול לומר דאתיא כר"י בר פלוגתיה דנוכל לדון משם דלא הוי טעמא כר"א משום דלא מוקי כוותיה אלא מתוך דוחק כיון שאף בר' יוסי דנמוקו עמו מצינו דוגמתו ואף בר"א גופיה מצאתי בהוריות ה' א' דקאמר דלא כר"א והוה מצי למימר ר' יהושע היא שהוא בר פלוגתיה מוזכר להדיא בההוא ברייתא וכן בריש תמורה ב' א' קאמר לאתויי יורש ודלא כר' יהודה אע"ג דהוה מצי שפיר למימר לאתויי יורש וכר' מאיר שהוא בר פלוגתי' דר"י המוזכר שם בברייתא וכן בע"ז ל"ב ב' ובחולין י"ג א' ובתמורה י"ב א' מצאתי עוד דקאמר מאן תנא דלא כר"א אע"פ דהוה מצי למימר שפיר מאן תנא רבנן היא כדאשכחן בנזיר כ"ד א' דקאמר מאן תנא דבעל לא משתעבד לה אמר רב חסדא רבנן היא דאי ס"ד ר' יהודה היא וכו' סוף דבר אם איתא להא דהרשב"א ז"ל בכולהו דוכתי דקאמר דלא כפלוני ואתי כרבנן או כמאן דרגיל תלמודא לפסוק כוותיה בדיני אחריני הוה ליה להש"ס למימר רבנן היא או ר"פ היא כיון דדוקא בר"א שייך טעמא דלא מוקי אלא מדוחק וכו' ואנן קא חזינן דסוגיא דתלמודא לאו הכי רהטא גם לפי טעם ב' שכתב הרשב"א דלא קאמר דאתי כר"א משום דלא אמרה לשמעתיה להדיא לא יתכן רק לאותו דין פרטי דחולין משום דהכי הוא ואנחנו לא נדע מה נעשה לכמה וכמה דוכתי שבא לשון זה בגמ' אף בדברים ברורים ונראים לעין כל שאותו פלוני אמרה לשמעתיה כתנא דמתניתין ושאלתי אל מי מקדושים על זה ויען ויאמר אלי דטעמא דמילתא דקאמר דלא כפלוני הוא דלא מצי למימר דאתיא כבר פל פלוגתיה מפני שהוא שם פלאי ומוזכר בלשון ת"ק בסתם או בלשון חכמים ואף גם זאת אין סופו להתקייםדהא בההוא דנזיר שהבאתי מצינן דקאמר מאן תנא וכו' אמר רב חסדא רבנן היא ועוד דמה נדבר ומה נצטדק בההוא דמועד קטן ודהוריות ודתמורה שהבאתי וכאלה רבות עמדי דידעינן בפשיטות שם התנא דפליג עליה ואפ"ה קאמר דלא כפלוני לכן נלע"ד לומר דרבינא ורב אשי מסדרי התלמוד קבעו הדברים בש"ס כפי אשר שמעו אותם מפי האומרם ובההוא לישנא ממש דאיתמר בבי מדרשא ומזה נמשך דלפעמים קאמר מאן תנא ר"פ היא וזמנין קאמר מאן תנא דלא כפלוני משום דבאותו הלשון עצמו ששמעוהו כך קבעוהו בתלמוד ואל תתמה על החפץ שהרי מצינו דוגמתה ברשב"ם ז"ל פ' חזקת הבתים מ"ה ב' דעלה דאמרינן שם בגמרא מתיב רבא לסיועי לרבה פי' הוא ז"ל דבלשון זה אמרה רבא בבי מדרשא תניא כוותיה דרבה ותיובתא לאביי והביאו ההליכות עולם בשער ב' פ' א' וכתב עליו שהדין עמו לפרש כן דרגילות התלמוד בכל מקום הוא דלא קאמר רק מותיב פלוני גרידא ע"כ וכן מצאתי להרשב"א ז"ל בחידושיו לשבת דף מ"ב ד' ע"ש וכ"כ בס' תחלת חכמה בש"ב כלל כ"ח גבי מאי דתני לפעמים מניינא ברישא ופעמים לבסוף יע"ש וכ"כ עוד רבינו בצלאל בש"מ על ב"ק כ"י פ"ז בשם הרא"ש וז"ל הא דלא פריך הך פירכא אמילתיה דרבא לעיל משום שבבית המדרש נאמרה על מילתיה דרב חסדא קבעה נמי רב אשי אמילתיה ע"כ וכ"כ התו' שם ס"ז סע"ב וא"כ אף אנו נאמר דאיף הכי בהך לישנא דמאן תנא דלא כפלוני הכי הוי טעמא וכדכתיבנא כן נלע"ד:

תנ"ה מאן תנא כדקאמר הכי בגמרא נראה מדברי התוס' דהכי הוי הלכתא מדסתם לן רבי כוותיה דבסוף שבועות מ"ט ב' ד"ה מאן תנא כתבו וז"ל מאן תנא שוכר כנושא שכר דמי משמע דהכי הלכתא ע"כ ועיין פ' הכונס נ"ז ב' ד"ה סברוה וכן משמע עוד ממאי דאמרי' בפ' כיצד מברכין מ' א' על מתניתין דבירך על פירות האילן בפה"א יצא מאן תנא דעיקר אילן ארעא הוא אמר רב נחמן בר יצחק ר"י היא וכו' וכתבו התוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל דקי"ל כוותיה דר"י משום דסתם לן תנא כוותיה וכוותייהו פסק הטור בא"ח סי' ר"ו. איברא שהב"י שם כתב דהרמב"ם ז"ל פסק בפ"ח דבירך על פירות האילן בפה"א לא יצא נראה שסובר דלא אמרו בגמ' דמתני' ר"י היא אלא ללמדנו דמתני' יחידאה היא ולא קי"ל כוותיה וכ"כ כ מוהר"י קורקוש בפ"ד מה' בכורי' הלכה י"ב ועל פי הדברים האלה נסתפק מוהר"י חאגיז בס' תחלת חכמה ש"ב סי' מ"א דבמה יודע איפוא אימת אמרי' דלית הלכתא כוותיה משום דיחידאה הוא ואיך נדע את הדבר דמדסתם לן תנא כוותיה ש"מ הלכתא היא אכן בחיקור דין מצאתי לאחרונים ז"ל שעמדו על דברי הרמב"ם אלו וכתבו שהנסחא האמיתי בדבריו הוא בירך על פירות האילן בפה"א יצא כמו שתמצא להרב"י עצמו בכ"מ שם ולהתי"ט ולמוהרלנ"ח סי' פ"ט ולמוהר"י הלוי סי' מ"ז ובהגהות מיימוניות שם וכן נדפס בדפוס אמשטרדם ועיין רדב"ז בס' יקר תפארת פ"ד מה' ביכורים שכתב ואע"ג דאמרינן בירושלמי אמר רבי יוחנן אני משום יחידי אני שונה אותה מ"מ כיון שסתם אותם ר' הלכתא היא ע"כ ואף כי מעתה חלף הלך לו הספק אשר נסתפק מוהר"י חאגיז כיון דאף לדעת הרמב"ם ז"ל קי"ל כר"י מדסתם לן תנא כוותיה עוד לאלוה מילין לידע ולהודיע אימת אמרינן יחידאה היא ולא סבירא לן כוותיה ואימת הלכתא היא ממ"ש הרשב"ם בפ' המוכר את הספינה ע"ט ב' וזהו תורף דבריו כי כשהאמורא אומר יחידאה היא' מבלי שהקשו לו שום קושיא ממנו קושטא דמלתא קאמר ולעולם הלכה כאותה משנה אבל כשהקשו לו ממתניתין ומשני יחידאה היא הוי כאילו יאמר לית הלכתא כוותה מאחר דיחידאה היא ואנן אאמורא סמכינן ע"כ וכ"כ שם הרא"ש ואע"ג דלא נסתרה דרך זה ממוהר"י חאגיז שהרי הביאו בסוף כללי פסק הלכה ואף גם זאת כתב משם כ"ג וי"ש דאם כדברי רשב"ם לא הוה ליה למימר יחידאה היא רק מתניתין ר' נתן מבעי ליה נקוט מיהא בידך דכששואל מאן תנא ומהדרי לה ר"פ היא דהכי הוי הלכתא וכדברי התוספות שהבאתי ועיין ס' דברי אמת קונט' דף מ"ה ג' ודף מ"ו כמה חילוקי סברות בענין זה וע"ע שם בקונט' י"א דף קי"א א':

תנ"ו מאן תנא. לא בעי תלמודא הכי עלה דסתם מתניתין אלא היכא דלא אתא סתמא דמתני' כר' מאיר כשאר סתמי כן כתבו התוס' ריש מועד קטן דף ב' א' ד"ה מאן תנא והביא מוהר"ש אלגאזי ז"ל בס' הליכות אלי כלל ת"ק ולע"ד דבריהם תמוהים שהרי מצינו בריש אלו נערות דף כ"ט א' דבעי בתלמודא מאן תנא ומשכי ר"מ היא דתניא וכו' וכן בשלהי שבועות מ"ט ב' מצאתי דבעי מאן תנא דאמר שוכר דנושא שכר דמי ומשני ר"מ היא הרי דאף בסתמא דאתיא כר"מ בעי תלמודא מאן תנא ובשלמא ההיא דשבועות מצינן לתרוצי שפיר כיון דאשכחן דאיכא מאן דתני באידך מתניתין דמייתי התם שוכר כיצד משלם רמ"א כשומר חנם וכו' והכא רצה לאשמועינן דאנן איפכא תנינן רמ"א כנושא שכר ורי"א כשומר חנם וסתם מתני' דארבעה שומרים כר"מ אתיא אך ההיא דאלו נערות ודאי קשיא ואף גם זאת נלע"ד לתרץ דאפשר דלאו כתמא דתלמודא הוא דבעי מאן תנא אלא רב יהודה גופיה דקמתרץ ר"מ היא איהו הוא דבעי מאן תנא וכדאשכחן בפ' אלו מציאות דף כ"א א' גבי מצא פירות מפוזרין דבעינן וכמה ומשני לה רב יצחק והכריחו התוס' שם דבעית וכמה ר' יצחק גופיה הוא דבעי ולא הש"ס ע"ש ובהליכות עולם ש"ב פ"ב וע"ע נזיר ד' ל' ע"א ד"ה פשיט' ובב"ב ד' כ"ב ב' ד"ה וכמה ופר"ח א"ח סי' תצ"ז ס"ז והריטב"א בחידושיו למ"ק ד' י"ז רע"א ובחדושיו לכתובות פ"ב ד' י"ג ב' ובשיטה מקובצת על ביצה דף ל"ה ב' ובהכי מיתרצ' נמי ההיא דשבועות והוכחה נמי איכא שם בש"ס למאי דתריצנ' דהכי איתא התם מאן תנא ארבע' שומרים אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ר"מ היא א"ל רבא לרב נחמן מי איכא תנא דלית ליה ארבעה שומרים א"ל הכי קאמינא לך מאן תנא שוכר כנושא שכר וכו' הא קמן מבואר דרב נחמן הוא דבעי בתחלה מאן תנא אף שלא הוזכר שמו כי אם בפשיטותא מדקמהדר איהו לרבא הכי קאמינא לך וכו' ואיף הכי נמי בההיא דכתובות דכוותה אבל בההיא דמ"ק לא מצי' למימר דר' הונא דקא פשיט הוא הוא דקא בעי מאן תנא דהא מדקמהדר תלמודא לאקשויי עלה אימור דשמעת ליה לר"א וכו' עד דהדר ביה ומוקי לה רב פפא כר' יהודה מוכח בבירור דסתמא דתלמודא הוא דבעי מאן תנא שוב הגיע לידי שיטת ר' בצלאל על כתובות ומצאתי אליו ז"ל בריש פ' אלו נערות שנתעורר בקושייתין דלעיל ותירץ וז"ל ואפשר דרב יהודה גופיה קאמר מאן תנא ומשום דלקמן עלה דאידך מתני' קאמר זו דברי ר"מ וכתבו התוס' פ' חזקת דף ל"ה דסתם זו דר"מ זו ולא ס"ל הכי עיין בתו' שם וכ"כ הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות בפ"ק דגיטין דף תקנ"ה א' דזו ולא ס"ל כוותייהו קאמר ולהכי קאמר נמי הכא עלה דמתניתין דאע"ג דקתני משנה יתירה הכא גבי הלכתא פסיקתא ר"מ הוא דקאמר לה הכי ולא ס"ל הכי כנ"ל עכ"ד וששתי כעל כל הון שכיוונתי לדעת שר וגדול בישראל. איברא דאנכי לא ידעתי למה הרחיק עדיו להוכיח דזו ולא ס"ל הכי קאמר מהתו' והר"ן שכתבו כן בדוכתי אחריני שהרי באותו פרק באותו מקום על מתני' דכל מקום שיש מכר יש קנס כתבו הרי"ף והרא"ש דזו דברי ר"מ קאמר ולא ס"ל הכי וכללא כיילו לן תמן דבכל דוכתא דאיתא להך לישנא בגמ' משמע זו ולא ס"ל עד דמפרש ליה הש"ס בהדיא זו וס"ל הכי וכו' יע"ש וע"ע הרי"ף רפ"ד דב"ק ור"פ בית כור והרא"ש שם ובפ' המוכר את הבית סי' ו' וכ"כ הריטב"א בחידושי יבמות כ"י פ' אלמנה לכ"ג וכ"כ מרן בכ"מ פי"ג מה' נדרים הלכה ט' וזה תימא בעיני על הר"ב כנה"ג דבדינא דחיי שלו ח"א דף פ"ז ע"ב הביא הא דאיתא בפ' אע"פ זו דברי ר"א אבל חכ"א וכו' וכתב דהרי"ף פסק כר"א מדסתם מתני' כוותיה ולא הביא דברי חכמים משמע דס"ל דהכי הלכתא ואין זה הכרח כלל דהא הרי"ף גופיה בפ' אלו נערות שהבאתי כתב איפכא אלא הטעם דפסק כר"א משום דאיכא הוכחה בש"ס שם כוותיה וכמ"ש עוד שם הכנה"ג ע"ש וע"ע בשיטת ר' בצלאל שם דף מ"ט ע"א שתירץ בפנים אחרים:

תנ"ז מכת מרדות ג"כ אין מלקין על הספק. כ"כ הכ"מ פ' ט' מה' כלאים סוף דין ו' וצ"ע שהרי מדברי הרמב"ם פ' ו' מה' איסורי מזבח דין ג' מתבאר דס"ל דאף על הספק מכין מכת מרדות בני יעקב בהגהותיו על הרמב"ם שם ועיין קול בן לוי דף כ"א ד' ובס' בני דוד פי"ט מה' איסורי ביאה ובס' צרור החיים פ"ג מה' ביאת המקדש הוכיח מכמה לשונות הרמב"ם דמכת מרדות מכין על הספק הפך הכ"מ יע"ש:

תנ"ח מכת מרדות במילתא שהיא משום גדר וסייג והמכות ההן הן כפי ראות בית דין לא בעי התראה. אך באיסורי שבת ובשניות לעריות הוו מתיקון משמרת למשמרתי דהוו כעין תורה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ובעו התראה וכן בכל אותן הדברים דאתמר בהו מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו גם באלו צריכין התראה דכיון דמכין אותם עד שתצא נפשם דין הוא שלא נענש אותם אלא בהתראה שו"ת הר"ש ן' הרשב"ץ סי' תר"י יעיש"ב שאסף איש טהור כל המקומות שהזכיר הרמב"ם ז"ל בהם מכת מרדות ונשא ונתן באמונה בכל הפרטים לפי דרכו ז"ל אף שלפק"ד יש מהדוחק במקצתם ונ"ל ראיה לדבריו מהא דאמרי' בפ' הנחנקין פ"ט ב' תני תנא קמיה דרב חסדא הכובש את נבואתו לוקה וכו' מאן מתיה ביה אמר אביי וכו' וכתבו התו' שם דלאו מלקות תורה הוא אלא מכת מרדות דרבנן עד שתצא נפשו כמו עשה סוכה ואינו עושה ע"כ הרי דבמכת מרדות דרבנן קאמר תלמודא מאן מתרה ביה וראיתי אליו עוד שם שכ' וז"ל והנה חבור רבינו הגדול ז"ל מלא ממחוייבי מכת מרדות ולא נמצא בהם במזיד זולת אלו (היינו גבי שבת ואיכורי ביאה שהביא לעיל ע"ש) שיש בהם טעם נכון ע"כ וכן בסוף התשובה חזר וכ' דלא הוזכר בזדון כי אם ב' פעמים בה' שבת וג' באיסורי ביאה ואחרי המחילה רבה אגב ריהטיה לא דק דגם בפ"ג מה' ביאת מקדש הל' ח"י דלאו שבת ועריות הוא הזכיר מזיד גבי מכת מרדות ע"ש גם מ"ש עוד לקמן כשהביא מפי"ד מה' מ"א ושם פ' ג' וכן בפ"א מה' שביתת עשור גבי האוכל חצי שיעור שאסור מן התורה שהרמב"ם ז"ל כ' דמכין אותו מכת מרדות ובשום א' מהם לא הזכיר מזיד לפי שבמקומו בפ' בתרא דיומא לא הוזכר שם שום עונש והכל גדר וסייג שנהגו בו הדורות ע"כ קשיא לי טובא צל דבריו דמה יענה ומה יאמר ביום שידובר בו דבפ"א מה' חמץ ומצה הל' ז' כתב הרמב"ם האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהו הרי זה אסור מן התורה וכו' והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מכת מרדות ע"כ הרי דבחצי שיעור גופיה נקט במזיד הפך דרכו אשר דרך בה והיותר תימה הוא שהזכיר שם מכת מרדות המובא בפ"א מה' חמץ ומצה הל' ג' והל' י' ונעלמה ממנו הל' ז' שהבאתי והוא פלא וצ"ע ועיין ס' החינוך פרשת אחרי מות ס"ס קפ"ח שהזכיר התראה במכת מרדות דקריבה בעריות שהוא מגדר וסייג חז"ל הפך דבריו ועיין מגילת ספר על הסמ"ג דף י"ז ג' מהלאוין:

תנ"ט מכת מרדות שמכין לעובר על איסור דרבנן. היינו באיסור דרבנן לחודיה אבל בעובר עבירה דאית בה איסור תורה ואיסור דרבנן כגון אשה גרושה שנחלצה ובא עליה כהן כיון שלוקה משום גרושה אין מכין אותו מכת מרדות משום חליצה אף שאם היתה חלוצה לבד היו מכין אותו מכת מרדות שאני הכא דאיכא מלקות מדאוריי' כ"כ התוס' פ"ג דמכות י"ג א' ד"ה גרושה וכ"כ המשנה למלך פי"ז מה' איסורי ביאה הל' ו':

ת"ס ממונא מאיסורא לא ילפינן. לא אמרינן הכי אלא בנושאים מוחלפים כההיא שהביא ה"ה בפ"ט מה' אישות בההי' דאמר האב קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא א' ואמר אני הוא נאמן אף לכנוס דאמרינן בירוש' אין למדין ממנו לדבר אחר שאם אמר א' משדותי מכרתי ואיני יודע למי מכרתיה ובא א' ואמר אני הוא לא כל הימנו אבל היכא שהממון הוא הנושא עצמו של האיסור כגון לענין חזקת ישוב שהדבר תלוי בדעתו לחזור והוא הוא הטעם דלענין איסור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם אז נקרא הכל ענין א' ול"ש למימר ממונא מאיסורא לא ילפי' מוהרח"ש בקונטריס המודעות סי' ט"ל מתשובותיו:

תס"א ממונא דלא הוי משקל למר ומיתב למר כגון אבידה שפיר ילפינן מאיסורא ש"מ לרבי בצלאל על ב"מ פ"ב דף פ"ה ד':

תס"ב ממונא מאיסורא לא ילפינן. היינו היכא דאין אנו מוציאין מן המוחזק אבל היכא שהוא להוציא ממון מן המוחזק אז ילפי' מאיסורא מיהו כ' דהיינו דוקא מאיסורא דאית ביה לאו גרידא אבל מאיסורא דאית ביה כרת בכל גוונא לא ילפינן שו"ת מהר"ר צבי אשכנזי סי' כ"א לדעת הרמב"ם. ק