יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 31

שע"ג לאו תרוצי קמתרצת לה תריץ ואימא הכי. משני הכי בכמה דוכתי בגמ' והענין הוא בכולם דכשבא המקשה להקשות לו מברייתא שאף לפי דברי המקשה צריך לתרצה מהדר ליה הפשטן לא תרוצי קא מתרצת לה כי היכי דלא ליהוי משבשתא מכיון דנחית לתרוצה תריץ נמי ואימא כך וכך באופן דלא תיקשי עלי ולכאורה צ"ע בנדה ס"ט ב' דעל מאי דבעא רבא לתרוצי מתני' דטועה כדי לאוכוחי מינה דלרבנן לא בעינן ספורין לפנינו קאמר שם בגמ' א"ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי ולאו תרוצי קא מתרצינן לה תריץ ואימא הכי ספרתי ואיני יודע כמה ספרתי וכו' ע"כ וקשיא לי דהא אף למאי דתריץ רב אחא בריה דרב יוסף ספרתי וכו' משמע דאית ליה דרבא דלא בעינן ספורין לפנינו לרבנן דהכי דייק לישנא דספרתי ואיני יודע מה ספרתי דמיירי שלא ספרה לפנינו ומאחר שכן מה יתן ומה יוסיף הך תירוצא דרב אחא טפי מדרבא כיון שלתרוייהו יוצא מכוונת תירוצם דלרבנן לא בעינן ספורין לפנינו ולעד"ן דיתורץ זה במה שנקדי' דלמאן דבעי ספורין לפנינו לאו דוקא בפנינו ממש קאמר דמקרא מלא דבר הכתוב וספרה לה דמשמע לה לעצמה אלא הכוונה היא דנדע בבירור שספרה דאז הוה כאילו ספרה לפנינו וכמ"ש מוהריק"ש בהגהותיו על הש"ע בח"מ סי' קפ"ז בשם הרמב"ן דבפניו שאמרו בכ"מ וו לא בפניו ממש ובמעמדו אמרו אלא בידיעתו וכמו שכתבתי בכללי הדינים אות בי"ת בשם כמה מהאחרונים והשתא לפ"ז מצינן למימר שפיר דרב אחא דחויי קא מדחי לתירוצא דרבא משום דבתירוצא דרבא לא הוזכר כלל ספורין מטעמ' דס"ל דלרבנן לא בעינן ספורין לפנינו פי' דאין צורך שנדע בבירור שספר' ולהכי קאמר ר' אחא תריץ ואימא הכי וכו' כלומר לעולם דלרבנן לא בעינן ספורין לפנינו דכי היכי דלאוכוחי מינה דלרבנן לא בעינן ספורין לפנינו הוצרך רבא לתרץ הבריית' ולשבש' תריץ ואימא הכי ספרתי וכו' דכיון דהוזכר בה ספור נוכח מינה איפכא דבעינן ספורין לפנינו לרבנן נמצא לפ"ז דהאי דתריץ ואימא הכי נמי הוי פירושו ככולהו אינך דבש"ס דבעי למדחי בהא דברי חבירו וכן ראיתי להרא"ש שם שכתב ואע"ג דדחי לה רב אחא בריה דרב יוסף דיחויא בעלמא הוא ע"כ:

שע"ד לשון אחד מצינו בגמ' על כוונות מתחלפות. הר"ן ז"ל בפ' האיש מקדש (תרל"ח ב') בשמעתא דלחוב ע"מ לזכות וע"ש וכ"כ בספר הצבא מדה א' כ"כ הכה"ג בכללי הגמ' סי' קל"ד וכבר קדמוהו בזה הגר"ש בס' כריתות בלשון לימודים ש"ג סי' קי"ז ומוהריק"א בכלליו דף קט"ו ב' מהי"ש בשם הריטב"א דעירובין ע"ט ואני המך בעניותי אוסיף על השמועה שכן מצאתי גם להנ"י בפ' שור שנגח את הפרה דף כ"א סע"א שכ' עוד כן בשם הרא"ה רבו שכ' בשם רבו הרמב"ן ז"ל יע"ש וכן ראיתי עוד להרא"ם בס' יראים בדף מ"ט ע"ב וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו לקידושין ד' ט' ב' ובחידושיו לנדה דף י"ז ג' ובחידושיו ליבמות דף קל"א רע"ב וכן מצאתי עוד להרא"ה ז"ל בחידושי כתובות שלו דף ל"ו ב' שכ' וז"ל ואשכחן דכוותה בתלמוד' חד לישנא בתרי דוכתי בתרי פירושי ע"כ וכ"כ עוד הריטב"א בחידושי כתובות דף נ"ז ג' ובחידושיו לגיטין דף ס' א' וע"ע בשיטה מקובצת על ב"מ לר' בצלאל ז"ל דף ס"ב ג' ובדף פ"ח ד' ובשיטת קמא פ"ה דף ק"א ע"ב וק"ג א' וכ"כ הר"ב הלכה למשה ח"ב דף ד' ע"ד לדעת הרא"ש לך נא ראה וכ"כ התוס' בר"פ בהמה המקשה ס"ח א' ד"ה אדם וז"ל ואין תימא על שהלשון שוה והפירוש משתנ' דכה"ג אשכחן וכו' ע"ש וע"ע בפ' האיש מקדש מ"ח א' ד"ה אילימא ומעתה יש לתמוה על הכנה"ג שברוב בקיאותו לא הזכיר מכל זה כלום:

שע"ה לאו שאין בו מעשה. אם אחר עושה מעשה בשליחותו הוי כאילו עשאו הוא וחייב כ"כ הר"ב לחם משנה ספ"ג מה' ע"ז ע"ש אמנם הר"ב כנה"ג בס' דינא דחיי שלו על הסמ"ג ח"א דף כ"ג ע"ב תמה עליו הפלא ופלא דא"כ כל מצוה לעשות מעשה יהא חייב כגון וכו' ואנן קיי"ל משלח פטור דדברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין וכדאמרינן בפ' האיש מקדש האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש הוא חייב ושולחו פטור וכו' ובפ"ק דמציעא אמרי' האומר לשלוחו צא וגנוב לי פטור ופרש"י משלח פטור דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וצ"ע עכת"ד וע"ע במים חיים להפר"ח שם ובס' מקראי קדש דף קי"א ע"א ובמגילת ס' לאוין ד' ובמרכבת המשנה שם ובשו"ת מהר"ם די בוטון בנו דף קכ"ח ב' וקל"ה א' מ"ש בענין זה:

שע"ו לאו שיש בו עשה לתקן הלאו כופין אותו עד שתצא נפשו לקיים העשה כדי שלא יעבור הלאו כי היכי דכופין העשה גרידא כ"כ הכה"ג בי"ד חלק ג' דף ג' לדעת התוס' וע"ש מילתא בטעמא וכ' עוד שם שממה שכ' הרב"י שם סי' רמ"א יש ללמוד דהרמב"ם והרמב"ן והסמ"ג והר"ן מסכימים בזה וע"ע כנה"ג ח"מ סי' ש"ס הגהות הטור אות ג':

שע"ז לא אשכחן מאן דסבר הכי והכי. כדקאמר זה הלשון בגמ' ליכא לאוכוחי מיניה דדחו לההיא מילתא מהלכה דמדלא קאמר לא עבדינן הכי אלא לא אשכחן מאן דסבר הכי משמע שפיר הא אלו אשכחן עבדי' ואנן נמי אי אשכחן לה עבדינן ודיינינן לה הריטב"א בחידושי כתובות פ"ה דף מ"ט ב' לדעת הרי"ף והסכים גם הוא לדעת זה:

שע"ח לאוין שאין לוקין עליהם הם קלין מהלאוין שיש בהם מלקות כי המלקות במקום מיתה עומדת כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין י' א' וכן פסק הרמב"ם רפט"ז מה' סנהדרין וכ' שם רש"י וז"ל דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות ומיתה זו קנס עליו הכתוב והרי הוא כאחת מן המיתות וכי היכי דסקילה בפני עצמה ושריפה בפ"ע והרג בפ"ע הוי נמי מלקות כאחת מן המיתות עכ"ד אך הלאוין שאין בהם מלקות ענשו מסור לשמים וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה ריש אלו הן הלוקין וכשם שמיתת ב"ד חמירא ממיתה בידי שמים וכדאמרינן בפ' הזהב כ"ו א' שאני מיתת ב"ד דחמירא ה"נ מלקות שבמקום מיתה עומדת חמיר טפי מעונש המסור לשמים אלא שאין אנו צריכים לזה דהא אמרינן בפ"ק דתמורה ד' ב' כהנים קאמרת כהנים טעמא אחרינא דרבי רחמנא קדושה יתירה ופירש"י וכיון דחמיר קדושתייהו החמיר עלייהו טפי מישראל דלילקו אפילו אלאו שניתק לעשה אע"ג דישראל לא לקי הרי בהדיא דהיכא דלקי חמיר מדלא לקי והכי מוכח עוד בפ' אלו הלוקין י"ז א' דתניא שם ומה מעשר הקל אוכלן חוץ לחומה לקי ביכורים לא כ"ש מוכח שפיר כדכתיבנא דמאי דלקי חומרא מתקרי ומתברר עוד כן ממאי דאשכחנא בירושלמי דכלאים ריש פ"ג דאיתא שם מהו להקדיח בית רובע ולזרוע בתוכו ה' מיני תבואה מה אם ששה שלוקין עליו דבר תורה את אמר מותר כאן שאין לוקין עליו דבר תורה לא כ"ש הא קמן מבואר דלאו דלית ביה מלקות קיל טפי מלאו דאית ביה מלקות וזה ברור ופשוט ואע"ג דדברים אלו לא ניתנו ליכתב מרוב פשיטותן לא יכולתי להתאפק מלכותבן מפני שראיתי להרב מוהר"ש אלגאזי ז"ל בספר גופי הלכות כלל שי"ג דכייל לן כללא דהלאוין שאין לוקין עליהם הם חמורים מלאוין שלוקין עליהם ותלה עצמו באילן גדול שתוס' כתבו כן במכות דף י"ג ב' ד"ה ר' יצחק ואני המך תמיה על גודל חריפותו של מוהרש"א איך יצא זה מלפניו כיון דלא נגע ולא פגע בזה כלל ועיקר וז"ל התו' שם וקשה לר' יצחק (דסבר דחייבי כריתות שהתרו בהם למלקות אינן בכלל מלקות) לאו דכל כריתות למה לי דהא אסיקנן דקרבן לא בעי אזהרה ושמא י"ל דנכתבו לעונש יתירה מידי דהוה אלאו שבכללות ולאו הניתק לעשה עכ"ד והוא ז"ל הבין דמ"ש שנכתב הלאו לעונש יתירה דר"ל כדי שיהיה בלאו גופיה חומרא יתירה מהיכא דלקי וליתא שהכונה מבוארת לכל מעיין שרצו בזה שנכתב לאו בכריתות כדי שיהיה לאיש העובר על הכרת גם עונש הלאו מלבד עונש הכרת דאינו דומה מאן דעבר אכרת לחודיה למאן דעבר אכרת ואלאו וכמו שמצינו בלאוין עצמן לעבור עליו בב' לאוין או בג' לאוין ואף דלא לקי עלייהו והיינו להכפיל הצווי והאזהרה כדי שהעובר יעבור על אזהרות הרבה וכמ"ש הרמב"ם בשורש הט' ע"ש וזה הוא שסיימו בדבריהם אלאו שבכללות ולאו שניתק לעשה וכלומר דאף דבהני ליכא מלקות מ"מ עונש איכא למאן דעבר עלייהו ונקט הני וה"ה לשאר לאוין דל"ש בהו מלקות וא"כ סמי מכאן האי כללא דמוהרש"א דליתא ויש לתמוה על הכותב שבספר משנה למלך בפ"ח מה' יסודי התורה דף ה' ג' וכן על הר"ב מנחת בכורים על מ"ב שנמשכו אחריו ולא חשו לדרשו ולחקרו וע' ראש יוסף על ח"מ סי' ל"ד סוף סעיף ב':

שע"ט לא דריש רבי פלוני האי קרא או לא משמע ליה. כדקאמר תלמודא חד מהני תרי לישני אינו ר"ל דלא דרשי ליה כלל אלא דלא דריש ליה לההיא דרשא שהוזכרה שם כן כתבו התוס' בפ"ק דסנהדרין י"ד א' ד"ה ור' שמעון הן אמת דבפ"ק דקידושין ה' א' ד"ה ר' יוסי הגלילי שינו את טעמם וחילקו בין היכא שאומר לא דריש לכשאומר לא משמע ליה דלא דריש ר"ל לאותה דרשא לא דריש אבל לדרשא אחרינ' דריש ולא משמע ליה היינו דלא משמע ליה דאתי לשום דרשא וכ"כ בסוכה כ"ד ב' ד"ה ואידך ע"ש וראיתי למוהר"ש אלגאזי בס' גופי הלכות כלל רפ"ט שהביא דבריהם דקדושין לכלל קבוע ומדלא הזכיר דבריהם דסנהדרין עלה בדעתי לומר שנעלמו ממנו אך אמנם מצאתי אליו ז"ל בכלל רי"ב שהביאם ופלפל בהם ולכאורה הוא יותר תימא למה תקע את אהלו במ"ש בקידושין ולא הזכיר כלל דבסנהדרין שינו את טעמם ולבי אומר לי דהוא ז"ל סבר דמ"ש התוס' בסנהדרין דהא דקאמר לא דריש לא משמע ליה לאו משום וכו' דט"ס הוא וצריך למחוק לא משמע כיון דהתם בלא דריש קיימינן ולא הוזכר לא משמע ליה ולכך לא הזכירם ותדע שכן הוא שהרי כשהעתיקם בכלל רי"ב דלג סיבות הללו והעתיק וי"ל דהא דקאמר לאו משום דלא דריש כלל וכו' ע"ש אבל האמת הוא דכגרסתינו כצ"ל וכונתם דבין לישנא דלא דריש דקאמר הכא ובין לישנא דלא משמע ליה דקאמר בסוטה ובשאר דוכתי לאו משום דלא דריש וכו' וכן קיים הגר' ופי' מוהרש"א דבריהם שם ואין צורך למה שהניח הבאר שבע בר"פ עגלה ערופה דמאי דאמרי' שם ור"ש וי"ו לא משמע ליה דצ"ל לא דריש מכח דברי התוס' דקדושין דהא מצינו דבסנהדרין כתבו דאין חילוק ביניהם והגם שהביא שם מ"ש בסנה' ואמר שעכ"ז העיקר כדבריהם דקדושין אין אלו אלא דברי נביאות מבלי שום הכרח וטעם כלל ואדרבא איפכא מסתברא דאזלינן בתר בתרא ובלא זה נמי נ"ל להכריח דהעיקר כדבריהם דסנהדרין דהא בקדושין קאמר ורבנן כרת כריתות לא משמע להו ובפרק ב' דגיטין כ"א ב' וכן בפ"ק דעירובין ט"ו ובסוכה כ"ד ב' קאמר בההיא פלוגתא גופה דר"י הגלילי ורבנן ואידך פי' כרת כריתות לא דרשי הרי דבחדא מילתא גופה זימנין קאמר לא משמע להו וזמנין קאמר לא דרשי דזה מורה באצבע דאין חילוק ביניהם כלל ומ"ש הבאר שבע עוד שם דאפשר דלזה כיון נמי רש"י בסנהדרין על סוגיא זו במ"ש ה"ג ור"ש וי"ו לא דריש כלומר ול"ג וי"ו לא משמע ליה ליתא ודאי מדנקט וז"ל ה"ג אלא וי"ו דושופטיך למניינא ור"ש וי"ו לא דריש ע"כ וכוונתו דוקא להגיה הגרסא המשובשת דבסוטה בסוגיא זו כמ"ש איהו גופיה לעיל מיניה ע"ש ודוק:

ש"ף לא מפיה אנו חיין. נקטו הך לישנא משום דקי"ל דעל שלשה דברים העולם עומד וחד מינייהו הוא על האמת וזו האשה אליבא דר"י אינה נאמנת ומש"ה אומר אין אנו חיין אלא על האמת ר' בצלאל בשיטת כתובות פרק א' דף ח"ן ע"ג בשם תלמידי ר"י ורדב"ז ובדף ס' ע"ד בשם הריטב"א וכ"כ הרמ"ז בפי' המשניות בשם תלמידי האר"י והוסיף מדיליה ר' בצלאל שם בדף ח"ן וז"ל ויש לי לומר דלכך קאמר לא מפיה אנו חיין משום דהיא גרמה מיתה לעולם בחלקלקות שפתיה ופתוייה ומאחר שהיא גרמה מיתה לעולם אין אנו חיין אלא על הדין ועל התורה ועל האמת לכך אין להאמינה והיינו דלא קתני כי האי לישנא גבי איש כלל ואילו לטעמא דעל שלשה דברים העולם עומד מה לי איש מה לי אשה ע"כ:

שפ"א לא זו אף זו. ל"ש למימר אלא כששתי הבבות שנויות בשוה אבל אי רישא וסיפא אינן שוות דבבא קמייתא תני אינן קונות ובשניה קונין זה את זה ל"ש למימר לא זו אף זו ר' בצלאל בשיטת ב"מ ר"פ הזהב דף קי"ג ד' בשם גיליון:

שפ"ב לא זו אף זו. שכתבו התוס' בריש האיש מקדש דבשתי תיבות לא אמרינן ליה היינו בשתי תיבות סמוכות אך כשיש הפסק תיבה ביניהם כגון על האבוד ועל הגבוי שפיר אמרינן ליה כ"כ עין יהוסף בשיטתו על מס' ב"מ דף כ"ח ובזה ניחא לי מ"ש התוס' ס"פ אין מעמידין מ' ב' ד"ה ה"ג דאוצר הפתק וספינה לא זו אף זו קתני דהיינו משום דהפסיק ביניהם במילת מן וניחא טפי נמי מ"ש עוד בריש יבמות ב' א' ד"ה עד דצרות צרותיהן ועד סוף העולם לא זו אף זו קתני כיון דיש הפסק ביניהם במילת מן החליצה ומן היבום ובעל זרע יצחק שם דנעלם ממנו הך מילתא נתקשה בזה ע"ש אלא שיש לו על מי שיסמוך הוא הר"ב נחפה בכסף שבדף ק"ץ ע"ג דחה דברי הר"ב עין יהוסף ואחריו נמשך הר"ב שער יוסף תלמידו בדף ו' ב' ע"ש:

שפ"ג לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דקי"ל דאין לוקין עליו. כ' בזה כלל מחודש הרב בעל צרור החיים ספ"ה מה' ע"ז מתירוצא בתרא דהתו' פ' מי שהחשיך דף קנ"ד א' סד"ה בלאו נמי דהיכא דהלאו מוכח טפי אעונש מיתה או משתמע טפי אעונש מיתה אז שייך למימר שפיר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין לפטור ממלקות לאיזה איסור אחר הנכלל בו שאין בו עונש מיתה ומינה דכשהלאו ההוא פשט הכתוב מוכח טפי לשאר אזהרות שאין בהם עונש מיתה או לפחות דפשט הכתוב משתמע לדברים שיש בהם ושאר דברים שאין בהם כמו לא תענה אז אשאר דברים שאין בהם מיתה שפיר לקי עלייהו משום זה הלאו אע"ג שיוצא ממנו ג"כ אזהרה למיתה עכ"ד ועיין כנה"ג בלשונותיו על הרמב"ם ר"פ ח"י מה' סנהדרין ובדינא דחיי שלו לאוין ר"ך בארוכה ובפר"ח ספ"ח מה' ע"ז ובמגילת ספר על הסמ"ג סוף לאוין רי"ט:

שפ"ד לא נצרכה. הכי שמיע לי דכשמקשה בתלמוד פשיטא ומשני לא נצרכה ההיא הוי דלא נצרכה לזה אלא לזה דוקא אבל בדאמר לא נצרכה סתם בלא הקדמת קושית פשיטא יתכן לפרשו דלהא נמי נצרכה וכמדומה לי דאיכא דכוותה בתלמוד כן כתב בעל ידי אליהו סוף תיקון קכ"ה:

שפ"ה לישנא בתרא לא מקרי אלא כשמביא הש"ס לישנא קמא בסתם והלשון השני בלשון איכא דאמרי אבל היכא ששניהם מביא הגמרא א"ד וא"ד לא נקרא לישנא בתרא ובשל סופרים הלך אחר המקיל כ"כ ר' יונה בפ"ח דברכות גבי נוטל אדם ידיו שחרית וכו' ע"ש דף מ"ד ב' והביאו מוהרש"א ביבין שמועה כלל תקפ"ח והכ"מ בפ"ו מה' ברכות הל' י"ז וכן מצאתי תו להכנה"ג י"ד סי' י' בהגהות הטור אות י"ז שכתב כן בשם הרז"ה אלא שסיים וקי"ל כדברי המחמיר אפילו בד"ס והביאו בשיירי הכנה"ג כללי התלמוד כלל ס"ב ע"ש אך מה שסיים שם שכ"כ הכ"מ בה' ברכות פ"ו אינו מדויק לע"ד דהא הכ"מ הביא לשו' ר' יונה דבשל סופרים הלך אחר המקיל והרז"ה ס"ל דאפי' בד"ס קי"ל כדברי המחמיר וי"ל דלא השוה אותם אלא לענין דבא"ד וא"ד לא שייך לישנא בתרא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכן נראה מדברי ה"ה פ' כ"ב מה' שבת הל' ו' וז"ל איבעי' להו חרש וקטן מאי א"ד לקטן יהיב ליה וא"ד לחרש יהיב ליה ולזה כתב רבינו חרש וקטן נותנו למי שירצה ע"כ והכוונה בזה דכיון דבגמ' נקטו א"ד וא"ד אין כאן לשון אחרון ונשאר הדבר בספק ומצאתי יותר מבואר בכ"מ פ"ח מה' קרבן פסח הלכה ד' וז"ל ואפשר שטעמו משום דאמרי' א"ד וא"ד לא מתבריר הי הוי לישנא קמא והי הוי לישנא בתרא והלכך נקטינן לקולא ע"כ וכן ראיתי להריטב"א ז"ל בחדושי גיטין דף כ"א א' ע"ש וכן כתב הלחם משנה פ"ז מה' שחיטה הל' י"ח נמצאת כעין חריות וז"ל כתב רבינו שהוא ספק מפני שבגמ' אית' א"ד וא"ד וכיון דמר אמר הכי ומר אמר הכי הוי ספק ע"כ וכן כתב דמש"א על חולין דף שכ"ה א' וכן איתא תו בספר קנאת סופרים דף כ"ט ג' ע"ש וע"ע הרמב"ם פ"ה מה' תפילין דין ה' ושם בכ"מ והפר"ח בגיטין פליג עליה ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת לא ידעתי מה הי' לו להר"ב צרור החיים שבפ"א מה' תרומות דף ק"ג ג' כתב בפשיטות דהא דקי"ל הלכתא כלישנא בתרא היינו היכא דהוו תרי לישני א"ד וא"ד אבל היכא דקאמר תלמודא מימרא אחת ואח"כ קאמר א"ד אז לא אמרינן הלכתא כלישנא בתרא ולשיטתיה אזיל בפ"ח מה' ק"פ שכתב לדעת הרמב"ם דבא"ד וא"ד פוסק כלישנא בתרא דהא ודאי ליתא והוא פלא דאזיל בתר איפכא כמדובר ואין לומר דמשום דהאיכא דאמרי דביה מיירי הוא על מימרא לא שייך למימר הלכת' כלישנא בתרא דבא ואראך דוגמתו בפ"ט דפסחים צ"ה ב' דקאמר על מימרת רבא א"ד אמר רבא וכו' ופסק הרמב"ם בה' ביאת מקדש פ"ד הלכה י"ג כלישנא בתרא וכמ"ש שם הכ"מ וע"ע כ"מ פ"ב מה' בכורות הל' י"א וכן תמצא עוד בפ"ק דפסחים דף ו' א' א"ד אמר רבא וכו' וכוותיה פסקו הרי"ף והרא"ש ולענין יישוב דברי הרמב"ם והכ"מ דקרבן פסח ע"ש בכנה"ג ובשו"ת שער אפרים סי' ח':

שפ"ו לא תעבדו עובדא עד דאמינא לכו הל' למעשה דא"ר יוחנן בפי"ן היינו אם יראה לו לתלמיד לחלוק על דבריו מפני טעם ונימוק שעמו רשאי עד שיאמר הלכה למעשה אבל אם התלמיד לא יראה לו לחלוק על הלכה שאמר אע"ג דלא אמר למעשה (אין נ"ל) הרשות בידו הר"ב תי"ט בס' פלפלא חריפתא פ' גט פשוט סי' י"ט:

שפ"ז למימרא דדגן כל דמידגן משמע. מדנקט תלמודא הכי בסתמא ולא קאמר למימרא דר"מ סבר כל דמידגן משמע נראה דפשיט' ליה לגמ' דהכי הלכתא. הרל"ם פ"ט מה' נדרים ד"ה והנודר מן הדגן:

שפ"ח לישנא דקרא נקט לא שייך לומר אלא היכא שאינו מביא טעות בדין אבל היכא דמההוא לישנא משמע הפך האמת לא אמרי' לישנא דקרא נקט. הרא"ם על הסמ"ג ריש הל' שופר סי' ד':

שפ"ט לישנא דקרא נקט לא שייך למימר אלא היכא דכתיבא בגופיה דההוא עניינא אבל אי ההוא לישנא לא כתיבא ביה בגופיה אלא דיליף מעניינא אחרינא אז לא שייך לומר לישנא דקרא נקט שם וע"ש ועיין מ"ש על כל זה הר"ב מרכבת המשנה פ"ח מה' שופר: