יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 30

שנ"ח לא פלוג רבנן. לא אמרינן אלא במילתא דהוי תנאי ב"ד ונתקן במנין בחכמי כל ישראל אבל בתקנות הקהלות דלא נתקן אותו דבר רק לאותה המדינה בלבד אז איכא למימר דלא נתקנה אותה תקנה אלא היכא דשייך אותו הטעם לבד מהר"י ווייל סי' ס"ה ועיין פר"ח י"ד סי' קט"ז ס"ק ב':

שנ"ט לא פלוג רבנן. אפשר היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר משנה למלך פרק י"ב מה' גירושין הל' ט"ז ד"ה וראיתי:

ש"ס לא פלוג רבנן. לא אמרינן רק בענין אחד בעצמו אבל בשני ענינים כגון שנא' דמשום דנאסר כבוי שלא לצורך יאסר ג"כ לצורך מטעם דלא פלוג רבנן ל"ש כלל למימר הכי כיון דשני ענינים נפרדים הם דהאי לצורך והאי שלא לצורך כ"כ הלחם משנה פ' ג' מה' שביתת י"ט ונ"ל מך שדבריו אלו יש להם על מי שיסמוכו הוא הר"ן ז"ל שכ' בר"פ שואל גבי בריי' דאין רואין במראה בשבת דף קס"ד ב' וז"ל ומיהו שאר המראות אפילו לת"ק שרו דאע"ג דת"ק ס"ל כרבא היינו לומר שהשוו מדותיהם במין אחד אבל להחמיר במין אחר אטו אותו המין שראוי לחשבו אפילו רבא מודה דלא מחמרי' תדע דהא אמרי' בפ"ק דאם אדם חשוב הוא מותר ולא גזרינן שאינו חשוב ובשמן נמי חלקו בין משחא לדנפטא ולא גזרו זה מפני זה הלכך נקטינן דמראה שאינו של מתכת בין קבועה בין שאינה קבועה שרי ומראה של מתכת אפי' קבועה אסירא זה דעת הרב אלפסי ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ' כ"ב מה' שבת עכ"ל:

שס"א לפני עור לא תתן מכשול. ל"ש אלא בדבר איסור שאם הוא אינו מזמינו בידו לא היה יכול חבירו ליטלו כדמוכח להדיא בפ"ק דע"ז ו' ב' ואיכא למידק לפ"ז בהא דאיתא בנדרים ס"ב ב' רב אשי ה"ל ההוא אבא זבניה לבי נורא א"ל רבינא והא איכא ולפני עור לא תתן מכשול א"ל רוב עצים להסקה ניתנו ע"כ וקשה דמאי פריך ליה רבינא ומאי קא מהדר ליה רב אשי הא בהדיא מסקי' בפ"ק דע"ז דההיא דתניא מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח מיירי דוקא בדקאי בתרי עברי נהרא דאי לא יהיב ליה לא מצי שקיל וכאן ודאי שהיו מוצאים לקנות עצים אחרים זולת רב אשי דדוחק לומר שלא היה להם בכל אותו הישוב רק אותו יער דרב אשי ואשמעה אחד קדוש מדבר דהא דפריך ליה רבינא והא איכא לפני עור לא תתן מכשול לא הוי מעיקר הדין רק דאדם חשוב כרב אשי שאני שיש לו להתרחק מן הדרך המותר לאחרים ולי המך לא נהירא דא"כ מה זה תשובה שהשיב לו רב אשי רוב עצים להסקה ניתנו הלא אעפ"כ יש לו לאדם חשוב כמוהו ליזהר גם בזה ולדידי חזי לי קושטא דמילתא דמעיקרא קושיא ליתא שהרי כתבו התוס' בריש שבת ג' א' ד"ה בבא דרישא דע"כ לא אמרינן בפ"ק דע"ז דלא עבר אלפני עור לא תתן מכשול היכא שהנזיר עצמו יכול ליטלם רק דלא קעבר אאיסורא דאורייתא אבל מ"מ איסורא דרבנן מיהא איכא וכן כתבו הרא"ש והר"ן שם ריש שבת ובפ"ק דע"ז ובמשפטי שמואל ס"ס קל"ד ומעתה שפיר קא קשיא ליה לרבינא איך רב אשי היה עובר אאיסורא דרבנן למכור להם עצים לבי נורא אף שהיו מוצאים לקנות מאחרים והשיב לו רב אשי דע"כ לא אסרו בנזיר אף ביכול ליטלו מעצמו רק משום דמושיט ליה איסורא להדיא אבל הכא מי יימר דלע"ז בעו להו הלא מכיון דרוב עצים להסקה ניתנו טפי אית לן למתלי בהיתרא מבאיסורא ונלע"ד דבזה מדויק דלא קאמר והא קעבר אלפני עור לא תתן מכשול אלא והאיכא לפני עור לא תתן מכשול כלומר והאיכא איסור מדרבנן השייך לאיסור לפני עור לא תתן מכשול ודוק ועיין שו"ת זקן אהרן סי' פ"ח:

שס"ב לפני עור לא תתן מכשול. לא חיישינן ליה רק היכא שאם יעשה האיסור תהיה ההנאה לו לעצמו אבל אי לא מטיא הנאה לידיה רק שאנו מסופקי' שמא יעשה האיסור לתועלת חבירו לא חיישינן לאיסור לפני עור וכו' כיון דחזקה אין אדם חוטא ולא לו. כן יש ללמוד ממאי דאמרינן בפ' שנים אוחזים ה' ב' אנן חיותא לרועה היכא מסרינן והכתיב לפני עור לא תתן מכשול אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו ע"כ:

שס"ג לפני עור לא תתן מכשול. דלא אסרינן רק כדקאי בתרי עברי נהרא לאו דוקא בכי האי גוונא שאינו יכול ליטלו מעצמו בשום אופן כלל אלא כל שאין האיסור מזומן לפניו והוא מביאו לביתו ומזמין לפניו האיסור כקאי בתרי עברי נהרא חשבינן ליה כ"כ הפר"ח בא"ח סי' תצ"ו בכללי מנהגי איסור כלל כ"ג והר"ב משפטי שמואל סי' קל"ד וכן מצאתי עוד בספר דרך הקדש על עשר קדושות דף י' א' יע"ש וע"ע בשו"ת חוות יאיר סי' קפ"ה: שס"ד

לפני עור לא תתן מכשול. שייך לאומרו אף במידי דלית ביה איסורא רק מדרבנן כ"כ התוספות סוף פרק קמא דע"ז כ"ב א' ד"ה תיפוק ליה וכן כתב הכנה"ג בי"ד סי' נ"ה הגהות הב"י אות פ"ט לדעת הרשב"א והר"ן וכן כתב מוהר"ר שמואל קלעי בשו"ת משפטי שמואל סוף סי' קל"ד וכתב שהוא מוכרח מכמה דוכתי וכן כתב עוד בעל דרך הקדש הנז' שם ובחוות יאיר סי' קפ"ה ודין גרמא לי תמיהא על הרדב"ז ז"ל שכתב בח"ב קובץ ג' סי' רט"ו מלשונות הרמב"ם דלא אמרינן כן אלא באיסורי תורה אך באיסורי דרבנן דוקא רב עיליש דגברא רבה הוא נחדהר בהכי דליתא:

שס"ה לפני עור לא תתן מכשול. ע"כ לא שרינן בדלא קאי בתרי עברי נהרא אלא דוקא כשבאותה עשיה אינו עושה גוף האיסור כהושטת כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח דאין ההושטה גופה הוא האיסור רק מה שימשך ממנו אבל היכא שאתה מניח לצדוקים שיעשו לנו מלאכה בי"ט הרי המלאכה הוא גוף האיסור ודאי ואפי' בדלא קאי בתרי עברי נהרא אסור בלי ספק ואע"פ שהאמירה עצמה לא הוא גוף האיסור מ"מ מאחר שאי אפשר שיעשה המלאכה בעל כרחו אלא ע"י האמירה חשיבא כגוף האיסור ואסור אליבא דכ"ע משפטי שמואל סי' קל"ד:

שס"ו לפני עור לא תתן מכשול. דאמרינן דלא אסור רק משום מסייע ידי עוברי עבירה בדלא קאי בתרי עברי נהרא היינו דוקא גבי כוס יין לנזיר או אבר מן החי לבני נח שהוא יודע שאותו דבר אסור לו דדילמא כיון שיודע שהוא אסור לו דילמא הדר ביה ולא עביד אבל היכא דסבור שאותו דבר שמושיטין לו הוא מותר גמור ודאי דאכיל ליה ולא הדר ביה ואית ביה משום ולפני עור לא תתן מכשול הרדב"ז ז"ל הובאו דבריו בשו"ת רבי בצלאל סי' ג' ועיין במשפטי שמואל סי' קל"ד:

שס"ז לפני עור לא תתן מכשול. דקעבר מי שמושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח נסתפקו בלימוד הישיבה היכא שהנזיר לא שתה אותו כוס של יין והבן נח לא אכל אותו אבר מן החי שהושיט לו אי קעבר המושיט משום לפני עור לא תתן מכשול או לא מי נימא דכיון דלא נכשלו באיסור ע"י ההיא ההושטה לא מיקרי תו מכשול או נימא כיון דסוף סוף הוא' נתן המכשול לפניהם עובר בלאו דלפני עור לא תתן מכשול אף דלא נכשלו בו והנה באמת ובתמים מכח הסברא אמרתי דמ"מ קעבר המושיט אף שלא באו על ידו לידי מכשול כיון דאנתינה קפיד רחמנא והרי נתן והבאתי ראיה נכונה לדברי מפרק אלו מגלחין י"ז א' דאיתא התם דאמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול אמרא ליהוי ההוא גברא בשמתא דקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול דתניא לפני עור לא תתן מכשול במכה בנו גדול הכתוב מדבר ע"כ ופי' רש"י דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והו"ל איהו מכשילו עכ"ד הא קמן מבואר דמיד שהאב מכה לבנו הגדול ונתן המכשול לפניו אז עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול הגם שאפשר שבנו לא יבעט בו ולא יכשל וכדכתיבנא ועיין שו"ת זקן אהרן סי' פ"ח שכתב בנדון שלו וז"ל וזה הנדון לא דמי מפני שהתם הנזיר אינו עובר אלא ע"י זה אבל הכא הוא בעצמו עבר כלל משעה שיצא מבית שמעון ואין כאן משום ולפני עור לא תתן מכשול דלא אשכחן זה אלא כשעדיין לא חטא כההיא דרודה בנו הגדול דשמתיה אמתיה דרבי כדאיתא במגלחין וכן בפושט כוס לנזיר אבל בעובר כבר או בעובר ואתי לא מצינו דין ולפני עור ע"כ לעניינינו הרי תנא דמסייע לי דלא שייך איסור דולפני עור לא תתן מכשול אלא קודם שחטא וכמשמעות סוגיא דפ' אלו מגלחין שהבאתי. איברא דלכאורה איכא למידק על זה מההיא דאמרינן בפ"ק דקדושין ל"ב א' רב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה אמר איזיל אחזי אי רתח אי לא רתח ופריך תלמודא ודילמא רתח וקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול ומשני דמחיל ליה ליקריה ע"כ והנה ממאי דנקט הש"ס האי לישנא דדילמא רתח וקעבר וכו' משמע דכל עוד דלא רתח רבה בריה לא היה עובר רב הונא אביו אלאו דלפני עור אף שנתן המכשול לפניו הפך הנראה בהדיא מההיא דמ"ק שהבאתי אך אמנם לפי האמת לא קשיא ולא מידי דמצינן שפיר לפרושי ולמימר דאה"נ דמיד דהוה קרע שיראי באנפי בריה קעבר משום ולפני עור וכו' משום שמא יבא בנו לידי מכשול וכוונת המקשה נמי זו היא ודילמא רתח ומשום האי חששא שמא יבא לידי מכשול קעבר אביו השתא בשעת קריעה אלפני עור לא תתן מכשול כיון שנתן אביו לפניו המכשול וכדין הוא דלפרוך סתמא ולימא והרי עבר אלפני עור וכו' אלא משום דלא ידעינן מאי מכשול איכא לקרוע שיראי לפני בנו משום הכי מפרש למילתיה וקאמר דהמכשול הוא דילמא רתח וקאמר לאבוהי מידי ברתחיה כנ"ל לפרש כי היכי דלא תיקשי אאידך סוגיא דמ"ק דשם נאמר בבירור דמיד שמכה לבנו גדול עובר משום ולפני עור וכו' אע"ג דאכתי אפשר דבריה לא ירתח ולא יחטא. ומצאתי אחר החיפוש עוד ראיה ברורה לדברי ממ"ש מהר"א ששון בסי' קס"ב בפשיטות גמור דאיסור הרבית הוא בתחלת ההלואה אע"פ שהלוה לא יתן הרבית ודייק לה מקרא דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך כלומר משעת הנתינה שאתה מלוה אותו וכו' יעוש"ב וכתב הכנה"ג בי"ד סי' ק"ס הגהות הטור אות ו' דלדעת מהר"א ששון הנז' אף הלוה עובר משעת הלואה אלאו דלא תתן מכשול שנותן מכשול למלוה לעבור אלאו דלא תשימון ושכ"כ הר"ן בתשובותיו סי' ע"ג ובדפוס רומי אך בדפוס קוסטנטינא הוא סי' פ"ט הרי דלדעת כל הני רבוואתא קעבר הנותן המכשול משעת נתינה אע"ג דלא בא לידי מכשול וכדכתיבנא ותו לא מידי:

שס"ח לית דחש לדר"פ. היכא דקאמר הכי מוכח מדברי הרי"ף בפ' אלמנה ניזונת דלית הלכתא כוותיה וז"ל שם וליתא לדר"ש דאמרינן ההיא אתתא דתפסה כסא דכספא בכתובתה אתא לקמיה דרבא אמר לית דחש לדר"ש ע"כ וכן מצאתי להרא"ש ז"ל בפ"א דנדרים סי' ה' שכתב וז"ל והלכתא כרבנן דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו ועוד קאמר ההוא גברא דאמר משמתינן מנכסי דבריה דר' ירמיה בר אבא אתא לקמיה דרב חסדא אמר לית דחש להא דר"ע דקסבר בשמתינא פליגי עכ"ל וכ"כ עוד בפ' אין מעמידין סי' ל"ה יע"ש וכ"כ הר"ן ז"ל בההיא דנדרים ז' א' ושכ"כ הרמב"ן ז"ל ועיין תוס' פ' כל המנחות י"א ב' ד"ה קומץ:

שס"ט למאי דקאמר ר"פ וכו'. לא ש"מ דלא ס"ל דאי לא הוה ס"ל כאמימר הוה אמר בהדיא דלית הלכתא כאמימר ומדלא אמר הכי לא מצינן למדחי שמעתא דאמימר בכי האי מילתא קלישתא הלכך איתא לדאמימר כ"כ הרי"ף בפ' מצות חליצה תל"ט א' אכן בספר המכריע לר' ישעיה הזקן כ"י סי' ע"ז פליג עליה וכן נראה מדברי הרמ"ה שהביא ר' בצלאל בשיטה המקובצת על ב"ק דף קע"א סע"ג וז"ל וכ"ש דמשמע דרבי לית ליה דר' יהודה מדקאמר לדברי רבי יהודה מכלל דלדידיה לא ס"ל ע"כ:

ש"ע לדידי מפרשא לי מיניה דר"פ. מלשון זה נראה שדק טפי בשמעתיה כ"כ הכ"מ פ"ה מה' תפלה הלכה י' לדעת הרמב"ם ז"ל ואיכא למידק על זה לכאורה דהא בפרק הגוזל ומאכיל קי"ב ב' קאמר מר עוקבא לדידי מפרשא לי מיניה דשמואל דהא דמקבלין עדים שלא בפני בעל דין כגון דפתחו ליה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא וכו' והרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' עדות השמיט להא דמר עוקבא ופסק להלכה כרבי יוסי בר חנינא דאמר כגון שהיה הוא חולה או עדים חולים יע"ש וכן בפ' המקבל ק"ס א' ובפ' חזקת הבתים ל"ה ב' ובדוכתי אחריני מצינו זה הלשון דלדידי מפרשא לי וכו' והרמב"ם ז"ל פסק דלא כוותייהו דוק ותשכח לכן נלע"ד ברור דלא כ' כן הכ"מ אלא דוקא היכא דתרי אמוראי פליגי אליבא דאמורא אחרינא וחד מינייהו נקט הך לישנא דלדידי מפרשא לי מיניה וכו' דאז שייך שפיר למימר דמדנקט הך לישנא נראה שדקדק טפי בשמעתיה ששמעה מפומיה דמארה יותר מחבירו וכההיא דפרק אין עומדין ל"ד ב' דעלה אמרה לשמעתיה הכ"מ דר"ש בן פזי קאמר משמיה דריב"ל כ"ג בסוף כל ברכה וברכה וכו' ור"י בר נחמני קאמר לדידי מפרשא לי מיניה דריב"ל כ"ג תחלת כל ברכה וברכה וכו' אבל היכא דפליגי תרי אמוראי אליב' דנפשייהו וחד מינייהו קאמר לדידי מפרשא לי וכו' אז לא שייך לומר שלפסוק הלכה כההוא דאמר לדידי וכו' מטעמ' דדק בשמעתי' רק פסקינן הלכתא כפי הכללים המסורים בידינו כן נ"ל פשוט דעת הכ"מ ודוק:

שע"א לאו הבא מכלל עשה עשה. לא אמרינן אלא היכא שהוציאו הכתוב בלשון עשה ממש ולא הוזכר בכתוב הלאו כלל אבל היכא שהוציאו הכתוב בלשון לאו כגון ושמרת את החקה הזאת וכו' אז הוי לא תעשה שו"ת רדב"ז חלק ב' קובץ ג' בלשונות הרמב"ם סימן צ"ה:

שע"ב לאו הבא מכלל עשה. נסתפק בו הרב המובהק אב"ד ור"מ דק"ק נא אמון יע"א כמהור"ר אברהם ישראל נר"ו אי נדחה מפני עשה אי לא:

ודנא כתבא די רשים מר ניהו רבא. כאחד מצבא. חסיד שבכהונה. החכם השלם הדיין המצויין עצום ורב כמוהר"ר מלאכי הכהן נר"ו והנה ה' נצב עליו לשומרו. אכי"ר:

כפילנא שלמא רבא למר. אותותי אלה להציג קמיה דמר את אשר נסתפקתי אי אתי עשה ודחי לאו הבא מכלל עשה אי חשיב לאו לענין זה ואתי עשה ודחי לא תעשה או חשיב עשה ואינו נדחה מפני עשה דלכאור' נראה שאינו נדחה שהרי אמרו בכמה דוכתי דלא אתי עשה דיבום ודחי לאו ועשה דאלמנה לכהן גדול וכבר עלה בהסכמה הריטב"א הביאו הר"ב יבין שמועה כלל רי"ג דטעמ' דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה הוא משום דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה ולא משום דבהצטרפות העשה אלים לא תעשה הרי דלא אתי עשה גמור ודחי עשה דבעולה שהוא לאו הבא מכלל עשה וכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל בפ' כיצד דף צ"ז ד' וכן נראה מבואר בפ' תמיד נשחט דף נ"ט דעש' דהשלמ' שהוא לאו הבא מכלל עשה אינו נדחה מפני עשה דאכילת קדשים אלא שהרשב"א הובאו דבריו בש"מ לכתובות במאי דשייך לדף מ' כתב דעשה דמצרי כיון דאינו עשה גמור אלא לאו הבא מכלל עשה לא עדיף מלאו גמור דנדחה מפני עשה וכן בעולה לכהן גדול לא הוי עשה גמור אלא נדחה מפני עשה כלאו והדבר צריך תלמוד ואעיקרא דברי הריטב"א ז"ל תמוהים לעניות דעתי דמלבד מה שהקשה עליו הר"ב יבין שמועה ז"ל ותירוצו אינו מספיק כמו שיראה מעכ"ת תו קשיא לי ממ"ש בפ' כיצד קפסיק ותני לא שנא מן הנישואין ולא שנא מן האירוסין בשלמא מן הנישואין לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה אלא וכו' ואם אית' לדהריטב"א דמאי דלא דחי עשה ללא תעשה ועשה הוא לרווחא דמילת' דבלאו הכי אין עשה דוחה עשה אחר מהיכ' פשיט' לתלמודא דאלמנה אן הנישואין לא מצי כהן ליבם אי משום דאיכ' עשה ולא תעשה הא הלא תעשה כמאן דליתיה ועשה דיבום דחי ליה ועשה דאשה בבתוליה יקח הוא עשה שאינו שוה בכל וליתי עשה דיבום השוה בכל ולידחי עשה שאינו שוה בכל אלא בכהן גדול אלא ודאי דבהצטרפות העשה ולא תעשה אלים העשה נמי ובהצטרפות שניהם מקבלין דין מן דין יודיעני בזה דעתי הרחבה וכי מטי מר להאי כללא בספרו הנחמד לשום את שמי שם יהא רעוא דספרא דבי רב יגלה ויראה החוצה ושמעתתיה ליבדרן באהלות דרבנן:

נאם נאמן בברית אהבתו הוא אברהם ישראל ס"ט

אני עניתי מהוד שיחתו העמוקה. שותא דיניקא בשו:

אחד היה אברהם המיוחד בהוד והדר היקר ראש הממשלה הראשונה. דבר אחד לדור אב"ד ור"מ ורעיא מהימנא. יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל.

את קולו שמעתי בגן עדן האר"ש. קול גדול ולו יסף תוספת דרבנן עלה ונסתפק אי אתי עשה ודחי לאו הבא מכלל עשה אי חשיב לאו ואתי עשה ודחי ליה או חשיב עשה ואינו נדחה מפני עשה ואירא כי עירום אנכי ואחוה דעי אף כי אני תול"ע משפח' התולע"י:

אשר אני אחזה לי דהא דאמרינן בכולי תלמודא לאו הבא מכלל עשה עשה. הוא מדאפקיה קרא את הלאו בעשה דלא כשאר לאוין שבתורה שמע מינה דהעיקר הוא משום קיום העשה דהעובר הלאו הוי כאלו עובר העשה דאין לוקין עליו דהוי הלאו כאילו הוא עצמו גוף העשה דהא בקיומו מקיים העשה ובביטולו מבטל העשה וכאילו הכל עשה אחד וכיון שכן מסתברא דלא גרע משאר עשה דאינו נדחה בשביל עשה אחר וכן מוכח ודאי מההיא דפ' תמיד נשחט שהביא מעכ"ת גבי עשה דהשלמה דאינו נדחה מפני עשה דאכילת קדשים אע"ג דעשה דהשלמה הוי לאו הבא מכלל עשה אך מאי דמייתי עלה מר בראשונה מהא דאמרינן בכמה דוכתי דלא אתי עשה דיבום ודחי לאו ועשה דאלמנה לכ"ג דלפי מאי דכייל לן הריטב"א ז"ל בפ"ב דב"מ דהא דלא אתי עשה ודחי לא תעשה הוא משום דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה ולא משום דבהצטרפות העשה אלים הלא תעשה יש להוכיח דכעשה גמור חשיב עשה דבעולה לכ"ג אע"ג דהוי לאו הבא מכלל עשה דאם איתא דחשיב כלאו היה לו להיות נדחה משום עשה גמור דיבום אחרי קידה אמינא דלאו ראיה גמורה היא דהא לא פסיקא ליה להריטב"א בכולהו דוכתי דאמרינן אין עשה דוחה לא תעשה ועשה דלאו משום דאלים הלא תעשה בהצטרפות העשה הוא אלא היכא דהעשה הוא עשה גמור אבל היכא דאין העשה עשה גמור אז צריך ג"כ הלא תעשה דבהצטרפות שניהם לא אתי עשה ודחי להו דאי לאו הכי נדחה הוא מפני העשה גמור דהכי עלה דההיא דפ' אלו מציאות דרשינן מוהתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם כגון כהן והוא בבית הקברות דפריך תלמודא פשיטא האי עשה והאי לא תעשה ועשה וכו' כתב הוא ז"ל האי כללא דהא דנקט התם ובכל דוכת' הכי אין עשה דוחה לא תעשה ועשה לרווחא דמלתא נקט לה וכתב עוד וז"ל א"נ דהכא כיון דעשה דהשבת אבידה שוה בכל הא אלים מעשה דקדושים יהיו שאינו שוה בכל והוה דחי ליה אבל השתא דאיכא עשה ולא תעשה אע"פ שאינם שוים בכל לא אלים עשה דהשבת אבידה למדחי ליה עכ"ל הרי דלא פסיקא ליה בפשיטות כן לעולם דלרוחא דמלתא נקטיה היכא דאין העשה עשה גמור שוה בכל ולפ"ז אין ראיה מעשה דבעולה לכ"ג דאי הוה חשיב לאו הוה אתי עשה דיבום וראי ליה וע"כ עשה הוא דאפילו דחשיב עשה נמי אכתי אתי עשה דיבום ודחי ליה כיון דאינו עשה השוה בכל דומיא דעשה דיבום וע"כ צ"ל דמשום דאית בה נמי לא תעשה הוא דבהצטרפות שניהם אלים ולא אתי עשה דיבום ודחי לא תעשה ועשה דבעולה אע"ג דאינו שוה בכל והיינו דפשיט' ליה לתלמידא בפרק כיצד דאלמנה מן הנשואין לא מצי כהן ליבם משום דאית ביה עשה ולא תעשה דוקא משום דבחדא מינייהו לחוד לא סגי דהוה אתי עשה דיבום ודחי ליה ובזה אזדא לה תמיהת מעכ"ת עליה דהריטב"א ז"ל מההיא דפ' כיצד אבל הא קשיא טובא ממ"ש הרשב"א ז"ל בפ' אלו נערות דעשה דמצרי כיון דאינו עשה גמור אלא לאו הבא מכלל עשה לא עדיף מלאו גמור הנדחה מפני עשה וכן עשה דבעולה לכ"ג לא הוי עשה גמור אלא נדחה מפני עשה כלאו ע"כ דהא ההיא דפ' תמיד נשחט הויא תיובתיה דבהדיא פריך תלמודא התם מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה אע"ג דעשה דהשלמה הוי לאו הבא מכלל עשה משמע בהדיא דהוי כעשה גמור דאינו נדחה מפני עשה אחר וכבר נתעורר בזה ג"כ הר"ב דברי אמת בקונטריס ססי' נ"ה א' רנ"ו ג' ע"ש ומיהו למאי דמסיק בלישניה שם בדרך אחרת י"ל דלדחיה בעלמא אמרה מעיקרא ושוב חזר בו משום דלא קאי הכי לפום קושטא דמלתא כנלפק"ד: