יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 29

שמ"ח לעבור עליו בב' לאוין. לפעמים קאמר הכי בגמרא במילתא דאית ביה כמה לאוי אחריני וצ"ל דלאו דוקא בב' לאוין ותו לא אלא כלומר לטפויי לאוי אתא וה"ה דאיכא טפי עיין בחדושי פ' הרבית למוהריט"ץ דף ב' ע"ג:

שמ"ט לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעינך. שהרי פיגול א' מגופי תורה ולא למדו הכתוב אלא מגזירה שוה מימרא דר' ינאי פ"ק דכריתות ה' א' ואמוראי אחריני ילפו לה שם מדוכתי אחריני ע"ש והנה יש מקום דקדוק בכאן דמהיכא תיתי שתהא קלה בעינינו הגזירה שוה עד שהוצרכו כמה אמוראי להזהירונו על זה ולמה הזהירונו על זה יותר משאר י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם ומאי לעולם דקאמר דכעין זה פריך בפ"ב דחגיגה י"ז ב' גבי לעולם אל תהי שבת קלה בעיניך וכו' וכן בפ"ד דכתובות מ"ח ב' גבי לעולם היא ברשות האב יע"ש ונראה לפק"ד לומר דבדין הוצרכו להזהירנו על הג"ש טפי משאר מדות לפי שהגזירה שוה משונה הוא מכולן שהרי ן כל שאר המדות קבלו אותם בגדר תכלית כונתם שלא יוכל שום אדם להרהר אחריהם ולומר שלא קבל איזה מהם עד שלא ירצה לדרוש אותה זולתי בק"ו דאדם דן מעצמו ואפשר בנקל לטעות בו ולדרוש ק"ו פריכא היא דמצינן למשוך ידינו הימנו אמנם הג"ש לא קבלו אותם העניינים והדרשות כמו שאנו דורשים אותם כי יש ג"ש שקבלו אותן המילו' המופנו' שניתנו לידרש ולא קבלו לאיזה ענין תדרש ויש אשר קבלו שבענין פלוני ניתנה הג"ש לידרש ולא קבלו המילות אשר בהם נדרוש הגזירה שוה כמו שתמצא בכריתות בבתי מדות ריש בית ב' ובה"ע ש"ד פ"ב והאריך עוד בזה הרמב"ן ז"ל בהשגותיו לס' המצות דף י"ז ב' יע"ש ויש עוד ג"ש שקבלו הנושאים והמילות אמנם לא קבלו לאיזה פרט מהנושאים תדרש כמ"ש ביבין שמועה כלל צ"א בשם הר"ן ואחר שכן היה מקום לבעל דין לחלוק ולומר שאין אנו אחראין לדרשת הג"ש אשר ידרוש הדורש מדעתו מאחר שלא קבל הדרישה כאשר היא רק המילות או הנושאים בלחוד ולפיכך הוצרכו רז"ל להזהירנו שלא להרהר אחריה ולא תהא קלה בעינינו מפני זה שהרי פיגול א' מגופי תורה הוא ולא למדו הכתוב אלא מג"ש אחר עידן ועידנין מצאתי לר' בצלאל בתשובותיו סי' י"ט דף ס"ו ב' שבצחות לשונו כ"כ בקצרה אלו דבריו ואדרבא הגזירה שוה הוא יותר גרועה משאר דרשות שאין בה אלא רמז מלה ולהכי בפ"ק דכריתות הוצרכו כמה אמוראי למימר אל תהי ג"ש קלה בעיניך ע"כ לענינינו ושמח לבי גם אני עוד אפשר לומר טעם אחר וראיתי שרמזו הבאר שבע שם בתוספותיו לכריתות שלפי שמצינו לפעמים איזו ג"ש שהיא זרה בעיני כל רואיה כגון ההיא דפ"ד דכתובות מ"ה ב' גמר פתח מפתח ופתח משער ושער משעריך וכן יסרו מיסרו ויסרו מבן ובן מבן שם דף מ"ו א' וכן ההיא דפ"ק דפסחים ז' ב' דיליף בדיקת חמץ לאור הנר מציאה ממציאה ומציאה מחיפוש וחיפוש מנרות ונרות מנר וההיא דבקמא ה' א' אתיא תחת נתינה ישלם כסף לפיכך באה אזהרתן ז"ל דאף בגזירות שוות כאלו לא נהרהר אחריהם ובזה אתי שפיר מלת לעולם דר"ל לעולם אפילו אותן גזירות שוות כאלו שכמו זר נחשבו אל יהו קלות בעיניך. אך מ"ש עוד שם דכיון דקי"ל דהיקשא עדיפא מג"ש וגם דמשיבין עליה כשהוא מופנית משני צדדים לכך הוצרכו להזהירנו עלה לי המך לא נהירא חדא דאיך כתב בפשיטות גמור דהיקשא עדיפא מג"ש הלא סוגיות מתחלפות הן כנודע מספרי הכללים ע"ש וע"ע בס' יבין שמועה מהרשב"ץ דף ב"ן ובמשנה למלך רפ"ב מה' קרבן פסח ובשמות בארץ יום תרועה דף י"ד ג' ומזה נמשך דגם בפוסקים ז"ל במחלוקת היא שנויה כמו שתמצא בכנסת הגדולה בכללי ההיקש ע"ש וזו הלכה העלה הרב הגדול אליהו אלפאנדרי ז"ל בספרו סדר אליהו רבא וזוטא דף ע"א דתרי גווני היקש הוו דיש היקש דג"ש עדיפא מיניה ויש היקש שהוא עדיף מגזירה שוה כמ"ש בשמו בכללי ההא קחנו משם הרי דלאו מלתא פסיקתא היא דא דהא איכא מין היקש דגזירה שוה עדיפא מיניה ולפי דבריו אף על ההיקש הוה להם להזהירנו מאחר שהוא גרוע מן הגזירה שוה לפעמים ועוד דלו הואלנו ונאמר שלעולם היקשא עדיפא מג"ש לא נקל מפני זה בג"ש כי חומר ההיקש לא יחייב קלות הג"ש דהא אפשר דתרווייהו חמירי אלא שההיקש חמור מגזירה שוה ותדע עוד שאין מקום לדברי הב"ש שהרי מדברי רש"י בפ"ק דקידושין ל"ה א' מוכח דהיקש עדיף מבנין אב מדכתב דלא שבקינן היקשא וגמרינן מבנין אב ואפ"ה לא מצינו בשום מקום שיזהירונו על הבנין אב מפני היותו יותר קל מההיקש ואם כדבריו דטעם האזהרה בגזירה שוה הוא משום דהיקש עדיפא מטעם זה היה להם להזהירנו גם בבנין אב וגם לפי מאי דכתבו התוס' בפרקא קמא דיבמות ד' א' דהיקשא עדיפא מסמוכים היה להם ז"ל להזהירנו שלא נקל בסמוכים אלא ודאי אין טעם זה טעם לשבח ואחר זמן יצא לאור עולם ספר קנאת סופרים להרב הגדול והכולל כמוה"ר חנניה קאזיז זצ"ל על ס' המצות להרמב"ם וז"ל שם בשורש ב' דהמשמעות הוא לפום ריהטא אל תהא קלה בעיניך ג"ש דעלמא שהסכימו בה חז"ל איזה ענין מהענינים שדרשו בה מעצמן שהרי הכתוב עצמו למד כמה גופי תורה בג"ש ודייקא נמי דקאמר לא למדום הכתוב אלא בג"ש ואילו היו כל דרשות של גזירות שוות שוות ביניהם להחשיבם כדבר מפורש בהדיא מהיכא קא סלקא דעתיה למיחש שמא תהא קלה בעיניך ומה נשתנו אלה מאלה והלא לפי דעת הרמב"ן כלן למדן הכתוב עכ"ד הרי לנו דרך שלישי בכלל זה דאל תהי ג"ש קלה והמעיין יבחר ולא אני:

ש"ן לדידהו קאמר להו לדידי וכו' אבל לדידכו אודו לי מיהא וכו'. הדרך הוא שאומר לבר פלוגתיה בהאי לישנא של אודי לי מיהא כדי שיודה לו לפחות בחלוקה אחרת שלא איפליגו בה כלל כאילו יאמר בהך חלוקה דלא שייך בה הך טעמא של מחלוקותינו אודי לי מיהא בה ואיכא למידק לפי זה בנדרים פ"א א' גבי מה דאיפליגו שם רבנן ור' יוסי ברחיצה וקישוט דלרבנן הויין נדרי עינוי נפש ולר' יוסי לאו נדרי עינוי נפש נינהו דכפי הנראה משמע דקאמר אודו לי מיהא בחלוקה דהיא היא עיקר פלוגתייהו דהכי איתא התם איבעיא להו לר' יוסי מהו שיפר משום נדרים שבינו לבינה ת"ש אר"י אין אלו נדרי עינוי נפש אבל נדרים שבינו לבינה הויין דילמא לדידהו קאמר להו לדידי אפי' דברים שבינו לבינה לא הויין לדידכו דאמריתו הויין נדרי עינוי נפש אודו לי דאין אלו נדרי עינוי נפש מאי רב אויא בר אהבה אמר מופר וכו' ע"כ והנה ההרגש בזה מבואר דלא מצינו בכל הש"ס אודו לי מיהא וכו' אלא בחלוקה מבחוץ דלא איירו בה כלל כנ"ל ואיך א"כ דחי תלמודא דילמא לדידהו קאמר להו וכו' לדידכו דאמריתו הוויין נדרי עינוי נפש אודו לי מיהא דאין אלו נדרי עינוי נפש כיון דבהך מילתא גופה הוא דאיפליגו דלרבנן נדרי עינוי נפש מיקרו ולר' יוסי לא הוו נדרי עינוי נפש אמנם אחר העיון נלפק"ד דיש ליישבו כשאר אודו לי שבכל התלמוד וזה כשנדקדק היטב בדברי רש"י שם שכתב וז"ל מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה שיהו מופרין לעצמו כדאמרן לעיל אבל אין בהם עינוי נפש מופר לעצמו משום דדברים שבינו לבינה היינו קישוט כל הגוף בין קישוט כל הגוף בין קישוט תכשיטין בין קישוט דהעברת שער באותו מקום דקישוט כל הגוף משמע עכ"ל והנה מדבריו אלו משמע דהוקשה לו ז"ל מאי קבעי תלמודא אם יפר לר' יוסי משום דברים שבינו לבינה הלא סתם קישוט ורחיצה בפנים הוא דלא שייך כלל דברים שבינו לבינה ותירץ זה בצחות לשונו ואמר דבעיין לאו ברחיצת הפנים איתשילא אלא ברחיצה וקישוט של כל הגוף במקומות דשייכי בהו דברים שבינו לבינה ומתבאר עוד זה ממה שסיים עוד בזה הלשון לדידכו דאמריתו דרחיצה הוי עינוי נפש וכו' אלא דברים שבינו לבינה דהא לא נדרה אלא מאותו מקום ע"כ ונימוקו עמו לפרש בעיין בהכי מדפשיט ליה רב הונא ואמר אינו מפר שלא מצינו נחש שמת בעפר פיר פירש בעפר חפירתו כך לא מצינו אדם שניזוק במקום שרגיל לדוש בתוכו שאין השער מזיקו דמוכח שפיר דבקישוט ורחיצה של מטה איירינן והשתא לפי זה מצינן למימר שפיר דהך אודו לי מיהא נמי מתפרש היטב כשאר אודוי לי שבש"ס וזה פתרונו לדידי אפילו דברים שבינו לבינה לא הויין לדידכו דאמריתו דהויין נדרי עינוי נפש אודו לי מיהא דאע"ג דסתמא קאמריתו דאם ארחץ אם לא ארחץ נדרי עינוי נפש הוו דלאו בכל רחיצה וקישוט סבירא להו הכי דהא איכא קישוט ורחיצת פנים של מטה ובאלו אודו לי מיהא דדברים שבינו לבינה הוויין כן נלפק"ד:

שנ"א לדבריו דפלוני קאמר לא אמרינן אלא תנא בתרא על ת"ק אבל בת"ק לא אמרי' לדבריו דתנא בתרא כיון שעדיין לא דבר כ"כ מוהריק"א בכלליו דף קט"ז א' ומוהר"ש אלגאזי בהליכות אלי כלל תצ"ו ובגופי הלכות כלל רפ"ד ושניהם לא למדוה אלא מהתוס' דריש ביצה ג' א' ד"ה רבי יוחנן אמר מוחלפת השיטה שכתבו דלר' יוחנן נראה לו דוחק לומר כן וסיימו שם דרבינא אינו חושש לזה ולכאורה כמו זר נחשב לבנות כלל על זה ממ"ש התוס' לר' יוחנן דוקא ולא חשו כלל למאי דרבינא שהוא בתרא אינו חושש לזה ומה גם שמצינו בפ' כל הכלים קכ"ה א' ובפ' האיש מקדש כ"ג ב' ובפ' כל הזבחים ע"ז ב' דקאמר לדבריו דר"פ קאמר אף שהוא התנא המוזכר ראשון אע"פ שיש לחלק ע"ש ודוק וראיתי בגופי הלכות שם שכתב כמסתפק דכלל זה היינו בכולהו תנאי דעלמא חוץ מב"ש וב"ה לפי שב"ה היו נוחים ועלובים ומקדימים דברי ב"ש לדבריהם וכו' ע"ש ואני שזכיתי לשיטת הריטב"א על יבמות כ"י ראיתי אליו ז"ל שכתב שם וז"ל לדידכו דקאמריתו פי' דב"ש בקיאים הם בדברי ב"ה ויודעים היו סברתם אלא שהתנא מקדים דברי ב"ש לעולם ע"כ וקרוב לענין זה ראיתי להרא"ש ז"ל בהלכות קטנות שלו על הלכות ציצית דף מ"ה ב' שכתב וז"ל ואפשר דכשאמרו ב"ש וב"ה דבריהם בבה"מ אמרו ב"ה דבריהם תחלה ואמרו מחייבי דאפי' בתכלת מחייבו והשיבו ב"ש על דבריהם ואמרו דאיסורא איכא בתכלת מדרבנן וכששנו מחלוקתם הקדימו ב"ה דברי ב"ש מפני ענותנותם שמקדימים כל פעם דברי ב"ש לדבריהם ואגב דב"ה שנו מחייבין שנו גם בדברי ב"ש פוטרין ולעולם במינן מחייבין עכ"ד שוב נדפסו חידושי קידושין לגאון אחד מהקדמונים לא נודע שמו ושם ראיתי בדף כ"ב א' שכתב וז"ל מאי איריא דשריפה חמורה וכו' פי' תיפק לי דאפילו כי הדדי נינהו נדון בסקילה וליכא למימר הכא דר"ש הוא דקאמר להו לרבנן דקאמריתו סקילה חמורה ונדון בשריפה אדרב' שרפה חמורה דכיון דמילתיה דר"ש מקמי מלתייהו דרבנן ליכא למימר דלדבריהם קאמר להו עכ"ד ועיין כנסת הגדולה בכללי הגמרא אות צ' ולעיל באות האלף גבי איידי דבעי למתני:

שנ"ב לא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר. לא איתמר אלא היכא שהלאו ההוא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד או כרת דאמרינן דלאותה אזהרה בא ולא לענוש עליו מלקות אבל בלאו גרידא לא איתמר הכי דא"כ כל חייבי לאוין אין לוקין עליהם שכולם באו לאזהרתן כ"כ הריטב"א בחידושיו למכות דף מ' ד':

שנ"ג לאו שאין בו מעשה. אפשר לומר דאינו דומה לגמרי לשב ואל תעשה דשב ואל תעשה ליכא לאו כלל רק מניעת עשה משא"כ בלאו שאין בו מעשה דלאו מיהא איכא אחד קדוש מדבר הובא בשו"ת חוות יאיר סי' צ"ו:

שנ"ד לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמו. הכי איתא בע"ז פ' רבי ישמעאל נ"ח ב' ובפ' ראשית הגז קל"ז ב' ויש לדקדק על זה דא"כ כדפריך תלמודא בריש פסחים להנהו אמוראי דפליגי לפירושא דאור לי"ד מכמה פסוקים דכתיב בהו אור אמאי לא משני לשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד ועלה בדעתי לכאורה לתרץ דלא איתמר הך כללא רק בדנקיט התנא או האמורא לשון משונה מן הפסוק כההיא דע"ז דאמר ליה ר' יוחנן לר' אסי דהוה ליה למימר יין שמזגו עכו"ם מהך טעמא דלשון חכמים לחוד אי נמי כדנקט לשון המקרא משנה במקצת כההיא דחולין דא"ל ר' יוחנן לאיסי בר היני דליתני רחלות אף שבפסוק רחלים קרי להו כההיא דכשר בתורין שם כ"ב א' שכתב שם רש"י שהוא לשון משנה כלומר דאי בלשון הפסוק תורים הוה ליה למימר וכן בדוכתי טובא כמו שתמצא בתי"ט פרק בתרא דעירובין משנה י"ג ובפ"ק דפסחים מ"ב ובפ"ב דכלאים מ"ג ע"ש והטעם הוא משום דכבר גילה דעתו דבעי למינקט לשון משונה מן הפסוק אבל בפסחים דחזינן ליה לתנא דניחא ליה למנקט לישנא דקרא דאור לישנא דקרא הוא שייך שפיר לאקשויי מלשון הפסוק וכן מצאתי אחר עידן ועידנין להר"ב נתיבות משפט דף שכ"ו ב' שכתב דלא אמרינן לשון תורה לחוד וכו' אלא בנושא אחד ששני שמות נקראו לו אחד בלשון תורה ואחד בלשון חכמים כמו רחלים בלשון תורה ורחלות בלשון חכמים אבל תיבה אחת שתי משמעות לא מצינו ע"כ ואחזה אנכי אשית לבי דחילוק זה אין סופו להתקיים שהרי בריש מציעא ב' א' פריך תלמודא ומי מצית אמרת מאי מצאתיה ראיתיה והא אמר רבנאי ומצאת' דאתא לידיה משמע ומשני אין ומצאתה דקרא דאתא לידיה משמע ומיהו תנא לישנא דעלמא נקט הא קמן דאע"ג דנקט לישנא דקרא קא מפליג תלמודא בין מציאה דקרא למציאה דמתניתין גם בפ"ו דבכורות מ"א א' מצינו דקא מפליג תלמודא בין גרב דקרא לגרב דמתני' ע"ש וכן מתברר עוד מההיא דאיפליגו רבנן על רבי יהודה בסוף פרק הזרוע גבי שוק של שלמים וס"ל דמן הארכובה ולמעלה עד בוקא דאטמא נקרא שוק אע"ג דבכל התלמוד מיקרי שוק למטה מן הארכובה כדמוכח בפ"ק דאהלות גבי רמ"ח איברים וכן בפרק מצות חליצה ק"ג א' למדקדק שם וכמ"ש התוס' בפ"ב דיומא כ"ה א' ד"ה נוטל דיש חילוק בין מצנפת דקרא למצנפת דחכמים והאריכו עוד התוס' ישנים שם בפ' יום הכפורים דף ע"ה ב' לחלק בין מצנפת דקרא למצנפת דחכמים ובין מצח דקרא למצח דחכמים יע"ש וכן בפרק המוכר את הבית ס"א א' מוכח דיש חילוק בין יציע דקרא ליציע דחכמים וכמ"ש שם התוס' ד"ה תני רב יוסף וע"ע תוס' פרק כיצד תולין ע"ה א' ד"ה הא ובפרק האשה שנפלו פ"א א' ד"ה יבם ובתי"ט ריש בתרא גבי כפיס ע"ש ובריש פ' ה' דתמורה גבי מרמה וערמה ובפ' ט' דאהלות ריש מט"ו גבי ארון ובריש זבחים ד"ה כל הזבחים ומאחר שכן דכוותה נמי נימא בההיא דריש פסחים דאור דקרא לחוד ואור דמתניתין לחוד ונלפק"ד לתרץ דההיא דפסחים שאני משום דלא מצינו לרז"ל בשום דוכתא שגילו דעתם בפי' מלת אור אי אורתא הוא או יממא ולפיכך לא מצו לתרוצי בפשיטות לשון חכמים לחוד משא"כ בכל אינך דהוה קים להו מדוכתי אחריני שלשון חכמים היה חלוק מלשון המקרא וכן ההיא דריש מציעא הוה קים להו דלישנא דעלמא כך היה דמכי הוו חזו לה למציאה מציאה הוו קרו לה ולפיכך מצינן למימר בפשיטות לשון חכמים לחוד או לישנא דעלמא נקט כנלע"ד:

שנ"ה לא שנו שמפרש האמורא לא נאמר בשביל כך שדעתו לפסוק כן דשפיר מצינן למימר דאליביה דתנא קאמר וליה לא ס"ל כ"כ הליכות אלי סי' תס"ח בשם תו' דע"ז ולי אני בעניי קשה שהרי בפ' השולח דף ל"ה א' גבי שבועת אלמנה קאמר אמר רב לא שנו אלא בב"ד אבל חוץ לב"ד משביעים אותה וקא פריך תלמודא והא רב לא מגבי כתובה לארמלתא פי' ואם איתא לישבעה חוץ לב"ד וליגבייה כתובתה וסלקא בקשיא ע"ש והשתא אם איתא להך כללא אמאי לא משני תלמודא דהא דקאמר רב לא שנו וכו' אליבא דתנא קאמר וליה לא ס"ל ואפשר לתרץ דעד כאן לא כתבו התו' דאליבא דתנא קאמר וליה לא ס"ל אלא בסתמא שלא מצינו לאותו אמורא בדוכתא אחרינא דלימא איפכא אבל כשמצינו לההוא אמורא גופיה במקום אחר שסובר הפך ממאי דמפרש על המשנה כההיא דהשולח אז ודאי שייך שפיר לאתמוהי ולמפרך מדידיה אדידיה כיון דאין דרך האמורא לפרש מתניתין הפך שיטתו וכיוצא בזה תמצא שחילקו התוס' עצמם בפ"ק דעירובין ט' ב' ד"ה אי לא סבר לה יע"ש וע' יש"ש על חולין ספ"ב שכ' דכל לא שנו הוא בקבלה:

שנ"ו לא שנו אורחא דתלמודא למנקט האי לישנא כי קאי אמתניתין או אברי' ומצאתי מחודש דאף כי קאי אמימרא דאמוראי קאמר לא שנו וזה בפרק מי שמתו כ"ג א' שני פעמי' א' ר"ז והב' אביי ע"ש וכן בפ' הדר ס"ד ב' דאיתא שם אמר רמי בר אבא דרך מיל ושינה כל דהו מפיגין את היין וקאמר עלה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא ששתה כדי רביעית וכו' הרי דקאמר לא שנו על דברי אמורא וכן מצאתי עוד פרק אלו עוברין מ"ו א' לא שנו אלא לפניו וכו' ובפ' יוה"כ פ"ו א' ובפ' ארבעה אחין ל"ד ב' ושם מ"ו א' וע"ה ב' ובנזיר כ"ו ב' ע"ש ובסנהדרין ל"ד ב' ובחולין נ"ד א' וע"ע סוכה כ"ב א' ושם בפירש"י ובתענית כ"ט ב' על ר' יוחנן ובפ' ה' דע"ז ע"ג א' ובפ' ג' דבכורות כ"ב א' ומעתה לא ידענא מה זו תמיהא דתמה הפר"ח במים חיים שלו פ' ב' מה' חגיגה הלכה ז' על הרמב"ם ז"ל שפירש לא שנו אלא שלא גמר דאיתא בפ"ק דחגיגה ט' א' דקאי אמימרא דר' יוחנן דקאמר לעיל מיניה כיון שפסק שוב אינו מקריב עד שכ' דהך לישנא דלא שנו ל"ש אלא כי קאי אמתני' או אבריי' דהא ליתא שהרי מצינו דגם כי קאי אאמורא קאמר הכי בש"ס בכמה דוכתי כאמור וגם על מוהריק"א בכלליו דף ק"ג א' איכא למידק שהרי לא הזכיר אלא ההיא דפ' ח"ה ב"ן ב' שיש לדחות דהתם שאני שהוא על דברי רב דתנא הוא:

שנ"ז לא פלוג רבנן דוקא לקולא אמרינן הכי אבל לא לחומרא כ"כ התו' בעירובין ס"ה ב' ד"ה התם טעמא מאי וז"ל וא"ת א"כ מאי קמבעיא ליה אבל הכא אמינא וכו' נהי דלא שכיח מ"מ ליתסר דלא פלוג רבנן בכל תרי במקום נכרי וי"ל דלחומרא לא אמרינן לא פלוג ע"כ ולכאורה לי המך צ"ע דהא בריש פ' בית שמאי ק"ז א' עלה דקאמרי בית שמאי במתניתין אין ממאנין אלא ארוסות אמרינן בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל מ"ט דב"ש לפי שאין תנאי בנשואין ואי נשואה תמאן אתי למימר יש תנאי בנשואין ופרכינן נכנסת לחופה ולא נבעלה מאי איכא למימר ומשני לא פלוג רבנן ע"כ הרי מבואר דאמרינן לא פלוג רבנן אף לחומרא דהא הא לא תמאן הנשואה חומרא היא וכן בפ' נערה שנתפתתה ב"ן ב' גבי כתובת בנין דכרין פריך ואימא היכא דכ' אב לכתוב בעל היכא דלא כ' אב לא לכתוב בעל ומשני לא פלוג רבנן והתם נמי דלכתוב בעל אף בדלא כ' האב נדוניא לבתו חומרא היא הן אמת דזאת שנית בנקל מיתרצא דאף דלגבי בעל חומרא הוי מ"מ לגבי בנין דכרין הוי קולא וכדכתבו התוס' במציעא צ"ה א' בענין אחר אכן קמייתא ודאי קשיא והכי נמי תיקשי דבב"מ נ"ג ב' קאמר לא פלוג רבנן בין איתנהו למחיצות בין ליתנהו למחיצות פי' וכיון דגזור דמחיצות קולטות למעשר שני תו לא מצי פריק ליה אף דנפול מחיצות והא ודאי חומרא דלא אתי לידי קולא היא ואפ"ה אמרינן לא פלוג רבנן וכן תמצא להתו' גופייהו בריש נדה ג' א' שכתבו פעם ושתים לא פלוג רבנן גבי כתמים ודם נדה לחומרא ע"ש ולפק"ד נראה לתרץ דעד כאן לא כתבו התו' דלחומר' לא אמרי' לא פלוג רבנן אלא בההיא דביטול רשות משום דקי"ל הלכ' כדברי המקל בעירוב ולא באו חכמים להחמיר אלא להקל אבל בעלמא אה"נ דאמרי' כן בין להקל בין להחמיר וכיוצא בזה מצאתי לאחר זמן בספר משנה למלך פי"ב מה' גירושין הלכה ט"ז ד"ה וראיתי שכ' דאפשר דבעיגונא לא אמרי' לא פלוג משום דחכמים לא באו להחמיר אלא להקל ע"כ א"כ ועיקר דלא כתבו כן רק לדברי הבעיין אבל אינהו לא ס"ל הכי וכדמוכח מדבריהם ז"ל שהקשו וז"ל וא"ת א"כ מאי קמבעיא ליה וכו' ועל זה תירצו דקמבעיא ליה משום דס"ל לבעיין דלחומרא לא אמרי' לא פלוג אבל אה"נ דלפי האמת לא קי"ל הכי כנלע"ד אמת ויציב: