יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 28

כל באמת הלכה היא. הטעם כ' ר' בצלאל בש"מ שלו סוף פ' הזהב בשם רבינו יהונתן דהואיל שבאמת נשבע שכן הוא להודיענו בא שהלכה כמותו ואין לגמגם בדבר ע"כ ואנכי עפר ואפר לא אדע איך יתיישב לפי דעתו ז"ל מה דאיתא שם בגמ' עלה דמתניתין אמר ר' אלעזר עדא אמרה כל באמת אמרו הלכה היא דבשלמא לפרש"י והריטב"א שפירשו דמדיהיב טעם למלתיה מפני שמשביחו ואין לגמגם בדבר ונקט בה למתניתין באמת ש"מ דהלכה היא ניחא שפיר הך לישנא דעדא אמרה כיון דממתני' הוא דשמעי' כן אך לר' יהונתן דתלי טעמא מפני השבועה שנשבע מאי עדא אמרה ואיך שמעינן כן ממתניתין לא היה לו לומר רק אמר ר"א כל באמת אמרו הלכה היא ולו הואלנו ונאמר דלא גריס רבי יהונתן עדא אמרה אכתי יש כאן מקום שאלה אמאי נטר עד הכא ללמדנו זה כי מן הראוי היה להקדים זה החידוש בפרקא קמא דשבת גבי באמת אמרו החזן רואה היכן תינוקות קוראים וכבר חתרתי להסכים דעתו לדעת רש"י ולא יכולתי ודוק וע' שו"ת הר"ש בן הרשב"ץ סי' תקצ"ג ובהרא"ש סוף נדה ריש ה' מקוואות והר"ש בתרומות פ"ב מ"א ובקרית ספר ספ"ג מה' שבת ומרן בכ"מ פ"ו מה' מתנות עניים הלכה ה' ושם בס' צרור החיים ולחם שמים על המשניות פ"ב דתרומות וחות יאיר סי' קצ"ב בארוכה ובפרט בדף קע"ט א' וב' ע"ש ויתן מעדנים לנפשך:

שכ"ז כל היכא דאיכא מלקות ותשלומין מלקא לקי ממונא לא משלם. לא אמרו כן אלא בזמן שהיה נוהג בו דין המלקות אבל בזמן הזה דליכא מלקות חייב לשלם ממון אף במילתא דשייך בו מלקות ותשלומין כאח' דהא קי"ל דאם לא התרו בו או ששגג חייב בתשלומין אלמא דגבי חייבי מלקות בעינן דוקק דילקה ממש לכשיפטר מן התשלומין א"כ בזמן הזה דליכא מלקות הוי כלא התרו בו שפתי כהן על ח"מ סי' של"ז ס"ק ב' וכ' שכן משמע מדברי רש"ל בפ' הכונס סי' ו':

שכ"ח כל המחמיר בדברי סופרים עליו להביא ראיה. היינו דוקא כשאין הסברא ופשוטן של דברים מראין לחומרא אבל כשהסברא ופשוטן של דברים מראין לחומרא אז על המתיר להביא ראיה שו"ת מהר"ר צבי ס"ס ו':

שכ"ט כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי לי הכוונה היא שלא חש המוקשה לקושי' המקשה וקאמר ליה בלשון זה דכי מטית וכו' כלומר מה לך להקשות עלי בסברתך בשחיטת קדשים דכולה תלוי במקראות ובי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן תא ואקשי לי ואז אשיב לך כ"כ הב"ח בח"מ ס"ס ש"ל וכפי הנראה אשתמיטו מיניה דהב"ח דברי רש"י בפרק המקבל ק"ט ב' שכ' הכרתי בך שאתה חדוד ויודע להעמיק ולהקשות וכי מטית למס' זבחים שהיא עמוקה תא ואקשי לי ואתן לב לתרץ לפי שאלתך וי"א דחויי מדחי ולא היא דע"כ קבולי קיבלה חדא דקוש' מעליא היא ועוד מדקאמר סבר רב אשי למימר מכלל דמסקנא לאו הכי הוא עכ"ד אחר כן מצאתי לר' בצלאל בש"מ שלו על ב"מ שפירש בשם ר"ח כדברי הב"ח יע"ש וע"ש בהרי"ף והרא"ש דאינהו נמי פירשו לה בלשון דחיה וגם הערך ערך שחט פי' כן:

ש"ל כינן אמרין. בכל מקום דאיתיה לשון זה בירושלמי בלשון אתמהא נאמר. הרמב"ן בחי' ב"ב דף נ"א ע"א:

של"א כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. לא אמרינן אלא בתקנות התנאים אבל האמוראים אין כח בידם לתקן כעין דאוריי' ידי אליהו תיקון צ"ב:

של"ב כלפי לייא פירש רש"י בפ"ק דפסחים דף ה' ב' שהם שתי מלות כלפי היכן נוטה דבר זה הא איפכא מסתברא וכו' לייא היכן וחבירו בברכות פרק הרואה חצבי לנהרא כגני לייא חרסים שבורים להיכן הולכים ע"כ וכן כ' עוד בסוטה מ"ד א' וגם רשב"ם בבתרא ק"ד פי' כן אך ראיתי לבעל הערוך בערך כלפי דגריס כלפי אליה פירוש דברים מהופכים הם כמו שהאליה מהופכת מן הראש כי המהלך בסדר ראשו לפנים והמהופך הולך זנבו לפנים ע"כ ודע דלמדתי מדברי ר' בצלאל בשיטתו לכתובות פ"ק דף ע"ד ג' דכל היכא דרש"י ז"ל משנה בדיבורו ואינו מבקש איפכא מסתברא כמו שפירש בפסחים הלא דבר הוא ויש לדקדק בו למה לא פירש כן ע"ש:

של"ג כשתמצי לומר לדברי ר"פ וכו'. פרש"י בר"פ כל גגות פ"ט א' כשתדקדק בדבריהם תמצא כן וכן פי' עוד בפ"ק דפסחים י"א ב' כשתדקדק בדבריהם ותעמוד על מכונו תמצא וכו' ותו פירש כן בפ' ב' דכתובות כ' ב' ע"ש וכן תמצא להריטב"א ז"ל בחידושיו לעירובין סוף פ' ב' שכ' כשתמצא בעצמך לרדת לסוף טעמן תצטרך לומר וכו' אמנם מצאתי לר' בצלאל בשיטתו לכתובות שם שפירש שהוא לשון מיצוי כההיא דאיתא פ' ג' דמנחות אמר רבי כשהלכתי למצות מדותי אצל ר' אלעזר בן שמוע וכו' ופירש הרגמ"ה ז"ל למצות מדותי לדקדק הליכותי עד כאן ואיכא למידק על רש"י ז"ל שהרי בפ' המפקיד מ' ב' פירש כשתדקדק ותדע מיצוי הדברים עד כאן הרי דשינה את טעמו ממה שפירש בפסחים ובכתובות ופירש שהוא לשון מיצוי כרבי בצלאל ולי הדיוט נלע"ד לומר דבין לר' בצלאל בין לרש"י והריטב"א כדקאמר בגמ' כשתמצא לומר באלף יש לפרשו לשון מציאה וכדקאמר כשתמצי ביוד אז הוא לשון מיצוי לכ"ע ולהכי בפסחים וכתובות דגריס רש"י כשתמצא לומר באלף פירש אותם לשון מציאה אך במציעא דגרסינן כשתמצי ביוד פירשו שהוא לשון מיצוי ור' בצלאל משום דגם בההיא דכתובות גריס כשתמצי ביוד משום הכי פירש אותו שהוא לשון מיצוי כנ"ל:

של"ד כמאן אזלא הא דאמר ר"פ כמאן כר"פ תנא. היכא דקאמר תלמודא הכי משמע דהלכה כאותו תנא מדסבר האמורא כוותיה כ"מ פ' ה' מה' ק"פ הלכה ח' וריש פ' א' מהלכות ביאת המקדש וכן נראה מדברי הרי"ף פ' המגרש שכ' כמאן אזלא הא דאמר ר' חנינא וכו' כמאן כרשב"א וכן הלכתא עד כאן ולכאורה איכא למידק ע"ז דבפ' ט' דפסחים צ"ד ב' איתא כמאן אזלא הא דאמר רב יצחק בר רב יוסף בטמאים הלך אחר רוב העומדים בעזרה כמאן כר"י בר רבי יהודה שאמר משום ר"א ואפילו הכי פסק הרמב"ם בפ' ה' מה' ק"פ דלא כר"י בר יהודה אך התירוץ מבואר דשאני התם דר"ע שם במתני' סבר דלא כוותיה ובש"ס שקלו וטרו אליבא דר"ע וכמ"ש הרמב"ן בפירוש התורה פרשת בהעלותך

של"ה כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. שמא י"ל דנשנית אינו ר"ל שנשנית באחרונה דוקא אלא פעם אחרת קאמר מה לי בראשונה מה לי באחרונה ש"מ על ב"ק כ"י פ"ז:

של"ו כולם וכן כל שייך לומר אף על שנים. כן למדתי ממשנה שלימה דפ' כיצד מברכין מ' א' דתנן התם ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא הא קמן מבואר דנקט לשון כולם אף דלא קאי אלא אפירות האילן ופירות הארץ דתרי מיני נינהו והכי מוכח תו בפ' במה מדליקין כ"ט ב' דקתני ר' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה וכו' הרי דר"י דמפיק פתילה פשו להו נר ושמן שהם שנים ועלייהו קאי מלת בכולן ותו תנינן בכלים פי"ד משנה ב' וכולן שעשאן לנוי טהורין וקאי אחזיינא ומסמר הנזכרים שם וכמ"ש הר"ש שם וכן נלמד עוד מבריי' דמייתי הש"ס בפרק המניח ל"א א' דקתני ראשון חייב בנזקי כולן וע"ש ע"ב דעל שנים קמיירי והכי מוכח תו בפסחים פ"ט ב' דקאמר איתיביה כל הני תיובתא ושתים אינון ע"ש וכן ריש פרק איזהו נשך ס"א א' קאמר אטו כל הני דאמרינן עד השתא לאו רבית היא ולא הוזכרו במתני' אלא שנים המלוה סלע בחמשה דינרין וסאתים חיטין בשלש ע"ש וע"ע פ' חזקת הבתים מ"ה א' אפילו ליכא כל הני וכו' ובקידושין ע"ט ב' וכולן בכרוכים אחריה ובע"ז ע"ה ב' תנא וכולן צריכין טבילה ובהמפלת ל"א א' וכולן עולין למין אחד ובפ"ק דתענית דף ז' א' ומתלמידי יותר מכולם ובפרה פ' א' מ"ג וכן בפ' תנוקת ס"ח ב' ודברי ר' עקיבא מדברי כולן וביבמות כ"ז א' ואתה תחזה דעל שנים נאמרו ואין צורך להאריך בזה כיון דמקרא מלא הוא במשלי סי' כ"ב עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה' הרי דעל שנים קאמר מלת כלם שוב מצאתי למוהריק"א בכלליו דף ק"ט ב' שכבר קדמני בזה הכלל וכ' וז"ל מדברי התוס' ז"ל במציעא דף ל"ט גבי וכולן שמין להם כאריס נראה דעל שנים בלבד שייך לומר וכולן ע"כ ולא ידענא למה יליף לה מדברי התוס' כיון דדבר זה שנוי במקרא ותנינן במתני' ומתניא בבריי' ובשיתא סדרי כאמור ומה גם שלדעתי הקצרה מהתוס' שהזכיר לא מוכח מידי שהרי הם לא כתבו רק דאנטושים דרשב"ג קאי כדמסיק וכיון דמסקנא דתלמודא הוא היה לו להוכיח כן מן הש"ס גופה אבל האמת יורה דרכו למעיין שם דגם מן הש"ס ליכא לאוכוחי מידי בזה דקא קתני בבריי' אמר רשב"ג שמעתי שהנטושין כשבוין ועלה קא' וכולן דתוספת' ובתר הכי קא בעי תלמודא וכולן לאתויי מאי ומסיק לאתויי בורח מחמת מרדין והשתא לפי זה נמצא דאנטושין ושבויין ובורח מחמת מרדין דאינון ג' קאי וכולן דתוספתא ואין כאן הוכחה לשנים לא מן הש"ס גם לא מדברי התוס' וכ"כ בש"מ על ב"מ בשם ר' יהונתן דכולן שמין להם כאריס אבורח מחמת מרדין קאי ואיכא למידק על מרן מוהריק"א שמצאתי אליו ז"ל בסוף פ' ו' מה' יסודי התורה שכ' דלא יצדק לומר כל על שנים בלבד דלא זו שסותר דברי עצמו שבכלליו אלא אף זו אין סופו להתקיים מכח כל הני טעמי ברירי דכתיבנא אמנם לא אכחיד תחת לשוני שראיתי להראנ"ח בדרשותיו פ' חיי שרה דף פ"ז ע"ב שכ' גם הוא בפשיטות דמלת כל בלשוננו לא תבא על פחות מג' כלל ויליף לה מהא דכתבו התוספות בפ"ק דכתובות ריש דף ז' דבפ"ק דברכות י"א ב' גרסי' גבי ברכות התורה הלכך נמרינהו לתרווייהו ולא גרסינן נמרינהו לכולהו דא"כ הוה משמע דג' ברכות הן ולדידי המך שהוכחתי הפך מזה בראיות נכונות וכן לדברי מוהריק"א בכלליו שהוכיח איפכא מהתוס' דמציעא מצינן שפיר למדחי דלא הוי טעמיה דר"ת משום דעל שנים לא יצדק לומר כל אלא אדרבא כוונתם בזה דאי גרסינן נמרינהו לתרווייהו ליכא למטעי כלל ולאסתפוקי דודאי שתי ברכות נינהו משא"כ אי גרסינן לכולהו כיון דעל שנים ויותר שייך לומר כל הוה משתמע נמי מלישנא דכולהו דשלש ברכות הן ולהכי עדיף טפי למגרס לתרווייהו דלא אפשר למטעי אלא שמצאתי גם להרמב"ן ז"ל בס' הזכות סוף פ' ב' דמכות שכ' ומיהא לא מיחוור לי הא דאמרינן לקמן במיתת כולן חוזר דהא ליכא בזמן אחד אלא שנים מהם וכו' אלא כיון שיש זמן ששלשתן קיימין וכו' משום הכי קאמר במיתת כולן הוא חוזר ועוד כיון דלר"י איכא שלישי קאמר לישנא דכולהו עד כאן מדבריו אלו אנו למדים שדעתו כדעת הראנ"ח דלש"ל כל על ב' וכ"כ הר"ב תי"ט בסוף פרה ע"ש ואני בעניי לא ידענא איך יקיימו הנך רבוואתא כל המקראות הללו שהבאתי ועיין שער יוסף על הוריות שבדף פ"ה ג' פקפק גם הוא על כללא דהראנ"ח מההיא דריש פ' איזהו נשך ס"א ב' דאייתינא לעיל ולא זכר שר חבילות ראיות שהבאתי:

של"ז כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. לא אמרי' אלא דוקא בענין א' מהענינים שצריכים לעשות באותה מצוה כגון גבי מנחה שהרי הביא מנחה ולא בלל וכן גבי טבילה שהרי טבל ולא באו מים בבית הסתרים וכיוצא בזה בכל הענינים אבל היכא שלא נעשה כלל מאותו ענין אין אנו אומרים שכיון שהיה יכול לעשות אע"פ שלא עשה הוה ליה כעשה דאטו אם לא טבל כלל והיה יכול לטבול נאמר דהוה כאילו טבל וכן כל כיוצא בזה בכל הענינים זה ודאי לא ניתן ליאמר ואין הדעת סובלו ואין הדין כך שו"ת נחפה בכסף חא"ח סי' ו' דף ג"ן ע"ג:

של"ח כולה נזיקין חדא מסכת היא. בפ' הגוזל עצים ק"ב א' ובפ"ק דע"ז ו' א' הכי איתא וכ' הליכות עולם בשער ה' פ"ג פי' נזיקין תלתא בבי ומוהר"ש אלגאזי שם ביבין שמועה כ' עוד כן בשם הריטב"א ריש פ"ק דשבועות דפליג על ר' יהוסף הלוי שאמר דלאו אתלת בבי בלחוד איתמר אלא אכוליה סדר נזיקין ע"ש מילתא בטעמא וגם אני ראיתי כן להריטב"א ז"ל בריש חידושיו לע"ז דף ב' ע"ג וכן מצאתי להרמב"ן בריש חידושי שבועות שלו כ"י שגם הוא חולק על ר' יהוסף ופירש דאבבי בלחוד אתמר דאלת"ה הו"ל למימר חדא סדרא כחדא מסכתא דמי עד כאן וכ"כ רש"י ז"ל בפ"ק דעבודה זרה שם וכן ראיתי בש"מ על ב"ק כ"י שכ' הרב המאירי אלה הדברים כולם נזיקין חדא מסכ' היא ר"ל תלתא בבי ששלשתן מסכתא א' חלוקה לשלשה שערים ונקרא הראשון בבא קמא ר"ל שער הראשון כי השער בלשון ירושלמי בבא עד כאן דבריו וכ"כ רבינו שרירא גאון בתשובה שהביא בעל ס' יוחסין ומיהו אמרו בבבי דנזיקין דכולהו חדא מסכתא נינהו ע"ש דף ק"י סע"א וכן תמצא עוד להתוס' יו"ט בפתיחת ב"ק שכ' כן בשם הרמב"ם ויש לתמוה מעתה על מוהרש"א ז"ל שבחידושי הלכות שלו ריש בתרא נראה שמפרש לה על כוליה סדר נזיקין וכבר הושג ע"ז מהר"ב תפארת שמואל בדף ל"ה עמוד ג' לך נא ראה ומן התימה על מוהר"ש אלגאזי שלא הזכיר אלא סברת הריטב"א בלחוד ודע שראיתי להרב ש"ל ספ"ב דמנחות שכ' וכולה שחיטת קדשים קי"ל דחדא מסכ' היא ואני אומר דלא תציתו ליה בהאי כללא דזו לא אמרה אדם מעולם ואולי נתחלף לו בין כולה נזיקין לכולה שחיטת קדשים:

של"ט כבר תרגמא ר"פ לשמעתיך בבבל. לאו משום דסבר כוותיה הוא דקאמר הכי אלא כלומר לא הודעתנו שום חידוש שכבר השמיענו זה ר"פ כן כתבו התוס' בפ' ב' דחולין מ' ב' ד"ה רב נחמן וכ"כ מרן בכ"מ רפ"ח מה' ע"ז לדעת הרמב"ם:

ש"ם כל שמעתתא דמתאמרה בבי תלתא קדמאי ובתראי אמרינן מציעאי לא אמרי' דאיתא בנזיר נ"ו ב' היינו בתורת חיוב הוא דמציעאי לא אמרי' דההיא דקא' קמא ובתרא אומר דבר בשם אומרו מקרי אבל אם בא להזכיר מציעאי מזכיר וזכור לטוב כן כ' הרב שער יוסף על הוריות דף נ"ה ע"ג וע"ש סמוכות שלו בריאות וטובות וכ"כ הר"ב פני יהודה דף ס"ח עמוד א':

שמ"א כאן שנה רבי, קאמר בכמה דוכתי בגמ' כדי שלא יקשה בעיניך אם תמצא אותו הדין שנוי בבריי' שהרי קיימא לן דכל מתניתא דשנאה ר' חייא אמרינן בה אם רבי לא שנאה רבי חייא מנין לו להכי פירש דגם דין זה שנאו רבי ש"מ לרבי בצלאל על ב"מ דף פ"ה א' בשם ר"ח וזה לשון הר"ב מגיני שלמה דף פ"ב ב' ומה שהביא רבינו ז"ל ראיה ממאי דלא קאמר הא מני ר"מ היא נלע"ד דלשון זה מורגל היכא דאין זה מקום הדין אלא אגב אורחיה קמ"ל נמי האי דינא כמ"ש ריש לקיש בגיטין פ"ב כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל שדין זה אין שם מקומו אלא אגב קמ"ל וכן ביבמות פ' החולץ כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו וכו' כאן שנה ר' אחות גרושה מדברי תורה וכו' דבכולן אין מקומם כאן אלא שר' שנאן כאן אגב אורחיה ונ"ל דדבר זה שייכא למאי דאמרינן לעיל סוף פ' מציאת האשה דכל בריי' דמתנייא בי ר' חייא ור' אושעיא פשטא לה ממתני' א"כ כל ברייתות צריך להיות להן עיקר במתני' ודברים אלו לא נמצא להן עיקר במקומן וקאמר ריש לקיש כאן שנאם ר' ורמזם במשנ' אגב ול"ש לומר הא מני אלא א"כ היתה מחלוקת דר"י ור"א בדינא דמתני' וכו' עכ"ל:

שמ"ב כגון זה היכא דאמרי' בגמ' אנו למדין ממנו דבר הדומה קצת אפילו אינו דומה לגמרי הגהות מיימון פ' ד' מה' שלוחין מהרי"ק שורש ט' וקי"ב בשם מהר"ם ז"ל הרשד"ם ז"ל ח"מ סי' רכ"ז ורס"ב כ"כ הכנסת הגדולה בכללי הגמ' שלו כלל קס"ח ואני המך מצאתי עוד כן להמרדכי פ' הגוזל בתרא דף נ"א ב' ולמהרח"ש חלק המודעות סי' ל"ח ובקונטריס עיגונא דאיתתא סי' ל"ה דף קס"ה ג' ועיין בארוכה פרח מטה אהרן חלק א' סי' ד' ובשדה יהושע על גיטין דף ק"י ד' לאו כגון אמר שמואל וכו' וגינת ורדים ח"מ כלל א' סי' א' והלכה למשה ה' מכירה דף י"ב ד' ומגן שאול בלשונות הרמב"ם דף כ"ד ב':

שמ"ג כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. לא אסרינן אלא בע"א משום חומרא דע"ז כ"כ הכנסת הגדולה בסוף כללים נפרדים ולא אמר דבר בשם אומרו ואני אפרש דככל זה הוא מהשלטי הגבורים פ"ק דע"ז בשם ריא"ז ובספר באר שבע דף צ"ב ג' הקשה עליו מכמה דוכתי ע"ש שהאריך ועמ"ש עליו הר"ב לשון לימודים על הטורים א"ח דף ע"ג ד' עש"ב:

שמ"ד כף הדמיון אינה השואה גמורה. וע' משאת משה קובץ שלישי סי' חמשה ועשרים ושנים ושלשים: שמ"ה כל שהוא מצינו בהרבה מקומות שיש לו שיעור. הריב"ש סימן תע"א ועיין ביצה ט"ז ב' ובתרא ק"ג א' ובתוס' דשבת ס"ג ב' ד"ה אריג וברש"י שם וכ"מ פ"א מה' ביאת המקדש סוף הלכה ב':

שמ"ו כדפלוני אשכחן דקאמר אמורא קדמון על האחרון שלא היה בדורו. וכ' רשב"ם ז"ל בתרא דף נ"א וז"ל כדרב יוסף תלמודא הוא שקיצר דברי רב אבל רב לא הזכיר רב יוסף שהרי קדם לו הרבה דורות כ"כ הר"ב גופי הלכות כלל רס"א ואני המך מצאתי ביומא ס"ט ב' א"ר יוסף אמר רב ועמ"ש בכלל ע"ד:

סליקו כללי הכף

בס"ד כללי הלמד

שמ"ז לעבור עליו בשני לאוין. ליכא לאוקמי אלא היכא דלקי אבל לא כשניתק לעשה תוס' ז"ל במציעא דף ס"א כ"כ הרב מוהריק"א ז"ל בכלליו והוא בס' יבין שמועה דף ק"ג א' והנה צריכים אנו להתיישב שפיר בלשון התוס' הנ"ל אשר מהם חידש מוהריק"א האי כללא דלפי דבריהם שהמלקות הוא הגורם לכשנאמר לעבור עליו בשני לאוין א"כ ה"ה בכל הלאוין שאין לוקין עליהם כגון לאו שאין בו מעשה ודכוותיה לא אמרינן בהו נמי לעבור עליו בשני לאוין דהא דנקטו בלאו שניתק לעשה היא משום דקיימי התם בלאו דגזל שניתק לעשה אבל ה"ה גם בכל לאוין שאין בהן מלקות דמאי שנא והנה סברא זו נפלאת היא בעיני טובא איבעית אימא סברא ואיבעית אימא גמרא איבעית אימא סברא דכיון שמה שאמרו לעבור עליו בשני לאוין הוא לרבות בעונש על העובר אותו הלאו מה לי שיהיה חייב מלקות או לא הלא לענין העונש אין שום הפרש ביניהם ואיבעית אימא גמרא שהרי מצינו בהזהב נ"ט ב' דקאמר שהמאנ' את הגר באונאת דברים עובר בשלשה לאוין אע"פ שאין בלאו זה מלקות לפי שאין בו מעשה כמ"ש הר"ב החינוך בפ' משפטים וכן ביבמות צ"ז א' קאמר לעבור על דודתו בשני לאוין פירוש באיסור דודתו ובלאו דלא יגלה כנף אביו דמוקי ליה רב ענן אמר שמואל בשומרת יבם של אביו והלכה היא כידוע שאם בא במזיד על דודתו חייב מיתה אם יש עדים והתראה ואי ליכא עדים חייב כרת וכיון שכן אין חיוב מלקות על לאו דידיה אם מצד שהוא חייב מיתה והו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו ואם מצד הכרת שאין לוקין ג"כ על לאו שניתן לאזהרת כרת כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ריש פ' ג' דמכות ואפ"ה קאמר לעבור עליו בשני לאוין וכן במנחות צ"ט ב' אמרו דכל המשכח דבר אחד מלימודו עובר בשני לאוין לרבינא ולרב נחמן בר יצחק עובר בשלשה לאוין אף דלא לקי עליה משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכן בפ"ק דחגיגה י' ב' גבי לאו דלא ילין מן הבשר דקאמר ודילמא לעבור עליו בשני לאוין ועשה אע"ג דלא לקי עליה דהוי לאו שאין בו מעשה ועוד דמדברי התוס' גופייהו מוכח איפכא דהא בריש מציעא ה' ב' עלה דאמרינן התם בגמרא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו כתבו הם ז"ל וא"ת תיפוק ליה מלא תגזול וי"ל לעבור עליו בשני לאוין ע"כ הרי בהדיא דבלאו לא תגזול גופיה דניתק לעשה הוא ולא לקי עליה כתבו התוס' גופייהו דעובר עליו בשני לאוין הפך דבריהם דאיזהו נשך וליכא למימר דמ"ש בתחילת המסכתא היינו לפי דמשמע להו לאינשי דלא תחמוד הוי בדלא יהיב דמי וא"כ הו"ל גזל ועובר אלאו דלא תגזול ומייתר להו לאו דלא תחמוד ולזה תירצו דס"ל לאינשי דנכתבו השני לאוין לעבור אלאו דגזל בשני לאוין. אמנם לפי האמת ליתא וקושטא דמילתא הוא דאף בדיהיב דמי משמע דהרי לפי האמת נמי כן הוא דלאו דלא תחמוד ליתיה אלא בדלא יהיב דמי כמ"ש התו' גופייהו בפ' ז"ב כ"ה ב' וכ"כ מהרש"א שם בריש מציעא והכריתות בלשון למודים ש"ג סי' קמ"ד וכ"כ הכ"מ בפ"י מה' עדות והב"י ח"מ סי' ל"ד י"ט וכ"כ הסמ"ע שם ס"ק ל"ב וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתה דדבריהם סתרי אהדדי ואחרי מופלג הגיע לידי ס' שו"ת בית יעקב וראיתי אליו בסי' קי"ג שהרגיש בקושיא זו ותירץ וז"ל ויש ליישב דברי התוס' דכיון דלא תגזול לפי מסקנת הגמרא קאי אכובש שכר שכיר א"כ מ"ש התוס' בדף ה' וא"ת תיפוק ליה מלא תגזול כוונתם אכובש שכר שכיר ור"ל דלא תחמוד בלא דמי הוא בכלל כובש שכר שכיר ותירצו לעבור עליו בשני לאוין משום דאי קאי אכובש שכר שכיר לקי אשני לאוין וכדברי התוספות הנ"ל שכתבו אבל אי קאי אכובש שכר שכיר שפיר לקי עכ"ד ולדידי המך לא נהירא לי לפרש דבריהם כן דכולי האי הוה ליה לפרושי דלא תחמוד הוי בכלל כובש שכר שכיר דלא ידעינן ליה משום דוכתא ועוד לדבריו לעבור עליו בג' לאוין דהא בכובש שכר שכיר אית ביה לאו באפי נפשיה וא"כ הוו להו ג' לאוין לאו דלא תחמוד ולאו דלא תגזול ולאו דלא תעשוק ועוד דאכתי תקשי להו מכל הני שהבאתי דאמרינן בהו לעבור עליו בב' לאוין אף דליכא בהו מלקות ולכן נלע"ד דהתוס' בפ' איזהו נשך לא כיוונו כלל בזה לומר דלא אמרינן לעבור עליו בב' לאוין אלא היכא דלקי דוקא כמ"ש מוהריק"א ז"ל וכמו שנראה ג"כ שהבין דבריהם הר"ב בית יעקב דזה אין סופו להתקיים כמ"ש אבל לפק"ד נראה דדעת אחרת אתם דעלה דאמרינן התם אלא לאו בגזל למה לי לעבור עליו בב' לאוין כתבו וז"ל וא"ת ולוקמיה בגזל גופי' ולעבור עליו בב' לאוין וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש שכר שכיר באם אינו ענין לקי שפיר עכ"ל וכוונתם לומר דניחא ליה טפי להש"ס לאוקמי לאו דלא תגזול אכובש שכר שכיר לעבור עליו בב' לאוין משום דלקי עליה ב' מלקיות יותר מלאוקומי בגזל גופיה ולעבור בב' לאוין משום דלית בהו מלקות אבל אי לא הוה לן לאוקמי אלאו דכובש שכר שכיר הוה מוקמינן ליה שפיר אלאו דגזל ולעבור עליו בב' לאוין ואע"ג דלא לקי עלה כדאמרי' בכל הני דוכתי שהבאתי וזהו שכתבו ג"כ לעיל גבי לא תחמוד דבלא דמי משמע דאע"ג דמלאו דגזל נפקא אפ"ה כתביה רחמנא לעבור עליו בב' לאוין אע"ג דלא לקי עליה משום דלית לן לאוקומי אלאו אחר דלקי עליה כדמוקמינן אלאו דגזל באם אינו ענין לכובש שכר שכיר וכן מצאתי בש"מ שם בפ' איזהו נשך שכתב כן בשם רבו בתשובה ה"ה הרדב"ז ז"ל שהרי בתשובותיו ח"ב סי' תשצ"א הובא אותו הלשון עצמו בדמותו ובצלמו וז"ל שאלת ממני אבאר לך דיבור התוס' פ' איזהו נשך המתחיל לעבור עליו בב' לאוין וא"ת ולוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו וכו' עד לקי שפיר וק"ל וכי מהדר קרא לאפושי מלקיות וי"ל דלעולם מהדרינן לאוקומי קרא בחדוש ואי הוה מוקמינן לי' אלאו דלא תגזול אין בו חידוש כלל אלא לעבור עליו בב' לאוין אבל השתא דמוקי לה אכובש שכר שכיר אשמועינן חידושא דלקי תרתי חדא משום דלא תגזול ומשום לא תעשוק עד כאן לשונו וכן מצאתי עוד בשו"ת ידי אליהו סי' ט"ל ובשו"ת פנים מאירות סי' כ"ו שפירשו כן לשון התוספות הנ"ל וכיון שכן אזדא ליה היסוד אשר בנה עליה האי כללא הרב מוהריק"א ז"ל וע"ע שו"ת מוהר"ר צבי אשכנזי סי' כ"ו ובחוות יאיר סי' קצ"ג: