יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 27

ש"ח כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו היינו כד איהו גופיה פליג אבל אי תנא אחרינא קאמר משמיה דרשב"ג אין כלל זה אמור. רבי בצלאל בש"מ על כתובות פרק י"ב דף ל"ב ע"ד:

ש"ט כל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו. כן כתב התי"ט בשם הראב"ע בפ"ב דנזיר מ"ב ובפ"ה דתמיד מ"ד אמנם הרב הגדול מוהרמ"ז שם בתמי' בפירושו על המשניות כתב שודאי לא אמר הראב"ע כלל זה וגם שאינו אמיתי שהרי השמש יש בו רוח חיים ונמצא זכר ונקבה ואי איתיה להאי כללא הכוונה היא שכך היא דרכה של תורה לקרותו לפעמים בשם זכר ולפעמים בלשון נקבה כמ"ש רש"י בפסוק המחנה האחת והכהו אבל לא שמה שנמצא בתורה בלשון זכר נוכל לאומרו בלשון נקבה או להפך וכן כתב הבית דוד בפ"ב דנזיר בשם ספר מקנה אברם וערוגת הבשם ותא חזי מאן גברא רבא דמסהיד עליה להאי כללא ה"ה הרדב"ז ז"ל שבחלק ב' מתשובותיו סי' של"ו כתב שהוא מן הראשונים ושכן היא הסכמת המדקדקים בשם ר"ת ז"ל וכן מצאתי עוד להרדב"ז ז"ל בקובץ ג' סי' קמ"ו מלשונות הרמב"ם שכתב כן בשם ר"ת בריש קמא אך אני בעניי יגעתי ולא מצאתי לר"ת שכתב כן לא בקמא גם לא בשום דוכתא אחרינא ועיין תוס' ריש קידושין ב' ב' ד"ה קשו שכתבו דאע"ג דמצינו כמה דברים שנקראים בלשון זכר ונקבה כגון יד ושמש ומחנה וכו' היכא דאיכא לשנויי משנינן ובקראי נמי יש שום דרשה ע"ש:

ש"י כל העובר על דברי חכמים נקרא רשע היינו דוקא העובר על דבריהם בקום ועשה אבל בשב ואל תעשה אינו נקרא רשע. חוט השני דף כ"א א':

אי"ש כל מקום שאמר רבי יהודה אימתי הוא לפרש דברי חכמים. דוקא נקט ר' יהודה למעט דר' יהודה אין הא תנא אחרינא דאמר אימתי ובמה אינו נוהג זה הכלל מהר"ש אלגאזי ז"ל ביבין שמועה כלל תל"ט וכוונתו מבוארת דלא בא לשלול דלא יתכן בשום תנא אחר אימתי שבא לפרש רק בר' יהודה שהרי מצינו בפ"ב דכתובות דקתני אמר ר' אלעזר אימתי במקום שיש עוררין וכו' ופי' רשב"ם בבבא בתרא דף ל"א ב' דר' אלעזר לפרש בא לא לחלוק רק רצונו הוא דבר' יהודה דוקא כל היכא דאשכחנא ביה דקאמר אימתי לעולם הוא לפרש משא"כ בשאר תנאים דאימתי דידהו אינו מוכרח שלעולם יהיה לפרש שלפעמים יהיה לפרש ולפעמים לחלוק ולפי זה אין מקום כלל למ"ש הרמ"ז בפ"ב דכתובות על הך מתניתין דאמר רבי אלעזר אימתי שהוא נגד יבין שמועה כלל תל"ט שכתב שאין אימתי לפרש אלא דוקא ברבי יהודה דליתא ואמיתות כונתו היא כמו שכתבתי ומכאן תשובה למה שתמה בעל הדרישה בח"מ סי' רל"ה ס"ח על הרמ"ה ואמר דלשון במד"א דקאמר רשב"ג משמע דלא לפלוגי את"ק אתא אלא לפרושי וכדקי"ל דכל לשון אימתי ובמה לפרושי באו ולא לפלוגי דליתא דעל ר"י דוקא איתיה להך כללא איברא שמצאתי גם להרדב"ז ז"ל בספר יקר תפארת בפ"ד מה' נזירות דנקט בפשיטות לדעת הרמב"ם וקי"ל דכל בד"א אינו אלא לפרש על דברי ר' יוסי דקאמר הכי בברייתא אך לדידי המך לא מיחוורא דאם איתא הוה ליה לש"ס למימר כל היכא דאמרו אימתי ובמה וכו' ומדנקט כל מקום שאמר ר' יהודה וכו' מוכח דדוקא איתמר הך כללא גבי ר' יהודה לא זולת וכדברי מוהר"ש אלגאזי ז"ל:

שב"י כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי לפרש דברי חכמים בא. אין הכוונה לומר דהיכא דלא קאמר אימתי אלא ר' יהודה אומר בלחוד דבודאי לחלוק בא דהא אשכחן בפ' ג' דבכורים משנה ו' ובפ"ק דתענית מ"ב ובפ"ד דמגילה משנה ז' וכן בפ"ו דנדרים משנה י' ושם פרק ז' משנה ג' ובפ"ד דנזיר מ"ג דבכולהו קאמר רבי יהודה אומר בלי מילת אימתי ואפ"ה לפרושי אתא ולא לאפלוגי כמ"ש שם מפרשי המשנה יע"ש וע"ע כ"מ ריש פ' א' מה' ת"ת ופ' ד' מה' עירובין ובסוף פ' י"ב מה' נדרים אלא ודאי ע"כ לומר דהכונה בזה הכלל הוא דכל היכא דקאמר ר' יהודה אימתי לעולם לפרש בא משא"כ כדקאמר רבי יהודה אומר בלחוד דלפעמים בא לפרש ולפעמים בא לחלוק ומעתה תמהני על הב"ח שבא"ה סימן רנ"ה וש"ן דייק מהך כללא דבלא אמר לא אימתי ולא במה ודאי לחלוק בא לדברי הכל דהא ודאי ליתא כדמוכח מכל הני מתנייתא דהבאתי וכ"כ בפשיטות הר"ב מגן דוד שם ופשוט הוא ועיין הר"ן פ' אלו טריפות תרפ"ח א' וע"ע בש"ס אלו טרפות נ"ב ב' לא בא ר"י לפרש דברי חכמים אע"ג דבמתני' קתני ר"י אומר ומכאן תשובה ג"כ להפר"ח דבפירושו להל' ע"ז פרק ט' הקשה על הכ"מ דמדלא קתני במתני' אימתי ש"מ דלאיפלוגי בא דליתא:

יג"ש כל דבר שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו עירובין דף נ' א' וקידושין נ' ב' וע"ש תוכן הענין ועיין חזון נחום ריש פ"א דזבחים וכתבו התוס' בזבחים דף ל' א' דלא אמרינן הכי רק בדבר שאין בו שום שייכות לעולם לעשות בזה אחר זה אבל היכא דמשכחת לה באיזה צד ואופן שיהיה בזה אחר זה אז אף בבת אחת איתיה:

די"ש כל דבר שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו. לא אמרינן רק בדבר שאי אפשר לקיים שני הדברים משום דסתרין אהדדי כגון אשה ובתה וכן קיים ליכי ומופר ליכי דנדרים וכיוצא אבל היכא דמצי מקיים תרוייהו כגון הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים אע"ג דליתא בזה אחר זה איתיה בבת אחת תוספות דעירובין ובזבחים ל' א' הרחיבו ביאורם יותר וכ"כ הרא"ש והר"ן בנדרים ס"ט ב' וכ"כ עוד הרשב"א בחדושיו לנדרים שם ועיין מ"א סי' תע"ה ס"ק ב': שט"ו

כל ת"ר או תניא ממנה אתה למד שהיא בתורת כהנים. כ"כ הכריתות בלשון למודים ש"ג סי' ע"ד ואני בעניי פליאה דעת ממני עומק כונתו שהרי רבו מאוד בה כמה וכמה תנו רבנן ותניא הנזכרים בגמרא ולא יראה ולא ימצא אותו ברייתא בת"כ אפילו ברמז וכן מצאתי להרמ"ע אחר זמן בתשובותיו רסי' כ"ה שכתב ע"ז בזה הלשון ראיתי בילקוטים שכל תניא הוא מת"כ ופשפשתי ומצאתי דלאו כללא הוא עד כאן:

שט"ז כדברי ר' פלוני. מצינו דקתני במתניתין דבר זה כדברי ר' פלוני והוה מצי למימר נמי וכדברי ר' פלוני דליהוי תרי תנאי ולא נקט רק כדברי חד מינייהו משום דאותו תנא דנקט רב גובריה ודי בכך מנחות ס"א ב' דעלה דקתני במתני' והבכורים כדברי ראב"י פרכינן ולימא נמי כדברי ר' יהודה דתניא וכו' ומשני רב נחמן בר יצחק הואיל ורב גובריה דמשנת ראב"י קב ונקי וכיון דאלים חיליה בהזכיר איהו לחודיהו סגי:

שי"ז כל שיעורי חכמים להחמיר. לא אמרו אלא במשנה או ברייתא אבל במימרת אמוראים לא אמרינן הכי כ"כ התוס' בפ' אלו טרפות מ"ו א' ד"ה עד ועד בכלל הביאו מוהריק"א בכלליו ואחריהם נמשכו קצת מן האחרונים וכ"כ הב"ח בי"ד סי' מ"ד ס"ג לדעת הכנה"ג ועיין שיירי כנה"ג בכללי התלמוד אות צ"א ודע דאף לדעת התוספות אין הכוונה לומר דמקילינן בכל שיעור האמוראים מהאי כללא אלא דליכא למפשט מידי מההוא כללא וכמ"ש מוהר"ח קאזיז ז"ל בקונטריס חק לישראל סי' ל"ב סס"ק ו':

שי"ח כל שיעורי חכמים להחמיר היינו דוקא באיסורי תורה כגון טומאה וטריפות וכיוצא אבל באיסורין דרבנן אין הולכין בהן להחמיר אלא להקל כענין שאמרו בכתמים ומה שאמרו חוץ מכגריס של כתמים להקל לאו דוקא אלא כעין גריס של כתמים שהוא מדרבנן קאמרי כן כתב הרשב"א בחדושיו לפ' אלו טריפות דף נ"ח א' ושכן נראה מדברי רש"י וכיוצא בזה מצאתי להרלנ"ח בפסק הסמיכה דף שי"א א' ואנכי איש צעיר תמהתי על הרשב"א ז"ל בזה דהא כלל גדול מסר לנו איהו גופיה בחידושיו לפ"ק דחולין דף כ"ו ג' דהא דאמרינן בעירובין אין למדין מן הכללות ואפי' במקום שנא' בהן חוץ היינו דוקא במתניתין או מתניתא אבל לא במימרא דאמוראי דאינהו בדוקא קאמרי וכתבתיו באות האלף וכן כתב הכנה"ג בכללי הגמרא כלל צ"ד בשם מוהר"י קולון שורש י' וכללין דכל שיעורי חכמים להחמיר דלא אפיק מכללא רק כגריס של כתמים ר' אבהו אמר ר' יוחנן קאמר ליה שהוא אמורא ואם כן איך פריש דחוץ מכגריס של כתמים דנקט לאו דוקא אלא ה"ה כל דדמי ליה כלומר בכל איסורין דרבנן ויש לתרץ דהכא שאני דאחר דאית לן מסברא דבאיסורי תורה דוקא מיירי ר' אבהו דהא קי"ל דכל בדרבנן להקל אית לן למימר דהאי חוץ מכגריס של כתמים דנקט לדוגמא נקטיה כלומר חוץ מאיסורים דרבנן ואין ענין לאין למדים מן הכללות וכו' דאז מפקינן מכללא כל מאי דדמי לאותו חוץ דנקט דזה ודאי באמורא שדרכו לפרש לא אמרינן ועיין קרוב לדברי הרשב"א בפ' כירה מ"ה א' גבי כעין שמן שבנר קאמרינן וכו' ודוק ותשכח דאע"ג דרבי יוחנן נקט במילתיה אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר וכו' מפרשינן למילתיה דכעין שמן שבנר קאמר ועיין עוד עירובין פ"ב ב' ובפסחים פ"ח א' דמאי דתניא שם חוץ מן האשה מפרשינן אשה וכל דדמי לה:

שי"ט כל שיעורי חכמים להחמיר. היינו היכא דלא מוכחא מילתא אבל אי איכא הוכחה או איזה טעם לומר דעד ולא עד בכלל אזלינן בהו לקולא פרי חדש יורה דעה סי' ל"ב ס"ק ו': ש"ך

כללי ופרטי ורבויי ומיעוטי. איפליגו בהו בכמה דוכתי בגמרא הי מינייהו דרשינן וסוגיין דעלמא בכולי תלמודא רהיט והכי הוי פסקא דדינא דבכל התורה כולה דרשינן כללי ופרטי כדמוכח פ' שלשה מינין ל"ד ב' דהויא פלוגתא דר"א ורבנן אי דרשינן כללי ופרטי או רבויי ומעוטי ולרבנן דקי"ל כוותייהו סבירי להו דכללי ופרטי דרשינן וחזרה ונשנית פלוגתייהו בפ' נגמר הדין מ"ה ב' גבי כל הנסקלין נתלין ואיפסיקא הלכתא כוותייהו דרבנן וכן מוכח תו ממאי דאיפליגו עוד בזה רבי ורבי יוסי בר יהודה בפ"ק דקידושין כ"א ב' גבי מרצע ובפרק הקומץ רבה כ"ח ב' גבי מנורה וקי"ל כוותיה דר' דדריש כללי ופרטי דוק ותשכח וכן כתב התוס' בפ' המפלת ל' א' דקי"ל דדרשינן כללי ופרטי ע"ש וכן מצאתי להר"ב פר"ח שבי"ד ס' פ"ד ס"ק ז' ייחד הדבור בענין זה והוכיח במישור מהנך שמעתתי דכתיבנא ומסוגיי אחריני דהפסק המחוור והברור ושכולי תלמודא הכי רהיט ואזיל דדרשינן בכל התורה כללי ופרטי. איברא דהיטב חרה לו ונתקשה טובא בהאי מילתא מהא דאמרינן בפ"ב דשבועות כ"ו א' גבי שבועת בטוי דלר' ישמעאל דרשינן כללי ופרטי ולר' עקיבא רבוי ומעוטי והתם ע"כ הלכתא הוי כר"ע אי משום דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו ואי משום דאסיקנא התם דרב אתי כר"ע וקי"ל כוותיה דרב באיסורי וכמו שפסק הרמב"ם בריש פ"ה מהלכות שבועות נמצא א"כ דהכא קי"ל דדרשינן רבויי ומעוטי כרבי עקיבא ובעלמא פסקינן כמאן דדריש כללי ופרטי ועלה בדעתו הרחבה לתרץ דהאמת הוא דקי"ל כוותיה דר"ע אך לא מטעמיה משום דדרשי' בכל התורה רבויי ומעוטי אלא דאע"ג דבעלמא דרשינן כללי ופרטי שאני הכא דכתיב לכל אשר יבטא האדם ומלת לכל רבויא הוא ע"ש כי בא בדרך ארוכה ולבסוף כתב דכל זה הוא דוחק ושהדבר צריך עיון גם הר"ב גנת ורדים בגן המלך פ' י"ז לא מצא מנוח לקושיא זו ועיין משנה למלך פ' ג' מה' עבדים הל' ט' ולחם יהודה על הרמב"ם דף ח' א' וב' וחזון נחום על ס' טהרות דף קכ"ח א' ותי"ט בבכורות פ"ח מ"ח ובס' מטה אשר דף מ"ז ע"ד ומ"ח בארוכה:

שכ"א כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר וכו'. לא אמרו כן אלא היכא דאמרו שהוא פטור מחמת שאינה מלאכה גמורה דומיא דמתניתין אבל פטורי אחריני איכא במס' שבת שהוא פטור ומותר דתנן בפ' מדליקין בשביל החולה שישן פטור ואוקימנא בחולה שיש בו סכנה פטור ומותר הוא וכל הזריז הרי זה משובח הרשב"א ז"ל בשיטתו שבת דף ב' ג' ועיין בס' יראים דף מ' סע"ב דדיקא פטור ופטורין הוא דקאמר שמואל אך לא ר"פ פוטר:

שכ"ב כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה. לא אמרינן אלא היכא דאפשר לקיים את שניהם בלא דחיית לא תעשה כגון ההיא דאמרינן בפרק התכלת גבי סדין בציצית שאפשר לו לעשות ממינו דלא עבדינן מצמר וכן כל כיוצא בזה אבל היכא דלא אפשר לקיים העשה היום אלא בדחיית לא תעשה אף ע"ג שאם היה ממתין עד למחר היה יכול לקיים שניהם כיון שאי אפשר לקיימן עכשיו אי אפשר לקיים את שניהם מיקרי הרמב"ן ז"ל הובאו דבריו בחדושי הרשב"א למס' שבת דף י' א' והוא ז"ל אישר וקיים את דבריו בראיות חדשות עיין שם:

שכ"ג כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין והענין בפ' כל שעה כ"ז ב' תניא אמר ר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה והדין נותן ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא טעון שריפה חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא אינו דין שיהא טעון שריפה אמרו לו כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה השביתו שאור מבתיכם בכל דבר שאתה יכול להשביתו עד כאן וע"ש פי' רש"י וכן בפ' לולב הגזול ל"ו ב' הוה בעי ר"י להביא מן הדין שלא תהא סוכה נוהגת אלא בד' מינים שבלולב ואמרו כל דין שאתה דן וכו' לא מצא ד' מינים יהא יושב ובטל והתורה אמרה בסוכות תשבו ז' ימים סוכה של כל דבר וכ"כ הכריתות בסוף בית א' מבתי מדות דיליף לה מברייתא דת"כ פרשה כי תזריע ע"ש והנה לכאורה נפלאתי על הגר"ש אמאי לא מייתי הך כללא מהנך דוכתי דבגמרא עד שמצאתי למהר"ש אלגאזי בספר יבין שמועה כלל ע"ט שכתב שמה שלא הביא הכריתות הני סוגיי דפסחים ודיומא הוא משום דאיכא למימר דבהנהו סתרינן לק"ו מכח קראי אבל בההי' דת"כ סתרינן ליה מכח הק"ו עצמו ע"כ ואף גם זאת איננו שוה לי דהרי כיון שהגר"ש כל מגמ' חדושו הוא. שבא ללמדנו דכל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין מה יתן ומה יוסיף שנסתור הק"ו מכח קראי או מכח הק"ו גופיה וכיון שכן שפיר הוה מצי להביא הך דפסחים ודיומא ואיך שיהי' איכא למידק על האי כללא מההיא דתנינן בפ' ט' דמנחות פ"ו א' אף כל המנחות היו בדין שיטענו שמן זית זך מה מנורה שאינה לאכילה טעונה שמן זית זך דמנחות שהן לאכילה אינו דין שיטענו שמן זית זך תלמוד לומר זך כתית למאור ולא זך כתית למנחות ע"כ משמע דאי לאו מיעוטא דזך כתית למאור שפיר הוה מייתינן מק"ו שיטענו כל המנחות שמן זית זך ותימה דאמאי לא קאמר דאף בלא מיעוטא לא הוה מצינן למילף הכי מק"ו כיון דהוי תחלתו להחמיר וסופו להקל דאם לא מצא שמן זית זך יהא יושב ובטל והתורה אמרה להקריב קרבן מנחה בכל שמן שהוא יכול וכבר היה נראה לכאורה לתרץ דלא הוה מייתינן מק"ו רק דלכתחלה ליבעו גם המנחות שמן זית זך לא לעיכובא ונמצא אם כן דלא הוי תו סופו להקל כיון דעל כל פנים לא יהא יושב ובטל מלהקריב מנחות אך אמנם אחזה אנכי אשית לבי דאין תירוץ זה סופו להתקיים שהרי כשהיינו למדים מק"ו דמנורה להצריך שמן זית זך בכל המנחות היינו לומר שיהיו שוים אל המנורה בכל צדדיה והנה במנורה אין ספק דגם לעיכובא בעינן שמן זית זך וכמ"ש הרמב"ם להדיא בפ"ו מה' איסורי מזבח וז"ל אין כשר למנורה אלא ראשון וד' וז' בלבד שנאמר כתית למאור אין כשר למנורה אלא היוצא מן הכתוש בלבד אבל למנחות כולן כשרין עכ"ל ומאחר שכן ה"ה והוא הטעם בכל המנחות דהוה אמרי' דליהוו דומיא דמנורה דאף לעיכובא ליבעי בהו שמן זית זך ולפ"ז אכתי תקשי דהוי דין שתחילתו להחמיר וסופו להקל כיון דאם לא מצא שמן זית זך יהא יושב ובטל מלהקריב המנחה ונהירנא כד הוינא טליא שכאשר עבר עלינו בשליחות דרחמנא הרב המובהק כמוהר"ר משה ישראל נר"ו ממתא מחסה יה רודיס יע"א שמעתי ממנו תירוץ מרווח לזה וכעת איני זוכר ומאי דנלע"ד לתרץ ואפשר שזאת התורה אשר שם משה הוא דשאני ההיא דפסחים ודיומא שאם לא ימצא עצים לשרוף החמץ או לא ימצא ד' מינים לסוכה יתבטל המצוה לגמרי כיון שאין בהם שום צד אחר לקיים המצות משא"כ גבי מנחות דאי נמי נימא דליבעי שמן זית זך ל"ש בה למימר אם לא מצא שמן זית זך יהא יושב ובטל ולא תתקיים המצוה שהרי מאותם הזתים עצמם שיש לו להוציא מהם השמן כשר למנחות ליטרח בהו טפי ויגרגרהו בראש הזית כדין המנורה ויהיה לו שמן זית זך גם למנחות ונמצא א"כ שאין מציאות כלל שיתבטל לגמרי מצות המנחות הגם דליבעו שמן זית זך דכיון דע"כ צריך שיהיה לו זתים לשמן השני בטרחא כל דהוא טפי מצי שפיר לעשותו שמן זית זך כן נלע"ד ועיין תוס' דשבת קל"ו ב' סד"ה דתניא הן אמת שהקשו לי חבירי על זה דאכתי אפשר שלפעמים יתרמה שכלה לגמרי כל השמן זית זך שבידו ולא יהיה לו כי אם שמן שני ובההוא זמנא מיהא יהא יושב ובטל מלהקריב המנחה ונמצא א"כ דהוי דין שסופו להקל לאותו הזמן ולי הדיוט ניחא דבשלמא גבי ביעור חמץ וסוכה לכל יחיד ויחיד שייך בהו למימר לא מצא יתבטל מן המצוה אבל גבי כהנים הזריזים הם והיו עושים שמן בשופע מילתא דלא אפשר הוא שיחסר להם שמן זית זך כיון דג' פעמים בשנה היו מלקטים את הזתים כדי לעשות את השמן כדתנן במנחות פ"ח ומאותם הזתים עצמם היו יכולים לעשותו ראשון כמ"ש אחר זמן האלהים אינה לידי ספר ידי אליהו שנדפס מחדש ומצאתי אליו ז"ל שהאריך הרבה בענין זה בדף פ"ט ג' ע"ש שתירץ בדרכים אחרים וע' מגילת ספר על הסמ"ג דף כ"ב ב' מהעשין שכ' דלאו כללא הוא וגמגומי קאי מגמגם ביה:

שכ"ד כתנאי כל היכא דאיתיה לשון זה בגמ' אחר שהזכיר פלוגתא דאמוראי באותו דין משמע דאמוראי לא הוה שמיע להו ההיא בריי' דאי הוה שמיע להו הוה להו למימר הלכתא כפלוני וכיון שכן אפלוגתא דתנאי סמכינן ולא משגיחינן בפלוגתא דאמוראי אי הוי רב כנגד שמואל במילתא דאיסורא או ר' יוחנן לגבי ריש לקיש כן כ' הכסף משנה בשם מהר"י קורקוס בפרק ד' מה' מטמאי משכב ומושב הל' ה' לדעת הרמב"ם וכ' הפר"ח בא"ח סי' מ"ז סוף ס"א דלית לן למדחי אמוראי מכח תנאי אלא אית לן למפסק כאמוראי שיש להם כח לפסוק אפילו נגד סתם משנה ע"ש:

שכ"ה כתנאי מצינו בגמ' דכיצד צולין דף ע"ז ב' דעלה דאיפליגו רב ולוי אי ריחא מלתא היא קאמר רב מרי כתנאי הרודה פת חוה וכו' מאי לאו תנאי היא דמר סבר ריחא מילתא היא וכו' וקשה דמדקאמר ברישא כתנאי משמע דברירא ליה לרב מרי דבהא איפליגו נמי תנאי וממאי דקאמר בתר הכי מאי לאו תנאי היא משמע דלאו ברירא ליה וא"כ הוה ליה למימר לימא כתנאי והנה לזה עלה בדעתי לומר דאה"נ דלרב מרי הוה פשיטא ליה דהוי כתנאי ואיהו לא קאמר אלא כתנאי דתניא וכו' וסתמא דתלמודא הוא דבעי לאכרוחי מלתא דרב מרי ולהכי קאמר מאי לאו וכו' והכי נמי מצינן למימר בפ' אלמנה נזונת דף צ"ו ב' דקאמר רב שימי בר רב אשי כתנאי וכו' מאי לאו בהא קמפלגי וכו' ובסוכה דף נ"א א' ובשבת קמ"ה א' ובמכות ט"ז ב' ובפרק ב' דזבחים ח"י ב' אבל מה אעשה שמצאתי כיוצא בו בפרק מי שהיה נשוי דף צ' ב' דל"ש תירוץ זה משום דכולה מילתא ש"ס קאמרו לה והכי איתא שם ואחת בחייו ואחת במותו תנאי היא דתניא וכו' מאי לאו בהא קמפלגי דמר סבר וכו' והשתא כיון דלש"ס גופיה לא ברירא ליה אמאי לא קאמר לימא כתנאי ולדידי הדבר צריך תלמוד אחר זמן אינה אלהים לידי ש"מ על כתובות לר' בצלאל ומצאתי אליו ז"ל שם שנתעורר בזה וכ' וז"ל ואפשר שלזה כ' רש"י ז"ל תנאי היא אי שקלו בני ראשונה כתובת בנין דכרין פירוש לאו כפלוגתא אי אית לן בנין דכרין בלחוד קאמר אלא אי נעשית מותר לחבירתה נמי קאמר וממה נפשך פליגי אי שקלי בני ראשונה כתובת בנין דכרין או לא דכי פליגי נמי בכתובה נעשית מותר לחבירתה פליגי נמי אי שקלי בני ראשונה ובן ננס ע"כ ס"ל דלעולם אפילו ליכא מותר דינר שקלי כתובת בנין דכרין וכדפירש ואזיל רש"י כנ"ל עכ"ד אלא דאכתי איכא למידק בפרק ב' דזבחים י"ז ב' דקאמר הש"ס ומחוסר כפורים דזב כזב דמי ותנאי היא וכו' מאי לאו בהא קמפלגי וכו' ודחי לה דכ"ע כזב דמי ע"ש וכן מצאתי עוד בפ' ו' דיומא ס"ו א' דקאמר סתמא דתלמודא ותקלה עצמה תנאי היא מאי לאו וכו' ודחי לה עד דמסיק דבתקלה פליגי ולזה אפשר לומר דכך הוא דרך הש"ס דאף דפשיטא ליה בעי למשקל ולמטרי כל מה שיכול ודוק: שכ"ו