יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 25

סליקו כללי הטית בס"ד

כללי היו"ד

רצ"ה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה. היינו שיש כח בידם להחמיר ולאסור במלתא דלית ביה לא איסור ולא התיר מפורש בתורה אבל דבר שהתירתו התורה בפירוש אין כח ביד חכמים לאסור ולהחמיר בה כ"כ הט"ז בי"ד סי' קי"ז ס"ק א' וכיוצא בזה כתב עוד בא"ח סי' תקפ"ח וכ"כ שם הפר"ח וכן נראה מדברי התוס' דפרק איזהו נשך דף ע' ב' ד"ה תשיך וי"ל דהכי פריך מהאי קרא כיון דאמר רחמנא דמצוה לחסרם לא היה להם לחכמים לאסור ע"כ הן אמת דבש"מ לר' בצלאל שם כתב דלשון התוס' סתום דהא איכא מילי שהתורה התירם ואסרו חכמים לעשות סייג לתורה ומתוך כך פנה לו בדרך אחר ע"ש אמנם הר"ב חוות יאיר סי' קמ"ב שדא ביה נרגא בהאי כללא שהרי מצינו דאפילו מה שהוא מצוה לדעת קצת פוסקים אסרוהו חכמים משום גזירה כגון לנכרי תשיך שאסרוהו חז"ל שמא ילמד ממעשיו וגם זכיתי לחזות בנועם שיח של הרב המובהק והמופל' כבודי ומרים ראשי כמוהר"ר יוסף אירגאס זצוק"ל בספרו דברי יוסף סי' מ"ח ושם ראיתי שהוסיף גם הוא להקשות על הט"ז לכאורה מדם טוהר דמצינו מפורש בתורה דמותר לבעול על דם טוהר ועכ"ז אסרוהו חז"ל כמבואר בטי"ד סי' קצ"ד אמנם לבסוף עלה בהסכמה עם הט"ז ותירץ דמה שאסור לבעול על דם טוהר אינו אלא משום מנהג בעלמא כמבואר מתוך דברי הפוסקים ואף על זה פקח עיני השגחתו לתרץ קושית החוות יאיר ותשובה נצחת השיב דלא אסרו חז"ל להלות לנכרי בריבית מכל וכל רק ביותר מכדי חייו הוא דאסרו וגם זאת דוקא לע"ה אבל לצורבא מרבנן אפי' יותר מכדי חייו דליכא למיחש שילמוד ממעשיו ומאחר שכן אזדא לה השגת החוות יאיר שהרי עד כאן לא אמר הט"ז דאין כח ביד חכמים לאסור דבר שהיתירו מפורש בתורה אלא שאין כח בידם לאסרו מכל וכל אבל לאסור מקצתו יכולים לעשות כן כמו שמתבאר מדברי עצמו שם שכתב דהקונה נבלות להרויח ולמכור אסור הגם דכתיב או מכור לנכרי ועוד ידו נטויה לעשות סמוכות לדברי הט"ז מדברי רש"י דמציעא פ"ח א' ע"ש ומצאתי עוד דברים נחמדים בזה בס' קנאת סופרים למהר"ח קאזיז בשורש ששי וז"ל דוק ותשכח במה שכתבו ע"ז האחרונים ז"ל ובפרט מהר"ם פאדובה בהגהותיו לס' היד שנדפסו בסוף המיימוני הגדול משנת שי"א ובעל ב"ח י"ד סי' קנ"ט ובעל שני לוחות הברית דף רס"ו ע"ב והמשכיל המתבונן בדבריהם יבין ויבחין דליכא לאקשויי היכי עבדי רבנן תקנתא למעקר מצוה דאורייתא אי נימא דלנכרי תשיך מ"ע היא ליקח הרבית מן העכו"ם דלא תקנו להלות לו בחנם אלא שלא ילוה לו כלל כדי שלא יקח ממנו רבית דקרא דלנכרי תשיך לית ביה חיובא לענין ההלואה אלא דכשירצה ללות לנכרי לא ילוה לו כי אם בריבית אבל ההלואה גופה רשות היא ומצינו דכוותה בכמה מצות שיש בהן צד חיוב אבל לא על כל פנים כגון לישבע בשמו שאם ירצה לישבע בעת הצורך חייב לישבע בשמו וכן החיוב לבדוק בסימני ב"ח הטהורים אינו אלא כשירצה לאכול מהם ודקדק כן מדברי הרמב"ם סי' קצ"ח שאחר שכתב שהוא מ"ע להלות לנכרי בריבית כתב ולמצוה זו ג"כ תנאין דרבנן כלומר להלות לנכרי בריבית עד כדי חייו ולת"ח ביותר מכן ובהכי לא אתיא גזירה דרבנן למעקר לגמרי מ"ע דאורייתא וניצול מזה מהקושיא הנ"ל ומלבד כל זה יש מקום עוד לומר דאפי' בעקירת מ"ע מצו רבנן למגזר ולתקוני בשב ואל תעשה כדאיתא בפרק האשה רבה וכדתנן ברפ"ט דבכורות גבי מעשר בהמה עכ"ד ועיין בס' מוצל מאש שבסוף ספר שו"ת הר"י קצבי סי' נ"ב ודוק ועיין כסף משנה רפ"א מה' מעשר וע"ע בארוכה בס' ראשון לציון דף מ"ב א' וב' שתירץ ההיא דריבית כמ"ש דברי יוסף וקנאת סופרים ועיין לשון לימודים א"ח ק"ג ג':

רצ"ו יחיד ורבים הלכה כרבים. אע"ג דאמרינן דכי מסתבר טעמיה דיחיד פסקינן כוותיה למדנו הרא"ש ז"ל בסוף פ"ק דבתר' דאנו לית לן לאכרועי טעמא דיחיד מסברא דנפשין ואישתמיטו דברי הרא"ש אלו מיניה דהרב שושנים לדוד דטרח לאסבורי לן הכי באריכות דברים בפ"ז דסנהדרין משנה י' יע"ש:

רצ"ז יתיב פלוני קמיה דפלוני. מלשון זה משמע דההוא דהוה יתיב קמיה היה תלמידו כ"כ התוס' בפרק חזקת הבתים ל"ד א' ד"ה הוה יתיב ובפ' כל הנשבעין מ"ז א' ד"ה הוה יתיב וכן מצאתי עוד למהרי"ק שורש ק"ע דף קפ"ה ב' והביא ראיה מהא דאמרי' פ"ק דפסחים הנהו תרי תלמידי דהו יתבי קמיה דרב וכו' משמע שהיו תלמידים יושבים לפני רב לומדים לפניו שמעתתא וכו' יע"ש ולי הדיוט נלע"ד ראיה ברורה מתמורה כ"ה ב' דקאמר ר"א תלמידיה דר' יוחנן ויתיב לקמיה דר' יוחנן וכו' ועם כל זה יש להתעורר דלאו כללא הוא שהרי מצינו במנחות י"ז א' יתיב רב מנשיא בר גדא קמיה דאביי וכו' א"ל אביי עני מרי פי' ענני אדוני ועוד שם פ"א א' יתיב רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דרב נחמן וכו' א"ל עני מרי וכו' ואם איתא דרב מנשיא תלמידיה דאביי הוה וכן ר' יצחק בר שמואל היה תלמידו של רב נחמן לא זו הדרך שהרב ישיב לתלמיד עני מרי ואיתא עוד שם פ"א ב' יתיב רבי ירמיה קמיה דרבי זירא ויתיב וקאמר וכו' א"ל רבי אתה אומר כן אני אומר וכו' ואם כדברי התוס' ומהרי"ק איך יאמר הרב לתלמיד רבי ואין לומר דמדקאמר ויתיב וקאמר ר"ל דרבי זירא שהיה רבו הוא דקאמר לא שנו אלא מחטי מעשר שני וכו' ור' ירמיה הוא דקמהדר לרביה רבי אתה אומר כן שהרי הכריח בעל יבין שמועה בדף י"ג מדברי הרשב"א דיבמות דכל היכא דאיתיה לשון זה בגמ' פירושו הוא דההוא דיתיב (פי' פלוני קמא) קמיה הוא דקאמר אותו הדין או אותו החידוש וכן הבין גם כן מוהריק"א שם בכלליו וכן מצאתי להרשב"א בנדה דף ט"ו א' ועיין תוס' דזבחים קט"ו ב' ד"ה ויתיב ותו דבר מן דין הרי מצינו בסוכה י"א א' ובחולין ע"ד א' יתיב רב יוסף קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר וכו' א"ל רב הונא וכו' וקאמר אהדרינהו רב יוסף לאפיה ופירש"י בכעס הרי בבירור דרב יוסף דהוה יתיב קמי רב הונא הוא דאמר אותו הדין ואפ"ה קאמר תלמודא דאהדרינהו רב יוסף בכעס ואם איתא דהוה תלמידיה דרב הונא לא היה מזלזל בכבוד רבו כ"כ למהדר אפיה מיניה בכעס וגם לא היה אומר ליה מי קאמינא לך ע"ש ביומא ובשבועות ל"ו א' והנה לדברי התוס' אפשר לומר דלאו דוקא תלמיד ממש הוא דקאמרי אלא כתלמיד וכקטן ממנו והכי דייקי דברי התוס' פ"ק דחולין י"ג א' ד"ה בעי מיניה שכתבו וז"ל משמע שהיה שמואל קטן מרב הונא וכן בריש גיטין ופ' יש בערכין הוו יתבי רב הונא וחייא בר רב קמי שמואל משמע כתלמיד היושב לפני רבו הרי דכתלמיד אמרו ולא תלמיד ממש וכלומר קטן ממנו ומצאתיו יותר בביאור בפ' נערה שנתפתתה ג' ב' ד"ה יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא וז"ל משמע דר' יוסף היה קטן מרב המנונא וכו' ע"כ הרי דלדידהו מצינן שפיר לתרץ דלאו תלמוד ממש קאמרי וכדכתיבנא אף שהוא קצת דוחק ג"כ לומר שלקטן ממנו יאמר לו עני מרי או רבי אך בדברי מוהרי"ק א"א לפרש הכי כמו שיתבאר למדקדק שם בדבריו דתלמיד גמור קאמר ע"ש ודוק ומדי דברי בו זכור אזכרנו עוד דמצאתי לשארית יוסף בנתיב השמועה שכתב וז"ל כשאומר יתיב פלוני קמיה דפלוני יש שפירשו דתלמיד הוא וראיה מריש פסחים וכו' אבל מן התוספות יראה שאם הוא גדול ממנו או חבירו יאמר יתיב קמיה ריש גיטין רב הונא יתיב קמיה דר' ירמיה ופי' ר"ת דאין זה רב הונא שמזכיר בכל הגמ' דאיהו גדול היה מר' ירמיה ולא הוה יתיב קמיה ע"כ והנה מלבד דאשתמיטו מיניה דברי התוס' דחולין ודכתובות שהבאתי דשם כתבו כן בהדיא אף גם זאת ראיה זו שהביא מדבריהם דגיטין איני מכיר דאי נמי נימא דס"ל להתוס' דדוקא על תלמיד היושב לפני רבו איתמר הך לישנא דיתיב וכו' שפיר כתבו דכיון שאותו רב הונא שבכל הש"ס היה גדול מר' ירמיה לא הוה יתיב קמיה פי' כתלמיד לפני רבו ותו לא מידי:

רצ"ח ילפינן אשכחן דקאמר בגמ' ואינו מדאורייתא אלא מדרבנן תוס' פ"ק דמציעא דף י"א א' ד"ה ילפינן והביאו מוהר"ש אלגאזי בס' הליכות אלי כלל תט"ו וכן מצאתי עוד לר' בצלאל אשכנזי בש"מ על מציעא בשם תוס' שאנץ אך הש"ך בח"מ סי' רמ"ג ס"ק ו' כתב דדבריהם דחוקים לפרש ולא ילפינן מדרבנן ושמלשון הרי"ף והרא"ש שם משמע להדיא דהאי ילפינן הוי מדאורייתא ע"ש ועיין מ"ש עליו הר"ב מגן שאול דף ל"ז סע"ד מלשונות הרמב"ם:

רצ"ט ידע אמורא רישא דברייתא ולא ידע סיפא הוא תימא לומר כן. כן כתבו התוס' ז"ל בפ"ט דפסחים צ"ז א' ד"ה אלא לאו ובפרק בהמה המקשה ע"ד א' ד"ה ולהאי ובריש קמא ד' א' ד"ה לאו ובפ' בנות כותים ל"ד א' ד"ה אילימא אך בפ"ק דע"ז י' א' ד"ה והתניא כתבו בפשיטות דאותו שהוא מתרץ הא דידיה הא דרביה לא היה יודע הברייתא כמו שהיא בסמוך אלא מתרץ על מה שהביא המקשה וכן בפ' הזהב נ"ה רע"א כתבו עוד וכי פריך לעיל וכו' לא מסיק אדעתיה מסוף ברייתא דמרבה אף קדשים קלים ע"כ וכן מצאתי להרשב"א ז"ל בחידושיו לשבת דף כ"א ע"ד שכתב בזה הלשון אלא נראה לי שר' זירא לא היה יודע כל אותה ברייתא אלא רישא דברייתא ויש כיוצא בזה בהרבה מקומות בתלמוד שהמקשה יודע תחלת הברייתא או סופה ואינו יודע כולה ומקשה ממנה וכיוצא בה אחת בפ' לא יחפור גבי אין פורסין נישבים ליונים עכ"ד וכן תמצא אליו עוד בחידושיו לקידושין דף כ"ד ע"ב ע"ש וגדולה מזו ראיתי להתוס' עצמם בפ"ק דמ"ק ה' א' ד"ה לאתויי שכתבו דהמקשה לא היתה מתני' שגורה בפיו ולא הוה ידע דגרס בה ומתקנין את הדרכים וזה ודאי קשה לשמוע דאמורא לא ידע מאי דקתני במתני' שהרי כל האמוראים היו בקיאים במשניות כדמוכח בפ' תולין קל"ח ב' גבי עתידה תורה שתשתכח מישראל דפריך הא נמי מתני' היא כדתנן וכו' וכמ"ש ר' בצלאל בשיטה מקובצת על ב"מ דף רי"ח ע"ג בשם הרא"ש יע"ש ולא זו בלבד אלא שהתוס' גופייהו בפ"ק דמנחות ט' א' ד"ה חסר הלוג תמהו על דאיתותב ר"ל ממתני' וכתבו וז"ל ותימא שלא היה יודע רשב"ל וכה"ג בפ' במה טומנין דף ן' דפריך ממתני' דהטומן לפת וצנונות ע"כ וכן בפרק ארבעה אחין ל' א' ד"ה אמר כתבו תימא שלא דקדק ר"ן על מתני' דריש כיצד והכי נמי תקשי לרש"י דבפ"ט דנזיר ס"ג סע"א כתב דלרמי בר חמא דקמבעיא ליה לא שמיעא ליה מתני' ואמטו להכי קא מבעיא ליה דיותר קרוב לשמוע מה שכתבו התוס' בפ' כירה מ"ד א' סד"ה לכ"ע ליישב ההיא דהטומן לפת וצנונות וז"ל ורב הונא ושמואל הוי ידעי לה דמתני' היא בסדר זרעים אלא הוו דחקי לאוקומא בדצה ושלפה והש"ס לא ניחא ליה לאוקומא הכי ועומדת בתיובתא ע"כ ועיין מוהריק"א בכלליו דף ק"ג ב' וברש"י פ"ק דפסחים י"ז ב' ד"ה קשיא:

ש' יכולני לפרש וכו'. משמע שהיה יכול לפרש כן אבל לפי האמת אינו מפרש כן כ"מ פ"ב מה' טומאת מת הלכה י"ט:

סליקו כללי היוד בס"ד

כללי הכף

ש"א כל מקום שאמר ר"י אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים. הכי איתא בס"פ חלון פ"ב א' בשם ריב"ל ור' יוחנן פליג עליה ואמר דאימתי הוא לפרש ובמה לחלוק ועד כאן לא פליג רבי יוחנן אלא בבמה אבל באימתי תרווייהו שוין דלפרש בא ואע"ג דבפ' זהו בורר כ"ה א' מוכח דרמי בר חמא אית ליה דאימתי דר"י בא לחלוק וגם בפ"ק דגיטין ז' ב' איתא דר' ירמיה נמי הכי ס"ל מ"מ כיון דריב"ל ור"י שוין באימתי דלפרושי אתא כוותייהו קיימא לן וכמ"ש הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בפ' מפנין ובכמה דוכתי וכן כתבו התוס' בפ"ק דגיטין שם ובדוכתי אחריני וכן פסק הסמ"ג ריש עשין ס"ד ופתח באלה הדברים פסק ר"ח וכל רבותינו שוין בדבר שאע"פ שסובר רמי בר חמא בפ' זה בורר ור' ירמיה בפ"א דגיטין שאימתי שבמשנה בא לחלוק אין הלכה אלא כריב"ל ור"י שאמרו בפ' חלון כ"מ ששנה ר' יהודה במשנתינו אימתי בא לפרש ובמה לחלוק ע"כ אלא שמה שסיים דלריב"ל ור"י במה לחלוק אינו מדוקדק דהא ר' יוחנן בלחוד הוא דסבר הכי ופליג עלי' דריב"ל בהא וצריכין אנו לומר דכיון דהמכוון שלו הוא לומר דבין לריב"ל ובין לר"י אימתי הוא לפרש לא דק בזה וכמ"ש הכנה"ג בספרו דינא דחיי שם וכן פסק עוד הגאון הר"א ממיץ בס' יראים מצוה קכ"ח והרמב"ן בס' המלחמות פ' כסוי הדם ושאר רבוואתא וזה פשוט וברור אין צורך להאריך בו ומצאתי להר"ש בפי' המשניות פ"ז דאהלות משנה ד' שכתב אמר ר"י אימתי פלוגתא הוא בפ' ז"ב דאימתי דר"י אם בא לפרש או לחלוק כנראה מדבריו דלא ידע לאכרועי איך קי"ל לענין הלכה ולא ידעתי מה ראה על ככה דכיון דריב"ל ור"י שוין בזה ודאי דכוותייהו אית לן למפסק נגד רמי בר חמא ורבי ירמיה ומה גם דאף רמי בר חמא לא סבר הכי אלא היכא דמוכח כמ"ש התוס' בפ' כיסוי הדם פ"ח א' ד"ה רבנן ובלאו הכי נמי יש לתמוה עליו דהא איהו גופיה ברפ"ב דחלה כתב האי אימתי דר"י לאו לפרש הוא כדמוכח בפ"ק דגיטין משמע דבכולהו שאר אימתי אית ליה דלפרושי אתא ובפירושא איתמר נמי בדבריו דפ"ה דדמאי משנה ה' דאימתי דר"י לפרש בא ע"ש וכעת לא ידענא ליה טעם כעיקר וע"ע בפ"ז דנגעים מ"ה שדבריו מגומגמים דהא בתוספתא דמייתי התם לא הוזכר בדברי רבי יהודה לא אימתי ולא במה והזכיר הך כללא לא ידעתי למה. ומעתה יש לחקור ולדרוש בענין במה דפליגי ביה ריב"ל ור"י כהי מינייהו פסקי' כיון דבש"ס דס"פ חלון לא איפסיקא הלכתא בהא וגם הרי"ף והרא"ש שם הביאו דברי שניהם ולא הכריעו ואמת הדבר דלכאורה הוה נלע"ד למימר דמדהרי"ף והרא"ש בס"פ חלון אייתו לעיל מיניה להא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה (דקאמר במתני' בד"א וכו') ומסקינן בגמרא דשמואל פליג אריב"ל ש"מ דלדעתם ז"ל קאי שמואל בשיטת רבי יוחנן דבמה לחלוק והו"ל ריב"ל יחיד לגבייהו והוה מסתייעא קצת הדין סברא מדאשכחנא להרי"ף והרא"ש גופייהו בפרק מפנין שכתבו דקי"ל כל היכא דאמר ר"י אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים ואף דבאימתי הוא דקיימי מ"מ מדנקטו הך לישנא דקי"ל וכו' באימתי לחודיה ולא הזכירו בהדיא לבמה ש"מ דבבמה סברי מרנן דלחלוק קא אתי אך אמנם אחר החיפוש קא חזינא דאין סופו להתקיים שהרי מצאתי להרי"ף ז"ל בפ' כל הנשבעין שבהדיא כתב דקי"ל כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים וחזר ושנאו בפי' אותה סוגיא מבואר בל' ערבי הובא בהעתק לשוננו הקדוש בס' תמים דעים שם לך נא ראה והבאתי את השלישית מבואר ביתר שאת וביתר עוז בפרק כסוי הדם שכתב בזה הלשון וליתא לדרשב"ג דקאמרינן כ"מ ששנה ר"י אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ואפי' ר"י לא פליג אלא בבמה אבל באימתי מודה הלכך עבדינן כרבנן וכדפריש ר' יהודא ודלא כרשב"ג עכ"ד והרי לנו בבירור דעת הרי"ף דבמה לפרש כריב"ל והשתא לפי זה חל עלינו חובת ביאור אמאי מייתי הרי"ף בס"פ חלון לההיא דשמואל דאמר הלכה כרבי יהודה דמשמע דפליג אריב"ל כיון שדעתו ז"ל לפסוק כריב"ל ולמה לא חש להא דשמואל ורב חסדא שם קיימי כרבי יוחנן והוו רבים לגבי ריב"ל ולעד"ן לומר דס"ל להרי"ף דמדאקשינן שם לשמואל הלכה מכלל דפליגי והאמר ריב"ל דבמה לפרש ש"מ דהלכתא היא ולשיטתיה אזיל שבפרק חבית כתב דמדאקשינן בפ"ק דע"ז ממימרת רב דכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור אלמא הכי הלכתא ע"כ וכן מצאתי אליו עוד בפרק מי שמתו ובפרק בית שמאי ובפ' כל הבשר וכ"כ הרא"ש בפ"ק דב"ק ובפרק אותו ואת בנו והרמב"ן שם והתוס' בפרק האשה שלום קי"ו א' ד"ה וליהמניה ובע"ז ס"ז א' ד"ה ורבא וע"ע בפ' שמנה שרצים ק"ז ב' ד"ה אמר ובריש קמא ד' א' ד"ה ורב ששת ועם כל זה הוכרח הרי"ף להביא מימרא דשמואל דהלכה כרבי יהודה וכו' משום מאי דמסיים בה ולא עוד אלא כל מקום ששנה רבי יהודה בעירובין הלכה כמותו ואיידי דבעי לאשמועי' הך כללא נקט כולה מימרא דשמואל כאשר היא כי אין דרך הרי"ף להביא מקצת המימרא ולהשמיט מקצתה ותדע שכדברי כן הוא דהא בפ' מי שהוציאוהו גבי מתני' דמי שישב בדרך ועמד דאפליגי בה ר"י ור"מ כתב הרי"ף גופיה דקי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י ועוד גרסי' בהדיא בפרק חלון א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר"י ולא עוד אלא וכו' הרי לך דגם בסוגיא דלאו בדוכתה הביא כולה מימרא משום סיפא דאצטריכא ליה וכ"ש הכא דבדוכתה היא ועיין בכללי הפוסקים שלי בכללי הרי"ף והטור כיוצא בזה והא דלא חש הרי"ף לדשמואל ורב חסדא דנראה דקיימו בשיטת ר' יוחנן נלע"ד לומר דאפשר דס"ל להרי"ף ז"ל דעם כל זה לא מיקרי רבים לגבי ריב"ל דכיון דכל חד מינייהו אמר לשמעתיה אמילתא אחרינא ולא פליגי אכללא דריב"ל בהדיא נמצא דאינהו ור' יוחנן כל חד וחד מיקרי יחיד לגביה וסברא זו לא נפלאת היא ולא רחוקה דכיוצא בה מצינו להרי"ף גופיה ס"פ הגוזל בתרא שכתב דקי"ל דכל רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ופי' הכנה"ג בכללי התלמוד כלל מ"ג ומוהר"ש אלגאזי בגופי הלכות כלל קפ"ד דהיינו משום דרב ושמואל לא קיימי בחדא שיטה ואע"פ שבכולל חולקים על ר' יוחנן כל חד וחד יחיד מיקרי לגבי ר' יוחנן ואף ה"נ דכוותה הוי וכן מצאתי עוד להכנה"ג בי"ד סי' כ"א הגהות הב"י אות י"א שכתב ליישב דברי הרי"ף שמה שפסק כרב לגבי שמואל אע"ג דרשב"ל קאי כוותיה הוא מטעמא דלא איפליגי בבת א' אלא זה לבדו וזה לבדו וכל א' נתבטל סברתו לגבי רב והלכתא כוותיה ע"כ ומכ"ש היכא דלא פליגי בהדיא אכללא לא בבת א' ולא בזה אחר זה אלא מדיוקא הוא דאמרינן דכל חד וחד פליג אדריב"ל וכ"כ עוד בשיירי כנה"ג כללי התלמוד סי' ט' גבי משנת ראב"י קב ונקי ע"ש ובכללי כנה"ג סי' ה' ובהגהות מרדכי פ' המפקיד וצא ולמד עוד ממ"ש הרב המגיד לדעת הרמב"ם תלמיד הרי"ף בפ"ז מה' אישות הל' י"ב דלא מיקרי תרי לגבי חד אלא כששניהם חולקים על האחד מחד טעמא אבל כל א' חולק עליו מטעמיה לית כאן תרי לגבי חד וכ"כ הלח"ם בפ"ח מה' תמידין ומוספין גבי ר"ע יע"ש וכן תמצא עוד בכריתות בלשון לימודים שער ג' סי' ק"ט שכתב דאע"ג דשני תנאים סוברים הפך ר"ע כיון שלא חלקו שניהם עליו במקום א' אלא האחד מהם לא מיקרי אלא מחבירו והלכה כר"ע ודבר זה נראה פשוט וברור לא מצאתי ולא ראיתי חולק עליו באופן דשיטת הרי"ף ברורה ונכונה דהלכה כריב"ל דגם במה דר"י לפרש הוא. ומדי דברי בשיטת הרי"ף זו זה חזיתי ואספרה שרבינו הגדול מוהריק"א תפס עיקר כדברי הרי"ף שהרי בפ"י מה' טומאת מת כתב בפשיטות וידוע שכל מקום שאמר ר"י במד"א אינו אלא לפרש ולכאורה כמו זר נחשב בעיני דידיעה זו מנין כיון דבמחלוקת היא שנוייה אך האיר ה' את עיני וראיתי דלשיטתיה אזיל דבפ"ד מה' ברכות הל' ד' כתב להליץ בעד הרי"ף וז"ל ואני אומר דכיון דאשכחן בפרק זה בורר דאיפליגו ריב"ל ורבי יוחנן דלריב"ל כ"מ שאמר ר"י במד"א אינו אלא לפרש דברי חכמים ורבי יוחנן קאמר שהוא לחלוק וכתבו התוס' והר"ן פרק בני העיר דריב"ל ור"י הלכה כריב"ל וכו' אלא דשני רב נחמן דאפשר לרב חסדא למימר דס"ל דבמד"א לחלוק וכו' ומכיון דקי"ל דבמד"א לפרש ממילא קם ליה הלכה כרב ששת עכ"ד הא קמן מבואר דאזיל לשיטתיה דהרי"ף לפסוק כריב"ל דבמה לפרש וכ"כ עוד בפ"ט מה' ע"ז הל' ד' ומ"מ איכא למידק בדבריו שכתב דאפשר לרב חסדא למימר דס"ל דבמד"א לחלוק והוה מצי למימר בפשיטות דרב חסדא הכי ס"ל כדאיתא בס"פ חלון להדיא דאמר רב חסדא זאת אומרת חלוקין עליו חביריו על ר' יהודה והנה לזה אפשר לתרץ ולומר דאע"ג דקאמר זאת אומרת אולי לא ס"ל לרב חסדא הכי כמ"ש התו' בעירובין ל"ו א' וביומא ו' ב' ובזבחים ל"ג א' ובכתובות י"ט ב' וכן יש להוכיח מן הש"ס ספ"ק דיבמות ט"ז ב' ושלהי פ"ז דנדה נ"ו ב' דקאמר וכי תימא זאת אומרת וליה לא ס"ל והא וכו' הרי דשפיר אפשר לומר זאת ולא ס"ל אי לאו דקשיא קושיא אחריתי ועיין הרמב"ן בספר המלחמות ס"פ ראוהו ב"ד א"נ י"ל דס"ל למוהריק"א דמדאצטריך רבי חסדא לאוכוחי ממתני' דחלוקין עליו חביריו על ר"י ש"מ דבעלמא לית ליה לרב חסדא דבמד"א לחלוק ואי קשיא הא ודאי קשיא על מוהריק"א דמאחר שכל מ"ש שם הוא לאחזוקי פסקיה דהרי"ף אמאי לא הביא דעת הרי"ף דפ' כל הנשבעין ופ' כסוי הדם דאייתינא לעיל דבירו' פסק דבמה לפרש כריב"ל ותו קשה דאמאי מייתי מהתוס' ומהר"ן דפ' בני העיר דריב"ל ור"י הלכה כריב"ל הלא הוה מצי לאוכוחי מהרי"ף גופיה דס"ל הכי כדמוכח מדבריו דפר' ערבי פסחים במחלוקת ריב"ל ור"י שכתב דהלכה כר"י מדקם ר"י בשיטתיה דרבא וריב"ל כאביי משמע בהדיא דאי לאו הכי דעתיה לפסוק כריב"ל נגד ר' יוחנן וכן משמע תו בפ"ק דברכות ובפ"ק דע"ז דבמחלוקת ריב"ל ור"י פסק כר"י מטעמא דתניא כוותיה מבואר שפיר דאי לאו דתניא כוותיה דר"י הוה פסק כריב"ל. ואיך שיהיה נמצינו למדין דגם הרמב"ם ז"ל כהרי"ף רביה ס"ל לפסוק כריב"ל דבמה דר"י לפרש הוא מדפסק בפ"ד מה' ברכות בדין חברים שהיו יושבין לאכול ויצאו לקראת חתן וכו' כדעת הרי"ף וכמו שסיים מרן שם בכ"מ ורבינו ז"ל כהרי"ף ס"ל ומה גם דאף הרמב"ם פוסק בעלמא כריב"ל לגבי ר' יוחנן כמ"ש מרן בכ"מ בפ"ב דנדרים הלכה ט"ז ובס"פ י"ג ממעשה הקרבנות ע"ש וע"ע בפ"ח מה' תרומות הל' כ"ד ופ' י"א מה' פסולי המוקדשין הל' ט"ו ובלא זה נמי הא אשכחנא להרמב"ם ז"ל ספ"ג מה' מתנות עניים דפסק בהדיא כר' יהודה דברייתא דמייתי בירושלמי א"ר יהודה במד"א במידל לשוק וכו' ומינה שמעינן שפיר דאית ליה לרבינו דבמה לפרש כדעת הרי"ף רביה ע"ש ודוק וע"ע בפ"ב מה' שמיטה ויובל כיוצא בזה ובדברי הרדב"ז שם בספרו יקר תפארת ונראה בעליל לארש כדברי מרן בכ"מ פ"י מה' טומאת מת הבאתי דבריו למעלה אלא שאני בעניי לא נתקררה דעתי עכ"ז ממה שמצאתי להרמב"ם בפי' המשניות ספ"ח דסוטה עלה דתנינן שם אמר רבי יהודה בד"א במלחמת מצוה וכו' שכתב ואין הלכה כר' יהודה וכן בפכ"ח דכלים, מ"ז עלה דקתני אר"י במד"א בטלית וכו' כתב דר"י פליג אדרבנן ואין הלכה כר"י וכן בחבורו פכ"ג מה' כלים פסק כחכמים ונמצא לפ"ז שלא השוה את מדותיו בזה הכלל ולא אחד בהם שנתעורר בזה והנה בההיא דסוטה שפיר נוכל לומר דשנייא הוא דבגמרא שם איכא בהדיא דר' יהודה פליג ארבנן ומבאר פלוגתייהו ע"ש וכל הכללים לא נאמרו אלא על הסתה אך ההיא דכלים ודאי קשיא ולי המך צ"ע. ואחרי הדברים והאמת האלה יש לתמוה טובא על הפר"ח דפליג בזה על מוהריק"א בספרו מים חיים בלשונותיו על הרמב"ם פ"ד מה' ברכות וכתב וז"ל וליתא דבפ' חלון דף פ"ב מבואר דבמה לחלוק דאע"ג דריב"ל ור' יוחנן הלכה כריב"ל שאני התם דשמואל קאי בשיטת רבי יוחנן וא"כ יחיד ורבים הל' כרבים וא"כ צ"ע ליישב סברת הרי"ף ושמא י"ל כיון דבברי' קמייתא קתני סתמא משמע דהיא אליבא דכ"ע וגילה בזה במד"א שמפרש דברי חכמים ועיין ביבין שמועה כלל תל"ח דף קכ"א עכ"ל מדבריו למדנו שלדעתו ז"ל דעת הרי"ף בעלמא לפסוק כר' יוחנן דבמה לחלוק אך בברייתא דערבי פסחים משום דאיכא גילוי להפך אית ליה דלפרושי אתא וזהו שסיים בדבריו ועיין ביבין שמועה וכו' כלומר דשם נאמר בשם התוספ' דבמה זימנין לחלוק וזימנין לפרש ואני אומר דליתא לדבריו ודברי מוהריק"א שרירין וקיימין ואישתמיט מיניה דבהדיא פסק הרי"ף פעם ושתים ושלש דבמה לפרש כריב"ל וכדכתיבנא וכן מצאתי עוד בהדיא להרז"ה פי"ן דף רי"ש ע"א יע"ש שוב ראיתי שדברי הפר"ח יש להם על מה שיסמוכו והן הן הדברים שכתב הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות פ' ערבי פסחים הילך לשונו אבל הפסק שאמרו כרב ששת דאע"ג דפריק רב חסדא (צ"ל רב נחמן) שינוייא הוא חוכך אני בו כנגדם דהא מתניתא קמייתא ע"כ ר"י היא ולית לה לדר' ששת קיום אלא או שיפסוק הלכה כר"י יחיד במקום רבים או שיאמר שלא בא אלא לפרש דברי חכמים וסוגיין בעלמא אימתי לפרש ובמה לחלוק ועוד שלא אמרו כן אלא במשנתינו אבל בברייתא הכל לחלוק כדאיתא בדוכתה ושמא סברו הראשונים ז"ל לומר דמאחר שמצינו ברייתא קמייתא דקתני סתם בד"א כשהניחו שם זקן או חולה היא מוכחא על חבירתה שאין במה זה של ר"י אלא לפרש והן רואין שזה פשטן והצעתן עכ"ד וכ"כ עוד בפי"ן רי"ט ב' ע"ש פקח עיניך וראה שגם מהרמב"ן נאמן ביתו של הרי"ף נעלם מה שפסק הרי"ף בפרק כסוי הדם ובפרק כל הנשבעין דבמה לפרש כריב"ל ומה שכת' דסוגיין דעלמא אימתי לפרש ובמה לחלוק הם דברים תמוהין דהיכא אשכחן דכל התלמוד סוגיין זו אדרבא ממאי דקי"ל ריב"ל ור"י הלכה כריב"ל דעת נוטה היא דבמה לפרש ואי משום דבפ' חלון משמע דשמואל ורבי חסדא קיימי כר' יוחנן הא קא חזינן דהרי"ף ז"ל לא חש לזה וע"כ לומר כדתריצנא לעיל אליביה גם מ"ש ועוד שלא אמרו כן אלא במשנתינו אבל בברייתא הכל לחלוק כדאיתא בדוכתא מילתא דתמיהא היא בעיני דהרואה דבריו אלה בלבבו יבין שהיא הלכה ברורה והכל מודין בה וזה אינו דרבים וגדולים הם הסוברים דהך כללא איתיה בין במשנה בין בברייתא כמו שאכתוב בכללין דלקמן בס"ד וגם בזה אישתמיטיה דהרי"ף ז"ל לא גרס במשנתינו ולא עוד אלא שבהדיא כתב הך כללא בפרק כל הנשבעין על ברייתא יע"ש אמור מעתה שדברי מרן בכ"מ נכונים הם בטעמן וראוין הדברים למי שאמרן ודברי הפר"ח דחויין מעיקרן וכ"כ הט"ז בא"ח סי' רע"ח ס"ק י' שיפה אמר רבינו בעל ב"י בזה בודאי ע"ש אלא שהוא קיצר במקום שאמרו להאריך ואני הארכתי ועשיתי סמוכות לדבריו ולהכי כתב הט"ז שם רסי' קנ"ה בפשיטות גמור דאמרינן בכמה דוכתי כל אימתי ובמה דא"ר יהודה אינן אלא לפרש והכי נקט לה הב"ח שם יע"ש וכן ראיתי להדרישה בח"מ סי' רל"א ס"ח דנקט בפשיטות וכדקי"ל דכל לשון, אימתי ובמה לפרושי באו ולא לפלוגי וכ"כ הרדב"ז בס' יקר תפארת ספ"ד מה' נזירות לדעת הרמב"ם וקי"ל דכל בד"א אינו אלא לפרש ע"ש וכן מצאתי שפסק בעל האגודה בפ' ז"ב דכל מקום שאמר ר"י אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים והכי כייל לן מוהר"ש אלגאזי בספרו יבין שמועה כלל ת"ס מדעת עצמו ומ"מ אני תמיה על רוב בקיאותו איך לא הזכיר מיהא דעת הרי"ף והרז"ה והרמב"ם ומוהריק"א בזה גם לא דעת החולקים עליה כדבעינן למימר קמן. אבל מצאתי להריטב"א בחדושיו לעירובין ס"פ חלון גבי מחלוקת ריב"ל ור"י שכת' וז"ל ומסתברא דבהאי פלוגתא הלכתא כר' יוחנן אפי' לדברי ר"ת שפסק במסכת מגילה ובכמה מקומות דר' יוחנן וריב"ל הלכה כריב"ל שאני הכא דשמואל ור' חסדא קיימי כר' יוחנן והוה ליה ריב"ל יחיד ורבים וכו' עד וכן הסכימו בתו' לענין פסק משנתינו אלא שהם פוסקים במחלוקת ריב"ל ור"י הלכה כריב"ל דאפילו בד"א אינו אלא לפרש ונפקא מינה לענין מילי דעלמא עכ"ד הרי דלא בחר בשיטת הרי"ף והרמב"ם ופנה דרך לעצמו לפסוק כר' יוחנן דבמה לחלוק אפילו לדעת התוס' דרגילי למפסק בעלמא כריב"ל לגבי ר"י וכ"ש לפי דעתו שבפרק מי שהוציאוהו כתב בהדיא דריב"ל ור"י הלכה כר"י והנה לא תעזוב נפשי לשאול אמאי לא חש להא דמקשי הש"ס שם אדשמואל בפשיטות והאמר ריב"ל וכו' דמשמע מזה דדברי ריב"ל הלכתא נינהו וכדכתיבנא לעיל לדעת הרי"ף וי"ל דלשיטתיה אזיל שכת' בחדושיו לכתובות רפ"ב דף י"ב ע"ד וז"ל וכבר כתבתי בכמה מקומות דאורחא דתלמודא הוא דפריך לזמנין סתמא אליבא דמאן דלית הלכתא כוותיה וכ"כ עוד בחדושי קידושין ס"פ האומר והאמנם מה שסיים בדבריו ואמר שהתוס' פסקו כריב"ל דבמה לפרש אני בעניי יגעתי ולא מצאתי איה מקום כבודו של זה הפסק ואדרבא ממה שפסקו בע"פ ק"ב א' כר' חסדא בההיא דחברים שהיו יושבים לאכול וכו' משמע איפכא דהא לר' חסדא שם בד"א דר"י לחלוק בא כמבואר למעיין שם וכן יש לדקדק ממ"ש שם ד"ה תניא דמש"ה לא מייתי סיעתא מרבנן דר"י לר' חסדא משום דאיכא דאמר בסנהדרין דבמה נמי לפרש משמע מלשונם זה דאינהו לא סברי הכי לפום קושטא ותו דמדברי רשב"ם שפסק גם הוא כר' חסדא נשמע לדעת התוס' והנה רשב"ם כתב שם בזה הלשון אר"י בד"א מכלל דרבנן פליגי עליה וכו' כר' חסדא דאמר ר' יוחנן בעירובין בפ' חלון כל מקום שאמר ר"י במה לחלוק אימתי לפרש דברי חכמים בא ע"כ הא קמן מבואר דמי שפוסק כר' חסדא אית ליה כר' יוחנן דבמה לחלוק ובר מן דין הא אשכחנא להתוס' עצמם בפ"ק דביצה ט' ב' ד"ה ולא היא שהקשו בפשיטות וא"ת והא כל מקום דתני במה לחלוק ותירצו דהיינו דוקא במשנה אבל לא בברייתא הרי דבמשנה מיהא ס"ל דבכל מקום דתני במה לחלוק בא הפך דברי הריטב"א ומה שיש לדקדק בדברי תוס' אלה אכתבנו בכללין דבסמוך בס"ד שמעינן מיהא דהריטב"א והרשב"ם תרווייהו אית להו דבמה לחלוק וכר' יוחנן אך דעת התוס' בזה עדיין רופפת בידינו עד אמצא מקום וסעד לדברי הריטב"א ולעת כזאת לבד ראה זה מצאתי להתוס' ז"ל בפ' לולב הגזול מ' ב' ד"ה שמא שכתבו וז"ל ותימא דרבנן דהתם דאמרי ואם לקח בשוגג יחזרו דמים למקומם במזיד תעלה ותאכל במקום וי"ל דאיירי כמו שמפרש ר' יהודה התם בד"א במתכוין וכו' עד וכולה ברייתא דקידושין רבי יהודה היא דאפי' למ"ד פ' ז"ב אימתי דר"י לפרש ובמה לחלוק היינו דזמנין דבמה לחלוק ומ"מ זמנין נמי היינו לפרש ע"כ נקוט מיהא דאע"ג דר' יהודה קאמר בד"א נקטו לישנא שמפרש ר' יהודה התם בד"א וכו' ודוק נמי לישנא דאפי' למ"ד וכו' דמשמע דלדידהו לעולם במה לפרש ולפי זה אפשר דטעמייהו הוי כדאמרן לעיל לדעת הרי"ף דמדקא מקשי תלמודא בס"פ חלון לשמואל מריב"ל ש"מ דכן הלכה דהא אשכחן דגם התוס' אית להו הכי בפ' האשה שלום קט"ז א' ד"ה וליהמניה שכתבו אומר ר"י דהלכתא כר' המנונא מדפריך סתמא דגמרא מר' המנונא וכ"כ עוד בפ' השוכר את הפועל ס"ו א' ד"ה ורבא ע"ש ואע"ג דמצינו להתוס' ג"כ שכתבו בכתובות כ"א ב' ובפ' המקבל קי"ג א' דרך התלמוד להקשות אפי' מדבר דלא הוי הלכתא הכי מ"מ הכא א"א לומר דס"ל דלא כריב"ל כיון דאינהו רגילי לפסוק כריב"ל לגבי ר' יוחנן כמ"ש בפ' בני העיר כ"ז א' ד"ה כוותיה וכיוצא בזה תמצא בכנה"ג י"ד סי' צ"ח הגהות הב"י אות ס"ז גבי כלל דרבי יוחנן וריש לקיש ע"ש ומכאן אתה דן דהתוס' ז"ל לא חשו להא דשמואל ור' חסדא קיימי כר' יוחנן כמו דלא חשו לה הרי"ף והרמב"ם ומוהריק"א מטעמא דכתיבנא לעיל ומעתה אין מקום למה שכתבו בעל מגן דוד ויד אהרן בסי' קע"ח דדעת התוס' לפסוק כר' יוחנן דבמה לחלוק דליתא וכמו שהעיד על זה הריטב"א ז"ל בס"פ חלון הנ"ל ולפי זה צריכין אנו לומר לדעת התוס' ז"ל דאף דבעלמא אית להו דבמה לפרש מ"מ בההיא דערבי פסחים פסקו כר' חסדא משום דבגמ' שקלו וטרו אליביה ועוד דתני כוותיה ועיין מגן דוד סי' קע"ח ס"ק י' שכת' דס"ל להתוס' דבודאי במסקנא הוי בד"א גם כאן לפרש ע"ש כי העלה ארוכה ומאחר שכן מאי דכתבו בפ"ק דביצה דכל מקום דתני במה לחלוק לי הדיוט צ"ע וגם אנכי לא ידעתי למה נדחקו בפ' לולב הגזול למ"ד דבמה לחלוק דזמנין לחלוק וזמנין לפרש דהא לישנא דכל מקום שאמר ר"י וכו' לא משמע הכי ותו כיון דבברייתא אינון קיימין הוו מצו לתרוצי תירוץ יותר מרווח לפי שיטתם דביצה דלא אמרו כן אלא במשנה אבל לא בברייתא ובכל זה לא באתי לכלל יישוב לעת עתה ועיין ס' לשון למודים על הטורי' דף נ' ע"ב. וראיתי להכריתות בלשון למודי' ש"ב סי' כ"א וש"ג סי' ל"ו שכת' דבד"א לעולם לחלוק ואימתי פעמים לחלוק פעמים לפרש נראה מדבריו אלה שדעתו לפסוק כר' יוחנן ויש לתמוה דהא איהו גופיה בימות עולם ש"ג סי' ד' פסק דהלכה כריב"ל בכל מקום ואפשר לתרץ דהא דאית ליה דהלכה כריב"ל בכל מקום היינו היכא דפליג עם אמוראי אחריני חוץ מר' יוחנן ויש הכרח נכון לזה מדכת' איהו גופיה בימות עולם סוף ש"ב דריב"ל תלמיד דר' יוחנן הוה ועד אביי ורבא ואילך אין הלכה כתלמיד במקום הרב כמ"ש הוא עצמו שם בש"ג סי' ו' אלא ודאי דחוץ מר' יוחנן קאמר אע"פ שלא פירש דלא כשיירי כנה"ג שכת' בכללי התלמוד כלל ט"ל בשם הכריתות דריב"ל ור"י הלכה כריב"ל דליתא שהרי הוא לא כת' אלא דהלכה כריב"ל בכל מקום ועל כרחנו אפיקו ר"י מכללא כמו שהכרחתי א"נ י"ל שדעתו בזה כדעת הריטב"א דשמואל ורב חסדא קיימי כר' יוחנן והוה ליה ריב"ל יחיד לגבייהו וכגון זה דבר הלמד מעניינו הוא שהרי אחר סמוך שכת' הך כללא דהלכה כריב"ל בכל מקום כתב כלל אחר וז"ל אע"פ שנהגו חכמים לומר פלוני ופלוני הלכה כפלוני היכא דאיכא תרי אמוראי בתראי דקיימי כחד מינייהו הלכה כמותו ע"כ אלא שאני בעניי לא ידעתי אמאי הצריך שיהיו תרי אמוראי בתראי בשיטת היחיד כדי לפסוק כוותיה דהא אפי' בחד אמורא בתראה דקאי כחד מינייהו סגי למפסק כוותיה כדאשכחן להרא"ש בריש פרק מי שהוציאוהו שכת' דאע"ג דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי בהא לית הלכתא כוותיה כיון דר' פפא סבר כרבנן הרי דהגם דבעלמא אית ליה להרא"ש דהלכה כראב"י אף כנגד רבים כדמוכח מדבריו אלה וכמ"ש בהדיא בפ"ק די"ט מ"מ פסק נגד הכלל משום דר' פפא קאי כרבנן וכ"כ התוס' שם אמ"ב א' ד"ה מכלל וכן מצינו עוד להתוס' פ' שלשה שאכלו מ"ט ב' ד"ה ר"מ שפסקו כר"מ נגד ר' יהודה משום דקם ליה ר' יוחנן בשיטתיה דר"מ אע"ג דבעלמא הלכה כר"י נגד ר"מ ושכן פסקו ר"ח ובה"ג והשאלתות וכ"כ שם הרא"ש ז"ל יע"ש וכעת לא מצאתי טוב טעם לדבריו אלה ואכתי לא מייתבא דעתי בדעת הכריתות גם לא במאי דתריצנ' אליביה מכמה טעמי חדא דאיהו גופיה כת' בלשון למודים ש"ג סי' י' דקי"ל דלא מקשינן לא ממשנה ולא מברייתא ולא מאמורא אלא א"כ היא הלכה והוא מה שכתבתי בראשית מאמר בשם הרי"ף והר"ן והרא"ש והתוס' ומאחר שכן היה לו לחוש דמדמקש' הש"ס בפשיטות בס"פ חלון לשמואל והא אמר ריב"ל כל מקום וכו' ש"מ דהלכה היא דאל"כ לא הוה מקשי תלמודא מיניה ותו קשה בעיני לומר דאיהו סבר כהריטב"א דשמואל ורב חסדא דלא פליגי בהדיא אכללא דריב"ל מיקרו רבים לגביה שהרי מצינו לו בלשון למודים ש"ג סי' ק"ט שכת' גבי הלכה כר"ע מחבירו דאע"ג ששני תנאים סוברים הפך ר"ע כיון שלא חלקו עליו שניהם במקום אחד לא מיקרי אלא מחבירו והלכה כר"ע וכ"ש הכא דלא זו דלא פליגי שמואל ור' חסדא במקום א' ובשיטה א' על ריב"ל אלא אף זו יש מקום וצדדין לומר דלא פליגי אכללא כדתריצנא לעיל לדעת הרי"ף גם מה שכת' דאימתי פעמים לחלוק פעמים לפרש לא ידענא מנא ליה הא דמלישנא בכל מקום שאמרו דנקטו משתמע טפי דאימתי לעולם בא לפרש בין לריב"ל בין לר' יוחנן והנה לזה אפשר לתרץ ולמימר דכוונתו בזה דהיכא דאיכא הוכחה דפליג רבי יהודה אז אמרינן דלחלוק בא וכרמי בר חמא דאית ליה הכי בפרק זה בורר כ"ה א' הובא בתוס' פ' כסוי הדם פ"ח א' ד"ה רבנן וגם הכריתות גופיה רמזו לחידוש בימות עולם ש"ג סי' ח"י והשמיט לר' ירמיה דגם הוא סבר כרמי בר חמא בפ"ק דגיטין ו' ב' לא ידעתי למה וכ"כ הר"ש בפי' המשניות רפ"ב דחלה האי אימתי דר"י לאו לפרש הוא כדמוכח בפ"ק דגיטין אך הרמב"ם בפירושו שם כתב דלעולם אימתי דר"י לפרש בא וכ"כ התוס' שם בגיטין ושההיא דחלה דמייתי שם הש"ס ברייתא היא ע"ש ותדע עוד דלדעת התוס' במתני' מיהא לעולם בא לפרש דהא בס"פ אותו ואת בנו פ"ג א' עלה דקתני ומודה ר"י הניחו בתימה דלמאן מודה דאימתי דר"י לפרש הוא ואי הוו סברי דהיכא דמוכח לחלוק בא אין לך הוכחה גדולה מזו דפליג מדקתני עלה ומודה ר"י אלא ודאי דלדידהו בכל גוונא אימתי לפרש הוא וכן נראה דעת שאר רבוותא קמאי ובתראי שכתבו סתמא דאימתי לפרש בא ולא אחד בהם שחילק בהכי. באופן שמ"ש הכריתות דאימתי פעמים לחלוק פעמים לפרש יש לו על מי שיסמוך אך במה שפסק נגד ריב"ל דבמה לעולם לחלוק לא מצאתי לו סמוכות מהטעמים שכתבתי הן אמת שאחר כתבי כל זה מצאתי לרש"י ז"ל במנחות ע"א ב' שכתב וקי"ל בסנה' בפ' ז"ב כ"ה כל מקום ששנה ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש ובמה לחלוק ע"כ וכן מצאתי עוד להמרדכי בפ' ע"פ גבי חברים שהיו מסובין וכו' שכ' וא"ת והא אמרינן בסנהדרין דלכ"ע במה לחלוק ולעיל קאמר ר"י במה וכו' ע"כ וכן ראיתי תו להרמ"ע בתשובותיו סי' כ"ט שכ' בפשיטות דהא קי"ל אין אימתי אלא לפרש כר' יוחנן וכרב חסדא ורב שזבי ס"פ חלון לא כריב"ל דסבר אף בד"א לפרש וכו' ע"כ אך לי בעניי מאד עמקו מחשבותיהם דבפ' ז"ב לא מסקינן ולא מידי בבמה אלא באימתי דביה קא קאי תלמודא ודכ"ע אימתי לפרש הוא אך בבמה כדקאי קאי ובמחלוקת היא שנויה וא"כ איך כתבו בפשיטות וקי"ל דבמה לחלוק והנה על רש"י ז"ל נוכל לומר בדוחק דכיון דבאימתי הוא דקאי שם במנחות דביה שוין ריב"ל ור' יוחנן דלפרש בא לא דקדק כ"כ גבי במה כיון דלאו דוכתיה הוא ואל חתמה על החפץ שהרי אף בש"ס מצינו כן כמ"ש הרמב"ן בס' המלחמות ר"פ הניזקין שכן דרך התלמוד בכל מקום שאינו חש לפרש דברים שלא במקום עיקרן ע"ש וכ"כ עוד המ"מ פ"ג מה' זכיה ומתנה הל' י"ג בשם הרשב"א וכ"כ הר"ן בפ"ג דנדרים כ"ה א' וכן מצאתי ברדב"ז ח"ב קובץ ג' שכ' בדף נ"ג ע"ב דסוגיא שלא בדוכתה לא חיישינן לה דלא דקו כולי האי ע"ש ובתי"ט פ"ב דגיטין משנה ה' ובתוס' פ' לולב הגזול מ"א ב' ד"ה הילך אך להמרדכי דבבמה קאי לא ידענא מה אדבר ומה אצטדק וצ"ע ועל הרמ"ע הבקי בחדרי תורה אני תמיה איך נעלם ממנו פסק הרי"ף הברור ודסמכין עלוהי. ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת לא ידעתי מה היה לו למוהר"י חאגיז שבספרו תחלת חכמה בש"ב כלל ו' כ' וז"ל ובא בלשון לימודים ש"ב סי' כ"ב ובסוכה דף מ' ומ"א בתו' דאפי' למ"ד בפ' ז"ב דאימתי דר"י לפרש ובמה לחלוק מ"מ זמנין נמי לחלוק עד כאן ואשתומם על המראה דהשוה דעת התוס' עם הכריתות דאימתי זמנין לחלוק בא וליתא שהרי לדעת התוס' לעולם בא לפרש כמדובר ובלא זה נמי אגב ריהטיה לא דק דהתוס' שם לא איירו באימתי כל עיקר אלא בבמה כמבואר שם בדבריהם שכתבו דאפילו למ"ד וכו' היינו דזמנין דבמה לחלוק ומ"מ זמנין נמי היינו לפרש וגם הבריי' דקידושין דמייתי התם בבמה היא ואולי איזו נסחא מוטעית נזדמנה לפניו וכדמוכח מדברי מהרש"ל שם בחכמת שלמה שהגיה היינו דזמנין דבמה לחלוק כצ"ל ומדהגיה כגירסא שלפנינו אתה למד דגירסא אחרת היתה לפניו והיא היא שהטעתו למוהר"י חאגיז ולא שת לבו גם לזאת דבבמה הדברים אמורים בכל אותו הדיבור. איברא דכדברי הריטב"א והכריתות יש לדקדק מדברי הרב הגדול הר"א ממיץ בס' יראים מצוה קכ"ח שהרי אחר שפסק שם הלכה כריב"ל ור"י דאימתי לפרש כתב דהא דתנן בפר' אותו ואת בנו א"ר יהודה אימתי וכו' ומודה רבי יהודה וכו' דמשמע מדקתני מודה דאימתי לחלוק צריכין אנו לפרש מדלא מייתי מינה תיובתא לריב"ל ולר"י שמעינן דאיכא דלא תני התם אימתי אלא במה אלו דבריו ז"ל והגם דגירסא זו לא ראינוה ולא מצאנוה לא בראשונים גם לא באחרונים ואיכא למימר דכל כי האי לא הוו שתקי מינה נקוט מיהא בידיך דס"ל דבמה לחלוק מדניחא ליה בגירסת במה דאז ר' יהודה לחלק בא ולא שייך לאותובי תו תיובתא לריב"ל ולר"י ואני עני ואביון לא זכיתי לירד לסוף דעתו הרמה דמה תיקן בגירסת במה הלא אכתי תיקשי דאמאי לא מותיב מינה תיובתא לריב"ל דאית ליה דבמה לפרש ואפשר לומר דכיון דרובא דגירסאות גרסי אימתי אף דאיכא מאן דגרס במה לא פסיקא ליה מלתא לאותובי תיובתא לריב"ל מאחר דקי"ל דהמקשה מקשה בכח אלא דאכתי איכא למידק בדבריו דאף בגירסת אימתי נמי נראה דלא שייך לאותובי מינה תיובתא לריב"ל ולר"י דהכא שאני דגילה לן תנא דלחלק בא מדקתני ומודה ר"י אבל בעלמא אין הכי נמי דלפרש בא ואף גם זאת יש לתרץ דאפשר דס"ל להרא"ם כדעת התוס' ז"ל דאימתי לעולם לפרש קא אתי אף דאיכא הוכחה וכדאמרן לעיל וטעמא דמילתא נלע"ד דכיון דריב"ל ור"י שהם אמוראים ודרכם לפרש לא אפיקו מכללא לשום אימתי שמע מינה דכולהו אימתי לפרושי נינהו ולהכי קא' דמדלא מותיב תיובתא מינה שמעינן דאיכא מאן דגרס שם במה וקושטא קאי שאחר שכתבתי כן מצאתי קרוב לדברי אלה להרמב"ן במלחמותיו פרק כסוי הדם בזה הלשון ומ"מ מ"ש בעל המאור ז"ל שאין למדין מן הכללות אינו שזה כלל גדול הוא שהרי הקשו בכמה מקומות בתלמוד ולא אמרו באחד מהם חוץ מזה וכו' עד ואנן הכי קי"ל ולא מפקינן חדא מכללא דלא איתמר בגמ' עכ"ד. יצא מן הכלל ללמד דכיון דהרי"ף והרמב"ם והרז"ה והתוס' ורבינו הגדול מוהריק"א והרדב"ז וספר אגודה פסקו כריב"ל דבין אימתי ובין במה דר"י לפרש דברי חכמים בא ואחריהם נמשכו הרב ב"ח והט"ז והדרישה ומהר"ש אלגאזי הכי נקטינן להלכה: