יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 24

רפ"ד חסורי מחסרי והכי קתני. אשכחן בגמ' דמשנה והין ללאו דהוה ליה מחליף דבר בהפכו וזה בפ"ק דסנהדרין י"ב ב' דעלה דתניא שם ע"א ר' יהודה אומר מעברין מחסרינן ליה ומתקנינן רבי יהודה אומר אינה מעוברת ומכאן תשובה מוצאת למ"ש בעל הליכות עולם בש"ב פ"ב דדוקא להוסיף אמרינן חסורי מחסרא אבל להחליף הדבר בהפכו לא דליתא ומהכא תיקשי נמי לבעל שארית יוסף שבנתיב המשנה סוף כלל ה' זו הלכה העלה דלדעת רבא מיהא דברי הליכות עולם צדקו יחדיו וזה אינו דהא בהך דסנהדרין מוכח בהדי' דרבא קבלה מדאקשינן עלה אי הכי וכו' ומפרק לה רבא לכתחיל' איכא בינייהו ע"ש ומצינו עוד כה"ג גבי אלא אי איתמר הכי איתמר דמחליף דבר בהפכו בפ"ג דתמורה כ' ב' ובשבת ע"ו א' ובעירובין פ"ט א' ובנדה כ"ד א' ואיפכא איתמר ע"ש וכן גבי א"ד מצינו שיש שינוי בין הין ללאו בפ"ק דביצה י"ג א' וע"ש בתוס' הגם שכ' רש"י בפ"ק דסנהדרין י' ב' דלא טעי איניש בהכי וכ"כ עוד בשבת ק"ז ב' ע"ש:

רפ"ה חד אמר וחד אמר. שבגמ' שלנו לא אסתיים ובירוש' הביאו אותו המחלוקת וסיימו כחד מינייהו ילמוד סתום מן המפורש מהר"י קורקוס פ"א מהלכות שמיטה ויובל הלכה ב' וכן ראיתי להריטב"א ז"ל בחידושי גיטין דף ט"ז א' שכתב דכיון דאיתא בירושל' בהדיא ובגמ' דילן איתמר סתם כפי' הירו' כן נקטינן ואי לא אסתיים בשום א' מהגמרות עיין מ"ש הרדב"ז ז"ל בס' יקר תפארת פ"ו מה' מעשר שני ודוק שיש להשיב על דבריו:

רפ"ו חכמים עשו חיזוק לדבריהם וכו'. אמרינן אף בדברים שיש להם סמך מן התורה (ועיין ספר כהונת עולם דף פ"ז בארוכה) כן למדתי מדברי ה"ה ספ"ו מהלכות שבת שכתב א"נ אפי' ע"י ישראל החמירו בתחומין דדבריהם יותר מד' אמות דרה"ר דאורייתא לפי שדבריהם צריכין חיזוק הרי דאע"ג דתחומין יש להם סמך מן התורה כדאמרי' בפ' מי שהוציאוהו נ"א א' קאמר שעשו בהן חיזוק שוב ראיתי שיש סמיכות לזה מן הש"ס ומדברי הרמב"ם גופיה דהא בפ' הכותב פ"ד א' איתא ורב סבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה אע"ג דבפ' יש נוחלין קי"א ב' מקראי קא ילפינן לה וכ"כ שם הרמב"ם בפי' המשנה וירושת האב קבלנו מפי השמועה וכן ירושת הבעל לאשתו וכו' דהיינו לומר מילפותא מקראי כדאיתא שם בש"ס ועם כל זה כתב בפי"ב מה' אישות הלכה ט' ובפ"ו מה' נחלות אע"פ שירושת הבעל מדבר הם עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכ"כ עוד ספי"א מה' שמיטה ונלע"ד דמכאן תשובה מוצאת על מ"ש מרן בכ"מ פ"ג מה' נדרים הלכה ט' לדעת הרמב"ם דמילי דרבנן שיש להם קצת סמך בתורה לא אתו לזלזולי בהו ולפיכך אינם צריכים חיזוק וקרוב לזה כתב לדעת בה"ג בב"י א"ח סי' תרי"ג גבי מעבר לשוט ע"ש דהא קחזינן ליה להרמב"ם גבי ירושת הבעל דאסמכתא גמורה היא כתב ועבדו בה רבנן חיזוק ובלא זה נמי הא איכא לאוכוחי איפכא מדברי התוס' בפ' חזקת הבתים מ"ט ב' שכתבו וז"ל ועוד מצינן למימר דלא עשו חיזוק אלא בדבר שיש לו שורש מן התורה כגון ירושה דאיכא ירושה מדאורייתא אבל בדבר דליכא כוותיה בדאורייתא לא עבוד רבנן חיזוק ע"כ אלמא משמע דיותר מסתבר לומר דעשו חיזוק במילתא דרמיזא בדאורייתא טפי משאר תקנות חכמים שאין להם סמך ורמז מן התורה:

רפ"ז חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. לא אמרינן אלא במקום שפירש כן בפי' אבל היכא שלא פי' כן אנן לא אמרינן הכי חוט השני דף פ"א א' וכן מצאתי עוד בס' חות יאיר סי' ט':

רפ"ח חילוף האותיות שהם ממוצא א' מחלפינן בין בלשון המקרא בין בדברי חז"ל. כן למדתי מהא דאמרינן בריש מועד קטן ב' א' ומאי משמע דהאי בית השלחין לישנא דצחותא היא דכתיב ואתה עיף ויגע ומתרגמינן ואת משלהי ולאי ע"כ ופי' רש"י שם משלהי ולאי וה"א מתחלף בחית וכיוצא בזה כתב הנימוקי יוסף שם וכן בסיוף פ"ב דף שע"ז ע"ב ד"ה הזגג פירש אומן כלי זכוכית ומחליפין גימ"ל בכ"ף הא קמן בהדיא דגם התנאים הוו רגילי למנקט מלתייהו בחילוף אותיות וכדבעי' למימר קמן ולשיטתיה זאת אזיל רש"י ז"ל בפרק הקומץ רבה ז"ך ב' ד"ה למעוטי שפירש דרך משופש כמו משובש דפ"א ובי"ת מתחלפין דכתיב (ישעיה י"ג) נשפה וכתיב נשבה בו ע"כ אלא שמה שכתוב שם נשפה והמציינים ציינו ישעיה י"ג נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל נשפת ברוחך דמה ענין על הר נשפה דהרצון בו הר גבוה עם נשבה בו ומה שייך חילוף אותיות בזה וכן למדתי עוד מדברי הרא"ש ז"ל בפ' אלו טריפות סי' נ"ז שכתב לדעת ר"ת וז"ל ואפילו אי גריס מפוצלות פ"א ובי"ת מתחלפות בלשון הגמרא בפ' בכל מערבין דאפציל זרתא כמו דאבציל זרתא ובלשון המשנה הבקר כמו הפקר ע"כ וכ"כ שם הר"ן וכן ראיתי עוד להתוס' בחידושי ברכות כתיבת יד פ' היה קורא שפירשו אפרקדן אפוריא קדל ונו"ן מתחלפת בלמ"ד כמו אל פשטתם היום כמו אן פשטתם היום וכן נשכה לשכה ע"כ וכן על מאי דאיתא בפ"ק דב"ק י"א א' יביא עדורה לב"ד מצאתי בשיטה מקובצת שם שכתב בשם ר' ישעיה אדורה והוא לשון אחד דאל"ף מתחלפת בעי"ן והכי אוליפנא תו ממאי דאשכחנא להרמב"ם והר"ש והרא"ש והערוך גבי שסורחת את היד שבסוף מס' כלים שיחד כולם פירשו שהחי"ת תמורת הכ"ף וכן בספ"ה דמקואות גבי חרדלית כתב הרמב"ם הומר בו החי"ת במקום ה"א וכן כתבו שם הרא"ש והר"ש שהוא כמו הרדלית יעויין שם וכן ראיתי עוד להר"ש בפ"ג דטבול יום משנה ג' שפירש ביצים שנקפן דתוספתא שהוא כמו נקבן כדאשכחן במסכת פאה פ"ו הבקר במקום הפקר ע"כ וגם הראב"ד ז"ל בפי"ד מה' טומאת מת על לישנא דתוספתא כתב ולא ממנעי רבנן למכתב פ"א תחת בי"ת הפקר הבקר ע"ש ומצאתי דבר זה יותר מבואר בס' תמים דעים סי' קע"ז גבי סקבא דשתא ריגלא הילך לשונו ואני ראיתי לומר כי סקבא הוא ענין עלילה מלשון התרגום שמתרגם עלילו' דברים תסקופי מילין לאסתקופי עלנא ואם זה בבי"ת וזה בפ"א אין בכך כלום כי שתי האותיות האלה ישמשו בענין אחד בכמה מקומות בגמרא ובלשון הכתוב וכו' ולרבותינו ז"ל הבקר לעניים הבקר כמו הפקר וכן בשמות יחליפו אותם שובך ושופך ואומרים בן פקועה במקום בן בקועה מפני שנבקעה ומצאו בה בן תשעה חי והרבה נמצאים בענין זה עכ"ד הרי דבבירור כתב דגם בלשון רז"ל נשתמשו בחלוף אותיות וכן כתב מהר"י קורקוס בפי"ב מה' ביכורים הלכה ט' בענין בן פקועה ורד"ק בשמואל א' סי' י"ז פסוק כ"ח והר"ב ערוגת הבשם בפ"א דף ה' ע"א לך נא ראה וע"ע בס' הערוך ערך ער וסוף ערך ספג וערך עקץ ועכל וקסם ומוהריק"א בכלליו ביבין שמועה דף י"ד א' ותי"ט רפ"ו דפאה גבי הבקר לעניים וחזון נחום מס' טהרות דף ר"ן ע"א ושושנים לדוד פ"ב דכלים משנה ג' ואתה תחזה שכולם נתנבאו בסיגנון א' לפרש דברי המשנה והתלמוד בחילוף אותיות וכמדובר ואם מעט ואוסיפה לך עוד שכ"כ תו התי"ט בפ"ג דשבת מ"ג ובפ"ב דביצה מ"ח ופכ"א דכלים מ"א ד"ה ובעירה ופי"א דפרה מ"ט ופ"ט דנדה מ"ח ופ"א דעוקצין מ"ב ושם פ"ב מ"ו ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת אני בעניותי לא יכולתי להלום מ"ש הרמ"ז ברפ"ו דפאה דלא ניחא ליה במ"ש התי"ט שם דטעם אמרם הבקר הוי משום חילוף אותיות דזה לא שייך רק בתורה שכולה שמותיו של הקב"ה אבל דברי רז"ל אין לפרשם בס' דקדוק התורה בהתחלפות האותיות ממוצא אחד כי בני אדם מה להם להחליף אותיות כי אם לבחור לשון ערומים ודבר אמת כי אחרי המחיל' רבה לא צדק בזה ודברי כל הנך רבוואת' דאייתינ' הויין תיובתיה. וחילוף אותיות הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא שראיתי להרב זרע יצחק שכתב בר"פ שני דייני גזירות וז"ל ואלולי דמסתפינא הייתי אומר דתרווייהו דגזירות וגזילות א' הוא והלמ"ד והרי"ש מתחלפין ע"פ דקדוק וכמו באלמנותיו ודינו בארמנותיו וכמו ויגזול על ימין ודינו ויגזור והרי"ש מתחלף עם הלמ"ד וכן הכא עכ"ל ודברים אלו דחויים מעיקרם כי כל מבין עם תלמיד יודע דלא שייך חילוף אותיות אלא באותם שהם ממוצא אחד **(*)**ולמ"ד ורי"ש לאו ממוצא אחד הם והדמיון שהביא מאלמנותיו שדינו כמו בארמנותיו אינו צודק כלל דאלמנותיו הוא נגזר מל' אולם ושרשו אלם ולאו מטעם חילוף אותיות הוא כמ"ש הרד"ק בהדיא בס' השרשים ע"ש והדמיון השני שהביא מויגזול על ימין שגה ברואה דניתי ספר ישעיה ונחזי דבסי' ט' כתיב בהדיא ויגזור על ימין ורעב וכו' והוא פלא:

רפ"ט חזר בו ר"פ. הקשה הר"ב מגילת ספר דף כ"ט ע"ג מהעשין למה טרח התנא למכתב מה שהיה סבור מעיקרא כיון דלבסוף חזר בו ואפשר לומר דנ"מ דאם במקום אחר משמע דקשיא ר"פ מדידיה אדידיה נתרץ דהא קודם שחזר הא לאחר שחזר בו ע"כ ויותר נ"ל לומר דכיון דהתנא שנה לתלמידיו כמו שהיה סובר קודם חזרה ופשטה ברוב התלמידים היה קשה לשכחה מפיהם ולבטלה מבית המדרש לאחר שחזר בו ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה כדמשנינן בריש שבועות ו' א' אליבא דר' דסתם תרי סתמי דסתרי אהדדי יע"ש וידוע דאף אם יהיה בברייתא שייך זה התירוץ כמבואר בפ"ק דקי' כ"ה א' דגם בברייתא אמרי' משנה לא זזה ממקומה:

ר"ץ חכם ות"ח. יש חילוק ביניהם שת"ח משמע שהוא תלמיד עדיין בשעת לימודו אבל חכם בלא שם ליווי של תלמיד הוא המורה הוראה ונידויו נידוי וכו' שו"ת שלמה הלוי חי"ד סי' ח' ולפק"ד יש להביא ראיה לדבריו ממ"ש הטור י"ד סי' רמ"ו סל"ג והש"ע שם סט"ו היו השואלים אחד חכם ואחד ת"ח נזקקין לחכם הרי דחכם עדיף מת"ח וכן שם סי' ש"מ ס"א ועל חכם ות"ח וכו' והכי איתא בירושלמי הובא בתורת האדם להרמב"ן ז"ל דף י"ז ע"ב כשם שקורעים על החכמים כך קורעים על ת"ח וכן מוכח תו בגמרין פרק הרואה דף ז"ן ב' דקתני בברייתא ג' חכמים הם וכו' ג' ת"ח הם בן עזאי בן זומא ואחר וידוע שאלו הג' היו בחורים ולא נסמכו וכ"כ הדרישה בי"ד סי' רמ"ד סכ"א וז"ל אבל ודאי חכם עדיף מת"ח כדכתבתי בא"ת רסי' תקע"ה ע"כ אך מהרח"ש שם בסי' ט' הביא ראיות דאין חילוק בין חכם לת"ח וכולם נכללים בשם ת"ח ע"ש וכ"כ הר"ב בארות המים דף ט"ו ב' וג' ולחם שמים פי' משניות דף ק"ד ע"ד הא למדת דבמחלוקת היא שנויה: סליקו כללי החית

בס"ד כללי הטי"ת

רצ"א טעמיה דהך תניא. היכא דקאמר בירושלמי משמע דאיכא פלוגתא דתנאי במילתא ופי' טעמא דהך תניא וכדי שלא נבין שהוא מוסכם להלכה קפיד לומר דהך תניא לומר מכלל דאיכא אחריתי דפליג דאל"כ הול"ל בקצרא אמר ר"פ טעמא וכו' כ"כ הר"ב שער יוסף על הוריות דף מ' ע"ד ודומה לזה ראיתי להר"ן ז"ל בעבודה זרה דף ש"ף ע"ג שכתב דמדאמרינן האי תנא תרתי אית לי' מכלל דאיכא תנא אחרינא דלית ליה תרתי יע"ש ועיין כללי הקו"ף גבי קסבר וכו':

*) הנה חידוש גדול על רב בקיאות של הרב המחבר שנעלם מעיניו דהדין עם הרב זרע יצחק בענין חלוף האותיות הרי"ש עם למ"ד כי כ"כ רש"י להדיא איוב ו' פ' כ"ה מה נמרצו וכן מה נמלצו וכו' ולמ"ד מתחלפה עם הרי"ש גם הרמב"ן משפטים כ"ב פ' ט"ו האריך והביא הוי משתדל כמו הוה משתדר מזרות כמו מזלות (איוב ל"ח פ' ל"ב) ובלשון חכמים שרשרת שלשלת מפני שהלמ"ד מתחלף ברי"ש ע"ש באריכות הרמב"ן ואתן תודע עוד שאפילו הנו"ן מתחלף ברי"ש כמ"ש רש"י ערכין ל"ג ד"ה קציר והאיך החליט המחבר כי כל מבין יודע דלא שייך חילוף האותיות וכו' נגד המפורש כדאמרן גם הנו"ן והפ"א מתחלפין עי' תוס' ב"ב ד"ח נקוט רי"ף. רצ"ב

טעמא דבית שמאי אתא לאשמועינן. לפעמים לא פריך הכי משום דמצינן למימר דאתא לאשמועינן דאי משכחת תנא דאמר הכי ב"ש היא ולא תיחוש לה תוס' בעירובין י"ז ב' ד"ה אמר רב הונא וברכות דף מ"ז א' ודומה לזה כתבו בפרק ד' אחין כ"ח א' ד"ה ר"א אומר וכ"כ הריטב"א ספ"ק דעירובין אך אמנם בש"מ על ביצה דף ז"ך ג' כתב וכולה שקלא וטריא משום טעמא דב"ש היא ואע"ג דלית הלכתא כוותייהו כדאי הם לפרש דבריהם ע"כ וכ"כ עוד שם דף ל"ד ב' ע"ש:

רצ"ג טעמא דב"ש אתא לאשמועינן. לא שייך לאקשויי אלא היכא דפליגי תנאי אליבא דב"ש ולא נפקא לן מידי מינה לב"ה אבל היכא דילפינן מההיא פלוגתא מידי אליבא דב"ה לא פרכינן הכי כ"כ התוספות פ"ק דסוכה ט' א' ד"ה ואם עשאה ומדי עברי בכללי מוהריק"א ז"ל ראיתי שכבר קדמני בכלל זה אמנם הקשה על התוס' ז"ל מההיא דתנינן בפ"ב דאהלות ובגלגלת ב"ש אומרים מלא מקדח וב"ה אומרים כדי שינטל מן החי וימות באיזה מקדח אמרו בקטון של רופאים דברי ר"מ וחכ"א בגדול של לשכה ע"כ הרי דפליגי ר"מ וחכמים בשיעור מלא מקדח דב"ש אע"ג דלא נפקא לן מינה מידי אליבה דב"ה ולא העלה ארוכה לתמיהתו זאת וגם מהר"ש אלגאזי בספר י"ש כפי הנראה חשבה לטובה מדלא השיב עליה כלום ולי אני המך נלפק"ד לתרץ דכיון דקי"ל כל היכא דפליגי ב"ש וב"ה ב"ש לחומרא וב"ה לקולא חוץ מאותן המקומות השנוים בעדיות א"כ נמצא דכשנדע שיעורייהו דב"ש מדב"ש נשמע לב"ה דכדי שינטל מן החי וימות שהוא כסלע כדאיתא בבכורות ל"ח א' זוטר שיעוריה מדב"ש מדלא מתניא בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה וכן מצאתי שוב להר"ב הון עשיר וכיוצא בזה כתב הרמ"ז ז"ל רפ"ג דפאה יע"ש וע"ע באות הקו"ף גבי קולי ב"ש וכו' והרב חזון נחום שלמד מההיא דאהלות דאורחא דמילתא לאיפלוגי תנאי אף אליבא דמאן דלית הלכתא כוותיה אחרי המחילה לא דק ואי קשיא הא קשיא דבפרק ה' דתרומות תנן סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה ב"ש אוסרין וב"ה מתירין וכו' לאחר שהודו ר"א אומר תירום ותשרף וחכ"א אבדה במיעוטה ע"כ הא קמן דפליגי תנאי אליבא דב"ש אחר שהודו הן אמת דממאי דלא הקשה מוהריק"א מהך דתרומות כמו שהקשה מכך דאהלות לבי אומר לי דס"ל ז"ל דהך פלוגתא דר"א וחכמים לא הויא אליבא דב"ש דכיון שהודו לב"ה ודאי שהודו לגמרי עד שאין שום חילוק ביניהם אלא דגם אליבא דב"ה פליגי אכן מצאתי להתי"ט בריש פ"ג דפאה ובפ"ב דאהלות שכ' דר"א וחכמים אליבא דב"ש פליגי ולפ"ז צריך לומר דפלוגתייהו הוא אם כשהודו ב"ש הודו בכל מכל כל או אם הודו במקצת בלחוד דלר"א לא הודו רק בענין זה שתעלה בק"א אך להתיר השאר צריך דסאה א' תירום ותשרף ותלינן דההיא סאה שנפלה ולחכמים כשהודו לגמרי הודו שכל התערובות כאשר הוא מבלי העלאת שום סאה יהיה מותר מפני שאותה סאה של תרומה טמאה בטלה במיעוטה ונלע"ד דנימוקו עמו לפרש כן דדוקא אליבא דב"ש הוא דפליגי משום דאם איתא דגם אליבא דב"ה פליגי לעיל כי קאמר וב"ה מתירין תכף ומיד הול"ל ר"א אומר כשהתירו ב"ה לא התירו אלא וכו' אלא ודאי מדנטר להביא מחלוקתם זה עד לבסוף דקאמר לאחר שהודו ש"מ דאליבא דב"ש הוא דפליגי לידע אופן ההודאה איך היא כאמור ואיך שיהיה עכ"ז נלע"ד לתרץ דנ"מ שפיר אליבא דב"ה ג"כ דכיון דס"ל לחכמים דקים לן כוותייהו שהודו ב"ש לגמרי לדברי ב"ה ושהכל מותר לב"ש מבלי שתירום שום סאה א"כ מדב"ש נשמע לב"ה דכשהתירו לגמרי התירו דבלאו הכי הוה ס"ד שפיר למימר דלא התירו ב"ה רק המאה סאה של תרומה טהורה בלחוד אך הסאה תרומה טמאה שנפלה צריכין אנו להעלותה ותלינן דהיא היא הסאה שנפלה שהרי עיקר פלוגתייהו דב"ש וב"ה היא אם תרומה טמאה שנתערבה בטהורה עולה בק"א או לא כמו שנראה בהדיא מתוך לשון המשנה דקאמר אמרו ב"ה לב"ש וכו' מה טהורה עולה אף טמאה תעלה אמרו להם ב"ש לא וכו' ועוד היה לנו מקום לומר כן מדקאמר וב"ה מתירין סתמא וכלל גדול יש בידינו מהרמב"ם ז"ל בסוף פ"ה דתרומות דבכל מקום שאומר בעניינים אלו מותר עניינו שתעלה התרומה ויהיה השאר מן החולין אחר שיוציאו התרומה מותר ע"כ הרי דאי לאו פלוגתיה דר"א ורבנן הוה מצינן למימר שפיר דמעולם לא עלה על דעת ב"ה להתיר כל התערובות כאשר הוא מבלי העלאת הסאה תרומה טמאה אכן עתה דשמעינן להו לרבנן דאליבא דבית שמאי שהודו לגמרי לב"ה גם הסאה של תרומה טמאה המעורבת הותרה מפני שאבדה במיעוטה ממילא שמעי' דכשהתירו ב"ה התירו הכל כן נלע"ד. ברם מאי דתמיהא לי בזה הוא שמצאתי להתוס' ז"ל בפ' המפקיד מ"ג ב' דעלה דתנינן שם השולח יד בפיקדון בש"א ילקה בחסר וביתר וב"ה בשעת הוצאה ומוקי שם רבה פלוגתייהו אי שליחות יד צריכה חסרון אי לא הקשו הם ז"ל דא"כ תרי בבי הך דהכא וסיפא דהחושב לשלוח יד למה לי ותירצו וז"ל וי"ל דסיפא אשמועי' דלב"ש אפי' דיבור בלא משיכה חייב והך דהכא אשמועינן דלב"ה צריכה חסרון ע"כ הא קמן מבואר שכתבו דסיפא קתני לה משום חידושא דב"ש דלדידהו אפי' בדיבור בלחוד בלא משיכה חייב והוא פלא דליתני רבי משנה שאינה צריכה לאשמועינן כח וחידוש דלא כהלכתא וע"ע בפ' כל הכלים קס"ג ב' דבור המתחיל הכי נמי איברא שמצאתי להראב"ד ז"ל בהשגותיו לפי"ג מה' טומאת אוכלין הלכה ט"ו שכת' דאשמועינן תנא רבותא אליבא דב"ש ואחריו נמשך התי"ט גם הוא לפרושי איזה משניות לרבותא דב"ש עיין דבריו דריש טבול יום אך הכ"מ שם כ' על דברי הראב"ד דדוחק הוא לומר דאשמועי' רבותא לב"ש דלית הלכתא כוותייהו ע"כ ברם אכתי איכא למידק ע"ז הא דאיתא בפ"ק דביצה ו' ב' וכ"ת ב"ה אפי במעי אמן נמי אסרי והאי דקתני נולדה להודיעך כחן דב"ש דאפי' נולד נמי שרו אלא הא דתניא וכו' ע"כ ואם איתא אמאי לא קא מתמה תלמודא איך אשמועינן תנא כחן דב"ש דהוי דלא כהלכתא ויש לתרץ דאין ה"נ דהוה מצי למפרך הכי אלא דעדיפא מינה קא פריך דאי הכי לא אתיא ברייתא לא כב"ה ולא כב"ש:

רצ"ד טוביינא דחכימי. מצינו בפ' אלו נערות מ' א' דקרי רב עליה דר' אלעזר בן שמוע ופי' רש"י שם מאושר שבחכמים והר"ב ספר יוחסין פירש בשם רב צמח מופלא בחכמה וראיתי לר' בצלאל בש"מ שם שכתב וז"ל פירש"י מאושר שבחכמים וכו' וקשה קצת אטו משום דכיון לדעת רבו ואזיל בשיטתיה קרו עליה טוביינא דחכימי פי' מאושר שבכל החכמים והרי רבו גופיה דאמר שמעתתא ופליג עליה ר' יוסי הגלילי לא קרינן עליה טוביינא דחכימי וי"ל משום שהיה העולם שמם עד שבא ר"א ושנאה להם וכו' וכמ"ש רש"י ז"ל הלכך כל אחד מתלמידיו שהיה מכוין לדעתו הרי הסכים להלכה ור"ע היה להם במקום מרע"ה אדון הנביאים ע"ה לפי שהיה כבר נשתכח תורה שבעל פה עד שבא הוא ושנאה ומשום הכי כל מי שהיה מסכים לדעתו שפיר קרינן עליה טוביינא דחכימי כנ"ל ויש להשיב על זה דהתינח בההיא דכתובות דאיירי בה ר"ע אבל מה נעשה דבפרק כל הגט כ"ו ב' ובפרק אמרו לו י"ג ב' נקטו הך לישנא גופיה הגם שלא בא זכרונו של ר"ע כלל ואפשר דסרכיה דההיא דכתובות נקט תלמודא ואתא: