יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 22

רנ"ז ויו במקום וכבר מצינו בסוטה ג' א' גבי ועבר עליו רוח קנאה דדריש ועבר וכבר עבר ומשמע התם דכל היכא דליכא הוכחה מן הפסוק בעצמו דלהבא מצינן למדרש הוי"ו במקום וכבר דפריך שם תלמודא אלא מעתה ועבר לכם כל חלוץ ה"נ ומשנינן התם מדכתיב ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו משמע דלהבא ופרש"י תשובו מוכיח דלהבא הוה אלמא דבדליכא הוכחה מן הפסוק דלהבא משמע יש בידינו לדרוש אותה הוי"ו בלשון וכבר ומכאן קשיא לי על הגאון מוהרא"ם ז"ל שכתב בפרשת שמות בפסוק ויקח משה את מטה האלהים בידו שרש"י ז"ל אינו סובר שיהיה שום וי"ו משמש במקום וכבר והוא תימה דאישתמיט מיניה תלמוד ערוך שכתבתי ומה גם שרש"י ז"ל גילה דעתו הרחבה בפרשת נשא דס"ל הך כללא שהרי כתב בפ' ועבר עליו בזה הלשון ועבר עליו קודם לסתירה והן הן דברי הש"ס דדריש ועבר וכבר עבר וכ"כ עוד בפרשת משפטים בפ' וגונב איש ומכרו ונמצא וגו' ע"ש ומלבד זה גם דבריו סתרי אהדדי שהרי בפרש' בראשית בפסוק ותוצא הארץ וגו' פירש הוא ז"ל לדעת רש"י וי"ו של ויאמר בלשון וכבר שכתב וז"ל אבל פי' ויאמר כבר אמר ביום ראשון וכו' וקדמני בקושיא זו הצדה לדרך שם בפ' שמות וזה ודאי צ"ע לדידי הפעוט האמנם מה שהקשה עוד עליו הצדה לדרך ותמה הפלא ופלא איך שכח הרא"ם מה שכתב רש"י ז"ל בפרשת וירא בפסק ויאמר ה' אם נא מצאתי חן בעיניך שכתב וז"ל אע"פ שכתוב אחר וירץ לקראתם האמירה קודם לכן היתה וכו' הרי שפירש ויאמר וכבר אמר אני בעניי קושיא זו איני מכיר דהתם לאו מן הוי"ו דריש כן אלא מכלל אחר הסמוך בידינו אין מוקדם ומאוחר בתורה שאנו דורשים אותו אפילו בלי וי"ו בכמה דוכתי דוק ותשכח ותדע שכן הוא שהרי כתב רש"י שם בפרשת וירא בסיום לשונו כמו שפירשתי אצל לא ידון רוחי באדם וכו' ושם כתב להדיא שמפרש כן מפני שאין מוקדם ומאוחר בתורה ונלע"ד דבנזיר ד' ב' דבעי לאוכוחי דשמשון איטמי למתים מדכתיב ויך מהם אלף איש ויקח את חליצות' ופריך דילמא אשלחינן ברישא והדר קטלינן ודאי ויך ויקח כתיב אין ה"נ דהוה מצי למימר ויקח וכבר לקח כדדריש בסוטה אלא דעדיפא מיניה קפריך ודילמא גוססין שוינון כלומר אפילו לדידך דאמרת דברישא המיתם והדר לקח חליצותם דילמא בהיתר עבד כגון ששוינום גוססין כנלע"ד ועיין מענה לשון דף י"ז ע"א ורד"ק מלכים א' סי' י"א שוב מצאתי להריטב"א ז"ל בחדושיו למכות דף ו' סע"ב דעל מאי דתניא שם דף ח"י ב' ר"י אומר והנחתו לפני ה' אלהיך זו תנופה הקשה הוא ז"ל וז"ל וא"ת והא האי והנחתו לבתר קריאה כתיב ותנופה היא קודם קריאה כמו ששנויה במקומו ותירץ וז"ל ויש לומר דאין מוקדם ומאוחר בתורה וכבר הנחתו לפני ה' קאמר קרא עיין שם:

רנ"ח ויו בלישנא דעלמא כ"ע מודו דלאוסופי אתי ולא לחלק. רשד"ם חלק אבן העזר סי' מ"ח ועיין במהריב"ל ח"ג סי' י"ז כ"כ הכנה"ג בכללים נפרדים אות ס"ט וע"ע משפט צדק ח"א סי' ע"ב ומהר"ר צבי סי' ד' ובני חיי א"ח סי' תרצ"ד ס"ב וש"מ על ב"מ דף קפ"ט ע"ג ומשאת משה ח"מ דף ס"ו ע"ב וספר כהונת עולם הלכות נדרים דף פ' בארוכה הלכה למשה ח"א דף קי"ג ב' וספר מטה אשר בליקוטים סי' ח"י ב' העלה ארוכה וטורי זהב י"ד סי' רכ"ח ס"ק מ"ט ובשער אפרים סי' קל"ג.

רנ"ט וכן היכא דקתני במתניתין או ברייתא. ידוע דאית רבותא באותה בבא ולא זו אף זו קתני כדמוכח בכתובות פ"ב ב' ובקמא פ"א ב' ובתרא ב"ן ב' וכמה דוכתי אחריני וכתב הר"ב שדה יהושע בפ"ב דקדושין דף כ"ד ע"ג דאין ספק שכן הדבר במלת וה"ה שהיא במדרגת וכן העוטף השני על הראשון ולי המך לא ברירא כל כך:

ר"ס ולא הודו לו כל סיעתו. כלומר שלא הודו לו בית דינו ואמרי לה כל שעתו כלומר כל ימיו לא מצא מי שהודה לו לא בבית דינו ולא בבית דין אחר הרמב"ן פ' המגרש:

רס"א ולא עוד אלא אפילו וכו'. לא שייך לומר אלא כששני הדברים הם מענין א' אבל לא כשכל א' הוא ענין לעצמו כ"מ ספ"ז מה' טומאת צרעת:

רס"ב ולאו איתותב דר"פ. לאו למימרא דאיתותב ואידחי ליה למימריה לגמרי אלא היינו לומר כיון דאיכא תיובתא עליה אע"ג דשני ליה בשנויא דחיקא לאו איהו כדאי למפרך מיניה וע"ש טעמים אחרים כ"מ פ"ג מה' מעילה הלכה ג':

רס"ג וסתמא כר"י בן בתירא. לאו משום דתהוי הלכתא כוותיה אלא לאשמועינן דיחידאה הוא כ"מ פ"ב מה' רוצח הלכה ז':

סליקו כללי הויו

בס"ד כללי הזין

רס"ד זאת אומרת. לעולם כשיש משנה או ברייתא ואומר עליה זאת אומרת פירושו היא דבלאו אותה משנה או ברייתא לא הוה ידעינן ההוא דינא דאי בלאו ההיא הוה ידעינן הדין אמאי צריך למידק כן מהמשנה או ברייתא אלא ודאי דאותו הדין לא שמעינן ליה כלל זולת אותה המשנה או ברייתא כן כתב מוהר"ש אלגאזי ז"ל בס' גופי הלכות כלל רכ"ה בשם הרב שמואל בן סיד ז"ל ואני בעניי לא ברירא לי הך כללא שהרי מצינו בפרק הבונה ק"ג ב' דקאמר זאת אומרת ויליף ההיא מלתא מדוכתא אחרינא והכי איתא התם אמר ר"י מצינו שם קטן משם גדול מי דמי מם דשם סתום מם דשמעון פתוח אמר רב חסדא זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר מיתיבי וכתבתם שתהא כתיבה תמה וכו' הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר' יהודא בן בתירא אומר נאמר בשני ונסכיהם בששי ונסכיה בשביעי כמשפטם הרי מ"ם יו"ד מ"ם מים מכאן רמז לניסוך המים מן התורה ומדפתוח ועשאו סתום כשר סתום נמי ועשאו פתוח כשר מי דמי וכו' ע"כ הרי קמן מבואר דאף דקאמר רב חסדא זאת אומרת יליף לה נמי מברייתא אחריתי וכדמוכח פשטא דסוגיא דלא קאמר אלא כי איתמר דרב חסדא אהך ברייתא איתמר כדרגיל תלמודא בכמה דוכתי דאז הוה משמע דהדר ביה מקמייתא אך קאמר הוא דאמר כי האי תנא וכו' כלומר הוא דאמר על מתניתין זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר אע"ג דתניא בברייתא וכתבתם שתהא כתיבה תמה וכו' משום דאשכח בברייתא אחרת דמ"ם יו"ד מ"ם דהכי מוכחא וכן מצאתי עוד בפ"ק דיומא ו' ב' דקאמר אמר רב תחליפא אבוה דרב הונא בר תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת טומאת המת הותרה היא בצבור ולבתר הכי אפליגו בה רב נחמן ורב ששת ופרכינן עלייהו ומסקינן תנאי היא דלרבי יהודה הותרה בצבור ולר"ש דחויה היא בצבור הרי דאע"ג דנקט לישנא דזאת אומרת ילפינן לה נמי מפלוגתא דאמוראי ותנאי דברייתא אחרת ותמצא עוד דוגמתו בפ' ערבי פסחים קי"ד ב' דקאמר ר"ל זאת אומרת מצות צריכות כוונה ולבסוף דחינן ליה ומוקמינן לה כתנאי מתוך ברייתא אחרת דשמעינן ליה לרבי יוסי דנימוקו עמו דס"ל דמצות צריכות כוונה יע"ש וע"ע תוס' דיבמות ל' א' ד"ה אמר וגדולה מזו מצינו דאף בדבר הנלמד מקראי קאמר הך לישנא דזאת אומרת על הברייתא ומצאת כי תדרשנו בפרק אלו מגלחין י"ז ב' דקאמר רב חסדא זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת ולעיל מיניה בדף ט"ו ע"א ילפינן לה מקרא דוישלח יואב תקועה וכו' ע"ש אתה הראת לדעת דאין מקום לזה הכלל דכייל לן מר שמואל ו' סידילייו ז"ל אחרי אחר מצינו הפך מזה בגמרא ומעתה אל יקשה בעינינו מה שהוקשה בעיניו ז"ל דאי בלאו ההיא משנה או ברייתא כבר ידענו אותו הדין אמאי צריך למידק הכי מתוך דברי המשנה או הברייתא כי על כרחינו צריכים אנו לומר דכוונת האמורא באמרו זאת אומרת היא שגם מאותה המשנה או ברייתא נוכל ללמוד אותו הדין המפורש במקום אחד וטובא אשמועינן בזה דאיכא תנא אחר דהכי ס"ל וכעין מאי דמצינו בדוכתי טובא בגמרא דלאמורא דכבר אתותב מחדא משנה או ברייתא מהדרינן לאותובי עליה בדוכתי אחריני לידע אי תהוי תיובתא נמי מאידך עיין בעירובין ל' א' ובפסחים ק"ב א' וביבמות מ"א ב' ובב"מ י"ב ב' ובנדה ס"ח ב'. אמנם מה שהוקשה בעיני טובא בענין זה הוא מה שסיימו הנך רבנן ז"ל ואמרו ועיין בפרק המוכר את הבית גבי תנו רבנן בן לוי וכו' ואחזה אנכי אשית לבי בדברי הש"ס שם וכפי פירוש רשב"ם שם קא חזינא דשפיר קאמרו דהכי איתא התם ס"ג א' אמר ר"ל זאת אומרת המוכר בית לחבירו ואמר לי ע"מ שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו למאי הלכתא רב זביד אמר וכו' רב פפא אמר וכו' ופרכינן בשלמא לרב זביד היינו דקתני זאת אומרת אלא לרב פפא מאי זאת אומרת קשיא ופירש רשב"ם ז"ל וז"ל בשלמא לרב זביד וכו' היינו דקתני במילתיה דר"ל זאת אומרת שהוצרך ר"ל ללמוד מן הברייתא דליהני יתורא לשיור מקום דמסברא לא הוה אמרינן וכו' אלא לרב פפא מאי זאת אומרת למה לי לר"ל לומר זאת אומרת לאשמועינן דאהני יתור לחזור ולבנות הדיוטא אם תפול בלא הברייתא נמי הוה ידעינן דאהני יתור תנאי שלא היה צריך לטפויי מלתא או הא דרב פפא או שום דבר בעולם כדאמרינן במתניתין ומודה ר"ע וכו' ומברייתא לא שמעינן ליה טפי ממתניתין וכו' עכ"ד הרי שמדברי הש"ס עם פירוש רשב"ם מוכח שפיר כדבריהם אכן אחר החיפוש מצאתי להרב רבינו יוסף הלוי בן מיגש לחדושיו לבתרא שם דנייד מפירוש רשב"ם ז"ל ופירש בשני אופנים אחרים ודרך אחד לשניהם דקושיית הש"ס לא הוי כלל משום דכבר שמעינן לההיא מילתא דרב פפא ממתניתין אלא הכוונה היא דלרב זביד זווגו עולה יפה עם ברייתא דבן לוי וכו' אלא לרב פפא מאי זאת אומרת כלומר מה ענין זה אצל מעשר הרי חלוקים הם בעניינם זהו קיצור כוונתו השייך לעניינינו ואידך ז"ל גמור אם חפץ אתה לעמוד על עיקרן של דברי' ועוד מצאתי להרמב"ן ז"ל שתמה על דינו ופירושו של הרשב"ם וכתב שגם ר"ת ז"ל אחיו הרבה להקשות עליו ולבסוף פירש כדרך הר' ן' מיגש ז"ל דקושית הש"ס על רב פפא הוא משום דלא דמי אמעשר ונמצא א"כ דלדעת הני רבוואתה אין לנו מקום כלל ללמוד זה הכלל מסוגיא זו ואף רשב"ם ז"ל לא כתב בביאור שלעולם לא יראה ולא ימצא בגמ' זאת אומרת דשמעינן ליה מדוכתא אחריתי כי בודאי לא נעלמו ממנו ז"ל כל הנך דוכתי שהבאתי למעלה אמנם עכ"ז פירש קושית רב פפא בדרך זה משום שעל הרוב כן הוא שכשאומר הך לישנא דזאת אומרת לא ידעינן אותו דינא בלתי אותו דיוק אבל אין ה"נ שלפעמים יבא זה הלשון גם על דין הנלמד ממקום אחר ונלע"ד לומר כפי דרכו דלהכי אסיקנא בקשיא בלחוד ולא בתיובתא משום שהוא דבר קשה להשיב עליה אך לא קשיא כ"כ כיון שמצינו דוגמתו בגמ' אך על מהר"ש אלגאזי ומהר"ש סידיליו ז"ל ודאי קשיא דכיילו לן הך כללא בהאי לישנא שלעולם בכל זאת אומרת שבש"ס לא ידעי אותו הדין זולת ההוא דיוקא דליתא יען מזה ומזה הם כתובים בגמ' וכמו שהוכחתי ועיין תוס' פ"ב דכתובות י"ט סע"ב ד"ה אמר שתירצו דזאת אומרת קאמר אף דברייתא אחריתי פליג:

רס"ה זאת אומרת בכל מקום דאיתיה לשון זה בגמ' הלכה היא כן כתב הרב רבינו בצלאל בכלליו משם רבינו סעדיא גאון בדרכי התלמוד שחיבר בלשון ערב הובאו דבריו בס' גופי הלכות למהר"ש אלגאזי ז"ל כלל רכ"ד וכן מצאתי גם אני בשיטה מקובצת על ב"מ לר' בצלאל דף ר"ב ע"ד ע"ש אמר המך כבוד של הגאון ז"ל במקומו מונח דאשכחן באיזה מקומות שבא לשון זה בש"ס אע"ג דלאו הלכה נינהו וראשון לציון הנה הוא בפ' מי שמתו כ' ב' אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי ופסקו שם התו' והרא"ש והר"ן דלא כוותיה וכן בפ' במה אשה ס"ב ב' איתא אמר רב אדא בר אהבה זאת אומרת המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי חייב ודחי לה רב אשי שם ובהדיא תנן בפ' המצניע דפטור וכן פסק הרמב"ם בפי"ח מה' שבת ותו איתא בפ"ק דיומא ו' ב' אמר רב תחליפא אבוה דרב הונא בר תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת טומאת המת הותרה הוא בצבור וקי"ל דטומאת המת דחויה היא בצבור וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ד מה' ביאת מקדש ועוד שם בפ"ו ס"ו ב' אמר רפרם ז"א עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים ובכריתות י"ד א' דחינן לה ומסקינן אלא דרפרס ברותא היא יע"ש וכן בפ"ג דיבמות ל' א' אמר רב נחמן זאת אומרת אין זיקה ואפי' בחד אחא ושם באותו עמוד על משנה אחריתי קאמר רב אשי זאת אומרת יש זיקה ואפי' בתרי אחי וכוותיה פסקו שם הלכה דף מ"א א' וכן תמצא בפוסקים ע"ש וע"ע דף ל' בתוס' ד"ה אמר רב נחמן וכן ריש הגוזל ומאכיל קי"א ב' קאמר רמי בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דאמי ורבא דחי לה ופסקו הפוסקי' דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ועוד תמצא בפ"י דמנחות צ' א' זאת אומרת כלי שרת מקדשין שלא מדעת ואנן קי"ל דאין מקדשין אלא מדעת כמו שתמצא בהרמב"ם ז"ל פ"ג מה' פסולי המוקדשים וכן בפרק העור והרוטב קכ"ה א' זאת אומרת מוח שבפנים אין מעלה ארוכה מבחוץ ומצינו להרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' טומאת מת ובפ' ב' וד' מאבות הטומאה שפסק דמוח שבפנים מעלה ארובה מבחוץ ותדע עוד דליתא להאי מילתא דהא אמרינן בסוף פ"ק דיבמות י"ז ב' ובשלהי פ"ז דנדה נ"ו ב' וכי תימא זאת אומרת וליה לא ס"ל והא וכו' הרי דשפיר אמרינן זאת וליה לא ס"ל אי לאו דקשיא קושיא אחריתי ואם איתא דלעולם הלכה היא אמאי לא יסבור כן האמורא גופיה שאמר אלא ודאי כדאמרן ועוד תמצא להתוס' ז"ל שתירצו זאת ולא ס"ל בערובין ל"ו א' וביומא ו' ב' ובזבחים ל"ג א' ע"ש ובכתובות י"ט ב' ד"ה אמר:

רס"ו זאת אומרת מצינו שפירושו זאת אתה צריך לקבלו וכי האי גוונא איתא ס"פ חלון פ' ב' אמר רב שזבי אמר רב חסדא זאת אומרת חלוקין עליו חביריו על ר' יהודה וכו' ע"ש בפי' רש"י. ב"ח א"ח סי' תמ"ח:

רס"ז זאת אומרת כי קאמר צריך שלא יהיה הדבר פשוט שאם הוא פשוט כ"כ יש להקשות לאמוראי מאי קמ"ל פשיטא. ראש השנה דף כ"ח א' אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא ופריך פשיטא ומשני מה"ד וכו' כ"כ מוהרש"א בספר הליכות אלי כלל שנ"ז ואני מצאתי עוד כן בפ' חלון פ' ב' אמר ר' שזבי א"ר חסדא זאת אומרת חלוקין עליו חבריו על ר' יהודה דתנן וכו' ופרכינן פשיטא דחלוקין ומשני מהו דתימא וכו' ועוד אחר בספ"ק דבכורות י"ב ב' אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה זאת אומרת נחשדו הכהנים על פטרי חמורים ופריך פשיטא מהו דתימא וכו' ע"ש וע"פ שלשה עדים יקום דבר:

רס"ח זאת אומרת קאמר לפעמים האמורא וליה לא ס"ל הכי כן יש להוכיח מן הש"ס ספ"ק דיבמות ט"ז ובשלהי פ' דם הנדה נ"ו ב' דעלה דקאמר ר' יוחנן מקבלים גרים מתרמוד אמרינן וכי תימא זאת ולא ס"ל והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה הרי דאי לאו דאשכחן לר"י גופיה דאית ליה הלכה כסתם משנה לא הוה דחיקא לן כלל למימר זאת ולא ס"ל וכ"כ התוס' בהדיא פ' בכל מערבין ל"ו א' ד"ה מ"ש ורבא דאמר זאת אומרת סוף היום קונה עירוב אליבא דברייתא קאמר וליה לא ס"ל וכ"כ עוד בפ"ק דיומא ו' ב' ד"ה אמר בשם ר"י ובכתובות י"ט ב' ד"ה אמר ובזבחים ל"ג א' ד"ה הנה וכן מצאתי להרמב"ן בס' המלחמות ס"פ ראוהו ב"ד שכתב ח"ל ועוד זאת אומרת קאמר וליה לא ס"ל כדקא מתרצינן בגמ' בדוכתי טובא ע"כ אלא שמה שסיים דמתרצינן הכי בגמ' בדוכתי טובא לדידי אינו מדוקדק דהא לא אשכחן בכוליה תלמודא דקמתרץ כן להדיא אלא כדדחיק ליה טובא דלא משכח פירוקא אחריני וכדדייקינן אנן לעיל מהנהו תרי דוכתי דחד עניינא נינהו וכחדא חשיבי:

רס"ט זה הכלל. כשהיא לאתויי מסתבר טפי לאוקומי כללא לאתויי דבר המפורש במשנה יותר מדבר שדינו לא בא מפורש במשנה לחם משנה פ' א' מה' מגילה:

ע"ר זה הכלל הדרך הוא לאומרו כשהכלל הוי מעין הפרט שקדם לו ומצינו מחודש בפ"ק דסוכה דף י"א ב' דקאמר זה הכלל ואין הכלל כעין הפרט דקתני מעיקרא דאיתא התם במתני' הדלה עליה את הגפן וכו' פסולה זה הכלל כל שהוא מקבל טומאה ואין גדולו מן הארץ אין מסככין בו וכו' וכתב עלה הרשב"א בחידושיו אין זה דומה לזה הכלל דאמרי' בעלמא דבעלמא הוי הכלל מעין הפרט ואלו הכא אין הכלל מעין פיסול הפרט דקתני מעיקרא אלא דשוה בפיסולא בלחוד ולא בטעמא ע"כ:

רע"א זו משנת ר"פ. כדקאמר הכי בגמ' נראה שהכוונה לדחות אותה כלומר זו ולא ס"ל הרמ"ע בתשובותיו סימן קכ"ח דף קל"ד אי ונראה שלמד כן ממה שכתבתי באות המ"ם גבי מאן תנא בשם הרי"ף והרא"ש ושאר רבוואתא דזו דברי ר"פ משמע ולא סבירא ליה כוותיה עיין שם:

ער"ב זו אינה צריכה לפנים פרש"י בב"מ דף מ"ז ע"ב אינה צריכ' להכניסה לפני בני הישיבה שאין יודע לפרקא וכ' שם ר' בצלאל בשיטתו המקובצת בשם רבו של הריטב"א דאין הלשון מתיישב כהוגן לפירוש זה אלא הכי פירושו זו אינה צריכה להכניסה לפני גדולים כי קל להבין וכו' ובשם גליון תוס' ותוס' שאנץ פירש דאין להם להצניעה משום דקושיא גדולה היא וצריכה לגלותה לעין כל שמא ימצאו לה תירוץ ע"כ:

רע"ג זה חומר בזה מבזה רגיל תנא למתני אע"ג דליכא איפכא. כ"כ הר"ב בית דוד על המשניות בפ"ח דקמא משנה ב' גבי זה חומר באדם מבשור וכו' והביא ראיה למילתיה ממשנה ד' פי"א דזבחים דקתני זה חומר בחטאת מקדשי קדשים וכן ממשנה ז' פ' בתרא דמקואות דתני זה חומר בשותה משקין טמאים מבמקוה דתני זה חומר אף דליכא איפכא ע"ש ואני המך מוסיף על השמועה שאף בבריי' שדרכה לפרש יותר מהמשנה מצינו כן וזה בפ' במה בהמה נ"ג א' דקתני זה חומר בבהמה מבאדם וכן בפרק הזהב נ"ז ב' גבי זה חומר בהדיוט מבהקדש ע"ש וכן בפרק הנחנקין פ"ה ב' עלה דתנן זה חומר במקלל מבמכה פרכינן ולתני חומר במכה מבמקלל וכו' משא"כ במקלל ומשני קסבר מקשינן הכאה לקללה ע"כ הרי דאע"ג דליכא למימר איפכא תנן זה חומר כדברי הב"ד ודלא כהר"ב שושנים לדוד שכ' בההיא דקמא דמשמעות לשון זה חומר וכו' ר"ל הא במילתא אחריתא חומר בשור מבאדם ולאפוקי מהב"ד דלפעמים רגיל למתני זה חומר בלי הפכו דליתא להאי כללא וזה נקרא מחלוקת במציאות:

רע"ד זריז הוא עדיף מזהיר. ע"ז כ' ב' זהירות מביאה לידי זריזות ופירש"י שם זריזות הנשמר קודם לכן שלא תבא עבירה לידו כי הכא דאינו מהרהר לבוא לידי טומא' זהירות כשהעבירה בא לידו זהיר להשמר שלא יכשל וכן פירש פרק כל הבשר ק"ז ב' וז"ל זריז עדיף מזהיר זהיר שיודע להזהר בשעת מעשה שלא יעבור על המצוה זריז הרואה את הנולד ומתקן עצמו שלא יבא לידי כך והיינו דאמרי' בע"ז זהירות מביאה לידי זריזות ע"כ ומכאן אתה דן שלא צדק הב"ח במאי דכתב בא"ח ריש סי' ר"ף דזהירות הוא קודם מעשה דליתא אחר המחילה: