יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 21

רנ"ד ויידא אמרה דא דקאמר בירושלמי ר"ל והיכן מצינו עוד כן ויידא אמרה דא פתרונו ואיזו אמרה זה נמי והיידא שפירושו ואיזו כן פירש הר"ב שדה יהושע בריש האיש מקדש דף ד' ע"ב וע"ע שם ר"פ אלו נערות דף י"ז ע"א שפירש ויידא אמרה דא משפטו והיידא אמרה דא פתרונו ואיזו היא שאמרה זה כלומר מאיזו בריי' גמרינן טעם לממזרת ע"כ וע"ע בפירושו לס' זרעים דף ל"ג ע"ד ונ"ח ג' וע"ג א' ופ"ה ד' וק"י ג' ואחרי הדברים והאמת האלה אני תמוה על הכנה"ג שנתעלמו ממנו דברי הרב אחיו הנ"ל ובסוף כללי התלמוד שבשיירי כנה"ג ראו הביא לנו וז"ל ויידא שם חכם בירושלמי דפסחים פ' כיצד צולין ויידא אמר דא וכו' וליתא אחר המחילה דזו לא אמרה אדם מעולם וגם בס' יוחסין לא בא זכרונו וזה פשוט וברור:

רנ"ה וליטעמיך לא שייך למימר אע"ג דקשיא למקשה אלא היכא דבההיא תירוצא דמקשה למקשה מתרצא למוקשה בהכי אבל אי לא מתרצא ליה בהכי לא אמר וליטעמיך הריטב"א ז"ל בחדושי גיטין דף מ"ב ע"א:

רנ"ו ותנא מייתי לה מהכא. דרך הש"ס למימר הכי היכא שהאמורא יליף איזה דבר מפסוק א' והתנא מייתי לה מקרא אחרינא כמו שתמצ' ברפ"ב דביצה ט"ו ב' ושמואל מייתי סמך לעירובי תבשילין מקרא דזכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו וקאמר תלמודא שם ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו אפו ע"ש ופירש"י ז"ל כך דרך שיטת הש"ס כשמתחילין האמוראין להוציא טעם מן המקרא ויש תנא של בריי' למד אותו ממקום אחר נקט הכי כלומר האמוראים למדוהו מכאן והתנא למד מכאן עכ"ד וכ"כ עוד בפ"ק דקדושין דף ב' וז"ל ותנא מייתי לה מהכא קידושי כסף דיליף להו רב יהודה דלעיל מאין כסף נפקא ליה לתנא מקיחה דשדה עפרון ע"כ וכן תמצא עוד בש"ס פרק יוה"כ פ"א א' וגדולה מזו מצינו דאף דאמורא קאמר לילפותא דידיה משום תנא נקט תלמודא הך לישנא דותנא מייתי לה מהכא וזה בפ"ק דחגיגה ח' א' דקאמר תלמודא מנה"מ (פי' די"ט אחרון של חג הסוכות תשלומין לקרבנות החג ליחידים) א"ר יוחנן משום ר' ישמעאל נאמר עצרת כו' של פסח ונאמר עצרת בח' של חג מה להלן לתשלומין אף כאן לתשלומין וכו' ותנא מייתי לה מהכא וכו' וכתב רש"י שם משום דר' יוחנן דגמר לה כדאמרי' לעיל אמורא הוא נקט הכא האי לישנא ע"כ פי' דאי הוה עביד עיקר מסברת ר' ישמעאל שהוא תנא לא יצדק לומר אחריו ותנא מייתי לה מהכא דכיון דתרווייהו תנאי נינהו הול"ל והאי תנא מייתי לה מהכא כדרגיל תלמודא למנקט בכל מקום ששניהם תנאי אינון וכמו שנבר' לפנינו ויותר ע"כ למדתי מדברי הש"ס דר"פ השוחט כ"ז א' דהגם שהוזכר קודם לו סבר' תנא בהדיא דק' דבי ר' ישמעאל תנא וכו' קא' אבתריה ותנא מייתי לה מהכא וגם רש"י ז"ל שם לא חש כלל לדעת התנא וכ' אמוראי מייתו לה מקראי דלעיל או מגמ' כדאמרן אבל תנא דת"כ מייתי לה מהכא ע"כ ולכאורה קשה דהא הך לישנא דותנא וכו' משמע דלא יתכן בתר דעת תנא אחר הנזכר קודם לו והנה לזה אפשר לומר דסברי מרנן דמאחר דהוזכרו קודם לו רב כהנא ורב יימר דילפי שחיטה מן הצואר מקראי או מגמ' דעלייהו צריכנן למנקט לישנא דותנא מייתי ליה מהכא אף דפתוך בהו דעת תנא לא חשו ליה ונקטו לישנא דשייך לאמוראי דלא אפשר בלאו הכי אלא דאכתי איכא למידק דאמאי לא קאמר תלמודא בתר סברת רב כהנא ורב יימר ותנא מייתי ליה מהכא דתנא דבי ר' ישמעאל ושחט אל תקרי ושחט אלא וסחט ממקום שסח חטאו כיון דתנא גמור הוא טפי מר' חייא דמייתי אחריו ולימא אבתריה על בריי' דר' חייא והאי תנא מייתי ליה מהכא כדקאמר שם רע"ב ואף גם זאת נלע"ד לתרץ דהא דלא קאמר הכי הוא משום דדרשת ר' ישמעאל דמיא טובא לדרשת האמוראים הקודמים ע"ש וגם עליה אקשינן ואימא מן הלשון וכו' עד דמסקינן שחיטה מן הצואר נמי גמ' כדמסקינן גבי אמוראי וכיון דמסדר התלמוד קים ליה דלפום מסקנא לית ליה קרא לאוכוחי מיניה שחיטה מן הצואר לא רצה למימר עליה ותנא מייתי לה מהכא כנלע"ד. שוב ראיתי שכבר קדמני בהאי כללא הגר"ש בספר הכריתות לשון למודים שער ג' סי' קל"ט ומכל אילין דוכתא דאייתינא לא אדכר אלא הך דריש פ' השוחט לא ידעתי למה וזה חזיתי ואספרה שסיים בלשונו ואמר וצ"ל שהאמורא לא שמע ליה הבריי' ודבריו אלה שגבו ממני דמשמע דאי הוה שמיע ליה הבריי' לא הוה מצי פליג אתנא בדרשת הפסוק וזה אינו דהא מנקט תלמודא האי לישנא דותנא מייתי לה מהכא במתק לשון ובניחותא ולא קא מותיב עליה דאמורא מבריי' ש"מ דליכא קפידא כלל אי פליג אתנא דבריי' בהא ובר מן דין מצינו להכריתות גופיה בימות עולם ש"ג סי' י"ז שבהדיא כ' דבדרשת הפסוק רשאי האמורא לחלוק על התנא ויליף לה מההיא דפ"ק דחגיגה י' א' דעלה דתניא שם ר' אליעזר אומר יש להם על מה שיסמוכו וכו' קאמר בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא וכו' ע"ש ובסי' י"ז וכי האי גוונא מצאתי עוד בפרק יום הכפורים פ"ה ב' ובפ"ק דמגילה ז' א' יע"ש ואפשר לישב דהא דקאמר וצ"ל וכו' לאו לענין אפלוגי אתנא אתמר אלא קושטא דמלתא קאמר דמשמעות הלשון דוהאי תנא וכו' משמע דמסדר התלמוד הוא דגלי לן הבריי' והאמורא לא ידע לה דאם איתא דהוה ידע לה הוה מדכר לה והוה קאמר אבתרה אי הואי התם הו"א וכו' כדנקט שמואל בהנך דוכתי דאייתינא ומדלא קאמר הכי צ"ל דלא ידע הבריי' כן נראה לע"ד:

וזה אשר כתב אלי החכם השלם ידיד נפשי כמוהר"ר יצחק גוניס ואיס נר"ו בענין זה:

שלמא רבא למעכ"ת לעילא מכל ברכת' כי"ר הכא תרגימו נהורית"א אנהרינהו לעיינין לאורו אלך לי אל הר המור זה סיני לברר לנו אם ייטב בעיניו כלל א' שחדשתי בחדושי למסכת חגיגה ואעתיק למעכ"ת הלשון בדמותו ובצלמו בדף ט' ע"א רש"י ד"ה ותנא מייתי לה מהכא משום דר"י וכו' ולא תקשי דהא משום ר' ישמעאל קאמר לה עיין בדבריו ז"ל רפ"ב דביצה ט"ו ע"ב דודאי לא בעינן בדוקא שהאמורא אמר כן מסברתו אלא אפילו דקאמר לה משם תנא אם מה שיביא אח"כ היא בריית' מפורשת קאמר ותנא מייתי לה מהכא ודבריו ז"ל שם שכתב כשמתחילין האמוראים וכו' לאו דוקא מסברת עצמם והכי דייק ממה שסיים שם ויש תנא של ברייתא וכו' ויותר מזה תמצא בריש השוחט כ"ז א' דקאמר ותנא מייתי לה מהכא הגם דלעיל מיניה הזכיר סברת דבי ר' ישמעאל תנא ושחט וכו' ומה שפירש ז"ל שם אמוראי מייתי לה וכו' ל"ד דה"ה תנאי וכן מוכח ממ"ש בסוף דבריו שם אבל תנא דת"כ מייתי וכו' דמי הכריחו לומר דת"כ אלא שמדבריו יש ללמוד כלל אחר דהגם שהוזכר איזה תנא קודם כי התם אפ"ה קאמר ותנא מייתי וכו' אם הוא תנא דת"כ ויהיה הטעם דהא חשיב להו מהברייתות מפני שהיה מורגל אצלם יותר או שמא כי הוא תנא עיקרי בדרשות הפסוקים ובזה יתורץ מה שהקשה בס' הליכות אלי אות של"ב מההיא דסוף הזרוע קל"ד ב' דקאמר ותנא מייתי וכו' הגם שלא הוזכרו קודם זה אלא תנאים יע"ש שנדחק בזה ולפמ"ש לק"מ דההיא דרשא דשוק הימין וכו' היא בת"כ פרשת צו יע"ש פ' ט"ז ומעתה שפיר שייך למימר ותנא מייתי לה מהכא לפי הכלל שלמדנו מתוך דברי רש"י ז"ל כנלע"ד אשא עיני אל מעכ"ת יראני נא ידו החזקה סתום ועשאו פתוח ממקומות אחרים כמנהגו הטוב ושכמ"ה:

הצעיר המוכן לשרתו יצחק גוניס ואיס ס"ט. וכוונתי לו כן הדברים.

לבהירי רצתה נפשי יהא שלמא רבא מן שמיא אנס"ו.

ראיתי את דבריו נכוחים וטובים בכללא קמא דאמר מר דאף דאמורא קאמר משמיה דתנא שייך שפיר למימר ותנא מייתי לה מהכא וזו היא ודאי כונת רש"י בההיא דחגיגה ט' א' במ"ש משום דר' יוחנן וכו' וכבר הוכחתי בכללי באות המ"ם דאף סברת תנאים שהזכיר האמורא מימרא מתקריא ולא מותבינן מיניה ואוף ה"נ דכוות' וזו אינה צריכה לפנים דאורחא דתלמוד הכי הוי דאף בב' תנאים קאמר והאי תנא וכדבעינן למימר קמן אך כללא בתרא דחשיב בדעתיה למילף מדברי רש"י דר"פ השוחט כ"ז א' דדוקא היכא דהויא ברייתא דת"כ שייך לומר ותנא מייתי לה מהכא אף שהוזכר איזה תנא אחר קודם לו אין אני מודה לו בזה מכמה טעמי חדא דמאי דנקט רש"י אבל תנא דת"כ מייתי לה מהכא לאו לדיוקא קא אתי אלא קושטא קאמר דההיא ברייתא מת"כ היא ואוף אי יהיבנא ליה שיטתיה לא זו הדרך לאשמועינן כלל מחודש כזה בדיוקא קל כמות שהוא שאין לו על מה שיסמוך ותו דאין סברא כלל לחלק בין ברייתא דת"כ לשאר ברייתות בזה דהטעם דקא יהיב מעכ"ת דהא חשיב להו מהברייתות מפני שהיה מורגל אצלם יותר אינו לשבח דהא ברייתות דר' חייא ור' אושעיא שסדרם על פי ר' הקדוש רבם כמ"ש רש"י בפ"ב דתענית כ"א א' הן הן שהיו בקיאין בהן ובשמותיהן טפי מכולהו אינך ברייתות כיון דאית להו עיקר במתני' כדמוכח מעובדא דאילפא שם דאמר איכא דשאיל לי במתניתא דר' חייא ור' אושעיא ולא פשיטנא ליה ממתניתין וכו' ה"ש ומנייהו הוא דמותבינן ומפרקינן בכולי' תלמודא כדאמרן בשלהי חולין קמ"א ב' דכל מתניתא דלא תניא בי ר' חייא ובי ר' אושעיא משבשתא היא דלא מותבינן מיניה בי מדרשא וכן מצאתי למוהר"ש אלגאזי בס' גופי הלכות כלל פ"ז שכתב בשם ר' בצלאל דברייתא שכתוב בה בלשון ת"ר ידוע לכל כמו משנה וחזר ושנאו בכלל תקמ"ד בשם תוספות שאנץ וכ"כ הכנה"ג בכללי הגמרא אות פ"ב בשם הרמ"ע ולמען יאמנו דברי אערכה לפניו משפט כתוב בתשובת רב שרירא גאון שהביא הר"ב ס' יוחסין וז"ל שם בדף קי"א והני ברייתא דתרצי ר' חייא ור' אושעיא עדיפא מכולהו ולקטינהו רבנן ותננהו בי רבנן ועלייהו אמרינן בגמרא ת"ר וכו' וכולהו הנך ברייתא לא קבעינהו למגרסינהו נ"ע כדאקבעון ברייתא דר' חייא ור' אושעיא ולא אמרי' מינייהו ת"ר אלא תניא ותנא תונא וספרא וספרי נמי לאו מתחלה פשטו בהו רבנן במשנתינו דמשעת תקנה פשטה בכל ישראל אלא קלי קלי כדאמרינן ביבמות ע"ב ב' א"ל ר' יוחנן לר"ל ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה א"ל ר"ל לאו דידיה היא מתניתא היא והיכא תני ליה בת"כ נפק ר' יוחנן תניה בג' יומי וסברה בג' ירחי ובתר הכי אקבעון ספרא וספרי ותוספתא וכולי תלמודא וכו' עש"ב הרי תנא דמסייע לי במאי דכתיבנא דטפי הוו מורגלין בברייתות דר"ח ור"א יותר מספרא וספרי ושאר ברייתות וכדמוכח בהדיא מסוגיא דיבמות דאייתי דאפי' ר' יוחנן לא הוה ידע מהברייתות דת"כ אי לא הוה גמיר להו השתא וצא ולמד עוד כן ממ"ש הרשב"א בפ' בהמה המקשה הביא דבריו מוהריק"א בכלליו דף קט"ז ע"א וז"ל ומכאן יש ללמוד שאין כל בעלי הגמרא שונין ספרא ושמע השומע מקצתה ולא שמע סופה וכמ"ש בהערל דר' יוחנן לא הוה ידע עד דגמרה ע"כ וכל זה מורה באצבע דלא צדק מעכ"ת במ"ש דברייתא דת"כ היה מורגל אצלם יותר משאר הברייתות דליתא. עוד ראיתי דהדר אטעמי' להחזיק את דבריו וכתב לו טעם ב' ואמר או שמא כי הוא תנא עיקרי בדרשות הפסוקים ואף דבמסתפק אמרה למלתיה בלשון שמא עכ"ז הדבר קשה לשמוע דאדרבה הפך מזה מוכח מדברי התוס' בפרק ג' דעירובין ל"א א' ד"ה כפשוטו שכתבו דכמה מדרשות יש בת"כ דהוי רק אסמכתא ועיקר דרשא מפקינן לה מדוכתא אחרינא ע"ש וכ"כ עוד בפרק כל שעה ל"ג ב' ד"ה לאימת ובפרק מקום שנהגו כ"ו סע"ב וכן מצאתי עוד להרא"ש ז"ל בפרק מרובה סי' ג' ובסוף נדה ריש ה' מקוואות ולהרמב"ן ז"ל פ' ראה וכ"כ הר"ב משנה למלך סוף ה' אסורי מזבח והוסיפו עוד התוספות בפ"ק דיומא ז' רע"ב דכמה ברייתות נשנו בת"כ לפי מאי דס"ד מעיקרא ואיכא למימר דההיא נשנית לפי הטעות דהוה ס"ד מעיקרא בפ"ב דזבחים וכו' יע"ש ומעתה ע"כ לומר דאין סברא וטעם כלל להעדיף כחו של הת"כ טפי משאר הברייתות וכדכתיבנא ובר מן דין ומן דין הא אשכחנא בפ' יש נוחלין קי"א ב' דקאמר והאי תנא מייתי לה מהכא אבתריה דת"ר שקדם לו הגם דהאי תנא בתרא לאו דת"כ הוא וכה"ג אשכחנאן תו ברפ"ב דתמורה י"ז ב' יע"ש והשתא לפ"ז אזדא ליה כלליה בתרא וכל אתר לא אשתכח ליה ואני אמרתי אגלה אזנו למר שנתחדש לי כללא חדתא בהא מילתא אשר אומר כי הוא זה דבין כשהקודמים בדרשת הפסוק הם אמוראים ובין כשהקודמים הם תנאים שייך שפיר האי לישנא דותנא מייתי לה מהכא אלא שיש הפרש ביניהם כשהקודמים הם אמוראים אף שהוזכר דעת איזה תנא עמהם יאמר ותנא מייתי לה מהכא וכלומר האמורא מפיק מהאי קרא אך התנא דברייתא מייתי לה מאידך קרא אבל כששניהם תנאים גמורים דברייתא ולא פתיך בהו שום אמורא כלל אז יאמר והאי תנא מייתי לה מהכא כלומר תנא דלעיל מפיק מחד קרא והאי תנא מייתי לה מקרא אחרינא דהכי קא חזינן דנקט תלמודא לישנא דוהאי תנא וכו' בההיא דבתרא ותמורה דאייתינא והכי נקט תו בר"פ השוחט כ"ז ב' וברפ"ו דתמורה כ"ח ב' לך נא ראה ואני תמיה על מוהר"ש אלגאזי הבקי בחדרי תורה שבספרו הליכות אלי כלל של"ב הקשה על דברי רש"י דביצה ט"ו ב' שכתב לפי שהאמוראים למדו ממקומות אחרים וכו' מההיא דפרק הזרוע קל"ד ב' דשניהם תנאים ומה שייך לומר ותנא מייתי לה מהכא ונדחק ליישב ע"ש ולדידי המך קושיא מעיקרא ליתא שהרי רש"י ז"ל לא קאמר דדוקא גבי אמוראי שייך האי לישנא ולא בתנאים אלא משום דהתם באמוראים קיימינן הוא דאמר הכי ואה"נ דגבי תנאים נמי שפיר שייך האי לישנא וכדאמרן ואיך שיהיה מתוך דבריו למדנו דאישתמיטו מיניה כל אילין דוכתי דבגמרא שהבאתי והוא פלא. איברא דלפי דרכי אכתי איכא למידק דבההיא דפ' הזרוע דתרווייהו תנאי נינהו הו"ל לש"ס למנקט לישנא דוהאי תנא וכו' כדנקט בכולהו אינך דוכתי שהזכרתי ואפשר לתרץ דכיון דסתמא דתלמודא קא בעי עלה דברייתא מאי תלמודא ומהדר לתרוצי לה עד דתריץ נמי ההיא דהלחיים והקבה למאי אתא אלמא דרבינא ורב אשי מסדרי התלמוד הכי סבירא להו לעיקר דרשה וכלפי דידהו דאמוראי אינון אף דאיכא תנא בהדייהו נקט לישנא דותנא מייתי לה מהכא וכדברירנא לעיל כנלע"ד:

וזה אשר כתב אלי בהאי עניינא החכם השלם הדיין המצויין כמוהר"ר יוסף בן סאמון נר"ו.

ישאו הרים שלום למר ולתורתו ולסיעת מרחמוהי יש"ץ. הן עתה נתגלגל הדבר וזכיתי לראות דבר קטון הויות דאביי ורבא מדברות קדשו והאירו אל עבר פני והארץ האיר' מכבודם ודנתי ק"ו מעצמי מזה כמה יקר תפארת ספרו הנכבד שחיבר בדבר גדול על כללי הגמרא מי יתן בספר ויוחק יפוצו מעינותיו חוצה במזרח ובמערב כי על ידו ישוטטו רבים ותרבה הדעת בישראל הוא הדבר אשר ראיתי משם מעכ"ת בחכמתו ובקיאותו הגדול להפיל הכלל שחידש החכם הידיד מוהר"ר ינו"ן שמו בענין ותנא מייתי לה מהכא מתוך לשון רש"י חולין פ' השוחט דף ז"ך ע"א ומעכ"ת הפליא עצה הגדיל תושיה והביא לו בזה כמה סוגיות ובקיאות אשר לא שערום בספריהם בעלי הכללים ז"ל גם שדי נרגא בכלל הנזכר ובטעמיו מספר יוחסין ורב שרירא שכתבו דברייתות דר' חייא ור' אושעיא היו רגילין בהו טפי מתורת כהנים ומדברי התוספות בכמה מקומות בגמ' שכתבו דכמה דרשות יש בתורת כהנים דהיו רק אסמכתא ובאתי כיהודא ועוד לקרא ועוד זה אין לי שיעור שיבא מכשורא כי אמרתי אולי יש תקוה להיות שמי נזכר תוך היכל הקדש חיבורו של מעכ"ת ואען ואומר אל המלאך הדובר בי הוא אדוני נר"ו כי הנה אמת שרש"י ז"ל בורח הרבה כל מה שיכול מן הכלל הנז' שהרי שם בחגיגה דף ט' ע"א דאמרי' ותנא מייתי לה מהכא דתניא וחגותם וכו' כתב עלה רש"י משום דר' יוחנן דגמר לה וכו' אמורא הוא נקט הכא האי לישנא עד כאן לשונו ודחק רש"י עצמו בזה משום דגוף המימרא דרבי יוחנן היא משום רבי ישמעאל שהוא תנא ואם כדברי מהר"ר ינו"ן בכלל הנזכר קשה דלמה נתלבט רש"י כל כך בזה והלא ההיא דוחגותם ברייתא של תורת כהנים היא פרשת אמור פרק ט"ז לפי הכלל הנזכר אפילו אם היתה ההיא דר' יוחנן דנאמר עצרת ברייתא גמורה תנא דבי רבי ישמעאל אפילו הכי שפיר יכול לומר בגמ' בתרה ותנא מייתי לה מהכא וחגותם כיון דההיא דוחגותם של תורת כהנים היא ואפילו בההיא דחולין פרק השוחט דף ז"ך ע"א שהזכיר בה רש"י תורת כהנים שמזה הוציא הינו"ן כלל הנז' לא הניח שם רש"י מלכתוב אמוראי מייתי לה וכו' וכל זה משום דלשון ותנא דנקט סתם בגמ' בכל מקומות הנזכרים משמעותי לאפוקי אמורא שאם הוא לשון הבדל בין תנא דת"כ לתנא אחר היה צריך לומר והאי תנא כיון ששניהם תנאים הם ודבר זה מבואר בהגיון הלשון וכמ"ש חילוק זה מעכ"ת אבל מ"מ דברי רש"י ז"ל פ' השוחט ז"ך א' ד"ה ותנא שסיים בה אבל תנא דת"כ מייתי לה מהכא ע"כ רישומן ניכר שעל כרחו של רש"י צ"ל הכלל הנז' בשעת הדחק ואע"פ שהוא כנגד פשט הלשון משום דקודם לכן הביא שם בגמ' תנא דבי ר' ישמעאל שהיא ברייתא גמורה ותנא גמור ולכן הוכרח רש"י לסיים ולומר אבל תנא דת"כ לרמוז דתנא דת"כ יש לו איזה צד עדיפות יותר משאר תנאים וכן צ"ל על כרחין בההיא דפ' הזרוע דף קל"ד ע"ב שהקשה ממנה בס' הליכות אל סי' של"ב וקושיא שפירתא היא מדלא קאמר בה והאי הכא כדברי מעכ"ת וזה כחו של הרש"א ז"ל שהקשה ממנה והעדיפות שיש בענין זה לתנא דת"כ הוא מצד שני דברים יחדיו יהיו האחד שכל עסקו הוא להוציא טעם לדינין מן המקרא שהוא דבר הלמד בעניינו זה של ותנא מייתי לה מהכא שכתב בו רש"י במס' ביצה פ"ב דף ט"ו ע"ב וז"ל ותנא מייתי לה מהכא כן דרך שיטת הש"ס כשמתחילין האמוראים להוציא טעם מן המקרא וכו' ע"כ משא"כ שאר תנאים ובכללם ר' חייא ור' אושעיא שאין להם עסק בזה אלא הם מסדרים הדינין סתם כדרך רבינו הקדוש במשנה ואע"פ שיבואו קצת דרשות של ת"כ דרך אסמכתא כמ"ש מעכ"ת מ"מ אין זה מזיק בעניינו בטעם זה והרי ההיא דביצה ט"ו ע"ב גבי עירובי תבשילין אסמכתא היא כמ"ש שם ברש"י ובגמ' וקאמר בה התם לשון זה ותנא מייתי לה מהכא וא"כ הוא הדין כי מייתי ת"כ מצי שפיר למימר הכי ועדיף ת"כ בענין זה עכ"פ שעסקו להוציא טעם לדינין מן המקרא באיזה דרך שיוציא והעדיפות השני שיש לתנא דת"כ הוא שעכ"פ בדורות האחרונים של האמוראים ובזמן שנכתבה הגמ' היה שגור בפיהם יותר משאר ברייתות של שאר תנאים ומצאתי און לזה מדברי רש"י עצמו בחולין פרק אלו טריפות דף ט"ו ע"א גבי ראשו ארוך דאמרינן התם במאי קא מפלגי תנא דבי רב ותנא דבי רבי ישמעאל וכתב רש"י שם וז"ל תנא דבי רב קרי לברייתא קמייתא ששנויה בת"כ דמקרי ספרא דבי רב לפי שהיה שגור בבית המדרש בפי כולם אבל ברייתא ותנא דבי ר' ישמעאל לא היתה שגורה אלא בפי תלמידיו ע"כ ודעתו כמ"ש בספר תחילת חכמה דף מ"א ע"ב כלל ל' וז"ל כל היכא דאיתמר רבנן דבי רב ר"ל התלמידים בני הישיבה וכל היכא דאיתמר דבי רב לאו רב ממש אלא בית המדרש הליכות עולם עכ"ל וזה שלא כדעת הרמב"ם בהקדמה לספר הייד שסובר שרב חיבר ת"כ ועל שמו נקרא ספרא דבי רב ולפי דברי רש"י נראה דאפילו ברייתות דר' חייא ור' אושעיא לא היו שגורים כל כך בפיהם כמו ת"כ מדלא נקראו ספרא דבי רב כי אם ת"כ ומה שהביא אדוני מספר יוחסין ורב שרירא והרשב"א ושאר פוסקים הכל היה בתחלה א"כ לפי שני העדיפות הנזכרים שפיר מצי גמר' לומר סתמא על תנא דת"כ ותנא מייתי לה מהכא כלומר תנא הידוע ושגור בפינו בהוצאת טעם הדינין מן המקרא ואפילו נזכר קודם לכן תנא אחר דלברייתות דרבי חייא ורבי אושעיא אין לחוש בזה ואע"פ שיונח שהיו רגילים בהם יותר מת"כ לפי שברייתא דרבי חייא ורבי אושעיא אין להם עסק להוציא טעם הדינין מן המקרא והרי הם כמשנה של רבינו הקדוש שרגילה בפיהם ואין לה עסק בענין זה ולשאר תנאים דמיירו בהוצאת טעם הדינין כמו רבי ישמעאל במכילתא ג"כ אין לחוש מפני שאין דבריו שגורים בבית המדרש כמ"ש לעיל מרש"י חולין ס"ו ע"א וא"כ כי קאמר בגמ' סתמא ותנא מייתי לה מהכא ידוע הוא להם מסתמא שהיא ת"כ ואע"ג דההיא דביצה דף ט"ו ע"ב גבי עירובי תבשילין לאו דת"כ היא וכן הרבה מקומות כאשר הביאם מעכ"ת בכתבי קדשו בחזקת ידו ובקיאותו ובהנך כולהו יהיה להם פירוש לשון ותנא מייתי לה מהכא לאפוקי אמורא בעלמא ומיירי באיזה תנא שיהיה ונמצאו שני פירושים בלשון אחד ולא נעלם ממעכ"ת שאין קפידא בזה כמ"ש התוס' בכמה מקומות ומהם במסכת בכורות פרק יש בכור דף מ"ו ע"ב ד"ה דאדם וז"ל ואין תימה על שהלשון שוה ואין פירושם שוה דכה"ג אשכחן וכו' עכ"ל ומ"מ אצל מקום דמייתי הגמרא בזה ת"כ הוי מצי למימר ותנא דבי רב מייתי לה מהכא כדקרי ליה בחולין ס"ו ע"א במאי קא מיפלגי תנא דבי רב ותנא דבי רבי ישמעאל אלא דניחא ליה לגמרא למינקט לישנא חדא בענין זה דתנא מייתי לה מהכא בין כשמביא נגד אמורא וכן כשמביא נגד תנא את זה חזיתי ואספרה לפני כסא כבוד תורתו מן הבא בידי כי קטון הוא אוחילה יעלה לרצון לפניו ויהיו לרצון אמרי פי שנזכה לראות חיבורו המפואר מודפס בקרב ימים ואליו נדיבי עם אלהי אברהם ירוצו ממזרח וממערב לתת לכסף מוצא כל הון יקר בע"ה: נאם העבד ישראל איש מכאובות וידוע חולי ובביתי אין לחם ואין שמלה גר בארץ ודעתו לחזור דורש טוב ודובר שלום לאדון נר"ו החותם באדר שנת ויושט המלך את שרביט הזהב אשר בידו לפרט האלף הששי ליצירה. עהב"ה יוסף בן סאמון סיל"ט.