יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 18

רכ"א הבו דלא לוסיף עלה. לא נאמר אלא כשרוצים ללמוד דבר מדבר הדומה לו והדבר שלומדים ממנו זר ואינו ברור שיהיה הדין כך על זה אמרו אף אם אנו דנין כך בדין הראשון לא נלמוד ממנו לדין אחר וכמו שמבואר בס"פ כל הנשבעין גבי ההיא דאין אדם מוריש שבועה לבניו אך בדבר שאין צריך ללמדו משום מקו' כי הוא פשוט וברור מעצמו ואינו צריך ללמוד מאחרים לא שייך כלל לישנא דהבו דלא לוסיף עלה שו"ת מוהריק"א דף ל"ב א':

רכ"ב הוא דאמר כר' פלוני. כדאמרינן הכי בכוליה ש"ס הוא היכא דמותיב לאמורא משום תנא ומהדרינן דאע"ג דהא מתניתין או מתניתא פליגא עליה הוא דאמר כפלוני תנא ומצאתי מחודש בריש פרק חרש דף קי"ג א' דבעי לסיועי לשמואל ממתניתין דתרומות ומשני הוא דאמר כר"א כלומר דילמא האי תנא לא מסייעא ליה דאיהו בשיטתא דאידך תנא אזיל וע"ש וכתב הריטב"א שם בשיטה כתיבת יד דהלשון הוא זר וזה מן הלשונות שמתחלף ענינם בתלמוד:

רכ"ג הא קמ"ל דבר זה מחלוקת ר"פ ור"פ. רגיל תלמודא לתרץ כאשר מצינו מלתא דברישא תנו להו בסתמא ולבתר הכי בסיפא מייתי תרי תנאי דאיפליגי בההיא מילתא גופא דמקשינן בגמ' מאי קמ"ל ברישא הא מסיפא שמעינן לה ומתרצינן הא קמ"ל דבר זה מחלוקת ר"פ ור"פ וזה יתכן ויצדק שפיר כשהשני תנאים החולקים בסיפא הם חד לגבי חד אמנם כשהתנאים הנז' בסיפא הוא מחלוקת יחיד ורבים כתהיא דכריתות ריש פרק אמרו לו י"א ב' דאמרינן הא קמ"ל דבר זה מחלוקת ר"מ ורבנן למדונו התוספות חדשים שם להקשות דא"כ אמאי אצטריך למסתמיה ברישא אי דליהוי סתם ואחר כך מחלוקת פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים והניחו דבר בתימה ולפק"ד נראה דיש ליישב דאין ה"נ דבעלמא לא היה צריך למסתמיה ברישא משום דממילא הוה ידעינן דהלכתא כרבנן מטעמא דרבים נינהו אך בהך מתניתין דכריתות דר' מאיר קא יהיב טעמא למילתיה וקאמר אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל הוה ס"ד שפיר למפסק כותיה אף כנגד רבים משום דמסתבר טעמיה ולהכי אצטריך למסתמיה בריש' כי היכי דליהוי סתם ואח"כ מחלוקת דהלכה כמחלוקת דזה מורה לנו דאף דמסתבר טעמיה דר"מ אין לנו לפסוק אלא כרבנן משום דרבים נינהו וכדאשכחן בפ' המפלת ל' ב' וכן בפרק בא סימן מ"ט א' דתני רבי במתניתין סתמא יתירתא אע"ג דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים משום דהוה ס"ד לפסוק כר"מ מן הטעם דמסתבר טעמיה יע"ש ואשכחן נמי בכמה דוכתי בגמ' שהאמורא פוסק הלכה כרבים ומקשינן פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים דבכולהו משני מהו דתימא מסתבר טעמיה קמ"ל כמו שתמצא בפרק במה אשה ס' ב' ובפרק א' דביצה י"א א' ובפרק ג' דיומא ל"ו ב' וביבמות מ"ז א' דוק ותשכח וע"ע הרשב"א בתשובותיו סימן מ"ד:

רכ"ד הכי נמי מסתברא כל היכא דקאמר הכי ממנו אתה למד דההוא תירוצא לאו דרך דחיה אתמר אלא לפום קושטא דמילתא שיטה מקובצת על ב"מ דף קמ"ב ע"ב בשם הריטב"א:

רכ"ה הלכה כר"ע מחבירו וכן הלכה כר' מחבירו. היינו היכא דלא מסייע קרא לבר פלוגתייהו אבל אי מסייע ליה פשטיה דקרא שבקינן כללא ופסקינן כאידך עיין כסף משנה פ' ג' מה' בית הבחירה סוף הלכה י"ב ופ' ב' מה' מלכים הלכה ה' וכ"כ בכמה דוכתי ועיין ס' ידי אליהו דף קי"ב ד':

רכ"ו הא אתמר עלה אמר ר"פ היכא שאומר כן משמע דליכא מאן דפליג עליה בהא דאל"כ הוה ליה למימר סבר לה כר"פ כ"מ פי"א מה' ע"ז הלכה י"ב:

רכ"ז הלכה למשה מסיני. אע"ג שאין לה רמז במקרא מ"מ בדרך אסמכתא מצינו שסמכו אותה רז"ל על פסוק כדאמרי' בתענית י"ז ב' הא עד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמ' גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא ופרש"י הלכתא גמירי לה מסיני וכן בעירובין ד' ב' גבי שיעורין חציצין ומחיצין הל"מ פריך תלמודא שיעורין דאו' הוא דכתיב ארץ חטה וכו' ומסיק הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי וכן בנדה ל"ב א' קאמר הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי גבי נדה בת יום א' ובענין ביאה בת שלש ע"ש ואיתא תו בפסחים פ"א ב' אלא טומאת התהום הלכתא גמירי לך וקרא אסמכתא בעלמא וע"ש שהיא הל"מ וכן מתבאר מדברי התוס' במועד קטן ג' ב' דעל מה דאמרי' שם בגמ' שניסוך המים הוא הל"מ כתבו וז"ל והא דאמרינן בעלמא מם יוד מם לרבות ניסוך המים מן התורה אינו אלא אסמכתא בעלמא ע"כ וכן בנדה נ"ז א' ד"ה אי בהם כתבו התוס' כי האי גוונא ע"ש ועיין הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים שאחר שכ' שלהל"מ אין לו רמז במקרא פתח באלה הדברים ובשביל זה כשאמרנו שיעורין הל"מ הקשו עלינו ואמרו מפני מה אתם אומרים שהם הל"מ והנה שיעורין נרמז עליהם בפסוק ארץ חטה ושעורה תהיה התשובה שהיא הל"מ ואין לשיעורין עיקר להוציא אותה ממנו בדרך סברא ואין להם רמז בכל התורה אבל נסמכה זאת המצוה לזה הפסוק לסימן כדי שיהא נודע ונזכר ואינו מענין הכתוב וזה ענין מ"ש קרא אסמכתא בעלמא בכל מקום שיזכרוהו עכ"ל הרי מבואר דע"ד אסמכתא שפיר מצינו קרא להל"מ הן אמת דאיכא למידק לכאורה בההיא דנדה ל"ב א' שהבאתי דעלה דקאמר רבא שם בגמ' הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי קא פריך שם תלמודא ומאחר דהלכת' קרא למה לי והשתא לפי זה מאי פריך קרא למה לי הלא אסמכתא בעלמא היא זו וכדפירש רבא בהדיא דקאמר הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי ובדרך אסמכתא כבר הוכחנו מכמה דוכתי דאסמכו רבנן ההל"מ לאיזה פסוק מן הפסוקים ויש לחלק דמה שמצינו בשאר דוכתי דאסמכו ההל"מ אקראי הכוונה היא דאע"ג דההוא קרא לגופיה אצטריך מ"מ רז"ל סמכו איזה דין המקובל מהל"מ לאותו פסוק לסימנ' בעלמא כדי שנזכור אותה ולא תשכח מפי זרענו וכגון פסוק ארץ חטה ושעורה דפשטי' דקרא שבחא דא"י קא חשיב ואתו רבנן ואסמכו ביה שיעורין דרך סמך בעלמא כי היכא דנזכור אותה הל"מ בנקל וכדנראה בהדיא מתוך דברי הרמב"ם שהבאתי וההיא דנדה שאני דהוי"ו דואשה דעליה קא אסמי' רבא הלכתא דבת שלש שנים ויום אחד בלאו אסמכתא זו היא מיותרת לגמרי ולא אצטריך כלל לגופ' ולפיכך פריך שפיר ומאחר דהלכתא היא קרא למה לי כלומר כיון דהאי וי"ו לא כתיבא באוריי' לשום מלתא אחרינא ל"ש כלל למימר דכתביה רחמנא כי היכי דנסמוך לה ההל"מ ומאחר דהלכתא היא א"כ האי וי"ו למאי אתא ויתבאר כך למדקדק בדברי רש"י שם שכ' וז"ל ומאחר דביאה בת ג' הל"מ ומקרא לא משתמע עיקר קרא דוי"ו יתירא למאי אתא ע"כ הא למדת דעיקר קושית הש"ס הוא על יתור הוי"ו דאייתר לה לגמרי בלתי האסמכתא אבל כשעיקר קרא למילתיה אתא ולא אסמכו ביה ההל"מ אלא דרך סימן ורמז בעלמא שפיר אסמכינן לה ול"ש אז לאקשויי מאחר דהלכתא קרא למה לי כיון דעיקר קרא למילתיה אתא כמדובר ועיין כיוצא בזה בפ"ט דפסחים צ"ו ב' ובפ"ק דחגיגה ד' א' דבתר דשני ליה קרא אסמכתא בעלמא הדר פריך אלא קרא למאי אתא והיינו טעמא כדכתיבנא דאין שייכות לומר דעיקר קרא אתא לאסמכתא בעלמא ודוק ועוד עיין רש"י דיומא פ' ב' ד"ה מדרבנן. ואולם ראיתי להר"ב באר שבע ז"ל שכ' בדף ע"ג א' בזה הלשון כל הל"מ אין לו קרא אפילו על דרך אסמכתא בעלמא כמ"ש בגמ' דידן בדוכתי טובא והבאתים פ"ק דכריתות ע"כ ויש לתמוה איך יצא זה מתחת קולמוסו הבקי בחדרי התלמוד שהרי מהנך דוכתי שהבאתי מבואר הפך דבריו וכמ"ש עוד להדיא הרמב"ם ז"ל ואשוב אתפלא עוד עליו במה שסיים ואמר כמ"ש בגמ' דידן בדוכתי טובי והבאתים בפ"ק דכריתות דהא בפ"ק דכריתות מייתי איהו גופיה דבדרך אסמכתא מצינו קרא להל"מ שהרי הביא ההיא דעירובין דשיעורין ומחיצין וכו' ולבתר הכי כ' ומסיק שם תלמוד' קרא אסמכתא בעלמא הרי דנהפך הוא ממ"ש בדף ע"ג דלא מצינו מקרא להל"מ אפי' בדרך אסמכתא ועד בשחק נאמן שאחרי מופלג מצאתי להרב חוות יאיר בסי' קצ"ב דף קפ"ה ב' ולהר"ב ארעא דרבנן בסי' ג' שגם הם שדו כרגא בדברי הר"ב באר שבע אלא שהם קצרו במקום שיש להאריך. ודברי החוות יאיר הואיל ואתו לידן לא אוכל להתעלם ממ"ש שם לעיל מיניה שיפה כ' הבאר שבע במה שהכריח שי"א סמנים לאו הל"מ נינהו מדבעי שם רב הונא מאי קרא ואם איתא שהם הל"מ לא מצינו קרא להל"מ ולי אני בעניי לא נהירא שהרי כלל גדול יש בידינו מהליכות עולם שער ב' פרק א' ומהכנה"ג בכללים נפרדים אות מ' בשם משפט צדק והרמב"ן דבדברים שאין להם עיקר מן התורה אומר מאי קראה כלומר רמז ואסמכתא ואחריהם נמשך הפר"ח במים חיים שלו דף כ"ח ע"ג והשתא לפי זה ניחא דאי נמי נימא די"א סמנים הם הל"מ תו לא תקשי קרא למה לי מאחר דרב הונא דייק בלישניה דלא נקט מנא לן או מה"מ רק מאי קרא הנאמר על רמז ואסמכתא בעלמא דבכגון דא כבר הוכחתי דעל דרך אסמכתא מצינו קרא להל"מ ואע"ג דכלל זה אינו מבורר כל כך וכמ"ש בכללי המם נקוט בידך מיהא דלדעת הרמב"ם וה"ע ומ"ץ והפר"ח לא צדק הר"ב חוות יאיר בדבריו:

רכ"ח התם טעמא מאי וכו' כד מהדר אמורא לחבריה בהך לישנא משמע דפליג אעיקרא דדינא דאל"כ הוה למימר התם משום דאיכא נמי טעמא וכו' ע"ש שו"ת זרע אברהם חי"ד סי' י"ט דף פ"ז א':

רכ"ט התורה חסה על ממונם של ישראל. אמרינן בפ' ראוהו ב"ד דף כ"ז א' ובכמה דוכתי אמנם בשבת ק"ב ב' ובכמה דוכתי אמרי' אין עניות במקום עשירות וכ' מהר"ם חביב ז"ל בספר שמות בארץ ביום תרועה דף ד' ע"ד דאיתא להא ולהא יש דברים צריך להתיר בהם פסת יד דאין עניות במקום עשירות ויש דברים דצריך לדקדק בהוצאה דהתורה חסה על ממונם של ישראל וזה תלוי בשיקול דעת החכמים לתת הפרש בין דבר לדבר ע"כ:

ר"ל הלכה כר' יוסי מחבירו ולא מחביריו. כ"כ בה"ג בהלכות קצובות דבני מערבא שהביא שם בדף ק"ך א' וז"ל ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי וכו' כל אלה הלכה כר' יוסי במד"א בזמן שנחלק עליו אחד אבל אי נחלקו עליו חכמים הלכה כחכמים וכו' עד ואפילו ר' יוסי שהלכה כמותו מחבירו ורשב"ג הלכה כרשב"ג ע"כ וע"ע שם בהלכות גיטין דף פ' רע"ג שכ' וליתא לדרבי יוסי דפליגי רבנן עליה וכן בה' סוכה דף ל"ב רע"ב פסק כרבנן לגבי רבי יוסי מטעמא דיחיד ורבים הלכה כרבים כמ"ש ר' מנוח פ"א מה' סוכה וע"ע בבה"ג הלכות נולב דף ל"ג רע"ד וכ"כ רב שרירא גאון בריש תשובתו שהביא ס' יוחסין בדף ק"ז ע"א הלכה כרבי יוסי מחבירו וכן ראיתי בחדושי בתרא להר"י ן' מיגש שבדף מ"ד א' כתב דכשנחלקו רבים על ר' יוסי הלכה כרבים וכן היא גירסת הרי"ף ז"ל בפ' מי שהוציאוהו ולשיטתיה אזיל בר"פ ערבי פסחים שכ' להדיא דקי"ל הלכה כר"י מחבירו וכן משמע עוד בה' קטנות שלו ה' טומאה דף ע' ב' ע"ש ודוק וכ"כ הרמב"ן לדעת הרי"ף הובאו דבריו בכ"מ רפ"ח מה' תרומות ובהרא"ש פ"ז דיבמות סי' ד' קחנו משם וגם הר"ב ראש יוסף כתב כן לדעת הרי"ף בא"ח סי' תנ"ט וכן מצאתי שכ' הרא"ש בר"פ ערבי פסחים ובפ' כל הבשר סי' ט"ו וכן בפ"ק דסוכה סי' ל"א כ' וז"ל הלכות גדולות ורב נטרונאי והרמב"ן ז"ל וה"ר ישעיה ז"ל פסקו כרבנן ורב עמרם ור"ח ורבינו אבי העזרי פסקו כר' יוסי דנימוקו עמו אע"ג דאין הלכה כר' יוסי אלא מחבירו ולא מחביריו הא תני' לקמן כוותיה וכו' וכן בעל העיטור פסק כר"י מההיא בריי' וכו' ורי"ץ גיאות ז"ל פסק כרבנן וכן דעת ה"ר אלפסי ז"ל מדלא פסק כר"י אלמא סבר דהלכ' כרבי' וכן הלכת' עכ"ל הביטה וראה להקת הנביאים שכולם נתנבאו בזה הדבר דאין הלכה כר"י מחביריו דהנהו רבוואת' דפסקו כרבנן טעמייהו הוי משום דיחיד ורבים הלכה כרבים כמ"ש רבינו מנוח בה' סוכה ע"א ואינך דפסקו כר"י הרי כתבו בהדיא דע"כ לא פסקו כמותו אלא משום דתניא כוותיה אף דבעלמא אית להו דאין הלכה כרבי יוסי אלא מחבירו ואל זה אביט בדברי ר' מנוח שכ' שם מיהו רב עמרם ור"ח והרי"ף פסקו כר"י ודבר זה קשה לשמוע דהא עינינו הרואות דהרי"ף ז"ל לא פסק לא כר"י גם לא כרבנן ולא עוד אלא דמסתמות דבריו למד הרא"ש לומר דמדלא פסק כר"י אלמא סבר דהלכה כרבים וכ"כ עוד הר"ן שם וצ"ל דט"ס נפל בספרים וצ"ל ואבי העזרי במקום והרי"ף ועוד ראיתי לרשב"ם בפ' יש נוחלין קל"ג ב' ד"ה ת"ש ולהמרדכי בפ' אלו קשרים דף קע"ה ע"ב ולס' אגודה פ' מי שהוציאוהו ולהתוס' שם ובפ' כיצד משתתפין פ"ג ב' דכולהו גרסי הלכה כר"י מחבירו אף שהתוס' שינו את טעמם בדוכתי אחריני וע"ע תוס' דכיצד צולין פ"א א' ד"ה קסבר ורש"י בפ' כיצד מברכין ל"ו ב' ד"ה ופליגי ונ"י פ"ק דב"מ דף ס"א ע"א ובש"ס פ' תולין ק"מ א' דקרי לסתם מתני' דאתיא כר"י יחידאה משום דרבנן פליג בבריי' ודעת הסמ"ג נמי הכי הוי כמו שתמצא אליו ז"ל בעשין ע"ד הביא דבריו הכנה"ג בכללי הגמ' כלל ד' עיין שם שהעמיק הרחיב בזה ובא לכלל יישוב הדברים לפי דעתו הרמה. ברם חזי הוית בסמ"ג שם בדף קנ"ד ע"ד שכ' בפשיטות דדעת הרמב"ם הוא דהלכה כר"י מחביריו ושכך היתה גירסתו בפרק מי שהוציאוהו ואחריו נמשך הר"ב בתי כהונה בבית ועד דף נ"ט ע"ב וכ"כ כמסתפק הר"ב חזון נחום על סדר טהרות דף קמ"ו ע"ב והר"ב ידי אליהו בתיקון קס"ט ועע"ש תיקון ק"ג ואני בער לא אדע על מה אדניהם הטבעו דהא איפכא איכא לאוכוחי מכמה וכמה פסקי הרמב"ם ז"ל דבכולהו פסק כת"ק דר' יוסי כנו שתמצא לה"ה ברפ"ט מה' שבת ושם בפכ"ג הלכה ד' ופכ"ה הלכה י"ג ובפ"א מה' מ"א הל' ח' וכ"כ מרן בכ"מ בפ"ו מה' ברכות הל' י"ג ובפכ"ה מה' ערכין הל' א' כתב וידוע דהלכה כת"ק וכן בפ"ג מה' כלאים הל' ז' וע"ע בפ"ב מה' מתנות עניים הל' ו' ושם סוף פ' חמישי לדעת הראב"ד ג"כ ובפ"ה מה' תרומות הל' כ"א ובפ"ה מה' שמיטה הל' י' כתב ופסק רבינו כרבנן משום דרבים נינהו וכן בפ"ב מה' שאר אבות הטומאות הל' י"ג כתב וכר"י מחבירו וכ"כ עוד בכמה דוכתי אחריני נלאיתי לכותבם נמצא לפי זה דיפה כתב הרב יד אהרן בא"ח סי' תקע"ב שבכל ספר היד הרמב"ם פוסק דלא כר"י היכא דפליג עם סתם מתני' ע"ש ואעידה לי עוד עדים נאמנים שדעת הרמב"ם בזה מסכים הולך לשיטת הרי"ף רבו כדרכו בכל מקום שהרי כתב מוהרש"א בס' גופי הלכות שלו כלל ק"ס שמצא בכללי הרב מהר"ר בצלאל וז"ל כתב הרשב"א ז"ל בחדושי עירובין פ"ק על ההיא דמאי טעמא הדר ביה משום דנימוקו עמו דלא קי"ל דר"י נמוקו עמו אלא לגבי יחיד וכתב שכן הוא דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ושכן כתב רבו ז"ל בשם הראשונים ע"כ ואע"ג דסיים שם דשוב חזר בו ומחקו רבו מן החידושים שלו מ"מ ממ"ש שכן דעת הרי"ף והרמב"ם ודאי לא הדר ביה וכן מצאתי להרשב"א גופיה שבתשובותיו סי' שפ"ח עדותו מכוון למ"ש בעירובין לדעת הרמב"ם שהרי כתב וז"ל ובזה יתקיימו דברי הרב ז"ל שהוא פוסק בפרוכות כת"ק משום דלא אשכח דפליג עלה בהדיא אלא ר"י ויחידאה הוא וכו' עכ"ל וכן ראיתי תו לרבינו בצלאל בתשובותיו סי' א' דף ט' ע"ג שכתב דאי לא גרסינן דברי ר"ש אלא ת"ק סתם ניחא מה שפסק הרמב"ם דלא כר"י ע"ש הא קמן מבואר שסובר דלדעת הרמב"ם אין הלכה כרבי יוסי מחביריו וכ"כ בהדיא מהרש"ל ביש"ש על חולין פרק ראשית הגז סי' ז' לדעת הרמב"ם דפסק כרבנן משום דהוו רבים לגבי ר"י וכן תמצא להפר"ח בי"ד סי' פ' ס"ק ג' דפליג על הרשב"א במה שפסק בפרק אותו ואת בנו כר"י נגד ת"ק מטעמא דנמוקו עמו ונתן טעם למה שפסק הרמב"ם כת"ק משום דלא אמרו ר"י נימוקו עמו אלא לגבי יחיד אבל לא נגד רבים וסתם, משנה עדיף מרבים וחזר ושנאו במים חיים שלו פ"א מה' מאכלות אסורות יע"ש ואני אמרתי אגלה אזנך לאמר דאע"ג דממאי דפסק הרשב"א כר' יוסי נגד ת"ק בההיא דאותו ואת בנו משמע דלא אזיל בשיטת כל הנך רבוואתא דאייתינא מ"מ אחר עמל וטורח אשכחנא ליה בתורת הבית הארוך בשער ד' מבית הששי גבי נטילת ידים דאיהו גופיה כתב דקי"ל כת"ק דר"י דרבים נינהו וכן מצאתי אליו עוד בפ' הניזקין גבי אין מוציאין לאכילת פירות וכו' ובחידושי שבועות דף י' ע"ב ול"א ב' וכ"כ עוד בחידו' לעירובין כפי מ"ש בשמו רבינו בצלאל בכלליו הבאתי לשונו למעלה וכ"כ תו הר"ב ראש יוסף בא"ח סי' תע"ה לדעתו ולדעת הגאונים ז"ל וכיון דלא מצינן למיקם אדעתיה הי מינייהו דאחריתה לפק"ד נראה דאית לן למסמי חדא מקמי כלהו שאר דוכתי דמכוונ' לשמעתת' דסבי ראשי שבטי ישראל. אמור מעתה דיפה דן יפה הורה גבר חכם בעוז הר"ב הליכות עולם במאי דכייל לן בריש שער החמישי ואמר כללא דמילתא הלכה כר"י מחבירו ולא מחביריו דיסודתו בהררי קדש המה העמודים והמכונות אשר כל בית ישראל נשענים עליהם ומה גם דמרן מהריק"א הסכים על ידו שם ופתח באלה הדברים ומ"ש כר' יוסי מחבירו אע"ג דפ' הנז' אמרו הלכה כר' יוסי מחביריו ר' יוחנן פליג כמ"ש שם התוס' ע"כ כלומר ודעת ה"ע לפסוק כר' יוחנן וכן ראיתי אליו עוד בב"י א"ח ססי' ס"ח ע"ש והכי נקטו לה בפשיטות התי"ט בפ' ה' דמעשר שני משנה א' ומוהר"י חאגיז בהקדמתו לעץ חיים כלל ז' מדרך פסק ההלכה דקי"ל הלכה כר' יוסי מחבירו ולא מחביריו ודלא כמוהרש"א ביבין שמועה שם דמסיק דהלכה כר' יוסי ואפילו מחביריו ושיש טעות סופר בדברי הליכות עולם דליתא ואין כאן ט"ס כלל אלא כל דבריו בזה אמת וצדק וכבר כתב עליו הכנה"ג דלא דק ושדעת ה"ע לפסוק כר' יוחנן וכדברי מוהריק"א עש"ב ומעתה יש כאן מקום תימה על ה"ה הרמ"ז זצוק"ל דבפ"ז דכתובות משנה ג' נמשך אחרי היבין שמועה בזה ואחריו כל ישרי לב הר"ב שער יוסף דף ב' ע"ג והר"ב חוות יאיר בסי' צ"ד בכלליו והר"ב מגילת ספר בדף כ"ו ע"ד מהעשין והר"ב בית דוד בפ"ה דמעשר שני משנה ב' ובעל בני שמואל שנדפס מחדש בדף ק"ע גם המה הפנו אחרי דרך מוהרש"א ודבר תימה הוא שלא ירדו מחוקקים לעומק הלכה זו ופליאה דעת ממני איך הכנה"ג ושאר המחברים ז"ל הכחידו תחת לשונם דעת גאוני עולם מכת קודמין דאייתינא לעיל ולא הזכירום כלל ועיקר והוא פלא: